״אני לא רעה – אני פגועה: בושה ואשמה בעבודת הנפש״ | משיבת נפש | עם הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן

שלום וברכה ברוכים הבאים לעוד תוכנית של משיבת נפש אנחנו היום נעסוק בנושאים שנוגעים במקומות קצת יותר עמוקים אתם מכירים את זה ששואלים בדרך כלל מה שלומך מה שלומך וזה שאלה יותר נימוסית כזאת לא לא באמת שאלה מעמיקה כי אם בן אדם יתחיל עכשיו באמת לספר ר מה שלמה האמיתי ומה עובר עליו אז יכול להיות שזה ששאל פתאום יקח צעד לאחור ויבאל כאילו לא באמת התכוונתי לדעת זה היה רק שאלה נימוסית אבל לפעמים באמת אם אנחנו שואלים את השאלה הזאת יותר לעומק מה שלומך מה עובר עלייך אז טוב שהצטרפת אלינו כי אנחנו כאן באמת נדון בנושאים שהם קצת יותר מעמיקים קצת יותר מכרגיל קצת מעבר לכעסים הרגילים להתמודדויות הרגילות. היום אנחנו

נדבר על נושא של רגשות אשמע וכעס. רגשות שנמצאים קצת יותר עמוק, קצת יותר מעבר למה שמנהל אותנו ביום יום. שלפעמים אנחנו לא מזהים שאלה הנקודות שמפעילות אותנו. בושה, אשמה, תחושות שמגיעות ממקומות שהם קצת יותר עמוקים בנפש. וכמו שאנחנו אוהבים לעשות תמיד אנחנו נגיד שלום לרבנית פרק כהן. מה שלומך?

ברוך השם.

מה שלומך? באמת

מעולה. ברוך השם.

זמת לב.

אז אנחנו נעסוק באמת ברגשות שהם פחות נעימים, שאולי גם פחות נעים לדבר עליהם, אבל צריך אה גם מתוך השאלות שככה מגיעות אלינו וגם מתוך א רצון להעמיק יותר. מתוכנית לתוכנית אנחנו א מעלים בקודש ומעמיקים במקומות שאנחנו מגיעים אליהם בנפש. והנושא של אשמה ובושה הם הרבה פעמים נושאים שהם א איך להגיד מדברים אחד עם השני. את מבינה מה שאני מתכוונת?

כן.

אמ אני זוכרת שכשאמרנו שזה היה הנושא שלנו אז אמרת וואי זה זה רחב. זה מאוד מאוד גדול.

נכון. אז איך אנחנו יכולים באמת למקד את זה לנקודות שאולי הכי נוגעות? איפה אנחנו פוגשים אשמה, בושה? איפה איפה זה נוגע לנו? אז תראי, קודם כל זה כמו שדיברנו כשחשבנו על הנושא, כשאת חשבת על הנושא ושיתפת אותי, אז קודם כל חשוב באמת שנאמר שמפעם לפעם אז אנחנו א את אומרת מעלים בקודש, אבל מפעם לפעם אנחנו יורדים, אני קוראת לזה יורדים בקודש כי אנחנו יורדים לעומק של של הנפש שלנו, של הנשמה שלנו ו ככל שהתוכנית מתקדמת, אנחנו באמת יכולות לראות את התגובות של האנשים שמשתפים אותנו במה שקורה להם. אנחנו רואים איך הם עושים תהליכים ובאמת כמו שאמרת די עכשיו עד עכשיו היינו במקום שהוא נחמד שהוא אנחנו באמת נותנים כלים אבל

בוא נרד עוד יותר לעומק והנושא באמת שבחרת הפעם הוא נושא שהוא הוא אני לא אקרא לו חופר למקום שהוא ממש כואב אני כן רוצה שאנחנו ניקח את זה לא מתוך מקום של חפירה כשאנחנו אומרים אני חופרת לעומק עזובי זה מפחיד זה עם כלים כבדים

אבל המילה יותר לגעת לגעת זה לנבור אנחנו עם כלים דקים יותר וזה מה שאני רוצה שאנחנו נעשה אנחנו גע בנושא שהוא כהוב אבל אנחנו נגע אותו בכלים ממש דקים כמו שפעם הגדירה אחת הבנות שהשתתפה בסדנה שלי שאלה אותה אחר כך המנהלת איך זה היה אז היא אמרה לה זה היה כמו ניתוח לב פתוח עם מזמל דק וזה מה שאני רוצה שאנחנו נעשה כי הנושא של השילוב של בושה ואשמה אנחנו מוצאים אותו בנקודות שהם כואבות בחיים שלנו דווקא דווקא בכפתורים שהם באמת כואבים. אנחנו מוצאים א במהלך החיים דברים שעברנו מכל מיני סוגים שלעתים אנחנו נחווה בושה בגלל מה שעברנו והבושה תקרה בעקבות חושות האשמ שאנחנו מרגישים לגבי המקרה שהיה שם. זה לא חייב להיות

מקרים קשים של פגיעות רק של אני מרגישה אשמה במה שהיה ואני מתביישת במה שהיה איך הייתי במקום הזה איך איך איך חוויתי את הדברים האלה זה יכול גם להיות א במקרה של חוסר הבנה אוקיי אמ

את יודעת כמטפלת את תמיד מעלה אסוציאציות של פגיעות של מקומות מאוד מאוד טיפול חולים שאת פוגשת אותם כי כי לזה מגיעים כי לזה באים בן אדם שחש איזשהיא בושה שהוא יכול לפתור אותה עם עצמו אז מן הסתם הוא לא מגיע לטיפול ואנחנו לא מציפים את זה אלא דברים שהם יותר מרחיקי לכת דברים שהם יותר משפיעים על החיים שמשפיעים על ההסתכלות על ההתנהלות מול אנשים אבל את יודעת כדרכנו אני תמיד אוהבת לגעת בשורש איפה זה מתחיל הרי ילדים כשהם נולדים הם טהורים הם זקים הם תמימים אין להם בושה, אין להם, הם מאוד פתוחים, הם מאוד להפך, יש להם אפילו אובר חוסר בושה. מתי מתחיל השלב הזה שאנחנו מרגישים בושה שהיא טבעית תמימה ומתי בושה הופכת להיות משהו שצריך לטפל בו בהזמל הזה ש

אז קודם כל נבין מה זה בושה ומה זה ומה זה אשמ כשנלך על הראשונים שהתבוששו אדם וחווה נמצאים בגן עדן הקדוש ברוך הוא נותן להם לחיות בגן עדן יש בגן עדן הכל יש שמה עצים יש שמה נכלים יש שם גן עדן ממש יש להם כל מה שהם צריכים שקט ושלווה ואז מגיע הנחש ומפתא אותם ומגיע הקדוש ברוך הוא אחר כך וא א שואל אותם שואל את אדם איפה אתה ועוד לפני זה אחרי שאדם תואם אדם וחווה תועמים מעץ הדעת ופתאום הם שמים לב שהם ערומים והם מתביישים האשמ כן יוצרת אצלנו בושה מה קורה איתם הקדוש ברוך הוא נתן להם הכל והם לא יכלו להתאפק והם טעמו מפרי העץ האסור ואז בפשט אנחנו רואים שם ברגע שהם טעמו מפרי העץ אסור נכנסה בהם חוכמה ואז הם

רואים את עצמם והם מבינים שזה לא אבל א בדרש אנחנו מבינים שפתאום תופסת אותם האשמה ואז הם אומרים איך עשינו את זה והם מתביישים ומתכסים. ברגע שיש לנו אשמ, השמ תופסת אותנו כביכול ערומים, כביכול חשופים. אני מרגישה אשמה ואנחנו לא אוהבים להיות אשמים. כי כשאני השם אז אז לא נוח לי עם עצמי.

זה ישר א כמו שעשיתי עם התנועה הזאתי, מביא אותנו למקום של התגוננות, למקום של כיסוי, למקום שלא עשמה, אני רוצה לשים את הראש. ככה, כשילד מרגיש שהוא אשם, הוא עשה משהו, הוא רוצה לשים את הראש. וזה מה שאומר הקדוש ברוך הוא לאדם היקה איפה אתה הוא מסתתר הוא מתבייש הוא מתכסר הוא לא רוצה שיראו אותו כן הוא מתבייש כרגע במה שקרה לו במה שהוא עשה והוא הוא מתחבה ואז זה היה המקרה הראשון שבו האדם מרגיש בושה מרגיש אשמה מרגיש בושה או אולי מרגיש בושה מאיך שהוא נראה ואחר כך מרגיש אשמ אבל זה יהיה קשור ביחד ואז את הולכת אל התינוק התינוק נולד התינוק יכול לרוץ בבית ערום לא מפריע לו, הוא לא מבין עדיין. אז אנחנו יכולים

לומר שהוא נטול שכל עדיין, אבל אם הזמן, ככל שעובר הזמן, פתאום הוא מתכסה והוא מבין שהכיסוי הזה בעצם זה גם הגנה שלו. ובתורה לבגדים יקראו, מכבדו אותי. הבגדים הם הכיסוי שלי, הם ממש שמכבד אותי. פתאום הוא מחפש להרגיש מכובד. עכשיו תראי איזה דבר מעניין. נתינוק שהוא מתחיל להבין שהבגדים הם מכבדים אותו, הוא כבר התבייש שיראו אותו. לא, אל תפתחו לי את האמבטיה, לא, לא, אמא, אני לא רוצה שיראו אותי ככה. אמא, אמא, תראי איך אני נראה. אה, ילדה מתחילה להתבגר. אמא, נו, אל תפתחי את הדל, תראי איך אני נותנת. רגע, תני לי ללכת לאסוף את השיער, לסדר את החולצה כי הבגדים מכבדים. ככל שעובר הזמן אנחנו לומדים שאנחנו גם מחפשים

כבוד שיהיה לנו, שנישאר מכובדים בעיני הבריות, בעיני עצמנו. וכשאנחנו עושים משהו שאנחנו מרגישים בו אשמים, כביכול נלקח מאיתנו הכבוד שלנו ופתאום אנחנו מרגישים כבר חשופים ואז אנחנו לא יכולים לשת את זה. אנחנו מחפשים לאסוף לנו את הכבוד שלנו ו מרגישים לא נוח ומתביישים במה שקרה. אז כשדיברתי על המקום של דברים קשים, כן, שאשמה ובושה הולכים יחד, כי אנחנו נראה אנשים שחווים דברים ואז הם מרגישים אשמים ואז הם מתביישים לספר על זה. וזה יכול גם להיות בעבודה פגעת במישהי ופתאום תפסת את עצמך. כן? א סיפרה לי מישהי שהיא היא א לוקה בשמיעה שלה ואתה מישהי אחרת שבאה לדבר והיא לא שמעה אותה, היא לא ראתה אז היא לא ענתה לה.

ומאותו יום אותה אישה חשבה שהיא עשתה לה דווקא היא חשבה שהיא ברוגז איתה או לא יודעת או משהו כזה והיא א א מתחילה לעשות לה פרצופים היא חשבה ש ואז ניגשה היא היא ניגשה אליה בעצמה ואמרה לה את "את יודעת אני רוצה לספר לך שאני רואה שאת עושה לי קצת פרצופים והבנתי שדיברתי איתי פעם ולא שמתי לב אבל שתדעי ראתה לקחה את שתי המכשירים באוזניים אמרה לה את יודעת אני לא שומעת באוזן באוזניים ואותה אישה כל כך התביישה ולא דיברה זאת התגובה את יודעת מה את אומרת כאן? את אומרת כאן משהו שהוא כל כך קריטי לחיים שלנו בכלל, שדווקא לגלות איזשהם פרטים שהיו מוסתרים לנו, הופכים את הגילוי הזה להפך הבושה. זאת אומרת בושה כמו שתיארת

קודם זה משהו שגורם לנו להתקסות. אבל כאן הגילוי, שזה ההפך של הכיסוי, גורם לנו לגלות פרטים שמסירים מאיתנו את הבושה או ההפך מהזווית הזאת שגורמים לנו לבושה.

נכון? אז זה אנחנו עוד מעט ניגע אחרי שנסכם באמת את הרעיון של בושה ואשמע, כן? ואז נלך באמת למקום הכל כך יפה שבאת ואמרת עכשיו רגע, לפעמים שאנחנו מסתירים, מגלים את מה שהסתרנו, פתאום אנחנו חווים את זה אחרת. פתאום אין בושה, פתאום יש פה משהו אחר. אבל יש משהו מאוד מאוד יפה. א סיפור מאוד יפה בגמרא. אני לא לא זוכרת את שמה של אותה אישה שנלקחה בשבי בתקופה של א של המצור על ירושלים ולוקחים אותה בשבי והיא נמצאת על האוניה והיא מבקשת מאנשים טובים בדרך שיצילו אותה. תצילו אותי בבקשה פדיון שבועים תעשו את זה תצילו אותי ועומדים שם א חבורה של אנשים שנורא רוצים לעזור לפדיון שבועים ומתחילים לזרוק לעבר הים תיבה שיש בה

את מה שמצאו בבית מה שעוד נשאר אולי איזה כלי כסף אולי איזה משהו רק תיקחו את זה ותחזירו לנו את השבויה שלנו והם זורקים והם לוקחים מסתכלים בתיבה וזה נראה להם בסדר זה כמות יפה בשביל להחזיר את האישה שהייתה בשבי והם א מפשיטים אותה מהבגדים שלה והם שולחים אותה על פני המים א שתגיע והיא סוחה לעבר החוף ורואים אותה אותם אנשים שנמצאים על החוף ומתחילים לפשוט את הקותונת שלהם ולשלוח לה את הקותונת בשביל את החולצה בשביל שהיא תלבש היא תתלבש מסכנה שהיא נראית במצב הזה והיא לוקחת את זה והיא מחבצת את החולצה והיא באה ללבוש אותה ובא גל גדול ולוקח אותה ושוב מישהו אחר מביא חולצה והיא מחבשת ובא גל גדול ו ולוקח ואז היא

מסתכלת והיא אומרת עזבו כנראה שעכשיו הגיע זמן של בושה תנו לגבאי לגבוות את חובו והיא נשארת ככה ומחכה ומתביישת ובאמירה הזאתי של תנו לגבאי לגבות את חובו יש משהו שאומר אני כבר לא מרגישה אשמה נכון שאני עכשיו לא במצב נעים אבל אני כבר כבר לא השמה זה לא שלי זה שלו היכולת

כן

ולא רק הכנאה היכולת שלהבין שכרגע אני נמצאת במצב של זה מה שרצה הקדוש ברוך הוא זה מה שהוא חשב שאמור להיות ואני מוכנה לקבל את זה ואם ניקח את הסיטואציה של אותה אישה שאמרתי שבעצם היא ה היא היא כביכול היא הרגישה לו נוח שהיא פגעה בזאת שהיא מלאכות שמיעה והיא לא מגיבה, היא לא יודעת איך להגיב, היא כאילו מתביישת כרגע, מרגישה שמה שהיא פגעה בה ואז מהבושה היא לא עונה. אבל אם אנחנו באותה סיטואציה נסתכל ונגיד, אבל זה מה שרצה הקדוש ברוך הוא, ככה הוא רצה עכשיו,

כן?

תנו לגבאי לגבות את חוב. זהו, הקדוש ברוך הוא כך רצה. ואז זאת לא בושה. אני חלק ממהלך שהקדוש ברוך הוא רצה שיקרה. עכשיו חד משמעית חד משמעית מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייו וצריך להתפלל לא להיות חייבים אבל כבר קרה והתגלגלה לידך אשמע אז תביני שאת חלק ממשו שמימי אז אין מקום לבושה וכשבעצם את אמרת ברגע שהיא מגלה את המכשירי שמיעה שלה כן הלוואי שיהיה לי זכותה והיא תוכל להחזיר את השמיעה כמו שצריך אני מאחלת לה בעזרת השם בזכות זיכוי הרבים הזה

אז אז כשהיא מגלה את הזה והיא כבר לא מתביישת במה שהיא מסתירה אני חושבת שיש פה משהו כל כך יפה יש לי מכשירי שמיעה זה כביכול הקלון הופך לגאווה לא להתייחס לזה שאם היא באמת צריכה להתבייש זה הקדוש ברוך הוא נתן לה וכולי וכולי ולתים אנחנו מתביישים גם במשהו שהוא לא קשור בסדר ואז היא מגלה את זה וזה הופך להיות כמו פנינים יפה יפיות כי אני זאת אני ואני שלמה ואז פתאום ה התחושה כביכול אנשים מרגישים לא נוח והבושה גורמת אחר כך לתרו אולי הייתי צריכה להגיד לה לפני שאני לא שומעת אולי הייתי צריכה להזהיר אולי לא הבהרתי את עצמי מספיק אולי אנשים חושבים אז פתאום הנקיפות מצפון האלה של אולי אני לא בסדר הופך להיות זאת

אני חושבת שזה נקודה מאוד חשובה כשאנחנו מדברים על אה על ליקוי שביעה או כל מי שמתמודד עם איזשהיא חוסר שלמות, בוא נקרא לזה ככה, הרי כולנו מתמודדים עם איזשהיא חוסר שלמות. יש מישהו שיכול להגיד על עצמו שהוא מושלם? רק אשר מושלם אבל פשוט יש כאלה שהחוסר שלמות שלהם הוא יותר בולט לעין וזה גורם לאותם הרגילים להיות סוג של מובחים לאיזשהיא בושה או לאיזשהי אשמה של כאילו פה יש משהו חריג ואני לא יודע איך להתמודד עם זה

ודווקא אותם אלה שהם הכי שלמים עם עצמם שהם יודעים אני לא מושלם אני לא מושלמת אבל אני שלמה איך שאני איך שהשם שם נתן לי זאת הכנאה שהיא לא ממקום קנווע במובן השלילי אלא הכנאה של קבלה קבלת מציאות השם ומקום של אני שלמה אני שלמה עם רצון השם אני שלמה עם מה שהשם נתן לי גם אם זה לא מושלם עכשיו מה זה מושלם יש מישהו ש שמגדיר א מושלמות יש איזשהו סטנדרט אז אפשר לבוא ולהגיד שהחוסר שלמות הזה זה הסטנדרט אז עכשיו כולנו כולנו אותו דבר, כולנו רגילים. רק לזה יש משהו שרואים בעיניים הפיזיות ויש הרבה ליקויים שלא רואים בעיניים הפיזיות שלגביהם דווקא יותר צריך להתבייש.

נכון?

אז אז גם כאן יש משהו שהוא הוא גלוי ומשהו שהוא נסתר. ודווקא המקום הזה שאיפה משתכפת כאן הבושה? איפה משתקפת כאן האשמה? כביכול כשאת מקבלת את רצון השם אין כאן לא מקום של בושה ולא מקום של אשמע כי מי מי מי התסריתה היא שהחליט שככה זה יהיה רק בורא עולם

נכון נכון לגמרי וממילא שאתה מקבל את זה אתה מקבל את רצון השם אז אין בושה וואם לקחנו את זה ממש למקום קודם למקום של אנחנו רוצות לנבור בנפש ולגלות את המקומות שבהם אנחנו אשמים ומרגישים בושה אז כשעברנו דברים שהם לא נעימים ואנחנו מרגישים שם תחושה של בושה ומתגנבת לשם אשמה. אנחנו חייבים לדעת שגודל המקרה שקורה לנו, גודל טראומה מסוימת שקרתה לנו, גודל סיפור לא נעים שאנחנו נכחנו באמצעו, ששמה יש לנו תחושה של בושה, שיהיה לנו קשה לקום ולספר, שיהיה לנו קשה לקום ולחלוק, שיהיה לנו קשה לקום ולהוציא את זה כי זה נורא מבייש שקרה לי דבר כזה. עוד יותר יהיה לי קשה אפילו לשת את זה עם עצמי. עוד לבוא ולשתף, עוד לבוא

ולהוציא זה מה שנקרא עוד שלב. אבל אפילו ביני לבין עצמי לשאת את זה, נכון? ולהודות שקרה לי דבר כזה ולהודות שהייתי חלק ממקרה כזה. נשים אומרות אבל איך קרה לי דבר כזה? איך איך? ואז ישר מגיעה תחושת האשמ. כשאנחנו נמצאים בשפל מגיעה תחושת האשמ. תחושת האשמע אומרת, יכול להיות שהיה לי חלק בזה, יכול להיות שזה קרה בגללי, יכול להיות שאם הייתי נזהרת יותר זה לא היה קורה, יכול להיות שאם לא הייתי מגיעה למקום הזה והזה לא היה קורה, יכול להיות שאם הייתי צדיקה יותר זה לא היה קורה. ופה זה הזמן להגיד שסיפור גדול ראומה גדולה אנחנו מודדים בכמות רגשות האשם שלנו. כשאנחנו מלאים רגשות אשמע, הסיפור הזה הוא הרבה יותר גדול.

אבל כשאנחנו נדע לנטרל את רגשות האשם ונדע להגיד לעצמנו שאנחנו לא אשמים בסיפור הזה או במקרה הזה, אם זה כי נכניס את המקום האמוני או אם שנסביר לעצמנו את זה בצורה שכלית, אף אחד מאיתנו לא רוצה לעבור דברים לא נעימים. אף אחד מאיתנו לא רוצה לעבור דברים שהם מקשים. אף אחד מאיתנו לא רוצה ש שבגללו יקרה דברים לא נעימים. אף אחד לא.

נכון. וקרה לנו אם אנחנו ממשיכים עם רגשות האשם אז מסיפור כזה קטן יכול להיות דבר כזה גדול ודבר כזה גדול קשה לנו לשת אותו אז קודם כל נכניס לפרופורציה על ידי שננתר את נקיפות המצפון ורגשות האשם שלנו אבל איך את יכולה אם בעינייך הדבר הוא כזה גדול וכזה משמעותי איך את יכולה להקטין אותו

יופי אז אנחנו לא רוצים להקטין אותו אנחנו רק רוצים תראי שאנחנו אומרים להקטין זה כאילו לבטל

לא לא התכוונתי כן כן אני יודעת לא אני אני מתרגמת אותך עכשיו לקו כי אני יודעת אבל דוקא דווקא אנחנו על אותו קו כי את אומרת צריך להכניס את זה לפרופורציות לפרופורציות של מי כי אם בפרופורציות שלי זה נראה דבר עצום וגדול או לצורך העניין בפרופורציות של מי שחווה את אותו הדבר שגורם לרגשות האלה אז איך איך אני יכולה להסתכל על זה אחרת ככה אני רואה את זה

נכון אז אז מה שצריך לעשות קודם כל אנחנו צריכים לדעת שלכל מקרה בכל מקרה יכולים להיות שתי אנשים שחוו משהו אותו דבר והם חווים אותו אחרת לגמרי. אני מנסה לתרגם את זה לסיפור. נמר לצורך העניין שיושבות שתי נשים בעבודה. שולה היא אישה נשואה, היא אמא לילדים ויש לה ילד אחד שהוא על הרצף. ורבקה היא אישה רווקה. ויושבות שולה ומגיעה מישהי שלישית והיא מספרת על זה שאיך לא פשוט להמהאות שיש להם א א ילד על הרצף. את יודעת מה? לא. ניקח את שולה היא עם מלא ילדים ויש לה אחד על הרצף ורבקה היא עם מלא ילדים ואין לה אחד על הרצף. מגיעה אחת מישהי רווקה והיא מספרת כמה קשה ולא פשוט ואיך היא לא הייתה רוצה בחיים שיהיה לה ילד על הרצף.

וואו.

עומדת שמה משהו לה ויש לה ילד על הרצף. עומדת רבקה ואין לה ילד על הרצף. כל אחת מהם מקבלת את הסיפור בדרך שונה. אוקיי? השלישית שבאה וסיפרה את זה, כן? אם היא הייתה מספרת את אותו סיפור ושתי אנשים ששומעות את זה לשתיה לא היה ילד כזה, זה עבר חלק. סיפור לא היה בו כלום. אם היא סיפרה את זה לשתיהן, אם היא אמרה את זה ליד שתיהן, נקיפות המצפון שלה, התחושת השם שלה היא לא נעימה. זאת אומרת שזה יכל להיות שתי סיפורים ותגובות שונות ותחושת השם אחרת,

נכון?

כל אחד מקבל עברו שתי נשים את אותו דבר, כן? א מול לא יודעת חוו משהו לא נעים. כל אחת תקבל את זה אחרת. וכשאני אשאל כל אחת מה היא מרגישה, אחת תגיד שקרה לה משהו ממש ממש לא נעים. איזה בן אדם פגע בבשה לה משהו לא נעים. כן. ומישהי אחרת תגיד אבל זה הרס לי את החיים שלי של בעלי של הילדים תחושת השםפו היא הרבה יותר גבוהה וכגודל תחושת השם ככה אנחנו מתרגמים את הסיטואציה יכולה להיות אפילו סיטואציה של מישהי שעברה משהו הרבה יותר קשה אבל אין שם נקיפות מצפון ותחושות אשם זה יעבור לידה ולכן מה שאנחנו צריכים זה לקחת את תחושות האשם ואותם להקטין עכשיו להקטין לא מתוך מקום שאנחנו מקטינים את האירוע אלא מקטינים את החלק

שלנו בתוך האירוע. זאת אומרת, האירוע הוא עדיין מה שנקרא כבודו במקומו מונח. אנחנו לא מבטלים אותו, אלא אנחנו משנים את ההתייחסות או את הרגשות א כלפי אותו אירוע בצורה כזאתי של בעצם אולי אפילו אין כאן מקום לרקשות השמ שזה כבר קיצוני. זאת אומרת, אם אני לוקחת רגשות אשם בתור סימפטום, בתור תגובה רגשית, ואני באה ואני אומרת, "רגע, ממה רגשות השמ האלה נובעים? ממה? מהאחריות שלי על מה שהיה? באמת היה לי אחריות על מה שקרה? יכולתי לשנות את מה שקרה? אם לא יכולתי לשנות את מה שקרה ואין לי אחריות על מה שקרה, אז אז מה המקום של רגשות שמע?

בדיוק. אבל מצד שני, אם אני דיברנו, את זוכרת בלא פעם ולא פעמיים בתוכניות קודמות על עניין של אחריות רגשית, שבעצם אני כן לוקחת אחריות על מה שאני חווה, על מה שאני מרגישה ועל איך שאני מחליטה לקבל את מה שאני חווה, אז זה לא מתנגש. אז ככה, כשאני מקטינה את רגשות האשם שלי, אני לא אני לא מתנגשת בזה שאני אומרת שלא היה פה משהו או שלא. אני מקטינה את רגשות האשם שלי כדי שאני אוכל לחוות בצורה מיטבית את האירוע הזה. אני נותנת לעצמי מקום לחלוטין, אבל כדי שאני אוכל בכלל להתחיל לעלות את זה, כי אדם וחווה בעצם מתבוששים, הם בורחים, הם לא רוצים. ריבונו של, אנחנו לא פה, אנחנו מתביישים כל כך ממה שהיה. תחכו תחזרו רגע אם

הם באים ואומרים להם תקשיבו אתם לא אשמים זה הנחש אתם בני אדם ולבני אדם קשה לו מה שהאדם הראשון עשה מה הוא אמר האישה אשר נתתה את העמדי לא היה פה לקיחת אחריות ושמה כל הבלאגן התחיל עוד פעם זה קשה לדבר על אדם וחווה כי זה קדושי עליון וזה לא באמת במושגים שלנו אנחנו משאילים מהם כדי שאנחנו נוכל לפתוח נושאים בצורה מיטבית אבל ברור שהם קדושי עליון ואין לנו השגה באמת במהר

אגב הרב מנספריטמן מביא איזה איזשהו רעיון יהיה יפה יפה יפה יפה על כל הרעיון של אדם וחווה פותח אור מדהים על כל הסיפור שלהם אבל אם אנחנו לוקחים את זה על הפשט כן אנחנו מסתכלים על אדם שהוא הטיל את האחריות כביכול על אשתו ואשתו מטילה את האחריות על הנחש הם עדיין הם עדיין נמצאים במצב של בושה

הם עדיין נמצאים במצב של בושה למה כשאנחנו במצב של בושה אנחנו מסתכלים לכל הכיוונים אנחנו לא יכולים להתמודד אנחנו מסתכלים אנחנו נבהלים נורא למה כי גם התינוק הקטן כשהוא פתאום מבין שהוא בלי בגדים הוא רץ רץ רץ רץ רץ ומתחבה כשהוא מבין בתחילה הוא לא מבין אבל כשהוא כבר מבין הוא רץ ומתחבה למה כי לא נוח לו לא נוח לו כביכול להיות ערום כשאנחנו מרגישים בושה אנחנו רוצים להתחבא אנחנו רוצים איך איך אומרים רוצה לקבור את עצמי מתחת לאדמה מתי את רוצה להיות מתחת לאדמה מתי את רוצה למות באותו רגע שאת לא יודעת מה לעשות עם עצמך ואת מרגישה ערומה עדיף שהאדמה תבלה אותי

סוג של הגנה

כן והתחושה תמיד שאנשים אומרים אני מעדיפה שהאדמה תבלה אותי אז עומדת שם אני אנשים אומרים הרגשתי כזאת בושה ובאסוציאציה שלי זה תמיד אדם שהוא הוא לא יודע איפה להתחבה מפעט שהוא כאילו ערום וזה נובע מתוך המקום שקשה לנו להתמודד עם תחושה של כישלון, עם תחושה של השפלה, עם תחושה של אני לא בסדר. כל בני אדם רוצים להיות בסדר מכל הבחינות, מכל המובנים, להיות בסדר פיזית. בגלל זה כשקשה לנו ואנחנו לא מרגישים טוב אנחנו כל כך רוצים כבר להרגיש טוב אנחנו רוצים להרגיש במיתבנו מבחינה רגשית מבחינה נפשית שלה לי הודעה מישהי שעוברת תהליך עכשיו היא אומרת לי תקשיבי אבל אבל עד מתי אני אהיה עם תנודות כאלה של מצב רוח אז תהיי

תנודות של מצב רוח מה קרה את רואה את הילד שלך לפעמים באפס אנדאון ואת אומרת טוב הוא מוציא שיניים טוב הוא בגיל הנאורים טוב את את מול הילד את יודעת לתת לזה פרשנות אז למה מולך לא כי אנחנו נבהלים אנחנו לא רוצים שיש שום דבר שיפסיק אותנו במרוץ החיים האדם יש לו שתי טבעים. בריחה מסבל ורדיפה אחר תענוג. והיות ואנחנו בורחים מהסבל ורודפים אחר תענוג, אנחנו לא רוצים שיש שום דבר שרוס לנו את התענוג ויגרום לנו לחוש סבל. וברגע של בושה אנחנו מרגישים סבל.

סבל בלתי נשבל.

בל. וברגע של אשמה אנחנו מרגישים סבל. ואז אני אומרת רגע שנייה תוציא את האשמה. שנייה תתני לעצמך לנשום עמוק. אחר כך, כשתרגישי כבר יותר טוב, תוכלי לחזור ולא לבדוק אם היה פה עניין של אשמע, איפה את השמה, איפה את יכולה לתקן שלא יקרה יותר. אבל ברגע הראשון, כדי שתוכלי להתמודד, תני לעצמך קצת מנוחה. תנטרי לי רגע את רגשות האשם, תני לעצמך להתמודד, נשימה עמוקה. ואז אישה, השם ישמור, א התפרק לה הבית והיא מרגישה שאולי יכלה לעשות משהו, אולי יכלה לעשות מעבר ואולי ואולי תעצרי זה כבר קרה. כך רצה השם. תני לעצמך את ההבנה שאת בסדר וו אחר כך, אחרי שתרגעי ותברי, לפני שתיכנסי למערכת הבאה, שבילי לעשות מקצה שיפורים

ותיקונים. אבל קודם כל תתני לעצמך מקום. כי אם ברגע שם ישמור שקרה המקרה הזה ואת ישר מהר מהר מתחילה לרוץ ולחפש איפה את לא בסדר? איפה את השמעה ואיפה את זה, את מגיעה לניסיון להקים בית נוסף מתוך מקום של סטרס מאוד גדול, אז את לא יכולה להבין אפילו איפה הייתה הטעות שלך ואיפה יש לתקן? דקה, תני לעצמך רגע מקום. קודם כל נשימה כמה כמה בעיות מוצאים את הפתרון שלהם מהמקום הזה של האורך רוח של ה שלא נקרא סתם אורך רוח כי זה מקום של נשימה ולא להיות במקום הזה של הפזיזות של ה

נכון נכון נכון וזה לא אומר שלא לקחת אחריות זה אומר בוודאי שלקחת אחריות אבל אחריות אנחנו יכולים לקחת כשאנחנו בסדר כי אם בגלל שאמרנו שאנחנו כולנו רוצים טוב אנחנו רודפים אחרי התענוג ובורחים מהסבל אז כשאני מרגישה שאני לא בסדר אז אני בסבל ואז אני מהר רוצה לברוח אל התענוג ואני אומרת לא נכון זה לא היה ככה זה כן היה ככה ואני מתחת כל מיני תירוצים ואני לא שנייה אל אל תהיי רגועה זה בסדר את ברוגע את בטוב אוקיי ואחרי שאת בטוב את יכולה גם להסתכל על מה שהיה לא בסדר ולקבל אחריות פרופורציות כמו שאמרנו אז אנחנו באמת נצא לקבל פרופורציות עם הפסקה מוזיקלית ונאפשר לכם לשלוח את השאלות שלכם אם זה בנושאים שאנחנו

עוסקים בהם בתוכנית הזאת ואם זה בכל נושא סאי הנפש. המספר מופיע לכם על המסך. אנחנו מחכים לשאלות שלכם. נעסוק בהם מיד אחרי ההפסקה.

אני יודע שאתה נראה פחות ממני, אבל אנשים פה יודעים שאתה יותר מבוגר ממנו. הוא רק נראה פחות. אבל תהיה עץ חוף שי אני פה. אוקיי. פשוט איזה תקופה ארוכה שאני כזה אתה מכיר את זה שאתה אתה לא פה ולא שם וין תחושה כזאת ש אני חושב שנעשיתי בינוני דווקא אחרי שכבר חשבתי שאני מתעלה באופן לא זמני באמציאות ועורר את זכרוני אני ידע מהפרטיולפר אני ישוב הרוח המנשבת בלי בלי קרירה בכל מצב שמנסה אני לשמור על הגרוב אני מקדים אור מאחר הרבה פעימה אני צריך כיוון כדי לצאת מהניון מינון בנוח נפש נשמה בין הרצון לעשייה שרוח מים דמה בנר עלה אתה צריך כיוון איזון כדי לצאת מהניוון מינון לנוח נפש נשמה בין הרצון לעשייה יש רוחם אדמה

בין העיר עלאהבה איך אתה מבי אחי? האם אפשר להיות קדוש ולהישאר נורמלי? להיות חופשי לעשות כל מה שבא לי? להתבגר ולהישאר טוטלי להתאבד על החלום באופן רציונלי למצוא את הרגש בשגרת הריפית לשים תחפוסת ולזכות התכלית ליצור פקיפו ולשמור על הבית שעדיין ניכו לזה זה כיהודי מו כבר מכל הגלויות מאלה גענו אפשר ליצור יבשת אפגניסטן פולניה וברסחמשת אני רוצה מיזוג לא וחברים לזוג אבל כדי שזה יהיה תענוג אני צריך כיוון איזון כדי לצאת מהניוון בנוח נפש נשמה בין הרצון לעשייה יש רווח מים דמהיר עלהבה אתה צריך כיוון איזון לצאת מהניוון מינון לנוח נפש נשמה בין הרצון לעשייה יש רוח מים אדמה בין הירעל

הנפש לא פראירית את מה שחשבת שחסכת ברבות השנים היא תקווה ממך עם ריבית של משכנתא אז תאזן את הכוח לשלוט בלב עם המוח ואז תוכל להשתחרר ולזרום ולחלום גדי ולחלום אבל בסופו של דבר אתה צריך אשפוז חפוז אחינו אל תהיה שבוז תזוז מן העצבות אל השמחה מחידלון לעשייה תצא מתוך ההפך מי שיעבוד לגאולה אתה צריך שבוז חרמוז חינו אל תהיה שבוז תזוז מן הצבו השמחה גיד לא להציע צורך מישהו לגאולה אותו צריך לשבנו אל תהיה שבוז לעשות מן העצבות על השמחה חידה לא לעשייה שים לכתוב הם בך עולם הזה עולם הבא בשיעבוד גאולה זה 300 שק טיפול חזרתם אלינו אנחנו כאן בתוכנית משיבת נפש כבר ניגשים לשאלות שלכם שמגיעות אלינו לטלפון כאן באולפן

האישר מכל אחת ואחת מכם בבית אנחנו עוסקים היום ברגשות שפחות נעים להתעסק איתם רגשות של אשמה של בושה שקשורים זה בזה ופוגשים אותנו בכל מיני סיטואציות בחיים, בכל מיני מצבים. ואנחנו ככה לפני ההפסקה נגענו בנקודה שיותר ממקדת את הנקודה שאנחנו פוגשים את את האשמה ואת הבושה ויכולים באמת להכניס את זה לפרופורציות כדי שאנחנו נוכל להתמודד, שאנחנו נוכל להתקדם ולא לא להתקע במקום הזה שחס וחלילה א גורם לנו להרגיש כאילו עדיף לנו להיות איזה כמה מטר מתחת לאדמה חס וחלילה

נכון כש שכשאנחנו חווים את ה את הבושה הגדולה ואנחנו מרגישים חשופים כל כך ואנחנו רוצים ללכת להתחבה אנחנו צריכים לזכור שאנחנו לא רצינו את המצב מלכתחילה לא קמנו בבוקר ואמרנו היום בא לנו שיקרה לנו דבר רע היום אנחנו רוצים לחוות משהו לא טוב היום לא רצינו את זה וגם גם כשנשים אומרות לי אבל מה את יודעת על זה מה את יודעת על זה את לא יודעת שום דבר על המקום שבו אני נמצאת בו ואני אומרת, תראי, אם תכניסי את זה לפרופורציה ואם תסתכלי על זה ממקום נכון, ואם תדעי לומר לעצמך שאת לא רצית את זה מראש, גם אם בסוף קרה לך וגם אם את חושבת שאני א לא אה אמ אמ לא הייתי כזאת טלית שכולה תכלת וגם אם הלכתי לאיזשהו מקום שהוא לא

היה לגמרי בסדר אבל לא רצית מראש שיקרה לך משהו רע לא רצית לא תכננת יכול להיות שזה נגרר יכול להיות היה לי מקרה מאוד מאוד מעניין בשבוע שעבר איזשהו א אה מגיד שיעור של איזשהי ישיבה לנוער נושר ביקש ממני א לתת הרצאה בפני רים אני לא נותנת בדרך כלל אבל זה הכיתה שלו והקבוצה ועמדתי מול נהרים נושרים

אמ בכל מיני צורות שהם היו נראים והסתכלתי עליהם ואמרתי רחמו נס כאילו ממש כל כך כאב לי הלב עכשיו בדרך כלל אני מביאה את זה בסדנאות מול נערות והתרגשתי כי אמרתי טוב אז יש לי הזדמנות לנסות להרים את את הנערים האלה ואני עומדת מולם ואני אומרת להם אתם יודעים שיש מדרש שאומר שכשרבי עקיבא א הגיע לכאן עלה למעלה לשמיים אחרי כל התהליך שהוא עושה כאן והוא מגיע למעלה לשמיים והוא אומר ריבונו של עולם אם אני צריך להתגלגל לכאן שוב אל תביא אותי לדור של ביאת משיח ואומר המדרש ואומר לו הקדוש ברוך הוא, אם אתה לא רוצה אתה לא חייב, אבל למה? אז רבי עקיבא אומר, לא שואל אותו הקדוש ברוך הוא למה, אלא המדרש מסביר למה רבי עקיבא

לא רצה. כמ שרבי עקיבא אומר שזה יהיה דור שיהיה בו כל כך הרבה פיתויים ויש כל כך לא פשוט ואנשים יעברו דברים כל כך לא קלים. ורבי עקיבא אומר, אני מפחד שאני לא אצליח לעמוד בזה ואני לא רוצה. ומישהו היה צריך לבוא במקום רבי עקיבא. אמרתי לו אותם נערים, אני לא יודעת מי, אבל יכול להיות שאחד מכם, האם אתם מצליחים מדי פעם להתגבר? האם אתם מצליחים מדי פעם להגיד לעצמכם לא בא לי להתבייש יותר? אז הם חיחו והם אמרו כן. אז אמרתי אז רבי עקיבא לא רצה להיות ואתם כן. כשאני מדברת על להכניס לפרופורציות אז זה הרעיון. זה לתת לעצמי טיפת כבוד כשאני מרגישה כל כך לא מכובד. כמו שאת שלפת את הסיפור הזה שכל כך מה שנקרא נוגע ובאמת

מכניס לפרופורציות לפעמים אנחנו לא יודעים לעשות את זה בשביל עצמנו לפעמים אנחנו לא יודעים באמת למסגר את זה אתה יודעת אני לא רוצה להגיד לנרמל את זה כי זה מרגיש לא נורמלי זה מרגיש

זה מרגיש לא נורמלי וזה כואב וזה לפעמים עצוב וזה שוחט ולא בא לך לרים את העיניים ואני מסתכלת על אותם נערים הם יושבים ככה מולי במעגל וסיטואציה כזאת שלא הייתי בה באמת מרים והם מסתכלים עלי וכאילו בעיניים שלהם הם אומרים הני עשיתי ואני אומרת להם אני יודעת שאתם אומרים לעצמכם עכשיו אם הייתי יודעת מה עשיתיזה דוסך כזה כמו קומיקס כל אחד אומר שלא אומרים את זה כן ומאיפה אני יודעת את זה אמרתי להם כי גם אני הייתי כמוכם

גם אני הייתי כמוכם וגם אליי באו בטענות ונתתי להם הרצה אחרי שדיבר איזשהו רב לפניי וקצת בא אליהם בביקורת והרגשתי שלא לגמרי הם מובנים לא כמו שאנחנו לא לגמרי מובנים וכמו שאנחנו לא מובנים בעיני עצמנו גם ואני אומרת להם רבי עקיבא היה צדיק נכון אתם יודעים רבי עקיבא עומד כאילו לפני לפני שסורקים לא לפני כשסורקים את בשרו במסרקות ברזל והתלמידים אומרים לו רבינו די והוא אומר לא לא כל ימיי חיכיתי לרגע הזה איזה צדיק אמרתי להם הוא תראו איזה צדיק אתם יכולים להיות כמוהו מסתכלים עליי בזלז זול כאילו בואי הביאו לנו רבנית אישה היא לא כל כך מבינה מה היום ואמרתי אתם יודעים כדי להבין למה רבי עקיבא מת היה מוכן למות על

קידוש השם צריך להתחיל קודם כל בלחיות על קידוש השם ואתם כל רגע ורגע חיים על קידוש השם וזה כל אחת שמרגישה רגשות השם צריכה לדעת שהיא חיה על קידוש השם בכל רגע ורגע כי כרגע מה שהיא רוצה כשלא טוב לה או שהיא עוברת דברים ויש דברים גם ממש ממש קשים בא לה לא לה לא להיות כאן והיא ממשיכה לחיות כאן אז היא חיה על קידוש השם ואותם נערים ברור ברור לי שהם עברו חלק מהדברים הלא נעימים שאני מדברת עליהם. יכולים לבוא ולהגיד לך גם זה לא שיש לי ברירה אחרת.

נכון, נכון, נכון. ועם כל זה אין לך ברירה אחרת ואתה מקיים את רצון השם בעצם זה שאתה כאן. ואז אני אומרת לנערים האלה כדי להבין את הסיפור של רבי עקיבא לכו אחורה דורות אחורה לכו לשכם בן חמור. ואני מספרת להם את הסיפור של שכם בן חמור. והוא עולה למעלה לשמיים והוא מבקש ריבונו של עולם מה נוטלים פה? ושכם בן חמור עשה. זה הייתה מצווה היחידה שלו. הוא עשה ברית מילה ועומד מלאך הברית ואומר, אני בא לתת לך את ה לדאוג שאתה מקבל את מה שמגיע לך. ואין הוא לא יכול לקבל כי הוא לא הוכיח שהוא ראוי לקבל את השכר על ברית המילה שלו. ומורידים אותו למטה לשמיים בתור זמרי בן סלו. ושוב הוא לא עומד בזה ושוב הוא עולה למעלה לשמיים

ושוב אני מספרת לבחורים האלה את הכל. ואז הוא יורד פעם שלישית כי הוא מבקש פעם שלישית גלידה. על זה נאמר, "תוריד אותי עוד פעם למטה למטה לארץ, כי אני רוצה להוכיח שאני יכול. אני רוצה ליטעול את השכר בעבור ברית המילה שעשיתי." הוא יורד בתור רבי עקיבא. ורד בתור רבי עקיבא, נשלח לו חבר טלפוני, זאת רחל אשתו. ורחל הצדקת שולחת אותו ללמוד תורה על שום מה. כיוון שבראתי יצר הרע, יש לו יצר הרע הגדול, הוא צריך להתגבר עליו. בראתי לו תורת תבלין.

ואמרתי להם, נראה לכם שסתם היא שלחה אותו ללמוד תורה כי מה? כמו שהיא יודעת לשם מה היא בא לשחת אותו ללמוד תורה והוא הולך ולומד תורה והוא חוזר הביתה והוא שומע מאחורי הדלת את השכן אומר לה תגידי לי איזה מין דבר איזה מין בעל יש והיא אומרת לו אם היה שומע לי היה הולך עוד הפעם אני ככה מספרת את זה לנערים מספרת ואני אומרת להם איפה אתם חושבים שהגיע רבי עקיבא אחרי ניסיונות וניסיונות וניסיונות

וקיבל עוד הזדמנות ועוד הזדמנות

עוד הזדמנות כן ובסופו של דבר הוא הצליח הוא יכל להסתכל ולהגיד אבל והבושה אוכלת ויש סיפור ואני ככה מספרת להם אני רואה שהם מתחילים להתרומם ואני אומרת להם נו ואז מספרת להם סיפור בגמרא שאני אספר אותו הכי בצניעות מפעת יש א היה ידוע אדם בירושלים שהיה צדיק מאוד גדול וסליחה הוא היה עשיר מאוד גדול והיה מצווה אחת שהוא לקח על עצמו וזאת מצווה ציצית ויום אחד הוא נפל ונסה לעיר אחרת מה שאומרים בשביל אחתו והוא מגיע לשם ותוך כדי שהוא מתנחכת לו הציצית סביב העיניים והוא נזכר והוא אומר אני לא יכול לעשות מה שאני רוצה לעשות עכשיו והוא אומר זה בלתי אפשרי זה זה לא ואז א עומדת שם אותה אחת שעמד לחתור איתה והיא אומרת לו

רבנו מה פסול מצאת בי הוא אומר לה לא מצאתי בך פסול אבל התורה שלי לא לא מרשה לי והיא משביעה אותו אותו ונותנת מבקשת ממנו על דף שיכתוב לה את השם שלו ואת עיר מגור ושם אבא שלו והיא מוכרת את כל מה שיש לה והיא נוסעת לבית המדרש של רבי חיא והיא אומרת רבנו תגייר אותי אומר לה רבי חיא שמה נתת עינייך באחד התלמידים שלי והיא אומרת לו כן והיא מספרת לו את כל הסיפור ואני מספרת את זה לבחורים והם תופסים את הראש איזה בושה איזה בושות מה את עושה אני אומרת להם איזה כבר היה מה שהיה כבר חז חזרת ביצ'ול מה את מספרת מי את מה את וחוץ מזה איך את מפילה אותו אמרתי להם אלא לספר איך רבי חיא הוציא אותו וגירר אותה וברך אותם

שהתחתנו להראות לנו איך הקדוש ברוך הוא מתייחס למישהו שהיה לו בטוב וחזר בתשובה היהדות לא מסתכלת איפה אתה עומד בסולם באיזה מצב אתה נמצא כמה גבוה אתה עומד זקוף על הסולם הידות לא מסתכלת על זה היד זאת מסתכלת כמה שלבים עלית בסולם. זה היופי גם שאת את מתארת איך את עומדת מול אותם נהרים ואת מראה להם תקשיבו אתם לא שונים מרבי עקיבא אתם לא שונים מרבי עקיבא אתם יכולים לקבל את ההזדמנות כמו שהוא קיבל כי אתם אותו הדבר אנחנו אותו הדבר ותראו התורה שלנו באה ומספרת סיפורים שכאילו בושה לספר אבל התורה שלנו לא מתביישת לספר

היא לא באה להבדיל

מדתותן אחרות שלבוא ולהגיד הנה יש פה קדושים שנולדו קדושים ומתו כקדושים. לא, הם עשו דרך כדי להגיע לאן שהם הגיעו. והדרך הזאת הרבה פעמים הייתה מלאה במאמורות, מלאה בבושות ומלאה באשמות, אבל הם הגיעו לאן שהם הגיעו דווקא מתוך המקומות הנמוכים האלה. וכמה יפה הצורה הלא מחובשת, המונגשת הזאת, שלבוא ולהגיד הנה, תראו, תראו את היופי של התורה שלנו שמגלה ולא מסתירה כדי שגם אתם ודווקא כלפי בורא עולם, זה לא שאתם צריכים עכשיו לבוא ולהתוודות מול בני אדם, זה זה מול הקדוש ברוך הוא. זה שלך ושלו, זה שלך ושלו ולא מול אף אחד. שוב להבדיל מדתות אחרות שאתה כביכול בא ומתוודה ומתבייש ומתבזה כלפי איזשהו בן אדם ומספר את מה ש

מה שעשית. לא, זה לא ממקום כזה. זה ממקום של זה הקשר שלי עם בורא עולם וזה הכי נקי והכי טהור שיש. וכשזה מגיע למקום הכי טור והכי נקי שיש, התורה גם כותבת את זה וזה נשאר לדורות וזה הופך להיות השראה לאותם בחורים ולאותם בחורות ולאותם אנשים, לא משנה איפה. תראו למי, עם מי אתם יכולים להזדהות, אם לא פחות מרבי עקיבא. וכל אחד מאיתנו יכול לקחת את זה. רק מה? שהם בגיל שזה מוחצן החוצה. הם בגיל שיש את ה את המבוגרים האחראים שבאים ואומרים להם נו נו נו שבאים ואומרים להם לא ככה אתם צריכים לפעול אבל בא אז מרצה כמוך ומראה להם תקשיבו גם אני הייתי שם וגם רבי עקיבא היה שם וכולנו כולנו פוגשים בדרך את המקומות האלה אז קומו קומו תמשיכו בדרך הכל בסדר

בדיוק בדיוק בדיוק וגם גם אם את אומרת כל כך נכון גם אני בתהליך שלי מסתכל קלת ואני אומרת היה לי המון שלבים שהייתי מלאת רגשות השם מלאת רגשות השם והייתי יושבת ולא סתם אומרים בימים הנוראים אתה אתה יוצרי אתה ידעת יצרי ואתה יוצרי כן משחקים המון במילים האלה של יוצר ויצירה של יצר כי הקדוש ברוך הוא לשבת למול הקדוש ברוך הוא ולהתוודות אין פה עניין של בושה הוא יודע ממה את עשויה הוא יודע ממי את את יכולה להתפלש מולו כביכול בכל הבוט שלך לך וו זהו זה את והתחלתי לספר לך קודם וככה אני רוצה לתת את יש לי בדודה מדהימה שיש לה כמה ילדים וכל אחד ככה הלך בדרך אחרת ואת יודעת כל אמא שבאה ממשפחה חרדית רוצה שכל הילדים שלה

יכו בדרך והכל יהיה חלק היא הולכת עם הבן שלה יום אחד בבני ברק והיא אומרת פרי אני מרגישה והבן שלה לא נראה הטיפוס הבני ברקי הקלאסי והיא ככה כן והיא אומרת אני מרגישה שהולכת מאחוריי השכנה נה הבנברקית שלי וכאילו מסתכלת עליי בעיניים שאומרת איזה מסכנת איזה מסכנה איזה ילד והיא אומרת ואני אני רוצה להגיד לה תקשיבי אני כל כך געה בילד שלי נכון שהוא לא כמו הילד שלך כן אנחנו אף פעם לא יודעים מה הילד שלה מה הילד אבל אבל הוא עושה לי נחת בדרך שלו ואמרתי לי את יודעת מה זה מזכיר לי ככש נכנס א אלישע כהן גדול לקודש הקודשים וכתוב שהוא רואה אה אה את ככה חלק הזה של הקדוש ברוך הוא ו והקדוש ברוך הוא אומר לו ברכניננה

בני זה הזמן שלישע אמור להגיד לו ריבונו של עולם מי אני ומה אני כלום לרגליך כלום אני עפר לרגליך אני שום דבר ריבונו של עולם אני כלום הוא עומד באומץ גדול והוא אומר לו אני אברך אותך ריבונו של עולם יהי רצון שיכבשו רחמיך על כעסך ויגעו לו רחמיך על מידות ך וכולי וכולי וכולי והקדוש ברוך הוא אומר לו מנענע לו בראשו אה על מה זה שלב שהוא ממש חצוף שהוא בא חס ושלום כן לברך אותך ריבונו של עולם הוא היה אמור להצטנע ולהצתדק לא הוא בא לספר לנו שהקדוש ברוך הוא מעריך בשר ודם הקדוש ברוך הוא מעריך אותם אנשים שנמצאים פה ועוברים את מה שהם עוברים הערך שלהם לא יסו לה בפז. הקדוש ברוך הוא לא צריך כאן מלאכים. הקדוש ברוך הוא

צריך פה בשר ואדם. אנשים שמתביישים, אנשים שרצו ושאפו ולא קרה להם. הקדוש ברוך הוא אוהב אותם. ותמיד אני אוהבת את מה שאומר רבי יצחק קוטנר. אומר, אנחנו בטוחים שאותם צדיקים נולדו צדיקים עם מטרות לראשיהם. אנחנו לא מבינים כמה גלגולים הוא רושם. עבר החפץ חיים עד שכתב את הספר הזה.

נכון. כמה גלגולים עוברים כל הצדיקים.

אנחנו מקבלים אותם כמו שאנחנו מכירים אותם. זה כביכול התוצר הסופי. אנחנו לא באמת יודעים כמה דמעות וכ אולי יש את הסיפורי חיים שלהם שמהם באמת אפשר וכדאי לקחת השראה. אבל בתכלס את מזכירה את החפץ חיים, אנחנו לא יודעים איזה ילד הוא היה, איזה קשיים הוא עבר, אולי הוא היה נוער נושר, ואז הוא בא ושמט את הסיפור של רבי עקיבא וקיבל מזה השראה והתחזק. אני לא מדברת על החפץ כן כן לא לא להפך אנחנו להפך נותנים הופכים הופכים את זה למשהו שהוא בר השגה לכל אחד ואחד מאיתנו ואת יודעת מה אין לי ספק אין לי ספק שהחפץ חיים בכבודו ובעצמו היה רוצה שנדע שאפשר להתקדם יש את הסיפור הידוע אני לא יודעת שופרת סיפורים להיות מלא רגע

שהיום עבור באמת אנשים שחשים בושה ואשמע כי אני יודעת שזה כל כך אוהב אבל יש את הסיפור הידוע לחפץ חיים שהגיע א בוקר יום ראשוןל לבית המדרש והוא רואה תלמידים על המזוודות שלו והוא אומר לו איפה אתה הולך ואז הוא אומר לו א אני הדלקתי סיגריה מול אהרון קודש בשבת בבוקר ווא

אמר לו באמת הסתיגה שלי מסתבר שהבחור הזה החליט יום אחד שלא בא לו יותר ללמוד בישיבה היה תקופת ההשכלה והוא חותך הביתה הגיע הביתה ברכבת אירופה הקפואה ואבא שלו רואה אותו ואומר לו מה אתה עושה פה אז הוא אומר לו חתי שאני לא לומד יותר אני הולך לאוניברסיטה אני רוצה ללמוד ואבא שלו אומר יושב כל הלילה משכנע אותו שלא יקרה ואומר לו לקראת בוקר תלחץ לי בתקיעת כף כשאתה לא עוזב את הישיבה יותר והוא לוחץ לאבא נשבע לו בתקיעת כף שהוא לא עוזב את הישיבה ואז הוא מגיע לישיבה בדרך הזו כבר מתחרט היצר הרע עובד שעות נוספות הוא מתחרט הוא רוצה לעזוב והוא אומר עצמ אבל אני לא יכול תקעתי לאבא כף זה מה ש החזיק אותו בכל הסיפור הזה צדיק

כן בדיוק אז אני לא יכול לעזוב את הישיבה אני גרום שהם יעזיבו אותי והוא באמת מגיע לשבת בבוקר והוא א מדליק את הסיגריה כשהוא רואה אותו חפץ חיים אומר לו תבוא אליי לדירה והוא יושב מולו והוא אומר לו באמת ככה קרה לך הדלקת סיגריה מול אהרון קודש בשבת והוא פורץ בבכי נורא והבחור אומר לעצמו מה לא הבנתי אני עשיתי כזה חטא גדול אני מה הוא בוכה ושוב הוא אומר לו באמת שככה קרה לך אני באמת אתה כנראה לא השם קרה לך משהו משהו משהו לא פשוט לך ובוכה ולאט לאט הבחור מתחיל יורדות לו כל ההגנות פתאום הוא הופך להיות רך ופתאום לא כועסים עליו לא חושבים שהוא לא בסדר לא חושבים לא פתאום כל ההגנות יורדות והוא מתחיל לבכות והוא

פורץ את הדלת של הבית של חפץ חיים וחוזר לישיבה ונכנס למיטה שלו שם שמיכה מעל הראש ויושב שם ובוכה זה היה בבוקר אחר הצהריים לקראת ערב מגיע חפץ חיים שואל איפה הבחור אומרים לו הוא בחדר בוכה לא מפסיק לבכות אז הוא אומר יופי הכל בסדר? כיוון שכשיורדות מאיתנו ההגנות וכשאנחנו מוכנים לתת לעצמנו להתבייש ומוכנים לתת לעצמנו להבין שקרה לנו מקרה שהוא לא נעים אבל יש תשובה ויש מי שפה הוא הוא החפץ חיים היה בשבילו אבל הקדוש ברוך הוא נמצא בשביל כל אחד ואחד מאיתנו ולכן לנקות את הנקיפות מצפון את רגשות האשם אנחנו נחזור אליהם בשביל למידה של מה לא לעשות שלא יקרה עוד הפעם אבל כרגע בריפוי תנו לעצמכם רגע תנו לעצמכם לכם

שנייה לעטוף כי עכשיו אנחנו נורא מתביישים ואנחנו מרגישים ערומים אז לעטוף את עצמנו בחום ובאהבה ובהבנה ובהכלה ואחר כך אפשר יהיה לבצע למידה אבל לפני זה שנייה להיות שם בשביל עצמנו

מדהים אז גם כשאת אומרת כשאנחנו מגיעים למקום הזה של האשמ ולתת לעצמנו את המקום הרגוע הזה הקדוש ברוך הוא שולח את השליחים הנאמנים כמו בסיפור של החפץ חיים שהוא זה שגרם לבחור בעצם לחזור אז באמת לדעת שלכולנו יש את המקום לחזור אליו כי הקדוש ברוך הוא מחכה לנו ואוהב אותנו ורוצה אותנו ולא להיתקע במקומות האלה של האשמ ושל הבושה ומי יודע אנחנו נראה לפי הפידבקים והשאלות שלכם אם שווה לנו להמשיך ולעסוק כי באמת נגענו רק בקצה הקרחון נכון פרי

אז אני רוצה להודות לך כי בלי להרגיש הסתיימה לה עוד תוכנית תודה רבה על הרבני פרי כהן ותודה לכם שהייתם איתנו לנו בעוד תוכנית של משיבת נפש. תודה לכם על השאלות, על ההשתתפות, על כל הפידבקים שאתם נותנים. תודה להשם על הזכות להיות כאן. אנחנו בעזרת השם ניפגש גם בתוכנית הבאה בשבוע הבא עם נושאים חדשים שנוגעים בנפש. תודה לכם ולהתראות. เฮ