דחפים - הרב יצחק פנגר HD (עם כתוביות בעברית)

אף פעם אל תצחק על הבחירות של אשתך, כי אתה חלק מהן. ואל תסמוך כל כך על הבחירות שלך, כי אשתך היא חלק מהן. היום נדבר קצת על נקודה כזאת, איך באמת הדחפים של האדם עובדים. איך אני בוחר? איך אני עושה טעויות? או להבדיל, איך אני משתדל להימנע מהן? כי האדם מונע על ידי כל מיני כוחות פנימיים שלא בהכרח הוא מודע אליהם. שאלתי אתכם פעם למשל, אני מעביר לכם עכשיו חבילת שוקולד. בסדר? אני בעיקר מדבר לבנות פה, אבל גם לבנים. בואו לא נזניח. לחובבי השוקולד. יש כאלה. חפיסת שוקולד, אבל חפיסה חפיסה, אח שלי, תקשיב... משהו שוויצרי טוב, משובח עם... בפנים, לא יודע מה. ואני שואל אתכם שאלה, האם אתם רוצים את החפיסה הזאת עכשיו

או חפיסה יותר גדולה בעוד שבוע? מה אתם מעדיפים? תביא, תביא הרב. אתה מדבר איתי על שבוע, מי יודע מה...? משיח יבוא. מה קורה אם אני אגיד לכם, אני מציע לכם חפיסת שוקולד כזאת בעוד שנה, או חפיסה יותר גדולה בעוד שנה ושבוע? מה אתם רוצים? חפיסה יותר גדולה בעוד שנה ושבוע. אבל למה? הרי זה לחכות אותו פרק זמן בדיוק. פה זה לחכות שבוע, פה זה לחכות שבוע. ההבדל בין חפיסה אחת לשנייה. אלא כל אחד מאיתנו מבין שכאשר יש לי פיתוי כאן ועכשיו, הוא יהיה הרבה יותר חזק ממשהו עתידי. בעתיד אין בעיה, אני מוכן לחכות. כולנו אנשים טובים בעתיד. אני אשתפר, יהיה בסדר. אבל כשמגיע תכלס למעשה, כל אחד חוזר חזרה למציאות שלו. וזה לא

ייאמן עד כמה. אפילו אם הבטיח. לא, מבטיח באמת, פעם אחרונה פעם באימ-אימא שלי. צריך להבין. צריך להבין איך הדברים עובדים, איך המנגנון של העדפות עובד. ניקח את זה... כמובן נחזור חזרה קצת לבני ישראל במדבר. נבין כיצד הם באים ובעצם מתלוננים למשה רבנו. הפסוק אומר ככה: "ויהי העם כמתאוננים רע באוזני ה."' העם מתלונן. כאילו, תכלס, איך נסתדר במדבר? בואו נהיה מציאותיים. שולחים אותם למדבר עכשיו, אין אוכל, אין מים. כאילו, בוא'נה, ריבונו של עולם, כאילו מה... מה? מה קורה פה? מה נאכל? מה נשתה? "האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה," אומר הפסוק. "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים, את האבטיחים." הם פתאום

מתרפקים על נוסטלגיה. בוא'נה, איך היה טוב במצרים, אה? דגים בחינם, אבטיחים, קישואים. לא יודע, זה מה שכתוב בתנ"ך. בצלים, שומים... לא יודע... לא יודע... לא פרגיות. קישואים, בצלים, הרבצנו שם שומים... לא, לא משנה. זה מה שהתורה כותבת. אני לא מתווכח. אבל שואלים חז"ל, מה קורה פה? תקשיב, החבר'ה האלה לפני 2 דקות יצאו ממצרים. ומתגעגעים למצרים, למה? כי הם נמצאים באיזשהו מצב של קושי, לא נוח להם כרגע. הם לא רואים את העתיד. איך אני יוצא מהמצב הזה? היה לי טוב פעם. עכשיו, מה היה לך טוב פעם? תקשיב טוב, נכון, אולי היו אבטיחים והיו שומים. אין בעיה. אבל אתה זוכר את הכאפות שחטפת שם? זה לא היה כאילו, אנחנו בדהב, אתה

מבין? בסיני. אתה במצרים, אח שלי. עבד עבד. קרעו אותם שם, דחפו את הילדים שלך לקירות. שברו את העצמות שלך. היית עבד. כלום. איך אתה לא זוכר את זה? רואים פה שהמצב של האדם הוא לא בהכרח על פי מצבו האובייקטיבי, אלא בהשוואה לאיפה הוא יכול היה להיות. מצד אחד אתה רואה שכלפי העבר אנחנו נזכרים בדברים הטובים. היה לנו מה זה טוב פעם. זה יכול להיות לגבי קשר זוגי, לגבי מקום עבודה, לגבי מקום מגורים. למרות שסבלתי אז וזו הסיבה שעברתי, זו הסיבה שהחלטתי 'אני חותך,' זו הסיבה שניתקתי קשר - פתאום אני אגיע לקושי חדש, והעבר לא נראה לי כזה נורא. לא יודע, אולי זו הייתה טעות המהלך הזה... אה... אה... מצב האושר של האדם לא

תלוי במצבו העכשווי, אלא בהשוואה לפוטנציאל. למשל, כן? מה יותר גרוע? לי זה קרה, אז אני מספר. מה יותר גרוע? לפספס טיסה בשתי דקות או בשעתיים? שעתיים. שתי דקות, נכון. בדקתי אם אתם מקשיבים. יותר קשה, יותר כואב לפספס טיסה בשתי דקות מאשר בשעתיים, למה? הרי עד הטיסה הבאה זה יהיה אותו פרק זמן. נגיד, ארבע שעות טיסה הבאה. אבל אם פספסתי בשתי דקות, יש לי הרגשה, אוף! יכולתי להגיע! אם רק הייתי מוצא חנייה יותר קרובה, אם רק ההוא בדלפק הזה לא היה מעביר חמש מזוודות של סבתא שלו, אם רק ההוא בביטחון לא היה חושב שאני מעביר קלצ'ניקובים, מי ארז לך את המזוודה? -סבתא שלי ארזה לי, זה בחמאס. ואיפה היא הייתה, איתך כל היום?

לא, הלכה להסתובב בפיצוציות ושמו לי שם כלי נשק עם סמים. מה נראה לך? מה? -לא, אנחנו רק שואלים כדי שאם מישהו נתן לך להעביר... ואם מישהו היה נותן לי להעביר, הייתי אומר לך את זה? נראה לך הייתי אומר לך את זה? לא יודע. אבל טוב, זו השגרה. לא נפגע בהם. זו העבודה שלהם, אתה יודע, בכל זאת. שאלות ביטחוניות, אתה יודע, בכל זאת. יפה, אבל... הרבה יותר כואב לפספס טיסה בשתי דקות. אתה מרגיש, אוף! זה היה לי באצבעות! זה היה לי באצבעות! יכולתי! יכולתי! אתה מפספס טיסה בשעתיים, אתה כאילו גם רגוע. יאללה, מה אני אעשה? בסדר, שטויות. יאללה, טיסה הבאה. הכול מה.' ראית? בשתי דקות האשמת את כל העולם, בשעתיים שאתה אשם...

יאללה, אלוקים, כנס לתמונה. בסדר, בסדר. למדו את זה מתחרויות ספורט, והיה מאוד מעניין, באולימפיאדות. שלושה זוכים יש הרי: מדליית זהב, כסף, ארד. בדקו את רמת האושר של הזוכים, מי הכי מאושר, מי הכי פחות מאושר. ברור שמי שהכי מאושר, מדליית זהב. מי השני? ארד. אני הייתי מצפה שכסף. אתה יודע, הראשון הכי מאושר, השני מקום שני. לא, ארד יותר מאושר מהכסף. עכשיו, איך זה יכול להיות? הוא מקום שלישי. לא, אתה מבין? כאילו מקום שלישי, אחי. אבל המקום השני, תחשבו איזו הרגשה מגעילה זאת. ההרגשה הזו של השני, הוא התאמן כל החיים, אוקיי? לרגע הזה, ברזיל! טה! טה! טה! תחשוב שחייה, הוא הגיע שנייה אחרי הראשון. לא! אם רק הייתי

תופס לו את הרגל או משהו, אתה מבין? לא יודע, לא. זו הרגשה נוראית. הוא אוכל את עצמו. הולך בוכה בבית. אבל השלישי הוא בקטע כאילו, אחי, יש! כל הכבוד לי. נכנסתי לתמונה. לי זה קרה פעם. אני אספר לכם. באמת קרה לי את זה פעם. הייתי מתחרה טריאתלון. ופעם זה היה טריאתלון בכפר המכביה. ולא יודע למה, משום מה החליטו לתת גביע עד המקום השישי. כאילו, מהשישי ומעלה. אף פעם זה לא היה. אני אומר לכם, אני בתחרויות כל הזמן. מקום שישי. עכשיו, מי לקח שישי? אני. עכשיו, אני כאילו... אני לא אכפת לי. כאילו אני לא באתי לנצח. אני יודע שאני לא אלוף זה... ואני יושב ככה בסבבה, מחכה, זה... פתאום קוראים: מקום שישי - פנגר! ואני

כאילו, יואו! אני אומר לך, הייתי יותר מאושר מהמקום הראשון, לפי דעתי. למה? כי לא ציפיתי לכלום. אתה מבין, אחי? מה זה... זאת אומרת, דווקא הפספוס הקטן הוא זה שיקבע לי את רמת האושר שלי. עכשיו, זה דבר מאוד מעניין. הרי, עוד פעם, השאלה מה האובייקטיביות? לא, לא קשור אובייקטיביות. תמיד אנחנו בודקים את עצמנו ביחס לאחרים. זאת אומרת, אם אני קיבלתי העלאה במשכורת כסף, אבל מישהו אחר קיבל כפול ממני X של, אני בדיכאון. אם אני קיבלתי העלאה במשכורת ומישהו קיבל חצי ממני - אני מרגיש סבבה. לא קשור בכלל לרמת ההעלאה במשכורת. אני כל הזמן משווה את עצמי. לכן כשאדם נמצא באיזושהי מצוקה, עם ישראל נמצא במצוקה במדבר, ברור שאני

אתרפק על איזשהו עבר שנדמה לי אפילו ששם היה לי טוב יותר. אבל לא היה לי טוב. לכן אם אני רוצה לצאת מהסבך הזה, לדעת איך אני עושה החלטות נכונות. אני מדבר על כמה וכמה דברים מאוד מאוד מעניינים מבחינת פסיכולוגיית האדם. אנחנו נלמד את זה ממשנה אחת באבות. יש משנה אחת במסכת אבות שתיתן לנו היום דרך איך אני בונה את עצמי. המשנה נמצאת בפרק ב בפרקי אבות. מי שאומר את זה, זה רבי יהודה הנשיא. רבי אומר, כך אומרת המשנה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם." תכף נבין. איזו דרך אדם צריך לבחור לעצמו? "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות." אל תזלזל בשום

מצווה כי אתה לא יודע את השכר. תכף נראה מה התרגום לעצמנו. "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. "והסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין." יפה. בואו נתחיל. בואו ננסה להבין איך הדברים עובדים ומה זה קשור אלינו. נקודה ראשונה: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?" "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?" כל אחד מאיתנו צריך לחפש את הדרך הנכונה. זה לא בא 'בילד אין.' זה לא בא בטבעיות. האדם תמיד יתפתה להנאה רגעית, למרות שהוא ישלם על משהו הרבה יותר אחרי זה. מה הכוונה? סתם כדוגמה, כן? אני אעשה לכם ניסוי אפילו. משחק כזה. יש לי 100 שקל,

אני הולך להציע אותו במכירה פומבית. הכללים הם כאלה, אסור לכם לדבר אחד עם השני תוך כדי משחק. אנחנו עולים בעשרה שקלים כל פעם. נתחיל מעשרה שקלים. הכלל הוא כזה: מי שמרבה מחיר מקבל את השטר. עכשיו, זה לא שטר כאילו של 'פנגר' שאני נשמתי עליו וזה, יש בזה כאילו... שטר רגיל, בסדר? אל תגיד, לא, שווה להשקיע, בכל זאת. נשמור את זה יום אחד, זה יהיה שווה יום אחד משהו. לא, לא יהיה שווה. פנגר גם כך לא שווה. אבל 100 שקל רגיל, בסדר, אוקיי? אין פה שום דבר קוסמי. עשרה שקלים מתחילים. עולים בעשרה שקלים כל פעם. הכלל הוא כזה: מי שמרבה במחיר מקבל את זה, אבל מי שיהיה מקום שני אז הוא משלם את מה שהוא אמר והוא לא מקבל כלום.

בסדר? אבל הראשון מקבל. בסדר? אז מי רוצה לקנות את זה בעשרה שקלים? רק תרימו את היד. מישהו רוצה בעשרה שקלים? אני אתן לו את זה עכשיו. מי? איפה את? תרימי את היד. בסדר. מישהו רוצה בעשרים? עשרים, בסדר. אתה עשרים, אתה עשר. שלושים, מישהו רוצה? שמונים. -לא, לא, עולים בעשר כל פעם. חכה. נגיע לשמונים, תרים את היד. רוצה אבל שלושים? אני אתן לך הנחה. -תהליך מזורז. שלושים אתה רוצה? זה עדיף משמונים. שלושים, יש פה עשרים. מישהו רוצה בארבעים? ארבעים? יש פה שלושים, ארבעים. חמישים. חמישים? חמישים וארבעים. מישהו רוצה בשישים? עדיין שווה. שישים. יש פה שישים ויש פה חמישים. מי רוצה בשבעים? לפני שנעלה מהר. עדיף לחטוף.

זריז נשכר. שבעים, מישהו רוצה? יש פה שבעים. יש פה שישים ויש פה שבעים. שמונים? זריז. שמונים. שבעים ושמונים. תשעים? לקחת. מאה? מישהו רוצה? בכל זאת, של פנגר. טוב, עכשיו, יש פה מאה, יש פה תשעים. עכשיו תקשיבו טוב. סתם כדוגמה, יש פה מאה ויש פה תשעים. אני פונה אליך, אתה תשעים. קח בחשבון שאני מציע לך לעלות את זה למאה ועשר. למה? כי אם לא, היא לוקחת את השטר, ואתה משלם תשעים על פארש. אתה רוצה לעלות למאה ועשר? מאה ועשר. אני חוזר אלייך, מאמי. עדיף לך מאה ועשרים, כי אחרת את משלמת גם ככה מאה ואת מקבלת... מאה ועשרים? מאה ועשרים. מאמי... אני פעם מכרתי שטר כזה בארבע מאות ותשעים שקל. עכשיו, מה הקטע של המשחק הזה?

משחק כזה, מה שנקרא, אסור להיכנס אליו אפילו. אסור להיכנס אליו. למה? כי מאה אחוז אתה מפסיד. מה הפיתוי שלנו. אנחנו חושבים על זה כאילו, עשרה שקלים. יאללה, אני הולך על זה. גם שישים שווה לי. יאללה, שישים. שמונים גם לוקח. את רואה את ה'הנה זה! הנה תפסתי! תפסתי'! לא. בסוף אתה נכנס למלכודת של מעין קורי עכביש כאלה, ואתה קולט, בוא'נה, מה אני עושה? מה אני עושה? לאן נכנסתי? לאן נכנסתי? וזה נכון לגבי כל שטח בחיים כמעט. בפרט שטחים שיש לנו כלפיהם נגיעה. נגיעה, פירוש הדבר, יש לי איזו טובת הנאה כלשהי. אני מקבל משהו פה ועכשיו ואני לא חושב טיפה קדימה. למדנו את זה פעם על עשיו ויעקב. עשיו ויעקב שני אחים. בשלב

מסוים, עשיו הוא הבכור. יעקב, הוא הילד, נקרא לזה התאום הקטן יותר. כאשר עשיו חוזר רעב, אז יעקב מציע לו נזיד עדשים, ואומר לו, בוא, אתה רוצה את הנזיד עדשים הזה? שלם לי פה את הבכורה, תמכור את הבכורה, אני אתן לך נזיד עדשים. עשיו לוקח את הנזיד עדשים כי הוא רעב עכשיו. עזוב אותי בכורה. בכורה, מה הכוונה? בסדר, יום אחד נבוא לבית מקדש, לא בית מקדש. עזוב אותך עכשיו, תן לי עכשיו זה... תכלס אני רואה פה עדשים. "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה." אכל, מכר. אבל חז"ל אומרים שבשלב מסוים הוא קולט מה הוא עשה, "ויזעק זעקה גדולה ומרה." הוא קולט, בוא'נה, מה עשיתי? מה עשיתי? וזו נקודה שנוגעת לכל אחד מאיתנו. כל אחד

מאיתנו. ואני אומר את זה לעצמנו כיוון שהחברה לא עוזרת לנו, החברה היא נגדנו. מה זה 'החברה?' אדם יש לו פלאפון, בסדר? אייפון. לפי דעתכם, האייפון הבא יהיה יותר מפתה, יותר מגרה או פחות? ברור שיותר. כל דבר. הסופגנייה הבאה, בסדר? הסופגנייה 0.2. כאילו אתה יודע, הגרסה הבאה של הסופגנייה. תהיה יותר מגרה או פחות? היא תהיה יותר מגרה, יותר מעניינת. פעם היה רק ריבה וזהו. היום ריבת חלב, אה... אה... כל מיני דברים, למה? כל החברה עובדת לא בשבילך, אף אחד לא אכפת לו ממך, חמוד שלי. כולם רוצים לעשות עליך כסף, ובמילא אני צריך לגרום לך לבוא. בוא, בוא, בוא, בוא. אני אגרום לך לרצות את זה. חלונות ראווה גדולים, דוגמניות,

דוגמנים... הרגשה כאילו, אתה חייב את זה, אח שלי. אם לא, מי אתה בכלל? אתה לא רשום בהיסטוריה, מה שנקרא. הטכנולוגיה תעשה לנו בעיה. הטכנולוגיה, הכול, כן? הקדמה, כל הזמן... האינטרנט. הכול יהיה... הסרטים. הסרט הבא מה שנקרא, של שנה הבאה. היום יש 7 ממדים. כן? יש כאלה דברים. יהיו כבר 21. אף אחד לא יגיד לך, חבר'ה, חוזרים לממד אחד. לא יודע אם יש כזה דבר, כן? צ'ארלי צ'פלין. חבר'ה, בואו. לא. עכשיו, אני אומר, כל דבר יש לו יוצא מן הכלל. שאלה אותי איזו ילדה, חברה של הבת שלי. היא אומרת לי, הם לומדים אנגלית אז היא אומרת לי, למה באנגלית... איך אומרים עשרים ושתיים? twenty-two בסדר? שלושים ושלוש? thirty-three

ארבעים וארבע? forty-four חמישים וחמש? fifty-five היא אומרת לי, למה אחת עשרה זה לא 'onty-one?' תחשבו, נכון? אחת עשרה - one, onty-one טוב, אז ניסתי להסביר לה שלכל כלל יש יוצא מן הכלל. וזה נכון. איך אפשר לצאת מהכלל הזה של לא להיגרר? לא להיסחף? לא ליפול למלכודת? איך אני עושה את זה? אז התורה בעצם מספרת לנו על אדם שקוראים לו משה רבנו שחוטף שטיפה בפנים. בסוף פרשת בהעלותך התורה מספרת שיש לו שני אחים, אח ואחות, אהרון ומרים, והם אומרים משהו לא יפה על משה רבנו. באים אליו בביקורת על האישה שהוא לקח, ולמה הוא מיוחס יותר. גם אליהם מדבר אלוקים. והתורה כותבת על משה רבנו ככה: "והאיש משה עניו מכל האדם." זו

התגובה שלו למה שהם אמרו עליו. "והאיש משה עניו מכל האדם." עכשיו תקשיבו, משה רבנו הוא מה שנקרא בלשון הרחוב 'מגה סלב', בסדר? הוא בן אדם שבאמת... לא, הוא הנהיג את עם ישראל 40 שנה במדבר, הוא היה במצרים, נשא בעול איתם. הוא היה נסיך אצל פרעה. הוא לא היה חייב לעבור את כל התסכולים האלה עם העם. בכל זאת, היה אדם משכמו ומעלה. עשה מלא ניסים. למה התואר שהתורה נותנת לו, הדבר החשוב ביותר כביכול, האיש משה רבנו עניו מכל האדם. ענווה כלי אדיר, אדיר, אדיר לראות דברים נכונה. הפסוק אומר ככה: "אמת מארץ תצמח." הקב"ה כביכול זרק את האמת לרצפה. "אמת מארץ תצמח." אם אתה רוצה להגיע לאמת, תוריד את עצמך. תוריד את עצמך. כי

לצערי הרב, אני אומר לכם, אני כבר... וואי, וואי... לא יודע למה השבוע הזה... אני בדרך כלל לפי הטלפונים שאני מקבל השבוע, אני מדבר על הדברים. השבוע הזה... כל הגברים שנמצאים פה, אני לא מדבר אליכם. אתם, ברוך השם, אין דברים כמוכם. אני מדבר על הגברים של הנשים שהתקשרו אליי, אוקיי? כי הגברים... בינינו, אנחנו תמיד חושבים שאנחנו צודקים. מישהו הלך עם חולצה, ראיתי: "כל הנשים מכשפות. אשתי מלכה" מאחורה: "שלהן." אבל לצערי הרב, אני אומר לכם, אני חייב להגיד פה משהו. זה לא ייאמן, בסדר? אני אומר לכם, אני עפר ואפר, אבל אני אומר לכם "בזכות נשים צדקניות יגאלו ישראל." נגאלו ויגאלו. חבר'ה, אנחנו כיתה טיפולית. יואו, לא

ייאמן. לא ייאמן. הרב, נמאס לי ממנו. נמאס לי ממנו. עכשיו, זה הולך ככה, או שהוא עצבני, עצבני. הרב, הוא עצבני. אני כבר לא יכולה ממנו, לא יכולה. או שהוא בקורתי. כל מה שאני אעשה לו... הרב... היא מתקשרת אליי, הרב, תאמין לי, שולחן מלכים עשיתי לו, שולחן מלכים. למה ככה? למה ככה? יואו! עכשיו לא רק לאישה, גם לילדים. פה! פה! פה! פה! פה! קורע את הילדים. למה אתה ככה!? עכשיו הילדים שלו ברחוב. השם ירחם, ברחוב כבר. לא אכפת לו. זו השיטת חינוך שלי! מתאים לו שיהיה פה, לא מתאים שילכו הביתה! אפשרות שלישית - בקורתי. אפשרות רביעית זה אדיש. תהיה שם בשבילי. מה ביקשתי? הוא מכונה, רובוט. כאילו, אין לו לב! אין לו לב! זה

לא ייאמן. מה זה קשה לה, היא מזה זה בוכה. תן לי יד. יד... עכשיו, מה הבעיה? אין לי בעיה, אנחנו כאלה. בסדר? נגיד. בסדר? אני לא רוצה לאכזב, אבל אנחנו לא משתנים. לא, לא עוזר. לא יעזור. לא, הוא לא משתנה. גם אם הוא יבטיח, מבטיח. טוב, הבנתי את הטעות שלי. אני משתנה. אם הוא יחזיק שבוע, תורידי לו את הכובע פעמיים לפניו. אשריו, כל הכבוד. למה? מה קורה לנו? אני אומר את זה לעצמי. למה? מה קורה לי? יו, זה נורא. זה לא שייך ככה. היא אומרת, די, אני מתגרשת. אני מתגרשת. עכשיו אני אומר לה, למה את לא מתגרשת? תקשיבו טוב, שלושה טלפונים היו כאלה. אני מרחמת עליו. עכשיו אני רוצה לראות ההפך. תראה לי גבר אחד שאשתו עושה לו

צרות ואומר, למה אתה לא עוזב אותה? -אני מרחם עליה. בטח... אתה מבין? הוא לא מתגרש כי הוא כוהן. אני אומר לך תכלס, ואז יהיה לו בלגנים אחרי זה לחזור וזה. או שהוא מפחד מהמזונות. תכלס, זו הסיבה, בינינו. ואז הוא מציע את ההצעה בדרך כלל, בואי נחיה חיים נפרדים. כל אחד בחיים שלו. בתוך הבית, למה הוא רוצה שמישהו יבשל לו, יכבס לו וכן הלאה. בוא נראה אותך, אין בעיה, בית משותף, אבל כל יום מכבס לבד, שותף כלים לבד, הכול, עושה קניות לבד. הכול... או שהוא משחק בקטע של כסף. לא נותן לך כסף. פרינציפ, לא נותן לך כסף. כאילו מה זה? זה אינקוויזיציה הוא עושה לה. יואו, יואו. אני מדבר לעצמי, לא אליכם. אתם פה צדיקים, בלי עין

הרע, כולכם. אבל כאילו, בוא'נה זה לא.... מה קורה? מה קורה, חבר'ה? מה קורה? ענווה. עכשיו, אתה אומר, אז קחי אותו לטיפול. איזה גבר יסכים לבוא לטיפול כאילו!? מילא, אצל הרופא אין לך בעיה, למה אתה מרגיש שאין לי ברירה, אוקיי? בסדר, אני לא מבין ברפואה. שיסדר לי את הרגל. אבל אם אתה מרגיש שאתה מבין בזה, לא משנה מה, או מכוניות, וזה החלק החיובי. אבל בעיקר, נגיד, זוגיות וחינוך ילדים. פה אתה מרגיש, מי יחנך אותי? מי זה הבן אדם הזה? הוא יועץ זוגי? שייעץ לסבתא שלו. תראי איך הוא נראה. אתה מבין? אין לו בכלל אישה. לא יודע מה יש לו שם. אתה מבין? הביא אחת מסין ייבוא אישי. לא יודע. אתה מבין? אז מה? ממי? יש כאלה

אומרים, הרי למה הלכנו 40 שנה במדבר? תראה לי גבר יבקש תדרוך איך ללכת. אתה מבין? מה... עדיף ללכת... אני אומר את זה לעצמנו. אנחנו בבעיה קשה. זה לא טוב. זה לא טוב. אני אומר את זה לעצמי. ענווה. ענווה. ענווה. ענווה. עכשיו, אני אומר לכם, הגברים הם לא עושים את זה בכוונה. ממש לא. הם עושים את זה או בגלל שכך הם חונכו בבית. לא בהכרח חונכו בדווקא, אבל דיברנו על זה, הם 'העתק הדבק' מההורים. או אימא או אבא. בדרך כלל גבר רוצה כבוד, כבוד. הוא לא אוהב שאת אומרת לו מה לעשות. ואפילו פרינציפ. אחת מתקשרת אליי, שהוא ילך לשיעורי תורה. התורה תסדר לו את הראש. כאילו התורה היא איזה, אתה מבין? עיסוי שם של הקודקודים או אני

לא יודע מה. הלוואי, אחרת אני הייתי גם נראה אחרת. אבל לא משנה... אבל היא אומרת לי, איך שאני אומרת לו ללכת לשיעורי תורה, הוא אומר לי, פרינציפ אני לא הולך! רציתי ללכת. אמרת לי, בפנים, דווקא! דווקא! עכשיו באתי ללכת. לא הולך! בבית ככה יושב לך... תראה מה זה, יו, איזה... אתה מבין? יו, איזה... מה זה? זה מהקישואים של מצרים. אני אומר את זה לעצמי, חאלס, אין לנו מה לעשות. חבר'ה, ענווה. ענווה. תהיו רגישים. להיות רגישים. ולכן באה המשנה ואומרת: "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות." מה זה "הווי זהיר במצווה קלה כחמורה?" אל תזלזל, ולו בדבר קטן. אני אתן לכם דוגמה. אתה הולך לחנות

מכשירי כתיבה. רוצה לקנות עט. עט עולה 40 שקל. אתה בא לקנות את העט, המוכר ניגש אליך, אומר, תקשיב, אתה בן אדם מה זה סבבה. אהבתי אותך. בגלל שיש לך עיניים יפות, אני רוצה לגלות לך. עשר דקות הליכה מפה יש חנות מכשירי כתיבה. מוכרים את העט הזה בשקל. אבל באמת אותו עט בלי משחקים. אותו עט במקום 40, בשקל. עשר דקות הליכה. אתה הולך או לא? הולך כמו גדול. יפה. מה קורה אם אתה הולך עכשיו לקנות בחנות רהיטים. הולך לקנות ספה. מגיע, כמה עולה ספה? 15 אלף שקל. אתה בא לקנות 15 אלף שקל ספה, בא לך המוכר, אומר, תקשיב, העיניים שלך חבל על הזמן. או המוכרת... לא משנה. שלא נתבלבל פה. זה לא נשמע טוב. לא יודע... בקיצור, תסדרו את

זה שזה יהיה כל אחד לפי מערכת הערכים שלו. יש פה חנות 10 דקות הליכה, אותה ספה, במקום 15 אלף שקל, ב-14,960. אתה הולך או לא? -אף אחד לא הולך. למה? אבל זה 40 שקל, זה 40 שקל. בחשבון זה אותו דבר. למה לעט אתה הולך ופה... אה... מה ההבדל, אחי? בחשבון זה אותו חשבון, אותו דבר. אלא יש פה נקודה שאנחנו צריכים להבין אותה. אפשר לראות את זה גם ברכבים. בסדר? אתה קונה רכב, 100 אלף שקל נגיד. ואז בא שם המוכר, אומר לך, תקשיב, אתה רוצה את הרכב הזה? סבבה. אחלה רכב. בוא אני אציע לך, בעשרת אלפי שקל אתה הופך את הריפודים לריפודי עור. סטייל, סטייל. עשרת אלפים שקל ריפודי עור. אתה אומר, וואלה, אתה יודע מה, למה לא? עשרת

אלפים שקל. וואלה, אני עושה את זה. תאר לך אתה בא לקנות את הספה. זוכר את הספה, 15 אלף שקל? בא לך המוכר, תוסיף עשרת אלפים שקל, אתה מקבל את הספה הזאת מעור. מי יוסיף? אחי, מה קרה? באוטו עוד היה צד. בספה לא. למרות שספה אתה יושב עליה יותר ועוד אנשים אחרים יוכלו לשבת. זה יותר שווה, אוקיי? רכב אתה מוכר אחרי כמה שנים. ספה אתה נתקע כל החיים איתה. רוב החיים. לא יודע, ככה אומרים. לא. האדם... אני אקרא לזה, בשיפוצים. אני מאוד אוהב שיפוצים. אתה משפץ, איזה 250 אלף שקל. ואז הקבלן אומר לך, בוא אחי, רק את החדר הזה, את המטבח תחליף את הזה... זה כלום, עשרת אלפים שקל. אתה אומר, יאללה, שיחליף גם את המטבח. ואז אתה בא

לסופר, אתה שואל את המוכרת, תגידי, העגבנייה הזאת היא במבצע או לא במבצע? על 2 שקל בעגבנייה אתה שעתיים, אה... אה... אה... או תלך 10 דקות בשביל 40 שקל. אתה מבין? אבל פה שחררת עשרת אלפים. קח, יאללה, על חשבון הברון. למה? למה האדם עובד ככה? מה קורה פה? אלא, אומרת המשנה: "הווי זהיר במצווה קלה כחמורה." אל תזלזל ולו בדבר קטן, ואל תיכנס לאופוריה שיש לך הרבה. כשאדם מוציא הרבה כסף או שטוב לו, הוא מרגיש ככה סבבה, הוא מזלזל בדברים קטנים. אין לו בעיה. יאללה, אז תעזבי אותי. יאללה, אני אסתדר. בשלב מסוים הוא יגיע למצב שאין לו הרבה כסף, מה שנקרא, ופתאום הוא יצטער על המצב שהוא עשה. אל תסתכל על המצב העכשווי שלך.

עכשיו אתה אולי או באופוריה שהכול טוב או אתה בדקדוקי עניות. הווי מחשב הכול, קלה כבחמורה. תפעיל את שיקול הדעת שלך בעיקר לטווח הרחוק, לא לטווח הקצר. בטווח הקצר הכול נראה נחמד. אמרתי לך, יש מערכת של פיתויים. ברור שאני ארצה משהו פה ועכשיו מאשר משהו עתידי. זה כל העבודה של המצוות והכול, זה בא לחנך אותי כביכול. אל תחשוב רק על ההנאה עכשיו, תחשוב לטווח הרחוק. "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו." תשקיע. אבל העבודה שלנו היא עבודה שאנחנו צריכים להבין ולהעריך כל דבר קטן. אני אתן לכם דוגמה למשל. תראה איך התורה באה, נותנת לנו פלשים כאילו על דברים אפילו מיניאטוריים. היה חג שבועות, מגילת רות. במגילת רות מסופר על שתי

אחיות, רות וערפה, היו נשואות לשני בחורים ישראלים בשם מחלון וכליון. בשלב מסוים נפטרים שני הבעלים. ושתי הבנות הולכות יחד עם נעמי שהיא החמות שלהן. הולכות חזרה. נעמי אומרת להן, אני חוזרת הביתה לארץ ישראל. הם גרו במואב. אני חוזרת הביתה. שתיהן מלוות אותה. גם רות וגם ערפה מלוות את נעמי. "ותבכנה שתיהן." הן אפילו בוכות. קשה עליהן הפרידה. והיא אומרת להן, "שובנה בנותיי." אין לי מה להציע לכן. חבל. רות וערפה שתיהן אחיות ושתיהן נסיכות. הן הבנות של עגלון מלך מואב. תחזרו הביתה. אין לכן מה לעשות. אין לי מה לתת לכן יותר. והן הולכות איתה. בשלב מסוים ערפה מפנה עורף. כשמה כן היא. חוזרת אחורה. ורות דבקה בחמותה.

רות מתגיירת, ערפה חוזרת. מערפה יוצא גולית ומרות יוצא דוד המלך. בסדר? זה הנכד שלה, זה הנכד שלה. חז"ל אומרים דבר מאוד מאוד מעניין. ערפה לא הסתובבה על ההתחלה. היא הלכה 40 צעדים עם נעמי. 40 צעדים. ועל ה-40 צעדים האלה אלוקים תגמל אותה. כשהבן שלה ילחם עם עם ישראל אמנם זה לרעתנו כביכול, אבל בכל זאת, סבתא שלו עשתה משהו טוב, גולית יצליח להפחיד את עם ישראל. הרי הוא בא להילחם עם עם ישראל. שאול אז היה המלך. אף אחד מצבא ההגנה לישראל דאז לא מצליח להשתלט על גולית עד שדוד המלך הגיע. כמה ימים הוא הפחיד את עם ישראל? 40 יום. כל צעד שסבתא שלו עשתה, בשמים נרשם. הנכד שלה מקבל תגמול. יום אחד להפחיד את עם ישראל הוא

מרגיש על הגובה. עכשיו תקשיבו טוב, ערפה לא הלכה עם נעמי בגלל שהיא רצתה, לא יודע מה, לשם שמים. היא לא אמרה 'לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, הריני הולכת עם חמותי.' לא. היא הלכה מכוח ההרגל. אל תכעסו עליי פה. אני פרגנתי לבנות, אבל בנות יותר קשה להן להיפרד מבנים. אני יודע על עצמי, לא עליכם, בסדר? נגיד, אני הולך עם אשתי לחתונה. אז אנחנו דתיים. בדרך כלל זו חתונה נפרדת, כן? אז אני אצל הגברים, אשתי אצל הנשים. והיא אומרת לי, טוב, כשתרצה ללכת, תתקשר אליי. בעזרת השם. אני לוקח את הטלפון. נגיד, אחת עשרה, מתקשר אליה. יאללה, מאמי, הולכים. -טוב, תחכה לי בחוץ. מתי... מתי... מה הכוונה 'תחכה לי בחוץ'? הכוונה

היא לך תתפלל ערבית, תאכל משהו, שווארמה, אתה תאכל משהו טוב. לך תנוח איזה חצי שעה. תנוח שיהיה לך כוח לנהיגה. חמש דקות אני מגיעה. אה? אתה רואה את זה מגיל צעיר. זה לא קשור לגיל מבוגר אפילו. מגיל צעיר. אני רואה את הילדים הקטנים אצלנו, נגיד. אתה רואה שני בנים, נגיד הבן שלי, ומגיע אליו חבר. בשלב מסוים, יאללה, אני הולך. -טוב, לך, ביי. 'טק', הולך. בנות: אני הולכת. -תלווי אותי. טוב, אני מלווה אותך. מלווה אותה עד הבית. -תלווי אותי חזרה עכשיו. נכון? יותר קשה להן להיפרד. עכשיו, אין לי בעיה זה טוב. אז נעמי הלכה. עכשיו, ערפה, מן הסתם היה קשה לה להיפרד. אני מבין את זה. אז היא הלכה איתה 40 צעדים. לא, משמים

ספרו לה את הצעדים. אחת, שתיים... 40. רשמו למעלה. יש לך בחשבון בנק 40 צעדים. מתי נפרע לך את זה? בעזרת השם. ומי? פרעו לה בנכד שלה. זאת אומרת, כל דבר קטן התורה מרימה אותו. אל תזלזל ולו בדבר קטן שאתה עושה. זה לא הכול או כלום. או שאני צדיק יסוד עולם, או שאני לא עושה שום דבר. תראה שיפור קטן. תראה שאכפת לך, בסדר? אני אומר, כולנו קשה לנו להשתנות. בסדר? אשתך אומרת לך ככה או בעלך אומר לך ככה. קשה לנו להשתנות. אני מודה שקשה. לאף אחד לא קל להשתנות. זה לא: טוב, אני ממחר, וואו... לא, כי זה גם לא יחזיק, אבל תראה לי ניצוץ, בסדר? של תקווה, של משהו. גם את, גם הוא, כן? הייתה איזו אישה אחת, הלכה לרופא עם בעלה,

והרופא אומר לאשתו, תקשיבי, בעלך חייב לנוח. אני אתן לך בשבילו כמה כדורי שנה ו... בסדר? אז היא אומרת, מתי לתת לו את זה? -לא מתי לתת לו. את תיקחי את זה. לפעמים... לא. לא, כי לפעמים גם את תורמת באווירה. את מבינה? לא, הרב, אני עושה מה שצריך תאמין לי. כן, אבל גם את איזו פקעת של עצבים ולא בדיוק... ולכן... הווי מחשב... "הווי זהיר", סליחה, "במצווה קלה כבחמורה." אל תזלזל ולו בדבר קטן וגם אל תזלזלי את. מה הכוונה? אם בעלך נגיד עשה משהו, בסדר? את בטענות 'הוא ככה והוא ככה,' אין לי בעיה. בסדר, שמעתי. הוא מנסה להשתפר? הוא מנסה להראות נכונות? אל תזלזלי בזה. תעודדי אותו. תני לו 'כל הכבוד.' תראי לו שאת מעריכה

את זה. לא כאילו, בסדר, חכה. עוד לא התחלת בכלל. ה' יעזור. אתה עוד במינוס. אתה עוד לא הגעת אפילו לאיזון. כשתגיע לאיזון, נדבר איתך קצת מחמאות. אין לי בעיה. לא. מחמאות זה גם בשבילנו. פעם דיברנו על זה, אבל שאלתי אתכם. שלושה מחקרים כאלה על עניין של נתינה, כוח הנתינה. נתינה, פירוש הדבר, שאלתי אתכם פעם אם אדם... לקחו קבוצת סטודנטים, נתנו להם כסף, אמרו להם, תקנו לעצמכם כוס קפה. קבוצה שנייה: תקנו למישהו אחר כוס קפה. מי היה יותר מאושר? אלה שקנו לעצמם קפה או אלה שקנו למישהו אחר? אלה שקנו למישהו אחר קפה. עכשיו, למה? לכאורה מי שקנה לעצמו נהנה מהקפה. לא, זה שנתן למישהו אחר, הוא, הנותן, נהנה יותר. עכשיו,

תבינו שהחברה לא מחנכת אותנו ככה. מי... לא מדבר פה עכשיו דווקא, אבל כאילו... מי קנה לשני... מה שנקרא, אתה באת לאיזה משהו, ובמקום להזמין לעצמך בירה, הזמנת לחבר שלך בירה. מתי זה קרה לך? עכשיו, תקשיב, אתה תיהנה יותר. לא בטוח, הרב. שנייה, חכה. תראה, בירה וזה, לא בטוח. שנייה. תן לשתות. אחרי זה אני אחשוב על זה. ראית? בשכל אני יכול להבין את זה, אבל כשזה מגיע כאילו... רגע, שנייה, אני צמא. אחרי זה נדבר. דקה, שנייה. כשזה מגיע להנאה, 'הופ', היד מתכווצת. שנייה, שנייה. עשו שלושה ניסויים כאלה. ניסוי אחד זה היה עם הקפה. ניסוי שני זה היה עם חברת תרופות. חברת תרופות, שקבוצות שולחות למכור תרופות. זה היה בבלגיה.

עשו את הניסוי הזה כאשר אמרו להם ככה, תמלוגים. אנחנו מעלים ב-15 יורו לבן אדם את התגמולים. קבוצה ראשונה קונה לעצמה מה שהיא רוצה ב-15 יורו. קבוצה שנייה נותנת משהו למישהו מהקבוצה. ב-15 יורו שהם קיבלו, הם נותנים משהו למישהו בקבוצה. הן קבוצות כאלה שהולכות למכור תרופות. וגילו שהקבוצה הזו שקנו לעצמם משהו, הם העלו את התפוקה ב-7 יורו לבן אדם. זאת אומרת, זו לא הייתה השקעה כדאית. השקיעו במפעל 15 יורו פר בן אדם, קיבלו חזרה 7 יורו. הקבוצה שנתנו למישהו אחר בתוך הקבוצה, הם העלו את המכירות פר אדם ל-73 יורו. זאת אומרת, ברגע שאתה נותן למישהו, אנחנו מרגישים יותר קבוצה. זה נהיה לנו יותר כאילו אנחנו מלוכדים, יותר

ביחד, יאללה. הניסוי השלישי היה עם בונוסים. סוף השנה, אדם מקבל בונוס בין 2,000 דולר ל-4,000 דולר. עכשיו, אלה לא אנשים שאין להם מה לאכול, שהם חייבים את הכסף. הקבוצה הראשונה, אמרו להם, תוציאו את ה-2,000 דולר או את ה-4,000 דולר לעצמכם. קבוצה שנייה - על משהו אחר. אחרי חצי שנה בדקו את רמת האושר. אלה שנתנו את ה-2,000 או 4,000 דולר למישהו אחר, לאיזה חסד, לאיזה צדקה, לאיזה משהו, היו יותר מאושרים. עוד פעם, אנחנו נבין את זה בשכל. אבל כשזה יגיע לקטע מעשי, לפעמים אתה אומר, אצלי לא נראה לי שזה עובד. אני מבין את זה, אני שומע. אולי אצל אנשים אחרים. לכן שוב, אומרת המשנה: "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה." אל

תזלזל ולו במשהו קטן שאתה עושה. דיברנו על מחמאות. מחמאות, לפי דעתי, זה גם אפקט של נתינה. אם אני נותן מחמאות לאשתי/לבעלך - לא רק שהצד השני יקבל את המחמאות והוא ייבנה מזה, אלא גם אני כנותן זה יעשה לי משהו חיובי. כמו כשאני נותן צדקה, כסף, אז זה עושה לי משהו חיובי - אם אני אומר מחמאה למישהו, אם אני עושה לאשתי משהו וכן הלאה, זה יעשה לי טוב קודם כול. אחרי זה גם כמובן לזולת. אבל אותו דבר גם בצער. מה הכוונה "הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה"? גם בדברים שליליים. דיברנו על זה פעם. אבל, נגיד, התורה אוסרת לחרוש עם שור וחמור ביחד. אדם שיש לו שדה, הוא רוצה לחרוש. יש לו שור רציני כזה וחמור חמוד. הוא רוצה לקשור

אותם ביחד, יאללה, תנו עבודה שניכם. יאללה, 'אודרוב.' אומרת התורה, אסור. "לא תחרוש בשור וחמור יחדיו." עכשיו יש שלוש סיבות למה בדיוק, מה הבעיה, מה אכפת לך. יש סיבות קבליות יותר שהמקובלים מסבירים שיש מושג של 'קליפה', זה נקרא. קליפת חמור זה מה שנקרא ישמעאל, כי אברהם הוא בעצם החמור. קליפה, הכוונה זה הילד הראשון שיוצא. הקליפה תמיד קודמת לפרי. אצל יצחק זה היה עשיו. זה קליפת שור. כל אחד לבד אפשר להתמודד איתם. אם הם ישלבו ידיים ביחד, אנחנו אבודים, חס ושלום. זה משהו על פי הקבלה. לא נרחיב כרגע. זה מה שיש לנו. לענייננו, מה קשור לצער? חז"ל אומרים ככה, תקשיב טוב: החמור לא מעלה גירה, השור מעלה גירה. מה זה

'מעלה גירה'? הוא אוכל את העשב, אחרי חצי שעה נזכר, יש לי משהו בבטן. מעלה, מתחיל לאכול... עכשיו, בעל הבית כשהוא יוצא לחרישה, נגיד בשמונה יש חרישה, הוא מאכיל את החיות בבת אחת. נגיד בשבע וחצי, האכלה. האכיל את השור, האכיל את החמור. יאללה, חבר'ה, מוכנים? יוצאים לחרישה. פתאום במהלך החרישה, השור נזכר, יש לי משהו בבטן. מעלה את זה. מעלה גירה. מתחיל לאכול... החמור פוזל הצידה. מאיפה הוא קיבל אוכל? מה, בגלל שאני חמור לא...? מה קרה? מה קרה? החמור מצטער. אסור לך לחרוש איתם ביחד. עכשיו, תקשיבו טוב, החמור מדמיין. צריך להסביר לו. חמוד שלי, הוא אכל כמוך. רק אתה ישר אכלת, הוא שם בכיס. זכותו. למרות שהוא מדמיין

וכל הקנאה שלו נובעת מדמיון, בכל זאת אומרת התורה, אל תצער אותו. אל תצער אותו. למרות שהבעיה איתו. הוא בעייתי, הוא מדומיין. אל תצער אותו. אל תצער אותו. לכן עבורנו זו נקודה מאוד חשובה מכיוון שהמציאות גם נקבעת על פי הערך שאני נותן לדבר. כי אתה חושב שלא פגעת. מה עשיתי? מה עשיתי? אבל השני לוקח את זה הרבה יותר קשה. בואו אני אתן לכם דוגמה אחרת לגמרי. אתה בא למופע. יש מופע, לא יודע, של זמר שאתה אוהב. אתה מגיע למופע, קנית כרטיס מראש. מאה שקל לכרטיס. מבצע. מאה שקל לכרטיס. אתה מגיע לקופה, אתה פותח את הארנק, אתה מגלה - איבדת את הכרטיס. יש לך עוד מאה שקל בארנק. יהיו הרבה אנשים שבעקבות שאיבדו את הכרטיס,

יאללה, לא נכנס. יאללה, אני הולך. עזוב אותך. לא, לא, לא. הולך. יאללה, חאלס. ואם הם ייכנסו, הם ירגישו שילמתי על המופע מאתיים שקל. מה יקרה אם אדם יש לו ארנק והוא לא קנה כרטיס מראש. הוא בא לקנות בקופה שם. מסתכל בארנק. היו לו שם מאתיים שקל בשני שטרות. מאה שקל איבד. כמה לפי דעתכם יחזרו הביתה? מישהו יחזור? לא. הוא יקנה כרטיס. ואם הוא יקנה כרטיס, כמה הוא יחשוב שהוא שילם על הכרטיס? מאה שקל. מאה שקל. למה? אבל זה אותו דבר כמו הסיפור הראשון. רק פה זה כרטיס, פה זה מאה שקל. ברגע שזה כרטיס, זה משהו אחר בשבילי. כסף זה משהו אחר, כסף זה יותר כאילו... אה... כרטיס, אתה יודע, לא נורא. להבדיל, אותו דבר בלאס וגאס.

איך עושים בקזינואים? בקזינואים עושים אותו דבר. למה אתה לא מהמר בכסף? שים כסף. לא, אתה בא בכניסה, פורט את זה לז'יטונים, ואתה בא ואתה ככה... -פלסטיק. פלסטיקים. אתה אומר, מה זה פלסטיק? פלסטיק שחור. בסדר, יאללה, שם פלסטיק שחור. לכן יש דבר שנקרא כאב התשלום. וזה, אם נבין את זה, פה נתחיל להשתנות. המשנה הרי אומרת: "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה." תהיה 'ביזנס מן' שנייה. מה הכוונה "הווי מחשב הפסד?" אדם היה במסעדה. יש לו אפשרות לשלם מאתיים שקל מזומן או באשראי. במה הוא ישלם? אשראי. למה? כי האשראי, הפרידו בין ההנאה לצביטה. כאשר אני משלם במזומן, אני רואה את הכסף נשרף לי מול העיניים... באשראי... לכן אמרו

שנשים חיות יותר מגברים, למה? כי אף אחד לא קיבל התקף לב משופינג, אבל כן קיבלו מהתשלום, נכון? והרעיון הוא, 'כאב התשלום' פירוש הדבר שכשאני יצטרך לשלם במזומן, זו כזו צביטה... איי... אי... באשראי זה כאילו, לא ראיתי את זה. בסדר, ירד, ירד. יהיה בסדר. כן. סתם, שטויות. מה זה... גיהצתי. היה איזה בעל אחד, התקשר לאשתו, איפה את, מאמי? אמרה, אני מגהצת. אמר, ברוך השם. חזר הביתה. היא הייתה בקניון, גיהצה. אתה מבין? אותו דבר סתם כדוגמה, כן? קחו למשל אדם... אתם באים למסעדה. מישהו פה הזמין פיצה, נגיד. בדקו שפיצה אוכלים ב-40 ביסים. ממוצע 40 ביסים. פיצה עולה 40 שקל. שקל לביס. מה יקרה אם יבוא המלצר, יגיד לך, שמע,

אתה בחור טוב. שוב, לא עם העיניים היפות. יש לך... לא יודע. אתה יש לך כיפה וזה. אתה אדם דתי, אני מכבד אותך. אני רוצה לעזור לך, אתם הדתיים... אני אעזור לך. במקום לשלם שקל על ביס - שזה מה שאתה משלם אם אתה משלם 40 שקל - אני אעזור לך. על כל ביס שאתה לוקח, אני אספור, תשלם רק חצי שקל. אני אעמוד לידך. כל ביס שאתה לוקח - חצי שקל. ותשלם רק על הביסים שאכלת. ביסים שלא אכלת - אתה לא צריך לשלם. ועכשיו כל ביס שאתה אוכל - חצי שקל. מישהו רוצה את זה? אתה תשלם פחות, אל תדאג. עשרים שקל בסוף יצא לך. נכון. כי אם אתה אוכל כל ביס אתה מרגיש, חצי שקל... חצי שקל... למרות שזה חצי שקל, אבל איי... איי... איי... איי... כאב

התשלום. עכשיו, איך זה בא לידי ביטוי אצלנו בחיים ואיך אפשר להשתנות עם זה? שימו לב טוב לדבר מעניין. אם אני רוצה להשתנות ויש לי התנהגות לא טובה, הדרך להשתנות זה להצמיד תשלום חיובי או עונש במיידי. מה הכוונה? כשאני אוכל את הפיצה ואני אשלם בסוף, אז אני לא... טוב, אכלתי כבר. לא אכפת לי לשלם. אם אני מרגיש שכל פעם שאני אוכל אני משלם, הרבה יותר כואב לי. קחו למשל דוגמה סיגריות. עשו את הניסוי הזה על אנשים שמעשנים. עולה קופסת סיגריות, נגיד, 25 שקלים. סתם דוגמה. ויש לך שם 25 סיגריות. משהו כזה. כמה יש? 20? 20. אני לא מעשן, אני לא... פעם אחרונה שעישנתי הייתה כיתה ה.' אמרתי לכם. נכון? אני מודה. פעם סיפרתי לכם

את זה. במחששה מאחורי בית הספר. זהו. זהו. מאז נגמלתי, ברוך השם. אבל... עשו ניסוי. אנשים שמעשנים, אתה משלם לי 25 שקלים, יש לך 20 סיגריות. במקום לקנות חפיסה, תשלם על כל סיגריה. פה תראה אתה מעשן פחות. כי אם אתה צריך לקנות כל פעם סיגריה, אפילו 3 שקלים אתה שם על סיגריה, בסדר? כל פעם שאתה... חצי שקל... עשרים אגורות... שלושים... אה, אה, זה כואב לך. אתה תחשוב פעמיים לפני שאתה לוקח סיגריה. כשיש לך בחפיסה, מה אכפת לי, אני מרביץ! מרביץ! יאללה, בסדר, אני אקנה עוד חפיסה. מחר יש עוד אבוקדו. אבל כשאתה מעשן לאט זה כואב לך יותר. ככה אם אדם רוצה לשנות הרגלים - תתגמל את עצמך או תעניש את עצמך במקום. זאת אומרת, אם

עשית משהו לא טוב, לא טוב, לא יודע, כל אחד לפי מערכת הערכים שלו, אתה מקציב לעצמך, אני יודע שזה מעשה לא טוב. זה, לא שייך שאני אעשה את זה. אם אתה עושה את זה - תקנוס את עצמך. אין כוס קפה עכשיו. אין כוס קפה היום. לא מדבר אפילו משהו... תחסוך מעצמך איזה משהו. עשית איזה משהו שאתה יודע שזה לא טוב. הרי כל אחד מאיתנו, אני אומר את זה לעצמי, כל אחד מאיתנו, אנחנו לא עומדים בסטנדרטים שאנחנו רוצים. כולנו אכלו יותר השבוע ממה שרצינו. כולנו התעמלנו פחות ממה שתכננו. כל אחד הוציא יותר כסף ממה שהוא חשב. לא יודע. כל אחד מאיתנו לא חי על פי מה שהוא רוצה. הוא רוצה! הוא לא מצליח. תפרוט את זה. "הווי מחשב הפסד מצווה כנגד

שכרה." תחשוב פר מצב. עשית משהו לא טוב - תקנוס את עצמך. להבדיל, עשית משהו טוב, עשית משהו טוב, לא יודע מה, התגברת על משהו, היה לך קשה. אני סיפרתי לכם פעם שהיה איזה בן אדם אחד שהוא היה אצל חמותו. שבועיים אחרי החתונה הם גרו אצל חמותו. וחמותי אחרי החתונה... אתה יודע, יש כאלה מטענים. סביב כל חתונה יש מטענים של עצבים וההוא לא שילם וסבתא שלו לא הגיעה והחברים שלך הביאו ולא שילמו צ'קים וראינו במצלמות אבטחה ולא יודע מה. אז יש כאילו מרירות. מרירות... אז הוא היה אצל חמותו וחמיו כבר יצא לעבודה והוא היה בדרך גם. והוא היה לבד בבית עם חמותו. וחמותו החליטה לחנך אותו, את הבחור הצעיר. ולטובה, לא חס ושלום. 'שטפה'

אותו, אבל מה זה 'שטפה' אותו. טה! טה! טה! טה! טה! אתה והמשפחה שלך! אני אמרתי את זה לבת שלי! עכשיו אני איתך לבד, אני אגיד לך בפנים! כיסחה אותו, אבל מה זה כיסחה אותו. פשטה את עורו. עם כזה קולפן של תפוחים, או של... לא יודע מה, גזר. או תפוחי אדמה, לא יודע. אותו קולפן זה. לא משנה. הבן אדם היה בהלם, בהלם! אה... הוא רצה לקחת איזה כיסא ו... ו... ו... ו... ו... אבל הוא... הוא יצא החוצה, יצא החוצה כאילו להירגע. בוא'נה, להירגע. הוא הולך לרב שלו שגר ממול חמותו, אומר לו, הרב, תקשיב. עברתי חוויה עכשיו. אני לא יודע איך להסביר אותה אפילו. אני עדיין בהלם ממה שהיה שם. סיפר לו את כל הסיפור. אומר לו הרב, תגיד,

היית לבד איתה בבית? אהה... כן. אף אחד לא היה שם. אז אף אחד לא שמע? -אף אחד לא שמע. אומר לו הרב, אז זה היה חלום. אומר לו, הרב, תקשיב, אני ערני לחלוטין. זה היה סיוט, לילה... אומר לו הרב, לא, זה היה חלום. תקשיב, זה היה חלום. לך הביתה זה היה חלום. טוב, הוא לא רוצה להתווכח עם הרב. הרב אמר, הרב אמר. בכל זאת, זה הרב. הלך וחשב על מה שהרב אמר. שמע, יש בזה משהו אולי. בוא נחשוב שזה היה חלום. הרי הכול יחסי. דיברנו שהכול יחסי. איך מישהו אמר לי? הוא קנה חליפה חדשה, הלך לאירוע, וציפור החליטה 'לסמן' אותו. ציפורים, אתה יודע, לפעמים משגורת טילים כאלה מלמעלה. יאללה, פה, על הזה מאחורה. אתה יודע, אבל כאילו אח!

לכל עבר. לא תגיד נקודתי, איזה... לא. ההוא שמח. אמר לי, אתה יודע מה חשבתי באותו רגע? אני מודה לאלוקים שפרות לא עפות. יש בזה משהו. זאת אומרת, יכול להיות גרוע יותר. יכול להיות גרוע יותר. אני אומר לכם, אני אומר את זה בכאב. לצערי הרב, בן של חבר מאוד טוב טבע בים. המרצה קוראים לו הרב לסרי והבן שלו, שמעון יוחאי זכרונו לברכה, טבע בים. יום שישי נכנס לים. אתה יודע, ככה לטבול. מקווה מה שנקרא, בים. והים הוא מאוד מסוכן. מי שיודע, יש מקומות בים ממש מסוכנים. היה בור, בור. עכשיו המים לא היו גבוהים, מים עד לפה, אבל היה בור. ובשנייה הוא מעד לבור והבור... מערבולת. והוא שתה מים. ומי שיודע, אם אתה שותה מים מלוחים,

ולא שתית אותם נכון, מה שנקרא. כי כמו שאדם נתקע לו... זה שורף אותך. אתה לא רואה כלום. נשאב. עד שהוציאו אותו, עד שזה... סיפור לא פשוט. לא פשוט בכלל. והוציאו אותו. החזירו לו גם נשימה, גם דופק. הביאו אותו לבית חולים במצב קשה מאוד אבל יציב. זה היה יום שישי בשעה ארבע. האבא היה בדימונה בשבת. כאילו, בא לתת הרצאות לשבת. אני הייתי שם ביום חמישי באותו מקום בדימונה. הזעיקו את האבא. האבא מגיע. טוב, הרופאים אומרים לו, אין מה לעשות. אין לך מה... אין מה לעשות. המצב יציב כרגע. אין לך מה לעשות. אז האבא אמר, אני חוזר חזרה לשבת לתת הרצאות שבזכות ההרצאות הבן שלי יבריא. תחשבו איזו הרגשה זאת. חוזר חזרה. זה היה שבת

וחג הרי. שבת ושבועות. הם השאירו קו טלפון פתוח מהבית חולים כל הזמן כדי לקבל עדכונים. והאבא צריך למסור הרצאות רגיל. כאילו, אתה יודע, הכול בסדר, מה שנקרא. בשתיים בצהריים ביום ראשון פתאום המערכות קרסו, נגמר. כמה דקות. הייתי בהלוויה. הייתה הלוויה קשה מאוד. 'קשה', אתה יודע זה... והיום הייתי בשבעה ויצאתי מאוד מחוזק. יצאתי מאוד מחוזק. א, כי היו רבנים שבאמת דיברו מאוד יפה. מישהו אמר משהו ש... הרי כשבאים לניחום אבלים, לא על אף אחד מישראל. שתמיד יהיו לנו בשורות טובות ונלך רק ל... אני לא יודע מה, חתונות, בריתות ואירוסין. לא יודע מה. מישהו אמר שנוהגים הרי, שאדם שהוא אבל, אז מנחמים אותו: "המקום ינחם אתכם

בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו דאבה עוד." שלא יהיה לכם יותר צער. מה זה "המקום ינחם אתכם"? מה זה "המקום?" מה זה "המקום"? מה זה, הדירה? הבית? מה זה "המקום ינחם אתכם?" ואם אין לו דירה? מה.... אז המקום זה הקב"ה. המדרש אומר ש"הוא מקומו של עולם, ולא העולם מקומו." זאת אומרת, הקדוש ברוך הוא מכיל את הכול. הזוהר אומר: "לית אתר פנוי מיניה כלל." אין מקום בעולם פנוי מבורא עולם, כביכול. הכול מלא אלוקים. ואז הוא אמר, כשמישהו לוקחים אותו - אז הקב"ה צריך למלא את החלל הזה כביכול. אז ככל שלקחו משהו יותר גדול, אז המילוי יותר גדול. כאילו הקב"ה מנחם יותר. הוא אומר, אף אחד מאיתנו לא יכול לנחם, אבל המקום

ינחם אתכם. כי הוא ממלא את כל העולם, החלל הזה - אלוקים ינחם אתכם. "המקום ינחם אתכם." ולנחם הורים שאתה יודע שהם שקלו ילד, זה אי אפשר בכלל... אין, אין מה לדבר. אין מה לדבר. היה שם מישהו אחד, אמר שיש כאלו אומרים: ה' נתן, ה' לקח. ה' נתן, ה' לקח. והדגש הוא על ה'ה' לקח.' ה' נתן בקטנה, וה' לקח! אומר, למה לא נותנים דגש, ה' נתן! וה' לקח. שים דגש על מה שקיבלת, על 'ה' נתן', ויהיה לך יותר קל אחרי זה להכיל את ה'ה' לקח.' האבא עצמו אמר דבר מפחיד. הוא אמר שגם אברהם ביקשו ממנו לעקוד את הבן שלו, להרוג את הבן שלו. אבל לאברהם אבינו הייתה בחירה אם לעשות את זה או לא לעשות את זה. הוא יכול היה להגיד לקב"ה, עם כל

הכבוד, אוקיי? עם כל הרצון הטוב, לא מתאים. לא... מה תעשה לי? לא מתאים. כאילו, חס ושלום לא... אבל אתה יודע. לא. אברהם אבינו הלך, עשה את רצון השם מבחירה. אמר האבא, לי לא הייתה בחירה. אף אחד לא שאל אותי. בורא עולם לא שאל אותי, אבל לי יש את הבחירה איך אני אקבל את זה. וזה הניסיון שלי. אם אני אקבל את זה עד כמה שאפשר בהבנה, בקבלה, בשתיקה, בשמחה במידה מסוימת. בשמחה במידה מסוימת, כי ככה חז"ל לימדו אותנו. כשאהרון הכוהן נפטר... היה את הרב ברוך רוזנבלום. הייתי גם היום. אז הוא אמר שכשאהרון הכוהן נפטר, אח שלו משה ליווה אותו. עכשיו, זה היה בפתאומיות. בפתאומיות. הקב"ה אמר למשה, קח את אהרון. עלה אל ההר. עכשיו,

בלי התראה מוקדמת, בלי הכנה. תן לי איזה כמה ימים להתארגן. עולים להר. עולים להר, וחז"ל אומרים שאהרון פושט את בגדיו. את בגדי הכוהן. משה רבנו מעביר את הבגדים שלו לאלעזר הבן שלו. כל בגד שהוא מוריד, הענן מכסה אותו. את אהרון.... את אהרון, כן. מכנסיים - הענן מכסה עד האגן. חולצה - הענן מכסה עד הצוואר. ואז הוא הוריד לו את המצנפת. יש לכוהן הגדול מצנפת. ואת הציץ. והענן כיסה אותו לגמרי. שואל אותו משה רבנו, מה אתה רואה? מה אתה רואה שם? אמר, אני לא יכול להגיד לך מה אני רואה, אבל אם אני הייתי רואה את זה לפני כן, חבל שלא באתי לפה שעה אחת לפני כן. היהדות מאמינה שאדם אחרי 120 יהיה לו טוב בעזרת השם. יהיה לו טוב.

אנחנו בוכים. אחרי 120 מה שנקרא. אם זה לפני כן - זה לפני כן. אם הייתי רואה מה שיש לי שם... אומר, מה שיכול לנחם את האבא זה לפחות לדעת שלבן שלו טוב עכשיו. לבן שלו טוב עכשיו. אני סיפרתי לכם את זה פעם. סליחה שאני באיזה קטע עכשיו מרגש. אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי הרי בצבא. החבר הכי טוב שלי. היינו יחד בשריון. הוא היה הטען, אני מפקד. ואיבדתי את החבר הכי טוב. היה לי קשה מאוד להתנחם, כי אני הרגשתי גם מעין אחריות. כאילו אני אשם אולי. עכשיו, זה לא נכון, לא הייתי אשם. זו התקלות עם מחבלים, אבל זו הרגשה כזאת. אולי יכולתי לעשות משהו?... אולי?... מי שניחמה אותי הייתה אימא שלו. ואימא שלו אמרה לי, פנגר, אם

הבן שלי יכול היה לדבר איתך עכשיו, מה הוא היה אומר לך? להיות עצוב או להיות שמח? ללכת להיות שבור או להתעודד? מה הוא היה אומר לך? אתה הכרת אותו. מה הוא היה אומר לך? אמרתי לה, ברור שהוא היה אומר לי, תתעודד. הכול בסדר. אתה יודע, שטויות. יאללה, עכשיו טוב לי. אתה המסכן פה. אני חוגג פה עם כל החבר'ה וזה. היא אמרה, אז תחיה ככה. תחיה ככה. וזו הבחירה שלנו. הבחירה שלנו היא לדעת איך אני מקבל את הדברים. לכן המשנה מסיימת: "עין רואה אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים." ופה, עם זה נסיים. אתם יודעים מה זה "בספר נכתבים?" אני אומר לעצמי, אם אני הייתי יודע - סתם אני מספר לכם - שאני יום אחד אהיה מה שנקרא 'פנגר,' אני

הייתי עושה בעבר מה זה דברים, כאילו הייתי יותר משתדל. לא, שיהיה לי ברזומה דברים יותר רציניים. "כל מעשיך בספר נכתבים." כל מה שאתה עושה, עוד יום אחד יכתבו עליך ספר, מה שנקרא. אתה יודע מה נקרא שיכתבו עליך ספר? דיברנו על מגילת רות. בועז כשהתחתן עם רות, כשהוא עוד לפני שהוא ידע שיכתבו עליו מגילת רות והוא יהיה כתוב שם, אז כתוב... עוד פעם, הוא היה צדיק. אנחנו לא יכולים זה, אבל כשרות באה לאכול אצלו, היה לו שדה, אז הוא צבט לה קלי. 'קלי' הכוונה זה שעורים. אז טיגן לה איזה שעורים. אומר המדרש, אם הוא היה יודע שיכתבו עליו שהוא הולך לעשות לה שעורים, היה עושה לה על האש. אחי, פרגיות היה עושה לה. או אם היא

צמחונית, סלטים, מפנק אותה. אם הוא היה יודע שייכתב עליו הספר. כל אחד מאיתנו, אתה מבין? אתה הולך בעולם בהרגשה, בסדר, מי אני? מה אני? אפשר לחשוב מה יהיה... אתה מזלזל. אני אומר את זה לעצמי, אתה מזלזל בעצמך, אתה מזלזל בסביבתך. עוד יום אחד יכתבו עליך ספר. עוד יום אחד יכתבו עליך ספר. ואני אומר את זה מכיוון שכל אחד רואה את הטעויות של מישהו אחר. לא קולט על עצמו. הייתה איזו אישה אחת הלכה עם בעלה לאיזה בר כזה. ראו שיכור... אמרה לו האישה, אתה רואה אותו? אתה רואה אותו? לפני 10 שנים יצאתי איתו. היינו שבועיים לפני חתונה. ביטלתי. ביטלתי. הבעל מסתכל, והוא עדיין חוגג, אה? זאת אומרת, היא הסתכלה עליו בצורה,

מסכן. טוב שעשיתי את המהלך הזה. הבעל עם הראש שלו, איזה כיף לו, תאמין לי. חבל שלא... חבל שלא דיבר איתי לפני כן. אנחנו חכמים אחרי בדיעבד. סיפרתי לכם. הייתה איזו אישה אחת שבעלה נפטר, לא על אף אחד מישראל. אז היא הייתה הולכת לבית קברות כל פעם ובוכה על הקבר, חיים! חיים! תיקח אותי איתך! תיקח אותי איתך! עכשיו יש את השומר בכניסה. קוראים לזה 'פינת החי.' אז הוא... אז הוא... מסתכל עליה כל פעם, חיים! תיקח אותי! תיקח אותי איתך! אומר, חאלס, מה 'תיקח אותי?' מה, היא רצינית? מה? מה? בוא, אני רוצה לבדוק אם היא רצינית או לא. יום אחד היא ישבה ליד הקבר, תיקח אותי! תיקח... השומר בא, שם לה אבן כזו גדולה על השמלה. היא

באה לקום, פתאום היא נתפסה. לא, חיים! לא התכוונתי באמת! חיים, תעזוב אותי! חיים, תעזוב! אה... הגיע רגע האמת! אתה מבין? כולנו חכמים, כולנו נבונים. אני אומר את זה לעצמנו. תזכור, אל תחפש הנאה רגעית על חשבון משהו עתידי. תזכור שהכול יחסי. טוב לי או לא טוב לי עכשיו, זה ביחס למשהו אחר שיכול היה להיות לי, ולו רק אפילו בדמיון. וזה יכול להרוס לי את מה שיש לי עכשיו. אני מתחנן לכולנו, בפרט לגברים שבינינו, ענווה, חבר'ה. אתה לא מתנהג! זה לא שייך! לא שייך! תקשיב, לא שייך! לא שייך! אין לי... אני אומר את זה לעצמי, לא שייך! אשתך סובלת. היא מדברת איתך. עכשיו, אני מבין, כל אחד בטוח שהיא הזה... זה קצר בתקשורת. קצר

בתקשורת. אפרופו טכנולוגיה, כן? מישהי סימסה לבעלה, היי, מאמי, אתה שם? ההוא עונה לה, כן, מתגעגע אלייך. "ההודעה לא נשלחה". שלו. ההיא שולחת לו, תגיד לי, אתה מתעלם ממני? אמר לה, לא. אני אפילו מחכה לך, מאמי. "הודעה לא נשלחה." ההיא שולחת לו, תגיד את האמת, לא בא לך לדבר איתי, אה? נכון? תגיד את האמת. מאמי, אני מת לדבר איתך! "הודעה לא נשלחה." שולחת לו, טוב, אין בעיה. נתראה ברבנות. נמאס לי! ההוא שלח לה, יאללה, יאללה, לכי לטיפול! "ההודעה נשלחה." אתה מבין? אם היא הייתה רואה את ה'לפני,' היא הייתה רואה שהוא בחור טוב. בסך הכול, מה את רוצה ממנו? הוא לא... הוואטסאפ לא עבד. לא יודע, היה קצר. נפלה המערכת. קצר

בתקשורת. תקשיב לה. תקשיבי לו. הוא לא אדם רע, אני אומר לך. או שהוא 'העתק הדבק' מההורים שלו, או שאמרתי לך, תעזרי לו. לא, מה... או 'גזור והדבק.' לפחות הם נפטרים ממישהו, אתה מבין? נכון? אין ברירה. אין ברירה. אבל הכול יחסי. "הווי מחשב שכר מצווה כנגד הפסדה," מצד שני, אל תזלזל ולו בדבר קטן. משהו קטן, מעט אור - דוחה הרבה מן החושך. שנזכה להתחזק ככה. אמן כן יהי רצון.