הרב זמיר כהן - החמאה של החתול (כתוביות)

כל אדם עובר בחיים תקופות יותר טובות, תקופות פחות טובות. יש זמנים שאדם מרגיש צער גדול על איבוד כסף בעסקה כושלת או שכסף נפל ברחוב או חס ושלום גרוע מזה, אובדן של אדם קרוב משפחה, ואז ההרגשה היא הרגשה מאוד קשה, תחושה מאוד עצובה, מתכנס בתוך עצמו. השאלה, איך מתמודדים עם מצבים כאלה? יש יסוד גדול שברוריה, אשתו של רבי מאיר בעל הנס, לימדה אותנו, כשהאדם אומר לעצמו: כל מה שיש לי בחיים זה לא שלי, זה פיקדון שהקב"ה הפקיד בידי. מי שמרגיל את עצמו בצורה כזו, שהוא אומר "הכסף הוא פיקדון, הדירה פיקדון, "הרכב פיקדון, הילדים פיקדון, "כל מה שיש לי בחיים זה הפקדה שהקב"ה נתן לי לזמן מה", אדם כזה, גם אם חס ושלום קורה לו

שפתאום הלך כסף, קרה משהו, במקום לכעוס למה זה הלך, הוא מודה לקב"ה על כל התקופה הטובה שזה כן היה אצלו בידיים, כי הוא קיבל פיקדון מבורא עולם. מספרים על הרב אברהם זלמנס, הוא לימים היה ראש ישיבת נובהרדוק. אבל בצעירותו היה בחור שלמד בישיבה, ואז בתקופה שלפני השואה היה עוני עצום בישיבות. הישיבה זה היה רק מקום שלומדים ומי שרוצה ישן על הספסלים בבית המדרש. וכשהוא למד בישיבה המקסימום שיכל להשיג, שכר מיטה באיזו אכסניה שהייתה שייכת לאישה אחת אלמנה וההסכם שלה: הוא מקבל כל ארוחת צהריים פרוסת לחם וחמאה. זו ארוחת צהריים קבועה. כך במשך חודשים היה יושב, מגיעה ארוחת צהריים, אוכל לחם וחמאה ומזה מתקיים. מסירות

גדולה לתורה. יום אחד, היא כרגיל כמו כל יום הניחה לו בצלחת את החתיכת חמאה, פרוסת לחם, כמו ההסכם שהיה. הוא קצת איחר, המשיך ללמוד. והנה נכנס חתול מהחלון ואכל את החמאה. בא אחרי חצי שעה, שעה, כשנכנס היא אומרת לו בצער גדול: אני מצטערת לומר לך, היום אתה אוכל לחם לבד, החתול אכל את החמאה שלך. הוא אמר לה: מה פתאום, חתול לא אכל את החמאה שלי. היא אומרת לו: תאמין לי, אני לא עובדת עליך. היא חשבה שהוא רוצה להוציא ממנה עוד חתיכת חמאה. הוא אומר לה: זה לא נכון, חתול לא אכל את החמאה שלי. היא חוזרת והוא חוזר. בסוף אמר לה: תביני מה אני מתכוון, אם החמאה הייתה שלי, החתול לא היה אוכל אותה. אם החתול אכל, זה חמאה של

החתול. הקב"ה מראש קבע שהחמאה הזו מיועדת לחתול. אז מה יש לי להצטער? אדם שחי מתוך אמונה וידיעה שהכול בהשגחה ואין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלוא נימה, אדם שחי בצורה כזו, גם אם הוא רואה שיש לו עסק, יש לו חנות נעליים, הוא תמיד היה יחיד, בכל הרחובות שבסביבה כולם קונים ממנו, הוא רואה, עכשיו בא מתחרה, פתח ממול, באופן טבעי זה צובט לו את הלב. מה יהיה? הוא ייקח לי לקוחות, ומה יהיה עם הפרנסה? אבל אם הוא חי מתוך אמונה שמה ששלי זה שלי והוא לא יוכל לנגוע בזה, מה ששלו זה שלו, אני לא אוכל לנגוע בזה, מאותו רגע איך הוא מרגיש? הוא מסתכל על החנות של הנעליים כאילו פתחו שם בית מרקחת. מי שנכנס אליי לא נכנס אליו,

ומי שנכנס אליו לא נכנס אליי. זה לא קשור אחד לשני. לא בא אחד על חשבון השני. כך גם כשהאדם חי באמונה, אפילו אם פתחו חנות דומה אבל הוא אומר לעצמו: "הכול בהשגחה, מה ששלי זה שלי, "מה ששלו זה שלו", וממשיך לחיות מתוך שמחה וטוב לבב.