דניס בלימון וירק, גליליות אנטריקוט ורולדה | עדן הראל מארחת את יפית אוקשטיין - במטבח של עדן פרק 15

שלום שלום וברוכים הבאים למטבח של עדן. איך אני נרגשת, פרשה חדשה, אוכל חדש. אנחנו הולכות ללמוד ביחד על פרשת וישלח, יש הרבה מה להגיד עליה. אני אלמד אתכן שאתן תוכלו לשבת בשולחן השבת גם עם איזה מתכון חדש, גם עם איזה דבר תורה, ולצאת פשוט טיל מעלף. כמובן שאני מביאה חברה לעזרה לבשל איתי. השבוע אני מארחת את יפית אוקשטיין, שהיא גם שפית ומורה לקולינריה. אני מאוד שמחה שאת איתי. -גם אני. בואו נתחיל. יפית, איזה כיף שאת אצלי במטבח. וככה התעמקתי לראות יותר מה את עושה, ומעבר לזה שבישלת במקומות הכי אוהואו... בלי לעשות ניים דרופינג פה, אבל באמת בישלת במטבחים ממש ממש נחשבים אצלנו. -נכון. את עובדת עם נוער בסיכון,

שזה יותר ריגש אותי. נכון. -נכון? -זה החלק הכי מרגש, בתכלס. -נכון. מה? תספרי לי. אז אני נכנסתי לתחום הזה של נוער בסיכון לפני ארבע שנים בערך. בישלתי אצל לקוחה, מתברר שהיא הייתה הקב"סית הראשית לאזור המרכז והשפלה. היא אמרה לי: "תקשיבי, חסרה לנו מורה לקונדיטוריה. "מגישים בתיכון לבגרות 7 יחידות. אין לנו מורה, מהרגע להרגע". הגעתי לריאיון עבודה, נכנסתי לעבוד. -מדהים. ומשם עברתי לעוד מסגרות של נוער בסיכון, וזה הדבר הכי כיף בעולם. אני יכולה לבקש ממך משהו? -כן. תגידי להם שאין דבר כזה נוער בסיכון, יש רק נוער בסיכוי. -בסיכוי, כן. אין, אני אומרת לך, אני גדלתי בפנימייה וכל פעם שהיו באים והיו אומרים לנו

"נוער בסיכון", אני הייתי זורקת עליהם משהו, והייתי אומרת: "לא להגיד ככה, אנחנו נוער בסיכוי". אז גם הם נוער בסיכוי. והנה, אני ההוכחה לסיכוי הכי טוב שיכול להיות. -בהחלט. וזכיתי באמת להתיישר, ואני בטוחה שגם הם יתיישרו. אז מה את עושה איתם? מבשלת איתם? כן. בעיקרון אני מלמדת אותם טבחות מקצועית. אה. -ממש כמו שלימדתי במכללות, אז אני מלמדת אותם על אותו רעיון, על אותה רמה. ואפשר לעשות מה שעושים עם חבר'ה בני 20 פלוס, 30 פלוס, גם עם חבר'ה בני 12, 13, 14. הם עובדים נהדר, הם דף חלק. -הם קשובים? גם אם הם לא קשובים, גוררים אותם לקשב. ברגע שהם ניגשים לקרש חיתוך ולסכין הם בפוקוס, הם צריכים לעשות. והדבר שאני הכי

אומרת להם, אני לוקחת את התלמידים שחזרו מהמגרש עכשיו אחרי כדורגל, והם נסערים והם אחרי מריבה, אז אני אומרת: "אוקיי, אתם מלאים אגרסיות? יאללה, איזה ירק הכי קשה פה לחתוך?" אני פשוט מחלקת להם את הירקות הקשים, אני אומרת להם: "יאללה, תוציאו עצבים". גדול. -ואז הם פשוט פורקים את זה בצורה חיובית. אחר כך נוצר גם תוצר נורא טעים וכיף ושכולם מפרגנים להם אז הם מקבלים גם חיזוקים חיוביים, אז זה מעצים להם את החוויה. הם רוצים לחזור, הם רוצים לעשות. -מדהים. ואת רק באזור המרכז? -כרגע. מדהים. לא, יפה. טוב לדעת. טוב, אז מה אנחנו נבשל היום? מהן שלוש המנות שלנו להיום? אז יהיה לנו דניס ממולא בירק ולימון כבוש, יהיה לנו

גלילות אנטרקוט. -יאמי. ויהיה לנו את הסטרוברי שורט קייק, שזו בעצם רולדת תותים וקצפת, מאוד אמריקאי ונורא קליל וכיפי. והבאתי בעצם מתכונים שהם לבישול מהיר, כמה שפחות זמן במטבח, נורא טעים, תמיד קוצר הצלחות. ברור, מעולה. יאללה, אז בואי נתחיל עם המנה הראשונה. -יאללה. אז יהיה לנו דניסים, דניסים שלמים. גם לאלה שנמנעים מאדרות וקוצים וזה, זאת עדיין מנה שהיא נורא יפה. מה, היא מהממת. -תנסו לאכול עם קוצים, אוקיי? סבבה, קוצים, עצמות, איך שקוראים לזה. טוב, אז בעצם יש לנו פה ארבעה דניסים שטופים, ואנחנו נמלא אותם. אז אנחנו עושים את המלית. יש לנו פה את הלימון הכבוש. שום, בנדיבות. אני אוהבת שום. זה כיף, זה טעים.

נכון, זה בריא גם. -ואת זה טוחנים. זהו? רק את זה? -כן, רק את זה, טוחנים את זה. אוקיי. -אוקיי. זהו, ואז אנחנו נקצוץ את הירק שיש לנו פה. כבר אהבתי את ה"זהו". מה זהו? -זהו. זהו, ביי, תודה, היה כיף. מקווה שנהניתם בתוכנית. -היה נחמד, היה נעים. אוקיי, אז אנחנו עכשיו נקצוץ את הירק. אני אתן לך את הפטרוזיליה? כן, כן. -יאללה. כי אני לא יכולה ככה. אני חותכת, אבל לא כזה מהר. את מלמדת אותם גם לחתוך? -כן, שיעור ראשון, שיעור חיתוכים. יש להם שבעה שיעורים של חיתוכים. -שבעה?! ואז יש להם מבחן. -די! יואו, את קשוחה? לפעמים. -כן? אני לא יכולה לדמיין. -אני חייבת להיות קשוחה. טוב, האמת שכן. אצלנו רק הקשוחות היו

שורדות. ואוהבים אותן כי יש גבולות מאוד ברורים. -נכון. אבל יש גם חיזוקים חיוביים. אז "שמאל דוחה, ימין מקרבת". -כן, ממש. וזה החלק הכי כיף. בואי נמלא את הדניסים. לוקחים כף של מילוי. מכניסים לו גם לראש. לוקחים וממלאים את זה ככה. -אוי, זה נראה טעים. וואו. בא לך למלא לנו דג? -יאללה. את יודעת, אני גדלתי באילת. אז דגים. -רק דגים. כאילו, וואו, דגים זה... ובכלל לא ידעתי שיש דבר כזה שנקרא פילה. זה בכלל לא היה ב... זהו. -ככה? מספיק? -כן. זה בכלל לא היה בעניין. כאילו, מה זה פילה? שבי ותאכלי בזהירות. ואכלנו והסתדרנו. לא יודעת, ולפעמים נתקע גם איזה זה... ואוכלים חתיכת לחם, מורידים למטה. -לחם, בדיוק. את

צריכה מגש? -כן, אנחנו ניקח מגש לתנור. הזה עם החורים. -אוקיי. כבר בדקת את המגשים שלי. -אני חייבת. אבל לא הדלקנו את התנור. איזה חום? אנחנו נשים אותו על 200 מעלות. -רגיל, לא טורבו. -כן. הנה המגש. -אוקיי. -מה עושים עכשיו? אנחנו נעטוף את זה בנייר אפייה ובנייר אלומיניום. אז נייר אפייה לכל דג. ואנחנו נתבל את הדג מבחוץ, הוא גם צריך לקבל טעמים מהעור. אז תבלין פילדלפיה מעט. מעט מלח. אומנם המליחות מהלימון הכבוש, אבל היא תיספג רק בפנים. ושמן זית. בנדיבות. טוב, עוטפים את הדג. נייר אלומיניום. -נייר אלומיניום. אנחנו שמים את זה ככה כדי שבעצם הנוזלים לא יטפטפו. -מדהים. שהנוזלים יישארו בפנים. -למה לא חשבתי על

זה עד היום וכל הזמן אני צריכה אחר כך לנקות את התנור. -חבל. -ממש. עכשיו זאת מנה שנגיד את יכולה לעשות אותה לסעודת שבת? בטח. -אבל הוא לא...? הוא לא מתייבש? -כן. אל תשכחי שהוא בעצם עטוף. -בתוך הזה. רעיון מגניב. -זהו, אז כל הנוזלים נשמרים, אז זה לא מתייבש. שוב, לא לשים את זה שעתיים על הפלטה, כאילו זה ייבש כל דבר. לא, זה ברור. לא, התכוונתי דווקא סעודה ראשונה. אחלה של דבר. -כן. עכשיו אני... -יאללה לתנור. -לתנור. אז בינתיים שנייה הוא מתחמם, ויש לי שאלה אלייך. ואם בכל זאת למשל, עודד בעלי, אין, דג שלם הוא ממש לא מסתדר, ובכל זאת אני ארצה להכין את המנה הזאת, היא תעבוד גם עם פילה? או פחות טוב? כי אין איך

למלא. אבל אני יכולה להשתמש בכל נייר כמילוי. -האמת היא, את יכולה לקחת שני פילטים ולמלא אותם סנדוויץ'. -בדיוק, מה שחשבתי. יפה, ואז לסגור. אני מכניסה לתנור. בהצלחה לנו. זה נכנס ל-20-25 דקות לתנור. שימי אותו בחלק התחתון. אוקיי. למה? טכנאי של תנורים אמר לי שהאפייה הכי טובה מתבצעת בחלק התחתון של התנור. די! -גם את העוגות אני אופה למטה. מה?! -כן. אוקיי, אז אנחנו עוברות למנה הבאה. -כן. יואו, זה היה ממש זריז. -נכון. איזה כיף, אני אוהבת. -אני מתה על מתכונים זריזים. אני אוהבת. -ההתמחות שלי. בואי נסיים לבשל לשבת עם כל הסלטים בשעתיים. אני לא מאמינה לך. -כן. די, נו. -אני אומרת לך, תבואי, תראי. מה, כמה

סלטים? -בין שישה לשמונה. -די! כן. -מה, רק מטבוחה לוקח שעתיים. בסדר, בזמן שאני מכינה את המטבוחה והיא נשכחת על האש, אני עושה עוד דברים. לא, זה ברור אבל כאילו... -הכול עניין בעצם של תזמון. זאת אומרת, כל מה שצריך בישול ממושך עולה ראשון על האש. כל דבר שצריך אפייה ממושכת נכנס ראשון לתנור, ואז יש לי את מרווח הזמן כדי לתקתק דברים אחרים. מדהים. מדהים. טוב, את צריכה ללמד אותי, למה אני משום מה נתקעת שעות. את רוצה להוסיף עוד משהו ויחסר אוכל, ואלי נעשה גם את זה וגם את זה. והוא אוהב את זה, נעשה לו את זה, והילד הזה אוהב את זה, טוב, נו, יאללה. ככה. אז בסדר, זה מסביר. -נכון? כן, זה תמיד מסביר. הקטע הזה של

יחסר, הפולניות הזאת. מרוקאיות, זה אותו דבר. זהו, שרציתי... אם כבר מדברים על פולניות, מרוקאיות... -כן? מדובר על נשיות. -נכון, את צודקת ממש. זה עניין נשי, לא משנה מאיזו עדה. פשוט תשמעי את זה בכל עדה, אצל רוסים, אצל רומנים, אצל מרוקאים, אצל תוניסאים. אין לך את הפחד הזה שיחסר? לא, כי את מבינה באוכל. -לא. הכול נורא מדוד, הכול נורא רשום. אני גם טיפוס של רשימות, אז יש לי תמיד על המקרר את הרשימה של מה הולכים להכין ליום שישי-שבת לפי סעודות. -כן? ואז אני יודעת כמה. -כל שבת את מכינה רשימה? יואו, איזו מסודרת את, אימא'לה. יש לי חברה כזאת. אני לא כזאת, אני קצת יותר בשכונה. וואי, בא לי זה, וואי, בא לי זה.

אני יותר זורמת, כזה יאללה מה מרגיש לי ביד, יאללה, נכין את זה. -אז את שורפת הרבה יותר זמן במטבח. בסדר, בסדר, בסדר. זה כאילו בשבילך. -ברור, ברור. אני צריכה באמת ללמוד. טוב, אז זאת הייתה המנה הזאת. מה המנה השנייה שנבשל? אנחנו הולכות להכין אנטרקוט ממולא בירק, צנוברים וחמוציות ברוטב יין וטריאקי. קלטתי אותך, את אוהבת את הממולא כי זה קל. אני אוהבת את הממולא, כי הוא קל, הוא אסתטי, וזאת מנה קטנה. בשבת אחרי הדגים, אחרי הסלטים, אחרי החלה, צריך מנה בשרית קטנה. -נכון. אז בעצם אנחנו מתחילים בקיצוץ של הירק. נתחיל עם הפטרוזיליה כי יש פה הכי הרבה. את רוצה? יאללה. -יאללה. מה, עם כל האלה או להתחיל להפריד? -אז

זהו, שנגיד הענפים האלה הם פחות כיפים לאכילה. הבנתי. בקיצור, תנקי. יאללה. למרות שתדעי לך שאני למדתי שהילדים שלי אלופים ב... -בהפרדה? הפרדה, בזה, כן, אני נותנת להם להתחיל להתעסק עם הדברים האלה. הבזיליקום, אני רוצה לעשות פסטו נגיד, קח ג'ארה, תתחיל למשוך עלים. זה כמו שהסבתות היו מושיבות אותנו ליד הפיילות. עם הפולים ועם השעועית, ברור. -גם סבתא שלי, כן. סבתא שלי, ועשיתי את זה והילדים שלי עושים את זה גם. ומי שיש לו בעיות ותלונות, שיתקדם. אני אומרת להם: "יש תיבת תלונות ליד הדלת, אחר כך תכתוב ותכניס לתיבה". אני מציעה להם לשלוח את זה בשלושה העתקים, ככה שאם העתק אחד ילך לאיבוד, תמיד יהיה לזה רזרבה.

בדיוק. הם לא אוהבים שאני אומרת להם את זה. -ברור שלא. "די, אימא, די". בסדר, אבל אין מה לעשות. את יודעת, זה מדהים כי יש פסוק בתהילים שדוד המלך אומר "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות", ואז שואלים: מה זאת אומרת? צריך להגיד כל הזמן חסדך. מה זה אמונה? רק בלילות אמונה? אמונה זה צריך להיות כל הזמן. ולהגיד חסדך, למה? אתה כל הזמן צריך להיות בהכרת הטוב. אז אומרים, יש פירוש מאוד יפה, שבאמת שחייבים להגיד את שבחו של הקב"ה כל הזמן ולהיות באמונה כל הזמן, אבל בבוקר זה לא בעיה, למה? הכול מבוקר, הכול מסודר, הכול מאיר, יותר אפשר לראות את העניין ההשגחתי, יותר אפשר לראות מה קורה, מה זה, אבל דווקא בלילה כשיש חושך,

אז קשה לנו לראות. גם הכול עולה מכל היום, כל הדברים שהעסיקו אותנו, שלא הסתדרו לנו. בדיוק, כל הפשלות, כל האלה. -זהו. -זהו? את כל זה לא צריך? את כל זה צריך. -לא, אבל כאילו נגיד את רואה את זה? אם יש קצת, אני אלמד אותך שיטה. -הופה, אני אוהבת! פשוט אלמד אותך שיטה. -פשוט תלמדי אותי. נקודה. תודה. -באהבה. -איזה כיף לי. אוקיי. -אז שוב, אין לנו אפשרות להימנע מגבעולים. -נכון. אז כל העניין הוא זה קודם כול לגלגל את הירק והחיתוך הוא הולך בצורה כזאת. כשזה מספיק דק... אז לא מרגישים את הגבעולים. -אז לא מרגישים את הגבעולים. אהה... בקיצור, אז הוא אומר באמת למה בלילה צריך את האמונה יותר, כי בלילה הכול חשוך והכול

אנחנו לא רואים, ושם צריך יותר את האמונה. וזה משל על החיים שלנו, שיש רגעים שחשוך לנו, ויש רגעים בחיים שדברים לא מסתדרים לנו ויש רגעים שוואלה, לא זרם לנו. תמיד אותי זה פוגש או בחינוך ילדים, ששם אני הכי רוצה שהכול יסתדר לי ושיסתדר עם המורות, וילד בא הבית ומספר לי שקשה לו בבית ספר, אני כאילו כבר כולי... מתקשרת למורה, "אהה..." ואז אני כזה אומרת: רגע, שנייה, הילד צריך להתמודד. כאילו ה"אמונתך" שלי זה במקומות האלה, שם זה כאילו קצת חשוך לי. וזה מתקשר לפרשה כי בפרשה שלנו יש את המאבק של יעקב והמלאך, שהוא בעצם היה השר של עשיו, שהוא נלחם בו כל הלילה ועד עלות השחר, שבעצם נכון אז הוא הלך, ומתוך זה גם כן

אנחנו לומדים על עצמנו ועל החיים שלנו שיצר הרע, התפקיד שלו זה לתת לנו תחושה שבלילה, בחושך, כשאנחנו בתקופה החשוכה, שזה הולך להישאר ככה. לנצח זה יישאר ככה. החיים יהיו קשים כל הזמן, או התקופה הלא פשוטה הזאת תיתקע או הבשורה הלא טובה הזאת, זהו, הפכה לנו את כל העולם. וזה ממש החושך הזה שהמלאך של עשיו, היצר הרע, ניסה גם כן לתת ליעקב את התחושה שפשוט הוא יגמור אותו כי זה יהיה זה... עד שפתאום מגיע עלות השחר, אומרים שהוא היה צריך ללכת להגיד תהילות להשם והתחבולה כאילו התבהרה. ואנחנו תמיד צריכים לזכור, אנחנו בפרשת וישלח, שלח יהבך על ה' והוא יכלכלך, לשלוח גם את הדאגות, לא רק את הפרנסה, את הדאגות, את החינוך

ילדים, את הזוגיות, את השלום בית, הכול. שלח יהבך על ה'. שלחו את זה על הקב"ה. הוא מטפל הכי טוב, הוא מנהל הכי טוב. צריך רק לזכור את זה, זה העניין, כל הזמן לזכור. -"אמונתך בלילות". כן, ממש, "אמונתך בלילות", בתקופות הכי חשוכות לזכור: השם לא עוזב אותנו. לא להיכנע ליצר הרע שמעקם לנו את כל ההסתכלות החיובית על החיים ו... צריך כל הזמן כזה כשהיצר הרע מגיע, להגיד: אוקיי, אבל בוא נראה רגע מה טוב. כאילו, בוא נראה רגע מה אני כן... נגיד, סתם, אם נחזור באמת לחינוך של הילדים אצלי, אז נגיד כשהוא בא ומספר, לא יודעת מה, המורה, קשה לה או זה, אז אני אומרת לו: "אוקיי, אבל בוא תספר לי משהו טוב שהיה. "תספר לי משהו כיף

שהיה בהפסקה. שיחקת..." לא משנה מה, אבל גם בוא ניזכר בחוויות הטובות כי בתוך החושך קשה לראות את האור, אז תאירו, תאירו. -כן. אז חתכת את כל הסלרי. -את הסלרי, וזאת כוסברה קצוצה. יש לנו פה בעצם שלושה סוגים של ירק. השתמשתי רק בעלים, ללא הקלחים. כי אנחנו צריכים למלא וזה דק וזה נקרע. -נכון. ויש לנו פה פלפל אדום חריף. צנוברים. -כן. גרידת לימון. אנחנו נצטרך רק חצי מזה, אנחנו נצטרך כפית. את מודדת או עם הידיים? -הידיים מודדות כבר. -הידיים, הכי טוב. אני אספר לך קטע עם מדידת ידיים? -כן. כשלמדתי את לימודי הבישול, אז אמרתי, כל המאמות שמבשלות לפי היד, השפים שמפזרים זה... אני רוצה לדעת כמה זה. פשוט לקחתי קופסה

של מלח, לקחתי כפית ומדדתי אותה על היד. לקחתי כף, מדדתי אותה על היד. הרגשתי את זה, אני קוראת לזה זיכרון שרירים. -וואו. ואז כשאני צריכה לתבל, ואחר כך אומרים לי "אנחנו רוצים מתכון, תשכתבי לנו כמה תבלינים שמת", אני יודעת להגיד כמה תבלינים שמתי. -מדהים. טוב, אני אזיז את זה לכאן. זה קצת מפריע לי. אני קוצצת את השום. את מתגעגעת אבל לסטרס של מסעדות? האמת היא שנורא. אני נורא, האדרנלין בשמיים, הסיפוק מטורף. אני מאוד מתגעגעת, אבל אני יודעת שזה כבר פרק סגור בחיי. -כן? -כן. למה? כי אני אימא, דבר ראשון. -בגלל הילדים, ברור. והייתי מוצאת את עצמי עובדת 24/7. למרות שאני שומרת שבת, הייתי מסיימת את המשמרת שלוש

שעות לפני שבת, מגיעה שעתיים לפני שבת הביתה. על צאת שבת כבר יוצאת לעבוד, לפתוח סרוויס. וואו, זה קשוח. -לא מגדלים ככה ילדים. לא, את צודקת. כאילו, מי שעושה את זה, אני לא באה בטענות, אני מבינה את כל הכיף. לי זה פחות התאים. -ברור. אבל... -אולי עוד תחזרי לזה פעם כשהם יגדלו. זהו, אני אספר לך מה עשיתי עם התלמידים שלי. בפרויקט סוף שנה שעברה לקחנו מטבח של מסעדה. אחד הקולגות שלי, יש לו מסעדה בבני ברק, ובאנו עם עוד שלושה שפים שהגיעו. חילקנו את התלמידים לעמדות והוצאנו סרוויס לצוות. יפה! -לחבר'ה שמלווים אותם וזה. זה היה כיף, זה החזיר אותי לזה. -מדהים. נתן לי טעימה, אמרתי: אוקיי, בסדר... -מיציתי את זה וביי.

לא מיציתי, זה מילא אותי, זה היה נהדר, זה נעשה בקונסטלציה אחרת, שזה נהדר. וזהו, בסדר. -מדהים. וחמוציות. -וואו. תבלינים. מלח. פלפל שחור. זה כנראה הטוסקנה שטחנו אותה. -גמרו אותה. לא אמרתי את זה. לא אמרנו איזו חברה זאת, בואי. שמן זית. ולערבב. אוקיי. -כן, זהו. אני מעדיפה לעבוד על נייר אפייה. -אוקיי. -יותר נוח. אז אנחנו לוקחים את האנטרקוט הדק-דק ומפרידים אותו. וואי, ממש דק, אה? -כן. ככה מבקשים מהקצב? -ככה זה מגיע קפוא ומפשירים את זה. כן? -כן. אם את רוצה מהקצב, הוא לא יביא לך את זה בכזה עובי בדרך כלל. -אז איך הם מגיעים לזה? עם המכונה. יש להם סלייסר כזה, סלייסר של בשר. אני מריחה את הדגים, נראה לי כבר

צריך להוציא אותם מהתנור. -אוקיי. אני אביא אותם. בזמן הזה אני אמלא את האנטרקוט? -כן. לוקחים כף תערובת, מניחים ומגלגלים. איזה כיף. ולתבנית. ממש שעת יצירה פה. -ממש. עכשיו נכין את הרוטב? -כן. הכי קל בעולם. הדלקתי את האש מתחת לזה. -הבנתי את הקונספט של הקל אצלך. יש פה יין ושלוש כפות טריאקי. קצת מלח. קצת פלפל. לא הרבה, כי בעצם יש לנו את כל התמהיל הדומיננטי בתוך האנטרקוט. ואת לא שמה סוכר. לא, אני לא שמה סוכר כי בטריאקי... -בגלל החמוציות. בטריאקי יש סוכר. -נכון, נכון. -אז לא צריך להוסיף. אנחנו נביא את זה ממש לרתיחה קלה. וניצוק למעלה. -תכלס זהו, זה מבושל. סתם... האמת היא... מספיק קרוב. -כן. וזה נכנס

פתוח. -ככה, פתוח? לא סוגרת, לא כלום. -כלום. רבע שעה לתנור. -יאללה, בהצלחה. אני אפתח לך אותו. למטה. שינית לי פה משהו מטורף עם הלמטה. יפה. אז יש לנו הכול. אנחנו עוברות לקינוח? -כן. יאללה, קינוח. -מעולה. אז הגענו לרגע האהוב עליי בתוכנית. שתדעי לך, הקינוחים זה הרגע שלי. אוקיי. -זה הרגע שלי וזה ניכר, אבל נו, מה נעשה? אז מה אנחנו הולכות להכין? סליחה. אני לא אוהבת את ההערות האלו. אני אמיתית עם עצמי. -אוקיי. אנחנו בעצם הולכים לגעת באימה הכי גדולה של האישה במטבח המתחילה: להפריד ביצים. אה, כן? זה אימה כאילו? הילדים שלי מפרידים. לא, אבל יש מצב. יש מצב. זה כזה "אנחנו לא מפרידים, אנחנו לא מפרידים, תעשי את

זה את". כן? -אז בואי נעשה שיטה ממש פשוטה בהפרדה של ביצים. -יאללה, תראי. נורא פשוט. טפיחה חזקה, לא לפחד. ואז השבירה של הקליפה היא בדיוק באמצע או כמעט בדיוק באמצע. וזהו. והקליפה היא מאוד חדה, פשוט מעבירים על היד והיא חותכת את החלבון. יפה. וואי, איזו הפרדה מושלמת. יפה. את יודעת, בזמן שאת עושה את זה אני אגיד לך עוד משהו על הפרשה שלנו. כשיעקב הלך לפגוש את עשיו אז הוא... דינה הייתה מאוד יפה, והוא אמר: לא, אני אחביא אותה כי אם הוא יראה אותה הוא ירצה אותה. והוא החביא אותה. עכשיו, פה... וכמובן אנחנו יודעים את ההמשך הנוראי של מה שקרה לה וזה. ולומדים מזה שיעור שאל תעשה חשבונות שמיים. אל תתחילי עכשיו

לחשוב: לא... איך מישהי אמרה לי? "אני מאוד רוצה עוד ילדים, "אבל בעלי מפחד מפרנסה". מה?! מאיפה את יודעת? ואולי הילד הזה זה השפע הכי גדול של הבית שלכם? מאיפה אפשר לדעת? לא להתחיל לעשות חשבונות שמיים. "רגע, לא, אם אני אעשה את זה, אז יקרה את זה". "לא, אם אני אעשה..." אנחנו לא, אנחנו בביטול, אנחנו עושים מה שצריך לעשות. השם מחליט. השם עושה. וכל הזמן להזכיר את זה לעצמנו. אז ברור שהאבות הקדושים היו כל כך קדושים שדקדקו איתם. לא מדקדקים איתנו, ברוך השם, תודה להשם, ברמה כזאת. אבל צריך ללמוד מזה מוסר, צריך ללמוד מזה שאנחנו לא... אנחנו לא עכשיו מנהלות להשם את הסדר של הדברים, הוא מחליט איך זה יהיה וזה יהיה

הכי טוב. -אנחנו צריכים לזרום. מה זה לזרום. יואו, כל הזמן אני אומרת לעצמי: יואו, מה זה תזרמי. לא יודעת אם ראית, איפה שאני מתפללת יש לי פסוק מתהילים שכתוב, זה מקום התפילה שלי, "הרפו ודעו כי אנוכי ה'". ממש לפני זה, אני בעמידה, אני רואה את זה וזה מה זה עוזר לי לשחרר. נראה לי זו תמונה מאסט בכל פינה שאישה מתפללת. זה כן, לזכור את זה, לזכור, ואז התפילה גם יותר בזרימה. כן, שוב, כי משחררים. מנתקים את השכל מהרגש. -זה קשה, אבל זה קשה. נכון, אבל זה אפשרי. בטח שזה אפשרי, ברור אפשרי. חזרנו בתשובה, הכול אפשרי. -כן. טוב, אז מה עושים? מתחילים את ההקצפה של הביצים בעצם. הרבה נשים נתקלות בבעיה הזאת שהמקצפת לא

מגיעה תמיד עד הסוף. אוקיי. -אלא אם כן זו כמות חלבונים גדולה. -נכון. אז אני אראה לכם תוך כדי עבודה איך פשוט מתגברים על הבעיה הזאת. רגע. איך את מורידה את זה? אני לא רגילה לקיצ'נאייד. אה, הנה, אוקיי, סבבה. הוא עובד הפוך. -כן. זה משחרר לי מדי. אני רגילה למכני. הנה, הנה, הנה. יופי. אז צריך להוסיף סוכר. קמח וביצים. שמן. גרידת לימון ותמצית וניל. זהו, זאת המסה של העוגה. בעצם זו מסה של עוגת טורט. זה יחסית תפוח. אנחנו צריכים בעצם את האווריריות. -הבנתי. -פחות אכפת לי הגובה, כי זה הולך להיות רולדה. אה, אוקיי. זה בכלל לא משנה. -זה לא כל כך משנה. אנחנו עכשיו ניקח תבנית. נרפד אותה בנייר אפייה. איך אני אוהבת

את העוגה הזאת, זו באמת עוגה של 15 דקות ויש עוגה. עוד לא ראיתי שעשית משהו שהוא לא לקח יותר משלוש דקות אפייה. אנחנו נשטח את זה בתבנית. טוב, זה עוד לא ראיתי. ככה מכינים רולדת טורט. טוב, לא הכנתי רולדת טורט אבר. אה, אוקיי, אז הנה, תמיד יש פעם ראשונה. -נכון? זה נכנס לתנור. אנחנו נוציא את האנטרקוט ונכניס את זה. אוקיי. כי יש כבר ריח... אואה. -תראי איזה יפים. -וואו! זה נכנס עכשיו ל-12 דקות לתנור. אנחנו צריכים להוריד את החום ל-180. אוקיי, אז מה עושים עכשיו? אנחנו נכין את המילוי לרולדה. בעצם נכין קצפת משמנת צמחית וקרם קוקוס, כדי שקרם הקוקוס יבטל את טעם הלוואי של השמנת הצמחית, ופודינג. זהו. זהו, זה

מוכן. -כן. וואו! עכשיו זה יצא מהתנור אחרי 12 דקות, ולחלק הכיפי. פורסים מגבת. מגלגלים את העוגה כדי שהיא תתעצב לנו לרולדה, אחרת היא תתקשה ויהיה אפשר לחתוך מזה עוגיות. וואו. בעצם זה שזה בתוך נייר האפייה ובמגבת זה שומר על הלחות של זה, זאת אומרת שהעוגה לא מתייבשת אבל היא שומרת על הצורה שלה. פשיי. עשר דקות זה יגיע לטמפרטורת החדר, ואנחנו נמלא את זה. יאללה. אני לומדת מלא דברים חדשים, שתדעי לך. זה עוד לא קרה לי. אני עושה כבר את התוכנית תקופה והכרתי טריק פה, טריק שם, את ממש מלא טריקים. אני באה ללמוד אצלך. זה... -בואי. בכיף. בעצם זה הגיע לטמפרטורת החדר. זה לא צריך להיות קר, כי אחרת זה באמת יכול להישבר.

ואנחנו בזהירת מפרידים. אני אביא את המילויים? -יאללה. ו... וואה-לה. אנחנו לוקחים עכשיו תותים טחונים. טחנו את זה עם מעט סוכר. כי הרבה פעמים התותים נורא חמוצים אחרי ההקפאה. -נכון. אנחנו נעשה שכבה דקה. -תכלס זה הכי בא לי על זה. האמת היא שזה קינוח מרענן, הוא פרשי אחרי ארוחה כבדה ומה זה בא בטוב. עכשיו ניקח את הקצפת. אני משאירה קצת קצפת לקישוט. אנחנו עכשיו נשים עוד שכבה. נמרח את זה ככה. האמת היא שילדים פשוט אוהבים את הצבע. ברור. -וזה מזכיר להם את התותי-פרוטי, את הגלידות. -כן. ומגלגלים, זה החלק הכיפי. אנחנו לא מגלגלים את זה עם נייר האפייה. -אה... כמו שמגלגלים סושי, החלק הראשון עם המחצלת, אז על אותו

עיקרון. ואנחנו נגלגל את זה לכאן. עכשיו אנחנו נעביר את זה לכלי. טוב, אני חותכת כדי שזה יתאים... -בגודל? -בגודל לצלחת היפה שלנו. אה, יפה! אוקיי, פשוט נעשה קישוט קל. תוכלי לעזור לי עם זה? -כן. -בבקשה. רק להחזיק? -כן, תודה רבה. את אחלה סו-שף. -נכון? אני אשקול את העניין. -קדימה, אני באה. יאללה. עוד אחד אחרון. חבל על כל טיפה. -בוודאי. נחתוך ככה שיהיה נחמד. לא גדול מדי, לא קטן מדי. וואי, אהבתי! את עושה ככה פתאום ואת מתחילה לזלף וזה, כן? את כזאת? כשיש לי שקית זילוף אז כן. -הבנתי. הכנתי מלא כאלה. -כן? -מלא. יאללה. -מדהים. זאת העוגה שלנו. -מדהים! נצלחת את השאר? -כן, יאללה. טוב, אז הנה הדגים שלנו.

הצלחות שלי הוא צלחות נורא ביתי. -כן, אני אוהבת. אוקיי? זאת אומרת, אנחנו באים, לוקחים את זה מהפלטה, שמים את זה על השולחן ויאללה, תתחרעו. אוקיי. אז הדג שלנו... אנחנו נשים אותו בצד כרגע. נפתח את הדג. זה הדג היפה שלנו. -וואו, מהמם. -כן. מהמם. אפשר לפזר קצת פטרוזיליה מלמעלה, אם זה נחוץ. את מפזרת בבית? לא צריך להגזים. -לא, לא. הילדים שלי רוצים את זה בצלחת, זהו. הקישוטים לא מעניינים אותם. אוקיי, אז יש לנו את זה ואת זה ועכשיו את הבשר. את הבשר יש לנו. הרבה פעמים אני מגישה את זה ככה. אבל אם רוצים את זה, מה שנקרא, יותר מהודר... דווקא אהבתי את זה. כן, יש הגשה משפחתית, הגשה "אירוחית". אבל אם מאוד רוצים,

אפשר לשים את זה בכלי יפה. יותר... כן, בסדר. בואי נגיד, בהגשה אישית מגישים שניים כאלו. זה יפה, כי זה טוב בשבילי. בול. קצת מבריקים את זה עם רוטב. אפשר גם אפילו קצת גרידת לימון לפזר מלמעלה. -אה, זה טוויסט! טוב, אז אני הולכת לטעום. -יאללה. זה ה... הנה, קחי גם לך. חכי. -תודה. לא רק אני. אם אני מתבשרת, כולם מתבשרים, מכירה את זה? אין לי בעיה, אני שותה קפה עם חלב סויה. אה, אז אין לך בעיה, יפה. טוב, אז יאללה, בואו נתחיל. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. -אמן. טעים. אני שמחה שטעים לך. -באמת טעים. תודה, תודה. ממש טעים. -ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו. -אמן. מעולה. -את

יודעת מה אני אוהבת? שאפילו שכאילו בעצם לא הגענו לאמצע שלו, איפה שהיה את ה... את המילוי? הוא עדיין משפיע עליו. ממש. אני ממש מרגישה את הלימון הכבוש. זה החלק הכי כיף. -איך זה יכול להיות? אה, כי זה היה סגור. -זה עטוף. כי זה עטוף בשתי עטיפות. מדהים. אוקיי, נשתה מים. ועכשיו החלפנו מזלגות ונטעם את הבשר. וואו. -איזה יפה. יואו, ממש, אני רוצה להראות את זה. תראו איזה יופי. יאללה, מוכנה? אז יאללה, עם הידיים. -ברור עם הידיים. זה לא בשבילי כל האלה. לחיים, לחיים. וואו. הגרידת לימון ששמת פה למעלה היא מטורפת. אני אוהבת טעמים מאוזנים. יש מהכול, אבל זה בא לך טוב, זה לא מעיק. טוב, זה היה טעים ברמות מטורפות. אני

אשטוף רגע את הידיים, כי יש לנו גם קינוח לטעום. כן, אה? תתכבדי. -אני? -בטח. אוקיי. כאילו את נורא מקצוענית, ואז אני לא יודעת מה אני עושה פה. את באזור נטול שיפוטיות. -אוי, חמודה. תראי איזה יופי. -כן. -וואו. אני חושבת שכדאי לך עם כפית. -כן, נכון? בבקשה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות. -אמן. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא מיני מזונות. אמן. וואו! זה ממש טעים. העוגה נימוחה. זה זה, הטורט, הרולדה או איך שקוראים לזה, ממש טעים. היא כמו... כמו העוגת יום הולדת של פעם. זה טעמי ילדות, זאת עוגה של טעמי ילדות. ממש ככה. וואו. תקשיבי, ממש נהניתי. אני רוצה להגיד לך תודה רבה שבאת. תודה רבה

שאירחת אותי פה. -ברור. אבל את תבואי שוב, כי היה לי כל כך כיף וכל כך נהניתי שאני ממש אשמח שתבואי שוב. באהבה, בשמחה רבה. -כן? יש! שבת שלום. -שבת שלום.