מסרים מחכמת שלמה: חלק 3 - הרב זמיר כהן (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. הגענו לפרק ג בספר קהלת, בלימוד שמלמד שלמה המלך את האדם מתוך ניסיון החיים, מתוך החוכמה הגדולה שהקב"ה חנן אותו. בפרק הקודם ראינו ששלמה המלך משתף אותנו בהתחבטויות נפש שהוא עבר במהלך ימי חייו. בתחילה הוא אומר: ערכתי ניסיון להבין וללמוד את הדעות השונות שיש בעולם, דברי חוכמה, דברי הוללות וסכלות, מכאן ומשם, וראיתי שאדם שמוסיף דעת - מוסיף מכאוב. כמה שהוא יודע יותר, שומע דעות שמכעיסות אותו, מוציאות אותו מדעתו. אמר לעצמו: בוא ננסה לברוח. "אנסך יין", ביקש לשתות, ראה שגם זה סוג של אתה נכנס לבועה, מתנתק מהמציאות כאילו שאתה נהנה, אבל כל העניינים האלה הם לא אמיתיים, זה לא נותן לאדם

מילוי וסיפוק אמיתי, זה עניין זמני שמתפוגג. אמר לעצמו: בוא ננסה גישות שונות, אולי נשלב בין דברים שונים. ראה שגם זה הבל, ואז החליט שהוא משקיע הרבה: "בניתי בתים, נטעתי עצים, אספתי סגולות מלכים, כסף וזהב". מפעלי הבנייה של שלמה המלך בכל הארץ עד היום מרשימים ביותר. אבל הוא אומר שגם זה לא נותן סיפוק. כמה שהאדם מרגיש "אם יהיה לי ואני אקנה וארכוש, "ויהיו לי עוד בתים ועוד נכסים וחשבון הבנק ילך ויטפח", אז כל אלה תקוות שהאדם בטוח: כשאני אגיע לשם אני אהיה מאושר. אומר שלמה: אני עשיתי הכול, היה לי הכול, כל מה שאנשים חולמים ורוצים להגיע אליהם - הכול היה לי. "ושנאתי את החיים" - הוא אומר: הגעתי למצב שכבר שנאתי

את החיים, שום טעם אין לי, אין לי טעם לחיות. וכך ממשיך ומשתף אותנו במה שהמון אנשים חווים במסלול חיים בגיל צעיר, בגיל יותר מאוחר, עד שמתאכזבים, אז בשביל מה אני חי? מה אני עושה פה בכלל? אומר שלמה: בוא, אני אחסוך לך את כל התהליך הזה. אני עברתי את הכול, אומר לך מה השורה האחרונה. ושם בפרק ב פסוק כד הוא אומר: אומר שלמה המלך: אתה יודע מה הכי טוב? תראה לנפש את הטוב שבעמל. כלומר, מבחינת עולם הזה, תאכל, תשתה, תחיה נורמאלי, אל תשאף ליותר מדי. אבל הנפש תראה את הטוב שבעמל. "והראה את נפשו טוב בעמלו". מתי הנפש רואה טוב בעמל? כשהיא מקבלת מזון רוחני. אז אומר שלמה: מצד אחד תן לגוף את מה שהוא צריך - תאכל, תשתה,

אתה חי בעולם. אל תזניח את הגוף, אל תהיה כמו אותן כתות במזרח הרחוק שמנסים לאבד את החומר עד כדי שכותשים את הגוף, מנסים להתנתק מכל החומריות, לא אוכלים ולא שותים ולא מתחתנים. גם הנצרות הקתולית, יש בה טעימות מהעניין הזה, שאם אתה רוצה להתקדש, אל תחיה עם אישה כל ימיך. בניגוד גמור ליהדות, שאומרת ששלמות האדם דווקא על ידי איש ואישה. אז הוא אומר: תאכל, תשתה, תחיה בעולם, אבל "תראה את הנפש טוב בעמל" - תן לנפש, לרוחניות, את המילוי ואת הסיפוק בכל מה שאתה עמל ואז אתה תהיה באמת מאושר. זה בעצם המסר של פרק ב. היום נתבונן במה שהוא אומר בפרק ג. בפרק ג שלמה המלך אומר לאדם: המילים שאמרתי לך קודם הן מילים יפות, אבל

איך עושים את זה? לומר לאדם "תרגיש טוב, תהיה מאושר, תן לנפש להיות מאושרת" - איך אני עושה את זה? אומר האדם: הרי אני חי בעולם, יש לי דאגות, יש לי חששות מהעתיד, יש לי פחדים, יש חיים מסביב. אדם לא נשוי, מחכה שנים להתחתן, אתה אומר לו: תהיה רגוע, תשמח. -אבל אני דואג, רוצה להתחתן. אדם מחכה לילדים. אין לו ילדים. רוצה כסף, רוצה פרנסה. אז איך אתה רוצה שאני אהיה מאושר? אומר שלמה כעת, בפרק הזה, אני אתן לך כלים איך להשיג לעצמך את המסלול שיוביל אותך, התובנות הנכונות שיובילו אותך למצב שאתה באמת תהיה רגוע ושלו. כלומר, תעשה את המוטל עליך. אסור לאדם לומר "אני לא עושה כלום ושאלוקים יוריד לי כסף מהתקרה". רק מי

שבדרגה של רבי שמעון בר יוחאי, שהיה במערה, יצא לו עץ חרובים ונבקע לו מעיין של מים. אנשים רגילים לא במדרגה הזו. אדם צריך לעשות את ההשתדלות. מאז שאדם הראשון אכל מעץ הדעת התקללנו בקללה של "בזיעת אפך תאכל לחם". בלי הקללה הזו לא היינו צריכים לעשות כלום, הכול היה מסתדר לבד. אבל לאחר שהתקללנו, אין מה לעשות, אדם צריך לעשות השתדלות ואז הקב"ה נותן ברכה במעשיו. כמו שכתוב, פסוק בתורה: "למען יברכך ה' אלוהיך "בכל משלח ידך אשר תעשה". לא כתוב "למען יברכך ה' אלוהיך" וזהו. כתוב "בכל משלח ידך אשר תעשה". אתה תשלח את היד, תעשה - השם ייתן את הברכה. אבל אם לא תעשה כלום, אין לברכה איפה לחול. היכן תשרה הברכה הזו? אבל

אומר שלמה: אני אלמד אותך איך להגיע לאיזון, שמצד אחד אתה עושה את ההשתדלות, מצד שני אתה חי רגוע ושלו וסומך על הקב"ה שיוביל אותך למקום שהוא הכי טוב בשבילך. איך עושים את זה? אומר שלמה, פרק ג, פסוק א: קוראים את הפסוק הזה, נשמע משחק מילים, אבל מי שמעמיק בפסוק הזה, מה ההבדל בין "זמן" לבין "עת"? הוא אומר "לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים". זמן זה הזרימה של הזמן. עת זה כשמגיע העיתוי הנכון שזה קורה. אומר שלמה: תשים לב שבעולם הטבע, בעולם שמסביב, לכול זמן. הקב"ה ברא את העולם בצורה כזו שדברים מתפתחים, דברים מתקדמים. מגיע הזמן - זה קורה. בלילה, כדור הארץ מסתובב, חשוך, השעה הזו והשעה הזו נראות בדיוק אותו דבר

- חשוך, אבל מה קורה באמת? הזריחה של השמש לאט לאט מתקרבת, יגיע העיתוי הנכון - השמש תזרח. אבל זה "לכל זמן" - בעולם הטבע כל דבר יש לו זמן, והזמן הזה הוא זורם, הוא מתקדם עד שזה קורה. אותו דבר אומר שלמה: תזכור גם ביחס לעצמך, דברים שאתה רוצה, איזה דיוק יש במילים שלו. "ועת לכל חפץ". מה זה "חפץ"? דבר שהאדם חפץ בו. כשהוא דיבר בתחילה "לכול זמן" - בעולם הטבע, לא קשור אליך. תסתכל בעולם הטבע: "לכול זמן". החפץ, הדבר שאתה רוצה, זה בדיוק אותו דבר. גם לזה יש את העת, "עת לכל חפץ תחת השמיים". כלומר, בכל כדור הארץ, כשאתה רוצה משהו, אל תדחק את השעה. אתה רוצה משהו - תשתדל, תנסה להשיג. אתה רואה שאתה לא מצליח? אל

תכעס, אל תרגיש תסכול, אל תגיע למצב שאתה מיואש, שאתה מאוכזב מעצמך, מאוכזב מהחיים, אלא תדע שיהיה לך טוב - זה יקרה. אדם שממתין הרבה זמן, רוצה להתחתן ולא מוצא עדיין את מי שצריך, את מי שהוא חפץ, אבל הוא מאוד רוצה להתחתן. אומר שלמה: אל תילחץ, "עת לכל חפץ תחת השמיים". יגיע הזמן, זה יקרה. אז למה זה לא קורה עכשיו? תבטח בבורא עולם שכמו שבטבע יש את המחזוריות והשמש זורחת בשעה הנכונה, היא לא תזרח לפני, כי לפני כן זה לא טוב. היא זורחת בשעה הנכונה - כך גם אתה בחיים הפרטיים שלך, כשיהיה לך טוב להתחתן - אלוקים יעשה שתתחתן. כי פעמים שהאדם עצמו עדיין לא מתוקן במידה מסוימת. אז הקב"ה מעכב אותו, שהוא יתקן את עצמו

עוד קצת ואז הוא לא יצטרך להתגרש. אם היה מתחתן מוקדם, יכול להיות שהיה מגיע למצב של מתחים. עובד על המידות - מגיע למצב טוב יותר. אדם שכבר התגרש - גם בזה צריך לראות את הטוב שיש בזה: אני אפיק לקחים מהטעויות שעשיתי בעבר כדי שבעתיד, בנישואין הבאים, אני אקפיד שלא ליפול בזה שוב. או ייתכן שהאדם עצמו כן מתוקן ולמה הקב"ה מעכב אותו? כי הזיווג האמיתי שלו עדיין לא מתוקן. הזכרנו פעם את דברי הזוהר הקדוש שכל נשמה לפני שבאה לעולם מורכבת משני חצאים: חצי זכרי וחצי נקבי, ועל פי הטבע הם אמורים להתחתן, ואלה הנישואין הכי מוצלחים, שהאדם חוזר ומתחתן עם שורש נשמתו. וזה מה שכתוב ש"לפני יצירת הוולד מכריזים בת פלוני

לפלוני". לפי מה מכריזים? הנשמה הייתה שלמה, התפצלה - "בת פלוני לפלוני", הם אמורים להתחתן ואלה הנישואין הכי מוצלחים. אבל אם כל חצי בוחר בדרך אחרת, הם לא יכולים להתחתן. ואז פעמים שהקב"ה מעכב את החצי הטוב בגלל החצי הירוד. שאולי במשך הזמן שבורא עולם קובע לזוג הזה שנתיים, ההוא חמש שנים, זה תשע שנים. אולי במהלך הזמן הזה החצי שירד יעלה חזרה, יתקן את עצמו ויתחתנו ואז יהיה טוב לשניהם. רק אם עובר הזמן והחצי שירד לא עלה חזרה, לוקח הקב"ה זוג אחר. אם כאן הזכר עלה והנקבה ירדה, לוקח זוג אחר שהנקבה עלתה והזכר ירד ומחתן את שני החצאים הגבוהים, אף על פי שהם לא אותו שורש נשמה, ועל זה נאמר "אין מזווגין לאדם אלא

לפי מעשיו". אבל העיכוב הזה הוא לטובת האדם. לכן אומר שלמה המלך: גם אם פתחת עסק ואתה רוצה מאוד שזה ירוץ מהר וזה לא קורה, תדע שבזמן שיהיה הכי טוב בשבילך להתעשר, אלוקים יעשיר אותך, אז תהיה רגוע. תעשה את ההשתדלות ותהיה רגוע. כעת הוא מפרט בדוגמאות רבות איפה רואים את העניין הזה של "לכול זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים". "עת ללדת" - אדם שמצפה לילדים, רוצה שיהיו לו ילדים, זה תלוי בו מתי יהיו לו ילדים? זה לא תלוי באדם. יכול ללכת לרופאים, תרופות, לעשות השתדלויות, אבל "עת ללדת" זה בידי בורא עולם, "עת למות" זה בידי בורא עולם. אז שלמה המלך מתחיל קודם כול כשהוא רוצה לשכנע אותנו להפנים את היסוד הזה שתבטח בהשם שמה

שטוב זה יהיה, הוא אומר: תתחיל קודם כול בתובנה שהדבר הכי חשוב בחיים, שאלה החיים עצמם, מתי מתחילים את החיים? מתי מסיימים את החיים? אתה רואה שבזה אתה לא קובע, אז מה אתה דואג מדברים אחרים? כשהאדם בוטח באלוקים, זה גם פועל לטובתו של האדם גם מההיבט של הסייעתא דשמיא וגם מההיבט הטבעי. שמעתי כמה פעמים מזוגות שהמתינו שנים לילדים וכשהרופאים בדקו, אמרו שהכול בסדר, הם לא רואים שום סיבה שלא יהיו להם ילדים. היא בסדר, הוא בסדר, הכול בסדר ואין סיבה טבעית. כשהתייעצו ואמרו להם שיהיו רגועים ושלווים, שיחזקו את עצמם באמונה וביטחון. ובאמת הפנימו את העניין הזה, נפקדו במהירות. ויש לזה גם הסבר טבעי, לא רק הסבר סגולי.

אם האישה כל הזמן במתח: החברות שלי שהתחתנו איתי כבר ילדו, אחותי שהתחתנה אחריי כבר ילדה, ההורים שואלים אותי כל הזמן "מה קורה? מתי תלדי?" זה גם לא בסדר. יש הורים שמלחיצים "מתי תלדי?" כאילו היא לא רוצה ללדת. למה להלחיץ אותה על זה? ומנדנדים: למה אין לך עדיין ילדים? מה קורה איתכם? מתי תביאי לנו נכד? זו טעות. כשמלחיצים את האדם, האישה מתכווצת. כשהשרירים מכווצים, העובר לא נקלט. אבל כשהיא מכניסה את עצמה לשלב של אמונה וביטחון, של רגיעה שהיא סומכת על בורא עולם, לא מעסיקה את עצמה במחשבות האלה, הגוף נעשה רפוי, העובר נקלט ואז זוכים להיפקד בילדים. שמעתי את זה מכמה אנשים ששמעו את העצה הזאת להתחזק ברוגע

ולהפסיק להעסיק את עצמם בשאלה מתי ומתי, בדיוק אז נפקדו. אומר שלמה: עת ללדת ועת למות. הדבר הכי חשוב בחיים, שאלה החיים עצמם - אתה לא קובע מתי זה יתחיל, מתי זה ייגמר, אז סלק דאגה מכל הדברים, תשאיר את זה לבורא עולם. "עת לטעת ועת לעקור נטוע" - גם בעולם הצומח יש זמן שאתה צריך לטעת, לנטוע אילנות שיצמחו, להפריח, ויש מצב שצריך לעקור נטוע. אם הדבר הנטוע הזה הוא מזיק, אתה רואה שהוא לא טוב או שהעץ הזה התייבש ואין מה לעשות בו יותר, הגיע הזמן לעקור אותו. "עת להרוג ועת לרפוא" - גם במידות של האדם, אומר שלמה המלך, תדע שאתה חייב להתנהל על פי רצון השם ולא על פי הרגש שלך. יש אנשים מאוד רגישים, לא מסוגל לראות טיפת

דם. יש ברית מילה, הוא יוצא מחוץ למקום, "תקראו לי כשהמוהל יסיים". לא יכול להיות באזור. יש אנשים שרגישים לדם. תגיד לו להיות רופא מנתח, אין סיכוי. אדם כזה בזמן מלחמה או כשהוא רואה מחבל שבא להרוג מישהו, הוא יכול לומר לעצמו "אני רגיש לדם, אני עכשיו לא יכול להרוג"? זה עת להרוג. יש זמן שאתה צריך להתעלות מעל עצמך ולהרוג. "הבא להורגך השכם להורגו". בזמן מלחמה אתה צריך לעשות את זה. מצד שני, "עת לרפוא". כמו שצריך שלא לרחם על האכזרים ולהיות מסוגל להרוג אותם, כך האדם צריך לדעת את האיזון, גם "עת לרפוא", לרפא אדם שהוא פצוע, שהוא חולה, אדם שזקוק לעזרה - תעזור לו. אומר שלמה המלך: שים לב שגם בעניינים של רכוש,

עניינים גשמיים, יש זמן שאתה צריך לפרוץ חומה כדי להיכנס לתוך העיר, אתה צריך לנפץ מנעול של רכב כדי להציל מי שנמצא בפנים, אתה צריך להרוס בית כדי לבנות בית יותר טוב. "עת לפרוץ ועת לבנות" - יש זמן שלהפך, שאדם צריך להשקיע בבנייה. כלומר, כל אדם צריך לדעת לא להיות מקובע במסלול אחד, זה אני וגמרנו, אלא תבדוק את העיתוי של כל דבר, תתנהל על פי זה לפי הצורה שהקב"ה מוביל אותך. הוביל אותך עכשיו לסיטואציה שצריך להרוג אדם - תהרוג אותו כי אתה מציל אחרים, אתה מציל את עצמך. הקב"ה הוביל אותך למצב שאתה צריך להציל אדם, לרפא אותו - אז תשקיע בו, תרפא אותו. יש זמן שאדם צריך לבכות, בזמנים של אבלות, של צער, תשעה באב, בית

המקדש חרב, נפטר מישהו, זה הזמן לבכות. אבל להישאר עם בכי כל החיים זו גם טעות. אדם צריך לדעת שיש זמן שצריך גם לצחוק, צריך לשמוח. באמת כתוב בגמרא שאסור להתאבל על המת יותר מדי. הגמרא מספרת שהייתה אישה אחת שנפטר לה ילד והייתה בוכה ימים ולילות, כל הזמן בוכה ובוכה. והזהיר אותה החכם שגר בשכנותה שאסור להתאבל על המת יותר מדי. זה מראה כאילו היא לא מאמינה בהישארות הנפש. היא חושבת שמי שמת - לא קיים יותר. מי שמאמין בהישארות הנפש - בוכה אבל עד גבול מסוים. על אברהם אבינו כתוב: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". כשנפטרה שרה אימנו, בא אברהם להספיד אותה, לבכות עליה. שרה אישה צדיקה, נפלאה כל כך, בעלת רוח הקודש.

מי זוכה לאישה בעלת רוח הקודש, שהקב"ה אומר לו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"? אישה מיוחדת. נפטרה - בכה עליה, "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה", בספר תורה, מי שיפתח ספר תורה, יראה בפנים: האות כ' כתובה כשהיא קטנה. למה היא קטנה? לרמז שאברהם בכה מעט על שרה, לא בכה עליה הרבה. בכה והתנחם. רק התורה לא רצתה לכתוב "ויבוא אברהם לספוד לשרה וקצת לבכות", אז הקטינה את האות כ' לרמוז לך: בכה קצת. למה? אבל היא אישה יקרה כל כך. התשובה היא: כי אברהם ידע שיש הישארות הנפש. ונפרד מאשתו, אז הוא בוכה על הפרידה, לא על כך שהיא לא קיימת. כשאנחנו מתאבלים על המת, עושים קריעה, יושבים שבעה, לא מתאבלים על כך שהיה בן אדם

שכעת נמחק, אין בן אדם. המוות הוא לא חידלון. יודעים שהוא עבר לעולם השני, לעולם האמת. רק אנחנו בוכים על הפרידה, היינו רוצים אותו איתנו כאן, לא על זה שהוא לא קיים. נתאר לעצמנו אם שמלווה את בנה לשדה התעופה, נוסע לאוסטרליה ל-15 שנה. בזמן הפרידה היא פורצת בבכי. אומרים לה: גברת, למה את בוכה? הוא לא מת, הוא רק נוסע לאוסטרליה. מה היא עונה? כי אני רוצה אותו פה, לא רוצה אותו באוסטרליה. אותו הדבר כשאנחנו בוכים על המת, הבכי שלנו הוא על הפרידה, לא על כך שהוא לא קיים. לכן אברהם בכה מעט. וגם אדם שיש לו אבלות צריך לדעת שיש גם זמן לצחוק. אי אפשר להישאר כל הזמן באבלות, יש חיים, והקב"ה רוצה שהאדם יחיה בצורה

נכונה. ידוע, כשהאבלים חוזרים מבית הקברות, נותנים להם לאכול או ביצים קשות, שהן עגולות, או עדשים עגולים. למה דווקא דברים עגולים נותנים להם? כשאדם חוזר מבית הקברות אחרי שקבר מישהו יקר לו, הוא מתאבל עליו. יש מה לומר לו? אפשר לדבר איתו עכשיו? הוא ראה איך הכניסו את היקיר שלו לתוך קבר. אז אומנם כל אדם שיש בו דעת יודע שהכנסנו את הבגדים, לא את האדם עצמו. לא קברנו את האבא שנפטר, קברנו את הבגדים שלו, את הלבוש שלו. גוף האדם זה רק לבוש. האדם עצמו זה האדם הרוחני, הנשמה שהיא לא מתה אף פעם. אבל בכל מקרה, גם אדם שיודע אבל לא ממש חי את הדברים, חוזר לביתו, הוא עלול להרגיש שכאילו השמיים נפלו, כאילו שאין עתיד,

אין חיים יותר כי נפטר לו אדם כל כך יקר. לכן מביאים לו לאכול דבר שהוא עגול, כי אי אפשר לדבר איתו עכשיו, הוא לא פתוח לשמוע. כשהוא אוכל ביצה קשה עגולה, אוכל עדשים, מנסה להיזכר: הייתי פעם באיזו דרשה, שמעתי שחוזרים מהלוויה אוכלים דברים עגולים, למה? לרמז לאבל שגלגל הוא שחוזר בעולם. לומר לו: כמה שעכשיו נראה לך שנגמרו החיים, תדע שזו דרך העולם. זה נולד, ההוא מת, זה נפטר, אחר כך מישהו אחר ייוולד. אתה חייב לחזור לשגרה, אתה חייב לחזור לחיים, עם כל הכאב. כלומר, זה נועד לתת כוחות לאדם להתבוננות עצמאית, להגיע לדברי נחמה, לדעת שגלגל הוא שחוזר בעולם. אומר שלמה "עת לבכות ועת לשחוק" - יש זמן לבכות ויש זמן שצריך

לצחוק גם כן. "עת ספוד ועת רקוד" - יש זמן שמספידים. כשמספידים את הנפטר שהוא היה כל כך אדם טוב, וכמה כואב לנו שהוא נפטר ומדברים בשבחו, היושבים שם פורצים בבכי. זה מעורר את האנשים לבכי. יש זמן שמספידים אדם, גורמים לאחרים לבכות. ויש זמן שכשהאדם רוקד, גורם לאחרים לשמוח. כלומר, תחילת הפסוק, "עת לבכות ועת לשחוק" זה באדם עצמו. "עת ספוד", שאדם מספיד אחרים וגורם להם לבכות. "ועת רקוד" - שהאדם גורם לאחרים לשמוח. זה טבעי, רואים אדם רוקד, אנשים מרגישים שמחה, שיש כאן אווירה מיוחדת, לא רק שירה. דרך אגב, כל העניין של הריקוד, לכאורה, הוא פלא גדול. אדם מזיז את עצמו בתנועות משונות. בואו נשאל שאלה: נניח עכשיו בלי

מוזיקה, נקרא לאחד מהיושבים כאן, נאמר לו "תעמוד כאן, תתחיל לרקוד". הוא יסכים לרקוד? והוא רקדן שיודע לרקוד יפה מאוד. הוא יגיד: מה, אני לא נורמאלי? ולמה כשמשמיעים צלילים, פתאום אתה כן מסוגל להזיז את הגוף ולקפוץ ולעשות תנועות שעכשיו אתה מרגיש איזה טירוף הדעת? למה בזמן מוזיקה האדם מניע את הגוף? זה פלא. בלי מוזיקה - זה נראה לו שיגעון, עם מוזיקה - זה טבעי וזה בסדר גמור. חכמי הקבלה אומרים דבר מאוד מעניין. נשמת האדם באה לעולם מהיכל רוחני גבוה, ושם, לפני שירדה לעולם, הייתה רגילה לשמוע את שירת המלאכים. מלאכי השרת למעלה משוררים והנשמה שמעה אותם. כשהנשמה יורדת לעולם והיא שומעת מוזיקה, זה מזכיר לה את

הצלילים שהיא שמעה בעולם האמת ואז היא מתגעגעת ונכספת לעלות למעלה. מה זה ריקוד? אדם מנתק את עצמו מהאדמה, קופץ, רק יש כוח משיכה, עוד פעם נופל. כלומר, כל הריקוד נובע מתוך הכיסופים של הנשמה, שוב געגועים לאותם ימים נפלאים. מי יתנני ירכי קדם, לחזור לימים ששמעה את שירת המלאכים. לכן כתוב שהיכל הנגינה קרוב להיכל רוח הקודש. ואדם שהוא בעצבות, גם אם הוא בעל מדרגה של רוח הקודש או נבואה, לא שורה עליו נבואה. איפה רואים את זה בתנ"ך? אלישע הנביא. מלך ישראל היה מלך רשע, מלך יהודה היה מלך צדיק. יהושפט היה מלך צדיק, ויהורם בן אחאב היה עובד עבודה זרה. והם איחדו את הצבאות שלהם. זה היה אחרי הפיצול, ההתפלגות של יהודה

וישראל לשתי ממלכות. לקראת אויב משותף איחדו את הצבאות והיו בפחד גדול: ננצח או לא? יהושפט, שהיה צדיק, אמר למלך הרשע: בוא, יש פה נביא. נשאל אותו, נלך לאלישע, הוא התלמיד של אליהו הנביא. יגיד לנו האם ננצח בקרב או לא. כשנכנסו ואלישע הנביא ראה את שניהם, כשראה את יהושפט, הוא שמח, זה מלך צדיק, עובד השם משושלת מלכי בית דוד, אבל המלך השני עובד עבודה זרה, מאוד כעס עליו ואמר לו: תדע לך שאם לא פני יהושפט מלך יהודה, אם לא שבזכותו אני מסכים לדבר איתך, בכלל לא הייתי מסתכל עליך. רק באת איתו, אז אני מתייחס. טוב, שאלו אותו: מה יהיה במלחמה? ננצח? נצא לקרב? מה אומר הנביא על פי הנבואה? מנסה להתנבא ולא מצליח, מנסה

לקבל נבואה ולא הצליח, עד שביקש: תביאו מנגן. כתוב בפסוק "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה'". רק כששמע את הנגינה והנפש שלו שוב נרגעה ונכנסה לאווירה של שמחה, אז שרתה עליו נבואה ויכול היה לומר להם מה שיהיה בעתיד. רואים מכאן יסוד גדול כמה האדם צריך להיות תמיד בשמחה, אפילו שיש לו סיבות להיות עצוב. אז עת לבכות, אבל נגמר העת לבכות, תגיע עכשיו לעת לצחוק, לעת לשמוח, כי רק על ידי שמחה האדם יכול לזכות לתובנות בתורה, לקרבת השם, לעבודת השם אמיתית. גם אם יש קשיים, יחפש דרכים איך לא לקחת אותם יותר מדי ללב. ממשיך שלמה המלך: "עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים". בפשט הדברים: יש לך אבנים בחצר, אתה רואה אנשים עוברים,

נכשלים, נופלים, תשליך את האבנים האלה. אתה רוצה לבנות בית, תאסוף אבנים. אבל מה הוא בא לומר כאן? לדבר עכשיו על אבנים? הוא בא ללמד את האדם שבענייני רכוש של העולם הזה יש זמנים שאתה צריך לקבץ רכוש, יש זמנים שאתה צריך לפזר רכוש. וכשצריך לפזר, אל תדאג ממה יהיה בעתיד. כלומר כך, מצד אחד כתוב שאדם שנותן כסף לצדקה צריך לדעת את הגבולות. המבזבז, כלומר אדם שמוציא מכספו לצדקה, אל יבזבז יותר מחומש. אסור לתת יותר מ-20 אחוז מהנטו של ההכנסות כי אחר כך הוא עצמו יהיה עני. צריך לדעת את הגבולות, לשמור גם לעצמו. אבל בזמנים שהאדם רואה שיש לו עושר גדול, יש לו שנתיים של הכנסות, מאות אלפי שקלים כל חודש, רואה שהעסקים

פורחים. מי שיבדוק את כל העשירים שבעולם, יש להם עונות של התרוממות ויש עונות של ירידה, כך כל החיים. אצל אחד זה במיליארדים שעולה ויורד, אצל השני זה במיליונים, אצל אחד זה במאות אלפים. אבל כל העשירים יש להם תנודות של עליות וירידות. אומר שלמה המלך: בזמן שאתה רואה שהקב"ה נותן לך שפע גדול, תיתן הרבה לצדקה כי עכשיו אתה יכול לתת. במקום לבזבז על דברי הבל, תן לצדקה, תחסוך לך ציוד לעולם האמת. בעתיד, גם אם יהיו איזה תנודות, אבל הרכוש הזה נשאר לתמיד. כמו שמספרים, יש שמספרים את זה על האברבנאל, יש שמספרים על רבנים אחרים, לא חשוב מי היה, אחד מגדולי ישראל, שהיה שר אוצר באחת הממלכות. המלך לא יהודי, אבל ראה שהרב

היהודי כל כך פיקח, כל כך חכם, נתן לו לנהל את הכלכלה של המדינה. היו הרבה מדינות כאלה שהיו נותנים לחכם יהודי שהוא ינהל את הכלכלה והכול היה פורח כי היה שקול, מאוזן. התורה מאוד מיישבת ומעצבת את שכל האדם להיות שקול ומאוזן. גם היום יש כאלה שדואגים לבגרות של הילדים. אז שולחים אותו לתיכון, משקיע ארבע שנים של לימודים כדי להוציא בגרות, אפילו שההורים רוצים שילך בדרך של תורה, יהיה תלמיד חכם, אבל אומרים: מה יהיה עם פרנסה? שולחים אותו. ואחר שיושב, לומד בישיבה, אז אם הוא הוציא תעודה של רב או משרה תורנית, כמו ייעוץ נישואין על פי התורה, יש המון תחומים שיכול להתפרנס מהם, זה דיין, ההוא רב קהילה, זה סופר שכותב

תפילין, ספרי תורה. יש הרבה ערוצי פרנסה. אבל גם אם הוא מחליט אחר כך שהוא רוצה להוציא תעודת בגרות, רואים את זה, בחורי ישיבות הולכים, תוך זמן קצר מוציאים תעודת בגרות. זה שרף ארבע שנים מהחיים שלו בשביל להוציא את התעודה, ואדם שלומד גמרא בגיל הזה, מחדד את השכל להיות חריף בתלמוד, אם אחר כך רוצה להוציא תעודת בגרות, המוח שלו חריף. אפשר לראות, הרבה דיו נשפך בעניין הזה של האלה שמצליחים אחרי שלמדו גמרא, במהירות עצומה מוציאים בגרות, מוציאים אחר כך תואר, מגיעים לאוניברסיטה, מגיעים, מה שאלה עמלו שנים, אלה משיגים בזמן קצר ויש להם גם את כל התלמוד שהם למדו, גם את הדרך של התורה, את כל הידע שהם רכשו לעצמם לכל

החיים. על כל פנים, אותו מלך מינה את הרב שיהיה שר האוצר שלו, אבל בחצר המלוכה תמיד יש מקטרגים ומשטינים. אנטישמים, שונאי ישראל. רואים רב שהמלך מכבד אותו כל כך. היו באים למלך ומדברים איתו תמיד נגד האדם הזה: מה, אתה סומך עליו? זה יהודי. יהודי הוא נוכל, הוא גנב, לך תדע מה הוא עושה מאחורי הגב. עד שפעם אחת באו ואמרו לו: אדוני המלך, תראה, יש לו בית מפואר, יש לו הרבה כסף. מאיפה כל זה? זה גנבות שהוא גנב. האמת הייתה שהרב עצמו היו לו עסקים משלו שהוא היה מתפרנס מהם והיה חי מהם, מפעיל אנשים שיעבדו ונותן משכורות. אבל הם עלו על הגל שהרב יש לו כסף, אמרו למלך שהכול גנוב. לשון הרע, חוזרים עליו, הוצאת שם רע,

חוזרים הרבה פעמים, זה עלול לחדור, עלול להיכנס ללבבות של השומע. המלך התחיל לחשוד: אולי יש משהו בדברים האלה. באותו היום, כשהרב נכנס, ראה את המלך עם פנים כועסות, הבין שקרה משהו. תמיד מקבל אותו בחיבה, בסבר פנים יפות. לפני שהספיק לדבר, אמר לו המלך: אני מבקש ממך, שב כאן ליד השולחן, שעה, שעתיים, חמש שעות, כמה שאתה רוצה, תרשום לי על דף, היום קוראים לזה הצהרת הון, בכמה מסתכמים כל הנכסים שלך. אמר, הוא ירשום כל מה שיש לו, כמה בתים, כמה חנויות, כמה עסקים, כמה כסף. אני אחר כך אבדוק את כל המקורות ונראה אם זה תואם. רצה לבדוק. הרב בחיוך אמר לו: אדוני המלך, אני לא צריך לשבת פה. אתה רוצה לדעת מה השווי של

הנכסים הפרטיים שלי? בבקשה. הכניס את היד לכיס, הוציא איזה פנקס, דפדף, דפדף, אמר לו: הנה, רשום כאן. נניח, היה רשום שם 52 אלף דולר. המלך הסתכל עליו בזעם. רק הדירה שהוא חי שווה הרבה יותר. אלה כל הנכסים הפרטיים שלו? מיד נתן הוראה. אמר כנראה שהם צדקו. שיאזקו אותו, יכניסו אותו לכלא. באו מיד, שמו לו אזיקים על הידיים, הכניסו אתו לכלא, והרב יוצא מחייך, רגוע. אחרי שהמלך קצת נרגע מהעצבים שלו, אמר לעצמו: הרי הרב הזה הוא לא טיפש, הוא יודע שכשהוא יגיד לי סכום כזה, אני אדע שהוא עובד עליי. כנראה, אני מכיר את הפיקחות שלו, כנראה משהו מסתתר מאחורי הדברים. אמר: תקראו לו חזרה. אחרי כמה שעות הביאו אותו. המלך אמר

לו: קודם כול, תדע לך שאתה עבדת עליי ולכן כבר נתתי הוראה להחרים את כל הנכסים שלך. עכשיו אתה עני מרוד. כל הנכסים שלך הועברו לאוצר המלכות. באמת נתן הוראה כזו. אבל עכשיו תסביר לי איך העזת לומר דבר כזה? מה מסתתר מאחורי? אתה לא יודע שאני יכול לדעת את האמת? אמר לו הרב: אדוני המלך, אני עניתי לך תשובה אמיתית. אתה שאלת "בכמה מסתכמים הנכסים הפרטיים שלך?" בוא תראה מה כתוב. הוציא את הפנקס, כתוב על זה "פנקס של צדקה". אמר לו: פה, כשאני נותן צדקה, אני רושם וזה הסיכום של כל מה שנתתי לצדקה. הנכסים הפרטיים שלי, שאף אחד בעולם לא יכול לקחת לי, גם לא אתה, אדוני המלך, זה מה שכאן. כל השאר אלה לא נכסים פרטיים. אני

בינתיים משתמש בזה, אני יודע מה יהיה מחר? הנה, תראה, תוך דקה אחת לקחת את הכול. זה לא נקרא נכסים פרטיים, שמישהו יכול לקחת לי. הנכסים הפרטיים שלי, שאף אחד לא יכול לקחת, ילוו אותי לנצח, זה מה שנמצא כאן. אתה רוצה לדעת במה אני משתמש? אני אכין לך דיווח חדש. אין שום בעיה. המלך ראה איזו הסתכלות, איזו חשיבה. אמר לו: אני לא רוצה ממך שום דבר. סומך עליך, אתה אדם ישר, נאמן. אנשים רק מדברים איתי נגדך, אבל אני יודע מי אתה באמת. איפה הוא ישמע חשיבה כזו אצל האנשים שהוא רגיל איתם? הסתכלות שאתה נותן צדקה זה הנכסים האמיתיים, זה נשאר תמיד? לכן אומר שלמה המלך: יש זמנים שהקב"ה נותן לך שפע, זה הזמן להשליך - תחלק

הרבה, תיתן. יש זמנים שיש קצת יותר צמצום, אז תדע את ההלכה, שאדם שרוצה לתת צדקה, מעשר כספים זה טוב, אבל לא יותר מ-20 אחוז, לא ייתן יותר מחומש. ממשיך ואומר: יש זמנים שאדם צריך לחבק, ויש זמנים שאדם צריך להתרחק מלחבק. כאן התרגום כותב "עת לחבק", הכוונה את אשתך. זוג נשוי, יש זמן שצריך לתת חיבוק - הימים של ההיתר, שמותרים אחד בשני, ויש זמנים שצריך להתרחק מלחבק. מי ששם לב לדיוק בדברי שלמה המלך, החכם באדם, הוא לא אומר "עת לחבק ועת לא לחבק", אלא "עת לרחוק מחבק". כלומר, לשים גדרים וסייגים שגם לא תגיע לדבר עבירה. כמו ההלכה, ידוע שבזמן הריחוק אסור ללחוץ יד לאשתו, להושיט דבר מידו לידה, יש כללים הלכתיים כדי

שלא יגיע למצב שייגרר לדבר עבירה. למה שלמה המלך הכניס את זה כאן? זה שייך להלכה. הוא נותן הדרכה מבחינת התייחסות לחיים. שלמה המלך לקח את זה כדוגמה, הוא אומר: אתה רוצה להיות רגוע בחיים? אתה רוצה להיות מאושר? אתה רוצה ליהנות מהחיים? גם בקטע הזה, של הנאות ותאוות ובינו לבינה, גם בזה סמוך על היוצר. הרי כל ההדרכה כאן באה ללמד את האדם שיש עת לכל דבר ואם תהיה רגוע שיש עת לכל דבר, אתה תחיה טוב. אדם נשוי, באופן טבעי, הוא מרגיש: תראו, כל העולם, אצל מי שלא יהודי, הוא מרגיש "אם זו אשתי", והיא מרגישה "זה בעלי", אז מה הבעיה שיהיה להם מגע אחד בשני? הרי הם זוג נשוי. אבל התורה הקדושה, בורא עולם אומר לאדם: יש

זמנים שאתם אסורים במגע. הגמרא אומרת, גמרא מפורסמת, מסכת נידה: "אמר רבי מאיר מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה? "אדם רגיל באשתו וקץ בה", עלול להגיע למיאוס כי הוא רגיל בה. ויש פה בעיה גברית, יותר מבעיה נשית, לכן אמרו "אדם רגיל באשתו וקץ בה". אמרה תורה: תהא אסורה שבעה ימים, חוץ מהימים הלא נקיים - עוד שבעה, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. כלומר, אם אתה סומך על היצרן שאומר לך: תעצור כאן, אתה תיהנה יותר. אתה לא רוצה לשמוע ליצרן? אתה אומר "הוא לא יכתיב לי את החיים, הוא לא יגיד לי מה לעשות"? אתה לא תיהנה מהמכשיר הזה. אדם שקנה טרקטורון, מושבניק קנה טרקטורון כי כבר קשה לו לצאת להרים, לגבעות,

לעלות, לרדת, לשטח, בשדות. אז כל חודש חסך כמה מאות שקלים, לאחר מספר שנים הגיע ל-50 אלף שקל, קנה טרקטורון. כשהוא מקבל את הטרקטורון מהאריזה, הוא שמח ומאושר. הוא רואה איזו חוברת כזו קטנה תלויה על הדלת ושם יש הוראות, הוראות יצרן: "זה כפתור ההפעלה, תעשה ככה, אתה עושה..." כל ההפעלה של הרכב הזה. והנה הוא מגיע לסעיף 1, שכתוב שם כך: "במידה ושמעת צפצוף ארוך וחד, זה אומר שהמנוע התחמם, עלול להישרף. "תעצור 10 דקות ואז תמשיך לנסוע". הוא יוצא לדרך, משתמש שבוע, שבועיים, כל כך שמח, כל כך נהנה, מה שפעם היה צריך "יעלו שמיים, ירדו תהומות", עכשיו הוא במהירות מגיע למקום, למחוז חפצו, מרוצה מאוד מהמכשיר החדש שהוא

קנה. והנה יום אחד הוא ממהר מאוד להגיע לשדה, אבל תוך כדי נסיעה צפצוף חד וארוך. אם יש בו דעת, מה הוא עושה? משבית ל-10 דקות, אף על פי ששם מתפוצץ צינור והמים, אבל הוא יודע, לא לוקחים סיכונים. ממתין 10 דקות. התקרר המנוע, מפעיל ונוסע. אבל מה יקרה אם הוא יאמר: וכי מי זה היצרן הזה שינהל לי את החיים? הוא יגיד לי מה לעשות? אני קניתי, שישתוק. קיבל כסף, שלא יתערב לי בחיים. ואם הוא עוד יותר חכם, הוא גם ירים טלפון, יצלצל: תגיד לי, מה זה ההוראות האלה? למה אתה מלחיץ אותי? למה אתה חונק אותי? קיבלת כסף, אל תגביל אותי, תן לי לנסוע. אני לא רוצה לשמוע לך. מה יאמר לו היצרן? אל תשמע. שילמת כסף, זה שלך. תעשה עם זה

מה שאתה רוצה. ימשיך לנסוע, פיצוץ, 50 אלף שקל הלכו לפח. אז מה הרווחת מזה שלא שמעת ליצרן? אותו דבר הקב"ה אומר לאדם: יש עת לכל דבר, אני היצרן, תשמע לי - אתה תהיה רגוע, אתה תהיה מאושר, אתה תיהנה כל החיים. אז יש עת לחבק, וזה טוב, בראתי אתכם שתהיו שניכם אחד ושלמים, אבל יש גם עת להתרחק מלחבק, ואז כשאתה תחיה לפי ההוראות של בורא עולם, כך אומר הקב"ה לאדם, תשמע להוראות שלי, סמוך עליי, אתה תיהנה כל החיים. וזה גם מסר שאומר שלמה המלך לאדם המבולבל בחיים שהוא לא יודע מה אני עושה, איך אני מתקדם. אומר לו שלמה: תזכור שיש עת לכל דבר. וכמה שאתה יותר תיתן את מבטחך בבורא עולם, בבורא האדם, כך אתה תחיה חיים יותר

טובים ורגועים ומאושרים, ואת זה אני אומר מתוך הניסיון שלי, כך אומר שלמה המלך. ממשיך ואומר: "עת לבקש", הכוונה לחפש את מה שאבד לאדם. "ועת לאבד", דבר שהוא שלך, הוא כבר אצלך, לפעמים עדיף להשמיד אותו, עדיף לאבד אותו. מה ההיגיון בזה? אם יש לך דבר שאתה יודע שהוא מזיק לך, תאבד אותו. אבד לך משהו, תחפש, אל תהיה עצלן. אדם שאיבד דברים ולא מעניין אותו, משאיר, שוכח בכל מיני מקומות, מאבד את ממונו, זה לא טוב. לכן הוא אומר "עת לבקש". השארת משהו, תחזור לשם, גם אם זה כרוך בטרחה, תראה איפה זה נמצא, תיקח אותו. השארת סוודר, מעיל באיזה מקום, תטרח ותשיג. אבל יש מצבים שאפילו שהרכוש הזה שלך ושילמת עליו הרבה כסף, תאבד

אותו, תשמיד אותו מהעולם. למשל, אדם שיודע שיש לו מכשיר שהמכשיר הזה מוריד אותו מבחינה רוחנית. הוא רואה שם סרטים שהם לא טובים. הוא שילם על זה כסף, אבל הוא יודע שזה הורס לי את החיים. שייקח אותו וינפץ אותו. אבל שילמתי על זה 3,000 שקל, האייפון הזה. אבל אם אתה יודע שהוא מוריד אותך, תנפץ אותו. תקנה מכשיר אחר שהוא כשר, שהוא טוב. אם אתה יכול לעשות חסימה בתוך זה, שיהיה באמת שמור, תיתן אותו לחברה שעושה... אני לא יודע בדיוק איך מבחינה טכנית זה עובד. אם אפשר במכשיר רגיל לתת לחברה שתעשה חסימה, בסדר. אבל אם אין ברירה, תנפץ אותו, תאבד אותו ותקנה מכשיר אחר. אבל שילמתי, אתה אומר לי לבקש אבדות ולא להפסיד כסף.

נכון, אבל אם זה מזיק לי, תאבד אותו. קודם הוא דיבר לאבד - זה להרוס, כאן הוא מדבר "לשמור ולהשליך", כלומר לזרוק החוצה. בזמן אבלות אדם עושה קריעה. ויש זמן שצריך לתפור. יש זמן שאדם צריך לשתוק, ויש זמן שאדם צריך לדבר. אדם שירגיל את עצמו ל"עת לחשות ועת לדבר", יש לו סיכוי גדול לא להתגרש. רוב הגירושין על מה הם באים? רוב הגירושין מתחילים מדיבורים שנאמרו בזמן שהיו צריכים לשתוק. אמרה לך משהו, אתה מרגיש בערה פנימית, רוצה להתפרץ, להטיח מילים קשות - "עת לחשות", זה הזמן לשתוק. "אבל היא לא צודקת", "אבל בעלי לא צודק". יכול להיות. אבל אם יודעים שהזמן הזה, העיתוי הזה הוא לא טוב, יגרום לתבערה, "עת לחשות" - עכשיו

צריך לשתוק. אחר כך תהיה אווירה רגועה, אפשר למצוא את הזמן לעלות את הנושא, ללבן אותו, לדבר. כמה פעמים אמרתי לזוגות ואחר כך אמרו לי שמאוד עזר להם העניין הזה, אלה שלא שולטים בדיבור שלהם. אחת הבעיות הגדולות בזוגיות היא הביקורת, ההערות. וכשמעירים יש אנשים שהטונים מיד עולים ומשתמשים במילים בוטות, במילים פוגעניות ואין להם שליטה עצמית. הצעתי כמה פעמים לזוגות שבפה תשתמשו רק למחמאות. וביקורות רק ביד. מה זה ביד? לא מכות, לקחת עט ולכתוב. כל הביקורות רק ביד. רוצים לבקר, לכתוב. בדרך כלל כשכותבים והשני קורא את המכתב, הוא לא שומע את הצעקות שההוא צעק בלב בזמן שהוא כתב, הוא רק רואה מה כתוב אז הוא קורא בטון שלו.

כשאדם קורא בטון שלו, זה תמיד נשמע נחמד, תמיד נשמע רגוע. בפרט שכשכותבים, מה היא תכתוב לבעלה? מה שהיא הייתה אומרת לו בפה, "אתה אדם מפלצתי"? את זה היא לא תכתוב לו, היא תתחיל: "בעלי היקר, מאוד הפריע לי אתמול שאמרת..." היא תתחיל באיזה מילים טובות וכך הוא יתחיל כלפיה. כשמשתמשים בכתיבה, אפשר לפתור הרבה בעיות. קובעים איזה מקום בבית, כל הטענות במגירה ההיא. אחת ליום כל אחד צריך לפתוח, לקרוא את הטענות שיש לצד השני. זה לא יכול להחזיק מעמד כל החיים, ברור. אבל אם לוקחים תקופה של שבועיים, של חודש, שהביקורות רק בכתב, כי עכשיו "עת לחשות", זה לא הזמן לדבר, אחר כך לאט לאט מתאזנים, לומדים גם איך לדבר ואיך

להתנסח. קודם כול מכבים את אש הלהבות. ומצד שני, "עת לדבר" - לפעמים האדם צריך לדבר, יש דיבורים שהם דיבורים טובים של דברי תורה, של עידוד, של שבח, ולפעמים גם ביקורת. בספר החדש, "המפתח לנישואין מאושרים", שם הקדשנו פרק שלם לביקורות שכשאתה כבר אומר ביקורת, או כשאת כבר אומר ביקרות, איך לנסח את הדברים באופן שמעבירים את המסר בלי שהצד השני ייפגע. יש דרכים איך האדם יכול לומר כל מה שמפריע לו והצד השני לא נפגע. לא ניכנס לזה כעת. בזמנו דיברנו גם על העניין. ממשיך שלמה המלך, פסוק אחרון שעוסק ב"עת ועת": יש זמנים שאדם צריך לשדר אהבה, ויש זמנים שאדם צריך לשדר שנאה. השנאה יכולה להיות לחפצים מסוימים, שהם מזיקים

לאדם, כי הוא יודע שהם לא טובים בשבילו, אז אף על פי שפעם הוא מאוד אהב את המאכל, את המשקה, את הכלי הזה, אבל עכשיו הוא מחנך את עצמו לשנוא את זה: אני שונא את האוכל הזה, למה? כי הוא לא כשר. אבל טעים לי. נכון, אני שונא אותו, הוא לא טוב לי. אני שונא את המכשיר הזה, אני שונא את סדרת הסרטים הזו. יש כאלה מכורים לסדרות, והסדרות האלה הרסו להם את החיים, למדו מזה לא להיות נאמנים לבני הזוג. כי מה רואים בסדרות האלה? רואים רק קלקול. אני שומע את זה מאנשים, שמספרים איך צפייה כזו הורסת להם את החיים, משבשת להם את כל סולם הערכים. אבל היא אומרת: אני אוהבת לראות את הסדרה הזו. צריך להרגיל את עצמנו לשנוא. אם זה לא טוב,

אז שונאים. כלפי בני אדם, יש מה שנקרא שנאת חינם, שאף על פי שהאדם מרגיש שיש סיבה לשנאה שלו, אבל הקב"ה אומר לו: אין סיבה לשנוא. אבל הוא אומר: הוא לקח לי, הוא פגע בי. לקח, פגע - יש דרכים איך לטפל. תתבע אותו לדין תורה, שיחזיר לך את הכסף. אם הוא לא רוצה לבוא לדין תורה, אז בית הדין ייתן לך אישור לתבוע אותו לבית משפט. ידוע, אסור ללכת ישר לבית משפט לתבוע אחד את חברו. זה נקרא ערכאות של גויים, לא דנים על פי דין תורה. צריך קודם לדין תורה. בשולחן ערוך כתוב שאדם שתובע את חברו לאותם שהם לא דנים על פי התורה, מרים יד בתורת משה, כי הוא מראה שהשכל האנושי חשוב בעיניו יותר מהחוכמה האלוקית. אז זה נקרא מרים יד.

ביטוי נדיר, "מרים יד בתורת משה". אבל אם הוא תובע לדין תורה, וההוא לא רוצה לבוא - אז בית הדין ייתן לך אישור: תתבע אותו לבית משפט. אז קיבלת את הרשות של התורה לתבוע אותו לבית משפט, ואז לאחר הפסיקה, שוב ישאל רב האם מה שנפסק שם באמת מגיע לי - אז אני אקח את זה. "עת מלחמה ועת שלום" - יש זמנים שבהם האדם נלחם ויש זמנים שיש בהם שלום. מה מתכוון שלמה המלך לומר בזה? לומר לאדם: גם בזמנים של מלחמה, אל תתייאש ואל תישבר. תזכור שההיסטוריה רוויה בזמנים של מלחמות, שאנשים הרגישו שאפסה כל תקווה. בזמן השואה, איך אנשים הרגישו? שאין עתיד יותר, שעם ישראל נמחק. אבל בזמנים הכי קשים תזכור שגם אם עכשיו קשה, זו עת מלחמה,

גם בחיים הפרטיים, גם בחיים הכלליים, אבל יבואו זמנים של עת שלום. ותקבל מזה כוחות. ישנו פסיכולוג מפורסם, שמים אותו יחד עם פרויד ועוד אחרים, ויקטור פראנקל, חיבר ספר "האדם מחפש משמעות", ספר שנמכר בערך 10 מיליון עותקים בכל העולם. הוא היה פסיכיאטר שהנאצים הכניסו אותו למחנה ריכוז בגלל שהוא יהודי. והוא מספר בספר ששכבות השומן נגמרו בגוף, עד שהם ראו את עצמם, גם הוא את עצמו, עור ועצמות. והוא מתאר מה זה עושה לנפש האדם, בתור אדם שמבין ולמד את נפש האדם, מסביר על התהליכים שעוברים. הוא אומר שבחדר מגורים שהם היו, הם היו מסתכלים אחד על השני ויודעים התור של מי לעזוב את העולם בקרוב, מרוב המצב שהגיעו. וכל אחד גם

חשב על עצמו שעכשיו זה, אחר כך הוא, אחר כך הוא, אחר כך יגיע התור של עצמו. עד כדי כך חיו שם בדכדוך נפש נוראי. והוא כותב שמה שהוא שרד והוא ראה שאחרים שרדו, כי הייתה להם משמעות בחיים. והוא הגיע לתובנה, דווקא בתקופה של השואה, הוא חלק על פרויד, חלק על אדלר, פסיכולוגים אחרים שטענו מה מניע את האדם בימי חייו? זה אמר "התאוות שלו מניעות אותו, היצרים של האדם", השערות שונות. זה אמר "שיחשיבו אותו בחברה". אבל פראנקל טען שמה שמניע את האדם בחיים ונותן לו טעם לחיות - לחפש משמעות בחיים. אדם שיש לו משמעות, יש לו בשביל מה לחיות. והוא אומר שבזמנים האלה, שהוא היה שם במחנות ההשמדה וכולם לידו מתו, מה גרם לו שלא ימות?

כי הוא אמר לעצמו: אני חייב לצאת מכאן ולכתוב את כל התובנות האלה שהגעתי אליהן. כי מי יכול לעשות מחקר בתנאים כאלה? ואם הוא ימות, כל המחקרים שלו ימותו יחד איתו. וזה נתן לו את הכוחות לשרוד ולצאת, ואחר כך התפרסם בכל העולם הספר שלו, עוד ספרים הוא חיבר, התפרסמו בכל המקומות. כשאדם יודע גם בזמני מלחמה שעוד יבואו ימים של שלום ויש לי תקווה, יש לי תכלית, יבואו זמנים טובים, ואז אני אגשים את כל הסיבה שלשמה אני חי, אני קיים - האדם הזה מקבל כוחות להתמודד עם כל מצב במהלך ימי חייו. עד כאן נתן שלמה קודם כול ריכוך גדול לאדם שיראה את האיזון. אמר לו: תדע, אל תרגיש את עצמך שאתה מנהל את העולם. אדם שמרגיש שהוא מנהל את

העולם, הוא יודע שעליי איך אפשר לסמוך? אני בן אדם בסך הכול. הוא נכנס לחרדות, הוא קורס תחת הנטל. אבל הוא אומר: תזכור שלכל זמן בעולם הטבע הקב"ה סידר זמן לכל דבר, זה תהליך. וגם בחפץ שאתה רוצה, יש עת לכל חפץ תחת השמיים. גם מה שאתה רוצה, זה יקרה, זה יבוא, אבל בזמן שהקב"ה קבע, כי הוא יודע שזה הכי טוב בשבילך. והנה, נתן לך רשימה ארוכה שאתה רואה שיש זמן ועת לכל דבר, תיצמד לדברים האלה, תהיה רגוע, תעשה את המוטל עליך והקב"ה יסדר. מסכם שלמה את הדברים ואומר: יש עושה ויש עמל. "עושה" זה עושה מה שצריך, "עמל" זה מתאמץ יותר מדי. אז הוא אומר: מה יתרון העושה באשר הוא עמל? זה שעשה את הבסיס הנדרש, מה הרווחת? מה

היתרון שלך בזה שהוספת לעצמך עמל יותר ממה שצריך? מה הרווחת? שרק התאמצת יותר? חבל. "ראיתי את העניין אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו". "ראיתי את העניין" - הכוונה תחומי ההתעניינות שאנשים מתעניינים בהם. "אשר נתן אלוהים לבני האדם לענות בו" - כלומר, להתעניין ולעשות ולפעול. הוא אומר: בדקתי את כל מה שאלוקים נתן לבני אדם לעשות, "את הכול עשה יפה בעיתו". מהסיכום של החיים שלי אני אומר, אומר שלמה המלך, שהקב"ה נתן לאנשים בחירה בין כל המסלולים, זה מתעניין בזה, זה מתעניין בזה. מי שהולך טוב - מגיע לטוב. מי שהולך בדרך רעה - מגיע לדרך רעה. "את הכול עשה יפה בעיתו". אין מצב שאדם יעשה טוב וזה יוביל אותו לרע, או

יעשה רע ויוביל אותו לטוב. גם אם לנו זה נראה אחרת, אבל שלמה בחוכמתו, ההסתכלות שלו הייתה הרבה יותר גבוהה. "גם את העולם נתן בליבם", דבר מאוד מעניין אומר שלמה. הוא אומר: תדע שאת כל העולם הקב"ה נתן בלב של האדם שיוכל להבין. יש מהלכים בעולם שנראים מאוד תמוהים: למה הקב"ה עשה כך? הוא אומר: תדע שהקב"ה נתן לך דרך אם תלמד את התורה עצמה, אתה תלמד את דרכי ההנהגה ותבין למה הוא עשה. אבל בכל זאת, יש מגבלה: "מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים "מראש ועד סוף". הוא אומר: אף על פי שלהבין עד הסוף אתה לא יכול, כי אתה בן אדם, אז אתה יכול להבין את כל החשבונות של בורא עולם? זה גם, אדם צריך שתהיה לו ענווה.

היה חכם אחד שאמר, חכם קדמון: "אילו ידעתיו, הייתיו" - אם הייתי יודע את המהות האלוקית, אז הייתי בעצמי אלוקים. כי אני בתור נברא ודאי לא יכול לתפוס בשכל את האלוקים בעצמו, כי אני נחות ממנו, הוא ברא אותי. כך גם בדרכי הנהגה של הקב"ה, אם האדם רוצה, הוא אומר: אני סומך על עצמי שאני מבין כל מה שאלוקים מנהל את העולם. אם אתה מבין את הכול, אז נהיית כמוהו. אתה פחות ממנו. ודאי שיש מהלכים שאתה לא מבין. אבל אומר שלמה שבסך הכול נתן הקב"ה לאדם מסלולים שיוכל להבין את המהלכים שלו, רק שילמד. כמו, יש גלגולי נשמות, דבר שהוכח גם מדעית וגם בתורת הקבלה, אז מי שיודע את המהלכים של הגלגולים, כמו האר"י הקדוש, גם ידע להסביר

למה קרה לאדם הזה כך נגד ההיגיון? כי הוא גלגול של אותו אדם. יש ספר של הרב מנחם עזריה מפאנו, היה מקובל גדול. מביא שם המון דוגמאות היסטוריות. הוא אומר: תראה את מסלול החיים של זה, אחרי מאות שנים ההוא נולד - מסלול חיים. אתה רואה, מה שקרה לזה, קרה להוא. זה תיקון למה שעשה שם. מראה לך ממש הקבלות היסטוריות גם מהתנ"ך, דברים מפליאים, גם מהאמוראים, מהתנאים, שאתה רואה מי גלגול של מי, רבי עקיבא גלגול של מי היה ומה התיקון שהיה. אז כל מהלך יש הסבר, רק אתה צריך להיות חכם ולומד כדי להבין. מה שראינו בפרק הקודם, שהוא סיכם, תשמח, כלומר תראה את החיובי שהשם נתן לך. יש אנשים מסתכלים רק מה אין לי, מה חסר לי. אז איך

תהיה שמח? תמקד את המבט במה שטוב לך, בשפע הטוב שאלוקים נתן. "ידעתי כי אין טוב בם", "בם" - בכל החיים, "כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו". "טוב", כלומר מה שטוב בעיני האלוקים. גם בזה יראה שיש פה מתנה משמיים שבורא עולם נתן. נראה את הפסוק האחרון כאן, פסוק יד: הפסוק הזה נמצא בו, מה שהיום קוראים בעולם המדע, חוק שימור החומר והאנרגיה. בעולם המדע היום יודעים שאין חומר שנאבד מהעולם, אין אנרגיה שנאבדת מהעולם. חומר יכול להפוך לאנרגיה, ואנרגיה יכולה להפוך לחומר, אבל מה שקיים בכדור הארץ נשאר תמיד. כלומר, אם אנחנו אוכלים היום מזון מסוים, זה לא מזון שעכשיו הוא הגיע לעולם, הוא היה גם לפני 5,000 שנה. רק אז הוא היה

במצב מסוים, עבר שינויים, ועכשיו הוא צמח בתור צמח שאכלנו, בתור בשר פרה. אבל הכול קיים בעולם. אדם שורף עץ, זה שוב תהליך, אתה הופך אותו מחומר לעניין אחר, ואחר כך הוא שוב יחזור עוד פעם. זה חוקי השימור של החומר והאנרגיה, שזה דבר פלא שאפשר לראות בשר שנמצא פה עכשיו, וייתכן שזה האף של תות ענח' אמון, הפרעון המצרי מאותם הימים, כי הכול נשאר וחוזר על עצמו. למה מזכיר את זה כאן שלמה? הוא אומר: "ידעתי כי כל אשר יעשה האלוהים הוא יהיה לעולם" - מה שאלוקים ברא זה נצחי. "עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע" - כל המהלכים שתנסה לעשות בעולם, אתה בסך הכול משנה מזה לזה, אבל אתה לא עושה איזו מהפכה מיוחדת. במילים אחרות,

תקבל ענווה. תזכור שבורא עולם סידר טבע מסוים, יש מהלכים, אתה יכול לשחק בחומר שהוא קיים, אבל אתה לא יכול לעשות דברים קיצוניים. וברגע שאתה מקבל ענווה מלפני האלוקים, "והאלוהים עשה שיראו מלפניו" - שתהיה לאדם יראת כבוד כלפי האלוקים, שיכיר את גדולתו של הבורא, יראה את קטנות האדם מול הבורא, וכמה שהאדם מסתכל על הבורא בגדלות ועל עצמו בקטנות ביחס לבורא, הוא יודע שיש לו את הגדולה שבורא עולם נתן לו, אבל האדם הזה נעשה רגוע, הולך בדרך אמת, עושה את ההשתדלות שלו וסומך על הקב"ה שמה שטוב זה מה שיהיה בסופו של דבר. השם יזכנו שנזכה להגיע באמת להפנים את היסודות הגדולים האלה ששלמה המלך לימד אותנו עם כל בית ישראל, שנזכה כולנו להיות תמיד שמחים ומאושרים, אמן ואמן.