מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 14 - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב. פרקי אבות פרק ב', משנה ח': רבן יוחנן בן זכאי לא היה משושלת נשיאי ישראל. הלל הזקן היה מצאצאי דוד המלך, והשושלת מאז הלל ועד התקופה של חורבן בית שני היו כולם בן אחר בן. רבן יוחנן בן זכאי, הוא היה נשיא ישראל בזמן החורבן. התואר "רבן" ניתן רק לנשיאים. ולפי מצב הדור, עם המאבק מול הרומאים, מינו אותו לנשיא ישראל, היה גדול הדור בתורה, והוא היה אומר: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך". הוא אמר את זה על לימוד תורה מתוך הניסיון האישי שלו, אבל הכוונה, כל דבר טוב שאדם עושה שלא יחזיק טובה לעצמו, "כי לכך נוצרת". יש אנשים שיוזמים פרויקטים נפלאים, מזיזים דברים, עושים דברים טובים,

ארגונים של חסד, פעילויות, או שהאדם עצמו מתפתח מבחינה רוחנית, מגיע למקום גבוה, ואז הוא יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר "כמה אני חשוב", "כמה אני מיוחד", מתחיל להתנשא, מתייהר. אומר לו רבן יוחנן בן זכאי: כל הכבוד למה שעשית, זה יפה מאוד, אבל "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". תמיד תאמר לעצמך: בשביל מה באתי לעולם? בשביל הדברים האלה: לעשות מעשים טובים, להתמלא בתורה, להיות קרוב לבורא עולם, לכן נבראתי. אז לא שאני עושה עכשיו איזה דבר גדול שצריך להחזיק טובה לעצמי, להרגיש את עצמי מעל כולם. בשביל זה באתי לעולם. רבן יוחנן בן זכאי עצמו... חז"ל אומרים שלהלל הזקן היו 80 תלמידים. הגדול שבכולם היה רבי יונתן בן

עוזיאל. קבור בעמוקה, כולם יודעים, בפרט רווקים, רווקות, יש סגולה שהולכים לשם גם בט"ו באב, בזמנים אחרים. הוא היה הגדול שב-80 התלמידים של הלל הזקן. הקטן שבכולם היה רבן יוחנן בן זכאי. עם הזמן, כל התלמידים הזקינו והלכו לעולמם. רבן יוחנן בן זכאי נשאר מכל 80 התלמידים האלה. ורק כדי שנקבל כיוון, כיוון חשיבה, מה זה הקטן שבתלמידי הלל הזקן, נראה מה שכתוב עליו בגמרא. אומרת הגמרא כך: כלומר, לא היה דבר שהוא לא למד, והיה בקי בכל הרשימה הזו: "מקרא" זה תנ"ך, "משנה, גמרא, הלכות ואגדות, "דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים "קלים וחמורים וגזרות שוות". "קלים וחמורים", הכוונה קל וחומר. יש מקומות בתורה שהיא נדרשת בקל וחומר,

גזרה שווה, היה בקי בכל אלה. "תקופות", כל מה שקשור למערכות הכוכבים, "וגימטריות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ו"שיחת דקלים, משלות כובסין", מלשון משל, "משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן". בכל זה היה בקי רבן יוחנן בן זכאי. מה פירוש "שיחת דקלים"? דבר מאוד מעניין, חז"ל מלמדים שהטבע הוא הרבה יותר מורכב מכפי שהוא נראה לנו לעין. אנחנו רגילים בהבנה רגילה לחיות בתחושה שבני אדם מדברים בינם לבין עצמם ויש גם תקשורת בין בעלי חיים. יש תקשורת בין עצים? בין דקלים יש תקשורת? קודם כול, חז"ל אומרים בכמה מקומות שעולם הצומח הוא הרבה יותר מורכב, הרבה יותר עמוק מכפי שהוא נראה. בגמרא כתוב: "כשחותכים את עץ האילן, "הולך

קולו מסוף העולם ועד סופו "ואין קולו נשמע". כלומר, אתה כורת עץ, נראה לך שהוא דומם, רק הוא לא יצמח מהיום. חז"ל אומרים שהצעקה שבוקעת ממנו, היא מקיפה את כל כדור הארץ. רק אתה לא שומע, אתה לא קולט. אין הכוונה לומר שבעולם הצומח יש תחושות ורגשות כמו אצל בני אדם. אם כך, היה אסור להכין סלט ירקות משום צער בעלי חיים... זה לא עד כדי כך. הכוונה שיש איזה תדרים, יש איזה שדרים שנמצאים גם בעולם הצומח. כשהאדם חותך את העץ יש תדר מסוים של זעקה שבוקעת ממנו. גדולי ישראל היו מקפידים לא לקטוף אפילו עלה לחינם. אם יש צורך, אז הקב"ה ברא את העולם לצורך האדם. אתה צריך לחתוך עצים, אתה צריך להשתמש בהם, צריך פירות, ירקות,

מותר, תקטוף, תאכל, תשתמש. אבל סתם לקטוף, סתם להרוס, צריך להיזהר. יש כאלה מתוך שעמום, תוך כדי הליכה קוטפים עלה או עומדים ליד העץ, מדברים עם מישהו, תולשים עלים. גדולי המקובלים היו נזהרים בדבר, היו יודעים שעולם הטבע הוא כל כך עמוק, כל כך מורכב, ונזהרים בכל פרט בעניין הזה. בדברי חז"ל יש סיפור מעניין. כתוב שהיה עץ דקל, מטע של דקלים, כל הדקלים מוציאים תמרים, מוציאים פירות, והיה דקל אחד שלא הוציא פירות. הרכיבו עליו, לפעמים צריך הרכבה, הרכיבו - לא עושה פירות. זיבלו, עדרו, השקו, כל מה שצריך לעשות על פי כללי הבוטניקה עשו, ולא נתן פירות. שאלו את רבי תנחום. בעל המטע הולך לשיעור תורה, לומד תמיד אצל רבי

תנחום, אמר לו: יש תופעה מוזרה, אצלי במטע יש דקל אחד, כל מה שעשיתי, לא מוציא פירות. רבי תנחום אמר לו: בוא נלך. כשהגיעו לשם, ראה את הדקל, באמת כולם מלאי פירות והוא רק בשביתה. כתוב בחז"ל: "אמר לו, דקלי תמרה היא רואה מחמתן". אמר לו: אתה רואה שם באופק? יש מטע של דקלים, יש שם דקל נקבה והוא דקל זכר והוא מתאווה בליבה. תביאו מהדקל הזו, דווקא מהדקל ההוא ותרכיבו עליו. הביאו והרכיבו, ומייד עשה פירות. כשרואים את דברי חז"ל, זה דבר פלא, דקל יכול לראות? הוא זכר והיא נקבה והוא מתאווה דווקא לה, והוא רוצה אותה? ורק כשהביאו אותה אז הוא התחיל לתת פירות? זה נשמע עולם ששייך לבני אדם. אבל רואים בחז"ל שעולם הצומח הוא

הרבה יותר מורכב מכפי שהוא נראה. דווקא בדור שלנו, בעשרות השנים האחרונות, ישנם מחקרים שמוכיחים שבאמת בעולם הצומח יש רגשות. יש אפילו נשים שאוהבות צמחים ויכולות להעיד על כך, בלי כל המחקרים של היום. היא יכולה להעיד שצמח שהיא אוהבת ומטפחת אותו, כלומר הטיפול הוא אותו דבר בכל העציצים שלה, אבל את הצמח הזה היא אוהבת יותר, היא משדרת לו רגשות, הוא מתפתח הרבה יותר. דבר פלא שרואים בעולם הצומח שנשים יכולות להעיד על הדבר, אתה אוהב את הצמח - הוא מרגיש, הוא משדר לך את זה. אתה לא אוהב, הוא מתכנס בתוך עצמו, הוא מרגיש שאתה לא אוהב אותו. והדברים האלה מעוגנים בדברי חז"ל. בספר "המהפך" בחלק הראשון הבאנו המון מחקרים

שמוכיחים את הדבר. התפרסם לאחרונה עוד דבר מעניין, שעצים שניזוקו מחרקים מסוימים, יש חרקים שכשמתנפלים על מטע מסוים, עושים בו שמות. התברר שמטעים שנמצאים במקומות מרוחקים התחילו לפתח, העצים, התחילו לפתח נוגדנים כנגד אותם חרקים. והחוקרים לא יודעים איך המטע שנמצא במרחק ידע שהחבר שלו נפגע והתחיל לפתח נוגדנים. אז הם אומרים: זה נראה כאילו שהם שלחו אליהם הודעה. העבירו מסר, המטע הפגוע למטע הלא פגוע. ובחז"ל זה לא סתם השערה, יש בזה הרבה מן האמת. יש תקשורת בעולם הצומח. רבן יוחנן בן זכאי היה בקי בשיחת דקלים. מה פירוש שיחת דקלים? חז"ל אומרים כך: כשתתבונן בעצי דקל בזמן שהרוח לא נושבת ואתה רואה שהענפים נעים כי

העץ מניע אותם, זה אומר שהוא מדבר כעת עם הדקל השני. אם הרוח מניעה את הענפים אז הרוח מניעה. אבל כשהרוח לא נושבת ואתה רואה פתאום ענף עולה ויורד, כששאר העלים... אחר כך ההוא מחזיר לו בענף. רבן יוחנן בן זכאי היה מסתכל, יודע מה הדקל הזה אומר ומה השני עונה לו. זה חלק מהחוכמה שהוא למד אצל הלל הזקן. ורבן יוחנן בן זכאי היה הקטן שבתלמידים של הלל הזקן. וכשכולם נפטרו, מינו אותו שהוא יהיה נשיא ישראל, זה היה רבן יוחנן בן זכאי. אז היה בקי בכל התורה, באיזה חוכמות, באיזה רבדים של עומק, דברים שהמדע היום אפילו לא מכיר, רק מתחילים לגשש. והוא, עם כל הגדולה שלו, הוא אומר: אם למדת תורה הרבה, הוא מהניסיון שלו ידע,

תראה כמה אדם יכול לדעת, "אל תחזיק טובה לעצמך", אל תתייהר. תאמר: אני עשיתי את החובה שלי, לכך נוצרת. ממשיכה המשנה ואומרת: היו לו הרבה תלמידים, אבל חמישה מיוחדים שהם היו הכי קרובים אליו. "הוא היה מונה שבחן", הרב היה מספר את המעלה המיוחדת שיש בכל תלמיד ותלמיד. למה המשנה צריכה לציין את המעלות שלהם? כדי שנלמד לעצמנו. אם אתה רואה שרבן יוחנן בן זכאי מצא לנכון לשבח כל תלמיד, זה מיוחד בזה, וזה מיוחד בפרט אחר, תלמד לעצמך ששווה להשקיע בדברים האלה. מהם אותם הדברים? "רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טיפה". בור, כשממלאים אותו במים, המים מחלחלים, נספגים, לאט לאט נגמרים. אם אתה רוצה שהבור יחזיק את

המים, את מי הגשמים לאורך זמן, היו מטייחים אותו, מסיידים אותו, אוטמים אותו לחלוטין, ששום טיפה לא תלך לאיבוד. הוא היה אומר לתלמידיו: תדעו, מבין כולם, רבי אליעזר בן הורקנוס הוא כמו בור סוד שאינו מאבד טיפה. כל דבר שהוא לומד בתורה, הוא זוכר. איך הגיע רבי אליעזר למצב כזה שהוא זוכר כל דבר שהוא לומד? כולנו היינו רוצים, כל הלכה שלומדים, כל פסוק, כל משנה. כמה כולם מתפעלים ממרן הרב עובדיה יוסף שהיה בקי בתורה בצורה מפליאה. ואתה עומד נפעם, בדור שלנו אדם כזה? בקי בכל התורה כולה? אני זוכר כשהייתי אברך אחרי החתונה, היה נושא שבכולל ישבנו עליו ימים ולילות וליבנו שאלה הלכתית ולא הצלחנו להגיע כמה אברכים ביחד, לא

הצלחנו להגיע למסקנה. ואיזה יום שישי אחד הגבאי של בית הכנסת ביקש שאני אלך איתו לרב כדי להזמין אותו לשיעור, אז היה לו קבלת קהל בשכונת קטמון בירושלים, אז אחרי שהזמנו אותו ואמר שהוא יבוא לאותו כנס אז שאלתי אם אפשר לשאול שאלה בהלכה, הוא אמר "בבקשה". שאלתי אותו את השאלה, נראה כאילו שהרגע הוא סיים לפתוח 30 ספרים. מייד "בשו"ת בנין ציון", כך הוא אמר, "שו"ת בנין ציון" סימן זה וזה כתוב כך, בספר זה אומר כך, זה אומר כך. כל מי שעמד שם נפעם. אתה שואל אותו שאלה שלא קשורה בכלל לעניין עכשיו. אבל אתה רואה, כל התורה פרוסה לפניו. הבקיאות, הידע הזה, זה נקרא "בור סוד שאינו מאבד טיפה". איך רבי אליעזר בן הורקנוס הגיע

למעלה כזו? סיפרנו את הסיפור שלו באחד השיעורים הקודמים, שאביו היה עשיר גדול, והוא היה בן 28, ואביו ראה אותו בוכה באמצע העבודה. היה עובד בבקר, עובד בצאן שם, חורש. שאל אותו: למה אתה בוכה? אולי בגלל שאתה נמצא באדמת טרשים? אני אעביר אותך, תחרוש באדמה רכה יותר. ולא נרגע, עד שבסוף אמר לו: אני רוצה ללמוד תורה. אמר לו: אתה בן 28, עכשיו תלך ללמוד תורה? זה לא בשבילך. אבל הוא התעקש, הגיע בסוף לישיבה של רבן יוחנן בן זכאי. כמה ימים לא אכל כלום עד שהיה כבר ריח נודף ממנו, ריח לא טוב של אדם... אבל כל כולו היה תשוקה לתורה. אדם שמאוד משתוקק לדעת תורה, כל מה שהוא לומד הוא זוכר, כי הוא מתפעל. אדם שרוצה לזכור איזה

דבר, שיתפעל מזה. מי שלומד, אפילו דברים אחרים, לומד עכשיו מתמטיקה. מי ששונא מתמטיקה, יהיה לו מאוד קשה לזכור במבחן. מי שאוהב, מתפעל מזה, רוצה לדעת, המוח מכניס את הדברים לזיכרון הרבה יותר. יש גם עוד דבר שהגמרא אומרת שמי שרוצה לזכור, לומדים את זה מפסוק: "תשמיע לאוזניים שלך". כשיש לך מבחן, אל תקרא רק בעיניים. אדם שקורא בעיניים שוכח מהר, אף על פי שזה הרבה יותר קל. אתה מוציא מהפה, זה כבר יותר טוב. הוצאת מהפה והשמעת לאוזניים, כל פעם שאתה לומד זה כמו שלמדת כמה פעמים, כמו שעשית חזרות. כי כשהאוזניים שומעות את הדיבור שיוצא מהפה, זה נחקק במוח. אז יש כמה דברים ש... זה כתוב בגמרא, מה שאמרתי עכשיו. כתוב

שברוריה, אשתו של רבי מאיר בעל הנס, ראתה את אחד התלמידים בישיבה שהוא קורא בלי להוציא מהפה, לומד, אז היא נזפה בו. היא הייתה רבנית גדולה, ברוריה, נזפה בו, אמרה לו: אתה לא יודע מה שכתוב? "ערוכה בכל ושמורה", אם ערוכה בפה, שמורה במוח. אבל אם אתה לא מוציא מהפה, לא משמיע לאוזניים, איך תזכור את הלימוד שלך? אז כשאדם מוציא מהפה ומתפעל מהדברים, ומי מתפעל מתורה יותר מרבי אליעזר בן הורקנוס, שבגיל 28 עזב את הכול והלך לישיבה והתחיל ללמוד תורה בעוני, במחסור? אביו עשיר, היה רגיל לפינוקים, היה רגיל לכל מעדני עולם. ולאחר כמה שנים שהיה שם, אמרו האחים לאבא הורקנוס: עם כל הכבוד, אתה כבר זקן ואחרי 120 יבוא פתאום

אליעזר מהישיבה, אחד האחים, וירצה חלק בירושה כמו כולם. מי עבד כל השנים האלה? מי פיתח את כל החקלאות, את כל האדמות? גם ככה הוא היה עשיר, אביו, אבל אנחנו עבדנו כל השנים האלה, הוא יבוא, יקבל חלק? אמר: אתם צודקים, אני אלך לירושלים כדי להדיר אותו מנכסיי. אבל כשהגיע לשם וראה את הגדולה ואיך רבן יוחנן בן זכאי מכבד את בנו ואיזה תלמיד חכם אמיתי הוא נהיה, גדול בתורה, ענק. כשהייתה שם אסיפה גדולה וכל חכמי ירושלים היו, רבן יוחנן בן זכאי אמר לרבי אליעזר שידרוש, כבר הוא היה רבי אליעזר. אמר לו: אני לא יכול לדבר ליד הרב שלי. כל כך הייתה לו יראת כבוד מרבן יוחנן בן זכאי, אז אמר: אני לא מסוגל לדבר לידו. רבן יוחנן

בן זכאי יצא משם רק כדי שהוא ידבר. אז הוא עמד ודיבר דברים, חידושי תורה עם עומק, דברים נפלאים. כולם עמדו מתפעלים. ולא ידע שרבן יוחנן בן זכאי נכנס מהדלת השנייה ועומד מאחוריו, מקשיב לכל הדרשה שלו. כשסיים את הדרשה, פתאום מרגיש נשיקה מאחורה, "נשקו על ראשו". הוא רואה, גדול הדור, רבן יוחנן בן זכאי, נשיא ישראל, עומד מאחוריו, מנשק אותו. ושיבח אותו ואת אביו הורקנוס שבא להדיר אותו מנכסיו וישב שם. אמר להם: על מי גדול הדור אומר את כל השבחים האלה? אמרו לו: על הבן שלך. אז הוא קם על רגליו וסיפר לכולם, הוא אומר: אני באתי לפה להדיר אותו כי חשבתי שהוא בטלן, יושב כאן, לא עושה כלום, אבל אם זה מה שרבן יוחנן בן זכאי

אומר עליו, אני עכשיו עושה הפוך. מדיר את כל הילדים, רק הבן הזה, כל הרכוש יעבור אליו. אדם שמסר נפש בשביל התורה, הוא מתפעל מהתורה, והדברים נחקקו אצלו במוח. לכן "בוא סוד שאינו מאבד טיפה". "רבי יהושע אשרי יולדתו". במקום לשבח אותו, הוא אומר "אשרי יולדתו"? מה הכוונה? אמר רבן יוחנן בן זכאי כך: אני כל כך מתפעל מהתלמיד הזה שזכה להגיע לגדולה כזו. רבי יהושע היה חכם גדול גם בתורה וגם בכל הנושאים. הקיסר הרומאי היה מתייעץ איתו, אף על פי שאז היה, בתקופת החורבן היה מאבק בין ישראל לרומא, אבל הקיסר הרומאי היה מתייעץ איתו, היה יודע שהעצות שלו, החוכמה שלו, של רבי יהושע, עומק של חשיבה. מאיפה זכה רבי יהושע לכל

הגדולה הזאת? בזכות אימו. כמה כל אישה צריכה לדעת את מעלתה. כשהיא מטפלת בילד, מרגישה, אני מחליפה לו חיתול. יכול להיות שאת מחליפה חיתול לגדול הדור הבא. את עושה איתו חסד. בכלל, כל ילד שהאימא מטפלת בו, היא צריכה להרגיש: אני מקיימת עכשיו מצווה לטפל באדם חסר ישע. כשהיא מאכילה את הילד, אפילו לוקחת אותו לגן השעשועים שישחק שם, היא צריכה להרגיש: אני כעת מקיימת מצווה. אני עושה איתו חסד. הילד הזה, בלעדיי מי יטפל בו? מי יגדל אותו? יש אימהות, רואות את התפקיד של האימא בתור עול, בתור מטלה, בתור דבר שהוא מעמיס עליה. אבל ברגע שהיא תסתכל על זה ממבט של מצווה, מבט של חסד, אני עכשיו עושה דבר גדול, לוקחת אדם שאין מי

שיטפל בו ואני זו שמאכילה אותו, משקה אותו, מצילה אותו, מגדלת אותו. שכרה גדול ועצום. אז כל אימא, אשריה ואשרי חלקה. אבל רבן יוחנן בן זכאי אומר שרבי יהושע בן חנניה "אשרי יולדתו", כי כל החוכמה שיש לו, בזכות אימו. חז"ל מספרים שכשהוא היה תינוק אימו הייתה לוקחת את העריסה שלו ושמה בבית המדרש. למה? כדי שאוזניו יקלטו דברי תורה. תינוק לא מבין שום דבר, עוד לא יודע לדבר. אבל שהאוזניים שלו יקלטו דברי תורה. הייתה הולכת לחכמים: "תתפללו על הבן שלי שיהיה תלמיד חכם". כל התשוקה שלה הייתה שהילד הזה יהיה תלמיד חכם, שהילד הזה יהיה צדיק. לא קל, לאישה יש בישולים, יש סידורים בבית, יש לה מה לעשות. להביא כל יום את העריסה

של הילד לבית המדרש ולהשגיח שלא יבכה? ואם הוא בוכה היא צריכה לצאת איתו, לטפל בו, להאכיל אותו, זה עול גדול. אבל היא עשתה את זה כי היא רצתה בן תלמיד חכם. אומרים חז"ל: תדע שזה עבד, הילד הזה קלט את הדברי תורה, בסוף נהיה רבי יהושע בן חנניה. היום לא צריך להביא את העריסה של הילד לבית המדרש. בכל בית אפשר להשמיע לילד דברי תורה. אפשר להשמיע שיעורים, היום עם כל המכשור. לפני 100 שנה, 200 שנה לא היה את כל המכשירים שיש היום, שאדם יכול בביתו להשמיע דברי תורה לעצמו, לילדיו, לכל הסביבה, שהאוזניים יקלטו דברי תורה. אבל רואים כאן דבר מעניין, ילד קולט דברים אפילו שההורים בטוחים שהוא לא מבין שום דבר. צריך ללמוד מזה

כמה להיזהר שההורים לא יריבו ליד הילדים, שההורים לא ידברו דיבורים שהם לא מתאימים, גם עם עצמם לא, אבל ודאי לא ליד הילדים. אם ילד שומע... תינוק בעגלה והאבא יושב וצופה באיזה סרט, והסרט הזה כולו אלימות ודברים מקולקלים, הוא אומר: זה תינוק, הוא לא מבין כלום. המוח שלו קולט, הנשמה שלו שומעת את הדברים, זה משפיע. יותר מזה, חז"ל אומרים שאפילו עובר ברחם אימו קולט מה מדברים בחוץ והוא גם יודע איפה הוא נמצא, אם הוא נמצא במקום של קדושה או במקום של טומאה. כשחז"ל אמרו את הדברים האלה, המדענים צחקו. היום גם המדע, כמו בהרבה תחומים אחרים, המדע מגלה שבאמת הילד, כשנמצא ברחם האם, הוא שומע. בספר "המהפך" הבאנו את

המחקרים על תינוקות שבזמן שהיו ברחם של האימא, האימא שמעה סוגים מסוימים של מוזיקה, זאת מוזיקה קלאסית, זאת מוזיקה מסוג אחר. לאחר שהתינוק נולד, ראו שהוא מעדיף באופן ברור את המוזיקה שהוא שמע בזמן שאימו הייתה הרה, הוא מכיר את זה, הוא שמע את הדברים. אפילו סיפורים שהאימא הקריאה לו, הוא ברחם שלה והיא מספרת לו סיפורים כמו שמספרים לילד קטן. ולאחר הלידה משמיעים לו את אותם סיפורים. לפי התגובות, עם כלי מדידה שיש להם היום, מכשור שונה, רואים שהוא מזהה את הסיפורים האלה, הוא מכיר אותם. הוא שמע אותם. חז"ל אומרים שכשרבקה לא ידעה שיש לה תאומים... כתוב בתורה: "ויתרוצצו הבנים בקרבה, "ותאמר: אם כן למה זה אנוכי?

"ותלך לדרוש את האלוהים". הלכה לנביא לשאול אותו "מה קורה אצלי"? עכשיו, בואו נשאל שאלה: כל אישה מרגישה את העובר שהוא זז ברחם, מה היא הייתה צריכה ללכת לשאול נביא? מה הטריד אותה? היא לא ידעה שיש תאומים, אז לא היה אולטרסאונד, אבל כשהיא הרגישה התרוצצות בקרבה, למה היא צריכה ללכת לנביא לשאול אותו? אומרים חז"ל כך: כשהייתה רבקה עוברת ליד בתי עבודה זרה, היה עשיו מפרכס ורוצה לצאת. נמשך לשם. כשהייתה עומדת בבתי כנסיות ובתי מדרשות, היה יעקב מפרכס ורוצה לצאת. אז היא לא הבינה, הבן שלי לאיפה הוא נוטה? הוא נוטה לעבודה זרה או נוטה לדברי תורה? איך יכול להיות שפה הוא רוצה לצאת ופה הוא רוצה לצאת? היא לא ידעה שיש לה

שניים, "ותלך לדרוש את האלוהים". מה אמר לה הנביא? "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו "ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר", גם נתן לה תחזית על העתיד של שני הילדים האלה. אז היא נרגעה, הבינה שזה שניים. אבל דרך אגב מה למדנו מדברי חז"ל? שהעובר מרגיש איפה הוא נמצא. נמצאת במקום של קדושה, העובר מרגיש שהיא במקום של קדושה. נמצאת בקולנוע, נמצאת במקום מקולקל, העובר מרגיש איפה היא נמצאת. איזו אחריות יש לנו כהורים, גם בזמן ההיריון, שבני הזוג לא יריבו בינם לבין עצמם. אפילו שעדיין אין ילדים, זה היריון ראשון, אבל צריכים להיזהר, ברגע שיש כאן היריון, יש כאן מישהו ששומע אותנו, יש כאן מי שמושפע. לפעמים בעל

מעצבן את אשתו והוא מרגיש שמגיע לה. צריך לזכור, אם היא בהיריון, אתה מצער לא רק אותה, אתה מצער גם את הילד שלך, את הילד או את הילדה. זה משפיע עליהם. אתה רוצה שהילד ייוולד עם שמחת חיים, ילד רגוע, ילד שלו? תן לאשתך להיות מאושרת בזמן ההיריון. תשמח אותה, תן לה לחייך, זה משפיע על האופי של הילד. הילד מושפע ממתחים, מלחצים, מפחדים. חז"ל אומרים שהעובר מושפע אפילו ממה שהאישה רואה. אם היא רואה דבר מסוים, זה יכול להשפיע על הצורה של העובר, על היופי שלו, על המראה שלו, על כתמי לידה. היום גם חלק מהחוקרים מודעים לעניין הזה, שאם אישה הרגישה שהיא רוצה מאוד איזה עניין ולא קיבלה אותו זה יכול לבוא בצורה של כתם לידה

בעובר עצמו. כלומר, המערכת הזו היא כל כך מורכבת, כל כך רצינית. אימו של רבי יהושע בן חנניה לא ידעה את כל המחקרים של היום, אבל היא ידעה, אם אני רוצה בן תלמיד חכם, שישמע דברי תורה מאז שהוא תינוק. הייתה שמה את העריסה בבתי מדרשות שישמע דברים טובים. לכן "אשרי יולדתו", שבזכותה הוא הגיע לכל המקומות שהוא הגיע. "רבי יוסי, חסיד. "רבי שמעון בן נתנאל, ירא חטא". "חסיד", אין הכוונה כמו שיש היום אדמו"רים וחסידים. אז לא היו אדמו"רים. כשאמר "חסיד", הכוונה שהוא עושה יותר ממה שנדרש. המעלה המיוחדת שבו, שכל מצווה שהוא מקיים, הוא עושה אותה בצורה הכי טובה שרק אפשר. מהדר בה, עושה אותה באיכות כי הוא אוהב מצוות. צדיק,

מה ההבדל בין צדיק לחסיד? צדיק עושה מה שצריך. מה כתוב בהלכה, מה שכתוב הוא מקיים. זה בסדר גמור. יבוא לעולם הבא, יקבל שכר ואין עליו שום תביעה. אתה 100 אחוז, עשית כל מה שצריך לעשות. חסיד עושה יותר ממה שצריך. ניקח דוגמה, סוכות, יש מצווה מהתורה: "בסוכות תשבו שבעת ימים", צריך באותם שבעת הימים של חג הסוכות, אם האדם רוצה לאכול לחם, חייב לאכול בסוכה. והלילה הראשון של סוכות מצווה לאכול כזית בסוכה. כמו שיש מצווה לאכול בליל הסדר כזית מצה, יש מצווה לאכול כזית לחם בסוכה, בליל חג הסוכות. שאר החג, אם אתה רוצה לחם, חייב סוכה. אתה לא רוצה לאכול לחם, לא חייב סוכה. אתה רוצה לאכול אורז, דברים אחרים, אפשר גם בלי

סוכה. שינה צריך בסוכה. אז ברוך השם, רואים שבעם ישראל בונים סוכות. מעיקר הדין, כדי לקיים מצוות סוכה, אתה יכול לבנות צריף קטן עם סכך למעלה, מספיק שהקירות יהיו רק 3 קירות, דופן רביעית לא חייב בסוכה, מספיק משלושה צדדים. גובה של עשרה טפחים. אם עשית 96 סנטימטר של קרטונים מסביב שהם לא זזים, חיברת אותם טוב, דפקת אותם לקרשים, עם גובה ושמת סכך, יכול לשבת בסוכה, יש לך כיסא, שולחן, אתה מקיים מצוות סוכה. זה נקרא צדיק, עושה מה שצריך. החסיד מה עושה? מביא וילונות עם קישוטים יפים, מקשט את הסוכה, שם תמונות יפות, שרשראות. מי חייב אותך לשים את זה? אתה יכול לקיים מצוות סוכה גם בלי כל הקישוטים האלה. זה נקרא חסיד,

עושה יותר ממה שצריך. נכון, מעיקר הדין, לצאת ידי חובת מצווה, אני יכול לעשות סוכה משעממת, לשבת שם, לקיים את המצווה. אבל כתוב: "זה אלי ואנווהו", התנאה לפניו במצוות. אני עושה מצווה, נעשה את זה הכי טוב, בהידור. זה כמו שיש לאדם אפשרות באותו כסף לקנות או מרצדס או רכב פשוט מלפני 20 שנה, דגם ישן שכבר בקושי נוסע. אבל שניהם נוסעים, זה נוסע וזה נוסע, מה הוא יעדיף? ודאי שיעדיף את הרכב היותר משוכלל. אז כמו שבגשמיות האדם שואף להכי טוב, כך גם ברוחניות. אותו הדבר תפילין, אדם שהולך לקנות תפילין, יש כאלה באים למוכר: יש לך תפילין? הוא אומר לו: יש במחיר הזה, במחיר הזה, במחיר הזה. מה הכי זול? תן לי את זה. אם אין

לו כסף אז הוא קונה מה שזול, מה לעשות? אבל אם הוא יודע על עצמו שעל שטויות והבלים הוא משקיע כסף, על בית מלון, סוף שבוע, הוא יכול לשלם 2,500 שקל עליו ועל אשתו ועל הילדים, אבל על תפילין הוא לא ישלם 2,500. התפילין האלה ילוו אותך כל החיים. אז על יום אחד, על יומיים, על טיול בחו"ל יכול לפתוח את הארנק ולהוציא, אבל על תפילין לא מוציא. חבל, "זה אלי ואנווהו". נכון, זה תפילין וזה תפילין, אבל אלה תפילין מהודרות, באיכות יותר גבוהה, הבתים יותר טובים, הסופר שכתב, יש הבדל גם מי הסופר שכתב. בכלל, היום צריך לדעת, יש הרבה רמאויות והרבה נוכלויות בכל התעשייה הזאת של התפילין, מזוזות. תמיד כשקונים צריך לדעת מי הסופר,

לא ללכת לחנות ולקנות תפילין. יש חנויות שבא אליהם אדם, מוכר כמויות של תפילין בזול, הוא קונה את כל התפילין האלה. לא מעניין אותו מי זה, העיקר הוא מרוויח כסף. אבל כשאתה קונה ואתה יודע מי הסופר, אתה יודע שהוא ירא שמיים, כי בכתיבה עצמה, הוא יכול אם אין לו יראת שמיים, הוא יכול למכור תפילין פסולות ואף אחד לא ידע שהפרשיות האלה פסולות, כי תלוי איך הוא כתב אותן. יש הלכות איך לכתוב את התפילין, צריך שיהיה כסדרן, למשל, אם הוא חיסר אות, פתאום הוא שם לב, שם למעלה יש מילה בלי י' והוא הוסיף את הי' אחר כך, התפילין פסולות. צריך לכתוב אותן לפי סדר. הוא לא יכול להוסיף אותן לאחר שהוא סיים, להוסיף אות שהיא חסרה.

עכשיו, מי שרואה את זה, הוא לא יודע שכתבו את זה מאוחר. כמה צריך שהסופר יהיה ירא שמיים, ואתה יודע ממי קנית, תברר מי הסופר. יש אפילו, התברר, לא יהודים, סטודנטים ערבים למדו איך לכתוב תפילין, מזוזות, והוא לוקח קלף, כותב מזוזה, יש לו חוש לגרפיקה ואתה לא יודע שערבי כתב את המזוזה הזו. כמה מצבים נתפסו דברים כאלה ברחבי הארץ. לכן זו אחריות. זה אני מדבר עכשיו על עיקר הדין, אבל אפילו אם אתה יודע שהסופר ירא שמיים אבל יש תפילין מהודרות, "זה אלי ואנווהו", תלך על ההכי טוב. זה היה השבח של רבי יוסי שהיה חסיד, לא רק צדיק, עושה אפילו יותר ממה שצריך. "רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא". מה ההבדל בין חסיד לבין ירא חטא?

הרי זה זהיר יותר ממה שצריך וזה זהיר יותר ממה שצריך. התשובה היא, חסיד זה מהדר במצוות עשה, ירא חטא מהדר במצוות לא תעשה. יש לנו בתורה שני מסלולים, יש מצוות עשה, מצוות לא תעשה. מצוות עשה, למשל: "זכור את יום השבת לקדשו". בין איש, בין אישה חייבים בכל שבת קידוש בכניסת השבת והבדלה במוצאי שבת, זה חיוב מהתורה, מצוות עשה מהתורה להזכיר את השבת בכניסתו וביציאתו. לא כמו שיש כאלה שמקפידים רק על קידוש בכניסת שבת, ולא מקפידים על הבדלה במוצאי שבת כי חושבים, הנה, אני עושה קידוש וזהו. במוצאי שבת צריך הבדלה, זו השלמות של "זכור את יום השבת לקדשו". זה נקרא מצוות עשה. תפילין - מצוות עשה, לשבת בסוכה, ארבעת המינים, כל

זה מצוות עשה. ברכת המזון, סיים לאכול לחם: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך "על הארץ הטובה אשר נתן לך", מצוות עשה. אבל יש מצוות לא תעשה: לא לאכול דברים שאסור לאכול, "לא תעשה מלאכה ביום השבת", כל אלה לא תעשה. רבי שמעון בן נתנאל היה מהדר בלא תעשה. הדבר מלמד גם על שורש נשמתו של האדם. יש אדם ששורש נשמתו במידת החסד. חסד זה נתינה. יש אדם, מידת הגבורה. מידת הגבורה זה דין, זה סוג של פחד, אני נזהר שלא להיכשל, נזהר שלא ליפול. כל אדם צריך לדעת להכיר את עצמו, האם שורש נשמתו במידת החסד או מידת הגבורה. אדם ששורשו במידת החסד, זה אדם שהוא רק נותן ונותן ונותן. זה דבר טוב לתת, אבל גם צריך לדעת את הגבולות. יש אדם

שהוא מידת הגבורה, כמו דין כזה, מה שמגיע לך תקבל. לא מגיע, לא תקבל כלום. אדם כזה צריך גם לאזן את עצמו. לא להיות קיצוני לא לחסד ולא לגבורה, אלא תמיד להיות באמצע, להיות תמיד בתפארת. "ורבי אלעזר בן ערך", זה התלמיד האחרון מבין חמשת התלמידים, "מעיין המתגבר". על רבי אליעזר בן הורקנוס אמר שהוא בור סוד, בור שסיידת אותו, שום טיפה, כל מים שנכנסים, נשמרים. אבל "רבי אלעזר בן ערך, מעיין מתגבר". כלומר, מה שהוא לומד, הוא מפתח את זה הלאה. יש לו חידושים נפלאים, למד כאן ולמד כאן, מחבר את הדברים, מוציא לך רעיון מבריק, כמו מעיין שמוציא עוד ועוד מים. למה הוא סיפר לנו את כל המעלות שלהם? שניקח לעצמנו, כל אחד ייקח

לעצמו את המעלות האלה. יגיד: אני רוצה לזכור את הלימוד, אני רוצה להיות מעיין המתגבר, אני רוצה להיות ירא חטא, להיות חסיד. כל המעלות שראינו עכשיו, כל אדם ישאף אליהן, לכן הוא מציין אותן. נסיים את המשנה הזאת: "הוא היה אומר", מי זה "הוא"? רבן יוחנן בן זכאי, שהיה הרב שלהם. בידע שלו בתורה, תשים את כל חכמי ישראל של אותו דור כאן, ואת רבי אליעזר פה, תראה שהוא מכריע את כולם, כלומר המשקל שלו בידע בתורה יותר מכולם. זה הרב שמעיד על תלמידו. "אבא שאול אומר משמו", אבא שאול אומר בשם רבן יוחנן בן זכאי, "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עימהם "ורבי אלעזר בכף שנייה מכריע את כולם". אין פה

סתירה. בידע, רבי אליעזר בן הורקנוס מכריע את כולם. בחידושי תורה, בחריפות בתורה, רבי אלעזר בן ערך מכריע את כולם. כלומר, הוא מומחה בזה והוא מומחה בזה. עד כאן דיבר על התלמידים ועל המעלות שיש להם. כעת, המשנה הבאה, משנה ט', מספרת על אתגר שהוא נתן לתלמידיו, שזה אתגר גם עבור כולנו, לקחת לעצמנו מסלול מרכזי בחיים, על מה לתת דגש. אמר להם, רבן יוחנן בן זכאי אמר לחמשת התלמידים האלה: "צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם". אדם בא ושואל... הרי יש אין-ספור דברים חשובים שצריך לעשות, יש אין-ספור מסלולים שצריך להשתדל בהם בעבודת המידות, בדברים טובים, במעשים טובים, אבל מה הדבר המרכזי שאדם ששואל: תשמע, אני רוצה

להתקדם ברוחניות שלי, מה הקטר שיוביל אותי לכל המעלות כולן? תן לי איזה סוג של קטר שאני אשקיע בו את הכול ואם יש לי את הקטר הזה, הוא כבר יביא אחריו את כל הקרונות, את כל המעלות כולן. מדברים פה עכשיו על עבודת המידות, כן? במה שנוגע לעבודת המידות, לתיקון האישיות של האדם בתור בן אדם, מה הקטר המוביל שאם אני משקיע בזה, יש לי הכול? אחרי שכל חמשת התלמידים ישבו ועיינו ובחנו ובדקו, עשו רשימות, הורידו, הוסיפו, חשבו, כל אחד בא עם מילים קצרות. "רבי אליעזר אומר: עין טובה". אתה רוצה שיהיו לך מידות טובות? תשקיע בעצמך שתהיה לך עין טובה. מה זה עין טובה? שהמבט שלך על אחרים יהיה מבט כזה שאתה תמיד רוצה שלכולם יהיה

טוב. אם הצלחת להרגיל את עצמך להגיע לתובנה כזו, שאני רוצה שלכל הנמצאים פה יהיה רק טוב בחיים, אומר רבי אליעזר בן הורקנוס: מצאת קטר שמכאן כל המידות הטובות יבואו אחר כך. כי אם יש לך עין טובה, אתה לא תכעס על כל דבר, אתה לא תהיה רודף כבוד, הגאווה שלך לא תהיה בעייתית, אתה לא תכעס מהר, כל המעלות, אם יש לך עין טובה, אם אתה צריך לקנות לעצמך עין טובה, יש לך קטר, כל המעלות יבואו אחר כך. איך באמת מגיעים לעין טובה? התורה אומרת: "ואהבת לרעך כמוך". גם אחת ממצוות עשה שיש לנו בתורה, מצווה שלא עולה כסף. תפילין צריך לשלם, "ואהבת לרעך כמוך", מצווה שתלויה במחשבת האדם בלבד. ויכול לקיים מצווה, מקבל על זה שכר. אם רק

נתבונן במצווה הזו של ואהבת לרעך כמוך". שואל הרמב"ן: מה זה "ואהבת לרעך"? צריך להיות כתוב: ואהבת את רעך. למה "לרעך"? ככה בעברית מדברים, ואהבת את רעך כמוך. והתורה אומרת: "ואהבת לרעך כמוך". וידוע, כל הדקדוק העברי לומדים אותו מהתורה. אם יש באוניברסיטה, בפקולטה ללשון יש איזו מחלוקת בין פרופסורים, אם אחד מביא ראיה מהתורה שכך מדברים, ההוא מייד מבטל דעתו. כל הדקדוק העברי, הכול בנוי על התורה עצמה. אז איך ייתכן שהתורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך" ולא "ואהבת את רעך כמוך"? כך שואל הרמב"ן. שאלה שנייה: יש כלל בתורה שהקב"ה לא מביא ניסיון לאדם, אם הוא לא יכול לעמוד בו. אין הוראה בתורה שהיא מעבר לכוחות של האדם. כל

הוראה חייבת להיות במגבלת הכוחות של האדם. אם האדם לא מסוגל, התורה לא תדרוש את זה מראש. יש דתות שדורשות מהאדם דברים לא הגיוניים, דברים שקשה מאוד לעמוד בהם כי זה שכל אנושי. השכל האנושי הוא מאוד קיצוני. מייסד הנצרות אמר לתלמידיו: אם הכה אותך אדם על הלחי הימנית, הושט לו גם את הלחי השמאלית. זה דבר שהוא לא הגיוני. היהדות אומרת: תגן על עצמך, "הבא להורגך השכם להורגו". אבל הוא אמר, כך אמר להם. אם לקח לך אדם את הבגד העליון, תן לו גם את הבגד הפנימי, את הכותונת, היום קוראים לזה גופייה. הולך ברחוב, בא מישהו, גנב לך את החולצה ורץ, תגיד לו: שנייה, בוא, קח גם את הגופייה. איזה היגיון יש בזה? זה דבר שמנוגד

לתורה. שלושים יום לצום, באסלאם. קיץ עכשיו. עוד כשהרמדאן יוצא בחורף זה עוד חצי נחמה. ימים קצרים, יותר קל, גם לא חם. הרי האסלאם, הלוח השנה שלהם הוא רק לפי הירח. לכן הרמדאן פעם יוצא בקיץ, פעם בחורף. הנצרות הולכת רק לפי השמש, השנה של הנוצרים היא רק לפי השמש, וכל איזה כמה מאות שנים יש להם פיגור. הכנסייה הנוצרית פעם הודיעה לדלג על כמה ימים בלוח שנה, כי משהו התבלבל להם שם, אז צריך לדלג על כמה ימים. אחת לכמה מאות שנים צריך לדלג על כמה ימים כאילו אין את הימים האלה כי לא מסתדר עם השמש. היהדות היא היחידה שהיא מאוד מאוזנת. אצלנו לוח השנה מתחשב גם בשמש, גם בירח, שילוב של שניהם, כי התורה אומרת: "שמור את

חודש האביב". "שמור את חודש האביב", כלומר תקפיד שפסח יצא תמיד באביב. אם היינו הולכים רק לפי הירח, הרי את החודש, מולד הלבנה זה לפי הירח, כל חודש. אבל יש לנו אדר שני מדי פעם, שהוא מאזן, מחבר בין השמש לבין הירח, כך יוצא שהפסח, חג הפסח תמיד נמצא באביב. אבל 30 יום, נופל בקיץ, יום ארוך עד שהשמש שוקעת ולא לאכול ולא לשתות, זה דברים שהם מעבר לכוחות של האדם לעמוד בניסיונות כאלה. ביהדות אין דרישות מוגזמות, הכול בהיגיון. שואל הרמב"ן: אם כך, איך התורה מצווה, מצוות עשה מהתורה, חיוב על כל אחד מאיתנו "ואהבת לרעך כמוך"? באמת, אדם יהיה אמיתי עם עצמו, הוא יכול לאהוב את מי שיושב לידו כמו שהוא אוהב את עצמו? אם

מדובר באבא ובן, אין שום בעיה. יכול לאהוב את בנו כמו את עצמו, גם יותר מעצמו. אבל כל אדם שיושב ליד מישהו. אתה יכול להגיד "זה שיושב לידי, אני אוהב אותו כמו את עצמי"? זו דרישה, ממש דרישה... כך זה נראה, מעבר לכוחות של האדם. איך התורה מבקשת את זה? משיב הרמב"ן: שתי השאלות משיבות אחת על השנייה. זה נכון שהאדם, יש אנשים שכן, אבל לא כל אדם יכול לאהוב כל אחד מישראל כמו שהוא אוהב את עצמו. זו הסיבה, בגלל שהאדם לא יכול להגיע לזה, לכן התורה לא ציוותה "ואהבת את רעך כמוך", כי לאהוב את השני כמוך זה מאוד קשה. התורה לא דורשת ממך דברים שהם מעבר לכוחות. מה כן התורה דורשת? "ואהבת לרעך - כמוך". תאהב שיהיה טוב לרעך

כמו שאתה רוצה שלך יהיה טוב. זה לא קשה. כל אחד מהיושבים כאן יכול לומר: אני מאחל למי שיושב לידי ולכל מי שנמצא פה בבית הכנסת שכל הטוב שאני רוצה שהשם ייתן לי, שייתן גם לו, שייתן גם להם, שייתן לכולם. חסר לבורא עולם? אדם שאומר לעצמו את המשפט הזה, "שאני מאחל לכל אחד ואחד מישראל שהשם ייתן לו את כל הטוב שאני רוצה שייתן לי "שייתן גם לו", מקיים מצוות עשה מהתורה "ואהבת לרעך", תאהב שיהיה לרעך כמוך. זה דורש עבודה, זה לא בא לבד. כי גם בקטע הזה האדם יכול בשנייה הראשונה להרגיש איזו התנגדות, כי כל אדם אוהב את עצמו: רגע, אז למה שייתן... אחרי שהוא מסביר לעצמו, הוא אומר: למה לא? מה אכפת לך? שהשם ייתן לכולם טוב.

משחרר את עצמו, מאוורר את עצמו שלכולם יהיה טוב, האדם הזה מקיים מצוות עשה מהתורה "ואהבת לרעך כמוך". הוא הופך להיות אדם עם עין טובה, שעל זה אמר פה רבי אליעזר "עין טובה". אדם שיש לו עין טובה, הוא עצמו הופך להיות האדם הכי מאושר בעולם, כי בכל פעם שהוא רואה שטוב לאחרים, הוא מתמלא שמחה כאילו שהוא קיבל. אם היו מבשרים לאדם "זכית בפרס הראשון של הפיס 50 מיליון שקל", הוא היה שמח. אם הוא מרגיל את עצמו להיות עם עין טובה, כל פעם שהוא שומע, כל יום, אם הוא שומע: זה זכה בהגרלה, זה קנה בית, ההוא התחתן, הוא שמח כאילו הוא זכה. כמה תענוג יש לאדם כזה שיש לו עין טובה, כל הזמן שומע בשורות טובות, כל הזמן מאושר, והוא

מרגיש כאילו שהוא קיבל. לעומת זאת, אדם שיש לו עין רעה, כלומר שמרגיש מצוקה למה יש לו, למה יש לו, החיים שלו מרורים, חיים של סבל. הרי הוא עצמו, לא ייתכן שיהיה לו את כל מה שיש בעולם. וכשהוא רואה שיש לאחרים, הוא מרגיש מצוקה, זה אדם שהוא מסכן. אז אומר רבי אליעזר: תרגיל את עצמך לעין טובה. תמיד תאחל טוב לאחרים, תחנך את עצמך שאתה רוצה שלכולם יהיה רק טוב, וזה דבר שהוא בהישג יד. זה דבר שהוא בהישג יד. כל אדם יכול להרגיל את עצמו, בשעה מסוימת ביום, או לפני שהוא ישן, אחרי שקורא קריאת שמע על המיטה, או בבוקר כשהוא קם בדרך לעבודה או ללימודים, ירגיל את עצמו, דקה של מחשבה שאני מאחל לכל אחד מישראל רק טוב. קיים

מצוות עשה מהתורה. כל מה שהוא רוצה שהשם ייתן לו, שייתן לכולם. "רבי יהושע אומר: חבר טוב". רבי אליעזר אומר שעין טובה, זה הקטר שמוביל. רבי יהושע אומר: אני בדקתי ומצאתי, חבר טוב זה הכי חשוב. מה זה חבר טוב? חבר טוב שהוא עצמו דוגמה אישית חיובית. חבר רע זה מי שלוקח את האדם למקומות לא טובים, מדבר איתו על נושאים שלא צריך לדבר עליהם, מוריד אותו ברמה הרוחנית שלו. או אפילו לא מוריד אותו ברמה הרוחנית, הוא מקטין אותך כל הזמן, מראה לך כמה אתה לא שווה וכמה... פתאום אתה מרגיש: רגע, החבר הזה הופך אותי לאדם חסר ביטחון עצמי. החבר הזה כל כך ביקורתי שהוא רק מזיק לי. תתרחק ממנו. מצד שני, גם אל תחפש חבר שאומר לך תמיד

שאתה 100 אחוז, גם כשאתה עושה שטויות, הוא אומר לך שאתה בסדר. גם זה לא חבר טוב. חבר טוב זה חבר מאוזן שיודע להחמיא לך על הדברים הטובים שיש לך, לרומם אותך, וכשאתה עושה טעות, הוא אומר לך: תדע שזה לא בסדר. זה נגד ההלכה, במילים עדינות, בצורה שמכבדת אותך, לא משפילה ומבזה, זה נקרא חבר טוב. "רבי יוסי אומר: שכן טוב". אם יש לך שכן טוב, הוא משפיע על האקלים הסביבתי מול שכן רע שרק מזיק. יש חלק מהמפרשים שהסבירו: שכן טוב, אין הכוונה שתחפש שכן טוב, אלא שאתה תהיה שכן טוב. אם אתה שכן טוב, יש לך קטר שיוביל אותך לכל המעלות. כי בשכנות, היום עוד כל אחד גר בדירה שלו ונעול בתוך עצמו. יש היום בניינים, אנשים אפילו לא

יודעים מי השכן שלהם. פוגש אותו פעם בשנה. פעם לא היה ככה, היו חיים הרבה יותר אחד בתוך השני. ושכן טוב זה אדם שיוצר אווירה נעימה בכל הסביבה שלו, ויש לזה משקל גדול בהשפעה. אפילו היום, אמר פעם אדם חכם: מתי אתה יודע אם יש לך שכן טוב או לא? רק כשאתה מתחיל תוספת בנייה. עכשיו אתה יודע מי השכן הטוב שיודע לפרגן ויודע לתת את המילה הטובה ולעזור לך במה שצריך, ומי השכן שיחפש את כל הסיבות שבעולם רק להפריע לך ולהציק לך. אז "שכן טוב" זה גם שלך יהיה שכן טוב, ויש מפרשים שאתה תהיה שכן טוב, שאתה תרגיל את עצמך שיהיה טוב לאחרים. "רבי שמעון אומר", זה כבר התלמיד הרביעי, מה הדרך הישרה שידבק בה האדם? "הרואה את הנולד".

תרגיל את עצמך תמיד להסתכל צעד קדימה. לא רק מה עכשיו בטווח הקרוב אני מרוויח, אלא מה התוצאה. כמה היום צריך להרגיל את הצעירים להסתכלות הזו של תחשוב צעד קדימה. אם זה בכעסים, בא לך להתפרץ, אבל תחשוב מה התוצאה. אתה עכשיו הולך פה לריב עם כולם, אתה תרחיק מעצמך את כולם. "הרואה את הנולד", יש לך כסף, למה את מבזבז אותו על בילויים ועל שטויות? תשמור אותו לדירה. כמה צעירים סיפרו לי שהיום בגיל 30, 32 ואכולים בתוכם. הוא אומר: "אני עובד", מאז הצבא הוא עובד, "ואם הייתי שומר את כל הכסף שהרווחתי בימים, בלילות", כמה היה עובד, "היום הייתה לי דירה משלי". והוא בלי כלום, מגיע לגיל 30, 32, אין לו כלום. איפה כל הכסף?

בזבז על טיולים, על בילויים, על שטויות. בילוי זה כמו נעליים בלות. מה זה נעליים שבלו? הפכו להיות סמרטוטים. האדם מבלה את הזמן, שורף את הזמן שלו על הבלים, שורף את הכסף שלו על שטויות. תראה את הנולד, מה יהיה עוד חמש שנים, עוד 10 שנים? תחסוך, תשמור, תתקדם. אז גם ברוחניות, גם בגשמיות "הרואה את הנולד". גם על העולם הבא צריך לחשוב, זה גם הנולד. אני חי בעולם, אני אבוא יום אחד לשם. כדור הארץ היה מלא אנשים לפני 150 שנה, היום אפילו אחד לא נשאר כאן. עכשיו התור שלנו, יבוא זמן שיהיה התור של אחרים. מה אני לוקח איתי לעולם הבא? כמה תורה למדתי? כמה מצוות קיימתי? איך השבת שלי? איך הקדושה שלי? עושה חשבון נפש. גם זה

"רואה את הנולד" מה יהיה בעתיד. "רבי אלעזר אומר: לב טוב". רבי אלעזר זה רבי אלעזר בן ערך שראינו קודם והוא אומר שהדרך שאדם רוצה להצליח בה, הקטר שיוביל אותו, תרגיל את עצמך ללב טוב. מה ההבדל בין עין טובה שראינו קודם לבין לב טוב? עין טובה זה "ואהבת לרעך כמוך", שאתה מסתכל על האחרים, רוצה שיהיה להם טוב. לב טוב, פירושו של דבר שיהיה לך לב רגיש לזולת, להרגיש את הכאב של השני, להרגיש את הצער שלו, את השמחות שלו. זה די קרוב, אבל אלה שני מסלולים באותו עניין. הלב זה יותר רגש. העין זה יותר מבט, איך אתה מסתכל על האחרים, מה אתה רוצה שיהיה להם. והלב - יותר תרגיש את האחרים. בא כל אחד, אמר לרבן יוחנן בן זכאי:

חקרתי, בדקתי, זו המסקנה. "אמר להם: רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". רבי אלעזר בן ערך, מה הוא אמר? לב טוב. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי: הוא צודק יותר מכולם, כי ברגע שיש לאדם רגישות לזולת, כל המעלות שראינו קודם נכללות בתוך העניין הזה. וכאן נעבור במהירות על ההיפוך של הדברים: "אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם", לכיוון השני, מה הדבר הכי גרוע שמזה תברח? "רבי אליעזר אומר: עין רעה", זה ההפך ממה שראינו קודם. כלומר, זה אדם שקשה לו לראות שטוב לאחרים. "רבי יהושע אומר: חבר רע". לפני כן אמר "חבר טוב", עכשיו הוא אומר "חבר רע", זה ההיפוך. "רבי יוסי אומר: שכן רע, "רבי שמעון

אומר: הלווה ואינו משלם". פה פתאום יש תפנית. מה אמר לפני כן רבי שמעון? כשהוא דיבר על הצד החיובי, מה הדבר החיובי שהוא אמר? נקרא את לשונו: "הרואה את הנולד". "רבי שמעון אומר: הרואה את הנולד", זה הדבר הטוב. מה היה צריך להגיד בכיוון ההפוך? מי שלא רואה את הנולד. אבל מה הוא אומר? "הלווה ואינו משלם", זה ההיפוך של הדבר הטוב, זה הרע. כי באמת יש אדם שהוא לא רואה את הנולד אבל זה לא הופך אותו לדרך רעה. הוא מוגבל, לא רואה את הנולד. לכן אומר רבי שמעון: מתי אי ראיית הנולד הופך להיות דבר רע? דרך רעה? רק בדבר שהוא דומה ללווה ואינו משלם. אתה רואה אדם שמוכן להלוות לך, אתה אומר "יופי, יש פה כסף זמין", לוקח. איך

תחזיר אחר כך? אין לך להחזיר, הזקת לו. האדם הזה עבד על הכסף, נתן בך אמון, היה בטוח שאתה תחזיר לו, ואתה לא רואה את הנולד, לא חושב על זה שיום אחד אני אצטרך להחזיר. יש אנשים חסרי אחריות, לוקחים הלוואות בלי לחשוב, העיקר יש כסף זמין, נשתמש בזה. יש פסוק ששלמה המלך אומר: "עבד לווה לאיש מלווה". כשאתה לווה כסף, אתה נהיה העבד של המלווה, אתה עכשיו משועבד אליו. כמה שאתה יכול לברוח מהלוואות, תברח. אם זה משכנתה, בנק, אתה יודע שאתה יכול לסדר כל חודש תשלומים, בסדר. אבל יש אנשים חסרי אחריות לווים, ואומר "מה שיהיה יהיה", ואחר כך מזיק לאותו אדם. דרך אגב נציין כמה צריך להיזהר מהלוואות בשוק האפור. אלה שלוקחים

הלוואות, נראה כסף זמין, ריבית גבוהה, חוץ מאיסורי תורה שיש בזה, אסור ללוות בריבית ואסור להלוות בריבית. אבל גם אנשים הסתבכו לכל החיים על ידי טעויות כאלה. אבל פה הוא מדבר, אפילו אדם מלווה לך בלי ריבית, בלי כלום, אבל לווה ואינו משלם, זו דרך רעה. למה אתה לא חושב על ההמשך? מה יהיה אחר כך? "אחד הלווה מן האדם כלווה מן המקום ברוך הוא, "שנאמר לווה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן". זה פסוק בתהילים פרק ל"ז. הוא מוסיף כאן עוד דבר מעניין, הוא אומר: אדם שלווה כסף מחברו, זה כמו שהוא לווה מהקב"ה. למה? אני לא לווה מהקב"ה, לווה מהחבר שלי. התשובה היא, אדם שלווה כסף מחברו ולא החזיר, הקב"ה מחזיר את הכסף למלווה

במקומו. אדם, עם הלב הטוב שלו, ביקשת הלוואה - הלווה לך. ואחר כך האדם הזה שלווה את הכסף מתחמק ולא מחזיר. המלווה קיים מצווה, הוא אומר: ריבונו של עולם, אני הלוויתי לו כי כתבת בתורה שיש מצווה להלוות. במבט שטחי נראה שהוא איבד את הכסף, אבל צריך לדעת, כל אחד לפעמים יכול להרגיש על עצמו שהוא הלווה למישהו והוא אחר כך לא החזיר לו, והוא מרגיש אכזבה: אז אולי אני לא אלווה יותר לאף אחד, אי אפשר לסמוך על אנשים. זו טעות. זה שלקח ולא החזיר, תדע שהקב"ה ישלם לך במקומו. אתה קיימת את המצווה בתורה, הוא ייתן לך, יש לו הרבה דרכים איך להחזיר, שהעסק הזה שהיה צריך להיכשל, הוא לא ייכשל, יצליח, תהיה לך הכנסה מכאן. יש לבורא

עולם את הדרך איך להחזיר את הכסף של המצווה שעשית. אם אתה רואה נוכל, ודאי אל תלווה לו. אבל אתה הלווית בתמימות, היית בטוח שהוא יחזיר, והאדם הזה מתחמק: "לווה רשע ולא ישלם, "וצדיק", מי זה צדיק? זה כינוי לקב"ה, "חונן ונותן", הוא נותן במקום. לכן כתוב שהלווה מהאדם כלווה מן המקום ברוך הוא. ואז להיות בעל חוב של הקב"ה זה לא נעים. נסיים את המשנה: "רבי אלעזר אומר לב רע", בהיפוך מהלב הטוב שאמר לפני, כאן הוא אומר: "לב רע" שזה המוביל לכל הקלקולים. "אמר להם", מי? רבן יוחנן בן זכאי: "רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם". מכאן רואים כמה צריך באמת שכל אדם יעבוד על המידות במה שנוגע ללב טוב. תמיד

להיות רגיש לזולת, לא לתת לעצמו להיות עם לב אבן. יש היום כאלה שרואים: אם יש לך רגישות, יש לך חולשה. ואם אתה קשוח ואדם קשה, אתה נחשב מודרני. התורה מלמדת הפוך, תהיה רגיש למסכן, תהיה רגיש לאדם שכואב לו, תהיה רגיש לאדם שזקוק, אתה יכול לעזור לו, תעזור לו במילים, בכסף, מה שאתה יכול לעזור, תעזור לו, לפי היכולות שהקב"ה נתן לך. ואדם שמפתח רגישות לזולת, יש לו את הקטר שמוביל אותו לכל המידות הטובות כי הוא לא יכעס על השני במהירות, הוא לא יחפש כבוד, כל הקלקולים שיש, ייפטר מהם. ודווקא המעלות הן שיתעצמו בו יותר ויותר על ידי הלב הטוב שהוא זכה לרכוש לעצמו. נסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו כאן, לכל הצופים בכל

מקום שהם, שהדברי תורה יהיו להצלחת כולם, לבריאות איתנה, פרנסה טובה, זיווגים הגונים, פרי בטן בעזרת השם, לחיים טובים ולשלום, אמן ואמן.