אהבה ואיכות חיים - הרב זמיר כהן HD

כל אדם עובר בחייו מסעות רבים, לעיתים הדרך סלולה וחלקה והכל מתנהל כשורה, אך לעיתים היא מפותלת וערפל אופף אותו סביב. כיצד נתמודד במעלה הדרך עם התנודות, הקשיים והמורדות? הרב זמיר כהן בהרצאה מחזקת באמונה בהירה ונכונה בבורא העולם, בדרך לחיים אמיתיים וגם שלווים וטובים יותר. יש אנשים שחושבים ש-מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו? שכאילו, חס ושלום, כאילו שאלוקים רוצה שהאדם יסבול בעולם הזה, אומר לו, קח תורה, מצוות, אני רוצה קצת לחנוק אותך שתסבול. אבל אל תדאג, בעולם הבא יהיה לך טוב. הגישה הזו מנוגדת לתורה לחלוטין, וחלילה לחשוב, שזה באמת רצון השם- שהאדם יסבול כאן כדי שיהנה שם. אף על פי שמיד מתעוררת שאלה- הרי

בורא עולם הוא כל יכול, ויכול לסדר לנו את הכל, אבל אתה רואה שיש לי קשיים, יש התמודדויות, לא כל מה שאני רוצה מסתדר לי בחיים. התורה מתחילה את הפרשה במילים האלה: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן." ואז התורה מסכמת את כל 42 המסעות של עם ישראל במדבר: "ויסעו מרעמסס בחודש הראשון," יש כאן קרוב ל-50 פסוקים, היכן בדיוק הם חנו, יצאו לדרך, המשיכו. זו הפרשה האחרונה של ספר 'במדבר,' לקראת דברי הפרידה של משה רבנו מעם ישראל בספר 'דברים.' למה התורה צריכה לפרט את כל זה? זה מין סיכום כללי של כל מה שראינו בתורה עד כאן, כל מי שירצה יכול לבדוק בפרשיות, יעשה לעצמו סיכום, למה התורה צריכה

לסכם כאן את הדברים? אומר רש"י כך: "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו," יצאו למסע ארוך כדי להגיע לבית חולים שנמצא במקום רחוק, לרופא שנמצא שם, "כיוון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישנו, "כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך" וכו.' כלומר, כשחזרו מהמסע, עכשיו הוא ילד בריא, אומר לו האבא, אתה זוכר בהלוך- פה ישנו בבית מלון הזה, אתה זוכר שפה היה לך קר, פה קיבלת כאב ראש, למה הוא אומר לו את זה? מרוב אהבה, מרוב חיבה, כשהוא חוזר, הוא מסכם לו את הכל. אומר הקב"ה לעם ישראל כך- אתם עכשיו נכנסים לארץ ישראל, עברתם מסע של 40 שנה במדבר, עליות, מורדות, מקומות שלא היה קל איתם, אבל תדעו

לכם, שבסיכום הכללי, אתם תראו כמה טוב יצא מזה. כלומר, כשיש לאדם קושי בחיים, יש לו התמודדות מסויימת, במקום להתמקד בקושי של עכשיו, יאמר לעצמו, אני חייב להתעלות, לראות את כל התמונה מסביב, בגדול. ואז אני אגלה שהתקופה הקשה, גם הכתם השחור הזה שיש בציור, אבל הכתם השחור הזה, הוא חלק מהיופי של כל הציור. אם כל הציור היה עשוי מאותו צבע, הוא היה משעמם. נניח אדם שאוהב צבע כתום יצייר ציור שלם שכולו כתום, זה ישעמם, צריך גם את השחור, צריך גם את האחרים. שיר- איך עשוי שיר? שיר חייב להיות בנוי מתנודות, מעליות, ממורדות, אם ניקח שיר עם תו אחד לאורך כל השיר, זה נקרא שיר? אם כל השיר הוא צליל אחד, זה לא שיר. כדי

שיהיה שיר, צריך גם ירידות, עליות- עכשיו יש לך את השיר. זה היופי של האומנות. כך בכל תחום ותחום. לכן, רש"י נתן לנו דוגמא על מלך שבנו היה חולה, ולקח אותו למרחק כדי שיתרפא, ובחזור הראה לו, איך מהכל- יוצא רק טוב, איך כל נקודה שהיינו בה, יצא מזה רק טוב. מזכיר לו- אתה זוכר? פה כאב לך הראש, אבל תראה איך אתה מרגיש היום, איזה יופי זה היה, היה שווה הטירחה. פה היה לך קר, אתה סבלת, אבל היה כדאי? הוא אומר לו, היה כדאי, אם לא היינו עוברים את המסע, לא הייתי מתרפא. כך האבא מסכם ומראה לו, שגם הקשיים שהיו בדרך, הם לטובתו. ובאמת, אדם שנמצא בתקופות שהוא מרגיש שהוא על פרשת דרכים, חששות, אפילו חרדות, הוא מרגיש- עבד

במקום הזה, פיטרו אותו, עבד במקום אחר- לא מצא חן בעיניו, היה חייב- הוא מעצמו לעזוב. הוא נכנס ללחצים- מה יהיה עם הפרנסה? מה יהיה עם העתיד? צריך לומר לעצמו, הקב"ה מנתב את הדברים, בצורה הכי טובה עבורי. עליי מוטלת חובת ההשתדלות לעשות את שלי, אבל חלילה להרגיש כישלון. יש אנשים מרגישים- פה לא הלך לי, שם לא הלך לי, אני כישלון אחד גדול. מגיע לסוג של יאוש. חלילה! ראשית, כשיש לאדם לחצים של פרנסה, דאגות של מה יהיה, שיאמר לעצמו, אין ספק שהקב"ה ידאג לי! איך הוא ידאג? אני לא יודע. באיזה מסלול הוא ידאג? אני לא יודע. אבל ודאי שהוא ידאג. אדם שיתבונן בעולם הטבע יראה איך הקב"ה דואג לפרטים... כל מי שקילף פעם ביצה

קשה, כשהביצה לא מבושלת, לא כל כך שמים לב לזה, אבל כשמקלפים ביצה קשה, רואים שהביצה לא ממלאת- הביצה הקשה, הפנים- לא ממלא את כל הקליפה עד הסוף. בקודקוד יש קרום כזה, ששם הביצה נגמרת, בין הקרום לבין הקליפה, יש כמה מילימיטר של רווח. למה זה? לא חבל? היינו מרוויחים עוד כמה גרם של ביצה... למה זה לא מלא עד הסוף? התברר לחוקרים דבר מעניין: כשהאפרוח נוצר והוא שלם, יש כמה דקות, לפעמים יותר מדקות- עד שהקליפה תיבקע והוא יצא החוצה. אם לא יהיה לו אוויר, הוא ייחנק. מה עשה הקב"ה? סידר לו כיס של אוויר בראש הביצה כדי שבדקות האלה, יהיה לו מאיפה לנשום אויר. אדם שמתבונן בזה, אומר, הקב"ה דאג לאפרוח שיהיה לו מאיפה

לנשום אוויר, אז לי הוא לא ידאג שיהיה לי מה לאכול מחר? הוא דאג לי- לעיניים לראות, לרגליים ללכת, לאוויר לנשום, אז הוא לא ידאג שיהיה לי מה לאכול? אדם שיבחן סביבו- כמה אנשים הוא מכיר בארץ שמתו מרעב? יש מישהו שמכיר אדם שמת מרעב בארץ? יש מקומות שהם מוכים בצרות שכנראה הקב"ה שולח לשם- רק על פי הקבלה של גלגולי נשמות- זה דבר שיכול להסביר, איך רואים בעולם מקומות שמספרים עצומים של אנשים מתים ברעב עם כל מיני צרות- זה חשבונות של בורא עולם כשרואים מספרים גדולים, זה תמיד שייך לגלגולי נשמות כמו שמסבירים המקובלים. אבל במצב רגיל- אדם חי, ברוך השם, בוחן את עצמו, בוחן את העתיד, והוא אומר לעצמו: "מאן דיהיב חיי

יהיב מזוני." היה ראש ישיבה אחד שהגיע אליו, אחד מתלמידי הישיבה, ואמר לו, שהוא מאוד מוטרד מהפרנסה שלו בעתיד כי אחרי החתונה -הוא מוטרד עכשיו- מה יהיה? היום ברוך השם, יש הרבה משרות של תלמידי חכמים, של רבני קהילות, כותבי ספרי תורה, יש הרבה ערוצים של פרנסה- דיינים וכולה. אז לא היה כך, והוא היה מוטרד, מה יהיה עם הפרנסה שלו אחרי החתונה. שאל אותו הרב, ומי אמר לך שתתחתן? הוא נבהל- מה, הרב מאחל לו שלא יתחתן? הוא אומר לו, כבוד הרב, בעזרת השם! אמר לו הרב- ומי אמר לך שאתה תחיה בעוד חודש? הוא נבהל- כבוד הרב, בעזרת השם! ומי אמר לך שתקום מחר בבוקר? -הרב, בעזרת השם! אמר לו- הכל 'בעזרת השם', רק שיהיה לך מה

לאכול, זה לא בעזרת השם!? גם זה בעזרת השם. אתה תעשה את ההשתדלות שלך והשם יתן לך את השפע ואת הברכה, תחזק את עצמך באמונה ובטחון. כשהאדם חי גם בזמנים של קושי, בזמנים של לחץ, כשהוא לא יודע מה יהיה מחר, אבל הוא אומר: "מאן דיהיב חיי יהיב מזוני," מי שנותן לי את החיים, הוא גם ידאג לי לזה. כך הוא נכנס לחיים רגועים וטובים. אומרת התורה: "אלה מסעי בני ישראל-" תראה את כל הפירוט! והאמת, היה צריך להקדיש שעות, רק ללמוד את שמות המקומות כי כל מקום- יש בו מוסר השכל גדול, גם שם המקום: 'קברות התאווה...' כמה אפשר ללמוד מהמילים האלה. 'חנו במדבר'- מה המשמעות של המדבר? כל מילה ומילה, יש פה מוסר השכל גדול. אבל התמונה

הכללית של כל המסעות, אומר הקב"ה לעם ישראל, כשהייתם בתחנה עצמה, היה לכם קשה, היום אתם עומדים להיכנס לארץ, תסתכלו לאחור- הכל יצא לטובה. מכל קושי, מכל משבר- יצא יותר טוב. לכן, אסור גם לאדם בזמנים של כישלון, להתייחס לעצמו כאל כישלון. כמה אנשים- שומעים שהם, שומעים את זה, מדברים על עצמם- 'אני כישלון אחד גדול, 'מה שאני עושה- לא מצליח, הכל לא הולך לי.' חלילה לחשוב כך! 'תומס אדיסון' שהמציא את הנורה שכל העולם משתמש בה, כל התאורה החשמלית בנויה על ההמצאה שלו, הוא העיד על עצמו, שלמעלה מאלף ניסיונות הוא עשה לייצר נורה, וכולם נכשלו. שאלו אותו, אז איך... מאיפה קיבלת כוחות? איך המשכת? אמר להם, כי כל פעם

שבניתי נורה שלא פעלה, לא אמרתי לעצמי 'נכשלתי,' אמרתי לעצמי, 'למדתי שנורה כזאת, לא מייצרת אור.' למדתי. לא נכשלתי אלא למדתי שאת זה, לא כדאי לעשות, בוא נעשה משהו אחר. הוא לא נשבר. הכבשה 'דולי' ששיבטו אותה- למעלה מ-160 נסיונות נעשו- נסיונות כושלים שלא הצליחו, עד שזה הצליח. אם היו נכשלים אחרי 90 פעם, אחרי 80 פעם, היו מתייאשים, זה לא בשבילי, אז באמת לא היינו מגיעים ל... כל המדע לא היה מתקדם, כל הגילויים! מי יודע כמה הצלחות יכלו להיות לכל אחד ואחת מאיתנו, אם לא היינו מגיעים למסקנה- נכשלתי. אלא אומרים, למדתי, למדתי שזה לא, אז עכשיו בוא נבדוק, מה כן? זה נכון, לא רק בעניינים גשמיים של פרנסה, של זוגיות,

כל תחום שרוצים בחיים, זה נכון אפילו במימד הרוחני! אדם ששואף להתעלות ברוחניות שלו- רוצה לתקן את מידת הכעס, רוצה להתחיל לשמור שבת, רוצה להקפיד לברך על כל דבר שהוא אוכל, באמת רוצה להתאמץ ולהשתדל ולהשתנות. אז הוא מנסה פעם, פעמיים, 5 פעמים, 10 פעמים, והוא רואה שכל פעם הוא נופל מחדש, עלול להגיע למסקנה- אז כנראה שזה לא מתאים לי, זה לא בשבילי. טעות גדולה! לא לומר שבעניין הזה- אני חתיכת כישלון, כי אם הקב"ה דרש ממני לעשות את זה, אני מסוגל לעשות! יש לי את הכוחות, יש לי את היכולות. נפלתי, נכשלתי- אז הוא אומר, שלמדתי מתוך הכישלון, איך להפיק לקחים כדי לא ליפול שוב בעניין הזה. אדם למשל, שאמר לעצמו, אני

מהיום שומר על קדושת העיניים, לא נכנס בטלפון או במחשב לסרטים שהם לא צנועים, אני יודע שזה מזיק לי, זה הורס אותי, זה סתם מבעיר אותי, זה... מבחינה חברתית, משפחתית, עם עצמי, זה גרוע בשבילי, לא טוב. מקבל על עצמו באמת להפסיק עם זה. ובאמת- שבוע, שבוע וחצי, 10 ימים -שמר על עצמו. ערב אחד- רגע של חולשה, פתאום מצא את עצמו שנפל שוב. אסור לו לומר לעצמו, כנראה שזה לא בשבילי, כנראה שאני לא מסוגל. צריך לומר לעצמו, למדתי שאני לא יכול לסמוך על עצמי להיות עם מחשב שהוא לא חסום או עם טלפון שהוא לא חסום. אז אני אפיק לקחים- אני אעבור כעת לטלפון שיש בו חסימות כדי לשמור על עצמי יותר. וכך מכל כישלון, הוא לומד איך לא

ליפול שוב. אדם חייב לאהוב את עצמו! אדם שמזלזל בעצמו, מרגיש שהוא לא שווה, שהוא לא מסוגל, ש'זה לא בשבילי,' הוא ישאר כל הזמן למטה! כל המצליחים הגדולים בעולם, כל מי שהרימו פרוייקטים אדירים בעולם, מעידים על עצמם שהיו להם המון קשיים ונפילות בהתחלה, אבל היו עקביים, לא התייאשו, האמינו בעצמם. האדמו"ר מקוצק אמר משפט שצריך לזכור אותו, משפט שבמבט ראשון נראה מבהיל, אפילו אולי חס ושלום, על גבול הכפירה, אבל כשמעמיקים בו רואים כמה הוא אמיתי. הוא אמר: "כשם שהאדם חייב להאמין באלוקים, כך האדם חייב להאמין בעצמו." לא להאמין בעצמו שהוא אלוקים- שזו כפירה, להאמין בעצמו שהוא מסוגל. כמו שאתה צריך להאמין בבורא עולם

שברא את העולם והוא אוהב אותך, ומשגיח עליך, אתה צריך להאמין בעצמך שאלוקים נתן לך כוחות, שאתה יכול ומסוגל, תעלה רעיונות טובים, תתאמץ עליהם, תבנה. נפלת? זה לא הצליח? אל תתייאש, תנסה שוב, תעזר באחרים, תגבש עמדה, דעה, תתגבר ותתעלה עד שתגיע למקום הנכון. אומרים שנפוליאון היה אומר לחיילים שלו, שמי שלא שואף להיות גנרל, גם חייל פשוט הוא לא יהיה. תשאף להיות גנרל! שאלו אותו, מה אתה רוצה, שכל החיילים יהיו גנרלים? אמר, אני יודע שלא, אבל כל חייל צריך לשאוף להיות גנרל. אז כל אחד יגיע לאיפה שהוא יגיע, לפי המסוגלות שלו, אבל השאיפה צריכה להיות- אני רוצה להגיע לשם, אני רוצה להגיע לפסגה. בפרט עם ישראל- שהקב"ה נתן

לעם ישראל נשמות גבוהות. חכמי הקבלה מסבירים, שמנוע של יהודי, זה לא מנוע של אומות העולם. גם גוי שרוצה מנוע כזה- יכול לקבל, אם הוא יתגייר גיור כהלכה, יקבל תוספת נשמה. יש כאלה שלא מאמינים לתורה, שכתוב: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי," אבל שיפתחו את העיניים גם בלי התורה, יסתכלו על העולם ויבדקו -האם בעם ישראל, אין משהו מיוחד. פחות מחצי אחוז יהודים יש בעולם, מקבלי פרס 'נובל'- בסביבות ה-25 אחוז! זה בלי שום יחס! כל ההמצאות, כל הפיתוחים, כל המהפיכות בעולם, כל השינויים, בלי המוח היהודי, העולם היה תקוע כמו לפני 2000 שנה, נמצא באותו מצב! כל השינויים הגדולים בעולם, נעשו על ידי עם ישראל, בין לטובה, בין -חס

ושלום- להיפך, כי רואים שהמנוע הזה עובד אחרת. אפילו אדם שלא רוצה להאמין לתורה, יראה מתוך המציאות, שזה מנוע אחר. ומי שזכה להיוולד בתוך עם ישראל או להתגייר והפך להיות חלק מעם ישראל, צריך להסתכל על עצמו- אנחנו יושבים פה בבית כנסת, מתוך מיליארדים שיש בעולם, אבל במבט רוחני- היינו רואים פה יהלומים זוהרים ביחס... כל אדם, כתוב: "חביב אדם שנברא בצלם," אבל עם ישראל שהוא מהבנים של הקב"ה: "בנים אתם להשם אלוקיכם," "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי," זו אבן יקרה ברמה אחרת, זו גדולה ברמה אחרת. ואדם צריך לדעת להכיר בעצמו, ביכולות, בגדולה שלו- לא מההיבט של התנשאות, להתנשא מעל האחרים- אני ואני, אלא להכיר את הכוחות

שיש לו, להבין שאם הוא בן מלך, אם היא בת מלך, זוהי זכות גדולה, זה כוחות אחרים, זו מסוגלות אחרת, ממילא הוא מתאמץ ומשתדל ואז גם רואה פירות, שהוא עצמו לא האמין שהוא מסוגל בכלל להגיע אליהם. נמצא, שכשהאדם יודע לאהוב את כל המצבים שעוברים עליו בחיים, הוא יודע- "אלה מסעי בני ישראל" אבל נגיע לתחנה שנראה את התמונה כולה -כמה היא תמונה יפה. לאהוב- לא רק את המצבים בחיים, לאהוב גם את עצמו, עם כל הביקורות שיש לו על עצמו- אם זה על המראה, אם זה על החוכמה, אם זה על שטויות שהוא מדבר לפעמים- צריך לאהוב את עצמו עם הכלים שהקב"ה נתן לו. רק בכלים האלה, להיבנות הלאה. אדם שזוכה לאהוב את שתי הנקודות האלה: את התחנות

בחיים ואת עצמו עם הכלים שהוא קיבל, אדם כזה יכול להגיע לאהבת הזולת, מכאן להגיע לאהבת אשתו- אהבה טהורה, אהבה אמיתית, ומכאן להגיע לפסגה- של אהבת השם. אדם שלא אהב אדם אחר, אדם שלא אהב את אשתו, אישה שלא אהבה את בעלה, אף פעם לא יוכלו להבין, מה זה אהבת השם אמיתית. מי שלא חווה אהבה בחיים שלו, לא הרגיש בתוכו אהבה, איך הוא יאהב את הקב"ה? אבל כשהוא בונה את עצמו בהדרגה- קודם כל, להכיר בערך עצמו, לאהוב את המצבים שעוברים עליו, לאהוב את הכלים שהוא קיבל, ואז הוא עולה למדרגה- לאהבת הבריות. כי ברגע שאדם יודע להכיל את עצמו, הוא גם יכול להכיל את האחרים. לא מדברים עכשיו על לאהוב את עצמו, הכוונה- להיות אגואיסט,

להיות מרוכז בעצמו, שכולם צריכים לשרת אותו. זה דבר מאוד מעניין שרואים אותו בתורה- התורה דורשת מאיתנו דרישה מאוד מעניינת, איך להתייחס לבורא עולם ואיך להתייחס להורים, ובכלל- לבני אדם: "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך," אהבת השם, זה נשמע טוב- לאהוב את הקדוש ברוך הוא, ברא אותנו, נתן לנו. אז מה זה שהתורה אומרת: "את השם אלוקיך תירא?" "תירא" זה יראה, זה פחד. אם אני אוהב אותו, למה אני צריך לפחד? אבל התורה דורשת: "ואהבת את השם אלוקיך"- תאהב אותו, אבל גם תפחד ממנו, "את השם אלוקיך תירא." אותו הדבר רואים כלפי הורים- "כבד את אביך ואת אימך", "איש אימו ואביו תיראו." שני פסוקים. "כבד את אביך

ואת אימך-" זו אהבה. אדם מכבד את מי שהוא אוהב, נותן, מעניק. "איש אימו ואביו תיראו-" צריך שיהיה יראה מההורים, יראת כבוד מההורים. אבל אם אני אוהב, למה צריך גם יראה? בעומק הדברים, מי שישים לב- אהבה ויראה הם הבדל, אותו הבדל שבין נותן לבין נוטל- מקבל. אדם שהוא אוהב את השני, הוא נותן או נוטל? הוא נותן. אדם ש... הורים אוהבים את הילדים, כשאבא אומר לילד 'אני אוהב אותך', מה הוא מתכוון, ולכן, מה? לכן אני רוצה שתיתן לי? תעניק לי? או שאני אתן את כל כולי למענך? אני אוהב אותך, פירושו- אני אעשה הכל בשבילך! אהבה זו נתינה. לעומת זאת, יראה, בלי שנרגיש, זה סוג של לקיחה. למשל: בעל מדיח כלים, אבל למה הוא מדיח כלים?

לא בגלל שהוא אוהב את אשתו ורוצה לעזור לה, הוא מפחד מהצעקות שלה... כשהוא מדיח כלים כעת, הוא מעניק לה או שהוא דואג לעצמו? דואג לעצמו- לא רוצה לשמוע צעקות, העיקר שהיא תשתוק, הנה כלים רחוצים, אל תבואי בתלונות. יום נישואין, קונה לה מתנה יפה- פרחים, בלב אומר 'רק תשתקי ואל תתלונני.' אז למי באמת הוא דואג? הוא דואג לה? הוא אוהב אותה? הוא נותן לה? הוא נותן לעצמו כי הוא לא רוצה שיטרידו אותו. יוצא שיראה- אדם שפועל מתוך יראה, מתוך פחד, זה אדם שדואג לעצמו, 'אני לא רוצה להיפגע ממנו. הוא גדול ממני, הוא חזק ממני, לא רוצה להסתבך איתו, 'לא רוצה שיציק לי, אני מפחד.' אבל אהבה זו נתינה. אומרים חז"ל, נכון שאהבה זו

השלמות, גם אהבה כלפי הורים, אהבה בזוגיות, אהבת ישראל, כל סוגי האהבה, זו שלמות. אבל אומרים חז"ל- זה גילוי פסיכולוגי שלימדו אותנו- שלפעמים האהבה מגיעה למצב של ריפיון, האדם לא מרגיש את הרגש שהיה לו כל הזמן, והאוהב- פעמים שהוא מבעט. אדם שרק אוהב, לפעמים הוא יכול לגלות שהוא הכניס בעיטה לזה שהוא אוהב אותו. אבל אתה אוהב אותו, למה בעטת בו? כי בזמנים של ריפיון, האדם יכול לבעוט במי שהוא אוהב, זה יכול להיות הורים, יכול להיות אשתו, בעלה, השכנים. לכן, אומר הקב"ה: "כבד את אביך ואת אימך," זו שלמות של אהבה. אבל תזכור- בזמנים שאתה מרגיש ריפיון- "איש אביו ואימו תיראו," צריך שיהיה לך גם פחד מהם, יראה. תפעיל את

זה, בזמנים של צורך. גם כלפי אלוקים: "ואהבת את השם אלוקיך," אבל לפעמים אתה לא מרגיש את הרגש של האהבה בעוצמות- תכניס את היראה, תפעיל את מערכת הבקרה הזו... גם כשאדם הולך לריב עם מישהו, הוא לא ילך לריב עם מישהו יותר חזק ממנו. לפעמים שני ילדים רבים, והאבא רואה את זה מהחלון, יוצא- צועק על הילד שהוא לא מכיר אותו, 'תעזוב את הבן שלי, אל תתעסק איתו!' נוזף בו, צועק. הוא אומר לו, 'אני אקרא לאבא שלי!' הוא אומר לו, 'תקרא, לא מפחד מאבא שלך.' ההוא הולך, אחרי 2 דקות חוזר עם הר אדם בגודל של בניין... הוא מיד מתנצל- 'סליחה, לא אמרתי כלום,' מיד מוריד את השרוולים חזרה, לפני כן הרים אותם... מוריד, מסתובב, חוזר

הביתה. מה קרה? איפה כל?... איתו אני לא אתעסק! כשיש לאדם יראה מאלוקים, גם בזמנים שהאהבה יורדת, הוא מפעיל את היראה. גם ביראה, כותב הרמח"ל, יש כמה דרגות: יש יראת העונש, ויש יראת הרוממות. יראת העונש, היא הדרגה היותר נמוכה- שהאדם מפחד לעבור עבירה כי אלוקים יעניש אותי. לפחות לא יעשה עבירה, זה גם טוב. עדיף שיהיה לו יראת העונש ולא יעבור עבירה, מאשר יעבור עבירה ויענש. אבל היראה היותר גבוהה- אומר הרמח"ל, זו יראת הרוממות. יראת הרוממות, פירושו של דבר: שאדם ירא מגדולת האלוקים. לא בגלל שהוא מפחד ממכות עכשיו, אלא הוא אומר, אלוקים כזה גדול שברא בריאה כזו אדירה ועושה לי כל כך טוב, ונותן לי הכל, כל כולי שייך

לו, אני אעבור על דבריו? זה לא הגיוני! הוא אומר לי לא לגנוב, ואני מעביר מהחשבון של השותף לחשבון שלי בגלל שאף אחד לא מרגיש? אבל אני עובר איסור מהתורה! הקב"ה לא רוצה את זה! אז הוא נהיה אדם ישר, אני אפגום בקדושת העיניים או לא אהיה נאמן לאשתי? אלוקים אמר שזה אסור, אז גם אם אף אחד לא רואה אותי, אני שומר על עצמי. כך שבת, תפילין, מברך על מה שאוכל, לא מתגלח בסכין, מקווה, צניעות, וכן על זה הדרך, כי האדם יש לו יראת הרוממות מגדולת האלוקים. השילוב של יראה ואהבה יוצר שלמות. דבר מאוד מעניין: אם היה כאן לוח, והיינו כותבים את המילה 'יראה,' ארבע אותיות, ומתחת ארבע האותיות האלה, היינו כותבים את המילה 'אהבה,'

וחותכים במאונך באמצע, שתי אותיות כאן, שתי אותיות כאן, של כל מילה, מה היינו מקבלים מצד ימין? המילה 'יראה': ה-י' וה-ר' של המילה יראה מתחברות עם ה-א' וה-ה' של המילה 'אהבה', ומה היינו מקבלים מלמעלה למטה? 'יראה.' סוף המילה 'יראה'- א', ה' מתחברים עם ה-ב', ה' של המילה 'אהבה,' מה מקבלים כאן? 'אהבה.' כשכותבים 'יראה' ו'אהבה', זה מתחבר גם כאן- 'יראה' ו'אהבה,' יש כאן שלמות אחת, שניהם יחד זו שלמות. היסוד הזה, הוא נכון גם בזוגיות, לא רק בכיבוד הורים, ולא רק ביחס לאלוקים, גם בזוגיות. כשבוחרים בת זוג, צריך שיהיה לך קצת יראה ממנה. אם הוא מתחתן עם בחורה שאין לו שום יראה ממנה, הוא בכלל לא מתייחס לדיבורים שלה,

זה מצב לא בריא. צריך שיהיה לך גם יראה ממנה, שבזמנים שהאהבה מתפוגגת, היראה תיכנס לתמונה. כך גם אישה כלפי בעלה, גם בזוגיות, כיבוד הורים -תמיד צריך שילוב של יראה ואהבה. אבל השלמות זה אהבה כי אהבה, זו נתינה אמיתית. כשאדם אוהב, הוא פועל כדי להעניק באמת. זה הרבה יותר טהור, הרבה יותר נקי. לכן, יש טעות אצל אותם שכשאומרים 'אני אוהב'... לפעמים בחור פוגש בחורה, כבר בפגישה הראשונה, עוד לא מכיר אותה בכלל, אומר לה 'אני אוהב אותך.' עכשיו, היא כבר חיה בדמיונות שכמה רגש יש לו כלפיה, והוא יהפוך את העולם כדי שיהיה לה טוב בחיים, והיא לא מבינה שהוא אוהב את עצמו, רק הוא רואה שיש כאן איזה כלי להשתמש בו... והיא

מתבלבלת במילים שהוא אומר. כמדומני, שסיפרנו פעם את הסיפור שהיה עם רבי ישראל מסלנט, אבל נחזור, גם אם סיפרנו, למי שלא שמע. הייתה חתונה של אחד הבחורים בישיבה, ורבי ישראל מסלנט היה גדול הדור בזמנו, ראש הישיבה, ענק במוסר, בהנהגה, בדרך ארץ. הוא ישב עם הבחורים של הישיבה בחתונה, והמלצר, כמו היום, מסתובב בין המסובים עם מגש ויש שם מאכלים שונים, שואל כל אחד, מה הוא בוחר. והנה, הרב קולט מהאוזן, ככה מהצד, שאחד הבחורים מצביע על הדגים שבמגש, ואומר לו, 'אני אוהב דגים.' בא המלצר, הניח לו דגים בצלחת כמו שהוא ביקש. הרב לא אהב את המשפט הזה אבל בחתונה, לא אמר לו כלום. צריך לדעת גם שמעירים לבן אדם, לא לבייש אותו

ליד אחרים. למחרת קרא לו למשרד. הבחור מאוד התרגש- 300 בחורים, הרב קורא דווקא לו. נכנס, והרב- בסבר פנים יפות 'מה שלומך?' פונה, מתעניין. אחר כך הוא שואל אותו, אתה זוכר מה בדיוק אמרת אתמול למלצר בחתונה כששאל אותך, מה אתה רוצה לאכול? הופתע מהשאלה, אמר לו, כן, זוכר. מה אמרת לו? -שאני אוהב דגים. אמר לו הרב, אתה באמת אוהב דגים? אמר לו, כן, הרב, משהו לא בסדר? אסור לאהוב דגים? כשר, הכל בסדר. אמר לו הרב, את מי שאוהבים, לא הורגים ומטגנים ובסוף אוכלים. אתה אוהב דגים? תקנה להם אקווריום, תפנק אותם, תן להם אוכל טעים, תן להם נופים, מרחבים, זה נקרא 'אוהב דגים.' אתה יכול להגיד 'אני אוהב לאכול דגים.' אבל אל תגיד

'אני אוהב דגים!' כל מי שקורא את הסיפור הזה, מיד שואל את עצמו, מה איכפת לרב, שהוא אמר 'אני אוהב דגים?' אז הוא אמר, אני אוהב דגים, אז מה? הרב חשש שהבחור הזה, לא יודע מה פירוש המילה 'אהבה.' שהוא חושב ש'אני אוהב', פירושו, אני רוצה להשתמש. לכן, הרב העמיד אותו על טעותו כי אם הבחור הזה מבין שלומר 'אני אוהב,' פירושו: להרוג, לטגן, בסוף לאכול, מה יקרה כשהוא יאמר לאשתו 'אני אוהב אותך?' עלול להיות מסוכן... אמר לו, אתה צריך לדעת- אהבה פירושה נתינה. כשאני אומר 'אני אוהב', זה אומר -אני מרגיש מחוייב להעניק, זה הפירוש 'אני אוהב.' כשגבר אומר לאשתו 'אני אוהב אותך,' צריך לזכור, שבמילים אחרות הוא אומר לה אני

מחוייב להעניק לך. וכך גם כשהיא אומרת לו, וכך הורים לילדים. זה מה שגם אומר הרמב"ם בהלכות 'אישות:' "ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו "יותר מגופו ואוהבה כגופו." מה פירוש "אוהבה כגופו?" שהוא קשוב לצרכים שלה כמו שהוא קשוב לצרכים של גופו. כמו שהוא לא ממתין כשהוא צריך משהו, עד שהוא יגיע לקריסת מערכות, ואז הוא הולך לקחת- אדם רעב, אוכל לפני שהוא יתעלף, צמא- שותה לפני שהוא יתייבש, גם כשאשתך צריכה משהו והיא מבקשת ממך שתעזור לה, היא צריכה את העזרה שלך, אל תמתין שהיא תקרוס. אל תמתין למצב שהיא כבר תצעק. אתה רואה שהיא צודקת, היא זקוקה לעניין הזה, בידך לעזור לה, לאהוב אותה, פירושו של דבר- להיות קשוב לצרכים

שלה. וחשוב להדגיש- אדם שבאמת מחוייב להעניק, מה הוא מגלה לפתע? שהוא המרוויח הגדול. כשהאדם מחוייב להעניק, והוא עושה את זה מכל הלב, הוא יגלה שהוא המרוויח הגדול כי הוא יקבל כפל כפליים מהצד השני. לא שיעשה את זה בשביל זה, כמו שה'משנה' אומרת בפרקי 'אבות' על המצוות שבתורה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס." אבל "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכרך." כלומר, אתה שומר מצוות, אל תעשה את זה בגלל שאני רוצה שכר, אני עושה כי בורא עולם אמר- אני עושה. סמוך עליו שהוא בסוף יתן לך. זה כמו שאבא עשיר מבקש מבנו שיסדר לו איזה עניין, הבן רץ, משתדל, מתאמץ, הוא אוהב את אביו! הוא עושה את זה בגלל שהאבא ביקש, לשמח

את האבא. הוא יודע שבסוף האבא גם יתן לו צ'ק של 10,000 דולר, אבל זה בכלל לא השיקול שלו, הוא לא חושב על ה-10,000 האלה, הוא חושב על זה- זה אבא, אני אהפוך את העולם שיהיה לאבא שלי טוב! כך גם כשהאדם מקיים את המצוות או אוהב את אשתו, כל דבר שהוא עושה, הוא עושה את זה כי זו האמת. אני מחוייב להעניק, מחוייב לתת, מחוייב לעשות רצון השם. רק אני יודע- "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכרך"- שיבוא זמן, שהוא יתן לך את כל הטוב. זה מה שה'גמרא' אומרת- ה'גמרא' מספרת שבא פעם גוי להלל הזקן, ואמר לו, גיירני, למדני את כל התורה כולה, כשאני עומד על רגל אחת. כלומר, תגייר אותי אבל אני- אין לי סבלנות עכשיו שתשב ללמד אותי את כל

הפרטים, משפט קצר- תלמד אותי את כל התורה ואני בא להתגייר. בהתחלה הוא הלך לשמאי, שניהם היו גדולי הדור, הלך לשמאי הזקן, דחף אותו באמת הבניין שבידו, היה לו מקל כזה, אל תבלבל את המוח, שלח אותו משם. הלך להלל, הלל זיהה שהוא באמת רוצה להתגייר, רק הוא לא יודע מה זה תורה, הוא לא יודע עדיין מה זה מצוות. אמר לו, טוב, בבקשה, תעמוד על רגל אחת. ואז אמר לו: "מאן דעלך שניא לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל וגמור." -מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך, השאר- כל המצוות שבתורה, תרי'ג מצוות- זה פירוש של המצווה הזו. שואלים שם כל המפרשים, זה מתאים למצוות של בן אדם לחברו, מה עם מצוות של בן אדם למקום? איפה שבת נכנסת כאן?

איפה תפילין נכנסים כאן? אבל התשובה היא- הלל אומר לו, אתה יודע מה היסוד של התורה? תהיה רגיש לזולת. תהיה אכפתי שהשני לא יצטער בגללך. אם את זה אתה תרכוש, אתה גם לא תרצה לצער את אלוקים, ואם אלוקים אמר לך לשמור שבת, אתה לא תחלל שבת כי זה מצער אותו. -"מאן דשניא עלך לא תעשה לחברך" זה לא רק כלפי החברים, אלא ברגע שאתה תפתח רגישות אמיתית לאחרים- ואתה יודע שיש אלוקים, כשאתה תתגייר, אתה ודאי תרצה לעשות את רצונו בלב שלם, בלי לצער אותו בשום דבר. שזה בעצם היסוד, והשאר הכל יצא מתוך היסוד הגדול הזה. אבל רואים, מה הלל בחר לשים במרכז, עמוד התווך- שכמו הגזע, שכל הענפים של התורה יוצאים מתוך הגזע הזה. הדברים האלה

נכונים כל השנה. בפרט עכשיו- בימי 'בין המיצרים' שעיקר העבודה והפעילות, זה אהבת הבריות, זה שנאת חינם- שצריך להתרחק ממנה כמו מאש! אף על פי שאין שנאה שהיא חינם, לכאורה הביטוי 'שנאת חינם' הוא ביטוי מוזר, יש שנאה שהיא חינם? יש אדם שהולך ברחוב, פוגש לראשונה אדם שלא פגש אותו בחיים, ואומר לעצמו בלב, 'איך אני שונא אותו?' יש דבר כזה? אין מצב שאדם שונא בן אדם סתם, אם הוא שונא- יש סיבה. אבל אומר הקב"ה, כל הסיבות שיש לך: לקח לך, אמר לך, פגע בך, זו סיבה לתבוע אותו לדין תורה, לשלוח שליחים שידברו איתו שיחזיר לך את מה שהוא לקח, אבל זה לא מצדיק שנאה. השנאה עצמה, היא חינם. זה שיש ביניכם משהו- תסתדרו! כמו אבא

שאוהב את הילדים. לכן, בפסוק שם כתוב: "ואהבת לרעך כמוך, אני השם." מה נכנס כאן, המילים האלה- "אני השם?" הפסוק המלא: "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך, אני השם." "לא תיקום ולא תיטור"- זה קשור לאהבה, אבל מה זה "אני השם"? למה נכנס כאן? אומר הקב"ה לעם ישראל: "ואהבת לרעך כמוך-" אני יודע שלפעמים זה קשה, כי יש לך טענות אבל תזכור ש"אני השם" ואני אבא של שניכם, וכשאח מוותר לאחיו, אבא יחזיר לו את מה שהוא ויתר. שני אחים רבים על משהו, זה רוצה את המשחק הזה, וזה רוצה את המשחק ההוא, האבא מסתכל מהצד, הוא רואה שאחד האחים אומר לעצמו, אני אוותר, נותן לאחיו את המשחק. קורא לו האבא, אומר לו, נתת לו את

המשחק הזה שהוא כבר ישן וקצת שבור? אני אקנה לך משחק חדש. למה? כי ויתרת מעצמך. כך אומר הקב"ה: "אני השם"- תדע, אני האבא של שניכם, אני בראתי אתכם, אני עומד מהצד, ואם אתה- "ואהבת לרעך כמוך" ואתה לא נוקם ולא נוטר, אל תחשוב שאתה תפסיד מזה, "אני השם"- שאחזיר לך את הכל! כמה בתים, בעקבות פטירה של הורים, משפחות שלמות התפרקו. אחים ואחיות שהיו אוהבים בלב ונפש- יושבים שבתות ביחד, שרים ביחד, שמחים ביחד, האמא נפטרה או האבא נפטר, והגיעו למצב של ירושה -מחלוקות, כעסים, לא מדברים אחד עם השני. אפילו שכל אחד בטוח שהוא צודק, אבל כל מי שיאמר לעצמו, אני מוותר, אף על פי שלדעתי מגיע לי יותר מהירושה, אבל אני מוותר לשני,

כי בזה אני משמח את הקב"ה- שאנחנו לא רבים בינינו. אומר לו הקב"ה: "אני השם"- אני בורא עולם, אני רואה את זה, אני אדאג לך מהצד שאתה תקבל ממקומות אחרים, כפל כפליים, למה? כי אתה היית מוכן לוותר מעצמך בשביל אהבת ישראל, אהבת הבריות, בפרט בין אחים, כמה זה חשוב! והמציאות מראה שכשאח מוותר, הולך לקראת- כמה מעריכים אותו האחים האחרים, יש כאלה שאחר כך מתביישים- איך בכלל אני התחלתי לריב על זה? גם הוא מוותר, מגיעים לפשרה מגיעים להסכמה, אבל גם אם לא, גם אם לא- הוא רואה שהוא ויתר ובאמת נראה לו שהוא הפסיד, אבל אומר הקב"ה: "אני השם," אתה עשית את זה בשביל השלום? אז אני אדאג שאתה תקבל ממקום אחר. היה מקרה כזה, אצל

הרב דוד בצרי מירושלים, הגיע אליו אדם וסיפר לו: הוא, ברוך השם, מבוסס כלכלית, אדם אמיד. ההורים היו עניים, האחים והאחיות- כל אחד עם הסיפור הפרטי שלו, הוא היחיד שהצליח בעסקים, ובמקום שההורים יגורו בשכירות, הוא קנה להם דירה. רשם דירה על שם ההורים, קנה להם דירה, כמה עשרות שנים חיו בדירה הזאת, עד סוף ימיהם. נפטרו ההורים, באו האחים, אמרו, אנחנו צריכים להתחלק בדירה, ירושה של ההורים. אמר להם, מה זה להתחלק בדירה? אני קניתי את הדירה הזאת להורים, רק מתוך שרציתי שיהיה להם טוב, שיהיה להם דירה... אבל זאת דירה שלי. אמרו לו, זו ירושה- מתחלקים בין כולם. הוא שאל את הרב בצרי מה לעשות- לתבוע אותם לבית משפט,

להילחם, לדין תורה, מה הוא אמור לעשות? או לוותר. שאל אותו הרב, אם אתה תוותר, אתה תגיע למצב כלכלי קשה? זה יפגע לך בפרנסה? אמר לו, לא, גם ככה, ברוך השם- יש לי דירה, יש לי פרנסה, חי טוב, אבל איפה הצדק? זו דירה שלי! אמר לו הרב, תדע, שאם אתה מוותר בשביל השלום, אף על פי שאתה בטוח שאתה צודק, בלי להיכנס עכשיו מה ההלכה אומרת בזה, אחרי שזה על שמם, אם זה לא עובר בירושה- אבל זה שאתה תוותר בלי להגיע למשפטים, לדינים וכולה, אין ספק שהקב"ה יחזיר לך אחר כך, כפל כפליים. והאדם הזה קיבל את זה על עצמו- גדולה אמיתית של אדם שבאמת מוכן לוותר. כי אצל הקב"ה, אהבת ישראל, זה עניין כל כך יסודי, כל כך קריטי, על זה חרב בית

המקדש! וכתוב, שעל זה יבנה! חז"ל אומרים: "כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו חרב בו." למה? כי אם היינו ראויים שיבנה, אם היינו מתקנים את מה שקלקלנו אז, הוא היה נבנה. אם לא נבנה, זה אומר שעדיין לא תיקנו. כתוב ש-הרי פרשת 'מסעי', הוא מסכם את כל המסעות, אחר כך הגבולות של ארץ ישראל, והחלוקה של ארץ ישראל בין השבטים, ואז התורה אומרת, כשאתם נכנסים לארץ ישראל: "והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שם רוצח מכה נפש בשגגה". אדם שהרג בשגגה- הרים גרזן כדי לחטוב את העץ, והברזל של הגרזן עף והרג מישהו, בשגגה, תאונת דרכים- הרג בן אדם בטעות. באותה תקופה היו ערי מקלט- עיר מיוחדת, שמי שהרג בשגגה, עוזב את

המשפחה, עוזב את העסקים, הולך לאותה העיר- אסור לו לצאת מהעיר הזו. עד מתי? "וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש." כשהכהן גדול היה נפטר, הם היו משוחררים, יכולים לחזור לבית, אבל כל זמן שהכהן גדול חי, היו צריכים להישאר שם. וחז"ל אומרים, שאימותיהם של הכהנים הגדולים, היו הולכות לערים האלה, שנמצאים בהם אותם שהרגו נפש בשגגה, מביאות להם מזון, ממתקים- לשמח אותם. למה? כדי שלא יתפללו על הבן שלהם שימות. הרי הם נמצאים שם, עד שימות הכהן הגדול, אז הם עלולים להגיע מתוך הצער, לבקש- די, שימות כבר הכהן הזה, רוצה לחזור הביתה! אז האמהות היו מפנקות אותם- האמהות של הכהנים גדולים, כדי שלא יתפללו על הבן

שימות. הפסוקים האלה מעוררים מיד שאלה- מה הקשר בין הכהן גדול לבין מי שרצח בשגגה? למה צריך לסבך את הכהן גדול, שיחכו כבר שהוא ימות? אומרים חז"ל, כי יש תביעה על הכהן גדול- אתה נמצא בבית המקדש, מקום קבלת תפילות, אם היית מתפלל כמו שצריך על עם ישראל, אם הייתה בך אהבה אמיתית, ולא רק חושב על עצמך, אף יהודי לא היה נהרג בשגגה. אם יש יהודי שנהרג בשגגה בעפולה, זה בגלל שאתה -הכהן הגדול בירושלים, לא התפללת מספיק. לכן, אומרת התורה, אלה שהרגו בשגגה, הם יהיו שם עד שהוא ימות- ויחזרו הביתה. זה נועד להלחיץ את הכהן גדול- אתה התמנית לתפקיד... לכן התורה מדגישה: "מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש"- אתה עלית

לגדולה, שכחת את העם? איפה האהבת ישראל שבך? יש תביעה על הכהן הגדול. רואים כאן, שאדם שיכול על ידי האהבה שבו, לתרום לאחרים, לעזור לאחרים, הקב"ה דורש ממנו- למה לא התפללת על עם ישראל? כשמתפללים- אדם מתפלל על עצמו, יש הרבה קוראים 'תהילים' לצורך עניין מסויים שהם זקוקים: רפואה, ישועה, פרנסה, זוגיות, כמה חשוב תמיד להוסיף- מבקש על עצמו, אבל גם לבקש על אחרים, על כלל ישראל- שהשם ישמור את עם ישראל בכל מקום שהם, שיתחתנו כולם, כל מי שצריך ילדים, פרנסה- שיתפלל על אחרים. התפילה- יש לה כוח גדול. זה חלק מאהבת ישראל, גם לזכור את האחרים בתפילות של האדם. נקרא פסוקים שנראה כאילו שהתורה מתערבת בדבר שלא קשור אליה, לא

קשור להלכה: "וידבר ה' אל משה בערבות מואב על ירדן יריחו לאמור," הם עכשיו עומדים לפני הכניסה לארץ. "צו את בני ישראל ונתנו ללוויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים "סביבותיהם תתנו ללוויים." ואז הוא נותן פירוט, שהמגרש צריך שיהיה 2,000 אמה, סביב כל עיר היו צריכים לתת מגרש 2,000 אמה, 2,000 אמה של שטח ריק, אחר כך שדות, פרדסים. ממתי התורה אמורה להתערב בתוכנית אדריכלית של ערים? בספר 'המהפך 2', יש לנו פרק שלם על איכות חיים -עד כמה חשוב לתורה שנחיה באיכות חיים. התורה רוצה שיהיה ריאה ירוקה בכל עיר, שינשמו אוויר נקי, שלא יהיה אוויר מזוהם- כמה הלכות יש! ידוע למשל, בארצות אומות העולם- עכשיו העולם התקדם,

אבל אז בימי הביניים, לפני כמה מאות שנים בסך הכל, הבניה הייתה מאוד צפופה, הרחובות היו מזוהמים, כמה מחלות היו בכל מיני מקומות, אדם- מת לו בעל חיים, אז היו מגדלים בעלי חיים בחצרות -מת לו בעל חיים, משליך אותו לרחוב. לא אכפת לו שכל הרחוב יתקלקל, לא, לא מפריע לו. ובתורה יש הלכות: "מרחיקין את הנבלה מן העיר 50 אמה", על פי ההלכה זו משנה, זה במסכת בבא בתרא- אדם שמת לו בעל חיים, אסור לו לזהם את רשות הרבים. צא מחוץ לעיר 50 אמה... היום יש- העירייה מפנה פסולת, אז זה לא היה- אז צריך לצאת מחוץ לעיר 50 אמה ולהשליך שם את הנבלה. יש הלכות במה שנוגע לעשן שרוצים להוציא. כל מה שהיום, המשרדים לאיכות הסביבה בעולם

פועלים, הכל נמצא אצלינו בתורה, נמצא בהלכה. שם הבאנו פרק שלם עם כל כללי ההלכה, ובירושלים- עוד יותר הלכות היו, כמה צריך להקפיד על הניקיון, על היופי, על הסדר, על האיכות בירושלים. לכאורה, זה לא מובן, התורה צריכה להתערב באיכות הסביבה? יש אנשים- נראה להם תורה, זה הלכות שבת, תפילין, מה זה קשור לאיכות הסביבה? אבל רואים יסוד גדול- הקב"ה אומר לאדם, לכל יהודי, אני אוהב אותך, אני רוצה שתהנה גם בעולם הזה, וגם בעולם הבא. אני נותן לך ספר 'הוראות יצרן'- איך להשתמש נכון בעולם, גם מההיבט הטבעי של עולם הטבע- לשמור על הבריאות של הגוף, הרי אפילו בעניינים של בשר וחלב, בעלי חיים שמותרים ואסורים באכילה, כמה העניינים

של בריאות- ככל שהמחקרים מתקדמים, רואים את הבריאות שיש בהם. רק העיקר- זה לא הבריאות, העיקר זה ההיבט הרוחני, אבל בתוך זה, הקב"ה סידר גם את הבריאות. ולכן, הוא אומר לנו לשמור על איכות הסביבה. יש מדרש מאוד מעניין: הקב"ה ברא את אדם הראשון, אדם הראשון קם מהעפר, נכון? "ויצר השם אלוקים את האדם עפר מן האדמה "ויפח באפיו נשמת חיים"- הנה, אדם הראשון קם. אלוקים מדבר איתו, מה המילים הראשונות שאדם הראשון שמע מבורא עולם, כשהוא קם, לאחר שהוא נוצר? אומרים חז"ל במדרש כך: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו "על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשיי כמה נאים ומתוקנים הם, "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי."

הוא אומר לו, תראה איזה עולם יפה בראתי בשבילך, דבר ראשון, אני מבקש ממך- אל תהרוס לי את העולם. אתה היחיד שיכול לבנות עולם, אתה היחיד שיכול להרוס עולם. האדם נברא בצלם אלוקים. פרה לא יכולה ליצור כור אטומי ולפוצץ את כדור הארץ, לא יכולה לזהם, האדם כן יכול! אומר הקב"ה לאדם, אתה נבראת בצלם אלוקים, אתה היחיד שאתה דומה לי, לא דומה בגוף- אלוקים אינו גוף ולא דמות הגוף- אתה דומה ביכולות. כך מסביר הרמב"ם ב'מורה נבוכים-' מה זה "בצלם אלוקים עשה את האדם?" לא בחיצוניות. כמו שדוד המלך אומר, כשהיה נודד ובורח, אז הוא אומר: "דמיתי לקאת מדבר הייתי ככוס חרבות." הוא אומר, אני דומה לעוף הזה שנודד במדבר: "דמיתי לקאת

מדבר." מה פירוש "דמיתי לקאת מדבר?" זה עוף שנודד במדבריות, אז הוא אומר, אני דומה לו. מה הכוונה 'דומה'- שצמח לו מקור וכנפיים לדוד המלך? לא זו הכוונה, אלא אני דומה לו במצב שלי- כמו שהוא נודד, אני גם נודד ממקום למקום. כך אומר הרמב"ם, מה שכתוב ש"אדם נברא בצלם אלוקים"- זה לא בגוף החיצוני, כי הוא אינו גוף ולא דמות הגוף, אלא האדם דומה לאלוקים ביכולות שלו. לכן, יש לנו בספרי קבלה, הדרכה על עולם הצבעים שבטבע. כמה האדם צריך לדאוג- עכשיו תקופה של חופש, אנשים יוצאים לכל מיני מקומות, יש כאלה הולכים רק למוזיאונים. צריך ללכת גם לעולם הטבע, להיות במרחבים הירוקים. יש מחקרים- הבאנו את המחקרים שם- ב'מהפך 2', בפרק

שעוסק בזה, שאדם שחי בסביבה ירוקה- עצים, מדשאות, רואה טבע, רואה שמים, האדם הזה, גם יותר רגוע מבחינה נפשית, פחות מושפע מלחצים ומתחים, יותר בריא גם בגוף, ומה שמעניין- גילו שאפילו מבחינת אחוזי פשיעה של להרוס דברים- יש כאלה צעירים, יש להם מרץ סתם להרוס- מתברר שבאזורים ירוקים, אנשים הרבה יותר רגועים, ואין להם נטיה להשחית דברים. אחוזי הפשיעה הרבה פחות, למה? כי האדם חי- מחובר לטבע. המילה 'הטבע'- היא גימטריה 86. הטבע ב-ה', כן? 'הטבע' ב-ה' הידיעה, מה שאלוקים עשה, 'הטבע' זה 86. המילה 'אלוקים'- 'אלוקים' ב-ה,' גם כן 86, ללמד שהטבע זה בעצם מה שהקב"ה ברא, האלוקים מסתתר בטבע. כשהאדם מחובר לטבע, דרך זה, הוא

מתחבר בקלות לאלוקים. למה גדולי ישראל: אברהם, יצחק, יעקב, דוד המלך, השבטים, ממה הם היו מתפרנסים כולם? היו רועי צאן. למה רועי צאן? מחשבים לא היה אז, אבל היה- יכלו להיות חייטים, סנדלרים, נפחים, יוצרי כלים בחרס, הרבה עבודות אחרות, למה כולם בחרו להיות רועי צאן? כי הם בחרו עבודה, שיהיו כמה שיותר נמצאים בעולם הטבע, אז גם ככה היו בטבע, אבל רצו להיות כל היום, לא באיזו חנות סגורה עם מפוח, אלא להיות בטבע ועבודה שיש בה הרבה זמן ללמוד תורה. יש עבודות, שאתה מוטרד כל היום, אתה- כל הזמן מדברים איתך אנשים אתה עובד, אין לך זמן ללמוד, רועה צאן- אתה יושב על ההר, הצאן רועה, רק מארגן אותם שיהיה להם איפה לאכול,

משגיח, אתה יכול עכשיו ללמוד תורה, להתפלל לאלוקים, לחבר ספר 'תהילים...' שירים, לשיר לאלוקים, לרקוד, לשיר, לשמוח! מזה גם נלמד מוסר השכל לעצמינו- אדם שיש לו כמה אפשרויות של עבודה, אם הוא נאלץ עבודה מסויימת, מה הוא יכול לעשות? אם יש לך כמה אפשרויות, אתה יכול לבחור- תחפש עבודה, שיש לך גם פרנסה, ויש לך הרבה זמן להתפלל, ללמוד, להחכים. יש סוגי עבודה שאתה יכול לעבוד, ברקע לשמוע דברי תורה, לעלות ולהתרומם מבחינה רוחנית. וזה חלק מהתורה- העניין של איכות הסביבה, שמירת בריאות הגוף, בריאות הנפש, כל זה חלק מהתורה- השמחת חיים של האדם. ונסיים, שזו הסיבה שהצטווינו בתורה: "עבדו את השם בשמחה." למה הוא צריך לומר

"בשמחה?" אם הקב"ה רוצה שנעשה את רצונו, יגיד 'עבדו את השם'- הוראה, תעשה מה שאמרתי לך. למה הוא מוסיף את המילה 'בשמחה?' התשובה היא, כי יש שני סוגי מלכים: יש מלך שעצמו לא מעניין אותו, מה שמעניין אותו, זה האזרחים, כל כולו למענם, הוא רוצה שיהיה להם טוב. יש מלך אחר- מרוכז רק בעצמו, משתמש באזרחים כדי להפיק את רצונו, שיתנו לו מס והוא יהנה, וכדרך המלכים בעולם שהיו מתפרעים עם כספי המיסים שהיו לוקחים, היו ממש מתהוללים בזה. אז זה שני סוגי מלכים. כששני המלכים האלה דורשים מס מהאזרחים, יש הבדל גדול ביניהם: המלך שרוצה רק את טובת עצמו, לא אכפת לו מה המצב רוח של האזרחים, הוא רוצה מס- שישלמו. שיתאבלו, שיתעצבנו,

שיכעסו, שיבכו, זה לא מפריע לו, הוא דואג לעצמו. אבל המלך שרוצה מס לטובת האזרחים- הוא רוצה שהם יתנו את זה, מתוך שמחה. הוא יתן הסברה- תראו, זה לטובתכם, אני בכסף הזה משתמש למענכם, כי הוא באמת אוהב אותם. לכן, הקב"ה אומר: "עבדו את השם בשמחה-" אני לא מהמלכים שרוצה שתעבדו אותי, בשביל האינטרסים שלי, כל המטרה שלי, היא לטובתכם. תכירו בזה! כשתכירו בזה שזה לטובתכם, אז באמת אתם תחיו בשמחה. נמצא בסיכומם של דברים- אדם שלומד לאהוב את כל המאורעות שעוברים עליו בחיים, והוא יודע ש"אלה מסעי בני ישראל היוצאים מארץ מצרים"- מהמיצר, מהלחץ, הוא עולה לארץ ישראל. והמסע הזה- יש בו תקופות קשות, יש תקופות... אבל כל זה יחד,

יוצר את התמונה היפה של הבריאות. כמו שהמלך אמר לו, עכשיו אתה בריא, אבל אתה זוכר בדרך- פה כאב לך הראש, פה היה לך קר, פה היה קשה, אבל תדע שהכל לטובתך. והוא לומד לאהוב- לא רק את המצבים שעוברים עליו בחיים, גם את הכלים שהוא קיבל- את המראה שלו, את ה'אייקיו' שלו, את הילדים שהוא קיבל, את האישה שיש לו, את הבעל שיש, מה שאלוקים נתן לי, אלה הכלים הכי טובים שאני יכול להשתמש בהם להגיע לתיקון שלי. וגם אם יש נפילות, הוא לא נשבר, הוא יודע מכל נפילה להפיק לקחים. הוא לא רואה את זה ככישלון, אלא כעוד לימוד- למדתי שזה לא, אז בוא נראה עכשיו, מה כן. ואז הוא מתקדם, בונה את העתיד שלו. מגיע למצב מתוך שהוא אוהב את מה

שאלוקים נתן לו, מגיע לאהבת הבריות כי הוא יודע להכיל גם את האחרים, לא רק את עצמו. מתוך כך, מגיע לאהבה אמיתית בזוגיות, ואז מגיע לפסגה של אהבת השם- צריך להקדיש לזה פעם נושא בפני עצמו, על העניין של אהבת השם. וזה מה שראינו- שאדם שחי עם הוראות יצרן, גם בבן אדם לחברו, גם בבן אדם למקום, גם איכות הסביבה, זה אדם שחי ומגיע לחיים- גם נכונים וגם טובים בעולם הזה ובעולם הבא. נסיים בברכה- שהדברי תורה יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא איתנו כאן הערב, המארגנים היקרים, כל הצופים בכל מקום שהם, שהשם ימלא משאלות לב כולם לטובה ולברכה, בריאות איתנה, פרנסה טובה, חיים טובים, ישמור את חיילי ישראל בכל מקום שהם, אמן ואמן.