הרבנית רננה בירבויים: מערש העולם החסידי לקרב אלפי יהודים חזרה לשורשיהם

ובכן, עונג גדול לברך אתכם שוב, לעונג לי להיות כאן וללוות אתכם, בתוכנית זו, "חובקות עולם", שמאחדת את ליבה של ישראל עם אמריקה הלטינית. התוכנית של נשים מעוררות השראה עם חיים יוצאי דופן, עם המחשת מנהיגות, של ערכים, של אהבה ליהדות. אנחנו כאן בהידברות, והיום זה עונג גדול, כבוד והזכות שלנו שאנו מארחים, עבור כל הציבור שלנו, את הרבנית רננה בירנבאום. נעים להכיר אותך. תודה רבה רבנית, על שאת איתנו כאן, תודה רבה. -באמת תענוג. נעים גם לי. לכבוד הוא לי. בכל מקרה, זה מה שאני מרגישה. נולדת בישראל. למשפחה בת דורות רבים. אחר כך אספר לך, סבי היה הרב הראשון של המשטרה, אחיו, הרב הראשון של בית החולים הדסה. זו משפחה

שהייתה לה השפעה רבה בחיי היהודים. אבל מה שמאוד מעניין הוא, שסביי, סבא שלי בא מחסידות גור, וסבתא שלי מהמתנגדים, אשר לא נהוג כלל, שחסיד יתחתן עם מתנגדת. אבל בתקופה שהוא הגיע לארץ לא היו נשים חסידות בישראל. אז הם היו צריכים להתחתן, וכל חייהם הם כיבדו זה את זו, אבל כל אחד המשיך במנהגיו. סבתא שלי הלכה בכל השבתות למניין ותיקין, לפנות בוקר חזרה הביתה, עשתה את הקידוש, וסבי הלך למניין בשעה 10:30, 11:00, כמו חסידי גור, וכל חייהם הם כיבדו זה את זה מאוד, וכל אחד נהג את מנהגו. מה שהיה מאוד מעניין זה, שסבא שלי, שהיה חסיד גור, הוא היה מכין פרוכות לארון הקודש. היה לו כישרון לאומנות, ואימא שלי, שלמדה בבית

יעקב, וכל חייה הייתה בתוך החברה החרדית, היא השתוקקה ללמוד אומנות, אבל היא לא יכלה. היא לא יכלה לדבר עם ההורים. עבור סבי וסבתי, לימודי אומנות היו טרגדיה. זה היה דבר מאוד שלילי. אז היא עשתה משהו כמו הלל זקן, כל יום, כשסיימה את יום הלימודים בתיכון, נסעה בערב לבצלאל, עמדה ליד החלון, והסתכלה על מה שהם עושים בפנים. שישה חודשים, כמו הלל זקן שלא היה לו כסף להיכנס לבית המדרש שהיה בשלג, ככה הייתה אמא ​​שלי. לאחר שישה חודשים, המנהל, שראה כל יום את הנערה לבושה כמו ילדה חרדית, שמכבדת, מביטה בחלון, הוא קרא לה וביקש ממנה להיכנס כדי להסביר מה היא עושה. והיא אמרה, נפשי רוצה אומנות, והוא שאל אותה, "האם למדת?",

והיא אמרה שלא. "ואת יודעת?", והיא אמרה, "אני באמת לא יודעת, "מעולם לא הייתה לי הזדמנות." והוא אמר לה משהו מאוד נחמד, הוא אמר לה, "אני רוצה לבחון אותך." "ואם תוכיחי שיש לך כישרון, בצלאל יממן לך מלגת לימודים". עשו לה מבחן באותו יום, היא נכנסה לבצלאל, היא הייתה התלמידה החרדית הראשונה, היא למדה כל חייה בבצלאל, לבושה כמו ילדה חרדית, הם כיבדו אותה מאוד והעריכו אותה, ואז היא התחילה להציג בתערוכות מחוץ למדינה היא התפרסמה מאוד, כאישה דתייה שהולכת בדרכה, אבל הסיפור היה מאוד מאוד מעניין. היום לבצלאל כבר יש מחלקה שהיא לחרדים, וואו -אבל זה כיום. ממש רשמה היסטוריה. -נכון. לא ייאמן, כן. ואיך המורשת

האומנותית הזו מתחברת אלייך? איך זה? האמת היא שכל האחים שלי עוסקים באומנות, ואני חושבת שזו ברכה מאלוהים, כי אמא שלי הייתה אישה, שקמה בבוקר ואומרת תהילים, והיא ציירה את מה שהיא הרגישה, ואת מה שהיא ראתה, הכול בעיניה של אישה דתייה, שזה דבר מדהים. אמא שלי נפטרה לאחרונה, והיא הייתה חולה, אבל עד הרגע האחרון, היא אמרה מהזיכרון, אפילו כשכבר הייתה לה דמנציה, אלצהיימר, תהילים ותפילות. זה לא נשכח, זה נשאר, זה היה חלק מהנשמה שלה, שהיה מאוד חזק. ומאוד יפה לראות שהתורה היא החיים, שאתה יכול להיות אומן, שאתה יכול לצייר, שאתה יכול לעשות הכול ולהגשים את עצמך. ולהיות נאמן להלכה. -נפלא. וגם אבא שלי, הוא היה העוזר

של הרב הראשי הראשון, הרב הרצוג, היה החברותא של הרב חרל"פ. הם היו מהראשונים בישראל, אבא שלי נולד בתוך העיר העתיקה. כשאנחנו התחלנו להבין יידיש, ההורים שלי דיברו ביניהם בערבית. מדהים. משפחה אשכנזית, ששניהם ממוצא אשכנזי, אבל מאחר שהם נולדו כאן, הייתה להם מערכת יחסים קרובה, השכנים היו ערבים. אז זה מאוד מעניין. ואמא שלי נולדה בתוך בתי אונגרין. איך הייתה הילדות שלך? אנחנו, כילדה קטנה, נולדתי בירושלים, שהאמת, ירושלים היא חלק ממני, היא משהו מאוד מיוחד, ואני זוכרת, יש לי זכרונות כל כך יפים, הבית של סבא וסבתא שלי, היינו צריכים לבדוק את הירקות, ומי שמצא בהם תולעת, קיבל כסף. קיבלנו הרבה משימות, והיינו

שותפים לחיים של כולם. סבי וסבתי גרו בתוך שוק מחנה, והיה להם לב כל כך גדול, שהציעו לכל המוכרים להביא את כל הסחורה שלהם לבית, ולמוחרת להוציא אותה. ואני זוכרת את ילדותי בבית סבי וסבתי, בבית שלנו, החיים היו מאוד מיוחדים, תמיד לראות את האחר, לחשוב על האחר, לדעת כל הזמן שאני יכולה להשתפר. נשארו אתי זיכרונות ילדות מאוד יפים. ואז כשגדלתי, הכרתי את בעלי. בעלי, בפגישתנו הראשונה, היינו בני 17, והוא אמר לי, "אני רוצה להגיד לך משהו. "אני הולך לחזור לארץ ממנה באתי, כרב גדול". זה היה חלום של ילד. כשאת שומעת בחור צעיר מדבר ככה, לא עולה בדעתך שזו הולכת להיות המציאות. אבל למדתי עכשיו אחרי 43 שנות נישואים, שכל

חלום, יש לו את הכישרון, להפוך אותו למציאות. הוא למד לימודי רבנות, הוא היה הרב הראשי של אורוגוואי, שהינו שם חמש שנים. אחר כך, כל התקופה שהיהודים היו בגולה, היות שהוא הגיע כילד בן 13 לישראל, זה היה בשבילו, עד היום, חובה לזכור את כל האחים שבחוץ, לא לאבד אף אחד, תמיד להיות קשוב, אני תמיד אומרת, שיעקב אבינו, נכדיו, אפרים ומנשה, אשר באו מרחוק, ואשר לא היו עימו, שגדלו במצרים, הוא מיד חיבק, ואמר, "אני רוצה שהם יהיו כמו הילדים שלי, "אני רוצה להעניק להם יותר תשומת לב." הרחוקים קרובים אליי, כמו הילדים שלי. וגם אני מזדהה קצת עם דרכו של בעלי, כפי שהוא רואה כל יהודי שם בחוץ כמו אפרים ומנשה, שעלינו לחבק

אותם ולצרף אותם למשפחה, ואני חושבת שזה קצת המסר של הבית שלנו. יש לנו בית מאוד פתוח, אין שבת בלי אורחים מכל העולם, יהודים רחוקים, יהודים קרובים, יהודים שנמצאים בשלב בחיים שמנסים להבין ולגלות דברים. משהו חזק מאוד שנשאר בבית. בכמה מדינות כבר ביקרת יחד עם הרב בירנבאום? 30 מדינות בוודאות, בסביבות ה-30, כן. ואני אוהבת את זה מאוד, כי לכל קהילה, או לכל יהודי יש תרבות אחרת, ניב יהודי שונה, שפה, הם מתקרבים בדרך אחרת, זה כל כך חשוב וכל כך רגיש למצוא את השפה של כל קהילה, אני אוהבת את זה, אתה לא יכול להשוות את הקהילה של איטליה, שבעלי היה הרב הגדול שם בטורינו, בצפון איטליה, שהם מאוד אינטלקטואלים, ואנחנו לא

מדברים הרבה על הקב"ה, אבל במדינות אמריקה הלטינית, הם כל כך חמים ואתה יכול לדבר בפתיחות, אבל היום אני מנחה במכונים לגיור. אנחנו הולכים לדבר על זה, -כן. זה נושא סופר חשוב. -לגמרי. רציתי לשאול אותך, כרבנית, אם יש לך סיפורים שאת זוכרת מכל המסעות שלכם, בחיפוש אחר אחיו, שריגשו אותך, איזו אנקדוטה שאת אומרת, "אני תמיד זוכרת את זה." איזו אנקדוטה, כן. -שאני זוכרת. באיטליה מעט מאוד נשים הולכות למקווה, אלה אנשים, שגם כשהם מזמינים חברים, הם לא מזמינים אותם הביתה, כי יש הרבה מרחק, הם יוצאים עם חברים לשתות קפה בחוץ, כמו כל נושא שטעון צניעות, נושא המקווה מאוד מאוד קשה, ולמדתי עם אישה הרבה זמן, והיא החליטה

להתחיל ללכת במקווה, בטורינו אי אפשר לחמם את המים. אין לו מחמם מים. הבאתי אותו מארצות הברית, כמו מרקים, בכדי להתחמם. הבאתי מחמם ענק, ובעלי אמר לי: שזה סכנת חיים המכשיר הזה. והיא החליטה לבוא, זה היה יום מאוד קר. -בחורף. -בחורף. ואז כבה האור. והמים היו קרים כקרח, ואמרתי: "תראי, אליסה, אולי כדאי שתצאי, נחכה יחד, ואז את תחזרי". היא אמרה לי: "אני לא יוצאת מהמים". ואני אמרתי לה: "אליסה, מאוד קר", אולי בכל זאת, היא אמרה לי: "הרבנית, קיבלתי החלטה. "זה חייב להיות עכשיו, ואם אני לא אעשה את זה עכשיו, "אני אתחיל שוב לנתח את הכל, תעזרי לי עם הקושי הזה". בלי אור ובלי חימום, אני נכנסת. כשהיא נכנסה, בשבילי זה

היה רגע, הרגשתי שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו. יכולתי לגעת בקדושה, והיא בכתה. אי אפשר היה להוציא אותה מהמים, אחרי זה היא הייתה חולה למשך שלושה שבועות עם דלקת ריאות. הרגשתי רע לגביי זה והלכתי לבקר אותה. התנצלתי בפנייה והוא אמרה: "לא, לא, זה היה מצוין. "הייתי חייבת לעשות את זה, להיטהר. "הקדוש ברוך הוא שלח לי את זה, "זה תהליך, אני בבית, אני חושבת, אני מרגישה חלק מהעם היהודי". זה היה רגע כל כך חזק, כל כך חזק, ביום הקר ההוא שבו נכנסנו למיקווה, בלי אור, בשבילי היה... היום היא אחותי. יש רגעים אינטימיים בחיים, שאנחנו מבלים אחד עם השני, שעכשיו, אנחנו מרגישים כמו אחים. כמה סיפורים שמחברים לב ללב, כי כל

אחד מוצא את התורה שלו בדרך שונה. איך מתכוננים לליווי אנשים בגיור. הרבנית היא מורה לגיור, ומנהלת אולפן של מתגיירים. תספרי לנו קצת על זה. ראשית, כשמישהו מגיע אני פותחת את ידי אליו, אני מקבלת ואני לא שופטת. ואני לא מצפה שכשהם מגיעים, הם כבר יהיו מוכנים. אני חושבת שלכל אחד צריכה להיות ההזדמנות ללמוד, ואחרי שאתה לומד אתה יכול להחליט, כי אתה לא יכול לבחור במשהו כשאתה לא מכיר אותו. הרבה פעמים יש אנשים שכבר רוצים לראות את האדם הבשל, או שאתה יודע, אני לא. אני מקבלת גם אנשים שכשהם מתחילים את התהליך, ואני חושבת שבתהליך הם יצטרכו לא רק לימודים. יש גיור פסיכולוגי, יש גיור סוציאלי, יש גיור רגשי. בגלל זה,

המוסד שלי הוא מקום משפחתי אנחנו מחבקים את התלמידים כשהם מגיעים. אנו מחפשים משפחה מאמצת ובית כנסת ורב, וכל מה שצריך. אני חושבת שלפני הכל, צריך להכיר ולהבין, לפני שלוקחים החלטה. האמת היא שלמדתי הרבה, ולא, התואר השני שלי הוא במחשבה יהודית. אבל כשקיבלתי את התלמידים שלי, התחלתי ללמוד קצת קתוליות, נצרות, להבין אותם יותר את הראש שלהם, על מה אני צריכה לעבוד איתם. מה צריך למחוק ומה אני צריכה להכניס לראש שלהם. היה לי מאוד חשוב להבין כשהם מגיבים ואומרים משהו מה זה אומר. ויש לנו, האמת היא, מוסד. אני יכול לספר בלי סוף. רק עכשיו במלחמה, היה לי כנס עם התלמידים, והם אמרו לי שהם כל כך שמחים שהם נמצאים בישראל

בזמן המלחמה. כי תמיד כשהם שמעו על ההיסטוריה היהודית, על הטרגדיות והפוגרומים, הם הרגישו בחוץ. ועכשיו הקדוש ברוך הוא עוזר להם להרגיש חלק. מעולם לא חשבתי שמלחמה תקרב אנשים כל כך. ושזה יגרום להם להרגיש חלק מהארץ. אבל האדם שמתגייר בעצם רוצה, להרגיש חלק מהמשפחה של הכל. של הכל, של היסטוריה, של הגשמה, של החיים, של המשפחה של הכל. והאמת היא שכתבתי את התזה שלי, על רב בשם רבי צדוק הכהן מלובלין. הוא חי בפולין במאה ה-19, הוא כתב הרבה על המתגיירים, והוא לא הכיר אף מתגייר. פולין המאה ה-19, לא היו חוזרים בתשובה, אבל הוא אמר, בשבילי זה שינה את החיים. שעם ישראל לא יכול לחיות בלי חוזרים בתשובה. כי אנחנו חיים

בבועה סגורה. המתגייר פותח את המחשבה, ועושה את החיבור בין היקום כולו לעם ישראל. וזה לא במקרה שרבי עקיבא הוא בן של גר, הוא מנהיג התורה שבעל פה. כי התורה שבעל פה צריכה להבין את המציאות, מה קורה מסביב, ולהבין את העולם, יש לה פרספקטיבה רחבה. אני מרגישה כל יום, שעם ישראל לא יכול לחיות בלי גרים. כל מי שמתגייר, מביא משהו חדש לעם ישראל. ועכשיו במלחמה, חבל שאנחנו לא יודעים איך לנצל את הגרים. למה? כי כל תלמיד שלי מספר למשפחה שלו, לשכנים, לחברים, לכולם. קצת מהפרספקטיבה שלנו היהודים, וזה מוריד את רמת האנטישמיות. קידוש השם. קדוש השם אמיתי, אני אומרת כל הזמן, חבל שאנחנו לא שולחים את הגרים, כל אחד למדינה

שלו, לעשות תעמולה יהודית. כי האמת היא שיש להם, יש להם את הכוח. מאיפה אתם מקבלים אנשים? מאילו מדינות, מאיזה מקורות, מאיפה? זה מאוד מעניין כי יש לי מהכל. אני חושבת על השנה הזו. יש לי תלמידים להורים יהודים, תלמידים שהסבים שלהם יהודים, בני "צדק אמיתי" ( גויים שהתגיירו מתוך אמונה ביהדות) שחיו בעולם האוונגליסטי. הם היו בתהליך חיפוש ארוך מאוד, עד שהגיעו, עד שהבינו. יש לי שני תלמידים שהיו כמרים שבמהלך הלימודים שלהם ראו והבינו. -קתולים. -אבל דרך לימודי התיאולוגיה, הגיעו לעולם היהודי שהוא ייחודי. יש לי זוגות יהודים, שפתאום היו צריכים לעשות את זה. לא היה להם מודל, וגם אין להם מודל של מישהו שהם מחוברים

אליו. השנה יש לי חמישה ילדים שלמדו בבתי ספר יהודיים, בתי ספר שבהם אין מספיק תלמידים יהודים, שיש היו בהם גם תלמידים שאינם יהודים. והם אהבו אותם, ופתאום אחרי 15 שנה הם החליטו לעשות גיור. מי יכול היה לחשוב...? -שזו תהיה הדרך. -שזה יהיה חיובי. שילמדו יהודים ולא יהודים, שבסוף הם מאוד רציניים. יש שכנים של יהודים, יש אנשים שקיבלו טיפול כשהגיעו לכאן. יש תופעה באמריקה הלטינית, או שזו רק דעה שאני שומעת לפעמים, של מספר רב של אנשים אשר מחפשים את היהדות באמריקה הלטינית. מדינות כמו קולומביה, מקסיקו, אל סלבדור, יש יותר ויותר. איך את רואה את זה? ראשית אני חושבת שזה מדהים. אני נוסעת הרבה בכדי לקיים כנסים

בקהילות האלו, הם מקיימים את המצוות בצורה מדהימה. הרבה יותר מיהודים האותנטיים המסורתיים. לפעמים אני מרגישה שזה קשה, עבור הקהילה המסורתית, לקבל את זה כי הם מצייתים, הם מתלבשים, הם עושים הכל. הם טובלים במקווה, הם שוחטים שחיטה יהודית. אני חושב שזה חיפוש אמיתי. היום בעולם המודרני, לאחר האמנציפציה, חשבנו שהעולם לא יזדקק יותר לדת, שדת היא משהו מיושן. אנחנו מחזירים הכל, אנחנו מחפשים משהו לנשמה, המדע אינו מספיק וגם העולם האקדמי וכו'. בסופו של דבר אנחנו רוצים להתמלא במשהו אמיתי שהוא גדול יותר, שאיננו יכולים לתת הסבר ברור כמו במדע. ואני חושבת שכיום בעולם המודרני יש הרבה בדידות והרבה חיפושים. וזה מביא

אנשים לעולם הדתי, ושלא לדבר על היהדות, שיש לה הרבה תשובות. הייתי שם בשבוע שעבר, עם פסיכיאטר שסיפר לי שכמות הציפראלקס והפרוזאק שלוקחים היום אנשים בארצות הברית, דיכאון היא המחלה הקשה ביותר שקיימת בעולם המודרני. ובעולם היהודי, אנחנו חיים בקהילה. אנחנו לא משאירים אף אחד לבד, אנחנו נפגשים כל יום, אנחנו נפגשים, ויודעים אם מישהו חסר, אנחנו מיד דואגים ואנחנו עוזרים לכולם. ורק זו התשובה למה שחסר בעולם המודרני. אני חושבת שהחיפוש וההתקרבות ליהדות, אני לא יודעת אם זה יחזיק הרבה שנים. אני חושבת שעכשיו יש תהליך שהוא גדול מאיתנו. לצערי הקהילות הללו עם הזמן הם מתחילים לרדת, כי זה מאוד תובעני, לא כל אחד יכול

להחזיק מעמד. אני חושבת שמדינת ישראל עדיין לא יודעת איך לקבל אותם. הם לא עושים חיים קלים כשהם רוצים לבוא ולעשות את התהליך. -זה קשה. -זה מאוד קשה. איך מתכתב הדיאלוג יחד עם אמונה זו, ועם המטרות שיש לכם בחיים, ביחס למתגיירים, ולקהילות האלה, במקום שהם, למעשה, אינם מורשים לעשות כל דבר? לא מאפשרים להם לעלות לתורה, או שלא נותנים לאנשים להיכנס, לאלה שיש להם איזו משפחה שהתגיירה. איך מתנהל הדיאלוג הזה, הדינמיקה הזאת, איך את רואה את זה? ראשית, הדבר החשוב ביותר עבורי הוא ההלכה, אני לא עושה דבר שההלכה אינה מתירה, והם יודעים. גם אם הם נמצאים בתהליך או אם זה מעניין אותם והכול, הם יודעים שהדיאלוג עדיין לא

הושלם. יש תהליך שחייבים לעבור, וצריך לסיים אותו לגמרי. אבל אני חושבת, שאיתנו יש משהו מאוד נעים שאפשר לשאול, ואני חושבת שזו מהות העולם היהודי, לשאול כל הזמן. שכן מערכת היחסים שלי עם הקדוש ברוך, היא אינה אנכית מלמעלה למטה, זה אופקי, אני גם מנהלת דיאלוג כל הזמן, יש לי גם שאלות שאין לי עליהן תשובות, גם לי יש כל הזמן יום טוב יותר מלפניו, יום קשה יותר, יום מאושר, יום עם קושי. ואני חושבת שהכוח הזה להיפתח, לדבר, ללמוד, של הכול, זה מאוד עוזר לאנשים גם לקבל החלטות לא פשוטות, אלו החלטות קשות עד מאוד, האמת. אבל עכשיו יש לי הרבה מאוד משפחות, שהילדים כבר בצבא היהודי בישראל. משפחות רבות שסיימו לפני עשר, 15

שנים, עכשיו הילדים בצבא. עם ישראל צריך אותם. האמת שצריכים אותם. אז בשבילי, האמת היא שהמקצוע שלי לא היה לגייר. כשהייתי הרבנית בחוץ לימדתי הרבה הגות יהודית, ספרות, עבדתי באוניברסיטה באורוגוואי. סיימת את לימודיך כמומחית בספרות? -כן. התואר ראשון והשני של הגות יהודית, מחשבת ישראל זה נקרא. אבל ראיתי שהקהילות מאוד מפחדות כשמישהו רוצה לבצע גיור והוא מתקרב, -מה הסיבה? אני חושבת שזו המנטליות הגלותית. הם מרגישים מאוימים מכל אחד שעשוי להגיע מבחוץ, כמו לצערנו בישראל, משחררים, פותחים יותר. אני ממש חושבת שזו המנטליות הגלותית. ומה הולך לקרות? ומה הם רוצים? ומאיפה הם באו? ולמה? אני לא רואה כך את התהליך, בבית

שלי באורוגוואי היו לי ארבע בנות, והיום לכולן יש בית, ואני מקווה שלכל אחד בישראל יהיה בית כזה. אבל הקהילה לא ידעה איך להתמודד, אז כשחזרנו לארץ אמרתי לבעלי, "אני לא יכולה לעשות דבר, פשוט תפתח מכון לגיור". כך נולד המכון. -כן. כן, את הראשון פתחתי לפני 25 שנה. ובגלל שהרגשתי שזה חדש, עדיין לא יודעים איך לעשות את זה, כך שלא יחששו. אבל זה לא צירוף מקרים, שבישראל יש לנו הרבה גרים. לגמרא, שמעיה, אבטליון, ריש לקיש, רבי עקיבא. כולם מעשירים אותנו. בכל יום אני לומדת מתלמידיי, בכנות. אז אפשר לומר, שאנחנו למעשה מדברים עם חלוצה של עולם המתגיירים בישראל. כמו אמא שלך. גם הראשונה שהעזה לעשות את הצעד הזה, לדבר על

זה, להתמודד עם זה. -אמת. כמה אנשים כבר חינכת? יש לנו פחות או יותר בשנה כ-150 איש, ואנחנו כבר 25 בשטח, אפשר לומר שהגענו ל-1500 בוודאות, ואנחנו גדלים כל הזמן. ומה שנחמד שילדים להורים יהודים, של סבים וסבתות, הם מתחילים להביא גם את האחיינים שלהם... אני הולכת לספר לך סיפור שנשאר איתי. לפני כעשר שנים הייתה אצלי בחורה, שהגיעה מטוקומאן, בארגנטינה. האב היה יהודי, האם לא. הוא היה באושוויץ, וכשיצא משם הוא החליט, שהוא לא רוצה להיות יהודי. רב חב"ד שם פגש את הבחורה. היו לו שלוש בנות, והוא התחיל להתקרב. והוא אמר לבתו הבכורה, שהכי טוב בשבילה, זה לנסוע לישראל ולעבור את הגיור. היא הגיעה למכון שלי, היא עשתה את

תהליך התשובה במהירות, והיא מאוד התביישה ופחדה להגיד להגיד לאימא, שהאימא לא הייתה יהודייה, מחשש שאולי תיעלב, אולי... לא. היא הביאה את האחות, והאחות הביאה עוד אחת. הן היו שלוש אחיות. יום אחד התקשר אליי האבא, ואומר: "רבנית, אני יכול להגיע לחודש? "גם אני רוצה ללמוד". אמרתי, כן. -האבא? הוא בא למכון שלי, הוא היה בן 80, הוא היה באושוויץ. היה חם מאוד, יום אחד המיזוג לא פעל, והוא הפשיל את השרוול, ואני רואה שיש לו מספרים מאושוויץ. הרגשתי את הגוש בגרון. הוא היה איתי חודש, הוא איבד את הספרדית שלו, רק דיבר אתי רק יידיש. והוא אמר לי, אם סבא וסבתא שלי, ההורים שלי, היו יודעים שהבנות שלי עושות את הגיור...

היום, זה יהודי שומר שבת, הוא הגיע לישראל והוא מתגורר בירושלים. לפעמים דרך הילדים, גם ההורים, הזוגות משפיעים על כל הסביבה. משפיעים על כל... -משפיעים, כמובן, על כל הסביבה. מדהים. את גם מחנכת אנשים מלבד בתהליך הגיור, מחנכת נשות הרב, רבניות. איך זה? איך את מחנכת אותם? ולאיזו מטרה? מהו אותו תפקיד מנהיגותי חשוב? יש לנו מכון בשם עמיאל, שבאים לשם אנשים שרוצים לצאת לעבוד בגולה. רבנים באים, מורים באים, הם באים... אנשים לא עושים את התואר במכון שלנו. הם צריכים לבוא עם הכותרת והם צריכים לבוא עם שפה אחרת. יש לנו אנשים במכון שמדברים רוסית, באוקראינית, גרמנית, איטלקית, אנגלית, צרפתית, הכל. ובמשך שנתיים, פעם

בשבוע אחר הצהריים, הם לומדים את כל התרגול בחיים האמיתיים. למשל, עליהם לדעת לאמן, גישור, תיווך, לייעץ לזוגות, איך לדבר גם. חשוב מאוד שתהיה להם הכריזמה, כוח מילולי והכל. את כל הכלים המעשיים הם לומדים אצלנו. וגם איך עושים קירוב. צריך ללמוד, זה מקצוע. קירוב הוא לא משהו רק מתוך אינסטינקט. אתה צריך ללמוד איך להתמודד עם זה. ורוב התלמידים יוצאים לעבוד בקהילות שהם מהשורה האורתודוקסית, אבל החברים אינם אורתודוקסים. אז אתה צריך לדעת איך לגשת, איך לעבוד, איך לעשות את זה. אז אני עובד עם נשות הרבנים, אני חושבת שיש להם מקום מיוחד, כי הרב עובד עם האנשים שמגיעים לקהילה, שנמצאים בתוך בית הכנסת שהם באים. אבל

הנשים עובדות עם מי שיש בחוץ, מי שאתה צריך לחבק כדי לקרב אותו. וזה מאוד חשוב. חשוב מאוד שעכשיו, בגלל המלחמה, אני רואה שני דברים מאוד מעניינים. יש עוד הרבה אנשים בבתי הכנסת. יש צורך לבוא להתפלל ולהיות בפנים. מגיעים עוד הרבה אנשים. אבל מצד שני, יש משהו חדש שמדאיג אותי מאוד, שאני מרגישה שמתחילה להיווצר קהילת אנשים שמתחילים לחיות כמו האנוסים. הם מפחדים מהמזוזה. כבר מסירים את המזוזה ומכניסים אותה לבית. הם מפחדים מהזקן ומתחילים להוריד. באילו מדינות ראית את זה? אנגליה, מאוד. כיום, רמת האנטישמיות באנגליה זה הכי גבוה, אבל אני רואה את זה בניו זילנד, אני רואה את זה באנגליה, אני רואה את זה בגרמניה. זה

מדהים. אבל אז, נשות הרבנים, לדוגמה, עכשיו, נושא המלחמה, של המשבר, של איך להתמודד איתו. אנחנו בקשר עם כל אחד. יש לנו 350 תלמידים בחוץ. ולכל זוג יש קשר איתנו. אנחנו מדריכים אותך, אנחנו עוזרים לך. איך לטפל בזה, על מה לדבר, על מה לא לדבר, מה חשוב. האמת היא שאני אוהב את העבודה. אני, שעבדתי באוניברסיטה, אם יש משהו שאני אוהבת, זה להיות הרבנית. כי? כי רבנית זה משהו הרבה יותר רחב. הוא קצת עובד סוציאלי, היא קצת פסיכולוגית, היא קצת אינטלקטואלית. זה הכל. זה להיות עם אנשים מכל האזור. אתה לא בוחר משהו. והאמת, בהיותה אשתו של הרב, הרבנית, אני חושבת שזה הרבה כוח שיש להשתמש בו לתמיד, להביא טוב לעולם. אני

משתדלת לעשות את זה כל יום. כמה נחמד. כמה נשים יצאו לשירות כזה לאחר שלמדו אצלך -במכון שלי? באופן כללי, בשנה יש לנו בערך 30, 35 נשים. כמו כן, יש לנו את המכון כ-30 שנה. -יש לנו הרבה. -זו קריירה נהדרת. האמת. לדוגמה, בשוויץ עכשיו, בכל הרבנות יש ארבע. בלוזאן, בציריך כולם שלנו. כן. האמת היא שזו גאווה גדולה. -איזה יופי. איזה אתגר את מרגישה שמוסדות כמו שלך עשויים להתמודד איתם בשנים הקרובות? איך זה מתבטא? ראשית, אני חושבת שזה עוזר לאנשים לקבל זהות יהודית ברורה יותר. זכרי שהם יהודים. אני עדיין לא מדברת על להביא את כולם לישראל, כי אני מציאותית. ואני גם מבינה שלפעמים יש אנשים, שעושים משהו מאוד חשוב במקום

בו הם נמצאים. עם זאת, כל אחד מאיתנו שיוצא החוצה, עוזר לאנשים לזכור למה אנחנו כאן. מדוע אלוהים הביא אותנו לעולם. מה האתגר שלנו? לקבל את הקדוש ברוך הוא, לקיים יותר מצוות. אני חושבת שכשהרבנית משתתפת והיא נמצאת בבית הכנסת, הנשים באות. נשים לא יכולות לבוא כשהרבנית לא שם. יש לי חברה שכתבה דוקטורט, היא אומרת שעזרת נשים, (המקום של הנשים בבית הכנסת), לא מתוחזק היטב ולא נעים לאישה להיות שם אם אין רבנית. האישה לא באה וכל המשפחה לא באה. כל המשפחה מתרחקת. אם הרבנית נמצאת או לא, זה משפיע על כל הנשים. לכן אני אוהבת ללמוד, לדבר, לחשוב. אני חושבת שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לעם ישראל זו בורות. אנחנו חייבים

ללמוד. והיום, ברוך השם, מבחינת גיור, 85% הן נשים. החיפוש הרוחני מאוד מעניין נשים ברמה גבוהה יותר. מדהים. אבל גם בלימודי תורה אני שואלת את כל חבריי תמיד נמצאות... -נשים. -...נשים. רבנית, איך זה להיות אשתו של הרב בירנבאום? איך היום יום? אני מתארת לעצמי שיש הרבה רגשות, דברים חדשים. איך זה לגדל ילדים תוך כדי חיי השליחות האלה? איך זה? אני קודם אספר לך בדיחה ואז אספר איך זה להיות האמא. אני חושבת שאני האישה היחידה בעולם שכשבעלה הביא לה מתנה, מצבה מבית קברות בת 2,500 שנה. הוא בא מהודו וסיפר לי כל הזמן שהביא לי מתנה. והוא הביא לי מצבה עם כיתוב יהודי. הוא מאוד התרגש, כי הוא חשב שזה יישאר בבית שלנו. כי

בשבילו המוות, החיים, כל מה שהוא יהודי, הבית שלנו הוא קצת מוזיאון. -השארת את המצבה בסלון? -לא במשרד. ברוך השם יש לנו משרד זה מציל את חיי הזוגיות שלי. אז, לא הכל נשאר בפנים. אם תלכי תראי מה יש לנו. מי משתמש במשרד, את או הוא? שנינו, אבל בחדר שלו. כל אחד בחדר שלו. מיותר לציין שבעלי נעדר הרבה מהבית. הוא נוסע המון. אבל אני חושבת שאבא, האיכות שלו היא לא רק מהזמן שהוא נמצא בבית. אלא ממה שאתה עושה כשאתה נמצא בבית. וכשהוא נמצא בבית וחוזר עם כל הסיפורים, עם כל ההיסטוריה, ומשתף אותה עם הילדים, מה שהם מקבלים ממנו זה בלתי יאמן. אני חושבת שהקדוש ברוך הוא, נתן לו משהו שלמעט אנשים יש. אני, כבר 30 שנה חיה כך

כשהוא נוסע כל הזמן. וגם למדתי שיש בזה משהו יפה. יש משהו יפה, אני אוהבת להתגעגע, אני אוהבת את היום שבו הוא חוזר, אני אוהבת לקבל אותו בבית אחרי הנסיעה. הכל תלוי איך מסתכלים על זה. למדתי שאנחנו מחליטים. ואני גם מרגישה שאני משתתפת בדברים שלו. כשאני בבית ואני אפשרת לו לנסוע אני בעצם מלווה אותו. ומובן מאליו שאילו לא חיים רגילים. הוא נוסע למקומות. לפני שבועיים הוא ישב בכלא בהודו. הוא נסע כדי לבצע גירושים. אישה יהודייה שיושבת בכלא ובעלה נמצא בישראל, והוא לא יכול היה להתחתן בלי לסיים קודם את הגט. אז כשהוא חזר ושמעתי שהוא שיחרר את בני הזוג, שהשניים יוכלו להתחיל חיים חדשים. איזו שמחה יכולה להיות טובה

מזו? לגבי הילדים אני לא יכולה להגיד שזה תמיד היה קל. כשהיו קטנים הם קיבלו את זה יותר. כנערים הם הפכו תובעניים יותר. אבל היום כולם נמצאים במקום אחר. כולם מעריכים. הנכדים שלי מטיילים הרבה עם סבא שלהם. הוא יודע מתי חסר חזן או מישהו אחר, אז הוא לוקח איתו את הנכדים. הנכדים שלי היו באתיופיה, הם היו בהודו. מה שחשוב זה שכולם במשפחה יחד. שהם יודעים מה הם עושים. האמת היא שלדעתי מעטים האנשים שיש להם את הכוח הזה. לראות אנשים עין בעין, בלי לשפוט, להיות בגובה העיניים, באהבה. איזה יופי. -האמת שכן. -וואו, איזה יופי. איך למדת ספרדית? אני מתביישת לספר לך כי מעולם לא למדתי שיעור ספרדית, אפילו לא אחד. את מדברת

מושלם. חמותי לא ידעה לדבר עברית. בעלי מאורוגוואי. חמותך האורוגוואית? בעלי נולד באורוגוואי. הוא עלה לבד לארץ כשהיה בן 13. -לבד. -לבד. -ההורים שלו נשארו שם? -כן. הם הגיעו מאוחר יותר לקראת החתונה שלנו. בשנת נישואים הראשונה שלנו, חמי כבר נפטר. וחמותי הייתה אצלנו בבית הרבה והיא דיברה עם בעלי רק ספרדית. ואני סבלתי. הרגשתי כל הזמן שהם מדברים עליי. אחרי שנה אמרתי שיש לי שתי אפשרויות: או שאני מפסיקה לבכות על זה, או שאני לומדת. והתחלתי לשמוע מוזיקה. בכנות, עשיתי כל מה שיכולתי כדי ללמוד את השפה. מהר מאוד, הם כבר לא יכלו לדבר בלי שאבין. הבנת אותם. -כן, כן. לכן אני תמיד אומרת, כשיש מישהו שמתקשה ללמוד את

השפה, הוא צריך למצוא חמות שדוברת את השפה הזו ואז הוא ידע, כן. איך זה כשיש חמות אורוגוואית, לטינית? איך זה? מאוד משפחתי, מאוד משפחתי. מיותר לציין שכשהיא הגיעה לישראל, היא הייתה מהגרת. ומעמדה של המשפחה השתנה. אנחנו השתנינו, בגדול, אנחנו עזרנו להורים. היא לא ידעה לדבר עברית. היא פחדה לעשות דברים בעצמה. אז, הכרתי אותה בשלב אחר של החיים. בשלב מאוד שברירי. בשלב מאוד... היה מאוד קשה לראות הורים שהופכים לילדים. אבל זה מה שתמיד קורה למהגרים. אבל המשפחה באורוגוואי חזקה מאוד. וצריך גם לזכור, שהיהודים באורוגוואי, הם באו אחרי המלחמה, כולם הגיעו מאירופה, אחרי שסבלו מאוד, בכדי שיהיו להם ילדים. מה המקור

שלהם? אביו של בעלי הוא מהונגריה, ואמו של בעלי מרומניה. אביו של בעלי איבד תשעה אחים. במלחמת העולם השנייה. אז זה היה דור אחר, אחר. לכן אני חושבת שבעלי, מרגיש שהוא צריך להשתתף, לעזור לאנשים, ליזום, לתחזק, ללכת לצבא. הוא גם היה קצין הממונה על שישה טנקים. כן, הוא השתתף במלחמת לבנון. יש לו עבר קשוח. אני חושבת שקצת קשה לו לראות עכשיו את הנכד שלו בעזה. כשהוא היה בעזה זה היה אחרת, אבל עכשיו להיות סבא לנכד בעזה זה שונה. זה סבל מתמיד, ללא ספק. אי אפשר לדמיין, אי אפשר לתאר. הוא גם מאוד שמח והנכד רוצה, הוא רוצה לעשות את זה והוא שם, אבל... זה עדיין קשה. -מאוד קשה. ובכן, אני אשמח אם תוכלי להעביר את המסר שלך

לכל האנשים שצופים בנו בתוכנית הזו. איזה מסר את רוצה להעביר, רבנית? אני חושבת שהמקום של עם ישראל בעולם, זה להביא שלום לעולם ולהראות את קיומו של אלוהים. כאשר אנו מאמינים בקיומו של אלוהים, אנחנו אנשים טובים יותר. אני חושבת שאם מישהו מבין את המשמעות של להיות יהודי, כי אנחנו אנשים נבחרים לא בגלל שאנחנו "עליונים" אלא בגלל האחריות, מה עלינו להראות ולעשות ולדאוג לכל אחד שקיים בעולם הזה. זו האידיאולוגיה שלי כיהודייה. זה מאוד תובעני ואני חושבת שכל האנשים האלה, אם הם מבינים את האחריות בלהיות יהודים וכמה תובעני זה, ואיזו דרך ארוכה הם צריכים לעבור עד שהם יצליחו, אנחנו נקבל אותם כאן. בידיים פתוחות ובאהבה.

ובעזרת השם, עם ישראל הולך לנצח. אנחנו צריכים יהודים רבים עם לב יהודי חזק. ושהם מבינים מה זה אומר להיות יהודי. כמה זה יפה ומרהיב. תודה שדיברת ספרדית. תודה. תודה שאת כאן במקום החדש הזה של הידברות. תודה על האנושיות שלך, על הסיפור הנפלא שלך, על המנהיגות שלך כאישה יהודיה. ולכם, תודה רבה שהצטרפתם אלינו. היה לי לעונג ונתראה, בפרק הבא של חובקות עולם