שום דבר לא נשרף לחינם - צום תשעה באב והתכלית הקיומית והעתידית

כשקורטים עץ עלון עד הגדם או כששריפה מחלה אותו הוא נראה מת, שחור, חרוך, גמור. אבל עמוק בתוך הגזע מתחת לקליפה שמורים ניצנים רדומים, עדים חיים שהמתינו בשקט שנים רבות, בלי לזוז, בלי להיראות. והמדע מגלה דבר מדהים. הניצנים האלה לא מתעוררים בזמנים הטובים, דווקא ההפך. כל עוד העץ שלם הצמרת מדקת אותם ומשתיקה אותם. רק שהעץ נחרעת או נשרף, רק שהאיזון נשבר, משתחררים הניצנים הרדומים ומהגדם החרוך פורצים נצרים חדשים. תחשבו על זה. הניצנים האלה נשמרו כל השנים בדיוק בשביל הרגע הזה, בשביל יום הקריטה. העץ שנראה מת לגמרי מלבלב מחדש, לא למרות השבר, אלא דווקא ממנו. הפצע עצמו הוא מה שמאיר את החיים שחיקו בפנים. חברים,

היום אנחנו יושבים על הארץ ובוכים. זוכרים בית שנשרף, מקדש שנחרב, עם שנחרט עד הגדם? 2000 שנה אנחנו מסתכלים על הגדם החרוך של מה שהיה ושואלים, האם נותר בכלל משהו חי? האם זה הסוף? כי כשמסתכלים על החורבן, קל כל כך לחשוב שהכל עבד, שנשרף נשרף, שנחרט לא ישוב, שהעץ הגדול שהיה כאן על כל ענפיו וצילו כבר לעולם לא יחזור לצמוח. אבל דווקא על הרגע הזה ניבא ישעיהו. הוא ראה את החורבן, את הקריטה, את השריפה ואז אמר קאלה וכאלון אשר בשלכת מצבת בם, זרע קודש מצבתאה. כמו האלון שהשאיר את עליו ונשאר רק הגדם, בתוך הגדם שמור זרע הקודש. ופרשו חכמינו בדיוק כמו הביולוגיה, כמו העץ שבסתו נושר כולו ונשאר רק הגזע ובו נשמר זרע

הקודש, המטע והשורש שממנו הכל יחזור לצמוח. הרשעים והקליפות נושרים אבל השורש הקדוש נשאר חי, שמור, ממתין. החורבן לא הגיע לשורש. זה בדיוק סוד האלון. מה שנראה כמו גדמת הוא בעצם מחסן של חיים. הזרע הקדוש שלנו לא נשרף בחורבן. הוא נשמר עמוק בפנים דווקא לרגע הזה והצמיכה החדשה כשתבוא תפרוץ בדיוק מהמקום שנחרט מהגדם החרוך עצמו האמונה איננה הקחשת החורבן אנחנו בוכים ובצדק האמונה היא לדעת שגם בגדם החרוך ביותר שמור זרע קודש חי שהשורש שלנו לא נגע בו האש ושדווקא מנקודת השבר כשיגיע העת יפרוץ הנצר החדש אז היום כשאנחנו יושבים מול הגדם השרוף ובוכים לא ניבעל מהחורבן שנראה מוחלט. לא נחשוב שהכל עבד. נזכור שעמוק בגזע זרע קודש שמור וחי. ממתין בשקט. בדיוק לרגע שבו נלבלב שוב. ‏M.