בואו נפתח את זה: הצבת גבולות (עם כתוביות בעברית)

מה זה בית? בית זה גג וארבעה קירות. ככה חשבנו כשהתחתנו. התברר שלא. התברר שהקירות יש להם גם גמישות. אדם בונה ביתו. מה זה "בונה ביתו?" המשנה אומרת "ביתו זוהי אשתו." מתברר שהבית מתחיל דווקא מהזוגיות, בואו נראה איך זה מתבטא בתוך המציאות. איזה כיף לחזור הביתה. התגעגעתי הביתה. מישהו בבית? אימא? -רוני! איזה כיף שחזרת, איך היה בלימודים? היה יום ממש ממש מעייף ואני שמח שחזרתי. מה יש לאכול? -יש דג ופתיתים. יופי, מצוין. אז אני יכול חצי שעה במחשב? לא, לא. אנחנו סיכמנו שמחשב זה רק בערב, נכון? רק סרטון אחד. קודם שיעורי בית וחברים. בסדר? לא, אבל אני... -אני מחכה לך במטבח עם האוכל. אני צריך את החצי שעה הזאת

בשביל המ... אבא? -כן, מותק? חזרתי. -יופי. אני יכול חצי שעה במחשב? -בטח, בטח. יש. -גש, תיהנה קצת. מה יש? כמה דקות. רוני'לה? מה אתה עושה? אני... אבא הסכים לי. -אבל אני לא הסכמתי ואני יודעת... אנחנו קבענו את זה, נכון? אתה יודע שאסור. -חצי שעה ואחרי זה אני אעשה שיעורי בית. -אתה יודע אסור אחרי בית ספר, נכון? בבית שלנו אנחנו צריכים גבולות ברורים, נכון? תני לו קצת. אני יודע אבל תני לו. -נו, אבא אמר. אני מבקשת, אי אפשר להיות ככה עם הילד. -קצת שקט שיהיה ליד המחשב. -אנחנו צריכים שיהיה... לא, אנחנו צריכים בהירות עם הילד, נכון? -אבא הסכים. אני יודע, אבל תני לו קצת, ככה. אי אפשר. אתה לא יכול לבוא אחרי

עבודה ולעשות מה שאתה רוצה. מספיק. -אבא הסכים. אבל שנייה, כשאת תעבדי... תני לו לראות חצי שעה. אני נמצאת פה כל הזמן איתו. מספיק. -אבל הוא כל היום... אבל אתה יכול להתווכח, אבל לא ליד הילד. לא ליד הילד. מספיק, אנחנו צריכים בהירות ולהציב גבולות ברורים בבית. עכשיו אתה מתווכח איתי? עכשיו אתה עושה לי את זה? -אני לא מתווכח איתך. די! אני קורס. מכירים? בית קורס, אבא קורס, אימא קורסת. אבל גם פה יש מישהו קטן שקורס. אז מה נכון? מה לא נכון? גבולות? לא גבולות? בפני הילדים? לא בפני הילדים? מאיפה ניגשים לזה? מאיפה מתחילים את זה? בואו נפתח את זה. גבולות, מילה ענקית. מילה ענקית שמלווה אותנו בכל החיים ופה בעזרת

הבעטלרס אנחנו ננסה לפתוח את הנושא הזה, אבל יותר חשוב לסגור אותו שכל אחד מאיתנו יוכל לקחת הביתה איזשהו כלי פרקטי בסוף המפגש הזה ולשפר את מערכות היחסים בבית. מערכות יחסים בין הורים לילדים, מערכות יחסים בין בני זוג. כי גבולות, כשהם נמצאים הם עושים סדר וכשהם לא נמצאים הם עושים כאוס. אז שלום לבעטלרס. -שלום. -שלום. שלום יהונתן, שלום עופר, דן, אוריה, ברוכים הבאים. איך הרגשתם שמה? איך הרגשתם? מעבר למשחק, איך הרגשתם? לי זה היה קשה. קשה להיות הצד שמחזיק את הגבול ומסביב כולם... אבל באמת שלך צריך להחזיק את הגבול? כן. כן. -אז למה היה קשה? גם בקבוצה אני יחסית מחזיק את הגבול. -אז למה היה קשה? כלומר, אם אתה

בא ואומר "האמת שלי להחזיק את הגבול" היה צריך להיות תפקיד כאילו... זה היה לי קל לעשות כי זו האמת שלי. לא, זה עדיין, זה... יש משהו מציק שלא... כאילו כולם משתתפים איתך, למה אתם לא משתתפים איתי? זה משהו שלנו, זה משהו של הבית, הבית כאילו אחריות משותפת, איפה? איפה? אני הרגשתי דווקא את הילד. -את הילד. אני הבית, אני שמח. -טוב, אתה גוננת עליו. אני גוננתי עליו, ופתאום איזה משהו כזה שקודם כול תלמדו את התפקידים ביניכם לפני ש... תתאמנו לפני שהתחלתם על הילד. תתאמנו ביניכם קודם כול. זו הייתה תחושה כזאת של למה על הילד? זו הייתה התחושה הזאת שלי. ואבא? אבא אוריה? אבא אוריה באמת הזדהה עם התפקיד שלו. כל הזמן הוא

בבית ספר, הילד בבית ספר, כל הזמן שיעורים, שיעורים, לימודים, לימודים. טיפה, טיפה, גבולות זה ככה או גבולות זה ככה? או הגבולות זה ככה? אז אני אשאל שנייה את אבא אוריה שאלה שסביר להניח שהייתי שואל כל אחד שהיה יושב פה כרגע כאבא אחר. האם הזדהית עם הילד או האם רצית שקט? גם וגם. -הו, עכשיו זה מתחיל. זה כי לא נעים להגיד שאני רוצה שקט אז אני אומר גם וגם. אבל אני גם מזדהה עם הילד. מזדהה עם הילד למה? כי גם האימא יושבת לך על הראש? וגם ממך היא רוצה גבולות? כי בית זה לא צריך להיות משטר של חוקים קשוחים שחייבים ככה לציית להם. בית זה מקום חופשי, בית זה מקום שצריך לצמוח בו בלי... -אז זאת השאלה. זאת השאלה שלא פעם

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כהורים, מה זה בית? מה זה בית? מעבר לארבע קירות, גג, מה זה בית? ואני חושב שאחד הדברים הכי חשובים בבית זה תחושת הביטחון. וכאשר ההורים מוציאים את הבית מאיזון הוא קורס. -הוא קורס. ואותו "קורס", זה הנפש של הילד. ואנחנו כהורים, אם אנחנו נבין שהבית מטרתו איזון, שיווי משקל, באלאנס, ביטחון. ראיתם איך הילד נכנס הביתה. ותכף נגיע לילד. הילד נכנס הביתה בשמחה. האם לאורך זמן הילד ימשיך לרוץ הביתה בשמחה או ירוץ לחברים אחרי הלימודים? האם פתאום הוא יפתור את דילמת המחשב... כי השאלה פה היא לא המחשב, השאלה פה היא הרבה מעבר למחשב. כמה זמן הילד ירוץ בשמחה הביתה אם זו תהיה קבלת הפנים של

הבית שלו? אני הרגשתי שלו יכול היה הבית לדבר, הייתי אומר להם: רגע, תקשיבו שנייה אחד לשני, לא בטוח שהפער הוא כזה גדול. יכול להיות עם דיבור אמיתי טוב או מאחורי הקלעים או לפני, הם היו מגיעים למשהו שדווקא שכן מקבלים. -תראו, הרעיון, הרעיון באמת, ואנחנו צריכים להישאר באיזשהו מיקוד מסוים, באיזשהו בית, באיזשהו איזון, זה... אפשר לדון פה כמעט על כל דבר שהיה בסצנה שהצגתם. אפשר לדון על הדיאלוג בין ההורים, איך מתבצע הדיאלוג? האם צריך להתבצע דיאלוג? האם לפני הילד, לא לפני הילד? האם אנחנו... כן גבולות. יש המון המון נושאים שאפשר לפתוח, ואני רוצה להישאר בשני נושאים ואולי אחר כך ניקח איזו דוגמה לא תיאטרלית,

דוגמה אמיתית מהחיים. שני נושאים ושניהם סביב גבולות. פעם אחת כן/לא גבולות לילד ואיך מנהלים אותם, וכן/לא לגבולות ההתנהגות בין ההורים. כי אנחנו ראינו פה שני מישורים. -שונים. -כן. קונפליקט אחד כן או לא לגבול הילד, וקונפליקט אחד שהורים שלא יודעים לקבוע גבולות לילד סביר להניח הם קודם כול לא יודעים לנהל גבולות בינם לבין עצמם. האם יכול להתנהל כזה דיון בפני הילד? האם אנחנו... נקפוץ רגע לעולם הזוגיות, האם אנחנו בכלל צריכים למצוא בן זוג שמסכים איתנו על הכול? האם יש דבר כזה? האם יש מציאות כזאת? או... וגם מה ששאלת את אוריה, שאלת את אוריה האם הוא עשה את זה כי נוח לו, כי אין לו כוח או שהוא באמת... בוא נתחיל

מהשאלה הבסיסית: האם צריכה להיות הסכמה בין ההורים? האם צריכה להיות תמימות דעים? האם צריכה להיות... כדאי שתהיה הסכמה. -כדאי. בוא נגיד שברור שלא תהיה הסכמה בכל המישורים וצריך ליצור איזשהו שיח כדי למצוא את הקווים ה... מה שאפשר לחבר. למצוא את ה... דרך השיח יכול להיות אמצע, יכול להיות איזשהו הסכם. אני חושב ש... -אבל נקודת המוצא, מהי נקודת המוצא? שאני אבחר בן זוג לפי מה? הרי כל אחד מבני הזוג בינו לבין עצמו גם יש את הקונפליקט הזה כי כל אחד לא רוצה להיות "הרע" וגם לא רוצה להיות הטוב מדי. הוא רוצה להיות במקום שנכון לילד. -המאזן. מן הסתם... כן, מן הסתם כשנפגשים אז כאילו מה שנוצר זה שכל אחד לוקח איזושהי

עמדה. לפעמים הוא אומר לעצמו, כמו שאמרת, זה בכלל לא הקטע שלי, אני בכלל לא בקטע... כאילו הוא מייצר את זה. אני מסתכל פה על טרמינולוגיה שכולנו... אני אגיד בצורה מאוד עממית, נופלים בה. אתה אמרת אחד לא רוצה להיות הרע, אחד לא רוצה להיות הטוב. -כן. וסביר להניח שמי ששם את הגבול נתפס הרע. -כן. ואז זה אומר שגבול זה רע. -נכון. ואז אני לא רוצה את התפקיד הזה, ואז הילד לא רוצה... זה... אתה יודע, כוח המילה. כבר נתחיל להוציא בשורש הדיאלוג שלנו בתוך הבית את המילה רע וטוב. ואולי רע זה בדיוק הפוך? שאלת אם יש דרך להסכים כל הזמן, לפי דעתי אי אפשר. אי אפשר להגיע להחלטה של הסכמה. תמיד החיים מביאים עוד הפתעות, עוד

הפתעות מתוך זה ששנינו אנשים שונים, אני שונה מאשתי. תמיד יהיה משהו שונה בתפיסה שלנו, בהבנה שלנו. -ולכן... ולכן השיח שלנו נראה לי הוא חשוב. ולכן אחד הדברים שאנחנו מדברים על חינוך ילדים, ונעזוב כרגע בצד את הזוגיות כי כרגע הזוגיות היא עבורי כלי כי חינוך הילדים זה המרכז, מה שצריך לעמוד מול העיניים שלנו זה חינוך הילדים. ופה המטרה מקדשת את האמצעים. וכשאנחנו רואים התנהלות הורית של כסאח, של מי ינצח, הורדת ידיים. כלומר, פה היה, פה ראינו הורדת ידיים שמי שהיה שולחן זה הילד. פעם אחת הוא קיבל את המכה מפה ופעם אחת הוא קיבל את המכה מפה. וכשאנחנו מבינים שיש לנו משימת-על, אנחנו קיבלנו מהקב"ה בפיקדון. אתה

יודעת, זה ממש כאילו... יש לי... זה יושב לי בדיוק הסיפור ככה. -אוקיי. אפשר להכניס עכשיו איזה... -לא "אפשר", צריך. -אוקיי. אז יש לי איזה סיפור שהוא יושב בדיוק על הנקודה הזאת, בין הילדים וגם ביני לבין אשתי. בוא נפתח את זה. -בואו נפתח את זה. -בואו נפתח את זה. ככתוב. -ככתוב. אז יש לי עניין עם קידוש. בשבת זה... אני גדלתי בבית שבו הקידוש היה באמת מרכז השבוע. בית מלא בקדושה כזה וקידוש זה היה השיא, זה היה הרגע הכי קדוש בשבוע במובן של שקט. זה זמן שלא מדברים בו, לא צוחקים, לא מבקשים. זה זמן של כולנו. -קדוש. קדוש אבל קדוש בחיל וברעדה. שכולנו עומדים זה... -חיילים. חיילים, מסדר כזה שכולנו נושמים וכאילו אבא

שלי עד שהוא לא מסיים ציפור לא צייץ, שור לא געה, קול דממה דקה. זה היה... עכשיו, אתה יודע, עם זה באתי, בכלל לא חשבתי על זה וכשהילדים התחילו להגיע... כשזה היה עם אשתי זה היה עוד בסדר, ברור, שנינו שותקים. אף אחד לא צריך זה, הכול מוכן. יושבים בזוגיות, קטן. כשהילדים התחילו להגיע וכל אחד יש לו את הצרכים שלו, והוא רוצה לשבת לידו, ולה חשוב בדיוק עכשיו להביא את הצלחת שהיא הכינה בקרמיקה שלא שמו בה זיתים אז כן לשים בה. והוא רוצה... ובאיזשהו שלב קלטתי שכל המריבות, כל הצרכים הכי קטנים בשבוע מתנקזים לרגע שלי, הוא הרגע הכי חשוב. הרגע שאני צריך את השקט הזה, את ה"תענו לי," תענו לי את ה"אמן" הזה. ברוך אתה ה...'

ברוך הוא וברוך שמו, מישהו? שקט. אין אף אחד, הם לא איתך, יש איזו מריבה על הטחינה ועל ה... וזה הפך להיות כאילו אצלנו המוקד. בהתחלה מול הילדים שאני אומר להם לפני זה: בואו, תארגנו את הכול לפני. זה המקום? טוב לך? הצלחת בסדר? את רוצה להחליף? הכול לפני נעשה. וכשמתחילים, כשיש פליי, פתאום יש עוד מיליון דברים וזה. אז שמה זה... היה סביב זה הרבה מתח. ואשתך איפה בתמונה? ואז נהיה שלב שאשתי כאילו... היא הוסיפה. היא הייתה רואה את הדבר הזה, זה היה... יצר המון מתח בבית. וכאילו הייתה אומרת לי: די, תשחרר. בסדר, לא נורא אז עכשיו... אז שנייה אני הולכת להביא לו את הכיסא ולסדר לו. שנייה, אני מחליפה לה את הצלחת.

אמרתי לה... -כלומר, אשתך הפכה למשת"פית. לגמרי. היא הייתה בצד של הילדים. -היא הייתה בצד של הילדים. איך שאני תפסתי את זה. כמובן שהיא ניסתה לפשר שהיא כיבדה את המקום הזה שלי. בגלל שהיא ראתה שזה חשוב אז היא כאילו נתנה לזה את המקום אבל כאילו זה הפך להיות באיזשהו שלב... רגע, אבל המקום הזה, איפה שם אותך? עברה לך איזושהי מחשבה בכל הדיאלוג הזה, אולי אני צריך להתגמש? או אתה באת ואמרת: כולם יתיישרו, לא משנה מה, כולם יתיישרו פה. -ההתחלה הייתה ברורה, יש... אני מוביל עכשיו קידוש, זה דקה, זה שתי דקות שהן קדושות. שקט. אין דיון על שום דבר. לא מעניין אותי כלום, כולם מתיישרים. -הצלחת? לא הלך. -למה? -עד עכשיו? לא

הלך. לא, עכשיו עברנו הרבה הרב גלגולים מאז, אבל זה לא הלך כי כאילו, אני לא יודע, בעצם זה שכאילו הלכתי על זה ככה בנוקשות, אז זה כאילו הזמין, הזמין... המתח הזה הזמין. -מה זה היה אומר מבחינתך... מה זה היה אומר מבחינתך אם היית מתגמש? ב"אני" שלך. זה כאילו ויתרתי על הרגע הכי חשוב בשבוע. כאילו זה עוד יום חול. -הבנתי. עוד ארוחת ערב שתלך לשם ותחזור, ואפשר לדבר. בוא נעצור פה שנייה, בוא נעצור פה שנייה, תשקפו לנו את זה רגע. בוא נפתח את זה. -בואו תפתחו את זה רגע. ששש... אפשר... אפשר את ה... -אפשר? אפשר את הטחינה? זה לא שלי. הזיתים שלי. -תן לי את זיתים. אוף. -אני גם רוצה סלט. אימא, לא לקחו את הקרמיקה שלי,

לא לקחו את הקרמיקה שלי. -למה הכוס ירוקה? אני רוצה את הכוס הצהובה שלי. -למה רק את הלחם שלו? אוף, אני... -אני גם רוצה. מה? תפסיק. די! הוא כל הזמן מתחיל איתי. -די. -די. די. -אוף, נו. די! -איזה מעצבן! די כבר. -הוא מתחיל איתי, די. אני רציתי לשבת ליד אימא. -לא נכון, זאת החלה שלי. אבל אני רציתי... עשינו הגרלה, עשינו הגרלה... אני לא רוצה לאכול את הפסטה הזאת. קידוש. "יום השישי "ויכלו השמיים והארץ "וכל צבאם "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. "וישבות ביום השביעי מכל... "מלאכתו אשר עשה "ויברך אלוקים"... נו. "את יום השביעי ויקדש אותו." נו! "כי בו שבת מכל מלאכתו"... -תביא כבר. אז תביא כבר. "מכל

מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות. סברי מרנן. "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, בורא פרי הגפן." קצת יותר כוונה, קצת יותר... תיכנס לזה, תיכנס לזה. -מה קרה? מה? אי אפשר שתי דקות שאין כלום חוץ מקידוש? שתי דקות! אני לא מבינה מה אתה רוצה. די, חיים, חיים, זורמים. קורים דברים. -שתי דקות של שביתה ממלאכה. -מה יש לו? של התכווננות לשמיים והארץ. -מה יש לו? שתי דקות של קדושה, שתי דקות. רק שתי דקות. אני לא מבינה, הוא מפקד בצבא? אלה ילדים! ילדים זזים, ילדים רוצים דברים, ילדים לא עומדים כמו חיילים. מה קרה לו? אבא, אבא ממש מפחיד. מה, אני בסך הכול רציתי שגם החלה שלי תהיה על השולחן. למה הוא כל כך רציני? אימא, אימא,

תגידי לו משהו. אי אפשר ככה. אפשר לדבר איתך דקה? תניח את הגביע שנייה. אי אפשר לדבר אפילו. את רוצה לחנך אותי? לא, אני רוצה שתסתכל מסביב. אני מסכל מסביב, אני רוצה שתעזרי לי לקצת... אני מצטערת שאני מאכזבת אותך כל פעם מחדש. טוב, אני עושה קידוש, מי שרוצה שיצא ומי שרוצה שיצא ידי חובה. "יום הששי ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם." לחיים, אבא. וואי, וואי, וואי. לחיים, אבא. וואי, וואי, וואי. יש לי מלא תגובות. איך הרגשת? שם אותך בבית? וואו, קודם כול, זה היה מדהים. זה היה כאילו... את כל המחשבות שיש בראש. זה... כאילו זה גם... זה מפדח גם כאילו מה, אני עד כדי כך כזה? אבל כן, אני רואה שמה את עצמי ו... בא לי...

אפשר לבקש תיקון? משהו? שזה מסתדר? באמת, עברו שנים, המצב הרבה יותר טוב. מה זה הרבה יותר טוב? אתה התגמשת או הם התכופפו? -אני התגמשתי. הם גם באו לקראתי קצת כי הם הבינו את זה אבל לא ממקום של... זו הייתה תקופה שזה היה ממקום של לחץ והם התגמשו, אשתי גם למדה ביחד לא... שמדברים על זה אחרי אם זה קורה. ואני גם למדתי כמו ש... אני לא אמרתי את זה לפני זה, כמו שאמרת: חבר'ה, אני עושה קידוש, אני זז עכשיו, אני שמה, אני לא עסוק באם אתם מתנהגים טוב בקידוש שאני עושה, אלא אני שמה, אני הולך קדימה, מי שרוצה שיצא, שתשחקו. ובאמת זה קורה. מי שבא לו, זרמו איתי. אני אהיה ברגע של הקדושה, לא אכפת לי... ברגע המיוחד הזה, לא

אכפת לי אם אתם תהיו שמה בזמן שאני נמצא שמה איך שאני נמצא שמה. זורם. אבל אני רוצה גם לראות את זה כי לא סיפרתי את זה, אני רוצה לראות... לראות את הזווית של איך זה מסתדר, איך שזה... יש תיקון. יש תיקון בחיים. -אבל כשראית את זה וזה שיקף לך אותך באיזשהו שלב בחיים. -תקופה ארוכה מאוד. וכשאתה מסתכל עכשיו אתה אומר: הנה, אני מסתכל על עצמי מהצד, הייתי נשאר ככה? -לא יכול, לא, הבית לא יחזיק ככה. הייתי קם לפעמים, מניח את הכוס, סליחה שאני... מניח והולך. כלומר, שיטת הקדושה בכוח לא עבדה. לא הלך, לא הלך. -לא הלך. הלהיתקע ולשחזר את הבית שלי או את איך שאני רוצה שזה יהיה או איך שתכננתי, לא הלך. נכנעתי. נכנעתי,

נשברתי, בכיתי. -נכנעת. אתה מרגיש... בכית? -כן. הייתי יוצא החוצה, מניח את כוס הקידוש, יוצא, הולך לנשום, הולך, רץ, הולך מסביב לבית, הולך ביישוב, קצת אוויר, קצת... לנסות לפתוח כי אתה לא יכול כל פעם לנסות לפתוח את הדלת בכיוון הלא מתאים והיא לא נפתחת, זה לא עובד. אני פותח רגע סוגריים, תחשוב על זה, אפילו לא לדיון, איפה מידת הגאווה? אני לא חושב שזו גאווה, אני אומר לך דוגרי. התעצבנת? -מאוד. גאווה. -אבל זה... התעצבנת? צדיק, התעצבנת? גאווה. עכשיו קח את זה לעוד מקומות בחיים שלך. עצבים, כעס - שווה גאווה. לא אני אמרתי, לא אני אמרתי. -כן. הרמב"ם אומר. -כן. מידת הגאווה, משהו שאני צריך שיקרה פה כמו שאני רוצה

שיקרה ויהי מה, גם אם הילדים עכשיו יעמדו שקטים אבל הם לא יהיו בקידוש. הם יהיו בפחד מאבא שלהם. -כן, היה שמה את זה. כלומר, אני אשיג את מה שאני רוצה, אני אשיג פה מצג שווא של ילדים שהם בקידוש אבל לא יהיו ילדים בקידוש. -אני לא יודע אם עד כדי אבל. אני לא יודע. -היה שמה את הכן, משהו ננעל. תכננתי, וגם אתה יודע, ככה תכנתו, זה מה שלמדתי, ככה נראה קידוש. קידוש זה שקט, זה מורא, זה כבוד, זה חרדת קודש מסוימת, אתה יודע עם הווליום שלקחתי. ופה כן, היה פתאום מקום שדי, זה לא עובד, די חאלס, אני לא יכול להמשיך לחרטט, זה לא עובד. אני אמשיך ללחוץ, אמשיך ללחוץ על הגז הזה. די, חאלס. וכאילו, כן, יכול להיות שחלק הגאווה

פתאום אומר לי כזה... אבל כן, היה שם מקום שצריך לשחרר. אפשר תיקון? אפשר תיקון? אתה רוצה תיקון? -אני רוצה תיקון. הוא רוצה תיקון. -יאללה. מי אנחנו? אין לנו גאווה. -הוא רוצה תיקון, תנו לו תיקון. אבא? כואב לי להגיד את זה אבל אני... אני באתי להיפרד. באתי להיפרד מהקידוש שלך, מהרגעים היקרים האלה שהיו בשבילי עולם ומלואו. אני הולך לדרך שלי, לקידוש שלי. ניסיתי, ניסיתי בכל הכוח אבל... זה מה שאני יכול. אנחנו עושים תרגילי גמישות לפני הקידוש. שים את היין, יופי. תרגישו חופשי, מה שאתם רוצים, כן? -תשחרר, תשחרר, תשחרר... אנחנו מתגמשים אליך, אבא. -מרגיש את השחרור? יופי. וואו, הנה הוא צוחק. הוא צוחק. "יום

השישי"... אפשר את הממתק שהבטחת לנו אם אנחנו נהיה בשקט? -"ויכלו"... אחר כך ממתק? -קח, קח ממתק. תמשיך. "ויכלו השמיים והארץ וכל צבאם"... -ששש... אבא עושה קידוש. "ויכל"... שבת... שבת... הנה שבת הגיעה. וואו, סוף כל סוף אני מרגישה שבת, עבדתי כל כך קשה, הכנתי את כל הסלטים. הנה שבת, שבת הגיעה. תודה רבה. "ברוך אתה ה' מקדש השבת." אמרו לי כל כך יפה "שלום עליכם מלאכי השלום." אז אמרתי: יהי רצון שיהיה ככה בשבת הבאה. אמן. אמן. דן, הפתיעו אותך? וואו. -ביקשת תיקון. כן, זה הקטע שאתה עשית של פתאום לקחת את זה קדימה ולדבר על זה עם אבא שלי, שזה כאילו אני לא אמרתי את זה, אני רק הזכרתי בהתחלה שזה הבית שלי. ופתאום...

כן. ההורים מתבגרים, יש תנועה, פתאום אני מתחיל... זה עבר אליי עכשיו, אני האבא. יש נשימה, דברים משתנים, יש תקווה שאפשר להשתנות. אתה יודע מה? אם אנשים ייקחו את זה, דיינו. אפשר להשתנות. -אפשר גם אחרת. אפשר אחרת, אפשר לחזור לאותה טעות ולהגיד: די, נמאס לי, לא מתאים לי יותר. אני לא יודע איך אתה תרגמת, כל אחד מתרגם, אני תרגמתי את מה שעופר עשה שאתה באת לעשות תיקון מול אבא שלך. -כן. מול אבא שלך, לא הילד שלך מולך. -אני מולו. בהתחלה כשהסתכלתי על זה מה שעבר לי בראש, הנה הילד שלך גדל. -כן. ובא להגיד לך: תקשיב, לא הצליח לך. -לא הלך. אני חשבתי שהוא הולך עכשיו לעשות משהו אקסטרים, לברוח עם זה, כאילו אין יותר

קידוש. אני בא להגיד שלום לקידוש שלך, אבא, הרסת אותנו. כאילו ב... ופתאום לקחתי את זה רגע, אולי זה אתה שאתה בא להגיד לאבא שלך: אני ממשיך את הדרך שלך, אבא. ממשיך אותה אבל בדרך שלי, לא עוזב את הדרך. ממשיך כאילו... -זה מה שהוא עשה. זה היה לגמרי, בדיוק. -זה מה שהושיב אותי רגע. הפרידה מהקידוש של אבא ולהתחיל ליצור קידוש שלי בעצמי. אבל להחזיק את הרצון של להמשיך את הקדושה. זאת אומרת, הוא לא ויתר על הקדושה, הוא הלך עם הקדושה אבל בדרך שלו. כדי שהתמונה תהיה יותר שלמה אפשר היה להעמיד ולראות מה יהיה הקידוש של הילדים של דן. איך הקידוש שלהם ייראה. -יאללה, תעשו לי את זה. לא, לא, לא, שנייה. איך יהיה הקידוש של

הילדים של דן לפי אותו תסריט? זה נראה לי ש... -כדורגל. זה נראה לי שהם יהיו במקום הזה. -לאו דווקא. -בכיף. יכול להיות שהקידוש שלהם יחזור לקידוש של סבא. בהחלט. -מה, זה יקפוץ דור? יכול מאוד להיות, בהרבה מקומות זה קופץ דור. אם הם רואים קידוש... -אבל בלי המבטא. אבא שלך עדיין מקדש? -כן, ברוך השם. ברוך השם, ברוך השם. הם רואים קידוש של סבא? נדיר, אבל כן. יצא להם. יצא להם. וכשהם רואים קידוש של סבא הם רואים קידוש צבאי? האמת שעכשיו, אתה יודע, זה כבר שני דורות בבית, אין סיכוי, אין לו באמת סיכוי לחזור. הוא כבר לא מנסה, הוא כבר עם ה... גם הוא עבר תהליך. -הוא כבר התגמש. כן, גם אצלנו זה קרה. הנכדים, אתה יודע,

יותר משחקים, יש... לא רק, אבל יש את הדבר הזה. זה... אותי, זה הכי נגע בי שיש אפשרות להצליח בעודך בחיים, לא לשבור את כל הכלים, לא לפרק את כל הזה, לעשות תנועה קטנה בתוך הדבר הזה... נכנס אוויר. -כלומר, אם אתה עכשיו, אתה, לא אני. עכשיו אתה לוקח את התפקיד שלי ואם אתה צריך להגיד לאלה שצופים בנו עכשיו ומסתכלים באים ואומרים: זה חלק מהחיים שלנו. -כן. מישהו שהסיפור עכשיו היה עליו, סיפור אמיתי מחייו, מה אתה אומר להם? תשחררו? תקשיבו. רק תקשיבו. -מדהים. תקשיב. -תקשיבו. לא חייבים עכשיו... תפתח את ה... תמיד אתה בבעיה עם "שמוע תשמעו," תמיד זה: "וידבר ה' אל משה," זו תמיד שיחה, הוא לא רק להגיד לו אחת, שתיים,

שלוש, ארבע אלא תשמע. תשמע. -"וידבר." "פתח ואמר", תמיד בזוהר זה "פתח ואמר," פתח, רגע, בוא נראה, בוא... הרי אין לנו תמיד תשובות לכל הדברים אבל הן קורות, הן צומחות. אתה אומר זו תובנה, זה לא... -לקח לזה, הסיפור הזה שאני מספר לך זה עשר שנים, שמונה שנים של מפה לפה. לקח לזה זמן. -שלקח לך לעבור, לקח לך לעבור מ"ויאמר" ל"וידבר." -כן, כן. זה, אתה לש, אתה עובר, אתה משתנה. תראו, אני באמת חושב שהמסר פה הוא מאוד משמעותי. המסר פה הוא מאוד משמעותי שאין... גם בתוך הגבולות יש מרחב, גם בתוך הגבולות יש מרחב, ואם אנחנו נדע שהגבול הוא הכוח המרכזי, הכוח המרכזי שיצמיח נכון, שיצמיח מסודר ועדיין בתוך הגבול כל אחד יש לו

את המקום מחיה שלו, כל אחד יש לו את המרחב שהוא יכול לחיות בו. ואם אנחנו נתסכל על זה כי התפקיד שלנו כהורים לבוא ולהגיד "כן, אנחנו חייבים לתת גבולות נקודה" בוא נדון עליהם, בוא נדון, אנחנו לא חייבים להסכים על הכול. בואו נראה איפה אנחנו מתגמשים, בואו נראה איפה אנחנו משתפרים. אני חושב שחייב להיות דיון קבוע של הורים לא על יד הילדים שלהם, על הגבולות של הבית. הילד, בסופו של יום, צריך לקבל אחדות, אחדות הורית. הילד בהוויית הנפש שלו רואה את ההורים כאחד, הוא לא רואה אבא ואימא. בנפש, בצד הפנימי. הוא רואה את ההורה כיחידה. וברגע שהיחידה הזאת מפולגת משהו בנפש אצל הילד יהיה מפולג, הוא יגדל מבולבל. עוד פעם, זה

יכול להיות בקטנה וזה יכול להיות הוא יגדל מבולבל ולא עלינו, יגיע למקומות לא טובים. ואם נבין כהורים שעל גבולות לא מוותרים, והגבולות באיזשהו מקום זה גם האמת של כל אחד מההורים, האמת שלי שהילד צריך לקבל מרחב, האמת שלי שהילד צריך להיות בתוך גדר תיל מסוימת, בתוך "כלוב" מסוים מאוד ברור. האמת שלי שלילד צריך לתת לפרש את הגבול איך שהוא רוצה, האמת שלי שאנחנו צריכים לפרש לילד את הגבול כי הוא לא יודע לפרש איך שהוא רוצה כי הוא מפרש את זה על פי העולם שהוא נחשף אליו בחוץ והיום הילדים נחשפים לאלף ואחד סוגי עולמות שונים. היום לא כל היום הילד יושב ולומד גמרא או לומד... הילד יוצא החוצה, הילד שומע, הילד רואה.

-רואה עולם. למה אצלו זה ככה ואצלי זה ככה? זה כבר לא התא המשפחתי "הסגור" הזה, הילד פתוח. ואם אנחנו לא ניפתח בתוך עולם הגבולות האלה ונבין שכן אפשר להשתנות, כן לפעמים צריך להשתנות, לא מוותרים על הערכים המאוד ברורים אבל לא פעם הערך הוא לא רק ב"איך", הוא גם ב"מה." אנחנו לא פעם מתעקשים על ה"איך" כשה"איך" כבר לא מתאים. לא אומר בגלל שגדלה לך הרגל והנעל הזאת לא טובה לך אז יותר לא הולכים עם נעליים, עכשיו תלך יחף, לא. אז אני כן אשמור על הקידוש, אני כן אשמור על מה שחשוב בבית שיעבור אבל אני אשאל את עצמי: רגע, מי הקליינטים שלי? איך אני מעביר לקליינט הזה את המסר? כי בסך הכול אתה רוצה להעביר מסר, אתה גם רוצה

לעשות את הקידוש כי הקידוש חשוב לך. -נכון. אבל אתה גם רוצה איזושהי מורשת, אתה רוצה לראות את הילדים שלך עומדים ועושים את זה הלאה. אחד הדברים זה להפוך אותם שותפים בתוך המוצר. יש שתי דרכים מרכזיות בתקשורת, שאתה נותן למישהו פתרון אתה מייצר לו מוטיבציה לעשות לך בעיות. כשאתה נותן למישהו בעיה אתה נותן לו מוטיבציה לתת לך פתרונות. בוא נהפוך אותם לשותפים, לא לחיילים שעכשיו רואים את אבא עושה משהו שחשוב לאבא, בוא נגרום לזה שזה יהיה חשוב להם, בוא נעמיד אחד מימיני ואחד משמאלי ואחד משתתף איתי בחלק הראשון של הקידוש והשני משתתף איתי בחלק השני של הקידוש. אחד אחראי עכשיו כשאני מקדש להסתכל על הנרות ואחד מקדש איתי

ובנקודה מסוימת מתחלפים. תן להם תפקידים, תהפוך אותם לחלק שזה יהיה חשוב לי. קשה לי להעביר חשיבות למישהו כאשר הוא שם ואני מספר לו כמה זה חשוב לי. זו חוויה שאתה חווית, זו חוויה שאתה גדלת לתוכה ואתה עכשיו מנסה להעביר אותה הלאה. אם אנחנו נבין שהילדים שלנו, עם כל זה שהם חלק מאיתנו, הם ישות בפני עצמה ויש להם את הרצונות שלהם ויש להם את הדמיונות שלהם ויש להם את הפנטזיות שלהם ויש להם גם את חוסר היכולת לדחות סיפוקים. יש להם. וגם כשאנחנו מתחילים לריב על ידם, מה יש לנו? את חוסר היכולת לדחות סיפוקים שלנו. ואז יש לנו קטנים שלא יכולים לדחות סיפוקים מול גדולים שלא יכולים לדחות סיפוקים ואז בואו נראה איך נראה...

לא רק שולחן שבת, איך נראים החיים בבית, שראינו בהתחלה איך הבית קרס. הבית קורס. הבית, כמו שאמרנו בהתחלה, היציבות, האיזון הזה. ואני רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולענות לצופה נחמדה שכתבה לנו ופנתה אלינו בשאלה, ואני אקריא את השאלה: "אני מאוד מקפידה על אוכל בריא לילדים, שתיית מים, ירקות וכו.' "ובעלי חושב שאני מגזימה ומדי פעם קונה להם ממתקים. "אני מרגישה שאני מציבה גבולות ודי מצליחה, והוא ברגע אחד הורס לי הכול." מה עושים? מה אתם אומרים? -מוכר, מוכר. מה אתם אומרים? -מעניין או שזה מוכר? למה ברגע אחד הכול נהרס? כל הירקות וכל הזה לא... -הוא ישר תופס קצת. כי אתה בצד של הממתקים. -לא, ממש לא. אני עושה לחם

שאור בבית. -אוקיי. אני מביא את הזה. אנחנו יודעים כשילד מחזיק את הכחול הזה, הזרחני הזה, זה רגע קשה לראות אותו בולע את זה. אתה יודע, זה יכול להחריב. -כן, אבל... -יש בזה משהו... מה אתה אומר, עופר? אתה מחייך אבל כאילו... איפה אתה? אתה בצד הזה או בצד הזה שברגע אחד הורס הכול? אני יכול להגיד שאני יחסית שומר על בריאות בבית ולעצמי ו... ויחד עם זה יש לי חולשה לממתקים. אז אני מרגיש... אני מחייך כי אני מרגיש שיש את שני הצדדים בתוכי, את הקונפליקט הזה. מה אתה אומר, יהונתן? אני אומר, הדבר הזה ש"ברגע אחד הורס הכול" נראה לי זה חלק מהבעיה כי יש לפעמים ככה, לפעמים ככה, לפעמים ככה, לפעמים אני יודע על עצמי שאני

יכול בשנייה אחת של חוסר הקשבה להרוס את הכול, לפוצץ את זה. רגע, האיזון, כמו שדן אמר, הקשבה. בסדר, קרה משהו, לא בדיוק מה שרצית, לא בדיוק מה שחשבת, לא בדיוק זה, לא הכול מתמוטט. כן, זה דרמטי נורא להגיד "ברגע אחד יכול לשבור." כולנו אמרנו את אותה הנקודה. -כן. אני בעדה, אבל אל תחשבי שהכול נהרס. כל מה שעשית לא נהרס. בואו נתחיל מזה שאני אענה לאותה הצופה, לאותה גברת יקרה שכתבה לנו. קודם כול, שימי את עצמך רגע בצד, במחילה, אם את עסוקה בילד שלך ואל תגידי "הורס לי את הכול." כי ברגע שהכנסת את המילה "לי" פנימה, את כבר לא עסוקה בילד. את כבר דרך הילד מסתכלת על מערכת היחסים שלך עם בעלך, בא ההוא והורס לי הכול.

-וואו. הוא לא הורס לך כלום. אם את באמת עושה את העבודה כמו שצריך, ממתק לא יהרוס שום דבר. אם נשמור על איזון... ואיזון, עוד פעם, קודם כול איזון בזה שתשבי עם בעלך ותצליחי להגיע... לחפש את ה"לנו." -להגיע בעצמך, מה חשוב לילד. לא מה עכשיו אני אנצח את בעלי בהורדות ידיים, מה חשוב לילד? אם הילד פה הוא העניין, מה חשוב לילד? האם הילד יקבל ממתק פעם ביום, פעם בשבוע, זה מה שישנה את חייו? זה מה שיהרוס את החינוך שלו? או האם הילד יבין שיש גם וגם? הילד יבין שיש מינון, הילד יבין שיש גיוון. האם אנחנו לא נגרום לו בזה שרק נדחוף אותו לצד אחד לרצות לחפש את האסור, אוקיי? מים גנובים ימתקו, דווקא שם. אם ניקח את זה, נבוא

ונגיד אם חשוב אוכל בריא, חשוב מאוד אוכל בריא, חשוב מאוד. חשובה מאוד שתיית מים ולא משקאות כאלה ואחרים. אבל בואו נזכור עוד דבר מאוד בסיסי, בריאות הנפש חשובה לא פחות מבריאות הגוף, אם לא יותר. וכאשר אנחנו חושפים את הילד למלחמות, לחוסר גבולות, לחוסר איזון, הוא יגדל מאוד בריא פיזיולוגית ומאוד פצוע נפשית, ואת זה נורא קשה... קל לתקן לא פעם עניין פיזיולוגי עניין נפשי קשה לתקן הרבה יותר והסיבה המרכזית היא שאי אפשר לשים עליו את האצבע. בעיה פיזיולוגית יותר קל לגשת אליה כי רואים אותה, מצלמים אותה, משקפים אותה. בעיה נפשית - אי אפשר. ולכן אני רוצה לסכם את זה ולבוא ולומר אם אנחנו ניקח את התובנות המרכזיות,

שחשוב לתת לאנשים היום שגם ראו אתכם, גם שמעו אותך ויזכרו דבר אחד, גבולות - חד-משמעי כן. ילד חייב לגדול בגבולות. אחד. שניים, הגבולות יסוכמו תמיד מראש לא לפני הילדים. וגם אם רוצים לשחק, נקרא לזה את השוטר הטוב והשוטר הרע, ואני לא אומר כרגע מי זה הטוב והרע ביחס לגבול או אין גבול. גם אם רוצים לשחק, מראש לקבוע שזה יהיה משחק, מראש אפשר לבוא ולהגיד "תשאל את אבא." חייבים להיות מתואמים בין ההורים כי אחרת הילד ימצא את הפרצה וירוץ לאבא, כמו שראינו, כאשר האימא אמרה לפני שנייה "לא." מה אתה רץ לאבא? אם הילד רץ לאבא אחרי שאימא אמרה לא, הילד כבר זיהה שיש שם נקודה חלשה. כי אם המסר מאוד ברור בין ההורים, ילד בכלל

לא יפנה לאבא אחרי שאימא אמרה לא. וזה אומר שאם אנחנו: אחד, נהיה מתואמים תמיד, אחד, נבין שחוקים נקבעים ביחד בבית. יש לנו לפעמים מצבים שבהם האימא או האבא מחליטים על איזשהו חוק בלי לעדכן את בן הזוג, ובתום לב הצד השני לא מודע לזה ואז מה שהוא עושה, הוא לכאורה "מחריב" את החוק שהוקם בבית. בתום לב אמיתי, לא פועל על פי החוק. הרבה יותר אחדות הורית תביא להרבה יותר יציבות וחינוך נכון לילדים. ואם נזכור את זה ונחייה את זה כל אחד מאיתנו, נבין שאנחנו צריכים להתבגר. הבעיה שלנו היא לא הגבולות של הילדים שלנו, הבעיה שלנו היא הגבולות שלנו, האגו שלנו, הרצון שלנו לנצח. ואם נזכור שזה לא העניין כרגע אז אתם תראו שגם

בתוך הגבולות, או בעיקר בתוך הגבולות, יגדלו ילדים הרבה יותר שמחים והרבה יותר יציבים. בואו נראה, חברים יקרים, הבעטלרס, איך אנחנו מסכמים בדרך היצירתית שלכם את מה שהצגנו ודיברנו פה היום. בבקשה. הבעיה שאנחנו צריכים לתפוס את הכיוון בדיוק מה אנחנו רוצים להגיד. -אתה לא קצת משתלט? פשוט פסל. -בואו נעשה פסל. פסל בנושא של אחדות הורית. אני אפסל אותו. -אתה צריך שניים, פסל? כן, שניים. שני פסלים ושני מפסלים. אוקיי, אז אני אהיה פסל. יפה. יפה מאוד. זה נותן טוויסט לבית. רק נזכור דבר אחד, זה אומנם נראה אידיאלי, אידיאלי זה אף פעם לא יהיה אבל יותר טוב זה תמיד יכול להיות. אנחנו נסיים להיום. אני מאוד מקווה שכל אחד

ידע לקחת לעצמו את המשהו הקטן לשנות בהתנהלות שלו ומשם את התנהלות בבית. ואנחנו נתראה בפעם הבאה עם סוגיות חדשות, דילמות חדשות ופתרונות חדשים. תודה רבה ולהתראות.