תשעה באב | מסע לירושלים של פעם: מסע מתחת לרחובות ירושלים

וואו, יש מקרומות שלא צריך הרבה מילים כדי להסביר. אני רואה כאן את האבנים ואפשר להבין באמת שהם לא הונחו פה במקרה. זה אבנים שהם ממש נעקרו מגובה עצום והושחו למטה ורזקו את כל הרחוב. זה ממש עדות לזה שהחורבן זה לא איזה רגע היסטורי או משל. זה ממש היה רגע אמיתי. מה הכי חזק לך כשאת רואה את כל האבנים האלה כאן? שעם כל העוצמה הזו של הרומאים אני מרגישה שהחורבן התחיל הרבה לפני שהאבנים בעצם נפלו. זה התחיל בנו במחלוקות בשינת חינם. זה התחיל הרבה לפני שהלבבות התרחקו. והאבנים שנפלו זה בעצם רק התוצאה הסופית של חורבן שהתחיל הרבה לפני כן. את יודעת כשאני הולכת פה איתך בין כל העריסות האלה ואני ממש יכולה להרגיש את החיים שהיו פה במשך אלפי שנים, את כל ההיסטוריה של העם היהודי ואפילו את העוצמות שהיה כאן

ושל האבנים.

וואו, זה ממש אבנים אמיתיות. זה

ממש

לא שחזור. זה אבנים אמיתיות מלפני אלפי שנים וכמו שהם שרדו ככה גם אנחנו. האבנים האלה ממש מספרות את הסיפור שלנו כעם.

ממש. בואי נעמוד ופשוט נדמיין איך זה קרה. מה היה כאן.

יש מקומות שבהן סיפור החורבן לא נשמע בצעקות אלא דווקא בדממה. עמוק מתחת לרחובות האבן של ירושלים. שם בחושך נמצאת תעלת הניכוז של ירושלים, מקום שנבנה כדי להוליך מי גשמים אל מחוץ לעיר והפך ברגעים האחרונים למסתור של יהודים שניסאו להישאר בחיים. העיר כבר נפלה, בית המקדש עולה באש. השרן שחור מכסה את השמיים אבל כאן למטה אין אש גדולה ואין צדק רב. יש חושך, פחד ודממה. בתוך התעלה יושבים אנשים צפופים זה לצד זה, זקנים, נשים, ילדים ולוחמים מותשים. האוויר כבד. ריח האדמה הלכה מתערבב בריח העשן שחודר מלמעלה. נר קטן נדלק לרגע ומיד נכבא. שלא יסגר את המקום מישהו לוחש פרק תהילים. אמ מחזיקה את ילדה קרוב אליה ומנסה

להרגיע את בכיו כי אפילו כל קטן עלול לסכן את כולם ואז נשמעים צעדים מעליהם כל שריונות חרבות ופקודות זרות הרומאים עדיין מחפשים הצעדים נעצרים דממה רק באימות לב פתאום מכה ועוד מכה אבני הרחוב שמעל התעלה מתחילות לזוז אבק נושר מן התקרה הילדים נצמדים להוריהם, איש אינו מוציא הגה. האבן נסדקת וכלן אורחדה חודרת אל תוכה חשכה. אבל האור הזה אינו מביא תקווה הוא מביא פחד. לפיד מוכנס דרך הפתח, האור סורק את קירות התעלה ומגלה את פניהם של המסתרים. הם מבינים שהמסתור האחרון נחסף. וכשאנו עומדים כאן היום, קשה שלא לשמוע דווקא את הדממה, לא רק את דממת האבנים, אלא את דממת האנשים שפחדו אפילו לנשום.

את יודעת, האבנים האלה מזכירות שאף מניין לא נופל ביום אחד. זה היה תהליך כמו קשרים בין אישיים שלא נשברים ביום אחד. זה מתחיל במילה שנאמרה, שלא הייתה במקום, בהתרחקות, מתחושה שהשני כבר לא אח שלי. אז בעצם האבנים האלה הם לא רק ידות לחורבן, הם גם אזהרה.

נכון, בדיוק. הן אמורות לנו, אל תחכו שהכל ישור כדי להתחיל לתקן. ועם ישראל באמת זקוק היום לאבנים אחרות, אבנים של אחריות, של אהבת ישראל וכל הנהגה טובה שכל אחד יקח לעשות פשוט יבנה עוד אבן בבניין מחודש.

את יודעת, תמיד אני מתלבטת מה עוד אני יכולה לקחת על עצמי. ואני חושבת שהפעם אני פשוט אבחר לחייך יותר לאנשים

יפה ולהיות שמחה יותר בעין טובה בעיקר

זה הכי חשוב אני מרגישה כזה מול אבני החורבן שאני רוצה לקחת הנהגה טובה ולשים לב יותר על הדיבור שלי להגיד יותר מילים שבאמת בונות אחד לשנייה אפילו ולא מפרקות אז כל דבר כל הנהגה שמ מישהו יקח או מישהי תבנה באמת את הבניין הזה ביחד.

גם כל קבלה בסוף מתקבלת אצל השם יתברך בברכה. זה לא משנה מה יותר או פחות כי אצל הקדוש ברוך הוא

אמת

כולנו הילדים שלו וכל דבר שנעשה למען אחד השני מבורך

לגמרי. ‏M.