איך יין נהפך למשובח?

בכל קרם בעולם חשבו במשך דורות שכדי לגדל ענבים מעולים צריך להשקות אותם בשפע. הרבה מים, צמיכה מהירה, יבול גדול. אבל בשנות ה-90 חוקרי יין גילו דבר הפוך לחלוטין שזיעזע את עולם היין. הם גילו שגפן שמשקים אותה בשפע מייצרת ענבים גדולים, מימיים, אבל תפלים, דלים בטעם. ולעומת זאת, גפן שנתונה במכוון לצמם מבוכר, מעט מים, במידה מדודה, מייצרת את הענבים המתוקים, העמוקים והעשירים ביותר. מהם נוצר היין המשובח. קראו לשיטה הזאת השקיית גיראון והמנגנון מרתק. כשהגפן צמאה, היא מפסיקה לבזבז אנרגיה עללים וגזע ומרכזת את כל הסוכרים והטעמים אל תוך העניב עצמו. הצמה הוא שמרכז את המתיקות. השפע מדלל אותה, המחסור מעמיק אותה.

תקשיבו לעומק, לא השפע יוצר את האיכות. דווקא החיסרון המדוד מכריח את הגפן לרכז את כל כוכה פנימה. בלי עצמה, הגפן הייתה מפזרת את עצמה. עם עצמה היא הופכת כל טיפה למשובחת. חברים, אנחנו רצים אחרי שפע. עוד נוחות, עוד גירויים, עוד הכל מיד וללא מאמץ. בטוחים שככל שיהיה לנו יותר ובקלות, כך נהיה מאושרים יותר, מלאים יותר. ומתפלים שדווקא כשיש לנו הכל, החיים מרגישים תפלים, רדודים, מימיים, בלי טעם עמוק, כמו עניב גדול שאין בו כלום. השפע שחשבנו שיעשיר אותנו דילל אותנו. אלפי שנים לפני חוקרי היין, התורה לימדה אותנו את חוק הצנשמה. בספר דברים משה משווה את ארץ ישראל למצרים. לא כארץ מצרים היא אשר תזרע את זרך והשקית

ברגלך כגן הירק. תקשיבו לדיוק. מצרים מושקט מהנילוס. שפע קבוע בלי תלוט בשמיים. ואילו ארץ ישראל למטר השמיים תשתה מים. רש"י מסביר ארץ ישראל צמעה תמיד תלויה בגשם ולכן תושבי הנוסעים עיניים למרום בכל רגע. הרמבן מוסיף דווקא הצמה הזה הוא המתנה. הוא שיוצר את הקשר התמידי עם הבורא. מצרים עם כל השפע מגדלת גן ירק תפל ורגיל. ארץ ישראל דווקא בצמה מגדלת את הקדושה. הצמא אינו עונש. הוא המתנה שמרכזת את המתיקות. כל מקום שבו אנחנו צמעים הוא בדיוק המקום שמרכז בנו את העומק. אז בפעם הבאה שנרגיש חסר, צמה, שאין לנו הכל, לא נמהר להתמלא. נזכור את הגפן. נזכור שהצמה הוא שמרכז את המתיקות. לא נרדוף אחרי עוד שפע. דווקא בצמה המדוד נהפוך ליין משובח.