מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 2 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. אנחנו ממשיכים עם פרקי אבות. הגענו לפרק א', משנה ג'. מה פירוש המילה "פרס" בעברית? כשהאדם פורס משהו משלו ונותן לאחרים. פירוש המילה "רב", עם מי בעצם הוא רב? מה פירוש רב? רב מלשון הרבה, זו מילה בארמית, לא בעברית. התרגום מתרגם בכל מקום שכתוב בתורה "שר", כמו שר המשקים, שר האופים, שר הטבחים, בתרגום אונקלוס, בכל המקומות האלה כותב "רב טבחיא", כלומר שר בארמית פירושו רב. אז כשכתוב כאן "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס", הכוונה את השר על מנת לקבל מתנות. "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". אין הכוונה לומר שאדם שעושה מעשים טובים לא יקבל שכר על מעשיו, ודאי

שיקבל שכר, השאלה, מה המטרה שלו, האם המטרה במה שהוא עושה כדי לקבל גמול או שהמטרה - אני עושה את הדברים כי כך נכון וראוי לעשות. "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק". בפרקי אבות, לאורך כל המסכת, רבי יהודה הנשיא הקפיד לתת לנו את השושלת של מקבלי ומוסרי התורה מאז ועד היום, כדי שלא יהיה מצב שיבוא מישהו ויאמר: נכון, ניתנה תורה לפני אלפי שנים, אבל אולי במהלך ההיסטוריה היה איזה קטע, איזו תקופה שבה לא הכירו את התורה, לא למדו אותה, ואחר כך חלו שינויים, אולי מישהו שיבש, אולי מישהו זייף. לכן רבי יהודה הנשיא, מחבר המשנה, דאג לתת לנו את הפירוט של כל השושלת מאז מעמד הר סיני, שזה היה בערך 1,300 שנים לפניו.

המשנה נכתבה לפני כ-2,000 שנה, מתן תורה כ-1,300 שנה לפני רבי יהודה הנשיא, לפני חורבן בית המקדש. אז נתן לנו את השושלת של כל מקבלי ומוסרי התורה עד זמנו. ומאז ועד היום, יש לנו את המשך הפירוט. מאז חתימת המשנה יש לנו את התלמוד, אחר כך תקופת הסבוראים, הגאונים, הראשונים, האחרונים, יש לנו את השושלת של כל מקבלי ומוסרי התורה. כך שאדם יכול להיות רגוע שאין איזושהי תחנה באמצע שבאותו זמן התורה נשתכחה מישראל. היו תקופות שאצל חלקים מעם ישראל התורה השתכחה, אבל לא אצל כולם. היו תקופות, מסופר בתנ"ך, שאפילו בארמון המלוכה בירושלים לא הכירו את התורה מרוב שהיו שקועים בעבודה זרה ובשטויות שלהם. כשראו ספר תורה מאוד

התרגשו, מאוד התפעלו. אבל זה היה דבר נדיר שיש אזורים. פעם מישהו שאל אותי: איך יכול להיות, אם המלך לא ידע אז העם ידע? אם המלך לא ידע את התורה אז אולי זה השתכח מכל ישראל? אמרתי לו: אתה מתפלא על זמנם? תבדוק בזמננו - יש אינטרנט ועדיין, כמה קיבוצים לא יודעים בכלל מה זה תורה. כמה אנשים גדלים היום בארץ, לא מכירים בכלל את היהדות, לא מכירים את התורה. חושבים שזה איזה פולקלור שלפני אלפי שנים, לא יודעים מה המשמעות של תורה משמיים, של המרכזיות של התורה בעם ישראל. עוסקים בשטויות, בהבלים, מעבירים את החיים בלי לדעת כלום. אז אתה מתפלא על זמנם שלא הייתה תקשורת, ולא אינטרנט ולא שום דבר? שבאזורים בעם ישראל התורה

הייתה בשפע, לומדים ובקיאים בה, ואזורים אחרים בורים ועמי הארצות, כולל ארמון המלוכה שהיו עובדי עבודה זרה בתקופות מסוימות. שמעון הצדיק היה מהאחרונים, מהשיירים שנשארו לאחר שכולם נפטרו. "ואנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. "הוא היה אומר", מה פירוש "הוא היה אומר"? כלומר, היה רגיל לומר. הרי היה אומר הרבה דברים, היה אומר הלכות שבת והלכות תפילין, הוא היה גדול הדור אז ודאי שהיה אומר את כל התורה. אבל נתן דגש על העניין הזה כי ראה שאנשים יותר מדי... כל דור, חכמי הדור רואים מה הרפיון של הדור ובזה מנסים לחזק. הוא ראה בדור שלו שיש רפיון בעשייה לשם שמיים. אנשים עושים דברים טובים, אבל יש להם כוונות של

אינטרסים, כוונות לעצמם, לכן ראה צורך לחזק את העניין הזה, ואמר לתלמידיו: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב", כלומר את השר שלהם, "על מנת לקבל פרס". כשעבד מגיש לאדון שלו, האדון הזה בכלל לא מעניין אותו, הוא לא אוהב אותו, אז למה הוא עושה את מה שהוא אומר לו? כי הוא יודע, אחר כך הוא ייתן לי אוכל, ייתן לי מה שאני צריך, מקום מגורים. אם לא, הוא יכעס עליי. זה יחס של עבד ושר. אבל בן ואבא זו גישה אחרת לחלוטין, "בנים אתם לה' אלוקיכם". נתאר לעצמנו אבא שהוא מלך או עשיר גדול, ובנו אוהב אותו אהבת נפש, ממש אוהב אותו בכל ליבו ונפשו. ועל כל מעשה שהוא עושה, כשאבא אומר לו "תעשה כך" והוא עושה, האבא נותן לו מתנה גדולה.

כשהאבא אומר לו "כואב לי הראש, תכין לי כוס קפה", הוא הולך ומכין כוס קפה והוא אוהב את אביו אהבת נפש. מה עובר לו בראש, הפרס שאבא ייתן לי? זה בכלל לא השיקול, הוא יודע שהוא יקבל פרס, אבל זה לא הנושא. אני עושה את זה בשביל אבא כי אני אוהב את אבא והייתי עושה את זה למענו גם בלי כלום. אז אני יודע שהוא ייתן לי אחר כך פרס כי הוא אוהב לתת. אבל מצידי זה בכלל לא שיקול. כך הוא אומר, כל מעשה שהאדם עושה, השאיפה צריכה להיות: אני עושה את הדבר כי זה הנכון והראוי לעשות. אם הקב"ה אומר לי לשמור שבת אז אני שומר שבת. זה שמשבת אני מרוויח את השלווה ואת העונג ואת המנוחה ואת האחדות עם המשפחה ואוזר כוחות לכל השבוע זה עוד

דבר, זה שיש לי שכר בעולם הבא זה עוד דבר. אבל לא בשביל זה אני עושה. אני עושה כי כך אמר בורא עולם. וכך בכל תחום ותחום: טהרת המשפחה, כשאדם אומר: אני שומר על טהרת המשפחה כי זה כתוב בתורה, דרך אגב מרוויחים בריאות, מרוויחים קשר בין בני הזוג, מרוויחים עוד הרבה דברים. עולם הבא - ודאי שכר עצום. הרי יש כלל, בכל מצווה האדם מרוויח גם עולם הזה, ויש לו גם את העולם הבא אבל המטרה, הדחף לעשות את רצון השם כי זה אבא, אבא ציווה - כך אני עושה. אני יודע שגם ארוויח מזה. רק כאן חשוב לציין נקודה מאוד מרכזית: מה שמדבר כאן אנטיגנוס איש סוכו מתייחס למצב שצריך לשאוף להגיע אליו. אבל אין הכוונה לומר שמראש האדם צריך להיות

בדרגה הזו שהוא עושה דברים רק לשם שמיים, כי אם הוא יחכה לעשות לשם שמיים ובלי זה הוא לא יעשה עלול כל חייו לא לעשות כלום. הגמרא אומרת: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". שואל רבי חיים מוולוז'ין: למה כתוב "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות "אפילו שלא לשמה"? היה אומר: מותר לאדם לעסוק בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה. מה זה "לעולם"? עונה רבי חיים מוולוז'ין: כדי להגיע ל"לשמה" צריך להתחיל ב"שלא לשמה". אין אדם שנולד מלאך, צריך עדיין את הדחף הזה. כמו שהרמב"ם כותב שילד קטן, אם תגיד לו ללמוד כי בעתיד אתה תרוויח מזה, תהיה חכם ומלומד, חשוב לך ללמוד קרוא וכתוב, אין לו סבלנות,

הוא לא חושב על העתיד, זה לא מעניין אותו. אתה אומר לו: בוא עכשיו, תקרא - תקבל פרס, תקבל סוכרייה, תקבל ממתק. גדל יותר - נותנים לו ממתקים יותר גדולים. לאחר מכן הוא מגיע לגיל שהוא אומר: כל הממתקים זה שטויות. חשוב לי העניין, מצד עצמו זה חשוב לי לעצמי בלי קשר למה אני מרוויח, מה אני מפסיד. כך הוא אומר: צריך להתחיל ב"שלא לשמה", שמתוך שלא לשמה, בא לשמה. כלומר כך, בחור שאומר לעצמו: אני רוצה להתחזק כי אני רוצה בחורה שיש לה ערכים גבוהים וכל זמן שאני לא במקום גבוה אז בנות איכותיות לא ירצו אותי. אם אני במקום רדוד אז לא ירצו לשמוע עליי. כך הפוך, בחורה אומרת: אני רוצה בחור ערכי, בחור איכותי, אבל אם אני הולכת

בלבוש לא צנוע, הוא לא ירצה אותי. אז אני רוצה לשפר את הצניעות כדי להשיג בחור עם ערכים שמתאים לרמה הפנימית שלי. זה לא חיסרון, זה בסדר גמור, אף על פי שזה לא לשמה. כי בעצם, למה הוא עכשיו מתחזק בשמירת שבת ומתחיל ללכת עם כיפה או שיקולים אחרים? כי הוא רוצה בחורה טובה. או היא רוצה בחור טוב לכן היא מתחזקת בצניעות. כי בלי זה, בחור שיש לו יראת שמיים, ביראת שמיים יש דרגות דרגות אבל ביראת שמיים שמעל הקו האדום, בחור כזה הוא רוצה בחורה צנועה. אז היא מתחזקת בצניעות. זה לא חיסרון, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה "שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה". כך ראינו אצל רבי עקיבא. רבי עקיבא היה גדול הדור, הוא היה

רבו של רבי שמעון בר יוחאי שחיבר את הזוהר הקדוש. אז אם זה היה התלמיד, מי היה רבו? רבי מאיר בעל הנס היה תלמיד של רבי עקיבא, ועוד גדולי עולם. הוא היה גדול הדור, היה דורש תילי תילים של הלכות על קוצו של יוד. האות יוד, יש לה בליטה כזו קטנה למעלה. היה רבי עקיבא דורש תילי תילים של הלכות על קוצו של יוד. מה יש לדבר כל כך הרבה על קוצו של יוד? כשלומדים את סוד האותיות ואת ההקבלה שבין ארבע האותיות שם השם י', אחר כך ה', ו' ו-ה', הם מקבילים לארבעה יקומים רוחניים עליונים, ארבעה עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, שהעולם הגשמי שלנו נמצא בתחתית של עולם העשייה. אבל יש יקומים מקבילים ליקום שלנו. וארבעת

העולמות האלה נבראו בארבע אותיות שם השם: י', אחר כך ה', ו', ו-ה'. עולם האצילות באות י', עולם הבריאה באות ה', עולם היצירה באות ו', עולם העשייה - האות ה'. לכן יש שם פעמיים ה' כי האותיות עצמן יש בהן בחינה של משפיע ומקבל. כמו שאצלנו בני אדם, יש זכר ונקבה, אז באותיות, לא באלוקים, אלוקים שלם בכל שלמות והוא אחד מוחלט. אבל בשמו של הקב"ה ארבע האותיות האלה, האות י' היא בבחינת המשפיע לעולם שלמטה, זה העולם המקבל, וכן על זה הדרך. כל ארבעת העולמות האלה, בתורת הקבלה ידוע שמעליהם יש עוד עולם רוחני מאוד שנקרא עולם א"ק, שהוא כמו הצינור שמחבר בין היקום - בין הבריאה, לבין הבורא. כמו התקע לשקע, להבדיל. זה נקרא

עולם א"ק. העולם הזה הוא קוצו של יוד. הבליטה הקטנה שיש מעל ה-י', כמו שכותבים בספר תורה, אנשים כותבים י' רגילה - אין לזה קוצו של יוד, אבל בספר תורה יש בליטה קטנה, זה עולם א"ק שמחבר בין כל היקומים שלנו לאור האינסוף. על זה יש המון מה לדבר, על כל העולם העליון הזה, על קוצו של יוד. ואם כבר הזכרנו, כדאי לציין עוד דבר, בעבר דיברנו על כך שהתפילין מהווים כמו, להבדיל, אנטנה שקולטת אור אלוקי ומזרימה לנשמת האדם. מסך, הכול מטושטש, לא רואים כלום, מניחים עליו אנטנה, לפתע כל העולם נכנס לתוך המסך. רואים כוכבים, רואים מכוניות, רואים יערות, רואים נופים. מה זו אנטנה? סתם חתיכת ברזל. אבל הברזל הזה קולט מהאוויר

ומזרים לתוך המכשיר. כך יהודי מניח תפילין על הראש, איפה שרך אצל התינוק, על הזרוע כנגד הלב, מקבל אור למוח וללב, מקום המחשבות, מקום הרגשות. כשדיברנו על כך בעבר לא פירטנו יותר מדי, אבל עכשיו כשהזכרנו את ארבעת העולמות האלה, נוכל גם להבין יותר בעומק איך זה עובד. גוף האדם מקביל לעולמות העליונים ולארבע אותיות שם הוי"ה. בתורת הקבלה יש עשר ספירות עליונות, צינורות שפע רוחניים שמחולקים לקו ימין, קו שמאל וקו האמצע. קו ימין - קו ספירות החסד, שמאל- גבורה, והאמצע - תפארת. גם גוף האדם - ימין זה חסד, שמאל - גבורה, החזה שמחבר בין שניהם - תפארת. כל עשר הספירות בגוף האדם. בגוף עצמו יש לנו גם את ארבע אותיות שם השם

מבחינת הצורה: הראש עם הצוואר, תסתכל עליו מהצד, הראש עם הצוואר לאיזו אות הראש דומה? הראש עם הצוואר - י'. היד, כל הזרוע זה רק מנוף, העיקר, כל הפעילות בחמש אצבעות. למה יש חמש אצבעות? למה לא שלוש אצבעות? למה לא שבע אצבעות? כנגד האות ה'. הגוף עצמו, תצמיד את הרגליים - אות ו'. והיד השנייה - אות ה'. שם השם יש לנו בגוף האדם, חוץ מעשר הספירות. מה חסר לנו בגוף? אז יש ארבע אותיות שם הוי"ה, שהן כנגד ארבעה עולמות אבי"ע: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. מה חסר לנו? קוצו של יוד. העולם החמישי, שהוא העליון מכולם, עולם א"ק - אין לנו את זה בגוף האדם, שהוא בעצם הצינור המחבר. מתי האדם מקבל את הקוצו של יוד? כשמניח

תפילין על הראש, זה בדיוק קוצו של יוד. הראש זה האות יוד, עם התפילין נהיה קוצו של יוד ואז מקבל את האור האלוקי ומזרים לתוך עצמו, שזה מחבר את כל הבריאה לבורא. המקובלים מרחיבים הרבה בעניין הזה. על כל פנים, רבי עקיבא היה דורש תילי תילים של הלכות על קוצו של יוד. כלומר, היה ענק בתורה. דורש כתרי אותיות - התגים שיש על האותיות, הייתה לו דרשה על כל תג להסביר את העומק. והוא עצמו, מה הביא אותו להיות תלמיד חכם כזה גדול? מה הכניס אותו לישיבה? הרי הוא גדל בתור רועה צאן, עד גיל 40 הוא לא ידע קרוא וכתוב, מה הכניס אותו לישיבה? בתו של כלבא שבוע שאמרה לו: אם אתה רוצה להתחתן איתי - לך לישיבה. אז הוא הלך לישיבה רק

בגלל שהוא התחייב לה שהוא ילך לישיבה. מעצמו הוא לא היה הולך. ובסוף, מה יצא ממנו? רבי עקיבא. מה למדנו? שאדם שמתחזק אף על פי שיש לו שיקול שהוא לכאורה שיקול זר, שיקול צדדי, אבל הוא אומר: זה יעשה לי טוב בחיים, שווה לי - אפילו עולם הזה, זה גם בסדר, תתחיל בזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל השאיפה צריכה להיות: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב "על מנת לקבל פרס". חז"ל אומרים שהיו בזמנו כאלה ששמעו את גדול הדור אומר כך והם לא הבינו את דבריו נכון, הם חשבו שהוא אומר שאין שכר בעולם הבא. הם לא הבינו שהוא אומר: יש שכר, אבל "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב "על מנת", הדגש על מנת, אל תעשו את זה בשביל. אבל ודאי שיש שכר.

היו בזמנו צדוק ובייתוס, שני תלמידים, אמרו: מה, הרב אומר שאין שכר? אז בשביל מה לשמור מצוות? והלכו ופרקו עול. לכן, גם הזהירו חכמים: היזהרו בדבריכם. כשאדם אומר משהו, חשוב שינסח את הדברים בצורה הכי ברורה כדי למנוע טעויות מהשומעים. הם לא הבינו אותו נכון ושיבשו. "אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס". בתורת הסוד מוסבר מהי בעצם תכלית הבריאה, בשביל מה הקב"ה ברא את העולם? הרי הוא שלם בכל שלמות ולא חסר לו כלום, הוא לא צריך בני אדם אז בשביל מה הוא ברא את הכול? אם היה מדובר במישהו שחסר לו, צריך משרתים, צריך עבדים, צריך מי שיגיד לו "האל הגדול, הגיבור והנורא", אז בסדר, אז הוא בורא בשביל שחסר

לו. אבל לא חסר לו, הקב"ה שלם בכל שלמות, לא חסר לו כלום. אז בשביל מה הוא ברא את הבריאה? זו שאלה שבתורת הסוד מאריכים בה הרבה. נאמר את התמצית של הדברים. גם הרמח"ל ב"דעת תבונות", ב"דרך ה'", יש ספר "מגיד מישרים" של מרן הבית יוסף, מה שקיבל מהמלאך שנברא מהמשניות. התמצית של הדברים זה ודאי שהקב"ה לא צריך בני אדם, אבל הקב"ה שלמות הטוב וכמי שהוא שלמות הטוב ברא נבראים רק כדי שיהיה לו למי להיטיב. כלומר, לא חסר לו משהו, גם זה לא נובע מאיזה רצון של חיסרון שאם אני רוצה זה אומר שחסר לי. אצל בורא עולם זה סוג של החלטה, החליט לברוא נבראים כדי שיהיה לו למי להיטיב. אצלנו, בני האדם, כמעט שלא מוצאים דבר כזה אבל אפשר

להרגיש טעימה מהעניין הזה. אנחנו כולנו, כל היושבים כאן, כל אדם יש לו את טוב הלב שלו, בלי ספק. כל אדם יש לו טוב והוא עושה טוב לאחרים, אבל אף אחד מאיתנו לא הולך לדפוק על דלתות ולשאול מי צריך עזרה. בן אדם מבקש עזרה, אתה עוזר לו. אצל הקב"ה, שהוא שלמות הטוב, ברא נבראים רק כדי שיהיה לו למי להיטיב. אצלנו אפשר להרגיש קצת את העניין הזה שאדם נברא בצלם אלוקים, דומה לאלוקים. כשבני זוג מתחתנים, רוצים ילדים כדי לתת ולהעניק ולפנק. הרי לכאורה, מה פשר הצורך הנפשי הזה בילדים? הרי כשיש לך ילדים, אתה לא ישן טוב בלילה, מפריעים לך, בשביל מה אתה צריך את זה? אבל האדם שיש בו נשמה אלוקית גבוהה, הוא מרגיש - כמו שהקב"ה

ברא נבראים כדי להיטיב להם, האדם באופן טבעי רוצה להביא ילדים לעולם ולהעניק להם, לחבק אותם, לנשק אותם, לתת להם, לשמח אותם. זה נובע מהרצון האלוקי, מהנשמה הגבוהה שיש לאדם. אז אפשר קצת להבין מה פירוש שהקב"ה ברא נבראים כדי להיטיב להם. רק כמו שאמרנו, אצל בורא עולם רצון לא נובע מחיסרון כמו אצלנו שאם אני רוצה זה אומר שחסר לי, אם אני רוצה לאכול זה אומר שאני רעב. אצל בורא עולם, זו החלטה - החליט שהוא רוצה להיטיב לאחרים. זו הסיבה שהוא ברא את כל הבריאה. והמציאות האמיתית של הבריאה היא רוחנית. כל הגשמיות היא רק תחפושת. הזוהר מכנה את החומר "אור שאינו מאיר" כי כל הבריאה התחילה מהתפרצות של אור, כך אומר הזוהר,

לא המפץ הגדול. הרבה חושבים שהמפץ הגדול והתורה עומדים בניגוד ולא יודעים שעכשיו המדענים רק גילו את מה שכתוב אצלנו בספר הזוהר, שהפסוק "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור" ביום הראשון לבריאה, זה לא אור השמש, שהיא נבראה ביום הרביעי, אלא כשרצה הקב"ה לברוא את העולם, לשון הזוהר: "אפיק חד נהורא סתימאה". הוציא אור אחד שהיה סתום והאור הזה התפרץ החוצה. ממשיך הזוהר שהאור הזה עבר שינויים שונים, וזה בעצם ההשתלשלות של העולמות שדיברנו קודם: יקום רוחני, אצילות, אחר כך פחות רוחני, פחות רוחני עד שבתחתית של הכול, כמו גלדים של בצל, הגיעה הבריאה החומרית. לשון הזוהר, הבאתי את זה בספר "המהפך": "ועביד אומנא", עשה האומן,

"נהורא דלא נהיר" - אור שאינו מאיר. "ועביד עלמא תתאה", ועשה את העולם התחתון, את העולם הגשמי שלנו. כלומר, מה זה חומר? יש כאן הגדרה פיזיקלית מאוד מעניינת של הזוהר, מה זה חומר? זה אור, רק שהאור לא מאיר. זה הפירוש של חומר, אור שהתגשם. המציאות האמיתית של הבריאה זו המציאות הרוחנית. החומריות היא אור שאינו מאיר. כלומר, זה אור מאוד ירוד לכן אתה מרגיש אותו, אתה יכול למשש אותו בחושים. אבל האמת של הבריאה זו רוחניות. אז אם כך, למה אלוקים עשה את הגשמיות הזאת? היה בורא בריאה רוחנית, אם המטרה שלו להיטיב אז היה בורא בריאה רוחנית, כמו שכולנו, יש לנו נשמה רוחנית בלי גוף, למה צריך את המעטפת החומרית הזאת? וכשיש

גוף, יש יצרים, יש צרות בעולם, יש התמודדויות. בגלל חומר כמה צרות יש בעולם. אם היינו רק רוחניים, לא היה צריך משכנתה לדירה, לא היה חום וקור בקיץ ובחורף, לא היו יצרים ותאוות בין בנים לבנות, לאכול כשר או לא כשר, בלי גוף כל זה לא היה אז בשביל מה הוא ברא את הגוף? מה המטרה של החומר? היה בורא נשמה רוחנית ומיטיב לה, מעניק לה כמו שהוא יודע לתת. ומה זו הטבה אלוקית? שלמות ההטבה האלוקית? גן עדן, מה זה גן עדן? מה עושים שם? אומר הרמח"ל: העונג הכי גבוה שקיים במציאות, נדמיין את כל ההנאות שאנחנו מכירים, העונג הכי גבוה הוא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו. להתענג על השם זה כמו תינוק שמתרפק על האימא ויונק ממנה.

והוא שלו ורגוע וטעים לו וטוב לו ואין לו שום צרות בעולם. להתענג על השם זה סוג של התאחדות עם הבורא, עד כמה שהאדם יכול להגיע לדרגה כזו. איזו רמה של עונג יש לזה? אם ננסה לדמות בדעתנו, למה זה דומה, לעוגה טעימה? לתאווה מסוימת? לאיזה סוג של עונג? אומרת המשנה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". כלומר, תיקח את כל ההנאות של העולם הזה, מה זה כל ההנאות? לא מה שהאדם הפרטי נהנה, אלא של כל האנושות. תיקח את כל בני האדם בעולם, כל סוגי ההנאות שנהנו, כל אחד מהיום שהוא נולד ועד שהוא מת, תיקח את ההנאות של כולם, זה נקרא כל חיי עולם הזה? אומרים המקובלים: זה גם לא נקרא כל חיי העולם הזה כי זה רק

דור אחד. כל חיי העולם הזה זה כל ההנאות שבני אדם נהנו מאז שנברא אדם הראשון עד שיבוא משיח. כל ההנאות הגשמיות: תאוות, הנאות, כסף, תרכז את הכול בגלולה אחת. יש מי שיכול להכיל עונג כזה? זה דמיון, כמה שתנסה לא תוכל אפילו לדמות. איזו רמה של עונג? "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". מה זו קורת רוח? קורת רוח - יש בירושלים בגבעת שאול מאפייה, מאפיית אנג'ל. כל מי שעובר ליד המאפייה מתחיל ללכת יותר לאט. הניחוחות שיוצאים משם, אנשים נהנים, קשה להם להיפרד - זה נקרא קורת רוח. עוד לא אכלת את העוגה, רק עברת ליד והרחת. "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא", עברת ליד גן עדן, עוד לא נכנסת, "מכל חיי

עולם הזה", כל ההנאות שבני אדם נהנו מאז אדם הראשון ועד ביאת המשיח, תרכז את הכול, זה לא נתפס. השכל לא יכול לקלוט דבר כזה. אבל זה עונג רוחני, ופה כל אלה דברים גשמיים. זה נקרא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו. אז למה הוא שם את הנשמה בתוך גוף? היה בורא נשמות ונותן להן להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו כי המטרה שלו להיטיב. מסבירים חכמי הקבלה: רצון השם היה שכל אדם יתענג על השם בהתאם להשקעה שלו למען השם. כשאדם חי בעולם הזה בתוך גוף, הגוף הוא סוג של יצירת עבודה. בלי גוף לא היו לנו שום ניסיונות. אם לא שהיה לוקח אור ומגשים אותו, "נהורא דלא נהיר", אור שאינו מאיר, ואז יש לו מקום לכל התאוות והיצרים.

ברוחניות הגבוהה אין מקום לתאוות ויצרים, רק במקום הרדוד של החומר. אבל אם היינו במקום הגבוה, לא היו ניסיונות. ממה אדם היה נבנה? מה היה מרומם את האדם? לא היה לו ממה להתרומם. לכן הקב"ה שם את הנשמה בתוך גוף. כשיש לו גוף, הוא צריך לאכול אז יש לו ניסיונות: האם הוא יאכל כשר או לא כשר? פה בארץ זה קל, קל מאוד לאכול כשר, אבל בחוץ לארץ יש אזורים שאנשים נמצאים או אדם יוצא לטיול, נמצא באזור שהניסיונות מאוד קשים וקשה לו. בכל זאת הוא מקפיד לאכול רק כשר, אוכל פירות וירקות. אם הוא רוצה לאכול פעם יותר מזה אז הוא הולך לקנות דג עם סנפיר וקשקשת ומבשל אותו לעצמו כי במסעדה הוא לא יכול, אפילו אם הוא קונה דג כשר אסור

לאכול במסעדה של גויים, המחבת עצמו טרף, בישולי גויים, יש הרבה בעיות שם. אז הוא הולך וקונה וטורח. האדם הזה, עשר דקות לפני ועשר דקות אחרי הוא לא אותו בן אדם. לפני שהוא עמד בניסיון הוא היה נניח בדרגה הזו מבחינה רוחנית. עמד בניסיון - עלה קומה, הוא נבנה יותר כי הוא עמד בזה. כך כל פיתוי שיש לאדם, יש משיכה, כשיש גוף יש משיכה, בנים, בנות, תאוות, יצרים, שולט בעצמו, שומר על קדושת העיניים, על קדושת הברית. אישה מקפידה - מקווה, צניעות. היא נכנסת לחנות לקנות בגדים, המוכרת אומרת לה: הבגד הזה עומד עלייך מאוד יפה. היא מסתכלת בראי - נכון, מאוד יפה עליי, אבל החצאית קצת קצרה. תביאי לי מידה יותר גדולה. היא אומרת

לה: אבל זה פחות יפה עלייך, זה יהיה קצת רחב. היא אומרת לה: נכון, פחות יפה אבל יותר צנוע, וקנתה את הצנוע יותר. כשהיא יוצאת מהחנות, היא לא אותה אישה שנכנסה. כשהיא נכנסה, היא הייתה בדרגה הזו, יצאה, כעת היא בדרגה הרבה יותר גבוהה כי היא עמדה בניסיון. פותחת את הארון, רוצה ללבוש בגדים לחתונה, אומרת: זה פחות צנוע, זה יותר צנוע. אני אקח את זה. עמדה בניסיון. כך שבת, חסד, לפעמים אדם בעסקים, הוא רואה: אני יכול בקלות לעבוד עליו. אדם מבוגר, הוא לא מבין מחירים, אני יכול לרמות אותו, נרוויח עוד כמה מאות או כמה אלפי שקלים. אבל הוא אומר לעצמו: זה גזל. לא שווה לי לחזור בגלגול בשביל גזל. צריך להשיב את הגזילה. עומד

בניסיון, האדם הזה התעלה. יוצא שלגוף יש תפקיד מאוד חשוב בחיי האדם. בלי גוף, האדם לא יכול להתקדם ברוחניות שלו. זו גם הסיבה שלא צריך להיבהל מניסיונות. לכתחילה צריך להשתדל לא לבוא לידי ניסיון, מתפללים: "אל תביאנו לידי ניסיון "ולא לידי ביזיון", עם יותר מדי ניסיונות עלולים להתבזות בסוף. אבל אם האדם נקלע לניסיון, הוא רואה - אין מה לעשות, הנה, עכשיו יש לפניו ניסיון צריך מייד לאזור חיל, להוציא מהכוח אל הפועל את כל מה שהוא למד עד היום, כמו מתאגרף, מתאמן שנים כדי שיגיע זמן התחרות הכי גדולה, שם הוא יראה את הכוחות שלו. אז הוא אומר: אני שנים למדתי, אם זה מוסר, אם זה ספרים, התאמנתי. בשביל מה כל זה? בשביל

הרגע של הניסיון שאני אנצח את היצר הרע. ואז כשהוא עומד בניסיון ומתגבר, האדם הזה מעפיל לקומות אחרות לחלוטין. זה בעצם התפקיד של הגוף, לרומם את האדם. לכן הקב"ה שם את האדם נשמה בתוך גוף בעולם שיש בו יצרים וניסיונות, עומד ומתמודד - הולך ונבנה ומקבל את שכרו. אבל כמו שאמר אנטיגנוס: להתחלה, אומנם כמו שהגמרא אומרת: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה", אבל השאיפה צריכה להיות לא להישאר כל הזמן ב"שלא לשמה". השאיפה צריכה להיות: אני רוצה להגיע למצב שאני עושה את הדברים לשם שמיים. כלומר, מתוך אהבת השם. אני עושה את הדברים כי אני אוהב את הקב"ה. ברא אותי כמו אבא שאוהב אותי, מה שהוא אומר אני עושה. אני

יודע שאחר כך יהיה גם שכר. נמשיך הלאה: "ויהי מורא שמיים עליכם". אנטיגנוס מסיים את המשנה, הוא אומר: עד עכשיו דיברתי על אהבה, שתעשו את הדברים מתוך אהבת השם, מתוך קרבת השם, אבל יחד עם זאת, הוא אומר: "ויהי מורא שמיים עליכם". מה זו יראת שמיים? ביראת שמיים יש דרגות, היראה הגבוהה היא יראת הרוממות, שאדם ירא מגדולתו של האלוקים. יש יראה בדרגה יותר נמוכה, יראת העונש, שאדם מפחד: לא שווה לי לעשות עבירה כי אני איענש אחר כך. אז בשביל ליהנות קצת, אחר כך לסבול הרבה - זה לא שווה. אדם שהוא מאוד רעב ויציעו לו לאכול מנה שהוא מאוד מאוד אוהב אותה, הוא מאוד ישמח, אם זה בשר ודגים ומטעמים. אבל לפני שהוא אוכל, הוא שואל:

כמה זה יעלה? אומרים לו: 3,000 שקל. מה הוא יענה? לא משתלם, אני אוכל פלאפל ונוותר על כל זה. נכון, זה טעים, אני מוכן לשלם עד גבול מסוים, לא עד כדי כך. קל וחומר אם יגידו לו שזה מחיר של דירה, אתה אוכל את זה, אתם חותם על הדירה שאתה מוותר על הדירה שלך. מי יסכים לדבר כזה? כשאדם נכשל בעבירה אז הוא נהנה קצת אבל משלם אחר כך מחיר כבד. זה נקרא יראת העונש, הוא אומר: לא שווה לי, לא שווה לי לסבול אחר כך בשביל הנאה רגעית. אבל רגע, אם אמרת קודם שלעשות מצוות מתוך אהבת השם שלא על מנת לקבל פרס, למה הוא אומר "ויהי מורא שמיים עליכם"? למה צריך יראה? אני אוהב את השם, "ואהבת את השם אלוקיך". למה צריך "את השם אלוקיך

תירא"? יש כאן יסוד פסיכולוגי אדיר בכל היחסים שיש גם בין האדם לבין הבורא, גם בין בעל לבין אישה, בין הורים לילדים, ובכלל בכל יחסי אנוש. חז"ל אומרים: אדם שהוא רק אוהב ואין לו שום יראה, האוהב, פעמים שהוא מבעט. אפשר לראות את זה גם בזוגיות. אדם שיש לו רק אהבה כלפי אשתו, אישה כלפי בעלה, כשהאהבה קצת מתפוגגת, האדם יכול לבעוט בצד השני. כאן צריכה להיכנס לתמונה היראה. כלומר, שילוב בין אהבה לבין יראה זה שילוב שנותן את הנוסחה הנכונה. כך גם בין הורים לילדים, לכאורה ילד אוהב את אביו והתורה אומרת "כבד את אביך ואת אימך". אז אם הוא מכבד את אביו ואת אימו, למה התורה צריכה לצוות "את ה' אלוקיך תירא"? יש פסוק על

ההורים: "איש אימו ואביו תיראו". ביחס לבורא עולם, יש מצד אחד "ואהבת את ה' אלוקיך", מצד שני, "את ה' אלוקיך תירא". אהבה מול יראה. ביחס להורים: "כבד את אביך ואת אימך" זו אהבה, "איש אימו ואביו תיראו" זו יראה. אבל אם אני אוהב את אבא ומכבד אותו, למה צריך שתהיה לי יראה ממנו? התשובה היא: אוהב, פעמים שהוא מבעט. ורואים את זה אצל ילדים שמקבלים כל טוב מההורים, והם באמת אוהבים את ההורים, אבל כשיש רפיון, אתה פתאום יכול לראות שהוא יכול לבעוט בהורים שלו. לכן התורה אומרת: אהבה זה חשוב אבל שיהיה לך גם יראה, יראת כבוד מההורים. "את ה' אלוקיך תירא", "איש אימו ואביו תיראו". גם בזוגיות, אם יש רק אהבה בלי תחושה גם של

קצת מורא של כל צד מהצד השני, של האיש מאשתו, האישה מבעלה, גם כאן הדברים מתפוגגים, עלולים להגיע למצבים לא טובים. הגמרא במסכת קידושין אומרת דבר מאוד מעניין: בפסוק "כבד את אביך ואת אימך" התורה הקדימה את האבא לאימא, כבד את אביך, אחר כך את אימך. ביראה מה כתוב? "איש אימו ואביו תיראו", הקדים קודם את האימא ואחר כך את האבא. למה? אומרת הגמרא במסכת קידושין: יש כאן מסר יסודי לכל אחד ואחת מאיתנו שעדיין זכה שברוך השם הוריו נמצאים בעולם. ובכלל צריך לדעת, הורים הם מתנה לזמן קצוב. כמה אדם צריך לנצל את הזמן שיש לו עדיין את ההורים בעולם ולכבד אותם. יש כאלה שההורים כבר עזבו את העולם, פתאום תופסים את עצמם: למה לא

השקעתי בהם לעת זקנה והזנחתי אותם? אחרי שנפטרים הוא נזכר. הורים זו מתנה נפלאה אבל דרך העולם שהילדים עוזבים את העולם אחרי ההורים. אז זה זמן שהם נשארים לבד. צריך לנצל את הזמן שההורים בעולם לכבד אותם ברמות הכי גבוהות שרק אפשר. למה כאן התורה הקדימה את האבא ופה את האימא? אומרת הגמרא כך: גלוי וידוע לפני הקב"ה שהבן מכבד את אימו יותר מאביו. למה? כי היא משדלת אותו, מרצה אותו בדברים, האימא יותר רכה, יותר עדינה, מפנקת יותר. אז לילד יש תחושה של חיבור, של כבוד ואהבה כלפי האימא יותר מאשר עם האבא. לכן אמרה התורה "כבד את אביך ואת אימך", התורה הקדימה את האבא לתת איזון. באופן טבעי, אתה מרגיש אהבה כלפי האימא -

תזכור שאבא לא פחות. תכבד אותו לא פחות מהאימא, "כבד את אביך ואת אימך". לעומת זאת, ביראה, ממי הבן ירא יותר? מהאבא, כך אומרת הגמרא: גלוי וידוע לפני הקב"ה שהבן ירא מאביו יותר מאימו. ולמה? מעניין מה שהגמרא אומרת, למה הוא ירא מאביו יותר מאימו, בגלל שהוא מכה אותו? זה לא כתוב בגמרא. ופה, דרך אגב, לימדו אותנו חז"ל: אבא שמרגיש שאין משמעת אצל הילד, אין לו יראה ממנו, חז"ל גילו לנו פה מפתח גדול איך להביא את הילד למשמעת שתהיה לו יראת כבוד מהאבא. אומרת הגמרא: גלוי וידוע לפני הקב"ה שהבן ירא מאביו יותר מאימו מפני שמלמדו תורה. כשאבא מלמד תורה את הילד, הילד מקבל יראת כבוד מהאבא. הוא רואה את האבא דמות רוחנית,

הוא רואה אותו דמות גבוהה. יש לו יראת כבוד ממנו. לכן אמרה התורה "איש אימו ואביו תיראו", הקדימה התורה את האימא לפני האבא, לומר לבן: אימא לא פחות מהאבא במה שנוגע ליראת כבוד, צריך שיהיה לך גם כלפי האימא. מזה נלמד כמה חשוב באמת שכל אדם ימצא זמן ללמוד תורה עם הילדים. אפילו שהילדים לומדים בתלמוד תורה, לומדים בבית ספר תורני ולומדים שם חומש ולומדים משנה, לומדים גמרא, אני מדבר כשלומדים נכון. היום בתי ספר חילוניים מעוותים את ה... עדיף שלא ילמדו תנ"ך. בתי ספר חילוניים - עדיף שלא ילמדו את הילדים לא תנ"ך ולא שום דבר ביהדות. מזיקים יותר ממה שהם מועילים, גורמים לילדים לשנוא את המקצועות האלה. הם חושבים

שהילדים חיים בפיגור, לוקחים קטעים מהתורה, צריכים ללעוס להם וגם לפחות תלעסו את זה טוב, מעוותים אותם, משבשים אותם וכך מלמדים את הילדים. הורים שיש להם אמונה אפילו אם הם לא דתיים, יש להם אמונה בתורה, במצוות, שולחים את הילדים לבתי ספר רגילים ולא יודעים מה מאכילים שם את הילדים שלהם, בדביר כפירה, בדברי הבל, גורמים להם לשנוא את היופי של התורה. ילד שלומד תורה על הסדר עם רש"י, עם הפירושים, עם מדרשי חז"ל, הילד מקבל את היופי של התורה, את המתיקות של התורה. אבל אם הם מלמדים כמו שהם מבינים עם העיוות והעיקום, זה נזק גדול לילדים. אבל אפילו שילד לומד במקום תורני ומקבל את התורה כמו שצריך, האבא צריך שימצא זמן

שהוא לומד עם הילד בלי להעמיס עליו, לא לגרום לילד - "למדתי כבר בכיתה, אין לי כוח עכשיו ללמוד עוד". אז אפשר בשבת אם יש עליו עומס בבית הספר, אפשר בשבת. אבל למצוא זמן שהאבא מעביר מסר לילדים. כמה חשוב לנצל את שולחן השבת שהאבא יאמר דברי תורה. שמעתי כמה פעמים מאבות שאומרים: תשמע, אני לא רב, איך אני אגיד דברי תורה בשבת על השולחן? בבית שלך אתה הרב, אתה ראש המשפחה. כמה חשוב שכל בית כשקונים ריהוט, יקנו שולחן מפואר, יפה, עם כיסאות מרופדים ואחד הכיסאות או שניים - אם האישה מסתדרת עם זה אז גם לאישה, אבל כיסאות עם ידיות, שיהיה כיסא בראש השולחן שהאבא יושב בו בזמן הקידוש. בצד השני או לידו, האימא גם כן על כיסא

מכובד. יש נשים, לא רוצות כיסא עם ידיות, מרגישות שלא בנוח - אז לא. אבל לפחות האבא צריך שידאג שיהיה לו כיסא מיוחד שהוא יושב. לא שהוא צריך את הכבוד הזה, אבל החינוך של הילדים שידעו שאבא זה ערך. ואבא עושה קידוש, ואחר כך בסעודה בין מנה למנה שירים, דברי תורה, לקחת איזה רעיון מפרשת השבוע, יש היום שפע של ספרים שיש בהם רעיונות על פרשת השבוע עם סיפורים. והילד רואה שהאבא הוא דמות ערכית. אמרה לי אישה באחד הסמינרים, היא מורה בתיכון, היא דיברה בכאב, באה לסמינר להכיר יותר את היהדות. היא אומרת: הגענו בבית למצב שכלפי הגדולים... את הקטנים היא אחרי זה הכניסה לתלמודי תורה, אבל הגדולים שכבר עברו את הגיל, כבר לא

בידיים שלה, היא אומרת: הגענו למצב שהתפקיד שלי בבית להיות מסעדה והתפקיד של בעלי - כספומט. כך היא הגדירה את זה במילים קצרות. כלומר, ילד רוצה אוכל - בא לאימא, מעבר לזה היא לא קיימת. ילד רוצה כסף, בא למשוך כסף מהאבא, מעבר לזה, אבא לא קיים. אמרה את זה בכאב גדול. היא סיפרה שהיו לה שכנים שהיא תמיד לעגה להם כי היא אקדמאית ומשכילה והם לא בדיוק כאלה. אבל ראתה איזו נחת יש להם מהילדים. היא אומרת: התחתנו פחות או יותר באותו זמן, קנינו דירה בבניין חדש, אני רואה איך הילדים שלהם מתנהגים בלי אקדמאי ובלי כל ההשכלה שיש לי. אבל יחס, כבוד, שלווה, ואצלנו כלום. היא אומרת, אמרתי לבעלי: אנחנו איחרנו את הרכבת. בוא ננסה

לפחות עם הקטנים לעשות משהו, לפחות אותם לבנות. אסור להגיע למצב שילד בבית ירגיש שהתפקיד של אבא זה כספומט. רק אני רוצה כסף, מושך מאבא. אבא הוא דמות ערכית, אבל זה תלוי באבא איך הוא משווק את עצמו. אם האבא חוזר לבית, חולץ את הנעליים, יושב ליד המסך, כדורגל, מסיים - חברים, שטויות, יוצא, חוזר, בקושי תקשורת עם הילדים, אז מה הוא מצפה? מה הם רואים בו? אבל אם הם רואים את האבא שיש לו את הערכים, הוא מדבר עם אימא בצורה מכובדת, יודע לתת לאימא את המחמאות, ערב שבת, יושבים ליד השולחן, משבח, מפאר את אשתו עד השמיים: תראו איזה יופי, כמה אימא טרחה, בישלה, כל הכבוד! תודה רבה! משבח אותה, אומר לה: חבל שלא פתחת מסעדה,

היינו מרוויחים הרבה כסף. יצירתי במחמאות שיש לו, הילדים רואים איך אבא אוהב את אימא. שומעים שהוא שר לה "אשת חיל מי ימצא", מסתכל עליה ואומר: "רבות בנות עשו חיל", יש הרבה בנות בעולם, "ואת עלית על כולנה". כמה זה יפה שילד שומע את אבא שר לאימא בערב שבת ליד מפה לבנה ונרות דולקים וחלות של שבת עם היין של הקידוש. כמה זה תורם לאווירה של המשפחה, ואז בסעודה גם האבא אומר דברי תורה. לפעמים האבא קצת מתבייש כי הוא לא רגיל, יסכם עם אשתו שבאמצע הסעודה, היא תאמר: עכשיו לפני מנה שנייה אנחנו נבקש מאבא שיגיד לנו איזה חידוש על פרשת השבוע. ואז האבא יכול להגיד איזה חידוש, לספר סיפור יפה, שהילדים ירגישו את המסרים

הטובים. לפעמים אפשר בשבת לפתור בעיות בחינוך הילדים יותר מכל השבוע. דוגמה: האבא חזר באמצע השבוע מהעבודה, יום שלישי, אשתו שופכת את ליבה בפניו, הוא עובד קשה, הפרנסה קשה, חוזר בשמונה בערב. והיא אומרת לו: אין לי כוח לילדים, תראה מה הם עושים, אני מדברת איתם כאילו עם קירות, לא מתייחסים אליי. שופכת את ליבה. מה הוא יכול לעשות? קורא לילדים: תתנהגו יפה. הוא בשלו והם בשלהם, ועולם כמנהגו נוהג. אבל אם הוא ינצל את שולחן השבת, אשתו התלוננה על ההתנהלות של הילדים כלפיה, הוא רושם לעצמו בזיכרון: השבת צריכים לדבר על כיבוד אם. ויום שישי מכין שיעורי בית. רוב האנשים לא עובדים היום ביום שישי. אז בבוקר צריך שתהיה לו

ספרייה יפה, כמה חשוב שתהיה בבית ספרייה של ספרי קודש. מוציא ספר על פרשת השבוע עם סיפורים יפים, יש המון ספרים כאלה, אפשר להיכנס לחנות לספרי קודש, לבקש מהמוכר: תביא לי ספרים עם חידושים על פרשת שבוע אבל בשפה שאני אבין. יביא לו כמה סוגי ספרים, ישב שם 20 דקות, יקרא קצת בזה, קצת בזה, זה לא מדבר אליי, הסגנון הזה אני לא מבין מה הוא רוצה, זה יש לו סיפורים יפים, זה מסביר יפה - ייקח אותו. ואז כל שבוע יש לו את הסט שלו של פרשת השבוע, מכין לעצמו מה לדבר. ואם החליט לדבר על כיבוד הורים, אז הוא מחפש בספרים שעוסקים בכיבוד הורים. סיפורי צדיקים משלב בתוך הדברים. למשל, ניקח דוגמה: האבא הזה שבאמצע השבוע אשתו

התלוננה שאין לה כוח לילדים. ניקח דוגמה מסיפור שמופיע בחז"ל, כמה אפשר להשתמש בדברים האלה. האבא מספר לילדים ליד השולחן: חז"ל מספרים, מעשה ברבי טרפון... ילדים אוהבים סיפורים, אפילו מבוגרים אוהבים סיפורים, ילדים ודאי אוהבים. מספר להם: היה רבי טרפון. והוא מתאר לילדים... ילדים קטנים, מספר להם בצבעים חיים, מי זה רבי טרפון? היה גדול הדור, יש לו גלימה ומשרתים ומצנפת, ואיזה כבוד גדול, כל עם ישראל מעריץ אותו, שהייתה לו אימא זקנה, כך מספרים חז"ל, כשהוא כבר היה מפורסם, גדול הדור, אימו הייתה מאוד מבוגרת. יום אחד בשבת ראה אותה הולכת בחצר עם סנדל אחד על הרגל וסנדל שני... אז הסנדלים היו רק עם רצועה אחת. נפסקה

הרצועה, נקרעה אז אי אפשר, נשארה רק סוליה. אז רגל אחת הייתה יחפה, והולכת על האבנים שבחצר לכיוון הבית. רגל אחת עם סנדל, רגל אחת בלי. רץ אליה רבי טרפון, התכופף, הניח את ידו על הרצפה ואמר לה: אימא, תדרכי ברגל היחפה על היד שלי, כשאת מרימה את הרגל כדי להתקדם, אני אזיז את היד, תדרכי שוב, כך צעד אחר צעד עד שנגיע לבית. והאימא אומרת לו: חס ושלום! אתה רב גדול, כולם מכבדים אותך. זה ביזיון שאתה... תקום מהר. והוא אומר לה: אבל את אימא שלי, את הבאת אותי לעולם, לידך אני כלום, אני לא שווה, את מעל הכול. כל מה שיש לי זה שלך. ילד שומע סיפור כזה, שתי דקות בסך הכול, אבל המסר שחודר לו ללב - מה זו אימא. הביאה אותי

לעולם, כמה השקיעה בי, אני חייב לה את הכול. רבי טרפון, תראה איך הוא התנהג. חז"ל מספרים שכשהיא הייתה מבוגרת ורצתה לעלות למיטה, המיטה הייתה קצת גבוהה אז היה להם שרפרף כזה שהיו עולים. היה רבי טרפון מתכופף על ארבע ואומר לה: אימא, תטפסי עליי. והיא אומרת: בשביל מה? לא, אימא, זו זכות בשבילי, תעלי עליי למיטה, תטפסי על הגב שלי. ילד שומע סיפורים מהסוג הזה, וזה אמיתי, דברים שהיו, מקבל מוסר השכל. או ילד שהתברר שהוא לוקח חפצים מהחברים שלו במשך השבוע. כל פעם בא עם משהו אחר, פעם עט, פעם סרגל, פעם צבעים. היום יש כאלה שקוראים לזה "השלמת ציוד". הוא לוקח מהצבא - גזל גמור, לוקח מהצבא, אומר: רק השלמתי ציוד. זה

נקרא על ידי שם יכול להתיר את השרץ, זה נקרא בעזרת השם... משנה את השם של הדבר, במקום גניבה, קורא לזה "השלמת ציוד" ואז מותר לקחת. יש ילדים שבאים הביתה עם דברים האסורים, דבר שהוא לא שלו. מדברים איתו - שום דבר לא עוזר. אבל אם לומדים איתו מוסר, שוב, שולחן השבת, בלי קשר אליו, האבא מספר סיפור. יש סיפור על אחד מהתנאים שתלמידיו קנו לו חמור, הוא היה הולך הרבה ממקום למקום למסור שיעורים, אז קנו לו חמור שיהיה לו יותר קל, מאיזה ערבי אחד. וכשהביאו את החמור, ראו איך החמור נראה, לא התרחץ הרבה זמן, אמרו: לא מתאים שנביא לרב חמור כזה מטונף ששימש להרים משאות. נרחץ אותו. לקחו אותו, רחצו אותו, שפשפו אותו עם סבון,

ניקו אותו, הברישו אותו. כשהגיעו לצוואר ראו שבין השערות של הצוואר יש שרשרת עם יהלום משובץ בזהב, יהלום מאוד יקר. שהערבי הזה לפני שנים רצה להחביא את היהלום מגנבים, לא ידע איפה יחביא אותו, לפעמים אנשים רוצים לשמור על משהו שלא יאבד, ודווקא זה גורם לאבד כי לא זוכרים איפה שמו. מחביאים אותו באיזה מקום מוזר שאפילו הוא עצמו שוכח אחר כך איפה הוא שם אותו. והוא שכח מזה, מחפש אותו בכל הבית, לא מוצא איפה היהלום שלו. והם כשהם משפשפים את החמור גילו, צמוד לו לצוואר, בין השערות שלו. אמרו לרב שלהם: כבוד הרב, השם אוהב אותך, התעשרת. אמר להם: חמור קנינו, יהלום לא קנינו, צריך להחזיר לו את זה. ניסו למצוא לו הסברים:

כבוד הרב, זו אבידה של גוי, אולי בכל זאת. אמר: אין דבר... זה לא שלי - אני מחזיר. והלך והחזיר את זה לאותו ערבי. כשהחזיר לו, אמר: ברוך אלוהי היהודים. אמר להם: אתם רואים? קידוש שם שמיים שווה יותר מכל הון שבעולם. זה לא שלי, מה פתאום לקחת? כשמספרים סיפור כזה לילד, הוא מבין מה זה הזהירות בממון של הזולת, הוא מקבל כוחות להתמודדות במהלך החיים. יש סדרה של ספרים של מחברת שכבר נפטרה, עוד כשהייתי צעיר כבר הסדרה הזו הייתה, אבל עד היום הרבה קונים את הספרים האלה, הסדרה נקראת "כה עשו חכמינו". אני לא מקבל מהם אחוזים, אני אומר רק לתועלת העניין. הסדרה הזו, קוראים לה "כה עשו חכמינו", מצויה בחנויות לספרי קודש,

והסופרת הזו היא אישה צדיקה. אספה מכל דברי חז"ל את כל הסיפורים על התנאים והאמוראים וכתבה בשפה שמתאימה לדור שלנו בקצרה. יש כאלה מכל סיפור עושים... היא עשתה את זה בקיצור ולעניין, נאמנת לדברי חז"ל עם המקורות. סדרה יפה שטוב שיהיה בכל בית עם ילדים, ההורים יכולים לספר לילדים או לתת להם שיקראו, דבר שהוא תורם לקבל מוסר השכל בכל תחומי החיים. נעבור למשנה ד': "יוסי בן יועזר איש צרדה "ויוסי בן יוחנן איש ירושלים", אלה שמות של מקומות. קודם קראנו "אנטיגנוס איש סוכו", כלומר שהוא היה גר בסוכו, מקורו היה בסוכו. "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים". אם שמנו לב, כאן המשנה מתחילה לדבר על שני שמות.

עד עכשיו דיברנו על שם אחד, כאן שני שמות, כאן מתחילה תקופת הזוגות. הייתה תקופה בזמן בית המקדש השני שהתחילה תקופת הזוגות. כלומר, לא היה מנהיג אחד של עם ישראל, אלא היו בצמדים, שהאחד היה הנשיא, נשיא ישראל ונשיא הסנהדרין. הוא היה נשיא. אז לא היו לוקחים נשיא כמו של היום, יכול להיות עם הארץ, לא יודע כלום ועושים אותו נשיא. אז נשיא היה חייב להיות גדול בתורה, אז הנשיאות של ראש הסנהדרין ונשיא ישראל זה תפקיד אחד. והשני, אב בית הדין, יש את בית הדין והוא אב בית הדין. שניהם היו המנהיגים של עם ישראל. אז הראשון, כל הזוגות שנראה בהמשך בעזרת השם, הראשון הוא היה הנשיא, והשני אב בית דין. "יוסי בן יועזר איש צרדה"

הוא היה נשיא ישראל "ויוסי בן יוחנן איש ירושלים" היה אב בית הדין. "קיבלו מהם", מי זה מהם? משמעון הצדיק ומאנטיגנוס איש סוכו, שהיה תלמידו של שמעון הצדיק. אבל הם שמעו משניהם. "יוסי בן יועזר אומר: "יהי ביתך בית ועד לחכמים "והווי מתאבק בעפר רגליהם, "והווי שותה בצמא את דבריהם". הוא אומר: תשמע עצה טובה, תשתדל שביתך יהיה בית ועד לחכמים. כלומר, שואלים בבית כנסת: מי מעוניין שנארגן אצלו בבית שיעור השבוע? תקפוץ, תגיד אני. תיזום אתה יוזמות, תביא רב אליך הביתה, תביא את החברים שלך, את המשפחה. "יהי ביתך בית ועד לחכמים". כשיש שיעור מחוץ לבית, לא כל אדם מתמיד להגיע לשיעור קבוע. מי שמתמיד רואה עם הזמן את הברכה.

כל שבוע, כל יום עוד קצת ועוד קצת, בסוף פרוטה לפרוטה מצטרף לחשבון גדול. אבל לא כל אדם יוצא בקביעות. כשזה בביתו, הוא ודאי ישתתף בשיעור. מלבד זאת, עצם העובדה שהוא המארח של חכמי ישראל שבאים אליו לבית, הוא לומד מדרכיהם, לומד מההנהגות שלהם. "יהי ביתך בית ועד לחכמים והווי מתאבק בעפר רגליהם". אז הרב היה יושב על שטיח או על כרית והיו יושבים התלמידים לפניו על העפר, לא היה ריצוף כמו היום, אז זה כמו שהוא מתאבק בעפר רגליהם. בא ללמד את האדם: כשאתה לומד תורה אל תבוא עם פינוקים, תבוא - אני בא על דעת שאני מתאבק, מתבטל כדי לקבל וללמוד. "והווי שותה בצמא את דבריהם". כלומר, אל תיתן לדיבורים שיעברו ליד האוזן. יש

אדם שומע, עושה טובה שמקשיב, יש אדם שותה בצמא, הוא משתוקק לדעת, משתוקק כמו אדם בא צמא מהמדבר, נותנים לו מים, איך הוא שותה בהשתוקקות? כך תשתוקק לדברי תורה. "הווי שותה בצמא את דבריהם". יוצא שהמשנה הזאת, הוא - יוסי בן יועזר, הדגש שהיה נותן בדור שלו על לימוד תורה. והיה מדבר על לפני השיעור, במהלך השיעור ואיך לשבת בשיעור. אז אומר, קודם כול תיזום אתה, תארגן, "יהי ביתך בית ועד לחכמים", תן לאחרים שיבואו, יהיו אצלך, תשמע דברי תורה בתוך הבית. היום אפשר עם דיסקים, זה גם סוג של "בית ועד לחכמים", אתה מכניס דברי תורה אליך לבית. שומע כל הזמן, הכלים שבבית, כל הזמן דברי תורה, כל הכלים האלקטרונים - דברי תורה. זה

גם כן בית ועד לחכמים לפחות, אם לא בא רב חי, לפחות זה. "והווי מתאבק בעפר רגליהם", זה בשיעור עצמו, "והווי שותה בצמא את דבריהם", שתהיה משתוקק לדעת את הדברים, אז הדברים חודרים לליבו של האדם וכך הוא מתעלה. ונסיים בברכה לכל הציבור שהשם יברך את כולם לבריאות איתנה, לפרנסה טובה, שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.