הנסיך האבוד - הרב אליהו עמר (עם כתוביות בעברית) HD

בפרשת יתרו מספרת התורה על אחד המאורעות שהם אבני הדרך של עם ישראל. כל החיים שלנו היום מתנהלים על פי אותו המאורע. התורה מספרת על מעמד הר סיני, שבמעמד הר סיני הקב"ה נתן את התורה. חמישים יום אחרי יציאת בני ישראל ממצרים, בזמן הזה, בורא עולם הביא אותם להר סיני ולמעשה הוריד תורה מן השמיים, שהתורה הזו, על פי הגמרא במסכת שבת, קדמה לבריאת העולם ב-974 דורות. דוד המלך כותב: "דבר ציווה לאלף דור." "דבר" זה דיבורו של הקב"ה. ציווה למתי? לאלף דור. בואו נעשה חשבון: מבריאת העולם ועד מתן תורה חלפו 26 דורות. החשבון הוא פשוט: – מהאדם הראשון ועד נוח עשרה דורות. מנוח ועד אברהם – עוד עשרה דורות. כמה הגענו? 20. מה

נותר? מה שנותר כרגע זה אברהם, יצחק, יעקב, לוי – הבן של יעקב, קהת – שהיה הבן של לוי, ועמרם – שהיה הבן של קהת, והגענו למשה רבנו, שזה הדור ה-26. כך שיוצא שמשה רבנו הוא זה שנמצא בדור ה-26 ונותן התורה. יצירת התורה הייתה 974 דורות לפני בריאת העולם. אז 974 ועוד 26 יוצא אלף. אומר דוד המלך: "דבר ציווה לאלף דור." מוריי ורבותיי, מתן תורה זה אחד הגילויים הגדולים ביותר שהיו בהיסטוריה. אין עוד דת אחת בעולם... יש הרבה דתות, אין דת אחת בעולם שטוענת לגילוי של הבורא, גילוי אלוקי קבל עם ועדה. – כל הדתות מספרות על אדם אחד איש קדוש, גילויים, עניינים. הן תולות את הדת שלהן בהתגלות רוחנית לאדם אחד. אגב, ככה זה התחיל

גם בעם ישראל. האלוקים התגלה למשה רבנו ודיבר איתו. אמר לו: שמע, לך תגאל את עם ישראל. אמר לו משה רבנו: הם לא יאמינו לי. העם שלי זה עם חכם. אם אני אבוא, אספר להם סיפורים, יגידו לי: אולי אתה המצאת את זה. אמר לו: אתה צודק. אתה תוציא את עם ישראל ממצרים, "ובהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה." פה, כולם, מיליונים של בני אדם יראו את הגילוי עכשיו שלי ושלך, יראו את הגילוי הזה לפני קבל עם ועדה ואז כולם יאמינו שהתורה אמת, משה אמת ותורתו אמת. זה דבר שאין דת בעולם שטוענת דבר כזה. רק בעם ישראל יש לנו מסורת מאב לבן, ואב לא ישקר את בנו. ויש עוד הרבה חוליות שמחזקות את העניין הזה של מתן תורה. אבל

כרגע דווקא בשיעור הזה מה שהייתי רוצה להתמקד זה להציג שתי שאלות. שאלה אחת היא שאלה די עממית, מוכרת. אני משער לעצמי שאם לא שאלתם את עצמכם, אז אי פעם נשאלתם את השאלה הזו. השאלה השנייה היא קצת יותר מחשבתית. בואו נתחיל מהשאלה המחשבתית. נלך מהמחשבה – מהקל אל הקשה. התורה מספרת שבמתן תורה היה נס שליווה את מתן תורה, "וכל העם רואים את הקולות." הרי קול אף אחד לא רואה. גלי קול שאני מדבר זה מגיע לאוזניים, לא ניתן לראות גלי קול. ובתורה כתוב: "וכל העם רואים את הקולות." זאת אומרת שראו את הדיבורים. הדיבור של הקב"ה היה בצורת ראייה, הוא לא היה בצורת שמיעה. רש"י מביא במקום בשם המכילתא שהיה מצב הפוך: שאת המראות

שמעו ואת הקולות ראו. עכשיו, זה נס יפה מאוד, כן? אני... אני באופן אישי מתרשם מזה עמוקות. השאלה היא מה זה נוגע לעצם מתן תורה. עכשיו עושים מתן תורה. כל נס שעושים במתן תורה צריך להיות קשור הרי לעניין. זה לא סתם, איך אומרים? לדחוף ניסים שיהיו הרבה ניסים. כמו ששמים הרבה טחינה, אני יודע מה? בפלאפל, שיהיה הרבה, שיהיה. אם יש נס, יש לו הקשר למתן תורה. מה הקשר? מה הנס הזה, בוא נגיד ככה, נחוץ למתן תורה? שכל העם במקום לשמוע, יראו? מה זה כל כך נחוץ? דבר נוסף בכיוון ההפוך: – כתוב שהקב"ה – זה מדרש רבא כשבורא עולם דיבר, אז כל הבריאה כולה דממה, הייתה דממה. כשבורא עולם אמר "אנוכי ה' אלוקיך," אז עוף לא צייץ ושור

לא געה, בקיצור, הייתה דממה בעולם. – אפילו גלי הים שבדרך כלל זזים בגלל הרוח שמנשבת – אז הגלים קצת זזים העולם עמד. כל הבריאה כולה קפאה ולא זזה, שום דבר לא זז כשהקב"ה נתן את התורה. השאלה היא בשביל מה? גם הנס הזה, מה? אותה שאלה, אני חוזר רק מזווית אחרת. אותה שאלה: מה צריך את הנס הזה? מה זה נוגע לעצם מתן תורה? מה זה נוגע ל"אנוכי ה' אלוקיך," שאמר הקב"ה? מה צריך להוסיף את הנס הזה? היו עוד ניסים, אגב, שזה מובן. כתוב שכשהקב"ה אמר "אנוכי ה' אלוקיך," פרחה נשמתם. אוקיי, אז כתוב שהקב"ה הוציא טל של תחייה מגן עדן והחיה אותם. אז אתה מבין מה הקשר בין הנס לבין האירוע לבין מתן תורה ולא סתם דחפו פה טל של גן עדן

או ריחות גן עדן. קרה פה שאנשים התעלפו, פרחה נשמתם מעוצמת המעמד, אז בורא עולם החיה אותם. אז הוא מבין: הנס הזה קשור לעניין. אבל מה קשור לעצם מתן תורה: א', שראו את הקולות? ב', מה קשור לעצם מתן תורה שהיה צריך לעשות את כל העולם דממה, שום דבר בבריאה לא נע, לא זז: לא עלים, לא בעלי חיים, לא עופות, שום דבר. פשוט הביאו את הבריאה למצב של דומם, הכול, בשעה שהקב"ה נתן את התורה. שתי השאלות... למעשה זו שאלה אחת, העיקרון פה... רק שתי דוגמאות, אבל השאלה היא שאלה אחת. השאלה הזו דורשת בירור ודורשת הבנה. יש עוד שאלה: כשהקב"ה נתן את התורה בעשרת הדיברות, הדיבר הרביעי, שם הקב"ה אומר: "זכור את יום השבת לקודשו," "שמור

את יום השבת לקודשו." שהקב"ה ציווה אותנו לשמור את יום השבת. ופה השאלה היא שאלה כבר יותר פשוטה. אני לא צריך את השבת. הרבה פעמים בשבת יש לך כמו שעות מתות כאלו, שאתה אומר: שמע, אם היה אפשר לקפוץ פה עם הרכב למרכזון, תאמין לי, הייתי מנצל את הזמן יופי. או מה הבעיה להדליק אור בשבת? אני מביא פה שאלות בנאליות, שאלות פשוטות, אבל הרבה אנשים לפעמים שואלים את עצמם: למה אסור להדליק אור בשבת? פעם אני מבין. פעם באמת להדליק אור זה לקחת אבנים, להקיש אותן אחת בשנייה, פרויקט, איך אומרים? שרפת חצי יום כדי להדליק נר. אבל היום, בימינו, אתה מגיע, מדליק את המצת, הגז נדלק צ'יק צ'ק, הכול היום אלקטרוני. אתה מגיע, לוחץ פה

משהו, מחייג בטלפון, זה לא פעם ללכת, אני יודע מה? לבית הדואר המרכזי של העיר כדי... אני יודע מה? לשלוח איזו טלגרמה. אני מבין, זה לא מתאים לשבת. אלה דברים מורכבים, אלה דברים כבדים. פעם זה היה לנסוע בסוס ועגלה, זה באמת סיפור מורכב, אבל היום אתה מגיע, כל חכם נכנס לרכב, מתניע, נוסע. מה העניין? מה? למה לחנוק אותנו? אם לא התארגנתי טוב ביום שישי, אני הולך להיתקע בשבת. למה? תעשה, תבשל, אוכל חם, הכול טרי, אפשר להדליק, לכבות את האור. מה הרעיון שמסתתר מאחורי שביתת יום השבת? או יותר נכון, בואו נשאל: מהי מטרת השבת? באמת השאלה הזו היא שאלה פשוטה ואם... אני משער לעצמי שחלק פה מהציבור או ששאל את עצמו או שנשאל.

לפעמים אנשים שלא שומרי תורה ומצוות, ובאמת, באמת ובתמים רוצים להבין על מה כל הבלגן, מה הסיפור באמת להדליק אור בשבת? – לגשת להדליק, לכבות מה הבעיה? אז השאלה הזו היא שאלה יחסית פשוטה. אנחנו גם על הנקודה הזו נשתדל לתת התייחסות ונראה דבר מאוד מעניין, שיש קשר בין השאלות הראשונות ששאלנו דווקא לבין הדיבר הרביעי ולכל הדיברות כולם כמובן, שהקב"ה מקשר את הדברים גם יחד. אז אם זה ככה, אז בואו נצא לדרך. שתי הקדמות אני רוצה לתת לפני שאני אתייחס לשאלה ששאלנו. השאלה הראשונה, בואו נחזור עוד פעם, אתם זוכרים מה השאלה הראשונה: למה הקב"ה הדמים את כל העולם כולו ולמה ראו את הקולות? מה הנס הזה נחוץ לעצם מתן תורה? אז

שתי הקדמות לפני התשובה. הקדמה ראשונה קצרה ופשוטה. הקדמות קצרות, אבל כדי לתת לנו את הרקע. מה ההבדל בין שמיעה לראייה? ראייה היא שאתה רואה דבר שהוא דבר כוללני, דבר כללי, תמונה שהיא תמונה מושלמת. שאדם רואה דבר שהוא דבר מושלם, זו הראייה. למשל, בראייה אני יכול לראות הרבה פרטים. יושב פה ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, אני רואה פה את כולם יחד אז במכה אחת אני רואה את כולם. לכן אומרים לפעמים: תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. למה יותר מאלף מילים? כי שמיעה היא בדיוק להפך. שמיעה היא צירוף: אני אומר מילה ואחרי זה אני אומר עוד מילה, ואנחנו, עם כוח השמיעה והזיכרון, מצרפים מילה למילה, – משפט למשפט, רעיון

לרעיון, נושא לנושא מקבלים עכשיו את המכלול. זאת אומרת, לפעמים כשבן אדם רוצה להסביר משהו, הוא יכול להשמיע אותו. הוא יכול להגיד: אתה יודע מה? עזוב, חבל על המילים. בוא, אני אראה לך תמונה. ואז כשאתה מראה תמונה, בבת אחת אתה מקבל את כל ההיקף, אבל אתה לא מקבל את כל העומק. תמונה היא דבר שטחי. – כשאני נותן הסבר לתמונה פה זה מושלם. יש תמונה, אתה רואה את כל ההיקף. עכשיו, בוא אני אסביר לך: זה, הדבר הזה, המשמעות שלו היא כזו וכזו. ואתה צריך לצרף עכשיו נתון לנתון, דבר לדבר, ואז המראה נותן לך ממד שהוא ממד עמוק יותר. אז אם נרצה לסכם, מה באמת ההבדל בין שמיעה לראייה? שמיעה היא דבר מאוד שטחי, ראייה... סליחה,

ראייה היא דבר מאוד שטחי, שמיעה היא העומק של הדבר. אבל השמיעה היא דורשת ממך יותר סבלנות להבין מילה ועוד מילה, משפט ועוד משפט. הצירוף ייצור לך את ההבנה המעמיקה. זה ההבדל בין שמיעה לראייה. לכן כשהקב"ה פונה אלינו, הוא אומר לנו: "שמע ישראל." מה זה "שמע ישראל?" יכול להיות שמה שאתה רואה זו טעות. שים ידיים על העיניים, תכסה את העיניים, עזוב. לפעמים הראייה שאתה רואה היא ראייה מוטעית. תפעיל את השמיעה, תצרף דבר לדבר, תראה פה את הסיפור. תשמע אותו יותר לעומק. למשל, כשאני מדבר עם בן אדם ואני רוצה להבין אם הוא באמת הבין את מה שאני אומר, אז אני אומר לו "שמעת אותי?" נכון? מה הכוונה? לא "ראית אותי." מה אני

אומר? "שמעת אותי"? אתה שומע? האם השמיעה הזו היא הבנה פנימית, הבנה מעמיקה? ככה פותחת למעשה פרשת יתרו. "וישמע יתרו כהן מדיין חותן משה." למה כתוב "וישמע יתרו?" התשובה היא: היחידי ש... כולם שמעו הרי על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ועשרת המכות, אבל יתרו, ההבדל בינו לבין כולם, שהוא שמע והפנים את מה שהוא שמע, הוא צירף נתון לנתון ואמר: "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלוקים." זאת אומרת, ההבנה שלו הגיעה כתוצאה מצירוף הדברים. פרעה רואה את המכות, חווה את זה על הבשר שלו, לא מבין, לא נכנס. יתרו לא באזור, נמצא, אפשר להגיד, למעלה מ-1,000 קילומטר מאזור המכות והוא שומע את הסיפור של הדברים, הוא מצרף אחד ועוד אחד, אומר:

תשמע, זה הבורא. אמר יתרו: אני עבדתי את כל האלוהים בעולם, אבל האלוהים הזה הוא גדול מכל אותם האלוהים, יותר מכל אותם עובדי עבודה זרה. זו שמיעה, זה המושג לשמוע. לכן כשאנחנו מדברים על אהבת השם, אתה אומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד." דיברנו על זה כמה וכמה פעמים, על רבי עקיבא, נכון? דיברנו שרבי עקיבא כשסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, מה הוא ראה? מישהו מתעלל בו. מה הוא עשה באותו המעמד? קרא "שמע ישראל." מה הרעיון? אמר רבי עקיבא: למרות שאני רואה כרגע משהו נגד מציאות הבורא, אני מכסה, שם ידיים על העיניים, מכסה את הראייה ומפעיל את השמיעה, מפעיל את הרובד האמיתי: "– "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד הכול אחדותו

יתברך. זו המהות בין שמיעה לראייה. הקדמה ראשונה הסתיימה. הקדמה שנייה: העולם כולו יש לו מטרה ויש לו תכלית. צריך לדעת שבורא עולם ברא את העולם, זה לא סתם. כל בורג שיש פה בעולם הוא מביא אותנו לקראת איזושהי מטרה מסוימת, לקראת איזושהי תכלית, תכלית הבריאה. לבורא עולם יש תכלית. מה התכלית של הבריאה? אז הקב"ה אומר: "כל מה"... כתוב גם משנה באבות, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו." שימו לב, מה מטרת הבריאה? גילוי כבוד שמיים. זה הרעיון. "כל הנברא בשמי – לכבודי בראתיו, ייצרתיו, אף עשיתיו." כך אומר הפסוק. זאת אומרת, כל מטרת הבריאה היא לגלות כבוד שמיים. אז אם זה ככה, אם יש פה איזה עלה, אם יש כאן

איזה, אני יודע מה, – איזה בעל חיים לכל אחד מהנוכחים בעולם הוא חלק, הוא חוליה שמגלה כבוד שמיים בעולם, מגלה את הקב"ה. בואו ניתן למשל דוגמה. דוגמה, אני אתן דוגמה פשוטה. הדוגמה הזו, כמו שאומרים, זוהי סטירת לחי לאבולוציה. יש עוד הרבה סטירות לחי לכל מה שקשור לאבולוציה, תורת ההתפתחות. האבולוציה טוענת שהעולם נברא בדרך מקריות, זה לא... אין בורא, זה לא משהו. זה הכול, אתה יודע, ככה, איך אומרים? העניינים מתגלגלים איך שהתגלגל והתגלגל יפה דווקא, כמו שאומרים. תראה באיזה עולם נחמד אנחנו נמצאים. מבחינה הגיונית זה נסתר מכל הכיוונים, אבל גם מבחינה מדעית. איך מסבירים את הדבר הבא: ישנו פרפר מאוד מיוחד. הפרפר הזה,

ברגע שהוא פורס כנפיים, יש לו על כנף אחת עין כמו של ינשוף ובכנף השנייה עין שנייה כמו של ינשוף. כשאתה עובר מהצד ומסתכל, אתה מתבונן, אתה רואה כאילו ינשוף מסתכל עליך. עכשיו, זה לא ינשוף, זה בסך הכול פרפר שפרס את הכנפיים שלו. עכשיו, כתוצאה מכך, מפריסת הכנפיים הזו, הרבה מאוד זוחלים, לטאות, – כל מיני כאלה תוקפי פרפרים הם מפחדים מהינשוף, הינשוף הוא עוף דורסני הוא דורס את כל החרקים האלו, את כל הלטאות האלו. זה, איך אומרים? זו העבודה שלו. ברגע שהם באים לטרוף את הפרפר המסכן הזה, הוא לא תמיד יכול להתחמק אבל הוא, מה שהוא צריך לעשות, הוא לא צריך לברוח, הוא רק צריך לפרוס את מניפת הכנפיים שלו ואז המזיק, זה

שבא לפגוע בו, בורח ונעלם, כי הוא חושב שלפניו עומד כרגע ינשוף. אף לטאה לא הייתה רוצה להיתפס לא במקור ולא בציפורניים של הינשוף. ואז הוא בורח, והפרפר הזה ניצל. עכשיו, בואו תסבירו לי, אם באמת העולם נברא בצורה מקרית, מאיפה הפרפר, שהוא היה גולם, הרי כל פרפר מתחיל כגולם, כזחל ולאט לאט הוא שמה מתפתחות לו מוטות הכנפיים עד שהוא יוצא מזחל והופך להיות פרפר. אז מאיפה הזחל, הגולם הזה, ידע שהוא עתיד לצאת ויש בחוץ כל מיני בעלי חיים שצריכים לחסל אותו? והוא גם ידע ממי בעלי החיים שרוצים לאכול אותו... מיהם בעלי החיים שהם מפחדים מהם, מי התוקף שלו, מי האויב שלו, מי האויב של האויב שלו. אלא פה הוא צריך לבצע שלושה

מהלכים. ואל תשכחו שמדובר בפרפר, כן? והוא גולם, כן? שהוא נמצא עדיין בתוך הסיבים שלו. מי נתן לו את הבינה ואת הדעה? את האינטליגנציה של הפרפר, אנחנו יודעים מה רמת האינטליגנציה שלו. מגיע לרמה מאוד נמוכה. אלא מה? אלא אם כן התשובה היא אחת. יש בורא, שהבורא אוחז את כל מערכת השרשרת של המזון והוא, כדי להציל את הפרפר המסכן הזה מיד אלה שתוקפים אותו, צייר לו בצורה מדהימה על הכנפיים את אלו, את הטורף של בעלי החיים שרוצים לטרוף אותו וכך הוא יצר לו סביבת הגנה. זה מגלה, אתה פתאום רואה שכל דבר בבריאה מדבר אליך, נותן לך כבוד שמיים. איזה בורא, איזו מערכת. אני לא מדבר, וזה יחסית מה שאמרתי לכם עכשיו זה דבר

פרימיטיבי. יש מערכות פיזיקאליות, שעד היום המדע שחוקר את זה, אומר: אנחנו עוד לא מגיעים לממדים העמוקים. אין דבר כזה. איינשטיין, שאלו אותו, פעם שאלו את איינשטיין: מה נמצא מעל האטמוספרה? אמר: יונוספרה. מה נמצא מעל היונוספרה? -סטרטוספרה. מה נמצא מעל הסטרטוספרה? אמר להם: מעל הסטרטוספרה מתחילה הדרך לבית הכנסת. זהו, זה נגמר. אז אם אתה שואל עכשיו מה ומה, מפה אתה מגיע לבורא עולם. כמדומני, אם אני לא טועה, היה הסיפור על רבי דב יפה, שנפטר עכשיו, לא מזמן, המשגיח של כפר חסידים. אני חושב שהוא לקה בליבו לפני הרבה שנים והוא היה צריך לעבור צנתור, איזושהי פעולה רפואית, אבל לא תחת הרדמה כללית, בהכרה. ובמהלך

הפעולה הרפואית הוא שאל את הרופא, אמר לו: מה אתה עושה? דווקא הרופא הזה, מצא חן בעיניו לדבר איתו כי יש עניין לשמור על ההכרה, לראות שהוא לא מאבד את ההכרה. ככה... אמר לו: הנה הלב, החדרים, העליות, זה, טה טם, פה, שם, התחיל להסביר לו ותוך כדי. ואז הוא אומר לו: תגיד לי, מה מפעיל את הלב? שריר, כן, מה גורם לשריר להתכווץ? מה גורם לו כל פעם לעשות את פעולת ההתכווצות וההתרחבות? אז הוא אמר לו: בלב יש מרכז חשמלי, יש פעילות חשמלית בלב שמפעילה את השריר הזה שינוע. יש לך תחנת חשמל קטנה בתוך הלב, טבעית כמובן, הכול טבעי. אומר לו: ותגיד לי, מי מפעיל את החשמל? אמר לו: תעשה טובה, אל תשאל אותי את השאלה הזו כדי שאני לא

אצטרך לענות לך את התשובה. הוא אומר לו: למה? הוא אומר לו: כי אם אני אצטרך לענות לך את התשובה, אני אצטרך לשים כיפה על הראש. אל תסבך אותי. בוא נשאיר את השאלה. לא את השאלה שלך ולא את התשובה שלי. הרבה מאוד פעמים... הוא היה לפחות רופא ישר. הוא הבין שמה מפעיל? כוח רוחני. זה הכוח שנותן לאדם את החיים, מפעיל את פעימות הלב, נותן את כוח הלב. אז אם יש כוח רוחני, מה תשאל את עצמך את השאלה הבאה: מה בורא עולם רוצה ממני? מה הוא שם אותי בעולם? זאת אומרת, אם הוא מחיה אותי כרגע, מה מטרת החיים? הופ, שאלת המטרה. זה למעשה צריך לדעת שכל הבריאה כולה היא נבראה למטרה מסוימת. יש לה תכלית ויש לה מטרה. אנחנו לא סתם חיים

בעולם. מהרגע שהעולם נברא העולם זורם לקראת תכלית. – ברגע – שימו לב טוב שהעולם יגיע לתכליתו, יגיע לנקודת התכלית, זוהי תחנה סופית. אפשר להגיד לכל השחקנים שעזרו וסייעו, וכל אחד, יש כאלה שיש להם לטווח ארוך יש כאלה שמפעילים מערכות אחרות שהן מובילות הלאה לקראת התכלית, אבל כל... איך אומרים? כל אלו שהיו במערכת, יכולים לעצור. אין צורך בהם, נכון? כי הגענו, כמו שאומרים, לתכלית. שימו לב, מוריי ורבותיי, כשהעולם נברא הייתה לו תכלית שהעולם יקבל תורה. "– "אלה תולדות השמיים והארץ בהבראם ב-ה' בראם. "יום ה-שישי ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם." תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקבלים את התורה – מוטב. כתוב

26 פעם בספר תהילים במזמור "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו," עשרים ושש פעמים מופיעות המילים "כי לעולם חסדו." אומרים חז"ל: כנגד 26 דורות שהקב"ה קיים את העולם בלי שום כביכול משהו שהעולם נתן. אז למה אתם קיימים? הו, אומר הקב"ה: יש תכלית. בדור ה-26 יהיה מתן תורה. יהיה מתן תורה, וברגע שעם ישראל יקבלו את התורה, הגענו לנקודת תכלית. לכן כשבורא עולם אמר "אנוכי ה' אלוקיך," העולם דמם. סיימנו, זהו, די, נגמר. הגענו לתכלית. לא צריך לגעות, לא צריך לצייץ, לא צריך לפעות, לא צריך את העננים, לא צריך עכשיו אפילו לא את גלי הים. הרי כל הבריאה אומרת את כבוד האלוקים. זהו, הגענו, הגענו לנקודה הסופית. וברגע שאתה מגיע

לנקודה הסופית, שם אתה יכול גם לעצור. ולכן כל העולם דמם. זו המהות של מתן תורה. הגענו לנקודת התכלית. ושימו לב טוב, כל העם "רואים את הקולות." מה זאת אומרת "רואים את הקולות?" ברגע שאני רוצה להעביר רעיון מסוים, אתה אומר מילה ועוד מילה, משפט ועוד משפט. אבל ברגע שסיימתי לומר את הרעיון כל המשפטים מתאחדים יחד ועכשיו אתה בעיני השכל רואה את התמונה השלמה. הו, עכשיו אני הבנתי אותך. מה זאת אומרת? ברגע שאתה הבנת מילה ועוד מילה, בואו תיקחו למשל ספר. כן, יש פרק א,' נגיד 40 פרקים, סתם לצורך הדוגמה. אתה מתחיל לקרוא מילה ועוד מילה, משפט ועוד משפט, קטע ועוד קטע, פרק ועוד פרק. בהתחלה אתה לא כל כך מבין לאן העלילה

חותרת, מה הקשר של הדמות הזו עם הדמות הזו, למה נאמר המשפט הזה פה ולמה אמרו את המשפט ההוא שם, אבל כשאתה מגיע לדף האחרון של הפרק, בדרך כלל סופר מוצלח שמה יעשה טה טה טם! איזה אקורד סיום ובבת אחת אתה מקבל את המכלול, אתה אומר: שמע, איזו עלילה! זה טווי, זה תפור, אתה מבין שכל דבר פה היה נזקק ונצרך. אבל אתה בכריכה, סיימנו. הספר נגמר, אתה יכול להניח אותו עכשיו בצד. זאת אומרת, ברגע שהקב"ה הביא את מתן תורה, בבת אחת התברר לעם ישראל שכל הקולות הצטרפו ביחד לתמונה שהיא תמונה כוללנית. איך קוראים לתמונה כוללת? ראייה. תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים. אבל ברגע שנאמרות אלף המילים, הן נותנות לך את הממד גם של העומק

וגם של ההיקף הרבה יותר מאשר התמונה. ברגע שהקב"ה נתן את התורה, דבר ציווה לאלף דור, הדיבורים הפכו להיות מראות. הכול היה ברור. זו המהות של מתן תורה. נו? אז רגע, למה מאז העולם ממשיך להתנועע והקולות לא נראים יותר, אנחנו מדברים ולא רואים את הקולות וכל בעלי החיים פועים, מצייצים והעולם חי וקיים מאז? מוריי ורבותיי, ממתן תורה עד, בעזרת השם, לגאולה השלמה יש תכלית אחרת. עכשיו התכלית לקיים את התורה. זאת אומרת, אם העולם מבריאת העולם עד שנת 2048 לבריאת העולם התכלית שלו הייתה שהקב"ה יוריד תורה, הנה הוא הוריד. ברגע שהוא הוריד, כל מה שהיה הגיע לתכליתו, דמם. אבל מאותו הרגע העולם כולו נכנס למהלך אחר, שזה מהלך

קיום התורה, לקיים את רצונו של הבורא. יש לנו תרי"ג מצוות לכן אומר הקב"ה: "אנוכי ה' אלוקיך", "לא יהיה", "לא תישא," אלה דברים שקשורים לבורא עולם. ואז בדיבר הרביעי אומר בורא עולם: "זכור את יום השבת לקדשו." עכשיו אנחנו עוברים לשאלה השנייה שפתחנו. "– "זכור את יום השבת לקדשו שאלנו מה הרעיון? למה דווקא נותנים לנו את יום השבת? מה הרעיון של נתינת יום השבת? אם אני רוצה, לצורך העניין, – להדליק חשמל אז זו פעולה קלה מאוד בימינו. או כל מיני מלאכות אחרות. אני יודע מה? בא לי לטייל. – יש באמת שבתות מתאים לי ללכת לבית הכנסת. – יש שבתות אולי אני רוצה לעשות דברים אחרים? יש לפעמים זמנים בשבת שאתה מרגיש את עצמך,

שבתות ארוכות כאלו של הקיץ, אתה אומר: בוא'נה, מה רק 16:00 אחר הצוהריים? השבת הזו לא נגמרת. ואתה לפעמים שואל את עצמך: למה בורא עולם נתן לנו את השבת? אז מה המטרה של השבת? אם נבין את המטרה, יהיה לנו הרבה יותר קל לדעת איך היא משתלבת בכל המערכת הזאת. אז בואו, בואו ניתן כאן את ההסבר מה באמת המטרה של יום השבת. אני אתן את זה בצורת משל. את המשל הזה שמעתי לפני הרבה שנים מרבה של העיר רעננה הרב יצחק פרץ, שהקב"ה ישלח לו בריאות איתנה בעזרת השם. – סיפר את הסיפור הבא משל ונמשל: אומר: היה פעם משל למלך, מלך גדול, מלך שניהל ממלכה גם מבחינה ביטחונית גם מבחינה כלכלית, הכול היה מאורגן, מסודר, גם אדמיניסטרטיבית,

הכול עבד כמו שעון. כל מלך היה רוצה דבר כזה. צוות של שרים, צוות של יועצים. הכול תקתק. חוץ מדבר אחד, חוץ ממי? חוץ מהנסיך. הנסיך היה שובב גדול. כל פעם המורה שלו, היה בורח לו, היה רץ שם לסוסים ומושך בזנב ומשגע קצת את כל ה... איך אומרים? את כל אנשי הצוות של המטבח, של המשרתים. ובמקום לשבת וללמוד ולהשכיל שהוא הולך להיות המלך הבא, הוא הלך שם והשתולל. אז יום אחד המורה האישי, המאמן האישי, הגיע למלך, אמר לו: תראה, אני מרים ידיים, אדוני המלך. אני פרשתי, אני לא יכול. המלך אמר לו: אתה לא פורש. תישאר פה. איש כמוך צריכים אותו. קרא לבן, אני מעמיד אותו על המקום. הבן נכנס למלך, הוא בחזה מתוח וראש למעלה כזה, כבר

עמדה מתריסה. אומר לו המלך: תשמע, אני שמעתי שאתה משתולל. אני מבקש ממך, תיישר קו. אתה צריך ללמוד. אתה, יש לך ייעוד, יש לך מטרה. זה לא סתם. ואז הוא אומר לו: אדוני המלך, אבא יקר, אני לא מקבל כאן הוראות מאף אחד. אתה כנראה לא שמת לב עם מי אתה מדבר. אני הנסיך! נסיך, אף אחד לא יגיד לו מה לעשות! המלך הבין שלנסיך הזה קצת משהו שמה... הוא אמר לו: תראה, אני המלך, ואם אתה נסיך זה רק בזכות זה שאני המלך. אם לא – אין לך שום זכויות. אמר לו: אדוני המלך, כנראה שאתה לא מודע, אבל אותי מכבדים בזכות עצמי. אתה צריך לראות איך מתנהגים אליי פה. אמר לו: מתנהגים אליך יפה רק בגלל שאתה הבן שלי, לא בגלל שאתה באמת משהו. אמר

לו: באמת? אמר לו המלך: בוודאי. "אתה רוצה לראות"? אומר לו המלך. אומר לו: כן. אומר לו: אז תפוס את הרגליים וטוס מהארמון ותראה איך מתנהגים אליך בחוץ. אומר לו: אתה תראה. והוא באמת בלי... איך אומרים? בלי למצמץ הסתובב, יצא החוצה, ניגש לחדר, ארגן תיק. כסף היה לו, דמי כיס. העמיס ויצא לעיר. באמת כשהוא היה בעיר, בעיר הבירה, עוד כולם הכירו אותו. הוא אכל במסעדה הזו וקיבל מלבושים שם וכן כולם ככה: הנסיך, הנסיך. הבעיה הייתה אחרי שבוע. התחילו לשאול אותו: בוא'נה, מה אתה מסתובב? ומרוב שאלות, לא היה נעים לו להגיד: זרקו אותי מהארמון וזה. הוא הבין שכבר המחיר של ה"בחינם" הוא מחיר יקר, אתה מקבל הרבה שאלות מביכות: מה

אתה עושה פה? מה אתה מסתובב פה? מה אתה זה? כמה זמן הנסיך יכול לרדת לעם? אז הוא החליט שהוא יתרחק קצת יותר מעיר הבירה, מקום שאולי קצת פחות מכירים אותו. ובאמת הוא הלך למקומות אחרים, אבל שם הוא כבר לא קיבל כל כך בחינם כי אנשים לא הכירו אותו, היה צריך לקנות בכסף, אבל היה לו, היו לו מטבעות, היה לו כסף. אבל מדי פעם הוא פגש איזה ידיד, איזה משהו, הרמת גבה, שאלה פה, שאלה שם, – לא מצא חן בעיניו הוא החליט להתרחק לקצה הממלכה. וככל שהוא הרחיק יותר, ככה לא הכירו אותו יותר. ואז כשהוא הגיע לקצה הממלכה כבר הכסף אזל וטובות הנאה הוא לא יכול היה לקבל כי אף אחד לא... ראה אותו איזה נער תימהוני יחפן. וכך הוא מצא את

עצמו באיזה כפר נידח בקצה הממלכה רעב ללחם, רוצה רק כוס מים, ואף אחד לא נותן שמה. ואז הוא ניגש לאיזה איכר ואמר לו: תשמע, אני רעב, אני מתחנן, אני זה. אמר לו: תראה, אני בחינם לא נותן, אבל תמורת עבודה תקבל את שכרך ביושר. בוא תראה, מאחורי הבית שלי יש הנגר כזה ושמה יש שקי גרעיני חיטה ואבן רחיים. בוא תטחן ברחיים ואתה תקבל בסוף היום כיכר לחם, קנקן מים ואפילו יש לך ערימת חציר שאתה יכול לישון שמה. אז גם לינה, גם אוכל, גם שתייה, אבל תמורת עבודה. הרבה ברירות לא היו לו אז הוא באמת ניגש לשם והתחיל לטחון באבן הרחיים. והידיים שלו ידיים של נסיך, זה לא אחד שעבד פעם, ומהר מאוד הידיים שלו נסדקו, אבל הוא רצה לשתות

ולאכול. אז הוא עבד ובאמת בסוף היום האיכר הזה עמד בדיבורו. הייתה שם ערימת חציר, הוא קיבל איזה לחם, קנקן גדול של שתייה, אכל את הכול, שתה, נשכב על ערימת החציר, כל העצמות שלו מפורקות. ואז לפני שהוא נרדם הוא אמר: מה, זה שווה לי? אולי אני אחזור לארמון? אולי אני אדבר עם אבא שלי. תראה איך אני סובל, את הידיים איך הן נראות. אבל אז פתאום התעורר בו הקול השני, אמר לו: אתה נסיך. נסיך לא מבקש סליחה מאף אחד. נסיך יודע מה שהוא עושה. נסיך לא מוותר, נסיך לא יורד על הברכיים. ועם המחשבה הזו הוא נרדם. הוא קם למוחרת בבוקר ושוב פעם טחן ברחיים ושוב פעם ערימת חציר. הגב כאב, העצמות דאבו. חלף שבוע, שבועיים, חודש,

חודשיים, וגם לעבודות קשות אנשים מתרגלים. וכך מדי יום הוא היה טוחן באבן הרחיים והאיכר היה מביא לו את הלחם ואת המים וכך חלפה שנה, שנתיים, שלוש. מדי פעם הוא היה נשכב על ערימת החציר ואומר לעצמו: אולי אני אדבר עם אבא שלי? אולי אני אבקש ממנו סליחה? ואז הוא אמר: מי זה אבא שלי בכלל? מה זאת אומרת מי זה אבא שלך? אתה נסיך אתה, מה, לא? נסיך... כל איכר רוצה לדמיין שהוא נסיך. איך אומרים? אלו פנטזיות. לפני השינה אתה מדמיין שאתה נסיך, שאתה עם משרתים, שאבא שלך הוא מיליונר, שהוא כל יכול. אלה חלומות של אנשים שעובדים קשה, זה לא באמת, זה לא מציאותי. אני? נסיך? תראה איך אני נראה עם הבגדים הקרועים ועם הידיים

המגוידות האלו. מה פתאום, אני לא נסיך. והוא היה נרדם ככה שזה רק כל מיני דמיונות. חלפו שנים. המלכה אומרת לבעלה בארמון, למלך, היא אומרת לו: איפה הבן שלנו? איפה הנסיך? אתה נזפת בו. אמרת לי: תראי, אני זורק אותו מהארמון. הוא יחזור, הוא יתנצל. חלפו שנים, הילד לא חזר. גם המלך, את האמת, התגעגע לבן שלו. גם הוא התגעגע. אבל מה הוא יעשה? הילד הזה צריך לבוא לבקש סליחה. הוא המלך. ואז המלך ישב עם קבוצת יועצים, אמר: אין בעיה. בואו נשלח שליחים בכל רחבי הממלכה. קודם כול נברר: חי או מת? צריך לדעת, זה הבן שלו. באמת התפזרו השליחים בכל רחבי הממלכה, באמת בהתחלה עוד ראו אותו מסתובב בעיר, אבל לאחר מכן הוא נעלם. עברו

מעיר לעיר, מכפר לכפר, חיפשו את המלך, תלו את הנסיך, תלו כל מיני דיוקנאות, אבל... קלסתרונים. לא. חלפו חדשים, חזרו אחרי חודשים, חלפו חודשים, חזרו בחזרה לארמון, אמרו למלך: אדוני המלך, הבן שלך, בלעה אותו האדמה. גם אם שדדו אותו, – אני יודע מה, הוא נפל ככופר היינו צריכים לקבל איזה מידע. הרגו אותו, היינו שומעים. כלום. לא יודעים איפה הילד שלך נמצא. עכשיו זו באמת בעיה רצינית. המלכה בוכה, המלך עצוב בתוך ליבו, ואז המלך מכנס אסיפת יועצים פעם שנייה. היה שם איזשהו יועץ חכם, ישב בצד. אמר לו: אדוני המלך, אני חושב שיש פתרון. מה הפתרון? אמר לו: אני מבין מה קרה לבן שלך. יכול להיות שהבן שלך לקה במחלת השכחה. מה

זאת אומרת? הוא שכח שהוא הנסיך–. לפעמים יש עבודות קשות, כל מיני טלאים, כל מיני טראומות, שאנשים שוכחים מאיפה הם באו. זה קורה, זה יכול להיות. אולי הבן שלך שכח שהוא הנסיך. אמר לו המלך: אז מה זה יעזור? איך אפשר... בן אדם ששכח שהוא עצמו... אתה צריך למצוא בן אדם שהוא זוכר מיהו. איך אני יכול באמת עכשיו... עכשיו זה באמת סיפור. הבאת פה בעיה. מה הפתרון? אמר לו: הפתרון זה לעורר לו את הזיכרון. אומר לו: איך מעוררים זיכרון לבן אדם שהוא לא יודע שהוא שכח? את מי נפגוש כדי לעורר את הזיכרון? "שאלה מצוינת", אמר לו היועץ. אמר: אני חושב שיש פתרון. תשאלו את המלכה אם יש איזה מאכל מסוים שהנסיך הזה אהב. אז שאלו אותה,

היא אמרה: כן. הייתה איזו עוגה מיוחדת, עוגה, משהו עם חומרים מאוד יקרים, עם קצפות ודובדבנים ושכבות וכל מיני כאלו, שהוא היה אוהב, והייתי מכינה לו את העוגה הזו וכשהוא היה אוכל מהעוגה הזו הוא היה מחייך ואומר: אה, אימא, יש לך עוגה בטעם של גן עדן. עוגת גן עדן העוגה הזאת. כך הוא היה אוכל. אמר לו היועץ למלך: זה הפתרון. תכינו אלפי מנות, עשרות אלפי מנות קטנות, מנות ביס של עוגת גן עדן. את המנות האלו אנחנו מפיצים אותן בכל רחבי הממלכה תמורת פרוטות, זאת אומרת רק מחיר סמלי, לא, לא יותר מזה, כן? אתה משלם עליהן כמה, שלוש-ארבע פרוטות ומקבל עוגה ששווה מבחינת החומרים הרבה הרבה יותר מזה, כן? ואת העוגה הזו יאכלו. –

ברגע שאנשים יאכלו, אם זה בן אדם סתם הרוויח עוגה טובה, טעם עוגה טעימה. אבל אם זה הנסיך, – יכול להיות שהוא יטעם את העוגה הטעם יהיה מוכר והטעם המוכר הזה יחזיר אותו בחזרה אולי לכיוון מאיפה הוא בא. ואז נוכל לאתר אותו. ניתנה הוראה לכל המשרתים: עוגה אחת ללקוח, לא לתת שתי עוגות לאף אחד. יש לעוגה מטרה, העוגה לא סתם ניתנת. תמורת תשלום סמלי. וכך יצאו השלוחים בכל רחבי הממלכה והגיעו גם כן לאותו כפר נידח בקצה הממלכה ובאמת נעמד שמה אותו חייל המלך ליד הכרכרה, פתח, עמדו שם עוגות מסודרות כמניין התושבים, והוא התחיל לצעוק שם ברחבי הכיכר: מי רוצה לטעום עוגת גן עדן? עוגת גן עדן במחיר של פרוטות! כל האיכרים יצאו

מהבתים, כל הנשים עם התרנגולים, עם הכול. מי לא רוצה עוגה כזו יוקרתית ישר מהמטבח של המלך? כולם רצו לקנות. אחד לכל אחד. הוא לא היה מוכן למכור יותר מזה. הנסיך שלנו טוחן באבן הרחיים. פתאום מהחלון של ההנגר שמה הוא רואה איזה חייל של המלך עומד שמה באמצע הכיכר, צועק שם כל מיני צעקות. אנשים מתאספים, באים, הולכים אחרי כמה רגעים, נראה שהחבר'ה מרוצים, הוא מחלק שם איזה משהו. הוא עזב לרגע את הטחינה, ניגש לחלון, מסתכל והוא שומע שהחייל שם צועק: מי רוצה עוגת גן עדן? עוגת גן עדן במחיר פרוטות! עוגת גן עדן? נשמע משהו מעניין, דווקא נשמע טעים, לא? אבל פרוטות, אה... מחיר של פרוטות. האמת היא, הוא חסך כמה פרוטות מתחת

לערימת הקש לאיזה יום סגריר, לך תדע, אולי איזו פעם הוא ייתקע. הוא צריך שיהיה לו. אז מה, הוא יבזבז את זה עכשיו? זו לא שעה כל כך לחוצה, זה כאילו זה סתם, זה כזה על מותרות. אבל מצד שני, הוא אמר לעצמו: אם אני לא אנצל עכשיו את ההזדמנות ואקנה לעצמי עוגת גן עדן, מתי אני איהנה מהחיים? לפחות, איך אומרים? ליהנות פעם בחיים. – לגבי יום סגריר, לגבי איזה יום של צרה אולי נחסוך עוד פעם, פעם שנייה. טוב ציפור אחת ביד מעשר על העץ. לך תדע אם יבוא יום כזה, לא יבוא... עוגה ודאי שעכשיו תגיע. והוא החליט שהוא ייגש לרכוש את העוגה. הוא הוציא כמה מטבעות שמה, מתחת לקש, והלך לכיכר המרכזית. הוא הגיע. החייל שם כבר ממש התחיל

לארגן את הדברים ואז הוא אומר לו: אדון חייל, גם אני רוצה לקנות עוגה. החייל מסתכל עליו, אומר לו: הבאת את המטבעות? כן, הבאתי מטבעות. מגיש לו את העוגה האחרונה שנותרה. כולם שם פתחו מיד את העטיפה, אכלו את זה בצדי הכביש והמדרכה. בשבילו זה יום חג, כל החסכונות שלו הוא שם על העוגה הזו. הוא החליט שהיום הזה הוא ייהנה מהעוגה. קודם כול הוא חזר להנגר. היום לא צריך לעבוד. פרש מפה לבנה על ערימת החציר, התיישב. לפני שאתה אוכל, קודם תסתכל, תיהנה עם העיניים. גם ליהנות עם העיניים זו הנאה. הכניס מיד לפה... אתה שילמת על זה את כל החסכונות שלך. אז הוא לקח את העוגה והתחיל לסובב אותה ומסתכל: אה... איזו עוגה מיוחדת. השלב

הבא: שנייה, לא צריך לאכול, רגע, עוד רגע. אפשר אולי להריח. גם להריח זו הנאה. כל החושים צריכים פה ליהנות. אני שמתי על זה את כל החסכונות שלי. ואז הוא לוקח את העוגה ומתחיל להריח. הריח הזה מוכר. הריח המתקתק, הוא פעם הריח את הריח הזה. הוא עוצם את העיניים ומנסה להיזכר, איזה זיכרון חמקמק כזה. איפה הוא הריח את הריח הזה? הוא לוקח את העוגה פעם שנייה, מריח ואז הוא רואה בעיני רוחו תמונה כזו מעורפלת: ילד קטן רץ, מסדרונות ארוכים, כל מיני שומרי סף שעומדים שמה חמושים, וילונות, שטיחים מרופדים. תמונה מוכרת, אבל מאוד מטושטשת. פוקח את העיניים פעם שנייה, הוא מחליט שהוא חייב לטעום את העוגה הזאת. מה זו העוגה הזו?

העוגה הזו מוכרת לו. ואז הוא לוקח את העוגה וטועם אותה, והטעם הזה, הוא מכיר את הטעם! הוא טעם אותו פעם, את הטעם הזה! הוא עוצם את העיניים ואז זה בא, כמו באיזה פלאש-בק, במכה אחת, הוא רואה את אבא שלו, המלך, יושב על כיסא, מסביבו המשרתים, היועצים, היכל מלכות, והוא הילד הקטן שנמצא למרגלות אבא שלו. זה נכון! הוא באמת נסיך! אלה לא הדמיונות של לפני השינה. הוא נסיך אמיתי! הוא רק שכח מהעבודה הקשה הזו. אני לא איזה איכר, שמתעסק עם תרנגולות וטחינה של חיטים, אני נסיך! אני בן של מלך! וכשזה הכה בו, הוא פשוט קפץ מהמקום והתחיל לרוץ כמו אחוז אמוק ולצעוק: אני נסיך! אני בן של מלך! הוא פתח את הדלתות של ההנגר ורץ החוצה

כמו משוגע. האיכרים הסתכלו עליו, התחילו לחייך: כנראה לא יודע מה יש שם, משהו... במקום החיטים נטחן לו אולי משהו אחר. אבל החייל היה מתודרך איך אמורה להיראות ההתפרצות, והוא זיהה את זה במקום. על המקום כשהוא ראה את הנער יוצא שם – "!מההנגר וצועק "אני הנסיך! אני בן של מלך הוא עבר לדום, פתח לו את הדלת של הכרכרה לפי כל כללי הטקס. אמר לו: תעלה, נסיכי. אולי אתה צריך את היד שלי כדי לעלות? הוא זינק פנימה לתוך הכרכרה. ומיד החייל הזה לקח אותו, החזיר אותו בחזרה לארמון. החזרה לארמון הייתה חזרה אחרת, הייתה חזרה של בכיות, הייתה חזרה של שמחה, הייתה חזרה של סליחה, אבל סליחה מתוך אהבה. הסיפור הזה זה לא סתם אגדת עם,

זה סיפור אמיתי. הקב"ה היה לו נסיך, זה אדם הראשון, הוא היה בגן עדן. מלאכים צלו לו בשר, סיננו לו יין. הקב"ה אמר לו: כל גן עדן שלך. אתה נסיך, אתה, תסתובב, חוץ מהעץ, חוץ מעץ הדעת. ואדם הראשון אמר: אני אוכל מעץ הדעת מסיבותיו הוא. הסיבות פה הן מאוד עמוקות. האדם הראשון היה יציר כפיו של הבורא, בטח לא לייחס לו תכונות בנאליות, יש פה מערכת מאוד עמוקה למה האדם הראשון אכל מעץ הדעת, אבל שורה תחתונה, – בסופו של יום הוא עבר על דבר השם וכתוצאה מכך הוא נזרק מגן עדן. הקב"ה המתין במשך למעלה מ-130 שנה שהאדם הראשון יבוא ויבקש סליחה. רק אחרי שקין חטא והאלוקים סלח לו, הייתה שם מערכת שלמה. בינתיים האנושות הלכה

והתגלגלה ונולדו בנים ובני בנים והאנושות הלכה והתרבתה. עד שבשלב מסוים אומרים לבן אדם: בוא'נה, שמע, אתה יודע? יש גן עדן. הוא אומר: גן עדן? נשמע נחמד דווקא הסיפור. מה זה שם גן עדן הזה? זה נראה לי כל מיני פנטזיות, שמוכרים לאנשים כדי, אתה יודע מה, לא נוח לך פה, אל תדאג, יש גן עדן. יש, איך אומרים? עתיד טוב יותר. אז אומרים כזה: יש גן עדן. ופשוט מאוד בשלב מסוים האנושות הלכה ושכחה שהמקום האמיתי של האדם זה לא בעולם הזה, האדם נברא לחיות לנצח, האדם נברא להתענג על השם וליהנות מזיו שכינתו. מקום שונה לחלוטין. אנחנו פה חיים במציאות לא נכונה, אנחנו לא במציאות התקנית. לא כך נבראנו. אבל כשאתה מדבר עם הבן אדם,

הוא טוחן ברחיים, הוא מספר לך, אומר לך: שמע, אלה דמיונות. אני נסיך? אני המיוחד? לא נראה לי. אומר הקב"ה: תשמעו, אני אוריד את התורה, אבל לכל אלו ששכחו, כל אלו ששכחו מאיפה הם באו, אולי אני אתן להם איזו עוגה? אני אתן להם עוגה, והעוגה הזו תהיה עוגת מעין עולם הבא. אמר הקב"ה: "מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה "ומבקש אני ליתנה לישראל." זו מתנה, מתנה מהקב"ה. המתנה הזו מיועדת דווקא ליהודים. גוי ששמר שבת זו בעיה מאוד רצינית. דווקא מיועדת לעם ישראל כי היא מיועדת לעורר את הזיכרון שלנו, את נקודת ההתחברות. ואז מגיעה שבת, בשבת אתה טועם, הנשמה יותר נכון. מטרת השבת היא בעיקר בשביל הנשמה. אתה טועם טעם של גן

עדן. אומרים לך: הכול תכין מראש. תכין את האוכל, תכין את השתייה. אתה נסיך אתה, לא עושה שום דבר. ביום הזה אתה תרגיש מה זה מעין עולם הבא בלי ההתרוצצויות ובלי הקשיים של מסגרת העולם הזה. אתה לפעמים רואה אנשים עובדים קשה במהלך השבוע, יום שישי מגיעים, מתקלחים, שמים בגדים יפים, מגיעים לבית הכנסת כמו נסיך, נסיך, נסיך אמיתי. אתה רואה בן אדם עם אור על הפנים. אתה רואה בן אדם שמתחבר לנשמה שלו. ואז מגיע שולחן שבת. אומרים לך: שים אוכל טוב. אבל לא רק אוכל, שים שם דברי תורה. עיקר מטרת השבת, וזו הנקודה החשובה, המטרה של השבת היא להתחבר לנשמה. טיולים אתה יכול לעשות גם ביום חול. קח לך יום שלישי אחר הצוהריים חופשי

ותיסע לאן שאתה רוצה. השבת לא נועדה בשביל הגוף. לא שהגוף לא נותנים לו. נותנים לו אוכל, נותנים לו מה שצריך, אל תדאגו. אבל עיקר מתנת השבת נועדה בשביל להתחבר לנשמה, שהנשמה תרגיש את האור. – לכן יש ארבע תפילות בשבת הרבה יותר מאשר ביום חול, בשבת אנחנו צריכים לצקת תוכן רוחני, זה הזמן שבו בן אדם מרגיש שהוא מתעלה. יציקת התוכן הרוחני היא נותנת את הממד של השבת. וזוהי הסיבה שבשבת אנחנו לא עושים מלאכה. שימו לב טוב, בשבת מותר לעשות עבודה, בשבת אסור לעשות מלאכה. מה ההבדל? עבודה, מלאכה – אותו רעיון, מה זה? יש הבדל גדול. בלשון הקודש כל מילה יש לה משקל. בשבוע שעבר דיברנו בהרחבה רבה על תנאי ואיתן, נכון? אתם

זוכרים? כל דבר שהוא תנאי זה אומר אתה על תנאי, אתה לא יציב עד שתעשה את התנאי. ברגע שאתה עשית את התנאי, הפכת להיות איתן, הפכת להיות... כל דבר יש לו משמעות. לשון הקודש היא לא שפה הסכמית, היא שפה מהותית. –"אם אתה אומר "עבודה" ו"מלאכה אתה אמרת שני דברים שונים לחלוטין, למרות שאנחנו מתייחסים לזה כדבר אחד. מה ההבדל בין עבודה למלאכה? עבודה היא שורש המילה של עבד. מלאכה היא שורש המילה מלך. מה ההבדל בין מלך לעבד? עבד הוא לא יוצר, עבד מקבל הוראות ומבצע. אם העבד יחליט להגדיל ראש, זו תהיה בעיה מאוד רצינית כי הוא לא רואה את התמונה בכלליותה. יכול להיות שהוא יעשה טעויות חמורות. מלך זו יצירה. המלך יוצר, המלך

מצווה, המלך אומר: תעשו כך, תבנו גשר, תעשו מגדל. המלך הוא ביצירה, העבד זו פעולה שהיא פעולה לא יוצרת. אומר הבורא: אין לי בעיה שביום השבת תעשה עבודה. תרים את השולחן, סחב אותו מחוץ לדלת, אני יודע מה? לצורך העניין. בוא'נה, זה קשה. תראה איזה שולחן. צריך פה שלושה חבר'ה כדי להרים אותו. אין לי בעיה, תעבדו קשה. זה בסדר גמור. יש שבת חתן. אני יודע מה? צריך להביא שישיות של שתייה. אני יודע? האירוע נמצא בקומה רביעית. אתה עולה ארבע קומות עם שישיות. אתם יודעים איך אתה מגיע למעלה? נוטף מים. זו עבודה קשה, אבל אין עם זה בעיה. לסדר ספסלים, כיסאות, שולחנות, אני יודע מה? לכבוד הסעודה. אורחים באים, אורחים הולכים. זו

עבודה קשה. אין שום בעיה, אתה יכול לעשות את זה. לא יצרת שום דבר. מה עשית? הרמת את השישיות מקומה ראשונה לקומה רביעית? זו לא יצירה, אלה אותם הבקבוקים. הזזת את השולחן מכאן לשם? לא עשית שום דבר. זה עבד. עבודה מותרת, מלאכה אסורה. כשאני ניגש למתג החשמל, זו לא פעולה מסובכת, זו לא פעולה מורכבת והיא לא דורשת ממני שום דבר, היא דורשת ממני רק תנודת אצבע, אבל תנודת האצבע הזו יוצרת דבר חדש, יצרה כאן יצירה, סגירת המעגלים, ניצוץ חשמלי, הדלקה של תאורה. יצרתי פה. אומר הקב"ה: יצירה זו מלאכה. מלאכה אל תעשה ביום השבת. גם בורא עולם יצר את העולם בשישה ימים וביום השביעי שבת ויינפש. כשאני לא יוצר בשבת אני במילים אחרות

אומר: ריבונו של עולם, אני מאמין שאתה יצרת את העולם, וכמו שאתה יצרת בשישה ימים ושבתת ביום השביעי, אני במעשה, לא בדיבורים, במעשה, במעשים שלי, יוצר שישה ימים בשבוע וביום השביעי אני מפסיק מיצירות. אני עושה עבודות אולי, מזיז מפה לשם, זה בסדר, אבל לא יוצר. אפילו יצירה שהיא קלה. זה לא עניין של עבודה קשה להקיש באבנים, זה לא הקושי. זה לא הרעיון. הרעיון פה יצירה. כמו שהיצירה הזו, עצירת היצירה שלי מגלה למעשה את המהות ואת התוכן שבורא עולם ברא את העולם וזה מגלה את תכלית הבריאה. באיסור מלאכה ביום השבת אני למעשה מכבד את בורא עולם ומגלה את כבודו בעולם. זה למעשה הדיבר הרביעי. ויום השבת הוא יום שבו אתה נועדת

בזמן הזה, זה סור מרע ועשה טוב. מה זה "עשה טוב?" לגבי השאלה ששאלנו, לפעמים בן אדם אומר: שמע, משעמם לי בשבת, אין לי מה לעשות. תדעו לכם, שבת, אני אתן פה דוגמה. היצר הרע נמשל לשמן. שמן – חלקלק, מושך פה, מושך שם. איך אומרים? אומרים איזה משהו רציני, זורק בדיחה, הכול מחליק, הכול מסתדר. יצר הרע דומה לשמן. יצר הטוב, התורה, יותר נכון, נמשלה למים, מים ושמן. לפעמים האדם כל כולו מלא בשמן. זאת אומרת מלא ביצר הרע, בכל מיני תאוות, בכל מיני יצרים, בכל מיני דברים. היצר משגע אותו, לוקח אותו, מסובב אותו, מחליק אותו לכל מיני כיוונים. הופ, מחליק לפה, הופ, מחליק לשם. יש דרך להתמודד. מה הדרך להתמודד? הדרך היא דרך

קלה ופשוטה. אומר הקב"ה: תכניס תורה, תכניס תורה. כל טיפת תורה שנכנסת, זה כמו כוס שמן, אתה שם טיפת מים, הופ, יוצאת טיפת שמן, נכון? המים הם יותר כבדים, הם יורדים למטה, השמן הוא קל יותר. הכנסת טיפת מים – יצאה טיפת שמן. החשבון פה הוא פשוט: – כל טיפת מים שאני מכניס יוצאת כנגדה טיפת שמן. לא צריך להילחם עם השמן. אני רק ממלא את המים. כשמגיעה הכוס למילואה, – כוס מלאה במים איפה אתה מגלה? איפה כל השמן? בחוץ, לא נלחמת. הוא יצא, הוא ברח מעצמו. ברגע שאתה מכניס, – יוצק ליום השבת תוכן רוחני אם זה רק פיצוחים וערימה של עיתונים, אם אתה קורא מהר את העניין – או שהעיתון משמעם אתה מוצא את עצמך פתאום תקוע. משעם פה.

איזו מין שבת זו? מתי השבת הזו כבר יוצאת? כי אתה תקוע עם שמן. אבל אם אתה תיצוק לשבת תוכן רוחני, אתה לא צריך להילחם. אתה פתאום תראה שהזמן עובר מהר מדי. מה? כבר השבת נגמרה? אז כל אחד, מה זה יציקת תוכן רוחני? כל אחד ברמה שלו. יש לפעמים שיעורי תורה מעניינים, יש כל מיני דברים, יש לפעמים אחד קורא ספר תהילים, יש אחד לומד משהו, יש אחד לומד הלכות שבת בשבת. זה דבר מאוד יפה. כל אחד עם הדברים שהוא נמשך, עם מה שהלב נמשך. יש לפעמים כמה שיעורי תורה, אפשר ללכת מפה לשם. אתה מכניס תוכן. יש משפחה, רבותיי. אפשר לשבת עם הילדים. אתה יכול לשמוע: מה חידשת? מה אמרת? מה למדו בגן? מה אמרו בבית הספר? ואם לא, אז יש כל

מיני פרויקטים בכל הארץ, זה נקרא בשם "אבות ובנים." בדרך כלל גם נושא פרסים, מתגמלים את הילדים שבאים. ואז האבא הולך עם הבן, יושבים ביחד. איזה יופי. אתה ממלא תוכן, את השבת בתוכן רוחני. שבת כזו עוברת מהר, – ואז כשמגיע מוצאי שבת אתה אומר: מה? צריך כבר לעשות הבדלה? לא יכול להיות. מה, אני חוזר עוד פעם לששת ימי המעשה? אומרים לך: כן, ואז נותנים לך בשמים שלא תתעלף לנו פה פתאום, אני יודע מה? שפרחה לך הנשמה היתרה. קצת בושם, אתה מתאושש וזה, אומר: טוב, "בורא מאורי האש", "המבדיל בין קודש לחול," טוב, נחזור, איך אומרים? למה שהיינו. היית נסיך. זו שבת. זו המטרה של השבת. לכן הקב"ה מיד בדיבר הרביעי, אחרי שהוא אומר

"אנוכי ה' אלוקיך," מציג את הענייניים שקשורים לאמונה בבורא עולם, הוא מיד נכנס לנקודה הזו, כי זו הנקודה שתביא אותנו בעזרת השם לתכלית הבאה. ולכן כתוב שכל אדם ששומר את השבת כאילו קיים את כל התורה כולה. חס וחלילה כל אדם שכופר בשבת, אז חס וחלילה זה שקול כנגד עבודה זרה. כי בזה שאתה מזלזל בשבת, אתה כביכול מזלזל בכבודו של הבורא יתברך. הרבה מאוד אנשים, שלפעמים כאילו מדברים ומתריסים נגד קדושת יום השבת, הם פשוט לא מודעים. אם אתה יושב ומסביר לו בצורה יפה, איך אומרים? לא במלחמות, אבל איך אומרים? בוא נניח על השולחן ותיקח מה שאתה רוצה. – אתה מציג לו את הדברים בצורה כזו הוא אומר לך: בוא'נה, שמע, אני לא הבנתי

שזה הרעיון של השבת. חשבתי שזה רק לזרוק אבנים על רכבים, אני יודע מה? זו שבת. הרעיון של השבת הוא רעיון הרבה יותר גבוה, הוא חיבור לממד הרוחני. זו המטרה, זוהי התכלית. השם יזכה אותנו, בעזרת השם, שנזכה להגיע לתכלית השלמה ולראות את הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.