מסע בין נשמות: פרק 1 - דודו כהן נפגש עם אריה אקרמן (עם כתוביות בעברית)

האמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה, כי בשבילי זה כמו עקידת יצחק. עד כדי כך? "אשא עיניי אל ההרים"... תנסו לייצר משהו שמחייב אתכם, שמאלץ אתכם. בלי זה... אריה. -מה העניינים? אתה עומד פה, שנתיים אחרי שעזבת את הבית הזה בקיבוץ שמיר, איך אתה מרגיש? כאילו, מה עובר לך בלב? האמת היא, שזו שמחה מהולה בעצב. מצד אחד, אני עצוב כי לבנות בית זה באמת עבודה ארוכה. השקענו פה הרבה מחשבה משלב התכנון, ובמו ידיי בניתי פה את כל הפרגולות ואת כל הגינה עשיתי פה. השקעתי פה ממש מאות אלפי שקלים רק בגינה, וגם הבית הזה זה ברמת התכנון ולבחור אריחים ולבחור קרמיקה ולבחור סלון ולבחור טלוויזיה ולבחור מטבח וברז למטבח וארונות אמבטיה

ואת המנורה שתדבר עם הסלון, והקו המודרני, והקו הזה. יש פה המון המון אנרגיה שהושקעה ב... ואז אחרי כמה שנים אתה יוצא? אחרי שמונה שנים יצאתי, והאמת היא שאני גם מרגיש הרבה שמחה, כי בשבילי זה כמו עקידת יצחק. -עד כדי כך? תראה, אני לא רוצה לשים את עצמי במקום של אברהם, אבל ויתרתי פה באמת על משהו מאוד מאוד גדול. גם הבית הזה, גם המגורים בקיבוץ, שזה אחד הקיבוצים הכי עשירים בארץ. חלמת בעצם לגור פה, נכון? זה חלומו של כל חילוני, אפשר להגיד, לגור בווילה כזאת, בקיבוץ כזה עשיר, במקום היפה הזה, רואים את החרמון, יש פה קהילה מדהימה, יש פה קיבוץ באמת באמת באמת מקסים. באמת חלום של כל חילוני. אבל באיזשהו שלב התחלף

לי החלום, ברוך השם, והתחלתי לחלום על בית כנסת, מניין, חיי תורה, חינוך תורני לילדים שלי. אבל זה לא עזר לך פה. לא, פה זה לא יכול היה לקרות. הקיבוץ הוא אחר, קיבוץ מאוד חילוני, אנטי-דתי. לא אוהבים פה דתיים, זה בלשון המעטה. וזה לא הסתדר. לא הסתדר. ובאמת, שוב, מבחינתי, אני כל הזמן אומר, גם אני וגם אשתי, אני מקווה שהוויתור הזה על הבית הזה, זה באמת מה שהקב"ה... אני יודע שזה משהו שהוא רואה, זה לא שאני מקווה. אני יודע שזה משהו שהוא רואה ומעריך. בגלל זה יש לי גם שמחה. כי גם אני חי במקום שיש בו חיי תורה, והילדים שלי הולכים לבתי ספר תורניים, וגם אני יודע שביום הדין מישהו יזכור את הוויתור הגדול הזה שעשיתי.

אתה חשבת בהתחלה שאתה יכול לשלב פה חיי רוח? -לא. אני מהיום הראשון שהתחלתי לחזור פה בתשובה, הבנתי שפה אני לא אוכל לשלב חיי תורה וחיי רוח. חיינו פה שמונה שנים, כי בעצם חיכיתי שמונה שנים שאשתי תוכל להגיע למקום הזה שהיא יכולה לוותר על הבית שלה. עבור אישה זה משהו עוד יותר גדול. באמת, זו הייתה עבודה שלה. לקח לי באמת שמונה שנים. חיכיתי לאשתי. הייתי מחכה לה גם עד לנצח נצחים. החלטתי באיזשהו שלב שאני לא יוצא מפה בלי אשתי והמשפחה שלי. והבית כמעט התפרק בדרך. -הבית כמעט התפרק. נסענו ממש להתגרש. הבנתי שאני לא יכול לחיות פה. אי אפשר לחיות פה חיי תורה. כאב לי לראות את הילדים שלי אוכלים בגן חסה לא כשרה, כאב לי

היחס שקיבלתי פה מהקיבוץ. חייתי פה שמונה שנים בכאב, והבנתי שאי אפשר לחיות פה חיי תורה. פשוט גם קיבלתי החלטה עם עצמי שאני לא יוצא מפה בלי המשפחה שלי, והמשפחה שלי והבית שלי והשלום בית שלי - יותר חשובים מהכול, מהכול. כאילו, אתה יודע, בדיוק קראנו לפני שבוע במסכת סוטה, כמה שזה חשוב באמת השלום הזה בין איש לאשתו, והקב"ה מוכן למחוק את שמו, ולמדתי מזה הרבה, ואמרתי, אני לא יוצא מפה בלי המשפחה שלי. כמה זמן שזה ייקח, זה ייקח. וזהו, באמת יש לי שמחה גדולה. אבל יש לי גם, כשאני רואה את הבית הזה, יש לי המון המון עצב. אני עם הידיים בניתי פה הכול. אני כאילו חפרתי פה את הגומות להשקיה. עבדתי פה חודשים על גבי

חודשים, לא הלכתי לעבודה, ופשוט בניתי פה את הגינה וגבס בתוך הבית, חודשים על חודשים. זה כאילו מין פרויקט כזה שלא נגמר. נתתי לו הרבה מאוד אהבה, ובסוף העליתי את כולו השמימה למען השם. מה העניינים? -הרב אריה! היי, מה העניינים, נעמה? בסדר, מה נשמע? וואו! בוא'נה, איזה יופי עשיתם פה! איך אני שמח שהבית שלי הגיע לידיים טובות. זה כאילו העברתי את הילד שלי ל... ועכשיו כשאני רואה איך מטפלים בו, אני מה זה שמח, תדעי לך. -מטפלים בו טוב. בדיוק שאלו אותי אם אני שמח או עצוב. אמרתי, שמחה מהולה בעצב. -נכון. אז עכשיו אני עוד קצת שמח, כי אתם מטפלים בו טוב. -גם שמח, גם עצוב. אני רואה שאתם אוהבים אותו. -מאוד! איך

בקיבוץ מתמודדים או מתייחסים לעזיבה של אריה? גם שמח, גם עצוב. כאילו, היה ברור שהקיבוץ לא יכול להכיל אותו, ומצד שני, זו משפחה שהייתה מאוד אהובה פה. אני יכול להגיד לך בצורה מאוד מאוד ברורה, שאף בן אדם בקיבוץ פה לא יודע מה אני עברתי פה במהלך החזרה בתשובה שלי. נאלצתי למכור את הבית הזה. זה לא משהו פשוט. כלומר, אף אחד לא יודע מה עברתי ואת הקשיים שהיו לי ואת הבידוד החברתי, כל הדברים האלה. באמת באמת אף אחד בקיבוץ לא יודע מה עברתי. כאילו, נעמה אמרה ש... בסדר, חייתי עם עצמי, עם הפנימיות שלי, התפללתי לקב"ה, אבל את הקיבוץ, את האנשים בקיבוץ, זה לא כל כך עניין. ובסדר, עכשיו עוד פעם אני אומר, יש פה אנשים

מקסימים, אני לא רוצה שבכלל... אני לא רוצה שיהיה פה איזשהו מין כאילו... נעמה ככה, אבל נעמה מקסימה. יש פה בקיבוץ שמיר אנשים מקסימים. כל הפירוד הזה של אנחנו והם - מה זה אני לא בא ממנו. ראית את הבית? תגיד, פה, זה המקום שסיפרת לי שבי הכי נגע. סיפרת לי שאשתך לא רצתה שתהיה פלטה של שבת במטבח. הייתה פלטה פה על הרצפה. יום שבת אתה בא לשתות את הקפה, שהוא על הפלטה פה ברצפה, יושב על הרצפה. מה אתה מרגיש? טוב, הסיפור מתחיל מזה ששמתי פלטה על הרצפה. שמתי את הפלטה על ה... ואת המחם קניתי כדי שאני אוכל לשמור שבת, והייתה מריבה גדולה ביני ובין אשתי. היא לא רצתה שיהיו בכניסה לבית פלטה ומחם, ובסוף התפשרנו שאני אשים

את זה פה. לא היו את כל הארונות האלה, רק עברנו לבית. שמתי את זה פה על הרצפה. ואז ביום שבת באתי והכנתי לי ככה כוס קפה על המחם על הרצפה. ואני מכין את כוס הקפה, והתיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. אמרתי, יש לי כזה... ראיתם איזה מטבח ענק ושיש באורך איזה 20 מטר, ובסוף אני מוצא את עצמי מכין כוס קפה כמו ככה איזה תאילנדי שגר באיזה צריף בהודו בשיא הפשטות, ואמרתי... וכאילו היה לי קשה להכיל את זה, והתחלתי פשוט לבכות מהסיטואציה המבישה הזאת שבניתי את הבית הגדול הזה וממש כל כך הרבה עבדתי קשה ומשכנתה, ובסוף אני מוצא את עצמי מכין כוס קפה על הרצפה. זו הייתה סיטואציה מאוד מורכבת. הקפה היה טעים לפחות? -אני חושב

שהוא היה מלוח מהדמעות. סביר להניח. -כן. בוא נראה עוד איך הם עשו פה שיפוץ בבית. הם ממש הפכו פה את כל הבית. תגיד, אז כמה זמן אתם גרים פה? פה אנחנו גרים שנתיים. עוד חודש אנחנו עוברים. קנינו בית, באנו לשכירות רק לראות ש... איך היה לעבור מהווילה המפוארת לבית כזה שהוא בית די ישן? תראה, כשמכניסים את הקב"ה למשוואה, אז כבר זה שווה. אם אין את הקב"ה בפנים, אז כמובן שאתה יודע... טוב, אריה, אנחנו עכשיו פה בבית שלך בקריית שמונה. התמקמתם פה, עזבתם את הקיבוץ, אבל משהו אחד חסר לי מהשיחה בקיבוץ. איך בכלל זה התחיל? אתה יודע, אתה מוקף בכל האווירה הקיבוצית, איך בן אדם חוזר שם בתשובה? אז באמת הגענו למצב שככה היה

לי, ברוך השם, נהניתי מכל החיים הגשמיים, גרתי בקיבוץ טוב, יש לי עסק, ברוך השם, טוב פה בקריית שמונה, פרנסה טובה. ואתה יודע, כל הזמן מחפשים מה עוד יטעין אותנו, מה עוד יטעין אותנו, מה עוד יטעין אותנו. אז חבר לקח אותי לאיזה... הציע לי לבוא איתו לאיזו סדנת מודעות ברמת הגולן. אישה יקרה, קוראים לה עליזה בן דוד, ושם בסדנה שלה בעצם התחלתי, אתה יודע, לחפור, לאט לאט לקלף את הבצל, לקלף את הבצל, להיכנס פנימה, מי אני? מה אני? לראות רגשות, לחפש את המקום של הלב ולא של השכל. ובאמת עשיתי את הסדנה הזאת פעמיים ועשיתי אצלה קורס מנחים. ולאט לאט... זו עבודה מאוד מאוד קשה. במהלך החיים שלנו אוטמים את הלב שלנו כדי לא

להיפגע מההורים שלנו, מהסביבה שלנו, ואנחנו לא מאפשרים לעצמנו להיות אנחנו, מה שאני. ובסדנה הזאת לאט לאט באמת במקום הזה, הצלחתי לקלף את עצמי ולדעת מי אני ומי אני ומי אני, אני... סדנאות מודעות הן לא בהכרח סדנאות אמונה. נכון, אבל ברגע שעושים עבודה נכונה, בהכרח אתה מגיע בסוף בסוף בסוף בסוף בסוף, אתה צריך להגיע למקום הטהור והאמיתי, שזה, כש... אתה יודע, מקלפים, מקלפים, את כל הקליפות, מגיעים לאמצע של הבצל, ושם יש, מה שאנחנו קוראים, הניצוץ האלוקי. באמת בסוף גיליתי את החלק האלוקי שבי, את הניצוץ האלוקי, גיליתי את הקב"ה. היה איזה רגע ממש ממש מכונן, שלווה בהמון בכי והמון המון... -מה זה הרגע הזה? מה הוביל

אותך לרגע הזה? הוביל אותי לרגע הזה, באמת לקלף המון תדמית, להבין שאני לא המשכורת שלי, ואני לא הבית שלי, ואני לא השם שלי, ואני לא התואר הזה שרשום לי על כרטיס הביקור. זה לא אני. מי אני בסופו של יום? אם כל הדברים האלה שמתארים אותי הם רק מתארים אותי, זה לא אני. אני לא... -אז מי אתה? הו, המסע אל מי אני - הוא מסע מופלא ומרתק. באמת באמת ששווה, כל בן אדם כדאי לו באמת לעבור אותו. אבל בסוף אתה מגלה שאתה חלק אלוקא ממעל. אין תשובה אחרת. כאילו, אנשים שחופרים וחופרים ומגיעים למשהו אחר... אני חושב על הרבה אנשים שחופרים, אתה יודע, והם לא מגיעים לזה, הם נשארים בתחום היוגה והמדיטציה. -אז הם לא עשו דרך נכונה. אז

יש להם עוד לאן להתקדם. בסוף בסוף, אני יכול להגיד לך בבירור, זה כמו בן אדם, מסופר ב'מסילת ישרים,' בן אדם שהולך, אתה יודע, הולך במבוך, אבל מישהו שכבר הגיע לסוף, אז הוא יכול להגיד לו: "תפנה פה ימינה, תפנה פה שמאלה." אני אומר לך מה אני ראיתי בסוף. אתה יודע, זה קצת אולי נשמע ככה מתיימר, אבל אני זוכר את הרגע הזה שגיליתי את האור, גיליתי את החלק אלוקא ממעל שלי, שאני לא רק גוף. לא באנו לעולם הזה לאכול, לשתות, להרוויח כסף, אתה מבין? לנסוע לחו"ל. הבנתי שבאנו לעולם הזה לעשות משהו אחר. יש פה נשמה. גיליתי שיש לי נשמה. אתה מתאר את זה בצורה פסטורלית כאילו גילית הארה וזה, אבל בפועל החיים היו הרבה יותר קשים.

דיברנו על זה שאתה היית בסביבה קיבוצית. גם מבית היו לך בעיות. זאת אומרת, אשתך איך היא קיבלה את זה? בכלל היה על מה לדבר? תשמע, קודם כול כשחזרתי בתשובה, שמעתי הרבה פעמים את המילה "התחרפנת"? כאילו, ואנחנו שומעים את זה הרבה פעמים. בן אדם שחוזר בתשובה, פתאום, אתה יודע, פתאום הוא שם בגדים אחרים, הפאות, הוא הולך ליער, מדבר עם איזה חבר דמיוני, החבר הזה גם עוד עונה לו, והוא בא הביתה ואומר: "דיברתי עם הקב"ה וזה." זה נשמע באמת כאילו בן אדם מתחרפן, בעיני העולם הזה, מה שנקרא. אז גם אשתך חשבה ככה? -כן, גם אשתי חשבה ככה, גם ההורים שלי. אני לא מאשים אותם. אני מבין למה זה קורה. הרבה פעמים אני רואה בעולם התשובה

אנשים מגלים את עצמם ורצים עם עצמם קדימה. הם... אני כל הזמן אומר שאנחנו... הקב"ה... אנחנו בעצם מגלים את הכיוון שאנחנו רוצים להגיע אליו, אבל צריכים לזכור שהקב"ה יש לו את הקצב שאנחנו צריכים לעשות את הדברים. כלומר, אנחנו לא קובעים את המהירות, ולפעמים כשבן אדם רץ מהר יותר ממה שהקב"ה רוצה - פה בא המקום הזה של "התחרפנת." אולי בקיבוץ אתה ניסית לקבוע את המהירות מהר מדי? תראה, בהתחלה אני ניסיתי לקבוע את המהירות מהר מדי. גם בהתחלה אני רצתי. היו לנו המון חיכוכים בבית. אשתי לא רצתה שאני אשים כיפה. אני אוהב אותה לגמרי. אני מוסר מודעה שאשתי, אני אוהב אותה ומת עליה, והיו לנו חיכוכים, כי שנינו באנו מהעולם

הזה. גם אני הצבעתי מר"צ, הייתי חילוני שמאלני. כלומר, שנינו היינו קיבוצניקים בתפיסה הזאת. ואני בהחלט מבין אותה מה היא ראתה. אני התחלתי לרוץ מהר מדי, גיליתי את האור. נמשכתי אליו כמו פרפר לאש, כמו כולנו. רציתי חיי תורה, רציתי כיפה, ציצית, שהילדים שלי יחזרו בתשובה, שהילדים שלי לא יאכלו אוכל לא כשר, אתה מבין? הייתי הולך לגן ורואה את הילדה שלי אוכלת חסה שלא עברה הכשרה, והייתי אומר: "אה! חמישה לאווים, תולעים." כאילו, כל זה בכל רגע נתון האוכל הלא כשר בחדר אוכל. ואז נוצרו המון קונפליקטים. איך אתה התמודדת, נגיד, סתם, סיטואציה יומיומית, חדר אוכל? תראה, ככל שהתחזקתי, אכלתי פחות דברים בחדר אוכל. הגעתי

למצב שאני בערב שבת מגיע לחדר אוכל רק כדי להיות עם המשפחה שלי. כבר הייתי עם כיפה. נכנסתי לחדר אוכל כזה, ולא היה לי מה לאכול. באתי מסביב, כי הייתה דלת אלקטרונית. הייתי צריך להיכנס דרך המטבח. אבל אתה יודע, הם הלכו לחדר אוכל. נשארתי... לא יכולתי להישאר לבד בחושך בבית לבכות. אז היינו עושים קידוש בבית, היינו הולכים לחדר אוכל. הם היו אוכלים, ואני, אתה יודע, הייתי אוכל איזו פרוסת לחם או ממשיך עם איזה מלפפון או עגבנייה. הסיטואציות הן לא פשוטות. החיים בקיבוץ לא היו קלים לי, לשבת לבד בחדר אוכל, אף אחד לא יושב... ממש החרמה כזאת. זה המקום שלהם. אני מבין אותם, אני מבין גם את הפחד שלהם ואת החששות שלהם

שפתאום נכנס להם בן אדם דתי לשמורת טבע החילונית שמאלנית מרקסיסטית הזאת שהם בנו לעצמם. ואיך אשתך? תראה, אתה כבר באת כאילו בסדר, עם אג'נדה, זה אני, זה מה יש. אבל אשתך זו לא היא בעצם. זאת אומרת, זה שינוי שהוא נכפה עליה. ומצד אחד, אתה מתרחק ממנה. מצד שני, הקיבוץ מתרחק ממנה. אז אני אספר לך שגם הסיפור הזה עם אשתי מתחלק לשני חלקים. בחלק הראשון באמת היו המון מריבות בבית והמון כעסים והמון עצבים, עד שהגענו למצב שאנחנו הולכים להתגרש. אני רציתי לחיות חיי תורה, ולא יכולתי פשוט לחיות בקיבוץ. הקיבוץ הזה, לא יכולתי לחיות בו. וממש נסענו להתגרש בקריית שמונה. נסענו עם האוטו, פתאום בדרך כנראה היה איזה מלאך. ריחמו

עלינו מהשמיים, סובבו לנו את האוטו ואמרנו שניתן עוד צ'אנס ונלך לטיפול זוגי. הלכנו לטיפול זוגי אצל מישהו שיעזור לנו לגשר על הפערים. במקביל, אני החלטתי שאני עושה עבודה עם עצמי. הרב שליווה אותי בכל תהליך התשובה, הרב אמיר, אמר לי שאם אני אתגרש, היהדות תהיה המקום האחרון שבו הילדים שלי יחפשו אמת. ילדים שראו שבגלל יהדות בית מתגרש וההורים כועסים, וכל המועקה שיש להם, הסיכוי שהם ילכו למקום הזה שגרם להם לכל הצער הזה, הוא אפסי. ולקחתי את הדברים שלו ברצינות מאוד מאוד גדולה, והחלטתי שאני עושה עבודה עם עצמי. הקושי של אשתי נובע מזה שבצד אחד יש לה בית מפואר בקיבוץ הכי טוב בארץ. באמת, קיבוץ עשיר וקיבוץ טוב. יש

שם קהילה טובה. באמת, אני יכול... המון סופרלטיבים יש לי להגיד על הקיבוץ. החיים שם טובים, נוחים, יש נוף יפה, וילה מפוארת, ובצד השני, מה יש? אתה יודע, לגור בעיירת פיתוח, לשים את הילדים בבית ספר ממלכתי. שם היה חינוך פרטי, הכול, אתה יודע, כמו הספר. זה 'וי' על הכול, ובצד השני אין כלום. ובעצם, אתה יודע, הייתי צריך למצוא את המקום שבו אני, הופ, מזיז את המאזניים. והמקום הזה שבו אני מזיז את המאזניים - זה אני נמצא פה באמצע, אתה מבין? זה אני צריך לעשות עכשיו עבודה, ולהיות בן אדם, לקרוא עוד פעם את 'מסילת ישרים,' ולהיות בן אדם יותר סבלני ויותר מפרגן ואבא יותר טוב ויותר מוסרי, והכול, כאילו, להיות יותר חייכן.

זה כמו מכונית מקולקלת, שעכשיו אני רוצה להגיד לאשתי, "בואי, תיסעי איתי באוטו," והיא רוצה לראות שקודם כול האוטו הזה יהיה יפה עם מנוע טוב וברקסים טובים. כל פעם כשעשיתי כבר איזושהי עבודה, אז במקום להגיד לי 'כל הכבוד,' אתה יודע, זה כמו מבחני הריסוק האלה, היא הייתה בודקת, היא הייתה כמו איזה תו תקן עבורי. אמרתי, "עשיתי צבע חדש לאוטו," שרטה, לראות באמת שהוא לא מתקלף. עברנו תקופה מאוד מאוד ארוכה שבה אני הבנתי שאני צריך להיות מודל למשפחה שלי ולילדים שלי של יהדות, של מה זה יהודי. עד שלאט לאט לאט לאט, אשתי אומרת: "וואלה, התורה, "היא יותר שוות ערך מהבית היפה הזה והקיבוץ הכי עשיר בארץ "עם הבריכה הזאת וכל

המסיבות וחדר האוכל." עכשיו, מי מראה לה את זה? אני. אז זו בעצם הייתה העבודה שלי במהלך כל השמונה שנים האלה, זה להטות לאט לאט לאט לאט, זה שבעים פעם צדיק... יעלה ועוד פעם ייפול ועוד פעם ליפול ועוד פעם ליפול, והמון המון סבלנות, כי גם יכול להיות שזה לא יקרה בסוף. יכול להיות שבסוף היא לא תעזוב את הקיבוץ, שזה לא יקרה. וזה לאט לאט. והיום באמת אני מודה על זה שזה קרה, כי אם זה לא היה קורה, אני לא הייתי עובר את התהליך הזה שעברתי. אם על ההתחלה היא הייתה אומרת: "יאללה, בוא לקריית שמונה," אותו אריה ה"לא-מתוקן", היה מגיע לפה. אז כל מה שקרה בקיבוץ, זה כמו איזה חדר כושר, אתה יודע. אתה מרים משקולות, מרים

משקולות, מרים משקולות, ובסוף אתה אומר: "וואלה, איזה יופי, ברוך השם." אז אני באמת שמח על שמונה השנים הקשות האלה. אבל הן הפכו אותי למי שאני היום, אז אני באמת... הקב"ה כנראה יודע בשבילנו יותר טוב ממה שאנחנו חושבים. אז היה שווה. -היה שווה. גם, אתה יודע, הקב"ה לא טועה. הוא מנהל את העולם הזה כבר 5,000 שנה בלי אף טעות, אז... היום אשתך היא שומרת מצוות. -היום, ברוך השם, היא שומרת מצוות. מעניין אותי לשמוע אותה. -אתה רוצה לקרוא לה? בוא נקרא לה. שלום. -שלום. אז אנחנו שומעים עלייך כל כך הרבה מאריה, אבל אני רוצה באמת לשאול באופן הכי ישיר, איך את? אריה, מילא, אתה יודעת, הוא ראה את האור, חזר בתשובה, חשב

שכולם צריכים לראות את האור בקצב שלו. אבל את, מצד שני, בפינה שלך, באג'נדות שלך, עזוב אותי מהשטויות שלך. כאילו, אתה מסכסך אותנו עם הקיבוץ. מה אתה עושה? איך זה נראה מהעיניים שלך? זה דבר ראשון שאני רוצה להבין. -כן. ודבר שני, זה איפה נוצר השינוי בעצם? כי לפי איך שבהתחלה ההתנהלות, זה עלול ליצור אנטגוניזם. אבל איך לקחת את זה בצורה קצת יותר מפוכחת ויותר... לדעתי, זה יותר נבונה, ולא לראות רק את האנטגוניזם, אלא לראות האם זה נכון או לא נכון, האם אריה התחרפן, או שאולי בעצם זו באמת הדרך? אז כן, האמת שבאמת זה היה תהליך ארוך, אבל בתוכו אני כל הזמן בדקתי את אריה. והיו לנו גם משברים, היינו צריכים לעבור טיפול

זוגי, היו חיכוכים, אבל ברגע שהאהבה והדבק הזה היה חשוב לשנינו, ואני ראיתי שבאמת אני והילדים כרגע מקום ראשון לפני הקב"ה, התחלתי יותר לאהוב ולהתקרב גם בעצמי לקב"ה, כי ראיתי את השינוי שבעלי עובר. ובאמת, ברוך השם... -את אומרת שינוי של מידות? בסבלנות, בכבוד לבני הבית, בדרך ארץ, במידות. אריה, פעם לא הייתה לך כל כך דרך ארץ? לא. לא כמו היום. כל העניין של לחזור בתשובה. מה זה לחזור בתשובה? לחזור בתשובה זה להיות בן אדם יותר טוב. נקודה. זה כל מה שכתוב בספר הזה שאנחנו פותחים אותו, זה לחזור בתשובה, כאילו... ואני שמח שכל בני הבית באמת ראו את זה. הבת שלי חזרה בתשובה, אחר כך הבן שלי חזר בתשובה. כל פעם מישהו

מבני הבית החליט שהוא שומר שבת. לגרום לבני הבית לשמור שבת, בלי להגיד להם אף פעם "אתה מחלל שבת," "זה אסור", "זה מותר." כלומר, לגרום להם להסתכל עליי ולרצות גם להיות ככה. כלומר, לחנך אך ורק מתוך דוגמה אישית, כי היה בינינו חוק שאסור לי להחזיר את בני הבית בתשובה, כלומר, אסור לי להגיד לאף אחד שום דבר. זה החוק בבית, עד כדי כך... -ויותר מזה, השינוי באמת, שאלת מה שינה אצלי את העמדות, שביקשתי מאריה שבעצם לא ינסה לשנות אותי, להגיד לי לחזור בתשובה. נכון, הוא ראה את האור, הוא נורא רצה שגם אני אלך, אבל זה היה מלחיץ שזה לא בא ממני. כשזה מהאור שלך, זה לא זורם. ברגע שהוא הבין שאני רוצה שהוא יאהב אותי כמו שאני,

שיקבל אותי כמו שאני, וגם אם עכשיו שבתות שלמות כן הייתי נוסעת לקחת את הילד ליום הולדת, כי עוד חיינו בחברה חילונית, שידע לקבל את זה, שידע להפריד, ובאמת שיקבל אותי כמו שאני, שאני אקבל אותו כמו שהוא - פה בא השינוי. -אבל את לא נשארת כמו שאת באמת. אני כמו שאני, ולאט לאט התאהבתי גם בדברים. התחלתי לשמור שבת מהדברים הקטנים, לא לבשל ולא לכבס ולא לנסוע, כי כל המשפחה לא נסעה, וזה היה כיף ונחתי, ומצאתי בזה גם את השקט ואת המטען, ככה הבטרייה שיש לכל השבוע. לזוגיות, תהליך תשובה תורם? ברוך השם. מה יש לדבר? זה תמיד מצחיק אותי שבעולם החילוני כאילו, בטוחים שהדתיים מתייחסים לא יפה לנשים שלהם, ואני אומר, השם ירחם,

כאילו, אני אתן להם כמה ספרים לקרוא, אחרי שני דפים הם לא יבינו בכלל על מה מדובר. כלומר, אני חושב שהמשפחה, הקן המשפחתי הוא הדבר הכי חשוב בעולם התורה. אי אפשר לחנך ילדים לתורה, אי אפשר לחיות חיי תורה. אם אין בית עם שמחה, עם כבוד ואהבה - אין כלום, אין כלום. כאילו, אתה שואל על זוגיות, אם אין זוגיות טובה - אין תורה, אם אין זוגיות טובה - יש כעסים בבית, אי אפשר לחנך ילדים בכלל, בטח שלא לעולם התורה. כלומר, ילד שרואה בבית שלו בית שהוא עצוב ולא שמח, והאבא כועס והאימא לא בסדר, אז מה? הוא יגיד: "ככה אני רוצה לגדול?" הוא יגיד: "לא, הנה שם בחוץ בפייסבוק כולם שמחים, לכולם יש עבודות טובות, "מכוניות יפות

וכסף." בטח, זו אשליה. אז הוא ירצה את זה, ובגלל זה הוא יצא בשאלה. בטח שעולם התורה תורם לזוגיות. שלא נדבר על טהרה בכלל, איזה דבר ענק זה. אני לא רוצה להרחיב פה יותר מדי. כלומר, התורה היא קודם כול דואגת שיהיה בבית שלום בית וזוגיות טובה. זו תורה. במקומות שאני לא הייתי ברורה לעצמי עוד מה אני רוצה, או לא הייתי בטוחה שזו הדרך, והיו לנו משברים, אז במקביל לטיפול רגיל שהלכנו לא אצל רב, גם הגיעו לידיי ספרים דרך הרב אמיר, דרך חברים שהתחלנו להכיר, שבאמת בספרים האלה, למשל, 'בגן השלום', 'בגן החכמה,' שבאמת ראיתי שבספרים האלה יש מענה. לרגע שמתי את כל המצוות, מצוות, מצוות, ורק התחברתי לצד הרוחני, שהוא באמת

מתאים לכל יהודי. אחרי זה מצוות, זה מי שרוצה וממשיך, וזה בסדר. אבל זה באמת נתן מענה. באמת עזר לנו. ואיך את התמודדת עם כל האווירה בקיבוץ? מצד אחד, אני אגיד לך מה. מה? מה השאלה? -אריה, כאילו מצד אחד הוא הפליג רחוק, מצד שני, החברים מהקיבוץ גם תפסו צד אחר, ואת נשארת באמצע. את בעצם מצד אחד, לא מאמינה במה שאריה מייצג כרגע, מצד שני, החברים כאילו, את מרגישה פגועה גם מהצד השני. אז איך בכלל? איך הכלת את זה? אני הייתי קרועה. היה לי כואב על אריה לראות אותו מתפלל לבד, וזאת אומרת, בודד בתוך הקיבוץ. היה לי קשה לראות גם את הילדים. חברים שהיו לנו וקשרים שהתנתקו, בגלל שלא יכולנו כבר לאכול אצלם, או חששו שאם הם

יהיו חברים שלנו, זה מסמל אותם כחברים של הדוסים, או כל אחד מהסיבות שלו פחד שהילדים שלו ישמעו בבית על הקב"ה וגם יגלה ויבוא להורים עם כל מיני שאלות. וזה היה קשה, זה היה קורע. זו הרגשה כזו באמת קצת לחיות כמו בכלא כזה שאתה צריך להחביא משהו, שאתה לא בסדר עם המון תחושות אשמה. לא פשוט. זה היה כבד. אז עזבתם משם. גם את עזבת משם בלב שלם? -בלב שלם. ממש. טוב, אריה, תשמע, הסיפור הזה אין ספק שהוא מעניין וייחודי. בכל זאת, כל העניין של הקיבוץ, וגם סלילת הנושא של הזוגיות, שאתה יודע, במקומות כאלה נפיצים זה עלול להתפרק, ואתם בחכמתכם כן איחדתם שורות. זאת אומרת, עשיתם להפך, אבל מכל זה אתה יצאת במופע יחיד. יש סיפור

מיוחד, אבל להרבה אנשים יש סיפור מיוחד. איך חשבת לצאת דווקא במופע, לספר, לגולל את כל הדברים? מבחינת פרטיות, אגב, זה בסדר מבחינתך? לא הפריע לך קצת? -היו חששות, היו דיבורים, אבל אריה מאז שהכרתי אותו הוא איש במה, הוא איש תיאטרלי, הוא יודע לעשות הופעות, ויש לו את זה. הוא כריזמטי, הוא מושך אנשים, הוא מתחיל לדבר. אז אם זה דרך סיפור החיים שלו, וכמובן שהוא שומר, וזה גם סיפור שיכול לעזור לאנשים אחרים, אז מבחינתי זה... ניצחון, זה בסדר גמור. נכון, גם התגובות היו מצוינות. אבל איך בכלל עלה לך הרעיון? קודם כול, חששתי מאוד להעלות את המופע הזה. עלה לי הרעיון. זה התגלגל ככה לאט לאט כשסיפרתי את זה פעם אחת,

וכולם התרגשו. באמת יש הרבה מופעי תשובה שאנשים באים ומספרים איך הם חזרו בתשובה, על הרגע הזה שבו גילינו את האור. אני מספר את זה, אבל זה לא העניין. כלומר, אני מספר על הרגע הזה, כתבתי אחריו מונולוג מאוד מאוד דרמטי אחרי שזה קרה, אבל הסיפור היפה במופע שלי, שבגללו גם הרב שלי דחף אותי לעשות אותו, הוא מה שקרה אחרי זה, שהבנתי שלחזור בתשובה זה להיות בן אדם יותר טוב. הבנתי שאני צריך לעבוד על המידות שלי ולא לרוץ קדימה. אתה יודע, גם משה היה לו קשה והוא יכול היה לצאת לבד, להגיע לארץ ישראל תוך יום, הוא כבר עזב את מצרים בכלל, אבל הוא היה צריך לחזור ולקחת את העם הזה וזה לא היה פשוט, ונכתבו על זה הרבה פסוקים.

וזה כל העניין היה, להוציא את המשפחה שלי מהמקום הזה. הקיבוץ היה עבורי מצרים. זה היה מקום שחנק אותי מבחינה רוחנית. ואיך מוציאים את המשפחה שלי ממצרים? לקח לי שמונה שנים באמת לעשות את זה, עם הרבה הרבה הרבה הרבה תפילות, הרבה תפילות. יש קטע במופע שאני... ככה ניסיתי למצוא איזו דרך להראות את התפילות שהתפללתי בהתבודדויות שלי, עם משהו שאנשים מכירים, ובחרתי את השיר 'שמע ישראל' שכתב יוסי גיספן, ואני מעלה אותו במופע בצורה מאוד מאוד מיוחדת. יש... אתה רוצה שאני אראה לך? -בוא נראה אותו. זה באמת אחד מהשיאים של המופע. "שמע ישראל, אלוקיי, אתה הכול יכול. "נתת לי את חיי, נתת לי הכול. "בעיניי דמעה, הלב בוכה בשקט

"וכשהלב בוכה, הנשמה זועקת"! וואו, מדהים! -זה סרטון ממופע הבכורה שעשיתי פה בקריית שמונה. אשתי ליוותה אותי בפסנתר. היא מטפלת במוזיקה. ביקשתי ממנה, ובאמת זה היה קטע מאוד מאוד מרגש. כולם כמעט בכו בקהל. אתה יודע, אומרים שדברים שיוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב, אז המופע הזה הוא באמת עבורי, להראות לאנשים איך נראה לב של בעל תשובה. טוב, לפני פרידה, יש לך אנרגיות, אני שמתי לב לאורך כל הריאיון, מאוד מאוד של לקרב, להראות מה זו היהדות האמיתית. יש איזה סרטון ויראלי שרץ ברשת, גם אצלנו בהידברות הכנסנו, שאתה עם האופנוע והקסדה. אולי אתה מוכר לחלק מהצופים, אז הנה, הם ידעו שזה משם. אתה אומר שם שהדבר הכי טוב מבחינה

עסקית, זה פרחים לאישה. נכון, מי שיש לו אישה שמחה בבית, יש לו... אני יועץ עסקי. אני עוזר לבעלי עסקים, אתה יודע, להתפרנס. זו העבודה שלי ביומיום. אתה יודע, עם כל הכבוד לכל הגרפים והאקסלים והפייסבוק והשיווק - אני תמיד אומר: בן אדם שיש לו בבית בית שמח, אישה שמחה, זוגיות שמחה - תהיה לו פרנסה עם ברכה. אתה יודע, זה לא רק המספרים. אפשר להרוויח 20,000 שקל ושזה לא יספיק, ואפשר להרוויח 5,000 שקל ולחיות עם זה בשמחה. אז גם אני אומר את זה שם, ואני אומר את זה תמיד: בית שמח, בית שיש בו זוגיות טובה - זה בית שתהיה בו פרנסה טובה. האישה, כל הפרנסה תלויה בשמחה של האישה. הקב"ה מביא לנו את כל הברכה רק מהאישה. וזה

דבר שחשוב מאוד לדעת את זה. אני מקווה, אני מקווה להעביר את המסר הזה, באמת, אתה יודע, לרוץ עם המופע הזה, ולהעביר את המסר הזה, מה זה הסיפור הזה, כמה זה חשוב באמת כשחוזרים בתשובה, לשים דגש על השלום בית וכמה הוא חשוב, ולהעביר את המסר הזה לכמה שיותר אנשים, להופיע ולהראות את זה. מה שאני, אתה יודע, זכיתי בו, חשוב לי באמת באמת שעוד אנשים מעם ישראל ועוד יהודים יזכו לראות את זה. טוב, אז בדרך הזאת הם באמת יראו את זה. אני מאוד מודה לכם. אני רוצה להגיד לכם תודה שהכנסתם אותנו לסיפור, לבית. -תודה שבאתם. -תודה. שיהיה המון בהצלחה. -תודה. אבל לפני שהם יעזבו, הצופים, בואו נראה את הסרטון הויראלי שלך. יאללה, בכיף.

אהלן, כאן אריה אקרמן, ליווי עסקי. הטיפ העסקי הראשון שרציתי לשתף אתכם, הוא ההשקעה הכי טובה שאתם יכולים לעשות בכסף שלכם. מאה וחמישים שקל בחודש, יותר טוב מגוגל אדוורדס, יותר טוב מפרסום בפייסבוק, הדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות זה, תאמינו או לא, לקנות פרחים הביתה ביום שישי. כי הפרנסה שלכם מתחילה בברכה שיש לכם בבית מהאישה. ותדעו לכם שאם יש אישה שמחה בבית, אז הפרנסה באה בקלות. ואם יש בבית אישה שהיא לא שמחה, אז לא משנה כמה כסף מרוויחים זה אף פעם לא שווה. אז אם אתה גבר ואתה רואה את הסרטון הזה, רוץ תקנה פרחים. ואם את אישה, תגידי לבעלך שיסתכל. בכל מקרה, שתהיה לכולנו שבת שלום. פה אני נפרד מכם. סיימנו את

הריאיון הזה עם אריה על גדות הנחל הזה שעובר ממש ליד הבית שלו. ואני חושב לעצמי שהיו כל כך הרבה סיבות לאריה להגיד: "סטופ, "אני לא רוצה את זה." החברה נידתה אותו, האנשים החושבים בקיבוץ לא חשבו באמת לפי הראש שלו. ממש כמעט גירשו אותו. המשפחה שלו כמעט התפרקה, אבל למרות כל הסיכויים הוא נאבק וניצח. זה סיפור של ניצחון, וזה מה שמרגש בכל הסיפור הזה. עריכת כתוביות: אורטל זגורי