דברי שיר - מסירות נפש (עם כתוביות בעברית)

הסיפור שלנו מתרחש בהונגריה שלפני השואה האיומה. בעיירה קסומה על גדות נהר הדנובה, לא הרחק מבודפשט הבירה, שם חיה בשלווה משפחת אדלר, משה ומרים. משה היה הסנדלר של העיירה, ומרים, היא עזרה לכלות יתומות, תפרה להן שמלות מיוחדות. היו להם שמונה צאצאים. היה להם מנהג מיוחד, למשפחת אדלר. כל יהודי שרצה לעזוב את העיירה, הם ערכו לו סעודת פרידה מיוחדת. סעודה ממש כיד המלך, משל קשה עלינו פרידתך. ממש כמו שהקב"ה נתן לנו את שמיני עצרת לאחר חג הסוכות, יום אחד רק בשבילנו. אני לא רוצה להיפרד מכם, אני רוצה שתהיו איתי עוד יום אחד. באותה עיירה היה גר גם יצחק אדלר. שם המשפחה היה רק במקרה דומה, אבל לא היה להם שום קשר

משפחתי. יצחק היה קצב מבוגר יחסית, אלמן, ילדיו היו מבוגרים. יום אחד ניגש רב העיירה אל יצחק כאשר הוא היה עובד בחנותו. יצחק קם לכבודו, אומר לו: כבוד הרב, מה הביאך הלום? תראה, יצחק, דבר מה לי אליך, אני רוצה לשאול אותך שאלה. כן, כבוד הרב. אנחנו החלטנו כאן, ברבנות, שמהיום והלאה לכל חנות של קצב תהיה תעודת הכשר. אתה יודע, עם חתימות שלנו, עם השגחה שלנו. אנחנו היום מכירים את זה מקרוב, לכל חנות בשר יש הכשר, אבל צריך להבין שאז בתקופתם, בימים ההם, הייתה חזקה. הייתה חזקה לקצב שהוא אכן שוחט מהימן, הוא היה מראה את הסכין לרב, הרב היה מאשר וכולם היו אוכלים משחיטתו. לבוא ולשים תעודת הכשר זה מעין פגיעה באותו

קצב, כביכול לא מאמינים לי שאני אכן בסדר. תראה, כבוד הרב, אני כבר דור שלישי של קצבים, אתה יודע מה יקרה אם אתה תשים לי תעודה? כולם יאמרו: מה? מה קורה כאן? ייתכן שהוא באמת לא בסדר. ואז לא ירצו לבוא לקנות אצלי. הרב אמר לו: תירגע, זה לא בגללך, אתה יודע, אני לא יכול להסביר אבל אתה חייב לעזור לי. כבוד הרב, אני מאוד אוהב אותך ומכבד אותך, אבל היה לא תהיה. אני לא מוכן לעשות את זה. אני לא מוכן שאצלי תהיה תעודה, זה פשוט יפגע בכבודי. הרב לא יכול היה לשכנע אותו, אבל הוא אמר לו: תראה, יהיו כאן תעודות נוספות, אני מקווה שבאמת לא תיפגע מזה. לאחר מספר ימים, בחנויות המתחרות התנוססו להן תעודות מיוחדות, ולרבי יצחק

אדלר אין תעודה. מטבע הדברים, גם הקונים הולכים ופוחתים עד שרבי יצחק נאלץ פשוט לסגור את הקצבייה. נו, ריבונו של עולם, מה אני עושה עכשיו? אומנם הילדים כבר גדולים ונשואים, אני אלמן, אבל בכל זאת... החנות נסגרה, אני קצת מתבייש. אז אולי אני אעזוב את הונגריה, יש לי קרובים רחוקים באמריקה. אני אמכור את הבית ואני אשוט באונייה לאמריקה. מרים אדלר שמעה שיצחק רוצה לעזוב את העיירה. נו, אז צריך לעשות סעודה. בעלה משה אומר לה: סעודה? מה פתאום! הוא הרי המרה את פי הרב, איך אנחנו יכולים לעשות לו סעודה? לא, זה לא ייתכן, אנחנו לא נלבין את פניו. לך תשאל בבקשה את הרב. הרב שומע ואומר: בוודאי שצריך לעשות לו סעודה, איזו

שאלה! זה שהוא לא רצה לשים תעודה, זה אומר שאנחנו עכשיו נשלח אותו כאן בבושת פנים? לא תקום ולא תהיה. אני בעצמי מגיע לסעודה, אני גם אומר שם דברי תורה. אכן, הייתה סעודה מאוד מפוארת, נאמרו דברי תורה, כולם נפרדו מרבי יצחק בחיבוקים, בבכיות, אהבו אותו מאוד, רק מה לעשות? הוא לא רצה לעשות את רצון הרב. עברו ימים, תקופה לא קלה הגיעה ליהודי הונגריה, הכורת הנאצי עלה לשלטון והחל לכבוש מדינה אחר מדינה. כידוע, להונגריה הוא הגיע רק בשנה האחרונה של המלחמה. אבל כבר הרגישו את אותות המלחמה שם בהונגריה. היה כבר קשה, קשה מאוד להתפרנס, רבי משה ומרים רעייתו, היו להם קצת חסכונות אז הם החזיקו קצת מעמד. ערב אחד, דפיקה

בדלת, מרים פותחת - האלמנה ינטל בפתח, מחזיקה בידיה מנורה מכסף ואומרת למרים: מרים, זה מה שנשאר לי, רק הפמוטים האלה, אני מאוד מבקשת, אנא, תקני אותם ממני. אני רוצה פשוט לעזוב את הונגריה, יש לי הזדמנות, יש לי פספורט, יש לי אישור יציאה, אני רוצה להגיע לאמריקה. אני אשאל את בעלי. משה אומר לה: תראי, לא נשאר לנו הרבה כסף, מה עושים? תראה, זאת אלמנה, יש לה שלושה יתומים, תרחם עליה, תיתן לה משהו. הוא פותח את הקופה, מוציא ארבעה זהובים, נותן לה את הכסף. היא מודה ובאה ללכת, ואז מרים תופסת אותה ואומרת לה: ינטל, תעשי עימי חסד, כשאת מגיעה לאמריקה, בבקשה, תאספי את כתובות היהודים באמריקה, בעיר שתהיי, תשלחי לי

בבקשה את כל כתובות היהודים שנמצאים אצלך בעיר. אני אשתדל. -לא! אני רוצה שתבטיחי לי. אל תגידי לי שתשתדלי. טוב, אני מבטיחה לך, מרים. אני אמסור על זה את הנפש. עוברים שלושה חודשים, אחים יקרים, שלושה חודשים שבהם המלחמה הולכת ומתעצמת, לפתע, חבילה בדואר. ניגשים, מוציאים את החבילה, ובחבילה יש כל מיני דברים שעטופים בכל מיני ניירות. משה אומר למרים: מה זה צריך להיות? מה זה כל הפיצ'פקעס האלה? מה זה כל השטויות האלה ששלחה לך ינטל? אני לא יודעת, אבל אני פותחת, אני מסתכלת. אוי, איזו אישה חכמה! היא עטפה את כל הכלים ברשימת הכתובות של היהודים בעיר שהיא גרה בה. אישה חכמה, אבל אני לא מבין, בשביל מה את צריכה את

רשימת הכתובות של יהודי ניו יורק? מה זה ייתן לך? אתה כבר תבין. לך להתפלל מנחה וערבית. תחזור, אני כבר אספר לך. וכשהוא חוזר הביתה, הוא רואה שאשתו סידרה את כל הרשימה, והיא הוציאה משם רק את המשפחות ששם משפחתם אדלר. הוא אמר לה: מה את הולכת לעשות? אנחנו הולכים עכשיו לכתוב מכתבים לאותן משפחות. מכתבים? -כן. אנחנו נכתוב שאנחנו, משפחת אדלר, כאן בהונגריה, קשה לנו, אין לנו פרנסה, אולי מישהו ירחם עלינו בגלל ששם משפחתנו דומה והוא ישלח לנו משהו? אולי ישלח לנו איזה שהם כרטיסים, וגם אנחנו נברח מכאן? נראה לי שזה קצת הזוי. -אני מבקשת שתעזור לי. אז באותם ימים זה לא היה 'קופי פאסט,' לכתוב או להקליד במחשב, זה היה

פשוט לשבת ולכתוב מכתב אחרי מכתב. שבעים ושתיים משפחות בשם אדלר היו שם באותה העיר, והם כתבו 72 מכתבים. אבל איך נשלח את כל ה-72 מכתבים בבת אחת? זה לא הגיוני. אי אפשר לעשות דבר כזה, ירגישו משהו בדואר. אז הם שולחים מעט בדואר, ועוד קצת עם כמה מלחים שתמורת שוחד מוכנים להעביר את זה לאמריקה. וכך במשך חודשיים הם שולחים את כל המכתבים. נו, מקבלים אחרי כמה חודשים איזו מעטפה עם חמישה דולר והשתתפות בצער. אומר לה משה למרים רעייתו: נו, את רואה? מה הועילו חכמים בתקנתם? הרי מה, את חושבת ששם הכסף מתגלגל ברחובות? אני לא יודעת אבל ככה אני מרגישה. ועוד איזה מכתב עם 10 דולר. אחים יקרים, שלושה חודשים לאחר מכן מתקבלת

חבילה גדולה בדואר. הם ניגשים, מוציאים את החבילה, מביאים אותה הביתה, פותחים. מה? תיבת נגינה!? מי צריך את הדבר הזה כאן? הם לא מבינים שאין לנו מה לאכול? הם שולחים לנו תיבת נגינה? ומשה לוקח את התיבה, מרים אותה, ובחמת זעם משליך אותה אל עבר הרצפה. התיבה מתפרקת לרסיסים, הקפיצים עפים, הכול נשבר, אבל רגע, יש שם משהו... מטבע, מטבע של זהב. הוא ניגש, הנה עוד מטבע. רגע, יש פה גם איזשהו מכתב, יש פה חבילה! הוא פותח את המכתב והוא קורא: "למשה ומרים היקרים, "לעולם לא אשכח לכם את החסד שעשיתם עמדי כאשר הייתי צריך לעזוב את העיירה "בבושת פנים, "ועשיתם לי כזאת סעודה שלא הלבינו את פניי "ששלחו אותי אחר כבוד. "בחסדי

השם, הקב"ה הרחיב את גבולי, "אני מקווה שתזכו לגלות את סוד תיבת הנגינה, "אני שולח לכם כאן אישורי יציאה ופספורטים וכסף, כרטיסים לאונייה. "מחכה לכם בנמל. משה אדלר." זהו, יהודים, זהו, אחים יקרים, כאשר אנחנו מוסרים את הנפש לעשות משהו בעבור השני בכדי שהוא לא יתבייש, גם הקב"ה שומר עלינו מפגעים רעים. למותר לציין, שהם עזבו את הונגריה. חודש לאחר מכן נכנסו הנאצים, וכמדומני ש-460,000 יהודים נשלכו לאושוויץ למחנות ההשמדה. זה מזכיר לי שיר שלי שכתבתי פעם וחיברתי, שנקרא "בעולמך להיות," שאותו אני רוצה לשיר לכם על המעברים שאנחנו עוברים בזה העולם ושאף פעם לא נשכח שהקב"ה תמיד אוהב אותנו ורוצה אותנו, ונזכה תמיד

להתחיל מהתחלה, גם אחרי כל ירידה ונפילה. הורני השם, הורני דרכך נחני בנתיב מצוותיך פלס מעגל רגליי, ישר אורחותיי סלח למעלליי, דשן עצמותיי בעולמך להיות זה רווי בניסיונות אלפים ורבבות של עליות וירידות זכני רק לרצות להתחיל מהתחלה לשכוח את שהיה ולבטוח רק בך ראה נא השם, ראה נא בעניי כי אתה ידעת אשר בלבבי בצל כנפיך תסתירני שעה לשוועתי, אנא ריבוני בעולמך להיות זה רווי בניסיונות אלפים ורבבות של עליות וירידות זכני רק לרצות להתחיל מהתחלה לשכוח את שהיה ולבטוח רק בך מצמיח ישועות, בורא נפלאות בך אבטח תמיד, אבקש בזכות אבות אל תעזבני ריבוני כי אתה ידיד נפשי בקש עבדך, הורני דרכך בעולמך להיות זה רווי בניסיונות אלפים ורבבות של עליות וירידות זכני רק לרצות להתחיל מהתחלה לשכוח את שהיה ולבטוח רק בך.