"אובחנתי עם פוסט טראומה": זוגיות במבחן, הפעם עם שירה ומאיר קמינס

מר יונתן מתכנת בתעשייה הביטחונית ומתמודד עם פוסט טראומה. שירה, הם לשלושה בנים, חובבת קריאה וגננת בחינוך המיוחד. היום נכיר אותם. לפעים הסיפורים הכי מטלטלים לא נראים מבחוץ, הם מתחילים בשגרה. שגרה רגילה. משפחה חמה בילדים צוחקים אבל אז המלחמה מר חוזר מהעקרבות בעזה אבל הוא לא באמת חוזר הוא נוסע איתו פצע שלא מדמם צלקת שקופה שנוגעת בכל מי שמסביבו ושירה אשתו עומדת מול השבר הזה ומנסה חזק להחזיק את הבית וגם את הנפש זה הוא מעשה אמיץ של שני אנשים שמתעקשים לבחור בחיים באמונה ובאהבה גם כשהכל מסביב מתפרק זה לא סיפור סיפור על פוסט טראומה זה סיפור על תקווה על אישה אחת שלא ויטרה ועל גבר אחד שלומד להיוולד מחדש בואו נכיר את שירה ומאיר שלום וברכה לשירה ומאיר מה שלומכם

חתיכת ארוח מבחינתי לפחות להגיע לפה

זה פעם ראשונה שאתה מתרין על הסיפור שלך נכון

כן כאילו סיפרתי את הסיפור שלי כבר כל כך הרבה פעמים אבל פעם ראשונה מול מצלמה

וואו

כן בואו ספר לנו ככה איך איך הכרתם?

וואו, חיכרנו. אנחנו חוזרים לסדיר.

כן,

אנחנו חוזרים לסדיר לפני 11 שנה. אה מאיר היה א בקורס מפקדים.

כן.

הוא ושמה הוא פגש, חברה שלי הייתה מדריכת השריון שלו.

אה זהו. שימו קורס מפקדים ו ארגנו ערב סתם ערב לכל המסיימים קורס. ואמרו לי חברה שלי, זה היה ערב בירושלים, אמרו לי חברה שלי לבוא א וזהו שמה הגעתי ואז כאילו היא באה והיא אמרה לי טוב בואי בואי איתי בצחוק אמרה לי בסדר בואי נמצא לחתן אמרתי לה אני בטח רק שריונר זה מה שחסר לי עושה דיר אמרתי לה בשום פנים ואופן לא אה וזהו ואז הגעתי לערב ביחד איתה אה רוצה להמשיך

אמאה פשוט כאילו ראיתי אותה וכישר היה איזה ניצוץ כזה מבחינתי לפחות כאילו היא בהתחלה אמרה לי נו דעה ישחרר אותי ישחר אותי אבל אה אבל בסוף איכשהו היא כן ראתה בי משהו כי היא הסכימה לצאת איתי אה וכן ככה התחלנו לצאת כשאני משרט בעצם בשיזפון אני א יוצא הביתה כאילו יכול להיות פעם פעמיים בחודש וא בעצם מעיקר הקשר שלנו בהתחלה היה טלפוני היינו מנהלים שיחות ארוכות על תוך הלילה

זהו מאז עברו 11 שנה

שלושה בנים

א

שתי חתולות

שתי חתולות וכמה זמן עד שהתחתנתם מאז שהכרתם עד שמלית של

א בערך כאילו תשעה חודשים עד שיצאתי לה ואז אחרי זה עוד בערך תשעה חודשים עד החתונה

כן שחיקינו קצת שיעבור זמן שהסדיר יגמר א שלא יהיה יותר מדי ארוך

א

וואו ברוך השם

ומה קורה אחרי החתונה

ומה קורה אחרי החתונה חיים חיים א חיים רגילים לגמרי תורה

אני כן אני מתחיל לימודים היא כבר מסיימת לימודים אה למצוא עבודה קורונה הייתה הייתה חוויה א כן וזהו שלושה בנים מתוקים כמו שאמרתי א וסך הכל באמת חיים נורא נורא שגרתיים אה

של כל זוג צעיר לימודים עבודה ילדים התנהלות של יום יום בעיות א

רגילות עם ילדים

עד רגע המלחמה

עד השביעי לאוקטובר כן עד ומה קורה שלך תורה

אמ בעצם כבר מלפני כאילו הייתי חלק מפלוגת שריון במילואים א ו עשיתי כבר כמה פעמים מילויים אם זה היה תעסוקה מבצעית או שזה היה אימונים אמ אבל באיזשהו מקום אף פעם לא האמנו שיהיה תרחיש כזה שכאילו יקראו לנו לבוא עם טנקים ללחימה כאילו זה היה זה היה בינינו אמרנו כאילו טוב יש כאילו את הסדיר וכאילו האמנו באמת שהמדינה מוכנה למלחמה חמה וארוחה למה לכל תרחיש ככה שהמצב ההזוי הזה לא יקרה.

לא שהתאמנו פחות, לא שהשקנו פחות בכשירות שלנו, אבל זה זה בא בהפתעה גמורה. ובאמת אני מגיע לצאים בשביעי לאוקטובר ואנחנו עושים עבודות על הטנקים ש גם כן כאילו ה היה עוד הרבה להכין והרבה לסדר והרבה לארגן רק כדי שאנחנו נוכל להיות אופרטיביים שנוכל כאילו להשתתף מבחינה מבצעית ו פשוט זה היה לצעוד אל תוך עולם של כאוס מוחלט פשוט כאוס מוחלט. החוסר ודאות שם היה כל כך עמוק. כל כך כאילו

אתה מדבר כבר בלחימה בעזה?

אז עוד אפילו לפני המלחמה, הלחימה בעזה, כי בעצם השבע לאוקטובר כל העוטף היה סימן של הגדול לגבי מה קורה שם. היה כמות לא ידועה של מחבלים שחצו את הגדר שעדיין נמצאים בשטח ישראל. ואנחנו צריכים להתמודד עם האיום הזה וזה זה פשוט מציאות משוגעת. זה מציאות משוגעת. זה להיות כל הזמן דרוך, כל הזמן ערני, כל הזמן לשים לב למה קורה מסביב. אמ

כלומר בשביל העשירי כבר הזיקו אותך, אני מבינה.

כן, כן. אנחנו קפצנו בשביל העשירי וובעצם הגענו לשטח העוטף

ו זה היה זה היה מורכב זה היה מורכב

כבר מאז הרגשת שקורה לך משהו או שרק מהלחימה בעזה

אמ אני לא יודע אם הבחנתי בהתחלה שמשהו קורה אבל לאט לאט לאט זה כאילו הדברים בסופו של דבר התחילו באמת להצטבר אצלי כאילו הנקודה הזאת של החוסר ודאות הנקודה הזאת של המתח שאני לא יודע מה יקרה בדקה הקרובה ש יכול פתאום ליפול עליי פצמר קרה מספר מקרים שבאמת נפלו פצמרים במרחקים כאילו של שערה מאיתנו ובכל רגע זה יכול לקרות ו לא היה לי שום שליטה על המציאות הזאת גם בתוך העזה גם מחוץ לאזה כאילו בסופו של דבר הדברים האלה כרסמו אצלי לאט לאט כל הזמן אני בפחדים כל הזמן אני בלחץ ו בן אדם לא בנוי להכיל את הרגשות האלה המורכבים לאורך כל כך הרבה זמן ברצף כאילו זה לא באמת אנחנו לא באמת בנויים לדברים האלה ולכן משהו נשבר

בסוף אז כאילו אני אני יכול לספר לך על לילות של ערפל שכאילו אנחנו לא ראינו את היד מול הפרצוף ושהיינו דרוחים על המגים ומחכים לכל אויב שיבוא כי באמת אנחנו לא ראינו אף אחד לא ראינו שום דבר אז כל דבר שהיה זז לידינו היינו יורים עליו ו היו עוד אירועים כאלה, היו עוד אירועים נקודתיים פה, שם, פה שם. לא היה לי איזשהו אירוע שכאילו

שחבר נהרג לי בידיים. ברוך השם, אני כל כך שמח ש שלא עברתי דבר כזה, אבל לא צריך שזה יהיה כל כך קיצוני וכל כך קשה וכל כך מדמם כדי שה שמשהו ישבר אצלך. אני מניח שיכול להיות שיש אנשים שכמוני שעברו דברים דומים וחווים דברים דומים אבל לא מרגישים שלגיטימי אפילו לחשוב על זה שזה פוסט טראומה כי הם חושבים אולי אני לא עומד בקריטריונים של הדבר הזה

לפני שאנחנו מארחיבים יותר את הסיפור שירה א בעלך בעצם נוסע למילואים נוסע למלחמה בשביל בשבילה עשירי את לא בקשר איתו נותרת לעצמי כל השבוע שבועיים הראשונים איך את עם זה עם שלושה ילדים בבית מה את מרגישה

אה אני חושבת שהלם כמו בערך כל עם ישראל היה אלם מוחלט א שמחתי אני לא יודעת אם זה לי שמחתי אבל אנחנו גרים ביישוב עם המון המון המון משרטי מילואים המון

באחוזים מאוד מאוד גבוהים א אז באמת היינו קבוצה של נשים שהייתה ביחד זה היה באמת שבועות, בשבועות הראשונים היינו כולנו גם לא היה מסגרות, לא היה כלום,

אז היינו כולנו בגן משחקים א שצמוד לבית, שאפשר להגיע לממד אם צריך. אה, כולנו ביחד ויושבות בגן משחקים עם איודאות מאוד מאוד גדולה של מה קורה וכל אחת מנסה להבין מבעלה איזה משהו, איזה פס ולנסות לחבר. אולי ככה נבין מה קורה, מה הולך להיות. והילדים משחקים בינינו. א מלא תפילות של ילדים היה בשבועות האלה עברנו מתפילת ילדים לתהילים לר כאילו סוג זה היה סוג של המסגרת של הילדים אה ואותו בגן משחקים אה ובאמת א זה היה פחד מאוד מאוד גדול אני זוכרת שמאיר שלח לי בשלב מסוים את המספר של הרספ לא יודעת למה הוא שלח לי מספר של רספ הוא אמר אמרו לי לשלוח את המספר של הרסאפ אמרתי לו והתחלתי לבכות בגן משחקים ואמרתי הוא שלח

את המספר של הרספ סימן שהוא נכנס לאזה. עכשיו שוב בסוף הוא לא נכנס אבל אנחנו בנינו לעצמנו כבר את הסיפור כי לא ידענו מה קורה, לא הבנו, לא היה לא היה ברור שום דבר. אה

היה את העניין של ביטחון מידע גם משה שלנו היה אסור להעביר מידע באמת אל המשפחות בגלל שאנחנו לא רוצים שמידע כזו אחר חלחל לאויב.

זהו אז הוא לא יוצא הביתה בטלפון אסור לדבר על כלום. א אז אנחנו מנחשות. אז אם הוא שלח את המספר של הרספ, סימן שהוא נכנס לאזה, אם הוא אמר לי שהכל בסדר, הסימן שקרה משהו והוא לא אומר לי, אנחנו ממש כאילו ניסינו להשלים את המידע בלי באמת לדעת מה קורה. א

וגם בלי לדעת מתי זה נגמר. כאילו זה תמיד היה השרה. זה יגמר בחנוכה, זה יגמר בפסח, זה יגמר כאילו זה היה איזשהו משחק.

מתי זה הולך להיגמר,

מתי הולך להיגמר המלחמה? א לא לא האמנו שזה ימשיך עד כדי כך. א זהו והחברות עוד במילואים עד היום הם ממשיכות סבב שישי עכשיו הם מתחילות א זהו זה היה ממש ימים של כאילו אני שומעת אותו שממה שאני שמעתי עליו שהוא לא בטוב אני שומעת אני בהכל הוא לא סיפר הוא לא דיבר אבל מהכל אני שומעת את המתח הזה את ה את החוסר ידיעה וגם אנחנו בחוסר ידיעה שלנו א ואם ה שאנחנו שומעים מה קרה בעוטף ומה קורה? בקיצור המון המון א חושבת שהאי ודאות היה משותף באיזשהו מקום.

מתי אתה מרגיש שמשהו השתנה אצלך? זאת אומרת שזה עוד נקודה ועוד נקודה ועוד נקודה ופתאום אתה מרגיש רגע

שאלה קשה שאלה קשה כי אני לרוב כאילו אני לא באמת הכי מודע לעצמי כאילו לפחות ככה הייתי כאילו אם אני צריך ללכת לרופא אז אני אומר טוב בסדר זה זה כבר יעבור אני דוחה את זה אני אומר שיסתדר וכאילו

אז גם אם משהו לא מרגיש לי לרגע בסדר אני פשוט מנפנף את זה ואומר שהכל טוב

וכן כאילו זה פשוט היה הצורה שבאה שבה חייתי לפחות לפני חושבת שזאת אני ששמתי לב שמשהו לא בסדר

בתכלס כן אני מכירה אותי יותר טוב מאשר עצמי כאילו אני

מקבל את הפידבק שלי ממנה

כן אז מה קורה מתי באמת

אז מה מתי שנתי כאילו תוך כדי הסבב זה היה נראה לי מאוד טבעי זה היה לי מאוד טבעי שהוא דרוך היה מאוד טבעי שהוא לחוץ זה סוף סיטואציה מלחיצה זה היה לי מאוד טבעית דיברתי עם החברות שלך ור שגם הבעלים שלהם מגיבים באותה מידה

כן וגם אני אומרת בסוף מלחמה זה מלחיץ

הגיוני

גם לא ראיתי אותו כמעט כאילו כשהוא היה מגיע זה היה ל24 שעות הוא בעיקר ישן בשלב הזה א ואז כשהוא חזר מהסבב נגמר הסבב הוא עובר שבוע שבועיים שלוש

מה זה אומר נגמר הסבב אחרי כמה זמן

אחרי בחנוכה בערך בחן שלושה ארבעה חודשים בערך

נגמר הסבב הראשון והוא הוא חוזר הביתה וכאילו חוזרים לחיים

לשבוע.

לא, לא, זה כאילו נגמר וכאילו אומרים לנו בינתיים אנחנו לא יודעים מתי יקראו לך שוב.

אה ואז כאילו חוזרים לעבודה, חוזרים לחיים, כאילו הכל נורמלי. ואני מסתכלת עליו והוא לא והוא כאילו לא חזר לי נורמלי. ושוב אז זה עדיין סימנים מאוד מאוד מאוד קטנים. אם זה התחילו בעיות שינה, הוא פתאום לא היה נרדם או פתאום כאילו תמיד אנחנו גרים בגושי ציון, אז הוא היה אומר לי ביישובים שאנחנו מכירים שהוא גדל בהם כל החיים, פתאום הוא אומר לי אולי יש פה צלף, אולי יש פה איזה סכנה ואני אומרת לו מאמי, אבל זה כאילו תמיד גרנו פה, לא היה אין פה צלפים, כאילו זה לא זה לא א ופתאום הוא לחוץ יותר, פתאום הוא קצת יותר כועס על הילדים פתאום כאילו אני אומרת זה עוד משהו משהו קטן ועוד משהו קטן ואני אומרת משהו שם לא זה לא

אותו מאיר עדיין לא חשבת לא חשבתי על פוסט טראומה עדיין לא זה אבל אמרתי משהו שם יש שם נקודות שמוזרות לי משהו שם בתחושת בטן כזאת אה ואז מדברים כבר על עוד סבב בפברואר גם חודשיים אחרי שהוא חזר כבר מדברים על סבב נוסף אה והוא מפתח א התקפי חרדה

מה זה אומר איך זה נראה

איך זה נראה התקף חרדה א קודם כל כאילו הדברים האלה באים בכל מיני עוצמות א התסמינים גם יכולים להיות שנים מאדם לאדם לי ספציפית זה בעיקר איזשהו קושי בנשימה אני מרגיש כאילו אני מנסה לנהג אוויר ואני לא מצליח לנהק את האוויר ואני מרגיש שכל הסביבה מסביבי מתחילה לסגור עליי כאילו הקירות מתחילים להיכנס פנימה ו סוג של כאילו תחושה כאילו אני מתחת למים כאילו אני לא מצליח באמת להבין או לתקשר עם הסביבה

ושיתפת מישהו בתחושות שלך ברגשות שלך

כאילו אז אז זה לא היה בעוצמה מאוד גדולה מתי שזה הגיע כאילו היו חרדות אבל לא לא בעוצמה כזאת כאילו כמו שתיארתי ו

אבל כן דיברת על זה איתי

דיברתי על כן שזה קיים וין הסבבים שירה נורא הציקה לי אמרה לי לכת לטיפול בדיוק הצבא הציע 1500 ש₪ טיפולים רגשיים א זה נשמע כמו הרבה כסף אבל כשהולכים פסיכולוג שלוקח 400 500 600 שק לטיפול אז זה נגמר מהר מאודכן

אבל גם ככה זה היה תקופה מאוד קצרה בין הסביבים אז הלכתי וכמה א מפקשים אצל פסיכולוג ו באיזשהו מקום כאילו יכול להיות שהוא אמר משהו מדויק כאילו לאותו רגע הוא אמר לי תקשיב מלחמה זה מלחיץ מה שאתה מתאר מה שאתה מרגיש זה בסדר כי זה זה נורמלי זה נורמלי שתהיה שיהיה לך חרדה במלחמה או ממחשבה שאתה חוזר לסבב הבא כאילו מתי שהודיעו לי על עוד סבב אז כן כן, בשלב הזה כבר באמת באו החרדות כאילו היותר כבדות, כי באמת עצם המחשבה על לחזור לתוך המציאות חיים הזאת שחוויתי בחודשים האלה, ל לקשיים היומיומיים האלה שבאים כל רגע, זה בפני עצמו העלה לי הרבה חרדות. אז באמת שלחתי לפסיכולוג הו שיתפתי אותו אז הוא אמר כן זה נורמלי זה

הגיוני ותכלס באמת הרבה אנשי מילואים שנמצאים כאילו באזורי לחימה אז כן הם הם חווים דברים שנורמטיביים למצב הזה זה כאילו הם הם נורמלים במצב לא נורמלי

זה תגובה נורמלית במצב לא נורמלי וכן ופשוט הנקודה היא שמתי שהם מבינים ש שמתחילות פוסטרז כש התגובה הזאת לא עוברת פשוט כאילו לאחר פרק זמן מסוים

שם מתחילים להבין יש פה משהו מעבר לאיזשהו תגובה לחימה יש איזשהו אירוע מסוים שכל פעם עולה לך בלילות או שזה עצם זה שיש מלחמה

כן אז אז זהו א רוב האנשים לפחות שאני מכירים פוסטראמה באמת זה מאיזשהו אירוע מסוים אצלי זה פחות הנקודה אצלי זה פשוט עצם המתח הזה לאורך כל הזמן. אני אני יכול לספר לך על אירוע שמבחינתי היה מאוד משמעותי, אבל הוא נגיד לא חוזר לי בלילות והוא לא כאילו אני חושב עליו פעם בזה עולה לי, אבל

אתה יכול לשב אותנו?

כמובן, כמובן. אז זה אירוע שבעצם א אנחנו היינו צריכים להגיע לאיזשהי עמדה כי זה יהיו מחבלים בגזרה ואנחנו אני הייתי נהג בטנק באותו זמן. ואנחנו בעצם נוסאים לעמדה ואני קולט שעומדים כמה חיילי חיר על העמדה. אני אומר מפקד שכאילו שיגיד להם שיזוזו כאילו הם לא הם לא יכולים להיות שם כשאנחנו צריכים לעלות אבל הוא כולו באטרף ובאיזשהו רבא כזה של אנחנו חייבים לעשות את זה חייבים עכשיו לחסל את המחבלים האלה כאילו אז בסדר א הקשבתי לו ועליתי על ה על העמדה והנקודה היא שכשעולים בתוך טנק על עמדה אז הנהג יש לו איזה חרך קטן שדרכו הוא רואה וכל מה שהוא רואה בסיטואציה הזאת זה שמיים, לא רואה שום דבר אחר עד שבעצם מתיישר

בסוף העמדה ואז הוא רואה בעצם את השטח מתחת. עכשיו מה שלא שמתי לבותו זמן שאני עולה בעצם למעלה שהקשר שלי התנתק. הקשר שלי מתנתק ובעצם אני לא שומע את שער הצוות. כלומר, המפקד שבאותו רגע ראה שאנחנו בכיוון שאנחנו עושים הולך הולכים לדרוס שני חיילים שלנו, אומר לי לעצור ואני לא שומע את זה. ובעצם ברגע האחרון אני קולט בעצם שנורא שקט, אני לא שומע שום דבר, אני מחבר את זה ותוך כדי שבעצם הטנק מתיישר, אני שומע את המפקד צורח, עצור עצור עצור. דופק את הרגליים על הבלם. אני מסתכל מולי ואני רואה מטר ממני את שני החיילים האלה. הדבר הזה היה יכול להיגמר ממש אחרת וזה תמיד מלווה אותי כאילו התמונה הזאת ובעיקר הדמיון של איך

היה נראה אחרת. מה היה קורה אם לא הייתי שם לב שהקשר מנותק, אם לא הייתי מצליח לבלום בזמן. זה תמונה שרודפת אותי. ברוך השם ניצלו ניצלו כן ברוך השם. אני כן ממש לגמרי ניסי ניסים הם ניצלו אחרי זה הוא פגש אחד מהם בגן משחקים אמרתי הרבה מילים אז הוא פגש אחד מהם א

כמה חודשים אחר כך במקרה הם דיברו על איזה על האירוע ואז הוא אמר אה וואי זה היה אני

כן הם לא היו מודעים כמה קרובים היו להידרס הם כאילו לא הבינו את זה

וואו אמ כמה ניסים מטורפים יהיו שם

ממש

ממש

ממש

ומה קורה איתך שאתה רואה שהוא כן הולך לטיפולים הולך לפסיכולוג והוא אומר לו כאילו באיזשהו מקום הוא מרגיע אותו והוא אומר לא ככה זה בסדר זה נורמלי זה לא נורמלי בתוך הנורמלי מקום כזה ואת מרגישה בתור אישה שבעלך לא אותו דבר לא כתמול שלשום זהו אז בסבב הראשון כאילו אחרי בין הסבבים כאילו אמרתי אוקיי בסדר כאילו אם הפסיכולוג אומר וכאילו גם שמעתי מאנשים מעוד אנשים שזה

קורה

אמרתי בסדר עוד יכ יכול להיות שיוד יעבור אני לא יודעת יכול להיות שזה באמת נורמלי וזה בסדר אה ובאמת א הוא הולך לסבב השני

למרות כל החרדות והפחדים והמחדות

למ היה לא ברור כאילו אמרתי לו מאמי אולי אז לא אז לא יש אחרים

כן והיה מאוד מאוד ברור

למה למה

למה כי בסופו של דבר המשימה לא השתנתה בסופו של דבר אנחנו צריכים להגן על המדינה שלנו אנחנו צריכים להילחם כדי שיהיה לנו באמת עתיד במדינה הזאת. אז לכן עם כל הפחד שלי, עם כל החרדות אני קם ואני הולך ואני עושה את מה שאני צריך לעשות.

והרגשת שעוד חיילים איתך גם מרגישים כמוך?

ברור. כל אחד ואחד מהפלוגה שלי לא היה בוחר להיות שם. אף אחד מהם זה לא כיף לו כאילו ללכת למילואים ולסכן את החיים שלהם או אפילו סתם לצאת מהשגרה שלהם. אבל כל אחד ואחד מהם מחליט החלטה מודעת שהוא קם והוא עושה את הדבר הזה כי זה הדבר הנכון לעשות כי צריך שיגנו על המדינה בסוף

ממש בשרות נפש

כן

מה קורה אחרי הסבב השני קורה בסב

או תוך כדי הסבב השני זאת אומרת מתי זה מחמיר מתי זה כבר את קולטת ש

אז זהו אצלנו אני אומרת יש לנו נס זה נס גדול שמאיר נפצע גם פיזית אה ומבחינתי א בדיעבד באותו רגע זה היה נורא והיום אבל בדיעבד א זה ממשנס

מה הייתה הפציעה

א זהו נהיה לו פריצת דיסק מהטנק בגלל השימוש בבלם זה לוחץ על נקודה מסוימת בגב והנקודה הזאת בדיוק פרצה לו גרמה לנזק בעצבים א אז בעצם הוא היה הוא חזר מהסבב עם כאבי גב ולאט לאט זה ממש מחמיר אה כאבים ברגליים, הוא לא היה מסוגל ללכת, עם מקל הליכה. א זה מחמיר עוד ועוד עד שאנחנו מגיעים בסוף לניתוח חירום שאומרים הניתוח עבר בהצלחה והמנתח יוצא ואמר אם הייתם מחכים עוד יומיים שלוש בבית הוא היה בכיסא גלגלים לכל החיים וואו. כי בעצם הדיסק א שרט לו את ה את העצבים של עמוד השדרה ואם הוא היה קוטע אותם אז זה היה סיפור אחר לגמרי אז בנס גם הפציעה הפיזית בסוף הייתה אה א יחסית אה אפשר לקרוא לה כלה לא יודעת אם כלה אבל כן יחסית עברה בשלום

כן אם בעצם אמרתי קודם שכאילו הייתי כל הזמן כאילו דוחה דברים ולא באמת כאילו כאילו מטפל אז כאילו לפחות בהקשר אליי אז היה את הרגע הזה שאני הייתי בעצם במיטה בבית חולים אחרי הניתוח ואומרים לי מינימום שלושה חודשים בבית ושיקום ואני מסתכל על תקרה ואני פשוט כאילו יורד לי המחשבה הזאת שכאילו אין ברירה הגעתי לנקודה שאני יוצר הכל נעצר החיים שלי נעצרו ועכשיו אני צריך לטפל בעצמי וזה בעצם המחשבה הזאת כשבסוף הגיעה ההבחנה הזאת של פוסט טראומה זה אפשר לי גם כאילו את היכולת לתת לעצמי לטפל בזה

וזהו אז כן הוא היה בשיקום הוא היה דעשר הצופים מהממים באמת מהממים ומאוד מאוד נטפו אותו אבל בשיקום או שאת אומרת משהו נשבר בשיקום כבר מאיר שלי לא היה לגמרי בכלל איך זרי אפשר היה לזהות אותו

איך זה היה נראה הוא היה רועד הידיים שלו יוועדות הוא לא היה מצליח לסיים משפטים הלחץ הוא היה כל כך כל כך בלחץ מ מכל דבר מרופא שנכנס לדבר איתו הוא אפילו לא היה מבין מה הרופא אומר הוא כאילו הוא היה צריך שאני אשב לידו כדי שאני אשמע מה הרופא אומר כי אם לא הרופא היה יוצא והייתי שואלת אותו חמש דקות אחר כך מה הרופא אמר והוא לא ידע א הוא ממש היה צריך שאני אהיה איתו א כל הזמן א ושוב משפטים התורה אנחנו מדבר מאיר מעיר שלי אני יודעת שהוא מעביר בעבודה הוא מאוד כאילו ופתאום הוא לא מצליח לסיים משפט וכאילו אני אומרת מה מה קורה לך מה עניינים א זה היה מאוד מלחיץ מאוד מאוד מלחיץ

א

והרופאים נכנסים ופתאום הרופא יוצא וזה כיף חרדה שמ זה ממש מה שאנחנו מכירים של הזהה, של קושי נשימה, של רעידות וכאילו אני אומרת מה אני עושה אמרו על זה משהו כאילו לא דיברו על פוסט חרמה לא אמרו לכם תקשיב יש פה סימנים של

הרופאים אומרים אנחנו לא יודעים יכול להיות שזה פוסט טראומה ויכול להיות שזה טראומה של הניתוח שהוא מגיב אליה ואנחנו לא יכולים לדעת ולעשות את ההפרדה עד שיעבור הזמן א ובעצם הוא היה ב שיקום שלושה שבועות ואז משחררים אותנו הביתה עם המלצה ללכת לפסיכולוג ולפסיכיאטר לקבוע תור א בשלב הזה אנחנו עדיין לא מוכרים על ידי משרד הביטחון זה עדיין תהליך של בירוקרטי שצריך לעבור ואנחנו מנסים להבין דרך הקופה איך אמורים להגיע לפסיכיאטר איך אמורים מה מה אמורים לעשות כאילו בתקופה אומרים לנו יש תורה עוד חצי שנה אוקיי זה לא רלוונטי אני מבינה שזה לא רלוונטי אבל מה עושים

אה בינתיים כן הצלחנו לקבל קבל פסיכולוגית דרך משרד הביטחון שאנחנו מגיעים אליה ומהר מספר את הסיפור שלו ואת ה זה את הרקע והיא אומרת לו ממה שאתה מצטער יש לך את כל התסמי את כל ה יש חמישה תסמינים בעצם של פרוסט טראומה יש לך את כולם אנחנו יכולים לראות את כולם אני לא יכולה לאבחן אני פסיכולוגית לא פסיכיאטרית אני לא יכולה לתת לך הבחנה אבל ככל הנראה אתה צריך לראות פסיכיאטר

מה הם הסימנים

מה הם הסימנים עוררו

קושי ושינה אורירות יש אימנות מדברים אימנות מכל מיני מצבים מצבים שמלחיצים א את זוכרת מה עוד שתיים אה אני לא זוכרת היה עוד אני לא יודעת לפי איך הם מחלקים אותם אבל אה כן אז היא אומרת לו תראה תראה פסיכיאטר ובינתיים הוא בבית אה מורכב מאוד מאוד מורכב

מה קורה עם הילדים זהו זה מאוד מאוד מורכב גם הרגישו מה שאתה שאבא משתנה

בשלב הזה כן בשלב הזה אין ספק שכן

מה קורה שם

אם זה הרבה יותר צעקות הוא לא הוא לא היה מסוגל לשמוע אותם רבים יש לי שלושה בנים ברוך השם הם רבים ככה זה מה שהם אמורים לעשות זה מה שהם אמורים לעשות אבל אריבים ביניהם הוא לא היה מסוגל לשמוע אותם אז או שהוא היה בחדר מסתגר או שהוא היה מאוד מאוד עצבני וכועס והבן תשע שלי מספר זוכר איזה סעם הוא מספר את זה שהיה איזה פעם שהם קראו ספר ביחד ונשפח הקפה ומאיר ממש ממש התעצבן וכאילו הבן שלי הוא ניסה להבין הוא אמר אבל מה בסדר נשפח קפה כאילו לא קרה כלום אנחנו קורה בבית נשפח קפה ועד היום כאילו זה עבר שנה וחצי מאז עוד זוכר את הסיפור של הקפה יפה שנשפח

א

הם מודעים שאבא שלהם בעצם יכול להיות פוסט טראמה הם מודעים לעניין הזה

שירה היא גננת לא סתם מקצועה גם כאילו ממש באישיות שלה והיא הכי טובה בעולם בלהנגיש דברים לילדים ולהסביר להם את הדברים בצורה שהם יבינו אז האמירה זה בעצם בבית שלאבא יש פצע בלב ו שהוא צריך לטפל בזה זה ונראה לי שהילדים באמת הבינו ברמה כזאת או אחרת כל אחד בהתאם כאילו לגיל שלהם

אז בוא נחזור שנייה לנקודה לנקודה של

לנקודה היא שח

זהו אז באמת בסוף בדרך דרך אני אומרת זה הנס של הפוסט של הפציעה הפיזיתכן

כי בזכות הפציעה הפיזית הצלחנו לקבל תור מוקדן הפסיכיאטר

א כי כבר כאילו מקג אף השיקום כבר התחיל לדבר איתנו כבר היה איזשהו קשר כבר היה זה אז הם הצליחו להשיג לנו תור ובאמת הגענו תוך חודשיים לתור לפסיכיאטר זה היה מאוד א מהיר

אה וזהו הראשון לספטמבר ביחד עם הכניסה לשקרה של הגנים ושל הילדים מאיר מקבל הבחנה של פוסט טראומה ואני חושבת שהייתה איזשהיא רגע של הכלה לרגע

יש לזה יש לזה שםזה

אנחנו יודעים מה זה אנחנו אוקיי לא יודעים מה מה הטיפול אנחנו לא יודעים לאיפה זה עוד ילך אבל אנחנו על דרך של טיפול פול כאילו אנחנו כבר יודעים מה זה ואנחנו על הדרך אבל א מסתבר שזה לא כל כך פשוט

וואו כי מה קורה בעצם הנקודת זמן הזו

שיש את ההגדרה יש את ההבחנה

אמ בעצם בשלב הזה הייתי ממש כאילו ב בדירדור כאילו כל העצבים וה והצעקות בבית וכל זה הם בעצם רק הלכו והתגברו וגם התחילו להופיע הדיכאון. הדיכאון בעצם שמלווה בהרבה שנאה עצמית, הרבה הרבה מחשבות על זה שאני רק קוראים לנזק למשפחה שלי, שאני רק מחיב להם, שאני חסר תועלת ושבאמת אין טעם לכלום. אין טעם לשום דבר שאני עושה. ובסוף ה כל המחשבות האלה הובילו אותי לאפיסודה עובדנית שבה אני בעצם בורח מהבית וממש מתכנן כאילו מה לעשות ואיך לעשות ופשוט מחפש את האומץ לעשות את זה

ואת לא יודעת מזה ואני חושבת שהוא בבית הלוחם א הוא היה אמור ללכת לבית הלוחם ובעצם הוא יוצא בערך ב4 מהבית אה

שהיה לך תוכנית אחרת ב

והיה לו תוכנית הוא היה אמור ללכת לבית הלוחם ו בערך בשבע אני שמה את הילדים לישון ושאלת אותו אם הם אכלו בבית הלוחם או שהוא צריך לשמור לו אוכל והוא אומר לי אני לא אני לא בבית הלוחם אוקיי אז איפה אתה א הוא אומר לי אני במרכז העיר בבר אבל אל תדאגי אני לא שווה את זה אני אין לך מה לדאוג לי אין לך אני רק עוליך אני עולה לילדים, עדיף לך בלדיי. אל תתגי, אני לא לא את לא אני לא שווה את זה בכלל. כאילו אין מה אל תדברי איתי.

ובאותו ערב תכננת.

כן.

כן.

כן.

וזהו. ואני הבנתי הבנתי מהסגנון הודעות שלו לאיפה הוא לאיפה הוא הולך. אה הקפצתי את חמותי לבוא לשמור על הילדים ואני נוסעת לירושלים. אני לא יודעת איפה הוא במרכז העיר. הוא לא הוא לא מוכן לענות לי. הוא לא מוכן להגיד לי. אבל בסדר. אני נוסעת. אני אומרת לא יודעת אני לא יודעת מה אני אעשה שם אבל אני בדרך לירושלים שה הולך לקרות משהו כמו

הבנתי ששמה הוא הולך בראש כן הבנתי שלפי ההודעות שלו ולפי איך שהוא איך שהוא הגיב לי הבנתי ששמה הראש שלו נמצא א וזהו ואני נוסעת למרכז העיר בדרך הוא אמר לי אני בגן העצמאות בסדר אני רצה לגן העצמאות חושך לילה גן העצמאות ענק ואני רצה וצועקת את השם שלו ואני לא מוצאת אותו אני רואה סוסים של המשטרה אמרתי אולי אני אגיד להם לחפש אותו. אני לא יודעת, לא יודעת מה אני מורה לעשות בסיטואציה הזאת. כאילו אני לא יודעת אם הוא באמת מסוכן לעצמו. הוא לא מגיב לי. אני לא יודעת. אה ובשלב מסוים אני פשוט מתקשרת, מתקשרת, מתקשרת, מתקשרת עד שהוא עונה לי. אה ואני צועקת לו מאיר, עצור, תגיד לי איפה אתה. אני בא. זהו. כאילו ממש

בצעקה, כאילו אתה עוצר ואתה אומר לי איפה אתה, אני בא. א ובאמת הוא עוצר ואני מגיעה אליו ואני רואה מריונטה ממש מריונטה אין לו הבאות פנים הגוף רפוי לחלוטין כאילו ממתין לי כמו באמת בובה פשוט נותנת לו יד ומושכת אותו אחריי והוא פשוט הולך אחריי הוא כזה באמת בא על חוץ א אנחנו מגיעים הביתה הוא לוקח את הכדורים שהוא כבר התחיל של השינה אז מרדים אותו הוא הולך לישון והיום למחרת ישתור לפסיכיאטר עוד נס עוד נס שזה קרה יום למחרת רגע סליחה לפני הפסיכיאטר איך את הרגשת שתת את בעלך ככה

וואו מתה בלי אבאות פנים בלי כלום

זה

את קלטת באותו יום שזה מה שהולך לקרות

זה רגע של א של מצד אחד אלם של מה אני אמורה לעשות מצד שני בלי לחשוב כאילו לא היה שם שום דבר ש אה של מחשבה הגיונית עבדתי על איזשהו אוטומט של רק למצוא אותו, להביא אותו הביתה ולא יודעת מה יהיה. א ובאותו לילה אני זוכרת אתצ מדברת עם חמותי בטלפון, כאילו היא שאלה אותי מה קרה? אמרתי לה, אני לא יודעת, אני לא יודעת מה להגיד לך, אני לא יודעת מה זה אומר, האם זה משהו שיחזור על עצמו, אני לא יודעת כלום. אה וגם איתו אי אפשר לדבר, הוא לא הוא לא היה איתנו. זה היה רגע של שבר כאילו של מה אני אמורה, אני לא יכולה לעשות כלום כבר. אני לא יכולה לשמור עליו, אני לא יכולה לעזור לו. ואיזשהו מין באמת חוסר עונים של לאיפה מה אפשר כבר לעשות.

א זהו ואנחנו אני מנסה לדבר עמכם אותי. אז כן אמרתי אולי צריך לשפוז אולי זה אמרתי אני לא יודעת לא יודעת נראה מחר אשתור לפסיכיאטר ונראה אה

אתה קלטת מה קורה איתך? אני זה שאלה מורכבת, שאלה ממש מורכבת האמת שזה התחיל כאילו עם משהו נורא קטן ושרותי כזה כאילו שירה ביקשה ממ לעשות איזה משהו ואני לא הבנתי לנכון מה היא רצתה ו ופשוט כאילו היא התבעשה עליי והתעצבנה וו ובעצם התחושה הזאת של כאילו די אני לא מסוגל לעשות שום דבר כמו שצריך שאני לא לא מועיל בשום צורה שאני לא טוב שאני סתם מחביד ומקשב וגורם ליותר תסכול וכל כל הדבר הזה התחיל להרם ופשוט ליפול עליי כאילו גצרות ושוט פשוט לא הייתי מסוגל. אמרתי די, אין טעם, עדיף ש שהם יהיו בלדיי. ואני זוכר שאני ירד אפילו לא לקחתי את האוטו, אני לא יודע למה, אבל כאילו ירדתי באוטובוס, כאילו בירושלים ואני כאילו

עם ה תחושות האלה וע בכי ו מנסה לחשוב מה לעשות. פתאום אני רואה את הרכבת כלה, אני אומר אולי אפשר כאילו פשוט לעמוד מול הרכבת הקלה, אולי אפשר לקפוץ מבניין, אולי אפשר בדיוק היה יום לפני זה פיגוע בר שכם, אז אולי אפשר ללכת לשער שכם ולפחות לצאת גיבור כשאני יוצא. זה כל המחשבות שעברו לי בראש ואני מרוצה את עצמי מגיע לבר וחושב אולי אם אני אשתה אז אני אמצא את ה את העומץ שצריך ושתיתי השתקרתי והמשכתי ללכת ו שתברתי ממקום למקום בלי יותר מדי מחשבה אני זוכר את הנקודה הזאת שאני יושב כאילו על הרצפה ב כאן סאקר נראה לי ופשוט מתיח את האגרופים שלי באדמה וצורח צורח מתסכול מכאב פשוט הרגשתי שאני לא מסוגל יותר להכיל את

כל הכאב הזה שאני לא מסוגל יותר ו אף לא לא הצלחתי להביא את עצמי למקום של לעשות את זה והיא התחילה להתחרפן כי היא הבינה שמשהו עובר עליי ו ואני לא רוצה לענות לה אני לא רוצה שהיא תוציא אותי מהמקום הזה כאילו אני הייתי לבד וקאב לי ואני רציתי להישאר שם רציתי להישאר בכאב הזה. לא רציתי שיוציאו אותי מזה.

למה?

משהו חולה. משהו חולה. כאילו אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה. זה פשוט מציאות שבאה הייתי. אני לא רוצה שהיא תציל אותי עכשיו. כנראה אולי אולי כי אני הרגשתי שזה מגיע לי מגיע לי הכאב הזה מגיע לי הסבל

מגיע לי

מה גרם לכם בסוף כן להרים את הטלפון

יאוש פשוט יאוש הבנתי שכאילו שזה לא הולך לקרות זה לא אני לא הולך לקחת לצ עצמי את החיים ו כמו שהיא אמרה זה כאילו הגיע אליי כמו כאילו הייתי איזה בובעת מיונטה, איזה בובת מרטותים כאילו כבר הגיע איזשהו מקום של רייקנות רייקנות כזאת עמוקה שאני לא מרגיש שום דבר שאני בקושי בקושי קיים. אני פשוט לא הייתי שם. אני לא יודע איפה כן הייתי, אבל אני לא הייתי שם. הרגשתי כאילו כאילו אין בי כלום.

אתה שמחת באיזשהו מקום ששיר הבאה לכלץ אותך?

שמחה זה חתיכת רגש. זה ממש לא היה שם כלום.

כלום. אמ כן, כאילו עד לב בוקר אחרי אני לא חושב שאמרתי מילה אפילו. זה זה לא היה פשוט. המשפחה והילדים ידעו מהניסיון שלו לש

כן באותו רגע שהוא חמותי קפצה וגם שלב מסוים שלחתי יודעה על האחיות שלי הייתי נורא נורא בלחץ וגיסי אמר אולי אני אבוא לחפש אותו כבר אמרו אולי כאילו נוציא משלחת אנחנו לא יודעים מה קורה אבל כן אנחנו מאוד כאילו אני אני אישית א אני אמר אני לא הייתי מסוגלת להתמודד עם הדבר הזה בלי לשתף בלי לדבר בלי בלי לעבור את זה ביחד.

א ומאיר בעצם נתן לי מתנה מאוד מאוד גדולה שהוא שהוא אפשר את זה מההתחלה. זה לא היה זה לא מובן מאליו בכלל. אני יכולה להבין א כאלה שזה מורכב להם לספר למשפחה אבל מאיר מאוד מהר הבין שזה צורך אצלי א שיהיה לי את התמיכה שלי. והוא באמת מאוד מהר אמר שאם אני אם זה מה שנכון לי אז או שאני אשתף אה אם זה בהתחלה היה משפחה ואחרי זה גם בחוץ

איך זה די גיבו

לא ניסיון העודני עצמו לא הם לא ידעו הם ידעו שאבא הלך הם ידעו שהחזרתי

ויום למחרת בעצם הוחלט על אשפוז אז אמרנו להם שאבא הולך לאשפוז שאבא חוזר לבית חולים בעצם הוחלט על בית מאזן. הוא עבר לבית מאזן בהרצליה. אז סיפרנו להם שהוא עובר לבית חולים כי הוא צריך השגחה, כי הוא צריך שיעזרו לו, כי הוא צריך לרפא את הלב. לא סיפרנו להם על הניסיון עצמו. הם מאוד קטנים. הגדול בן תשע. אז הם מאוד מאוד קטנים.

כן. א אז לא סיפרנו להם על זה, אבל הם ידעו שלאבא היה מאוד מאוד מאוד קשה והוא צריך ללכת א בעצם לבית חולים לטפל בעצמו. א באמת זה מה שהיה היום למחרת ה יום למחרת הניסיון א הגענו לפסיכיאטר שהוחלט על הבית המאזן

הבית המאזן זה בארצה נכון כן

כן

שזה אמר חודש וחצי לא להיות בבית

זה יפה חודש וחצי תשעה חודשים

א תשעה חודשים לא להיות בבית

בהתחלה בהתחלה אמרו לנו שלושה חודשים

כשהגענו הגענו לשמה אמרו התהליך הוא שלושה חודשים שחודש וראשון לא יוצאים בכלל שאני זה ממש כמה ימים לפני ראש השנה היה אז בעצם כל החגים הוא היה שם ובמת רואים חודש ראשון בכלל לא בסוף זה היה חודש וחצי שהוא לא יצא בכלל ואחר כך זה לפי המצב לפעמים זה רק בהתחלה זה רק ל-24 שעות אחרי זה לסופש אחרי זה קצת יותר אחרי זה קצת פחות כאילו היה שם ממש משחק לפי איך שמאיר הרגיש ולפי התהליך שבו הוא היה בסוף השלוש חודשים התקדמו לשישה ומשישה לתש ואחרי תשעה חודשים זה נגמרנו

אני נקי מדיגות וגם הלב שלם היצירה שלי מדוייקת אז ברוך השם אני מודה שלא נפלתי מהכף עוד שקיבלתי שנתת לי את הכוח או להילחם

ואתה תשמור עליי ברחתי ממך רחוק מדי אל תשאיר אותי לבד איך החזקת את כל הבית אותו אותך ילדים זה להיות אמא כל הבית

אני לא יודעת זה כוחות א לא נותנים לבן אדם ניסיון בלי שהוא יכול לעמוד בו אז כזה נתנו לי גם את הכוחות ביחד עם זה לא יודעת זה היה זה תקופה גם אך עכשיו אני לא אגיד שזה נגמר כאילו גם א גם עד עד ה עד היום אה זה להחזיק את הרוב לבד. אה זה קשה. זה מאוד מאוד קשה. לא תמיד זה לא תמיד זה מחזיק. לפעמים זה גם נופל.

וואני יודעת אני יודעת שהנפילות הם חלק מהעניין. אין מה לעשות אבל א אבל מחזיקים. בסך הכל באמת אה חיים מיום ליום ועם תקווה עם המון המון תקווה ש כאילו אני אומרת אני מוכנה להחזיק ואני יכולה להחזיק כי אני רואה את מאיר שנלחם אני רואה את מאיר נלחם באמת כאילו הוא היה במקום מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד שחור ומאוד מאוד מאוד כואב ו צד צעד כאילו באמת זה צעד שכל צעד הוא מלחמה באמת לקום בבוקר זה מלחמה. א לשחק עם הילדים בפאזל זאת מלחמה.

א ללכת לאירוע לברית של של משפחה זה מלחמה. אה באמת כל אירוע כל דבר שלנו נראה נורא נורא נורמטיבי. אני רואה כמה מאיר מתאמץ כדי להצליח. לפעמים זה עובד, לפעמים לא וזה גם בסדר. אבל אני רואה את המאמץ שלו. אז אני מחזיקה איתו כי ה

כאילו אני אומרת בסוף לפעמים המאמץ שלי הוא הרבה יותר קטן מהמאמץ שהוא עושה ל לקום בבוקר אבל אה זה באמת מחזיק אותי לראות את מאיר אה נלחם

באמת באמת נלחם אז הוא נלחם על עצמו כדי שהוא יוכל לחזור אלינו ואני במקביל נלחמת על הבית ועל הילדים שיוכלו להכיל את ספר לי איך זה מרגיש כי לא מזון היה כאן א צלצול פעמון וישר קפצת ואת הרגעת אותו ו מה קורה כאילו זה כל צליל זה כל פעם איך

אתה מרגיש זה לא כל צליל זה לא כל פעם זה זה נורא תלוי פשוט כאילו

מה זה נביכה של כלב זה מה תר תאר לנו את התחושות האלה שנבין שעם ישראל יבין מה מה עובר ישראל יבין מה עובר על מישהו פוסטראומטי אז קודם כל באמת סתם חשוב להבין שלא כל פוסטראומטי תי חווה את הדברים באותו צורה. יש שלל רחב מאוד של תסמינים ש יש אנשים שחווים את זה, יש אנשים שלא חוים את זה. אז זה מאוד משתנה מאדם לאדם. א ספציפית א לגבי רגישות לרעשים זה כן משהו שמאוד משותף לפוסטרומטים. כמעט כולם רגישים רעשים אבל לא בהכרח לאותם רעשים, לא בהכרח לא אותם עוצמות. א אבל סתם כל דבר שהוא פתאומי ופתאום כזה קופץ כמו מישהו מצלצל בדלת ויש את הז הזה אז כן רוב רוב נראה לי הפוסטרמטים באמת היו מגיבים בצורה כזאת

צפירות של רכב

כן נגיד רכב שצופר בדרך זה זה קשה משאית זה בכלל כאילו נורא והיום

וואו

הזקה

זקה ש

זקות זקות זה כבר גם כן נושא זה נוסף אבל כן התקופות שבעיקר בתחילת הבית מאזן שכל פעם שהיה הזקה והיה אז הרבה הזקות הייתי ממש נכנס להתקף חרדה כ וזה היה קשה מאוד מה החוויה שקורה כאילו כתוצאה מרעשים אז באמת כאילו זה מרגיש כאילו כל הגוף נכנס לדבריחות כזאת כאילו בעצם אני נכנס לכאילו להיות על ה דרוך על המשמר. הגוף בעצם משדר לי שיש סכנה ושאני צריך להיות מוכן לסכנה הזאת. אמ תחושה שהיא יכולה להיות גם לפעמים מאוד מתבלבלת כי באמת אין סכנה. כאילו זה שהשליח צפר ב כאילו צלצל בפעמון לא אומר שמשהו מסוכן קורה. אני מאוד ראיתי את זה באחת ההזקות הראשונות. זה יחסית מזמן אבל אמצע הלילה הייתה זקה ומאיר באמת קם תוך 30

שניות הוא הרים הוא לא היה איתנו הוא היה מנותק ממש כאילו לא היה איתנו מ שה הרים את הילדים מהרגליים ושם אותם בממד וכאילו תוך 30 שניות שלושה ילדים היו במד מה שלא היו לפני ואני והדלת סגורה כאילו המש העיף אותם ואני כאילו אומר מה אתה עושה יש דקה וחצי אנחנו כאילו מה קורה והוא ממש ממש כאילו ראיתי את הוא באמת היה בעזה ראיתי את ה ראיתי אותו חושב שהוא בעזה והילדים איתו וצריך להגיע לממד א כאילו זה מה שהיה לי בולט פתאום אמרתי וואו כאילו אוקיי אז היה הזקה אה את השינוי בעצם אחרי תשעה חודשים שהוא חוזר הביתה איפה זה עכשיו איפה המצב וואו

זה זה נושא קצת כואב אה אמ במהלך הזמן בבית מאזן אני עברתי תהליך מאוד חיובי מבחינה טיפולית אני הרגשתי שאני יותר כאילו מרגיש עצמי שאני יותר א מחובר לעצמי שהדיכאון במצב הרבה יותר טוב שאני יכול לאהוב את עצמי שאני יכול לקבל את עצמי כמו שאני הייתי במקום הרבה יותר טוב הבעיה הייתה שיצאתי משם ו בעצם יצאתי מתוך איזשהו מקום סגור שהוא יכול להיות המקום הבטוח שלך, שהוא שומר עליך, שוטף אותך ומונע ממך את כל הקשיים שמבחוץ. יצאתי חזרה לעולם ש שהכל שם חשוף וכואב ו וקשה ו היה לי פשוט רגרסיה מטורפת אחרי הבית מאזן היה בבואה מאוד מאוד מוגנת והבית המאזן בואה שמאפשרת באמת את הטיפול כי הטריגרים הם אה לא קיימים בהרבה

מהמובנים אה ובאמת זה לצאת חזרה לעולם שבו בוא הילדים עושים רעש ואני לפעמים עצבנית ולפעמים אני כועסת וזה בסדר וזה נורמלי. אני יפה מעיפה אגב אה ובאמת זה לבנות מחדש את ה כאילו אני אומרת זה א זוגיות פרק ב' רק שלא התגרשנו בהרבה מובנים

וואו

בהרבה מובנים זה כמו זוגיות פרק ב' כי באמת זה להכיר מחדש מה עכשיו מתאים מה נכון מה נכון לי מה נכון לא איפה האיזונים האלה עוברים שמחתנו יש לנו מטפלת זוגית מהממת ומאוד היא מדהימה אה באמת שהיא מדהימה ועוזרת לנו לגשר על הפערים. אז זה מאוד מאוד מרגש. השחרור הוא מאוד מאוד מרגש. א זהו סוף סוף חוזר הביתה גם לילדים, גם הזה השלטים, הזה.

אבל ה זה התחלה של עבודה שלחבר את המשפחה מחדש, כי ממש היה ניתוק של תשעה חודשים ואנחנו עובדים על זה עד היום. אנחנו עוד מחברים אה לאט לאט גם את הילדים וגם גם בינינו. אני אני רוצה לומר את זה שכאילו עם כל הרגרסיה שהיה לי כשאני חזרתי למהבית מאזן היא אמרה אתה לא מאיר שלי וזה כן קצת מתחבר למה שאמרת לזוגיות פרק ב' אבל אני כן מרגיש שכאילו מה זה מרגיש היא גם אמרה בתקופה האחרונה כאילו לאחר זמן שאנחנו בעצם עובדים בבית על זה ביחד ומנסים איכשהו להתקדם ש היא כבר רואה שוב את מאיר שלה כשמאיר שלה חזר אליה וזה כאילו אני לא מרגיש את זה בהכרח אני לא מרגיש כאילו את הדברים האלה שהיא רואה אבל אני גם יודע לסמוך עליה ושהיא אומרת את זה אז

משמח אותי

זה מרגש אותך

זה מרגש אותי זה משמח אותי כי כאילו

כי אולי אולי באמת יש קצת תקווה שאני עוד אצלי צליח לא בהכרח לחזור למי שהייתי לפני כי זה הנקודה עם פוסט טראומה. זה לא משהו שעובר. זה לא איזה צינון, איזה שבת שכאילו בסדר, בסוף זה עובר. זה נשאר. זה החיים. זה נשאר לאורך כל החיים ו פשוט צריך ללמוד איך לחיות לצד הדבר הזה. ו כאילו אם אני מצליח, אם היא מצליחה לראות קצת את הבן אדם שהיא התחתנה איתו, אז אולי לחיות לצעד דבר הזה זה לא יהיה כזה נורא והיום. אולי אולי זה עוד בסדר.

כן.

וואו. וואו, באמת וואו לא פשוט ואני כל כך שמחה שהגעתם לכאן כי זה מדהים איפה שהיית אז ולא הרגשת כלום ובת מונרינטה ועכשיו אתה סוגר את הדברים ואני שמח אני שמח שהיא מרגישה שאני חוזר למה שגם אם זה לא מושלם זה לא אומר רק וד אבל אבל זה דומה זה מזכיר

כן

זה זה לדבר על רגש וזה להרגיש את השמחה שזה כבר קברת דרך ברו ברוך השם. אז באמת בעקבות כל המסע מטורף המטלטל הזה שאתם עברתם, עוברים, תראת לעצמי שלא תעברו, מה התובנה הכי הכי חשובה שיש לכם לשתף אותנו? א אני א אני רואה את זה ככה כאילו באמת ה התובנה הזאת שאני הגעתי בחדר בבית חולים שאני מסתכל על התקרה באמצע הלילה שעכשיו זה הזמן שלי לטפל בעצמי עכשיו עכשיו זה הזמן שאני צריך להילחם עליי, שאני צריך להשקיע בי כדי שאני אוכל לחיות את החיים האלה. זה נראה לי הדבר שבאמת כאילו מאפשר לי בסוף לקום ולנסות ולהתאמץ. הידיעה הזאת שאני צריך להשקיע בעצמי ולתת לעצמי כדי לחיות את החיים האלה. כי אני לא במצב נורמלי ואני לא

במצב שמאפשר פשוט עוד להתעלם. אני לא יכול להתעלם מעצמי יותר. אני חייב לתת את העבודה. ויש שמים שאני לא זוכר את זה. יש שימים שאני מרוסה כל כך ואני לא יכול לוז מהמיטה. אבל אני לא יכול לוותר על עצמי. אני צריך להמשיך להילחם.

ואני אצטרף אליו באיזשהו אופן של אמנם אני לא מתמודדת עם הפוסט טראומה, אבל אני כן מתמודדת עם הפוסט טראומה.

בוודאי. א ובאמת לאורך כל הדרך כאילו בהתחלה אמרו לי תדאגי לעצמך תדאגי ואמרתי להם מה זה לדאוג לעצמי מי כן מתי זמן לדאוג לעצמי יש לי כאילו זה לא אפשרי אה באמת ראיתי לאורך הדרך שאם אני דואגת לעצמי ועם הילדים כאילו גם גם הילדים גם המשפחה גם הסביבה כאילו ברגע שאנחנו עברנו שאני עברתי תהליך והילדים עברו תהליך גם אבל א כשאני עברתי תהליך ואני דאגתי לעצמי גם א גם לטיפול שלי גם באופן כללי שאני אוכל כמו שצריך ואני אצא ואני אפגוש חברות ואני אהיה בקבוצה של עוד נשות פצועים וארגיש שייכות באיזשהו מקום זה נתן לי המון המון כוח ואפשרות להתקדם ומם בהתחלה אמרתי בסדר עזבי את עצמותך עזבי בסדר חכי עם זה עוד יגיע אבל

לא עכשיו ברגע שהבנתי שכן זה עכשיו גם בקושי גם אשפוז גם ילדים גם עבודה לא משנה מה עכשיו זה הזמן אמ אז אז אני התעצמתי ואני אפשרתי לעצמי לעזור להיות בשבילו. א אני חושבת שזה גם מאוד מאוד חשוב גם לשים להם באופן כללי שהפצוע הוא פצוע והמשפחה שלו היא איתו בתוך הדבר הזה. א וחשוב חשוב גם לדאוג להם והרבה כאילו כשדאגים להם זה בעצם לדאוג לו כי הרבה פעמים אצל מאיר א הוא לא רוצה שיבואו אליו או שידברו איתו או שזה אבל כשבאים דרכי זה מאוד מאוד לשמח גם אותו כאילו בסוף זה נותן גם לא את הכוחות אז אני כן אסיים גם בזה אבל באמת זה היה לדאוג לטפל לטפל ולהיות במקום ש

שאתה מרגיש חלק זה מאוד מאוד חשוב

ת אני מהצד מסתכלת עליכם ואחד הדברים שאני רואה זה הסביבה התומכת באמת שאפשרתם לו ונתתם ואני חושבת שה האימון ביניכם באמת אתה רוצה להילחם על החיים שלך וכולי וכולי כי יש לך בשביל מה אישה וילדים וכל המעטפת הזאתי כל כך חשובה. אני חושב שזה עוזר הרבה יותר להתמוד עם הפוסט טראומה כשיש לך מעטפת מעט מעטפת באמת חמה ותומכת ואני מסתכלת עלייך ואני שוב הצלצול הזה בדלת וישר ראיתי אותך ככה מרגיעה אותו וזה תמונה כז שלא יוצאת לי אני וואו אני אומרת וואו איזה רגישות כאילו כל דבר קטן אשים לב לשני רגע איך הוא מרגיש עכשיו איפה הוא נמצא עכשיו זה כן זה הדהים אותי

זה חלק חלק מהיום יום על לראות את זה כן

זה להיות שם בשבילו בלי לא יותר מדי למצוא את האיזונים זה הכל עניין של איזונים כן כל עניין

חשבתי לך ממש לסיום אה את חייבים להסתכל אחד על השני ולהגיד משפט משפט אחרי כל מה שעברתם אחרי ה טלטלה המטורפת הזאת איזשהו משפט חיזוק אחד לשני נמר לי אני אוהבת אותך גם כשאתה לא האיש שלי. זה גם את האיש הזה אני אוהבת. אמ גם אם את לא אוהבת להיות גיבורה זה בסוף מי שאת וא את לפעמים מרגישה שאין לך עוד כוחות ואין לך עוד מאיפה לשאוב וגם את לא רוצה עוד לשאוב כוחות ואיכו זה קורה בכל זאת איכשהו תמיד מצליחה למצוא את הכוחות האלה לעשות מה שצריך ו אני מקווה שאני אוכל לעשות יותר

ולעזור יותר אבל עצם זה שאת מצליחה שוב ושוב ושוב זה פשוט מודל השרא

וואו זה ממש סיפור על שני גיבורים תודה רבה לכם אני ממש מודה לכם שהגעתם לכאן זה היה כל כך חשוב כי אתם באמת פה של כל כך הרבה זוגות לצערנו הרב שמתמודדים עם זה ועם ישראל צריך להכיר בזה ולהיות מודע לזה זה ולדעת לדעת מה אתם עוברים. אז תודה שהשמעתם את הקול הזה.

תודה לכם על האופציה.

שירה ומאיר גיבורי מלחמה שנלחמו בשיניים על עצמם, על ביתם ועל שפיותם. עם כלבי נאמר עלינו ואכן הזוג הזה לימד אותנו שיעור גדול בחיים. היא ממשיכה לשיר גם אם זו שירה חדשה והוא עדיין מאיר גם אם ממקום אחר. เฮ