להאיר כמו השמש או להיות מלווה כמו הירח?

נורת לאט רגילה מבזבזת כ-90% מהאנרגיה שלה, לא כאור אלא כחום. היא שורפת, אבל בטבע יש פלא הפוך, אש קרה, גכלילית, דג מעמקים, מדוזה מאירים באור כמעט מושלם, ביעילות של כמעט 100% כמעט בלי שום חום. התופעה נקראת ביולומינסנציה. בתוך הדכלית מתרחשת תגובה כימית שממירה אנרגיה ישירות לאור בלי לעבור דרך חום. אין בערה, אין שריפה, רק אור טהור. אם הגלילית הייתה מייצרת אור בשיטה של נורה רגילה, החום היה צורב אותה למוות. האור הקר הוא מה שמאפשר לה לחיות. תקשיבו לעומק, יש שני סוגי אור בעולם. יש אור ששורף, מחלה, צורב. ככל שהוא חזק יותר, כך הוא הורס יותר. ויש אור קר, שקט, עדין, שמאיר בלי לפגוע, בלי לחלות דבר. ודווקא

האור הקר הזה הוא היעיל והטהור ביותר. האור הגדול באמת אינו זה שמסנוור ושורף, אלא הצנוע שמאיר מבלי להזיק. עוצמה אמיתית אינה צריכה לחלות כדי להאיר. אנחנו חיים בעולם שמעריץ את האור הגדול, את מי שבוער, בולט, שורף הכל סביבו. אנחנו רוצים להיות השמש, לסנוור, להשתלט, להעיר חזק כל כך עד שכולם יראו רק אותנו. ולפעמים ברצון להעיר חזק אנחנו שורפים, פוגעים בקרובים אלינו, מכלים את עצמנו ואת סביבתנו כי חשבנו שכדי להאיר צריך לשרוף. אבל חז"ל לימדו אותנו את סוד האש הקרה. הגמרא במסכת חולין מספרת על בריאת המאורות. בתחילה נבראו שני המאורות הגדולים, שמש וירח, שווים. הירח טען אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ענה

לו הבורא לחייו מעתי את עצמך תקשיבו לדיוק הירח התמעט ומאז הוא אינו מאיר באור משלו שבוער אלא באור רך קר מוחזר והנה הפלא השמש כל כך בוערת שאי אפשר אפילו להביט בה היא מסנוורת ושורפת אבל בירח אפשר להביט דווקא האור הקטן הקר הצנוע הוא שמלווה אותנו בלילה החשוך שאפשר להשאיר אליו מבט שמאיר בלי לחלות. המיעוט הפך אותו לאור שאפשר לחיות לאורו. הכוח האמיתי שלנו אינו לבעור ולסנוור ולהעיר כמו האש הקרה, כמו הירח. אור שמלווה אנשים בחשכתם בלי לשרוף אותם, בלי להשתלט, בלי לחלות. מי שיודע למעט את עצמו, להעיר בעדינות, הופך לאור שאפשר באמת להביט בו ולחיות לאורו. אז בפעם הבאה שנרצה לבעור, לסנוור, להעיר חזק עד שנשרוף,

נעצור, נזכור את הגכלית, נזכור את האור הקר של הירח, לא נשרוף כדי להעיר, נהיה האור הקר שמלווה ולא מחלה. ‏y