מעגל החיים: צבי יחזקאלי והרב דניאל כהן נפגשים לשיחה נוקבת על לידה ומוות (כתוביות)

רק במשפט אחד כמו "חיים ומוות" יש כזו אופטימיות ופחד של המוות. כמו הגפן הזו שעכשיו אני ממש עצוב שהיא הולכת מפה, אבל יש עניין אחר, לא? יש עניין אחר, אתה יודע מה? כי העלה הזה, הוא ייפול לאדמה, הוא יזבל אותה, והגפן תצמח עוד יותר טוב. צבי, יש מחזור, הוא חוזר על עצמו, לידה, מוות, מוות, לידה. לא כל כך פשוט. למרות הכובד והפחד, אנחנו נדבר על חיים ומוות. -בוא ניכנס, כן. אתה יודע, הרב, יש דבר אחד שלא לימדו אותנו, והוא לדעתי הכי חשוב, איך זה להיות אבא? איפה לומדים את זה? איפה לומדים להיות בן זוג, חבר? רד איתי ל"בייסמנט", להתחלה. "קול דודי דופק, "פתחי לי, אחותי, רעייתי, "יונתי, תמתי." אתה יודע, הרב, עצם

זה שאנחנו מדברים על הנושא הזה, שתכף אני אגיד לך אותו, מראה שעשינו פה איזושהי דרך בכל סדרת התוכניות. זוגיות, חינוך ילדים, או להיות עם הילדים, התפילה, ההתבודדות, הכעס, השמחה, ובתכלס, הגענו לשאלה, אתה יודע, הכי כואבת. החיים והמוות. -הסוף. כן. -כן, הסוף. יש סוף, אין סוף, אני מפחד מהסוף. תשמע, זה נושא מפחיד ומחיה גם יחד. חיים ומוות, חיות ומיתה. ובוא נתחיל בצד המפחיד של זה. באמת, בצד ה... כאילו, למה כל זה? הרי בסוף מתים, ואני מפחד מהמוות והוא מגיע בסוף, ו... -כן, כן. -אתה יודע. איך ניגשים לזה? אני אגיד לך את האמת, אני... אני לא רגוע מול המוות, אני בעצמי, ולמרות שבוודאי העולם הבא קיים ובאיזשהו אופן

אנחנו נשארים שם, אבל בסופו של דבר החיים שלנו כאן הם קצובים. ואני חווה הרבה בעבוע, רצון ליצור, שאיפה לעשות, להביא טוב. ולדעת שבאיזשהו מקום זה נחתך, לדעת מה שחז"ל אומרים, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו," אומר לי ש... תשמע, כמו שקורה אותו מקרה אחד לכולם, בין לרץ מהר, בין לרץ לאט, הכול מסתיים. ויש משל שהוא מטריד אותי, משל שנמצא ב"תנא דבי אליהו," של אדם שממלא דלי, טיפה אחרי טיפה, טיפה אחרי טיפה, ואז הדלי נשפך. -נשפך. לפעמים אני מרגיש, ואתה יודע, אני מתקדם בשנים, לפעמים אני מרגיש כאילו שרק עכשיו אני לומד מה זה העסק הזה, וזה הולך להילקח ממני? נכון, באיזשהו אופן אני אהיה שם, אבל שם אני כבר לא יוצר, שם

אני מי שאני הייתי כאן, ולכן אני לא אוהב כל כך להביט אל אותו סוף. "ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל." שהימין של השם, החסד שלו, באמת עושה לנו המון חיל. אבל אז דוד ממשיך ואומר: "לא אמות, כי אחיה, "ואספר מעשי יה." ואני חושב שאולי מתוך הנקודה הזאת, המאוד אמיתית, אולי נמשיך הלאה משם? "לא אמות כי אחיה," אז... כבר מרגיע אותי לגבי המוות ההוא שבסוף, בוא רגע נעזוב אותו. תשמע, אפשר לחיות את החיים האלה וגם למות. זאת אומרת, סתם לא להיות בכיוון, סתם להרגיש שאתה לא חי את החיים. כמה פעמים אתה מתעורר רגע ואתה אומר: אלה לא החיים, זה לא אמור להיות ככה, לא בשביל זה באתי לפה. זאת אומרת, יש בתוך החיים שלנו נקודות של

מיתה, ובתוך החיים גם יש פתאום כזו חיות שאתה אומר: היי, אלה בכלל החיים. וזה קורה לאדם שגם... שחוזר בתשובה, אתה יודע. פתאום הוא אומר: וואו, אלה החיים! ואז הוא רץ לשם, הוא רץ כמו... כמו לתוך... כמו פרפר לאור, כי באמת הוא היה פרפר והוא בדרך לאור, אתה יודע. -כן, כן, כן. אתה יודע שיש רגעים, אני חושב, שכולנו חשים ש"וואו, אלו החיים." אני מכיר על עצמי, כשאני ביצירה, בחידושי תורה, פתאום אני מגלה משהו בפסוק, שאני מרגיש שמתקיים שם מה שהקב"ה אומר, ש"הוא מצווך היום" את הדבר הזה. היום, כשאני נמצא בתוך ההיום, בכאן ועכשיו, זה דבר אחד, אבל להיות בכאן ועכשיו דרך התורה, שפתאום אני רואה שיש גילוי של משהו עליון,

נצחי, שדווקא מתגלה מתוך החיים שלי, זווית הראייה המיוחדת הזאת, וואו. אני חושב ששם אני הכי מרגיש חי. וכשאני נמצא בשבלונה, בשגרה, אפשר למצוא שם, וזו, אני חושב, המודעות שמחפשת את אותם רגעי חיות שבתוך, אבל נכון, ממש כמו שאתה אומר, יש סוג של מצב עמום כזה, שבו אני לא נמצא בתוך האמת של החיים, ששם זה ההפך מאמת, או אמת בלי ה-א' של ההתקשרות אל אלופו של עולם... -אה, יפה. -זה מת. -כן. אז בעצם החיים הם פיזור כזה של קוביות גדולות של עשייה מצופפת, שקשה להכניס לשם חלקיקי חיים, והרגעים האלה שאתה פשוט לא עושה ונכנס לתורה, לתפילה, למקום שהוא של אין-סוף. שוב, כמו עם הכעס, כמו עם השמחה. כן. -אתה פשוט פותח מרחב

שהשחקן האמיתי בעולם הזה ייכנס. כן, הייתי אומר ש... השם יתברך ולא אני. הרגעים האלה, הם יוצרים את המשאב שלנו, גם להיכנס לרצף החיים, הדברים היותר שגרתיים, ושם, וואו, כן, כן, פה, זה בעצם... זה לא רק שם, ברגעי התפילה והלימוד, זה גם פה, ברגע הזה שבינינו, כשאני שוטף כלים... -השידור החי הזה עכשיו. ממש. -שידור חי... של חיות. -כן, של חיות. שאלו את רבי נחמן פעם, שאלו אותו ככה כשהוא נאנח לרגע והוא אמר: "אחח, הרגע חייתי רגע שלא חייתי מעולם." זאת אומרת, זה מין חיבור, חיות של התחדשות, שלא היה כזה רגע. -לגמרי. -גם הרגע שעכשיו, לא היה כזה רגע. כן, ואתה יודע... -ומה אנחנו עושים בנדון? ממש, ממש, ממש. ובאותו

אופן שהרגע הזה הוא באמת רגע של חיות, הרבה מזה הוא ניזון מהעובדה שהרגע הזה לא יחזור על עצמו. אני מנסה לחשוב איפה אני בחיים פוגש דברים "ממיתים", כביכול, ואיפה אני פוגש דברים חיים. וכבר אחת הנוסחאות שמתבהרות לי, אולי תעזור לי עם זה, היא שאני עסוק בשלי, בלבד, ב... בחיתוכים, כמו שקראנו לזה. שם יש סיכוי ממש... שהכול נראה כזה עם סוף מיידי ו... זהו. -כן. ודווקא כשהדברים נפתחים בגדול, כשיש גדול ויש ענק ויש אין-סוף, אני רגוע שלסיפור הזה יש סוף טוב, למרות שהוא אין-סוף, אבל זה אין-סוף טוב. כן. אני אגיד לך משהו, צבי, כשהיינו בחוץ, אתה זוכר, עם העלה? -כן. ששלחת בשלכת שלו אל האדמה. אז יש אישה בתנ"ך שהיא

עומדת מול דוד. קוראים לה אביגיל, וכשדוד עומד על סף הריגת בעלה, אז היא יוצאת אליו והיא אומרת לו ש"תהא נפש אדוני צרורה בצרור החיים." "צרור החיים," זה ביטוי שהיא מחדשת. היא אומרת לדוד: אולי אתה פזיז עכשיו, כשאתה צריך עכשיו באמת לחתוך ולטפל בעניין, אבל תדע לך שיש צרור לחיים האלה, יש להם מחזוריות, אתה נמצא בתוך זה. אל תנסה לחטוף ולחתוך את העניין. אתה יודע, דוד, אנחנו נמצאים בצרור של החיים. גם העלה הזה הוא חלק מצרור החיים. כותבים את זה על מצבות. ובדרך כלל מתכוונים ש"הנה, הוא נמצא בעולם הבא." אבל העולם הבא הוא רק משקף את המציאות שלנו כאן. כאן גם בתוך המציאות הזאת אני נותן, אני מקבל, אני נמצא

בריקנות, אני מתמלא. אותה ריקנות, היא בעצמה מהווה מין דישון לשלב הבא שלי. זה דוד המלך. אתה יודע שיש מי שהתורה מתארת אותו על סף המוות שלו, יש כמה, אבל אחד במיוחד מרתק, ואומרים עליו, על יעקב אבינו. זה יעקב אבינו שעומד לפני המוות של עצמו, וחז"ל אומרים שביקש יעקב לגלות את הקץ. קץ. -אוקיי. אז הוא בא לגלות להם איך יהיה בעולם הבא, איך יהיה לעתיד לבוא, איך הגאולה השלמה תהיה, איך יהיה כשהמציאות תהיה בשלמות שלה. נו, איזה כיף, זה מעודד. -ממש. והיינו מצפים שזה מה שהוא יעשה עכשיו, יספר להם סיפורי משיח. -זה לא קורה. לא קורה, והקב"ה לא נותן לו. אז הוא חושב: רגע, מה קרה פה? אולי יש בעיה בין הבנים? ואז כולם

אומרים לו: "שמע ישראל, "ה' אלוהינו, ה' אחד." שם נולד "שמע ישראל." "שמע ישראל", אבינו, זה השם שלו, "ישראל," "ה' אלוקינו, ה' אחד." ופתאום הוא מבין משהו ואומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד." הוא מבין שהמציאות הזאת, היא לא אמורה להיות במודעות של הסוף, שאנחנו יודעים מהו הקץ. המציאות הזאת היא דרישה לנו להתברך: "ברוך שם כבוד מלכותו." ואתה יודע מה הוא עושה? הוא מברך את הבנים שלו. הוא מברך אותם ואומר לכל אחד את ברכתו והייעוד שלו. זאת אומרת, הוא לקח את החיים במשמעות החיים שלהם. לגמרי. -ולאו דווקא במשמעות המוות. כי "מה אתה מספר לי פה את הסוף, מה עושים עכשיו"? עכשיו חיים. -בדיוק. -עכשיו מתברכים. הסוף

הוא מה שיוצא באיסוף של כל מה שהיה לפני כן, ושם הוא מופיע, אבל ברגע שאתה מבריג את המחשבה שלך על הסוף, "מתי נגיע? איך הוא ייראה? "זה יביא את הגאולה, זה יביא אותי לעולם הבא," אז אתה מפספס את כל הדברים שמהם אנחנו נבנים להיות אלה שיהיו שם. אז צריך להגיד תודה גם למוות שבסוף, שאת זה נבין עוד מעט, על תודעת החיים, אבל בוא נחזור שנייה ליעקב, ובאמת נראה שזה בעצם... זה נותן לנו כוח, הדבר הזה. זאת אומרת, זה נותן לך כוח בנקודת החיים... -זה הזיווג, הזיווג הנפלא הזה שבין: "שמע ישראל, ה' אלוקינו אחד." אני מחויב לאחדות שלו, לגילוי ייחודו במציאות, אבל בזה אני לא שוכח את עצמי. זה דווקא מעצים אותי. יש לנו ניגון

מתוך ה"שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד," שאני חושב שיעזור להנחיל לנו את התודעה הזו. אז בעצם למוות יש תפקיד חשוב בחיים, כי עצם הידיעה, או ההבנה שיש מוות, זה מזרז אותי לחיות. כי אם באמת היית אומר לי "תשמע, "סע, אין פה כלום," אז אני אגיד לך: "טוב, "אני הולך לישון, תעיר אותי בעוד מאה שנה." מה זה משנה? מה זה משנה? אם הכול פה ואין פה... ויהיה פה הכול ואין פה כלום, אז מה זה משנה? אם אתה אומר לי: "תשמע, "יש לזה סוף, יש לך תפקיד, יש פה עניין, יש פה מטרה," בעצם המוות, הוא מתחם פה איזושהי תכלית. -כן. אתה יודע מה, בגן עדן... יש לי משהו מפתיע לומר לך, שהאדם הראשון, הוא דווקא בחר במוות. הוא ידע שכשהוא ייקח

מן העץ הזה: "ביום אכולך ממנו מות תמות." -נכון, לכאורה האיום היה "מות תמות." נכון. -אז מה הקטע? הקטע הוא שהמוות נותן משהו, אתה יודע מה הוא נותן? הוא נותן לך את עצמך. -מה זאת אומרת? זאת אומרת שאם היית חי לנצח, אז היית יכול להיות הכול. היית יכול להיות גם שדרן... כן, אני אגיע לזה בסוף. בסוף, בלא סוף. -בלא סוף, כי באין-סופיות ובנצחיות בעצם אנחנו נהיים הכול, והאדם הראשון, חז"ל אומרים... -זה מפלצתי. כן, חז"ל אומרים על האדם הראשון שהוא היה "מקצה העולם אל קצה העולם, "ומן השמיים אל הארץ." אז ברור שהם לא מדברים על הגודל הפיזי שלו, הם מדברים על מרחב המציאות שלו. -אה, זה "כי אלוהים הייתם" גם של הנחש.

עכשיו זה מתחדש לי, כשהנחש אומר לה: "כי אלוהים הייתם," קחו עוד כלי כדי להיות בכל העולמות, כדי להיות בכל ה... -כן. אז המרחב הזה הוא בעצם מרחב שגוזל ממנו או מונע ממנו סוג של עצמיות ואינדיווידואליות. אתה יודע מה שחז"ל אומרים, שהמוות היה כבר מיועד לאדם. והם מביאים משל ש"נורא עלילה על בני אדם", כתוב. השם עשה סוג של עלילה. הכוונה הייתה מראש שיהיה מוות בעולם. הרי התורה שנכתבה לפני בריאת העולם, כתוב בה: "מות תמותון" ו"מות" ו"מוות" וכל מיני, אבל האדם היה צריך לבחור, והוא בחר שם בקצבה של החיים. ושם אנחנו מקבלים, כמו שאנחנו עכשיו מדברים, משהו שאני חושב שאף אחד מאיתנו לא היה מוכן לוותר עליו. כשאתה חושב על

החיים שלך, הרי הרגעים הכי יקרים, הכי מתוקים, הם רגעים שלא יחזרו על עצמם. הרגעים, במהות שלהם, הם נמצאים במצב כמו הרגע הזה, הם יקרים ולא זולים, מפני שהם לא יחזרו, הם בעצם נעלמים. זאת אומרת, ה"מוותיות" שבהם, היא מה שעושה אותם חיים. כן, בדיוק, והעוצמה... החד-פעמיות. -העוצמה הזאת, ואין כמו קהלת, שמדבר על העניין הזה: "הבל הבלים, הכול הבל." וכשעוברים על הספר הזה רואים שפעם אחר פעם, בצדדים היותר חיוביים בספר, הוא מדבר: "כי היא חלקך", "היא חלקך," עד שהוא אומר: "ראה חיים עם אישה אשר אהבת, "כי היא חלקך בחיי הבלך." אז אתה מסתכל על זה רגע, כאילו אתה בא עוד פעם לדכא אותי? -בציר ה... -כן, לא. אני אומר לך

שההזדמנות לאינטימיות הזאת שבאה מהאיחוד שלכם, היא באה בעקבות זה שהזמן הוא קצוב. אז יש משהו במוות שהוא דווקא מביא לשמחה ולתעצומות חיים. יש אפילו פסוק ששלמה המלך אומר: "עזה כמוות אהבה." אומנם האהבה היא עזה מן המוות? מה הכוונה "מן המוות?" שאני לא יכול לעצור את זה? עוד יותר עמוק. העזות של האהבה היא באה בעקבות המוות. אתה תאהב, תהיה נשוי בשמירת הברית והנאמנות, בעזרת השם, לאישה אחת. יש כל מיני תנודות בחיים, אבל הנקודה היא, כאן המיקוד. ויש לנו חג שחוגג את זה. אתה אולי תתפלא לדעת... -נכון. -אבל חג האסיף, חג האסיף הוא בא בתקופת השנה, בסוף השנה, פסח - הלידה, שבועות - הבגרות, אתה יודע את הייעוד שלך, התורה

ניתנת. ראש השנה ויום כיפור - התשובה שלי, ואז, כן, לאיסוף ולמוות, ושם אנחנו חוגגים. כן, מצד אחד נפרדים, ומצד שני, אם לא הייתה העוצמה הזאת של האסיפה... "נאסף אל בית עולמו" אומרים, נאסף, כן. -ממש ככה. אם לא היה את זה, אז לא היינו באמת יכולים לחיות את תעצומות החיים. אז בעצם תודעת האיסוף היא שנותנת את ה... -כן. את ערך החיים הרגעיים, על אותה נקודת זמן. -כן, כן, ואני חושב שזה חשוב שלא להתעלם מהכאב שיש בסוף, והצער. -יש פחד שם, עדיין יש פחד. -והפחד מפני זה, אין ספק. אבל מצד שני, אנחנו צריכים לדעת שזה דבר שבאמת מאפשר לנו. אבל אתה יודע שאותה בחירה, אותה החלטה ואותה הכרעה של אדם הראשון, היא באמת מה

שמאפשר לנו לחיות את חיינו. אבל תמיד השאלה תהיה: כמה אני בייעוד שלי? כמה אני במימוש של מה שאני נבראתי להיות? וכאן באמת, ככל שאני יותר ער לאזור הגבוה שלי, לצלם האלוקים שבי, ככל שאני ער... -למשמעות של כל העניין הזה שבאתי לפה. -ממש, לגמרי. ודבק באין-סוף, השם יתברך, שהוא צורר אותי בצרור החיים ויוצר לי גם את הצרור במובן של "צרה," והוא יוצר לי את המסגרת. אז "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע." וכאן, אתה יודע מה, דוד מציין משהו, שאני חושב שרק בעידן שלנו במיוחד פוגשים את זה. אנשים כל הזמן מצלמים. הם מצלמים. עכשיו, בתורה "צלם" זה "פסל," כי פסל הוא הניסיון לקבע את החיים. -נכון, כמו הקעקוע, שאמרנו שהקעקוע

מקעקע עליך עכשיו איזו תמונה שכבר הייתה באותו רגע שצילמת אותה. בדיוק, אז אתה מנסה לשמור את הרגע הזה לנצח על ידי הצילום. שמירת הרגע הזה היא כאשר הוא נצרר בצרור החיים של כוליות החיים. ולכן כשדוד אומר "גם כי אלך בגיא 'צלמוות,"' יש גם "צלמות" שם, ולמרות זאת: "לא אירע רע כי אתה עימדי," אתה, השם, האין-סוף, צורר אותי בכוליות החיים שאני חי. -זה הזמן לניגון, גם כי אלך בגיא של סטגנציות ותקיעות... שם אני יכול להיפתח ממש. איי, אני כבר פחות מפחד. טוב. ועולים לי הדברים של שלמה המלך, שאם כבר אתה בוחר ללכת לאנשהו, לך לבית האבלים ולא לבית היולדות. לכאורה, נולד. כאילו, זה יותר שמח, ואתה יודע בבית האבלים איך

אנחנו מרגישים. זה בדיוק הפוך. -כן. נראה לי שזה השלב אולי להגיע אל הלידה. כי אתה יודע, אני לא רוצה לפאר את המוות יותר מדי, ויש מדרש בעצם שמספר על גוי אחד שאמר: מה אתם כל כך שמחים? הוא רואה אותם שמחים בחגים וזה: מה אתם כל כך שמחים? הרי אתם יודעים שאתם תמותו. ואז החכם שואל אותו: ואיך אתה היית בלידת הבן שלך? לא שמחת? כן, בטח ששמחתי. אתה לא יודע שהוא נולד למוות? יש משהו בלידה, צבי, שמפגיש אותנו עם הפלא של החיים, וברמה מסוימת, כן, משכיח מאיתנו את הסופיות הזאת ומכניס אותנו פנימה. ואתה יודע, הלידה הכי משמעותית, הייתי אומר, בסיפורי האבות, היא לידת יצחק, אין מה להגיד. לידת יצחק זו לידה שהיא נולדת מתוך

ה... אפשר להגיד, האבסורד. הרי חז"ל אומרים... -הוא לא היה אמור להיות. לא היה אמור להיות. -לא היה רחם. -שניהם עקרים, שניהם עקרים, 90 שנה, מאה שנה, וחז"ל אומרים שלשרה, אין לה... לא רק שהיא עקרה, אין לה ולד. כלומר שאפילו רחם אין לה. זה ממש פשוט מופרך, וכשהשם יתברך אומר לאברהם שהולך להיוולד לו ילד אז הוא צוחק. הצחוק הזה שלו הוא צחוק של פלא. ובאמת, הפלא הזה הוא לא רק פלא בפני הלידה של יצחק, בעומק, זה פלא על החיים בכלל. הרי המציאות הזאת היא בעצם תלויה על האין, "תולה ארץ על בלימה." אנחנו באנו מן האין, אנחנו חוזרים אל האין. באנו מאפס, אנחנו בקושי כאן. אז קודם כול, זה פלא, סוג של צחוק, שאנחנו בכלל

נמצאים פה. וכשאדם צוחק באמת, לא צחוק של לעג, צחוק של פלא. -לא על חשבון מישהו. כמו שאגב מלמדים אותך בדיוק הפוך בצד השני, שדווקא לצחוק על מישהו שנפל, אתה יודע, כל ה"סלפסטיק" וכל העניינים האלה, על זה הוא אמור לצחוק. כן. -אתה אומר, בכלל צחוק אחר לגמרי. כן, לגמרי. זה הצחוק שהוא נובע מתוך המלאות של החיים. האמת היא שאברהם, כאשר הוא צוחק, אז הוא נמצא במקום הזה של הייעוד של החיים. ויצחק, בעצם חוגגים לו את הלידה, כמו שלא מצינו מישהו אחר שככה חוגגים לו, ואז דבר נורא משמעותי קורה לו, האבא שלו כמעט שוחט אותו על גבי המזבח. כאילו שיצחק, רואים את זה בדרך כלל כסוג של ניסיון לאברהם, אבל בעצם זה סוג של ביטוי של

המהות של יצחק. הוא חי את המציאות הזאת שכל החיים האלה הם פלא אחד גדול. ואז הוא עובר את נקודת המוות. זה בדיוק העניין, שכשילד נולד החיים פתוחים, החיים נראים מדהים. אתה גם יכול לפספס, כמו שמפספסים כל מיני מנהיגים בעולם שחושבים שהם אין-סופיים, אבל בנקודה הזאת של הלידה אתה באמת יודע שהמשחק פתוח. כן. -לא מאיים עליך המוות. הוא שם, אבל הוא לא מגביל אותך כמו שהוא מגביל אותך 40 שנה אחרי זה. לגמרי. -זה העניין שכולם שמחים בלידה, ולא סתם המדרש הזה, כי הנקודה של הלידה, יכול להיות שבאה ואומרת לך: "זו הפרופורציה הנכונה." בגלל זה הילדים הם שמחים, הם חיים יותר. כן, לגמרי. ואתה יודע מה עוד הם יודעים? סוד גדול

מאוד. שזה לא שהחיים לא רציניים, אבל מצד שני החיים הם משחק. -נכון. זה לא שהם לא רציניים, אבל הם יכולים להצחיק הרבה. כן... -"מצחק." הם "מצחק", לא משחק. -לגמרי. ואתה יודע מתי אתה נכנס לחיים כמשחק? כשאתה מפסיק לנסות להצדיק אותם. אתה לא יכול להצדיק את החיים שלך. יש דבר אחד שאתה יכול לעשות איתם, לחיות את רצף ההזדמנויות שניתנו לך. להוסיף עוד חיים, להידבק במהות החיים, להיות כאן באמת. -אז איך אני בוחר בחיים? -כן. מה, איפה הבחירה? זאת אומרת, הרי אנחנו מצווים: "ובחרת בחיים". -כן. -אז איך זה נכנס לעניין? יש מדרש שמספר על יצחק שהוא דווקא יגאל העולם. יבוא הסוף והקב"ה יסתכל על העולם והוא יגיד לאברהם: בניך

חטאו. אז אברהם יגיד: טוב, אם חטאו אז יימחו על קידוש שמך. אז הקב"ה קצת מגרד, אומר: אולי לא אצל הזקנים החוכמה, אני אלך אל הצעיר, מישהו שהיה לו צער גידול בחיים. -יעקב. אז הוא הולך ליעקב: בניך חטאו. בניי? אז יעקב אומר: יימחו על קידוש שמך. טוב, אז הקב"ה אומר: לא בזקנים ולא בצעירים, אני אלך לאמצע. אז הוא הולך ליצחק ואומר: בניך חטאו. ואז יצחק אומר: בניך ולא בניי? אתה לא אמרת "בני בכורי ישראל?" ואז הוא מתחיל לעשות מין צחוק כזה, הוא אומר: תשמע, אתה לא יכול לסבול את זה? כמה בן אדם חי, 70 שנה? חצי מזה הוא אוכל, הוא ישן, הוא בשירותים בכלל, מה אתה... כאילו כמה זמן יש לו, 35 שנה? ומתוך זה תוריד גם את זה

וגם את זה, ואז בסוף אתה מגיע ל-25 שנה. אתה יודע מה? תיקח חצי, אני אקח חצי, ואם זה יותר מדי בשבילך, אז אני אקח את הכול, מפני שאני הייתי על המזבח. ואז כולם אומרים: יצחק אבינו, אתה הצלת אותנו. והוא אומר "לא, אני לא זה שהציל," ומצביע על השם יתברך. ופה יש עומק גדול, תדע לך, כולנו צריכים לדעת. כל המציאות הזאת היא עומדת על דבר אחד, שהשם יתברך רוצה אותנו כאן. אז ברמה מסוימת, גם אם אנחנו חוטאים, הנקודה היא תמיד לחזור אל נקודת ההתחלה, אותה נקודה של לידה שאומרת: אני עדיין יכול להוליד, אני עדיין יכול להוסיף. אני עדיין יכול לחיות. אני עדיין יכול לחיות. -זה "בחרת ב..." -כן. ולכן מהמקום הזה, אז אנחנו זוכים

למה שאומר שלמה: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון." זה יצחק שהוא יודע לא לעשות מהחיים משחק במובן השלילי, לעשות אותם משחק במובן החיובי. אני אגיד לך, במוזיקה יש מין דבר כזה שהוא ממש משל לחיים. יש אקורדים שמנגנים אותם, שהם יוצרים את המסגרת. ויש את המשחק שבאמצע, שבו אתה מאלתר, פותח, מכניס את עצמך. חיים ללא תורה זה כמו לאלתר בלי אקורדים. אם אתה יוצא מהאקורדים אז זה דיסוננס, אין פה קטע. יש אולי מוזיקה פוסט-מודרניסטית, אבל זו בדיוק הנקודה שלה... -אבל איך תחבר בין הנקודות? אבל זו בדיוק הנקודה שלה. -להתפזר. אבל הנקודה האמיתית שאנחנו חווים במוזיקה כשהיא נמצאת בהרמוניה וגם נמצאת באלתור של יצירתיות, זה

ממש המשחק האמיתי של החיים. הוא לא פתוח שאין חוקים, יש חוקים והתורה מכילה אותם, אבל בתוך החוקים האלה, וואו, איזה מרחק. והנקודה התודעתית שדרושה היא: אני לא בא עכשיו להצדיק את עצמי, אני פה כדי ליצור. תשמע... טוב, נו, אז יאללה, בוא נלך לניגון הזה. אז זו בעצם הנקודה, שנקודת הלידה היא נקודת החיים, ואני צריך לבחור בחיים. מדהים, צבי, כי אתה יודע מה? יש מילה שמשה לא משתמש בה עד הסוף של התורה, מילה כל כך חשובה: בחירה. בחירה לא מופיעה כמשהו שהאדם מסוגל לעשות עד שמשה נמצא ממש על סף המוות, ביום האחרון שלו, הוא אומר "ובחרת בחיים." "ובחרת בחיים." "ראה אנוכי נותן לפניכם היום "את החיים ואת המוות, "ובחרת

בחיים." הוא מסביר גם למה: "למען תחיה." כאילו... -נו, זה ברור. -ברור, בדיוק. אז כדי להבין צריך לדעת שיש כל מיני החלטות שעושים בחיים. אני מכריע לכאן, אני מכריע לשם, אני אוכל את זה, אני אעשה את זה, ככה אני אציל את עצמי, ככה אני ארוויח יותר. זה עולם שנקרא "ברכה וקללה." והיה את זה בתורה: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום "את הברכה ואת הקללה." אבל בסוף החיים של משה, שם "ברכה וקללה," הוא לא אומר, "ובחרת בברכה," פה הוא אומר "ובחרת בחיים". ולמה? מפני שבחירה היא לא איזושהי הכרעה לכאן, שאני אצליח פה יותר, תהיה לי פרנסה טובה יותר, אני אחיה יותר שנים. זה להחליט... זה להחליט לחיות. יש הבדל עצום בין להחליט לחיות

ולרצות לחיות לבין לבחור בחיים. ואני אסביר לך מהו. לרצות לחיות זה להיטיב עם עצמך, להרבות ימים, להרבות שנים, לשרוד, וכשאני נמצא בהישרדות והטבה עם עצמי, זה עולם של ברכה וקללה. כמה טוב זה יהיה. אבל המציאות של בחירה בחיים היא כאשר זה לא הנושא, אני לא הנושא. הנושא הוא החיים, מה אני מביא לכאן. ואז הוא מפרט מה זה באמת לבחור בחיים, הוא אומר: "לאהבה את ה' אלוהיכם, "לשמוע בקולו ולדובקה בו." וכאן, צבי, שם אנחנו פוגשים חיים מלאים אהבה, "לאהבה את ה,"' "לאהבה" - להיות פתוח מתוך רצון להיטיב ולהיות מחובר אליו כאוהב. אנחנו בונים עולם ביחד, זה העולם בעצם שהתחלנו אותו, את התוכניות האלה, של אהבה, "לאהבה את ה,"'

חיים של עומק, חיים של חיוניות. שאני אשמע בקולו, לא ייאטם בתוך עצמי הכעס, לא לסגור את עצמי בפני מה שהחיים מביאים לי. לשמוע את קול השם בכל מה שעובר עליי. לשמוע בקול השם את המצוות שהוא מצווה אותי. לשמוע שבעצם הוא מדבר איתי, זה עולמו של יצחק, שהוא טעה, חשב לברך את עשו, ובסוף כשכל האג'נדה שלו התפרקה בגלל מה שרבקה הראתה לו, לשמוע בקולו. הוא מתקן את עצמו והוא אומר גם "ברוך יהיה." "ולדובקה בו," לחיות את הדבקות בהשם יתברך מתוך רוב עונג ושמחה בהתקשרות אליו. זה לבחור בחיים. אז החוט המקשר הוא חיות עם השם, בחינוך הילדים, במה שאנחנו משאירים פה, בזוגיות, בחיבור, "והיו לבשר אחד," ולראות את הכעס והשמחה, איפה

הוא נכנס, איפה הוא יתברך, וגם לא לפחד מהמוות. וואו, איזה מסע. נקווה שהוא יתארך, בעזרת השם. תודה לעמית יצחק ולדוד דגמי, ותודה להשם יתברך שהביא לנו כזו הפקה מתוקה ונפלאה, ושניקח מפה כלים להיות שמחים, להיות בדרך השם ולהיות יהודים טובים. וצבי, אני רוצה להודות לך ולכולם, וגם לכל אלה שבאמת צופים, ובעזרת השם, ייפתחו להם הלבבות שלהם למשהו הרבה יותר גדול בבחירה בחיים. אמן, אמן, תודה. -תודה.