עונג שבת - עונה 3 - פרשת קדושים (עם כתוביות בעברית)

שלום לכם. ברוכים הבאים לתוכניתנו "עונג שבת." והשבת אנחנו בפרשת קדושים, שפורסת בפנינו מספר לא מועט של מצוות: איסור הלנת שכר, איסור לקיחת שוחד, איסור שבועת שקר, איסור גניבה ואיסור רכילות, איסור נקימה ונטירה ועוד ועוד ועוד מצוות רבות שמעידות עד כמה תורתנו הקדושה יורדת לנבכי ונימי הנפש הדקים ביותר של האדם תוך התחשבות בצרכים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו. אז פרשת קדושים, מוצאי יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אנחנו בשעה טובה יוצאים לדרך. אנחנו נאמר שלום לרב רפאל אוחיון, לרב ישראל גולדווסר, חוקר שואה והיסטוריה מטעם מכון "גנזך קידוש השם," לזמר נפתלי קמפה, לרב אייל ישראל שטרנליב ולסטנדאפיסט שלנו, יעקב חמו.

שבת שלום לכולכם. ברוכים הבאים. תודה שאתם איתנו. אנחנו נתבשמנו מנפתלי קמפה, שפשוט מדהים. הלוואי שלא תפסיק לשיר כל התוכנית. מדהים, מדהים. -תודה רבה וכבוד גדול להיות כאן. תודה רבה. כן, זה מדהים. זה קרליבך, זה תופס את כולם, כל ז'אנר וכל שעה ביום וכל אירוע. -ממש, ממש. כן, עברנו את יום השואה. אני חושב שזה באמת... מה יותר מקרליבך. -מה יותר מקרליבך. שבאמת אני חושב שהוא גם גדל על החוויה הזאת, הוא צמח מהחוויה הזאת. -הוא צמח מהחוויה הזאת. כן, יש פה את "גנזך קידוש השם," אז הוא יודע איך צומחים מהחוויה הזאת. נכון, נכון. -הכול הגיע משם. זה מזכיר לי סיפור שכמדומני כבר סיפרתי אותו באחת מהתוכניות. אני זכיתי

להופיע עם קרליבך בערך לפני, זה היה בערך לפני 30 שנה וזה היה כנראה בסוכות וזה היה שידור רדיו שהעביר אותו ג'ו עמר וכמדומני נועם גיל-אור. זה כנראה היה בתוכנית "מעורב ירושלמי." זה היה באיזשהו בית מלון בתל אביב. הופענו שם בסוכה, שידור ישיר. היו "פרחי ירושלים," הופעתי אני והרב שלמה קרליבך. וכשהוא יצא החוצה, הייתי עם הדוד שלי והיינו ממש על פתח היציאה. ואז דוד שלי בא ללחוץ לו את היד, אז הוא חיבק את דוד שלי והוא אמר לו: תהיה בקשר. אני זוכר ששנים הסתובבתי עם זה. כאילו, הוא לא מכיר אותו. "תהיה בקשר" עם מי? עם מה? ורק אחרי שנים הבנתי מי זה רבי שלוימלה קרליבך שהוא אמר לך "תהיה בקשר" כי הוא היה בקשר עם

כולם. זה פשוט מדהים. אנחנו מכירים את הסיפורים ואת הספרים וזה מדהים. ואם אתה רוצה להמיס את הלב שלי זה קרליבך, ואתה עשית את זה ואתה תחזור ותעשה את זה עוד מעט. אנחנו עוד נחזור ונשמע אותך. אנחנו רק רוצים לפנות לרב רפאל אוחיון מרבני הידברות. הפרשה שלנו פותחת: "קדושים תהיו כי קדוש אני." מה פירוש המילה קדוש? מה זה מבקש מאיתנו, קדוש? המילה קדוש זה מובדל ומופרש. "הרי את מקודשת לי "בטבעת זו," זאת אומרת הרי את מופרשת ומובדלת מכל שאר הנשים בעולם. אין יותר נשים, רק את. "ויברך אלוקים את יום השבת "ויקדשהו." שבת מקודשת. "והייתם לי ממלכת כוהנים"... -"וגוי קדוש." מובדל, מופרד, משהו אחר לגמרי. זה פירוש המילה

קדוש. מה שכן, בפרשה שלנו כתוב: "קדושים תהיו כי קדוש אני." יש פה מהלך אחר, שהקב"ה אומר: קדושים תהיו - כמוני. מה זה קדושים כמוני? יש פה יסוד מדהים ונפלא. כתוב בפרשת בראשית: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה, "ויפח באפיו נשמת חיים." זאת אומרת שהקב"ה ברא את האדם בנוי משניים, "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה," מן האדמה לוקחתי, מלשון אדם, "ויפח באפיו נשמת חיים", זאת אומרת אדמה לעליון. יש לנו שני כוחות מנוגדים: מצד אחד, החלק הבהמי שלנו הרוצה לקבל כל הזמן, צד שני, החלק האלוקי שרוצה לתת. תינוק, עד איזה גיל זה תינוק? פחות או יותר? -חצי שנה, שנה. -ארבעים, חמישים בערך, משהו כזה, נכון? הרי תינוק זה

סטטוס, זה מלשון יונק: תן לי, הכול שלי - המוצץ שלי, הבקבוק שלי, אימא שלי, אבא שלי, הכול שייך לי. זה תינוק. אבל בסופו של דבר, כשאדם יוצא מן העולם, הוא צריך להגיע למצב של "ותחסרהו מעט מאלוקים." להיות נותן שלא על מנת לקבל. כמו בורא עולם, בורא עולם הוא לא מקבל מאף אחד, הוא אך ורק נותן. אמרתי את זה פעם אחת באחת ההרצאות בהידברות, באחת מהשבתות, ואמר לי איזה מישהו: יש לזה מילה מודרנית. מה? הוא אומר לי: פראייר. פראייר זו מילה מודרנית, לתת שלא על מנת לקבל. יש הבדל עצום בין פראייר לקדוש. תקשיב טוב. אישה אחת מתקשרת לבעלה, אומרת לו: בעלי היקר, אני רוצה להכין מרק ירקות... מרק עגבניות, תביא חמש עגבניות כשאתה

חוזר. טוב, הוא חוזר: איזה יופי, הבאת. כמה עלה לך? -בערך 50 שקל. שילמת 50 שקל בשביל חמש עגבניות? -כן, מה הבעיה? אין שום בעיה. אתה יודע כמה זה עולה? -כן, 50. היא אומרת לו: לא, 5. מה הוא? פראייר. סיפור אחר, אישה מתקשרת לבעלה: תביא לי חמש עגבניות. הוא חוזר. כמה עלה לך? -50. שילמת 50 שקל? -כן. אתה יודע כמה זה עולה? -כן, 5. אז למה שילמת 50? -תשמעי, הייתי אצל הירקן, הנעליים שלו מדברות, הילדים מסתובבים שמה עם בגדים... אז קניתי חמש עגבניות ב-50 שקל. זה פראייר? לא. זה קדוש. פראייר, אתה לא יכול לעשות את עצמך. אין פועל מתפעל במילה פראייר. אתה לא יכול להגיד "אני מתפראייר," אבל אתה יכול להגיד "אני מתקדש."

כל מצווה שבן אדם עושה, כל דבר שהוא עושה שהתורה ציוותה בעצם, הוא הופך להיות מנוטל - לנותן. בסופו של דבר, זה פירוש ל"קדושים תהיו כי קדוש אני." פירוש מאיר עיניים. תודה לך, הרב. איתנו באולפן חוקר השואה ותחומים נוספים בהיסטוריה, הרב ישראל גולדווסר. ושלום לך הרב, תודה שבאת. -שלום וברכה. אתם חוקרים את השואה, וההסתכלות שלכם על השואה היא בפרספקטיבה קצת שונה. תספר לנו בבקשה. הנצחת שואה זה כורח. אם בימינו, שחיים בינינו 200 אלף ניצולי שואה, כבר יש מכחישי שואה בעולם, מה יהיה בעוד 100 שנה? לא יהיו לנו עדים חיים. ההנצחה, לספר את הסיפור זה גדול, זה עוצמתי, זה הסיפור הכי גדול פיזית בתולדות ישראל. רוחנית, היה

חורבן הבית, היה חטא העגל. פיזית, בעולמנו, לא היה סיפור בתולדות ישראל כמו סיפור השואה. יש תמיד תחושה כביכול, עם ישראל היה אז בזמן הבית, בתנאים והאמוראים, אנחנו כבר בשיפולים, כן? אנחנו בעקבים, עקבתא דמשיחא. נפל על כתפינו הסיפור הכי גדול ועוצמתי. מאוד חשוב לזכור אותו. השאלה, מה עושים עם הזיכרון הזה. יש מוסדות חשובים וגדולים שעושים עבודה חשובה, שמנציחים כל הזמן את מה שעשו לנו. לקחו לי, הרביצו לי, לכן כעת מגיע לי, תן לי את תקציבים, תן לי מדינה. וזה דבר נכון, באמת מגיע לנו. ב"גנזך קידוש השם", במקום לעסוק במה עשו לי, מדברים על מה אני עשיתי. איך אנחנו התמודדנו בתוך הנוראה שבגזרות, איך ילדים בני 15

הסתגרו בבונקרים בגטו ורשה וישבו מתחת לאדמה שלוש שנים ולמדו, איך נערות, תלמידות, בנות "בית יעקב," מוסדות החינוך לבנות שקמו אז, כמה שנים קודם, מתאספות בגטו לודג' כל שבת אחר הצוהריים ומחליטות ביניהן מה יהיה הנושא השבועי: יראת שמים, שמחה, ענווה. איפה? יתומות "עגולות," כבר לא אכלו לשובע שלוש שנים. במה עסקנו כשגררו אותנו עד הקצה? במה אנחנו התמלאנו כשפיזית, בעולם הזה, לא היה כלום? ועם ישראל קרוץ מחומר אחר. כיוון שהסיפור הוא כל כך קיצוני, יש בו המון מה ללמד בשביל חינוך, בשביל מודל לחיקוי, בשביל להמשיך הלאה. הסיפור של "עשו לי, לקחו לי" הוא סיפור יפה, אבל אין לו מסר להיום. אולי מסר טכני, אולי מסר

רכושני, אבל מסר של חינוך... אני מראה לבן 14, אני מראה לבת 15 תמונות של בני גילם, לא לפני 700 שנה. כעת, הם חיים בינינו חלקם, לאורך ימים טובים, ואני מראה: תראו, יש לנו כוח הרבה יותר ממה שנדמה לנו. אנחנו מסוגלים לכול. לפני כמה שנים הגיע ל"יד ושם" פרופסור אדיל מאוניברסיטת בודפשט, נאולוג. אם אני צריך להסביר למאזינים, הרפורמים של הונגריה היו נקראים נאולוגים. נולד במשפחה נאולוגית ועד היום הוא שייך לקהילה הנאולוגית. הוא הגיע ל"יד ושם" להרצאת אורח. אני לא יודע אם הם חלמו מה הוא מתכנן כהרצאת אורח. הוא בחר כנושא את הצריף שלו באושוויץ, צריף הנערים. היו סגורים בצריף אחד 2,400 נערים בין גילאים 12 ל-15.

למעלה מ-90 אחוז מהם הגיעו מבתים שומרי תורה. זה סיפור יוצא דופן, ואני לא אלאה אתכם בפרטים ההיסטוריים בגלל שזו הייתה תקופה של גירוש מרמרוש. חבל מרמורש היה חבל שבו לא הגיע נגע ההשכלה. העיירות הקטנות, היהודיות, החסידיות - דייש, ספינקס, סאטמר, ויצאן, המקומות האלה ששמה עוד נשמרה כל האידישקייט של הבית, הכול נשמר מפעם. כולם הגיעו ביחד אל אושוויץ, נסגרו בצריף אחד, סיפורי קידוש השם שיש לנו מהצריף הזה הם אולי סיפורי שואה הכי מפורסמים בגלל שזה כבר לקראת סוף המלחמה ובגלל שהם היו צעירים יחסית, והרבה מאיתם חיים איתנו עד היום. הסיפור על אלף הנערים שנסגרו בצריף והאבא יכול לחלץ את בנו והוא יודע, תמורתו ייקחו

ילד אחר והוא נסוג. האבא מסתובב כל ראש השנה ואומר: ביום הזה אברהם אבינו רצה לעקוד את בנו, ואני עקדתי את בני. הסיפור היה בצריף ההוא. תפילות יום כיפור, תקיעת שופר במסירות נפש הייתה שם בצריף, סוכה שהייתה שם בצריף. הרב מייזליש בנה מחוץ לצריף סוכה במסירות נפש אמיתית. לא מסירות נפש שלנו. היום בטרמינולוגיה הכול במסירות נפש. באתי להגיד לך מזל טוב, במסירות נפש. זה באמת אני רוצה לשאול, אתה מדריך גם מסעות הרי. -כן. במחנות ההשמדה. איך באמת החיבור מאז להיום? איך באמת עושים את החיבור הזה? סיפורים כל כך קשים. -הסיפורים קשים, סיפורים מרוממים, סיפורים מחייבים ומקלים. -זהו, זה הקירוב. זה מחייב כי יש סיפור שלא

נעים לי לספר. בוא נתפלל שזה יימחק אחר כך בעריכה. סבא שלי ניצול שואה היה בארץ מאושפז בבית חולים "ברזילי." מגיעה דודה שלי לבקר אותו, היא רואה אותו ככה עם האף למטה. שאלה אותו: אבא, למה נפלו פניך? הוא תמיד היה אדם מאוד נוח ולבבי, עם כל מה שהוא עבר. אז הוא אומר לה: בגלל הכאבים לא הצלחתי להירדם עד 04:00 לפנות בוקר. תפסה אותי שינה עמוקה. לפני חצי שעה פקחתי עין, גילית לחרדתי שאיחרתי זמן קריאת שמע. ואז הוא הוסיף: שש שנים בגטאות ובמחנות לא איחרתי זמן קריאת שמע והיום איחרתי. זאת אומרת שהוציאו אותו למסדר ב-04:00 בבוקר ב-20 מינוס, עם חולצה דקה, הוא כבר לא אכל לשובע כמה שנים, כל המשפחה שלו נהרגה. נעמד

במסדר ואומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". -וואו. למה אני מתפלל שזה יימחק? כי אני, הנכד שלו, לא עברתי שואה וגטאות וכבר כן פספסתי פה ושם זמן קריאת שמע. אבל הסיפור הזה מצד אחד מחייב. מצד שני מקל - אנחנו מסוגלים לכול. אתה פוגש אנשים עומדים במכולת הלומי רעם, אין את היוגורט שהם הכי אוהבים. עברנו דברים הרבה יותר מורכבים מזה, נעבור גם את זה. אנחנו באמת קרוצים מחומר אחר. מדהים, מדהים. אני קראתי קצת עליך, אבל לא חלמתי שזה יהיה כל כך עמוק. הם מדברים מגרוני, כן? הרי הניצולים כל כך רצו: תזכרו. הניצולים והנהרגים, תזכרו אותנו, תחשבו עלינו, תדברו עלינו, תהיו עסוקים איתנו, אל תתעלמו. יש אנשים שאומרים: למה

להכניס ראש בריא במיטה חולה? שגיאה, שגיאה בתפיסה. זה קרה כעת. יהודי נפטר, עושים שבעה. כן, יושבים. אף אחד לא אומר "למה לשבת שבעה? בואו נתקדם." קורה אסון חלילה, איזה פיגוע, רחמנא ליצלן, עושים עצרות התעוררות בכל הארץ. אם מיום סיום המלחמה ועד היום היינו עושים כל יום הספד על 200 יהודים כל יום, 75 שנה, עדיין היינו רחוקים מלסיים. מאתיים יהודים שנהרגו זו סיבה להספד, נכון? כל יום מהמלחמה ועד עכשיו לא היינו מסיימים. זאת אומרת שהסיפור הוא כרגע, הסיפור הוא עכשיו. ומה הם רוצים שנזכור מהם? את מה שהם זכרו ברגעים האחרונים, את שירת ה"אני מאמין" שלהם כשהם נכנסים לתאי גזים, את הנחת התפילין במסירות נפש חצי שעה

לפני שהקאפו מגיע כדי שלא יתפוס אותם. ואלו שנתפסו ונהרגו עם התפילין עליהם, את החסד, את הנתינה של פרוסת לחם מרעב לרעב, את האמונה בכל מצב, את התקווה, את ההסתכלות הזאת: עוד נצא מכאן, את האבא שאומר לילד: אני לא אשרוד, אבל אתה תשרוד. תעלה לארץ. -וואו. תיכנס לישיבה. עם ישראל צריך להמשיך. תן לי קצת לנוח. חזק מאוד. ממש, חזק מאוד. -מרומם. אני שמח שבאת אלינו, ואתה מעביר את זה מהבית הנהדר הזה, הידברות. חשוב מאוד ש... אני באופן אישי, אולי כמו כולם פה, לא חשבתי אף פעם מהמקום הזה. נפתלי קמפה היקר, אתה התחלת לפני השידור של התוכנית ככה לשרוק איזה קרליבך, המסת אותנו. איזה מעבר אפשר לעשות? אני חושב ש... -תיקח

אותנו... אני חושב שלא צריך לעשות מעבר, זה באמת איזשהו המשך, וזה מה שהוא אומר. אבל אנחנו פה כהמשך למשהו. לפני חצי שנה בערך הוצאתי את האלבום הראשון שלי ושלחתי עם בן דוד שלי את הדיסק לסבא שלי, שהוא לא היה בשואה, הוא ברח לפני. היה גר בויזנבורג בגרמניה. והוא החזיק... יש לי סרטון... הוא שלח לי סרטון של סבא שלי, הוא בן 95, שיאריך ימים. -אמן. מחזיק את הדיסק ושואל אותו: מה עושים עם זה עכשיו? אז הוא אומר: צריך את הטייפ. אז הוא אומר: אה, בסדר. וזה באמת היה כאילו אני אומר, אם היית שואל את הבן אדם הזה לפני 80-70 שנה, 80 שנה, שואל אותו: תגיד, יש סיכוי שהנכד שלך יהיה בארץ ישראל, יוציא דיסק, יהיו ישיבות,

שהוא יהיו לו למעלה, נראה לי למעלה מ-120, 130 נינים? הוא היה, לדעתי, היה עושה לך ככה עם האצבע, אין שום סיכוי בעולם. -ממש. וזה הדבר הזה, כאילו הוא אומר... ותמיד אני חושב על זה, אני אומר את זה גם בהופעות, אני מספר סיפורים וזה, אני אומר: כמו שיש לי סבא שההורים שלו נעלמו וכמו שיש לו אחיות שנעלמו ואחים שנעלמו ודודים, וכולם היו באמצע משהו. כולם היו באמצע משהו. הילדים היו באמצע א' ב' ולא הספיקו לסיים, והבחורים היו באמצע איזו מסכת ולא הספיקו לסיים, והבעלי-בתים היו באמצע "חוק לישראל" ולא הספיקו לסיים. ואנחנו כאן, 70 שנה אחרי, אנחנו מוכרחים לסיים את מה שהם לא הספיקו. אנחנו לא סתם כאן. אז אני חושב שזה

ההמשך של כל מה שאנחנו עושים. ואם מדברים על קרליבך, אז בכלל. כמו שאמרתי, משם הוא צמח, וכל המנגינות האלה שהן... כל השירים של קרליבך הם בין אמונה ובכי לתקווה ושמחה גדולה. זה המעבר הזה. אפשר לשמוע איזה קרליבך, ככה להרים אותנו? אז אולי באמת בעקבות יום השואה נעשה שיר שהוא באמת... אני באופן אישי הייתי באיזשהו מסע בפולין, והוא ליווה אותנו כל הזמן, וזה המשפט של כל יהודי לאורך כל השנים, מה שהם צעקו בתאי הגזים ובכל מקום: אני מאמין באמונה שלמה שיום אחד המשיח יבוא. מדהים ויפה. לצידך יושב הרב אייל ישראל שטרנליב, שבשבוע שעבר הוא הפליא בגיטרתו ובשירו המקסים והוא מספר הסיפורים שלנו. אז אני אשוויץ בו עכשיו,

ותיתן לנו איזה סיפור ככה, תחמם לנו את הלב. קודם כול, בתוכנית הזאת אני מתרגש באופן אישי, גם לידי נפתלי היקר, שככה רבי שלמה שר מגרונו, והרב אוחיון שככה חיזק אותנו על נתינה, ואתה כל כך קשור לרבי שלמה, וגם סבי וסבתי היו בשואה. סבתי באוושויץ הייתה מול - יימח שמו - מנגלה, וזכתה להינצל. שלוש שנים הייתה באושוויץ. וסבא שלי היה פרטיזן והוא הציל הרבה יהודים. אז התוכנית הזאת ממש ככה, אני מרגיש אליה חיבור מיוחד. ויצא ממש בהשגחה פרטית סיפור שבטוח אתה מאוד מאוד תאהב לשמוע, על יוסל'ה קמצן קדוש. סיפור מופלא מאין כמוהו. זכיתי אפילו להיות בקבר שלו. -וואו. אני כוהן אז אני יכול להיות... הוא בדיוק קבור על הגדר.

עוד מעט נשמע למה. מתחת לאיזה עץ. הסיפור על יוסל'ה קמצן קדוש, לפני 450 שנה. באותם ימים לא היה כמעט אוכל, לא הייתה שתייה. והיה עשיר אחד בעיירה, יוסל'ה. ויוסל'ה הזה אבל הוא היה קמצן, לא כלום. היו באים אליו אנשים, מתחננים לנפשם, לא היה מביא להם רובל אחד, לא היה... ברחוב היו זורקים עליו בננות, זורקים עליו פירות, זורקים עליו דברים. כזה עשיר וכולם רעבים, אתה לא נותן כלום? לפני שהוא נפטר, באו אליו החברה קדישא, אמרו לו: יוסל'ה, אתה עוד שנייה... אתה יודע, את כל הכסף הזה אתה לא הולך להעביר איתך למעלה. אלף רובל תביא לעניי העיירה. הוא אומר להם: 50 רובל. מה 50 רובל? יוסל'ה! אנחנו לא נקבור אותך. אנחנו לא

נטפל בך. הוא אומר: כמו שכל החיים דאגתי לעצמי, אני גם אקבור את עצמי. הקהילה שמרה על ההבטחה. אמר "שמע ישראל" ונפטר. יום ראשון זה היה בשבוע. יום שני עובר, יום שלישי, לא קוברים אותו. עד שביום הרביעי כבר אמרו: די. אין מה לעשות, לא נעים, קברו אותו על הגדר, מתחת לעץ, בגדר כמעט על הקצה של בית הקברות. אות קלון. ביום חמישי בערב דפיקות בדלת של הרב של העיירה, רבי קלמן מקראקוב. שלום אברוימל'ה, מה קרה? מה, למה את מגיע אליי ביום חמישי בערב? תשמע, אני חייב קצת משהו לשבת, אוכל, שתייה. הוא אומר: 20 שנה אני מכיר אותך, אף פעם לא באת לבקש. מה קרה? הוא אומר: את האמת, אני 20 שנה כבר ביום חמישי בבוקר, יש מעטפה מתחת

לדלת עם 10 רובל. טוב. -והיא נעלמה. היא לא הגיעה היום. אחרי חמש דקות דפיקות בדלת: הרב קלמן, אני אין לי אוכל לשבת. הוא אומר: אבל אני מכיר אותך 10 שנה, חיימק'ה, מה קרה? הוא אומר: אני לא יודע, עשר שנים כבר, יום חמישי בבוקר, מעטפה מתחת לדלת, 5 רובל. אוכל לשבת. כל חמש דקות. הוא אומר: משהו פה קורה. פתאום הוא קולט: רגע, יוסל'ה נפטר... אני לא מאמין! יוסל'ה הזה פרנס את כל העיירה שלנו 20 שנה! עשרים שנה הוא פרנס! והוא בא להם, והוא חזר: תגידו לי, איך הוא ידע לך לתת 10, לך 5? אז כל אחד סיפר לו את הסיפור: באנו לעשיר של העיירה. בהתחלה הוא קיבל אותנו בסבר פנים יפות, שאל אותנו מה קורה איתנו, מה אנחנו צריכים.

כשאמרנו לו כמה אנחנו צריכים, פתאום הוא נהיה כזה אכזרי, הוא אמר: עופו מכאן, לא נותן לכם כלום! טוב, ברחנו. ומאז כל שבוע הייתה מעטפה מתחת לדלת. ואך אחד לא קישר בגלל שהוא היה כזה פתאום... העיף אותם. טוב, הגיעה שבת קודש, הרב של העיירה דופק על הבימה: יום ראשון תענית ציבור. תענית ציבור. אנחנו צריכים לבקש מחילה מיוסל'ה שככה נהגנו בו. יום ראשון הגיע, צום, מוציאים ספר תורה בהיכל, פותח את ארון הקודש, אומר יוסל'ה: בבקשה, תמחל, תסלח לנו. ופתאום הוא התעלף, הרב של העיירה. מעירים אותו אחרי כמה דקות, אומרים: מה, מה קרה? חשבו שהוא קיבל איזה התקף. הוא אומר: יוסל'ה בא אליי בחלום. הוא אומר לי: תדע לך, אל תדאג.

אתה יכול להגיד לכולם ללכת הביתה, זה מחול. אני בחרתי ללכת ככה, אני רציתי שרק בורא עולם ידע מהנתינה שלי, שרק בורא עולם. לא רציתי שאף אחד ידע מהנתינה שלי. תגיד לכולם שמחול ותודה רבה שהם באו אליי בכלל לבקש. ואז מסיים. הוא שואל אותו: אבל תגיד לי, איך זה היה ללכת להיקבר כאילו בלי הלוויה, בלי... לבד? הוא אומר: אברהם אבינו בא לקבל את פניי. -אברהם אבינו. -יצחק אבינו, יעקב, כל האימהות הקדושות, כולם באו לקבל את פניי ואני נמצא במחיצתם. אז זה יוסל'ה קמצן קדוש, זה עם ישראל, זה הקמצנים שלנו, הם קמצנים קדושים אפילו שהם קמצנים לכאורה עם ישראל עם קדוש, ולתת מכל הלב, מכל הנשמה. זו התורה שלנו, זו התכלית שלנו

בעולם, אין לנו משהו אחר. רבי שלמה היה הגדול שבגדולים. חזק מאוד, חזק כרגיל. -תודה רבה. רבי יעקב, מה נשמע? -ברוך השם. -איך אתה כזה דומם? כזה שקט? ישר שאני בא לדבר, אז כולם כאילו - נו, תצחיק. יש אווירה קצת כבדה, אבל... -זו העבודה הכי קשה שיכולה להיות. לא, דווקא לא. באווירה כזאת דווקא זה יותר קל. אני רוצה... בדרך כלל מתחילים במילתא דבדיחותא. אולי נתחיל גם קצת הפוך כי תראה, אני אגיד לך את האמת, אני, כשהייתי ילד, זאת אומרת תמיד אהבתי להצחיק. דווקא אפילו בטקסים של יום השואה, הייתי לוקח חלק אפילו, הייתי עושה קידוש. אתה יודע, כשעוד לא הייתי זה. כן, שהשם זיכה אותי קצת, אבל לא הייתי כל כך מחובר, אתה

יודע, בתור ילד. ועוד במיוחד בבית ספר חילוני, אז לא כל כך התחברתי. אבל עם השנים, זאת אומרת, מה שכן אותי חיבר, מחילה שאני אומר את זה, כן, מה שאותי חיבר בתור ילד כשגדלתי, הייתי רואה סרטים ביום השואה, כאילו זה היה פשוט יום שלא הייתי יוצא מהבית, פשוט רואה סרטים והייתי פשוט בוכה, כאילו.. הייתי בוכה. -סרטים על השואה אתה מתכוון. כן, וגם קראתי בהרבה ספרים שאחד הדברים שהכי החזיקו את האנשים בשואה זה היה עניין של הצחוק. זאת אומרת, נכון שזה היה הומור שחור והיו בדיחות שאם אני אספר אותן עכשיו זה לא יישמע טוב, אבל שמה זה מה שגם החזיק אותם. וגם אומר הרמב"ם שאדם שהוא עצוב אז הוא מושך על עצמו חולאים לגוף, ואדם

שהוא בריא הוא מחייה את גופו. זאת אומרת, אדם שהוא בעצם שמח אז הוא מבריא את גופו. ואני חושב שבאמת מה שבאמת שמר על עם ישראל בשואה זה באמת הדבקות בהשם. זאת אומרת, הם ידעו שהכול זה מאת השם והכול זה לטובה. זה בעצם כי לא היה להם, בפנים הם ידעו את האמת. נכון שכלפי חוץ היה להם מאוד מאוד קשה הדבר הזה, אבל היום אנחנו באמת, כמו שאמרת עם הקטע של היוגורט, אין יוגורט אז אנשים מתחילים, זה באמת. זה מצחיק כי גם הזוהר אומר, זה מה שגם הרב אמר שכשתינוק נולד, הוא נולד ככה עם ידיים סגורות, הוא אומר: אני הולך עכשיו לכבוש את כל העולם. בסוף כשהוא מת, הוא מת ככה, משאיר פה את הכול. וצריכים לזכור את זה שבאמת אנשים היום

חיים בסוג של פריבילגיה כזאת שפעם לא הייתה, שצריכים לזכור, כמו שאתה אומר, להתחבר למה שהיה פעם. היום זה מצחיק שיש הרבה ויכוחים בעניין של דתיים וחילונים בקטע של הצפירה. ואני רוצה לפתוח את זה. בקטע של הצפירה, הם עומדים דקת צפירה ועכשיו ההוא נגיד, איזה דתי שלא עמד בצפירה, אז הם ישר מתחילים: מה... מתחילים לצעוק ולעשות על זה רעש גדול. תראו, נכון שיש עניין לעמוד. אני חושב שצריך קודם כול לחשוב, להתרכז רגע. אני חושב שגם בדקה הזאת לעמוד ולא לעשות כלום אני חושב שזה בזבוז זמן. אני, לימדו אותי שבדקה הזאת יש סגולה באמת נפלאה לקרוא תהילים או לבקש בקשות. למה? כי זו דקה שכולם בשקט, אין לשון הרע בעולם, אין לשון

הרע. כל התפילות עולות ישר לשמיים. אז זו סתם סגולה, ככה שתדעו, לעמוד ככה דקה ולא לעשות כלום, אפילו מי שיושב, אין הכי נמי, תשבו, תקראו תהילים, תבקשו בקשות על עם ישראל, על כל אחד מה שהוא צריך, והבקשות הן פשוט עולות. אני מחכה לדקה הזאת, גם לבקש בקשות. אחת ההתחברויות הכי גדולות שלי באמת לעניין של השואה זה כשהתחתנתי עם אשתי. מה זה קשור? אשתי עבדה בזכויות לניצולי שואה. היא הייתה מנהלת שמה אגף והיא פשוט הייתה מספרת לי שהיא הייתה מדברת עם ניצולי שואה. היא אומרת לי: אם אתה חושב שפעם הייתה להם שואה אז אתה טועה, גם היום הם חיים בתוך שואה. היום הם מחפשים שאנשים ידברו איתם, שאנשים יתקשרו אליהם. אין להם עם

מי לדבר, אנשים אין להם מה לאכול. ואם אתם חושבים שפטרנו את זה בזה שנתנו להם כמה גרושים, זה לא. זה להשתיק את המצפון שלנו, אבל זה לא עשה את זה. ואני, כששמעתי את זה ממנה, מאשתי, היה לי קשה לשמוע את זה שגם היום, אחרי שכבר אנחנו בעם ישראל, וכבר אחרי שאנחנו כבר פה הם עדיין סובלים יותר גרוע ממה שהיה פעם. כי בסופו של דבר, איך אומרים? להגיד את זה ככה בצורה פשוטה, כבר הם עברו את מה שעברו, בואו תנו להם את הכבוד האחרון. ובאמת אני חושב שצריך לעשות עם זה משהו. נכון שלא נשארו הרבה וגם אין הרבה כבר מי שיעיד וידבר על זה. דבר אחד נוסף אחרון. רק משהו, בעצם כל שבת אנחנו בבית מדברים, קוראים סיפורים גם על השואה.

דרך אגב, פעם אחת, דרך הלצה כזו, אבל פעם אחת מישהו התווכח עם איזה רב, אמר לו: מה זה, הרב, אתם לא מתביישים? אתם לא עומדים דקה בצפירה? תכבדו. אבל בשביל 24 אלף תלמידים של רבי עקיבא אתם לא מסתפרים ולא זה... מה קרה? אז הוא אומר לו: אנחנו לא מכבדים? אנחנו? אתם בשביל 6 מיליון עומדים דקה אחת? תתביישו לכם. אתם צריכים לא להסתפר, לצום, לא יודע מה. לעמוד דקה אחת, זהו? ובזה יצאתם ידי חובה? אתם צריכים להתבייש. אנחנו בשביל 24 אלף תלמידים תראה מה אנחנו עושים, קל וחומר שבשביל 6 מיליון זה צריך להיות ככה. אני רק... בוא נתחיל קצת עם קצת כמה בדיחות ככה נסיים כי בכל זאת, אנחנו לקראת שבת. -יעקב, תן חיבוק. -השם ישמור

אותך. אני זוכר תמיד, הייתה פעם מישהי בטקס, אני זוכר, ביום השואה, התחילה לבכות באמצע הטקס, כאילו באמצע הדרשה. כולם באו אליה אחרי זה, אמרו לה: כל הכבוד, איך התרגשנו. היא אומרת: מה? מה? פשוט שכחתי את הטקסט, אז התחלתי לבכות שלא תקלטו כאילו. ואתה יודע, תמיד זה מצחיק אותי שגם היום, אתה יודע, לנסוע לפולין, לראות את כל המסע, תמיד המורה כזה אומרת: רבותיי, אנחנו היום נצא בגאווה, נראה לכל העולם שאנחנו יהודים ואנחנו נלך בגאווה ואנחנו נראה שזה... ותמיד איך שיורדים מהמטוס: רבותיי, כל מי שיש לו שרשרת עם מגן דוד, נא להכניס לבפנים. לא לדבר עברית. ואם שואלים מאיפה אני, אני מאינדונזיה. כאילו, אתה יודע. אבל נצא

רק עם סיפור אחד קטן אחרון. בשואה היו הרבה כאלה שוויתרו. אחד המוטיבים הכי גדולים בשואה זה לוותר, והרבה אנשים שוויתרו ונתנו לאנשים אוכל לאכול היה בזה רעל והם ניצלו בזכות זה שזה... אז יש סיפור אחד, ובזה אני חייב לסיים, שמי שמוותר אף פעם לא מפסיד, זה הרב שטיינמן. הרב שטיינמן שלנו קודש קודשים, זכר צדיק וקדוש לברכה. היה סיפור פעם אחת שגמ"ח אחד הילווה, בא אליו איזה בחור להלוות ממנו כסף, והגמ"ח הזה אומר: שמע, אני לא מכיר אותך, אני לא יודע כאילו זה. הוא אומר לו: שמע, אבל יש גמ"ח אחר. תתקשר אליו, שאל אותו. הוא מכיר אותי. הגמ"ח התקשר לגמ"ח, שואל אותו על הבחור. תגיד, אתה מכיר את הבחור הזה? הוא אומר לו:

כן, שמע, אני מכיר אותו. הוא משלם בזמן, כל חודש, הכול טוב, פיקס. אין לך מה לדאוג, אתה יכול להלוות לו. טוב, הוא הלווה לו 10 אלף דולר. טוב, אותו יהודי פשט רגל. עבר חודש, עברו חודשיים, עברו שלושה, לא שילם לו שום כסף. התקשר לבעל גמ"ח, אמר לו: תגיד לי, איפה הבחור שלך? אתה אמרת שהוא משלם כל חודש בזמן. איפה? מה זה הדבר הזה? שמע, אני מצטער. אני לא יודע. מה זה לא יודע? אתה תשלם את הכסף. אתה אמרת שהוא טוב, אתה תשלם לי את הכסף. והוא הלך לרב שטיינמן ושאל את הרב שטיינמן: הרב, אני צריך לשלם לו את הכסף או לא? הוא אומר לו: שמע, אתה פטור. לא רק שאתה פטור מדיני אדם, אתה גם פטור מדיני שמיים. כן, אתה פטור, אתה

פטור, אתה פטור. הוא אומר לו: הרב, אתה בטוח? הוא אומר לו: כן. טוב, הוא בא ללכת, אומר לו הרב: אבל רגע. הוא אמר לו: מה, הרב, אתה מתחרט? הוא אמר לו: אני לא מתחרט. אבל כמה אתה יכול להחזיר לאותו יהודי כסף כל חודש בלי שיפגע לך בפרנסה? הוא אמר: אני יכול גג 100 דולר. הוא אמר: טוב, תחזיר לו 100 דולר ותפרוס לו את זה לשנים. כמה זה שנים? שמונה שנים. כל חודש בחודשו 100 דולר עולה, נותן לו. נשאר עוד חודשיים חוב. כן? סך הכול 200 דולר. הוא אמר: מה, אני עכשיו אחכה עוד חודש? בא, עלה, דפק, אמר: אני אתן לו 200 דולר אחרונים, ואני אסיים את החוב. דפק, נתן לו 200 דולר אחרונים קיבל את הכסף. תודה רבה, חיבוקים וזה,

אשריך. שמונה שנים. הוא כבר התחיל בגיל 60, סיים בגיל 68. כשהוא ירד למטה במדרגות, במדרגה האחרונה הוא נפל ומת. אומר הרב שטיינמן: אותו בן אדם חשב ש... הוא היה צריך כבר למות לפני שמונה שנים. בגלל שהוא קיבל על עצמו לתת כל חודש 100 דולר, הוא זכה לזה שהקב"ה האריך לו את החיים בעוד שמונה שנים. אז זה אחד הדברים שתמיד אני נזכר, שגם בשואה אנשים שוויתרו ניצלו בזכות זה. ומי שמוותר אף פעם לא מפסיד. חזק מאוד. -חיזקת אותנו, יעקב. יעקב, זה מזכה אותך בחיבוק ונשיקה אחרי התוכנית. אני יכול לעשות אצלך שבת? נדבר על זה. אנחנו מיד נקבל את הרב מרדכי לוי. רק לפני כן אני מבקש שוב מנפתלי קמפה היקר לשיר לנו משהו מקרליבך. עם

מה כיוונת בלנס? איזה שיר זה היה? "אשא עיניי". -עם כל שיר של קרליבך אפשר לכוון בלנס. נכון. -אחלה בלנס. "אשא עיניי", כן, זה שיר טוב. -בוא נשמע אותך. אפשר לתת לו מחיאות כפיים. תודה רבה, תודה רבה. הצטרף אלינו הרב מרדכי לוי. ברוך הבא, הרב. ברוכים הנמצאים. עם החיוך וסבר הפנים. -אני שמח להיות פה. זהו, אנחנו נשוחח עוד מעט עם הרב. רק בפרשה שלנו אני רוצה לעמוד על זה, לשאול את הרב אוחיון את השאלה הבאה, יש לנו ציווי נפלא, "מפני שיבה תקום," והפסוק ממשיך במילים "והדרת פני זקן." במבט ראשון זה נראה כפילות מיותרת. אבל התורה שלנו לא כותבת אות, תו שהוא מיותר. אז מה באמת, הרב? תסביר לנו. קודם כול, אתה צודק במאה

אחוז. לקב"ה לא היה דיו מיותר. באמת, כל אות שכתובה בתורה יש לה משמעות עצומה. "מפני שיבה תקום" זה פשט הדברים. אדם שהוא מבוגר, שעבר כברת דרך בחיים שלו, צבר חוכמה גדולה, ראוי לכבד אותו. במיוחד אנשים שהם ניצולי שואה, וכמובן שהם עברו הרבה דברים וחוויות בחיים. התורה באה ומצווה: צריך להקדים להם כבוד. הם עברו כברת דרך, הם צברו הרבה חוכמה. "והדרת פני זקן". "הדרת פני זקן" זה לכאורה, כמו שאתה אומר, זה נראה כמו כפילות. אבל אומרים חז"ל, מה זה זקן? פירוש המילה "זקן" זה נוטריקון, סוג של ראשי תיבות: זה קנה חוכמה. אפילו בן אדם צעיר, בן 30, בן 40, שהוא גדוש ומלא בתורה, יודע את רוב חלקי הש"ס, הוא יודע את רוב

חלקי השולחן ערוך, דברים של הלכות למעשה, יש מצווה לקום לפניו ולהדר בפניו בעצם. למה? מה העניין? כתוב: "זה קנה", היינו חוכמה. שואל הרב דסלר: הרי זקן... לדחוף את המילים "זה קנה" אתה יכול, אבל איפה החוכמה נכנסת פה? זקנ"ח היה צריך להיות כתוב. כתוב רק זקן. מאיפה אני אדע איזו חוכמה? אולי קנה פלאפל? אולי קנה איזה למבורגיני? מאיפה אתה יודע שהוא קנה חוכמה בדווקא? אבל באמת אם תחשוב על זה רגע אחד, אם שני אנשים, אחד יש לו מרצדס ואחד יש לו קאדילק, והם באים אחד לשני ואומרים: בוא נחליף. החליפו. עכשיו לזה יש מרצדס ולזה יש קאדילק. אבל זה שהיה לו את הקאדילק כבר אין לו מרצדס וזה שהיה לו את המרצדס כבר אין לו

קאדילק. זאת אומרת, ברגע שיש לי קניין חומרי הוא לא תמיד יישאר אצלי. קניין גשמי זה לא קניין אמיתי. לעומת זאת, אם אני למדתי עכשיו בתורה, למדתי מסכת ברכות, מסכת שלמה בתלמוד בבלי, והרב מרדכי לוי שליט"א למד מסכת שבת בעיון. ועכשיו אנחנו אומרים: בוא נחליף, ואני אתן לו את מסכת ברכות והוא ייתן לי את מסכת שבת - אף אחד מאיתנו לא חסר כלום. לי יש עכשיו גם מסכת ברכות וגם מסכת שבת, וגם לו. יותר מזה, שלמה המלך אומר: "מכל מלמדיי השכלתי ומתלמידיי יותר מכולם." זאת אומרת שאדם שהוא נותן לשני את חוכמת התורה שיש לו היא נחקקת אצלו יותר בלב, הוא יותר קונה אותה. כמובן כל סוג של חוכמה. זה לכאורה נשמע כמו כל סוג של

חוכמה, גם אם אני אהיה פרופסור באוניברסיטה. לא שיש בזה דבר רע, זה מצוין, חשוב מאוד. אבל אם פרופסור באוניברסיטה למד כל החיים שלו, שישים שנה למד מדעי החברה, פיזיקה קוונטית ורפואה, בשלב מסוים, חס ושלום, הוא מגיע לגיל זקנה, אלצהיימר. צריך עדיין לכבד אותו? כן. אבל לא בגלל החוכמה, בגלל הזקנה. לעומת זאת, תלמיד חכם, אף על פי ששכח את תלמודו, אדם שהוא מלא וגדוש בתורה ובמצוות בכלל, אף על פי שכבר זהו, הוא כבר לא מגיב בכלל כשמדברים איתו, אף על פי כן עדיין יש מצווה כיוון שכתוב בתורה שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון. גם שברי לוחות הברית, שהם נשברו, גם הם מונחים בארון הקודש, גם אותם צריך לכבד. זה מביא אותי

לנקודה חשובה מאוד. מסופר על דון יצחק אברבנאל, זכר צדיק וקדוש לברכה, הוא כתב ביאור נפלא על התורה. הוא היה שר האוצר של מלך פורטוגל. ופעם אחת השרים שם בממלכה קצת חיממו את המלך על שר האוצר היהודי כי לא כל כך אהבו שהוא שמה, רצו שיזרוק אותו. אז אמרו לו שהוא גונב ממנו. שר האוצר, סוף כל סוף יש לו את כל הקודים. אמרו: הוא גונב ממך. אמר: מה פתאום, אני מכיר אותו. הוא יהודי אמין. תקראו לו אליי. קוראים לרב יצחק אברבנאל, אומר לו: תגיד, כמה כסף יש לך? יש לי אלף זהובים. המלך שמע אלף זאובים, מה זה, התעצבן. כל מה שיש לך עכשיו מוחרם! זהו, אין לך שום דבר יותר. אלף זהובים? אתה רוצה לספר לי? רק הגלגלים של הכרכרה

שלך שווים יותר מאלף זהובים. על מה אתה מדבר? אני יודע שיש לך הרבה יותר. הוא אומר לו: לא, לא שאלת... כך אומר לו הרב יצחק אברבנאל, לא שאלת כמה יש בחזקתי, שאלת כמה יש לי. אני אמרתי לך כמה כסף נתתי צדקה. כמה כסף נתתי צדקה, זה באמת יישאר לי אחר כך. אבל מה שיש לי עכשיו, שאתה רואה שבחזקתי, הנה, בשנייה אחת אתה הרמת את הכול, ברגע אחד לקחת הכול. יש דבר נפלא שכל יהודי שמבין את היסוד הזה של "זה קנה," קניין אמיתי זה אך ורק קניין שיישאר לי לנצח נצחים. דוגמה, אדם בנה בית כנסת או בנה עכשיו איזה ארון קודש או הכניס ספר תורה, הוא יכול היה להיפטר מהעולם כבר לפני 200 שנה. כל זמן שארון הקודש הזה עדיין באים ומתפללים

שמה וזה עדיין עושה "זה אלי ואנווהו," זה דבר עצום. הוא עדיין כל רגע ורגע צובר זכויות. זה קניין אמיתי, זה קניין לנצח נצחים. יש עכשיו דבר חדש, פרויקט חדש שהידברות יצאה איתו, הידברות יצאה עם פרויקט עם חברת "פיניש," החברה שעושה בעצם את כל ארונות הקודש ואת כל הריהוט היוקרתי ביותר לבתי כנסיות ולבתי מדרשיות. יצאו בפרויקט חדש שכל מי שמזמין שבת עם הידברות, אתה מכיר את השבתות בקהילה שלנו, ברוך השם. -נכון. הנה, הרב מרדכי לוי הוא החלוץ, ברוך השם. אחד ממזכי הרבים הגדולים ביותר שאני מכיר, בתחום הזה בעיקר. שמזמינים רב מרבני הידברות שעושה מעין מיני סמינר בשבת. זו שבת, אני אומר לך, הרבה אנשים נוסעים לבתי מלון,

נוסעים לחוץ לארץ, רוצים קצת משהו להיטען. מביאים את כל המטענים אליכם לקהילה ובעצם מה שקורה זה שכל הקהילה המורחבת שמגיעה בדרך כלל רק ביום שישי בערב וחותכים אחר כך, הם אחר כך באים כל... אחרי שהם שמעו כמובן אחד מרבני הידברות, כמו הרב מרדכי חזיזה, הרב מרדכי לוי, הרב ראובן זכאים, כל הרבנים המדהימים ביותר שיש להידברות. הרב רפאל אוחיון. -הרב רפאל אוחיון. בכל מקרה, הם באים, הם נמשכים, שומעים את ההרצאה של הערב, באים גם לעונג שבת, באים גם ליום למוחרת. והפרויקט החדש מזכה שכל מי שעכשיו, עכשיו, ברגעים האלה, בזמן הקרוב עד ההגרלה, מזמין שבת של הידברות, חוץ מזה שזה בחינם, הוא נכנס להגרלה של 200 אלף שקל, שזה

לא כסף שנשאר פה, כסף שמושקע, שחברת "פיניש" באה, בעצם בשיתוף עם הידברות, ובונים בית כנסת כמו בית כנסת חדש, נותנים תלוש זיכוי של 200 אלף שקל לריהוט של בית הכנסת, לארון הקודש, להיכל של שליח הציבור, לכיסאות. סכום עתק. שעכשיו כדאי מאוד מאוד להתקשר ולהזמין. חוץ מזה שזה אנרגיה וחשמל נפלאים מאוד לקהילה, מרחיב את הקהילה, גם הנשים זוכות לשיעור מיוחד לנשים שאחר כך גם בדרך כלל אנחנו שומעים הרבה פידבקים שנפתחים שיעורי נשים אחר כך. וכמובן זה משפיע מאוד על שלום הבית, על החינוך של הילדים. והכול מהתחלה אחת. וזה לא חייב להיות הגבאי, כל אחד ממתפללי בית הכנסת יכול להתקשר, להזמין את השבת והכול ייזקף לזכותו לנצח

נצחים. -אנחנו דיברנו על זה בשבוע שעבר ובעקבות כך אני רשמתי את הקהילה שלי גם כן. באמת? -בוודאי. -מי הגיע? אנחנו דיברנו על זה. -הרב אזאווי היה פה בשבוע שעבר ודיברנו על זה וזה באמת דבר מדהים, 200 אלף שקלים, ולא רק זה, בלי לעשות כלום. הרב מרדכי לוי היקר, מה שלומך? ברוך השם, ממש נפלא להיות פה שוב. -מה הכנת לנו? בפרשת השבוע יש נושא שמאוד מאוד קשור לכל הפעילות של הידברות במה שעושים ברחבי הארץ באמת לקרב את עם ישראל מתוך אחדות ואהבה. אומרת התורה "לא תשנא את אחיך בלבבך." אל תשנא את השני גם אם הוא עשה לך משהו. אתה יודע מה? טוב, אני לא אשנא אותו. אבל אם תהיה לי הזדמנות לנקום בו, אני אנקום בו. הוא עכשיו

ביקש ממני משהו, אני לא אתן לו כי פעם קודמת הוא לא נתן לי. אומר: לא, לא, לא, לא תיקום. טוב, אתה יודע מה? אין לי ברירה. בסדר, אני ביקשתי ממנו בשבוע שעבר מקדחה, הוא לא הביא לי, עכשיו הוא רוצה ממני פטיש, אני אתן לו, אני לא אנקום, אבל מה? אני לפחות אשמור בלב שאני לא כמוהו, הנה, אני כן. אומר: לא, לא, לא, גם לא תיטור. אל תשמור גם בלב. אומר: נו, מה קרה? אומר: לא רק זה, "ואהבת", גם תאהב אותו. "ואהבת לרעך." גם לאהוב אותו? -כן, "ואהבת לרעך." טוב, אבל אני לא אוהב אותו כמו שאני אוהב את עצמי. אומר: לא. "ואהבת לרעך - כמוך." איך אפשר להגיע לכאלו דרגות, ריבונו של עולם? הוא אומר: אתה יודע איך אפשר להגיע לדרגות

האלה? "אני ה."' מה הכוונה? הייתה פעם תחרות ציור - הציור העולמי. מי הצייר מספר 1 בעולם. כמובן, כל הציירים באו, הגישו מועמדות, ציורים. לאחר שסיננו את כל הציירים, היה שלב רבע הגמר, חצי הגמר. לשלב הגמר הגיעו שני הציירים הטובים בעולם. טוב, כמובן היו שמה שופטים, צוות. כל אחד היה צריך להכין את הציור. הכינו את הציור. והיו שני וילונות שהציורים היו מוסתרים. וחבר השופטים פונה לצייר הראשון: בבקשה. תסיר בבקשה את הווילון. בוא נראה את הציור שלך. הוא מסיר את הווילון, רואים פשש... איזה ציור יפהפה! הייתה שם צלחת עם כל מיני פירות ססגוניים, ממש משהו מדהים, פירות עסיסיים, צבעוניים. לפתע נכנסה ציפור, התעופפה,

התקרבה לציור, והתחילה לנגוס בציור, רצתה לאכול את הפירות. כל צוות השופטים מחיאות כפיים. וואו, תשמע, איזה ציור חי! ממש חי! איזה אומן. איזה אומן. אפילו הציפור טעתה. פשש... וכולם התפעלו. אמרו: טוב, כל הכבוד, תשב, אדוני הצייר. עכשיו המועמד השני, בבקשה. בוא, תסיר את הווילון. הוא אמר: לא, תראו, אחרי מה שראינו פה, שהציור כל כך חי, כל כך... מה הטעם? אני חושב שתיתנו לו את הפרס. חבל להראות את הציור. לא, לא, תקום. בכל זאת, אתה עמלת, טרחת. בבקשה, תסיר את הווילון. הוא אומר: לא, אני לא קם. תקום בבקשה. -לא. אמר השופט הראשי: אני אקום. בכל זאת, הבן אדם טרח אז אני אסיר את הווילון. איך שהוא בא, הוא בא להסיר את

הווילון, הוא לא מצליח. הוא רואה: אה, הווילון עצמו זה היה הציור. הווילון היה הציור. כולם מחאו כפיים, הוא קיבל פרס מספר 1. הצייר הראשון הצליח להטעות רק ציפורים, אבל הוא הצליח להטעות בני אדם. הוא צייר וילון, הווילון היה כל כך מוחשי, שחשבו שזה וילון אמיתי. אנחנו אומרים כל יום בתפילת חנה "אין צור כאלוקינו." אומרת הגמרא: מה זה "אין צור?" אין צייר כאלוקינו. הקב"ה מצייר לנו אנשים בדמות בני אדם. נדמה לנו שאם האדם הזה עשה משהו - הוא עשה לי, ראובן עשה לי, שמעון עשה לי. מה פתאום. זה בסך הכול ציור. בורא עולם. אין צייר כמו בורא עולם. כשאנחנו רואים שמישהו עשה משהו, זה נראה כל כך אמיתי. הוא עשה לי. לא, זה לא

הוא. זה הכול בורא עולם. בורא עולם עשה. אם נבין ש"אני ה,"' אני זה שמנהל את העולם - אז ממילא לא נשנא אף אחד. לא ניקום, לא ניטור, נאהב כל אחד. וזה מה שבהידברות אנחנו עושים, ברוך השם, בפעילות הענפה. והיות ופה הזכירו, הנושא של יום השואה, שזה באמת דבר כואב מאוד, מה שקרה לעם ישראל. אני חייב לומר לכם שאני חוויתי אישית. לפני כמה זמן היינו בסמינר עם הרב זמיר כהן שליט"א והשתתף שם יהודי שהוא אמר שיש לו יום הולדת, בן 90. כיבדנו אותו לעלייה לתורה, יהודי מבוגר, "והדרת פני זקן." ואז אחרי שהוא עלה לתורה הוא אמר: אני רוצה להגיד משהו. הוא עלה לבמה, התחיל לדבר בבכי, וכולנו התרגשנו. הוא אמר: יש לי היום יום הולדת.

אני בן 90. הוא אומר: אני ניצול שואה. והתחיל להגיד שכל החברים שלו וכל המשפחה, כולם, השם ישמור, נרצחו בשואה. הוא אומר: אבל מה החזיק אותו? הוא אומר: תדעו לכם, מה שהחזיק אותי זה שאני ידעתי שיש בורא לעולם, אפילו שהייתי ילד קטן. הוא שמה תיאר איך עינו אותו, איך הרביצו לו. הוא אומר: הוא לא נשבר. הוא אומר: יש בורא לעולם. לא תצליחו להכניע את האמונה שלי בבורא עולם. והוא ראה את הרב זמיר כהן. הוא נישק אותו, חיבק אותו. הוא אמר: תדע לך, אם היה יהודי כמוך, אם היה הידברות בתקופה של השואה, עוד המון יהודים היו יכולים להצליח לעבור את השואה, מדוע? כי אתם נותנים כוח לעם ישראל. כל הכבוד לכם. והוא התחיל שמה לבכות.

הרב זמיר כהן כל כך התרגש, עשה דבר שמעולם הוא לא עשה בשום מקום. לקח את הטלית שלו, הטלית של הרב זמיר כהן, טלית קדושה, כמה זכויות יש בטלית הזו. הוא מעולם לא נתן את הטלית לאף אחד, הוא גם לא מוכר אותה. נתן לו את זה במעמד הזה. הוא התעטף בטלית, הוא כל כך התרגש, כל כך בכה. אחרי כמה זמן הוא התקשר. אני בקשר איתו כל פעם, קצת לעודד אותו, לחזק אותו. יהודי יקר, הוא מרשה לי להגיד את השם שלו, מנחם מנדל משה נוימן. השם ישלח לו רפואה שלמה, אמן. -אמן. הוא אומר לי שהמתנה הנפלאה שהוא קיבל מהרב זמיר כהן של הטלית, הוא אומר, זה לא פחות מהמתנה שבורא עולם נתן לו את החיים. וואו. -עד כדי כך. הוא כל כך התרגש. זה "ואהבת

לרעך כמוך." יפה מאוד, חזק מאוד, מחזק מאוד. אנחנו לפני סוף התוכנית, ואני רוצה רק להעביר איתכם, הצופים שלנו בבית, את הרעיון הבא. האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין מביא סיפור מרגש מאוד, ודרכו אנחנו ננסה להבין את הציווי בפרשתנו, "ואהבת לרעך כמוך, אני ה."' מעשה בשני ידידי אמת. אחד מהם היה סוחר ונסע הרבה פעמים מעבר לים. השני נשאר באותה עיר והיה מנהל את העסקים שלהם. יום אחד העלילו עלילת שווא וגזרו על אותו סוחר שנשאר באותה עיר גזר דין מוות. כל הקהל מתאסף בכיכר העיר ורוצה לראות את ה... נו, שיממשו את גזר הדין. באותו יום בדיוק חוזר השותף ממדינת הים ואז הוא רואה קהל שכולו מתאסף בכיכר, והוא שואל מה קורה פה. ואז

מספרים לו שעוד שנייה אחת מתממש פה גזר דין מוות ועומדים לתלות את הבן אדם. ואז הוא רואה מבין הראשים של ההמון את החבר שלו. התחיל לצעוק בקולי קולות: איך אתם עושים את זה? הבן אדם הזה חף מפשע. אי אפשר לתלות אותו. כשהוא ראה שלא מקשיבים לו, הוא הגיע עד לבימה שם, שעליה עמד אותו נידון למוות, והתחיל לצעוק: הבן אדם הזה, שאתם רואים אותו שעומד להיתלות, הוא שקרן. לא הוא עשה באמת את העבירה, אלא אני. הסוחר שעומד להיתלות רואה את החבר שלו למטה ואמר: מה פתאום, זה שנמצא למטה הוא שקרן, אני עשיתי את העבירות. ואחד מתחיל להאשים את השני. הוא אמר: זה שקרן. וזה אומר לו: זה שקרן. המלך שישב על הבימה ביקש אליו את שני

הידידים. הם הגיעו אליו. את שני הסוחרים. הגיעו למלך ואז אומר הסוחר, זה שהיה במדינת הים, הוא אמר למלך: אני לא יודע אם אתה מכיר אותו, אבל הוא שקרן גדול. זה לא הוא באמת עשה את הפשע, זה אני. וככה הם מול המלך. אחד אומר: לא, אני ביצעתי את הפשע. ואני ביצעתי את הפשע. וכל אחד מאשים את חברו. זה שקרן. וההוא אומר לו: זה שקרן. ואז אמר למלך: לא, תיקח אותי. אני לא יכול לראות את החבר שלי מת. והשני אומר את אותו דבר. המלך כל כך התרגש מהחברות האמיצה בין הסוחרים הללו ופסק ואמר להם: לכו הביתה. ושילח אותם לשלום. זה מה שבעצם אנחנו למדים מהפסוק הזה. שהקב"ה אומר לנו, כשאחד אוהב את השני, כשיהודי אוהב ככה את השני, הקב"ה

אומר להם: אני ה.' אני רוצה להצטרף אליכם, אני רוצה להיות שותף בחברות הזאת. זה הפירוש של הפסוק. אז אני רוצה לומר תודה לרב רפאל אוחיון שהיה איתנו, לרב ישראל גולדווסר, לזמר נפתלי קמפה, לרב אייל ישראל שטרנליב, לסטנדאפיסט יעקב חמו וכמובן לרב מרדכי לוי. תודה רבה ל"טיב פיצוחים" על כל השפע הגדול שמפארים לנו את שולחן השבת שלנו. תודה רבה לרב מרדכי לוי, כבר אמרתי. ולכם, לכם הצופים. תודה רבה ליובל טייב. -תודה רבה לכם. תודה רבה על כל החיזוקים. תודה רבה על כל החיזוקים. תודה רבה שאתם איתנו. אנחנו בעזרת השם נתראה בפרשה הבאה, פרשת אמור, שבת הבאה. אנחנו מתראים פה ביום חמישי, באותו יום, באותה השעה. אני ביקשתי

מנפתלי קמפה הנהדר לסיים עם השיר "אם אשכך ירושלים." מה יותר קרליבך מזה? מה יותר יהודי מזה? ירושלים, עיר הקודש שלנו. בבקשה, נפתלי. אז תודה רבה וזו גם זכות בשבילי. תודה שהזמנת אותי. ולשיר איתך בכלל זה...