"הבנתי שאלה הרגעים האחרונים של חיי": ישראל בן שטרית על הרגע המכונן בחייו

ממש אחרי שנייה וחצי נורא לעברי באופן מדויק ללצ'ניקוב אני שומע את הכדורים שורקים לידי ואני מבין שאני בהתקלות של מחבלי חמס שזה הרגעים האחרונים של החיים שלי אין לי סיכוי להנצל אני ישראל בן שיטרית בן 39 גר ברוחם אבא לחמישה משמש כסמפי בחטיבת אלכסנדרוני גדות 8101 שביעי העשירי שזקה בש :3 בירוחם אני קופץ מהמיטה ו משהו בתוכי מבין ששירוע לא טוב מה שאני בעצם עושה אני בעצם עולה על מדים מחבק את הילדים ונוסע כמה שיותר מהר צפונה הגזרה שלנו היא הגזרה הצפונית והחשש העיקרי שמה שקורה בדרום מקרה בדיוק בצפו ומבצאים קרב הגנה מול כוחות חזבלה במשך 3וש וחצי ארבעה חודשים דוחי ארבע חודשים אני מקבל אישור לרדת עם החיילים

שלי לרדת הרומה לאזה שם אנחנו בעצם חוברים לכוחות אגוז דבן ומגלן נלחמים במשך שלוש שבועות בשכונה הקטרית לחימה עצימה מול עשרות מחבלים שנמצאים בתוך הבתים מחוץ לבתים ואחרי תקופה אנחנו מודיעים לנו שסתיים המשימה שלנו בשכונה הקטרית וחוזרים הביתה וממש יום אחרי פורים אני מקבל פקודה לרדת עוד פעם לאזה, הפעם למחנה הפליטים חניונס. א ממש יום אחר אירוע מאוד מורכב. טורא לתוך בית, הורג שני לוחמים ליחידת אגוז ופוצע 16 באופן קשה. אנחנו משתתפים בפינוי שהוא פינוי מאוד מרוכ ויום אחר אנחנו מקבלים משימה ליתר את החוליה שבעצם א ביצה את הירי. למרבה הפלא עושים תמונה אחרונה, תמונה כזאתי שאני אף פעם לא עשיתי, אבל עושים

תמונה עם כל הצוות. ואיך שאני יוצא החוצה לכיוון האכזרית שלי, אני ממש רואה בפנים שלי טיל RPG עם הראש קרב, עם הלהבה, מגיע אליי ואני בעצם מבין שזה השנייה האחרונה של החיים שלי. מרבה התושיה החייל שלידי זורק רימון עשן. אני מהפיצוץ של הRPG אף שמאלה. מרגיש שחטפתי בצד ימין. מתעורר ואני אומר רגע אני חי. לא לא ברור לי איך אני חי. והמטרה העיקרית שלי עכשיו זה שנייה למצוא מכסה. א אני זוכל מאוד מהר גם בחסות הרימוני עשן שנזרקו ונתנו לי טיפה מכסה. זוכל מגיע אל בין שתי אכזריות ואני שמה מהבית ההכרה. אחרי כמה שניות אני מרגיש כאילו יד נוגעת לי בכתף, מסתכל ימינה, שמאלה, לא רואה אף אחד, אבל כן שומע את הצעקות של

הפצועים. צעקות מאוד מאוד לא פשוטות שצועקים שמישהו יבוא לחלץ אותי. ואני אומר לעצמי, תשמע, יש לך עכשיו שני משימות. משימה אחת א זה להציל את החיים שלך. אתה נמצא עכשיו בין שתי האכזריות, יכולים לדרוס אותך. יכול להיות שהם יראו עכשיו עוד טיל נט כי הם יראו שפספסו אותך. א במשימה שנייה זה להציל את הפצועים ואני מסתכל ימינה, רואה דלת ואני אומר אני אני שנייה אגיע אל הדלת, אני אחבוש את הפצעים, אכנס אל הבית. אני זוכה נכנס אל תוך הבית שיש שמה צוות של א כוח של אוחמים. מהבעלה הייתי כנראה נראה מאוד לא טוב. הייתי כנראה קצת חרוך א רצים אליי א אני אומר להם צעל זה אני לא לראות הם מאוד מבואלים מכוונים אליי את הנשק

ואז אני אומר אני חייב להגיד משהו שיבינו שזה אני ואני צועק חטיבת אלכסנדרוני זה איפה שאני משרט ממש צועק את זה ממש מתוך הבטן הם קולטים המפקד שלהם מעיף אותם אחורה מנסה שנייה לחבוש את עצמי חל שני נכנס רואה שאני מדמה אומר לי אתה חייב ללכת לרופא אני אומר לו תשמע זה לא הזמן מה שצריך עכשיו לעשות זה לצאת אל הפצועים ואיך שאני יוצא אני רואה חייל על הרצפה אני די מבין שזה הרגעים האחרונים שלי אני די מרגיש שחטפתי ו אני יוצא אליו מושך אותו ברגליים לא מצליח קורא לעזרה עוד קצים מופלא בשם רועי גיעט תופס אותו ביחד מכניסים אותו אל תוך הבית לצערנו איך שאנחנו מכסים אותו לתוך הביתה, אנחנו מבינים שהוא לא שורד את

האירוע. אה, יוצא עוד פעם א מזה עוד פצוע בשם אמנון, מכניסים אותו אל תוך הבית אן ברוך השם חי ויש לו משפחה וילדים. הכוחות המיוחדים שש מזמינים עסוקים. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי שלושה חודשים בסורוקה. א מעל לחודשיים בכסי גלגלים. 10ה חודשים אחרי אני עדיין נמצא בשיקום יש לי פציעה בגפיים יש לי רסיסים היו לי רסיסים בגפיים א ובאזור הבטן א ואחרי כמה שבועות מגלים אצלי פגיעה עצבית בראש א שגורמת לי לחוסר תרושם בצד השמאלי א הבאתי את השמיעה יש לי לקות ראייה וגם הנפש נפגע בכל פעם בכל משימה שיצאנו זה הייתה המטרה העיקרית להחזיר חתו חטופים, לחפש חתופים, אינדיקציה למשהו של חתופים אני לא מתחרט לרגע ובעזרת השם

שאני אחלים אני אחזור ליחידה, אחזור להילחם וגם לחזור להשמיט החמס, אין שאלה בכלל. הרגע הכי מכונן שלי זה חודש וחצי אחרי שחזרתי הביתה הייתי בכסא גלגלים, ישבתי עם הילדים שלי לאחת ערב. והבת הקטנה שלי אמרה לי אבא אני מאוד שמחה שנפצעת אז אמרתי לה איך את סוגת להגיד דבר כזה אני מבקסה גלגלים חצי שמות א זה אמרה לי שיצאת בשביל עשירי חיבקת אותי חיבוק ואני אמרתי לעצמי שזה חיבוק אחרון הרגע המכונה זה שחזרתי לחבק את הילדים שלי זה הרגע הכי מכונה ‏Ja.