איך מתקררים ממידת הכעס? הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

בחיי היומיום אדם שלמשל עובד על מידת הכעס, יודע שפעמים שהוא מרים את הקול על רעייתו, או האישה על בעלה, או על הילדים ומצוי שאדם כאוב על כך, הוא יודע - הילדים הקטנים האלה מסכנים, למה הם צריכים לקבל ממני את כל הצעקות והעצבים של העבודה, של הבעיות בשלום בית? לפעמים הורים, מרוב מתח ביניהם, את כל הכעסים מורידים על הילדים, ואחר כך כשהולכים לישון, ההורים עצמם כאובים, ילדים כל כך מתוקים, כל כך טובים. איך אמר הרב וולבה: "מה שעבורנו, המבוגרים, ברור ומובן מאליו מתוך ניסיון "של עשרות שנים, עבור הילד "מדובר בגזרה חדשה בלתי מובנת לחלוטין". לפעמים הורים כועסים על הילד "למה עשית ככה?" אומר הרב וולבה: מה זה למה?

תיכנס לראש של הילד הקטן הזה בן שנתיים, בן 5, בן 6, אפילו יותר מזה, תלוי באיזה עניין, לך כמבוגר זה ברור מתוך ניסיון של עשרות שנים שכך לא עושים, אבל הוא חדש בעולם. תראה כמה שנים הוא בעולם, הוא רק לומד להכיר את הדברים. אז תדריך אותו, תסביר לו, אל תוריד עליו את כל העצבים והכעסים. לעיתים, ההורים מרגישים שקשה לי, האישה מרגישה - קשה לי, יש לי כעסים על בעלי, או על הילדים, אבל כשמתחילים להתאמן, לעבוד על מידת הכעס, הרמב"ם כותב, שאחד הקשיים בעבודה על מידת הכעס, זו המבוכה שאנשים ניצבים בפניה, כשהוא אומר: "מה אתה רוצה, "שאני לא אכעס אף פעם"? "אז איך אותם שמסביבי ישתנו"? לפעמים שומעים את זה מבני זוג, היא

אומרת: "איך אני לא אכעס על בעלי? "אני מדברת איתו 20 פעם, שוב דבר לא עוזר, כאילו לא דיברתי. פעם אחת אני כועסת עליו, "נהיה בן אדם. הוא רואה שאני כועסת, שזה מציק לי - הוא משתנה". "אז מה אתה רוצה, שאני לא אכעס? רק כך הוא משתנה". או שהוא מרגיש כלפיה, או כלפי הילדים. זה נכון גם ביחסי עובד מעביד. מעביד שרואה שכל העובדים מזלזלים, כשהוא מדבר ומדבר, רואים שהוא אדם נעים הליכות - ממשיכים להזניח. מראה להם כעס, עצבים, צועק עליהם ש"אם זה לא ישתנה, אני אפטר פה את כולם," מכניס אותם ללחץ, הוא רואה שדברים מתחילים להתנהל, אז מה אתה רוצה שאני לא אכעס? אומר הרמב"ם: זו אחת המבוכות שיש לאדם, שמצד אחד אומרים לו אל

תכעס, כעס זה דבר גרוע, מצד שני, בלי לכעוס דברים לא זזים. אבל התורה, כדרכה, יש לה פתרון לכל דבר. אומר הרמב"ם: שכל אחד ירגיל את עצמו להראות עצמו, כשיש צורך, להראות עצמו כאילו הוא כועס, והוא אינו כועס. כלומר, כעס הפנים אבל לא כעס הלב. צריך לצעוק על הילד כדי שישתנה, את רואה שדיברת 20 פעם וזה לא עזר, תכעסי, אבל אל תכעסי בלב. בפנים תראי לו שאת כועסת. כך כלפי הבעל, כלפי האישה, מרגישים - דברים לא זזים, אני צריך להראות שזה מאוד מפריע לי, אני מדבר רגוע, חושבים שזה לא מפריע, מדבר בטון של כעס, אבל בלב מחייך, בלב צוחק. וזה לא בשמים. אפשר להגיע למדרגה כזו שאדם מרגיל את עצמו לא לכעוס באופן קבוע, הוא באמת לא

כועס, בלב. כמה פעמים שאלו אותי בסדנאות מסויימות שבעצם, מה הציפייה לא לכעוס? הרי הפסיכולוגים אומרים הפוך. יש פסיכולוגים שטוענים: אם אתה כועס, אל תשמור את זה, תוציא, אחרת אתה תתפוצץ מבפנים. תוציא את הכעסים, תראה לכולם שאתה כועס כעת. ההדרכה של התורה היא לא - תכעס ותוציא את הכעסים, או תכעס ואל תוציא את הכעסים, ההדרכה של התורה היא - אל תכעס, אז ממילא אתה גם לא תתפוצץ מבפנים. יבוא אדם וישאל: "רגע רגע, שניה, איך אתה רוצה שאני לא אכעס, מה, אני מלאך"? "איך אפשר לא לכעוס כשמתרחשים מאורעות מסביב שהם נגד רצוני, שמציקים לי, "איך אני לא אכעס"? נכון, אני מבין, אם אני לא כועס, אדם שהוא לא כועס, הוא יותר אהוב

בעיני הבריות, מכבדים אותו יותר, מעריכים אותו יותר, השלום בית שלו אחרת, הילדים גדלים בצורה יותר בריאה, הוא מרוויח הכול, אפילו עולם הזה, בלי קשר לעולם הבא. "אבל טכנית," הוא אומר לך: "איך אתה רוצה שאני לא אכעס? יש דברים שלא מסתדרים "עם מה שאני רוצה, עושים הפוך ממה שרציתי". בזה, ככל שהאדם מחנך את עצמו לאמונה ובטחון, הוא גם כועס פחות. מה זה אמונה ובטחון? כשהוא אומר כך: "עליי מוטלת חובת ההשתדלות בכל תחום שאני רוצה להשיג אותו, "קרה שאחרים התנהגו הפוך ממה שרציתי," למשל: אישה שטרחה רבות להכין איזה תבשיל, היא השקיעה בו המון עם כל מה שנמצא שם, בחיתוכים, בבישולים, ובעשיה, פתאום בעלה הגיע לשם, חשב שהסיר

הזה מלא מים מלוכלכים של שטיפת כלים, וכל מה שהיא טרחה 3 שעות - שפך את הכל וזרק לאשפה. עכשיו, זה מכעיס אותה, "אני עבדתי 3 שעות! תפריט שהבאתי מסין, "ואתה זורק את הכל ככה בשניות לאשפה"!? זה מכעיס. טבעי, זה מכעיס. אבל מה היא צריכה לומר לעצמה באותה שעה? "אני טרחתי 3 שעות כי רציתי שיהיה אוכל טעים לצהריים, שבעלי יהנה, "אולי גם רציתי מחמאות", כל אחת עם השיקולים שלה, "רציתי שיהיה כאן "אוכל משובח. אם משמים הקב"ה סובב, הרי בעלי לא עשה את זה בכוונה, "הוא לא רצה להכעיס אותי. אם משמים הקב"ה סובב שכל התבשיל שהשקעתי בו 3 שעות "של עבודה הלך לאשפה, כנראה שהקב"ה רצה לבטל איזושהי גזרה שהייתה עליי, "ובמקום להתעייף

על דברים אחרים אז טרחתי על זה, כשכל עמלי ירד לטימיון, "ונאכל היום ארוחת צהריים". והאמת, שיכול להיות שהתשובה הזאת, היא לא הכי מדוייקת. יתכן תשובה אחרת - שכשהיא לא ראתה, כמו שחז"ל מספרים, שהיה מקרה של נחש ששתה מאיזה תבשיל והכניס את הארס שלו לשם. וטוב שזה הלך לפח ולא הרעיל את הקיבה של כל בני המשפחה. או כל קלקול אחר שיכול להיות. אנחנו לא תמיד יודעים את חשבונות שמים, מה הטוב במה שקרה. אבל נקודת המוצא צריכה להיות - מה יש לי לכעוס, כי דברים לא התנהלו כפי רצוני? נכון, אני לא מנהל, אני לא בורא עולם. לא כל מה שיש בעולם אמור להתנהל... אני מנהל את החיים על פי ההיגיון, אבל אלוקים - הוא אמור לנהל את הדברים

בשורה התחתונה. אם הוא הוביל את הדברים אחרת ממה שרציתי, זה אומר שיש בזה רק טוב בשבילי, אז על מה יש לי לכעוס? כשמדובר בשוגג, הרבה יותר קל שלא לכעוס על האדם השני. אדם שמעד בשוגג, כמו כאן, הבעל לקח עכשיו מים לא נקיים, שפך את הכל, בשוגג. אבל יש מצב שמדובר במזיד ואז אין את התשובה הזו של "משמים יצא..." מה זה משמים? הבן אדם הזה הלך, הזיק לי פה בכוונה, זה עוד יותר מכעיס. איך אפשר להתמודד עם מצב כזה, שאתה רואה אדם שבכוונה ניסה להזיק לך? גם כאן, נקודת המוצא צריכה להיות - אני לא נכנס לחשבונות של האדם הזה עם אלוקים. זה שהוא היה פושע ומזיד ורצה להזיק לי, זה חשבון שלו עם בורא עולם, אני לא נכנס לזה. למה אני

לא קיבלתי את זה? למה אצלי זה לא הסתדר? למה האדם הזה הזיק לי? אצל בורא עולם כנראה יש איזה חשבון שהתבטלה כאן איזו גזרה, הכל לטובה, כפרת עוונות, וכך האדם לא בוער בתוכו. המבוכה של הפסיכולוגים היא, מצד אחד, הם לא מבינים שאדם יכול לא לכעוס. הם מבינים - אתה חייב לכעוס. רק השאלה: האם תוציא את זה החוצה, או תשמור בפנים ותתפוצץ. אז הם אומרים, "תוציא את זה החוצה." אבל כשאתה מוציא החוצה, אתה מזיק לעצמך, אתה מזיק לסביבה שלך, התדמית שלך מתקלקלת. התורה מלמדת את האדם - תרגיל את עצמך שלא יהיה לך כעס פנימי. אי אפשר להיות מלאך ביום, זה תהליך שעובר שנים, אבל גם כאשר האדם רואה שהוא ניסה והתאמץ, והוא רואה שכבר שבוע

עבר והוא באמת רגוע, והיו דברים שהפריעו לו, ובכל זאת הדברים מסתדרים והוא שולט בדברים, מדבר בנעימות, כמו שכותב הרמב"ן: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת עם כל אדם בכל עת "ובזה תינצל מן הכעס שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם." כך מתחיל הרמב"ן את האיגרת המפורסמת שלו. אבל לאחר שבוע כזה של הצלחה, הוא רואה נפילה נוראה שהמון זמן הוא לא כעס בצורה כזו. קרה משהו והוא כעס מאוד. התחושה הטבעית באותה השעה, מה שהיצר מנסה להכניס לאדם - דמיינת שאתה עובד על מידת הכעס, חשבת שאתה צדיק אבל אתה רואה שבפנימיות שלך, אתה רקוב לחלוטין. אתה מקולקל. זו סתם עצת היצר. האדם צריך להחמיא לעצמו, לטפוח על השכם, להגיד: "ברוך השם, שבוע

הצלחתי להחזיק "מעמד שלא לכעוס" או שמירת הברית, כל ניסיון שיש לאדם, אומר: "שבוע החזקתי מעמד", יטפח על עצמו על השכם. אבל אומר: "רגע, אבל עכשיו הייתה נפילה. נכון, אני לא מאבד עשתונות, בוא נבדוק למה נפלתי, איך אני מתמודד להגיע למצב של "ומי יקום במקום קודשו." לא רק "מי יעלה", עד עכשיו הייתי ב"מי יעלה," בוא נבדוק איך מגיעים ל"מי יקום במקום קודשו", להתייצב במעלה ובמדרגה הזו.