מסרים מחכמת שלמה: פרק 8 - יום המוות - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב לכולם. אנחנו ממשיכים בלימוד חוכמת שלמה בספר קהלת, פרק ז'. אומר שלמה המלך: פסוק שנראה מאוד תמוה. אפשר לומר שיום המוות הוא טוב יותר מהיום שבו האדם נולד? פותח שלמה את הפסוק ואומר: "טוב שם משמן טוב", כלומר אדם שמתפרסם שמו כאדם ישר, ירא שמיים, בעל מידות טובות, זה יותר טוב אפילו מאשר שמן טוב. מה זה "שמן טוב"? הכוונה בושם משובח. היום יש בשמים על בסיסים שונים, אז הבושם היה על בסיס של שמן, היו משרים צמחי בושם בשמן או שהיו סוחטים צמחי בושם ועושים מהם שמן. אבל שמן טוב הכוונה בושם משובח. אם יש לך שם טוב זה יותר טוב מבושם משובח. בושם משובח, אומרים חז"ל על הפסוק הזה, עד כמה הוא מתפשט?

התבשמת כאן - מריחים אותך לשלושה מטר. בושם עוד יותר חזק - מגיע לחדרים הסמוכים. אבל שם טוב יכול למלא את כל העולם כולו. על זה אומר שלמה המלך "ויום המוות מיום היוולדו". בואו נעמוד באמת על שאלה מאוד מעניינת, בניגוד גמור לכאורה למה שמקובל בעולם. בעולם מקובל לחגוג ימי הולדת. יש בזה היגיון? לכאורה, יום ההולדת היה צריך להיות יום של אבל. לכאורה כך. אדם שיש לו 70 מיליון דולר, איבד מיליון דולר ואחר כך עוד מיליון ועוד מיליון, בכל פעם שהוא איבד מיליון הוא אמור לחגוג? יש לאדם 70 שנה לחיות בעולם. איבד שנה ועוד שנה ועוד שנה - על מה הוא חוגג? הרי כל יום הולדת אומרים "בן שנה", "בן שנתיים" - פירושו של דבר שנגמרו

שנתיים מהחיים. הגיע לגיל 50 - 50 שנה הלכו. זאת אומרת, כל שנה מתקרב יותר למוות. אז על מה החגיגה ביום ההולדת? חז"ל במדרש על הפסוק הזה משיבים את התשובה. אומרים חז"ל: משל לאדם שהגיע לחוף הים, לנמל, מקום שעוגנות שם האוניות, והנה הוא רואה אונייה שיוצאת לדרכה ואונייה שנכנסת עכשיו, באה מהים לאחר מסע של כמה חודשים, עוד בימים ההם. והנה הוא רואה שהאונייה שיוצאת לדרכה, כל הנוסעים עומדים שם על הסיפון של האונייה, בחוף יש המונים שמריעים להם וברגע שהאונייה מתחילה להפליג, כולם מוחאים כפיים, מנופפים לשלום, שמחה גדולה, מפריחים בלונים, אווירה טובה. האונייה יוצאת וכל קרובי המשפחה באים להיפרד מהחבר'ה שנוסעים. אבל

האונייה שנכנסה, באה לאחר המסע ונכנסה כדי לעגון, המקום היה ריק. בפרט אז, לא היו טלפונים להודיע מתי באים, מתי מגיעים. אז אנשים יורדים בשקט מהאונייה וכל אחד מתפזר, כולם פונים לעיסוקיהם. אמר אותו אדם חכם: עולם הפוך ראיתי, היה צריך להיות בדיוק להפך: האונייה שחזרה בשלום אחרי שעברה את כל התלאות של הים, כל הסערות - היו צריכים כולם להריע ולשמוח שכולם הגיעו בשלום. האונייה שיצאה - היו כולם צריכים להיות בדיכאון. לך תדע מה הם יעברו עכשיו בים. היא תגיע למחוז חפצה? אילו סערות תפגוש בדרך? אולי היא תטבע בכלל? מה כל החגיגה הזאת שאנשים מריעים ושמחים? אומרים חז"ל: בדיוק אותו דבר כשתינוק בא לעולם, זה בדיוק כמו

האונייה שיוצאת לדרך. לך תדע מה יעבור עליו בחיים: יעבור חיים נכונים, חיים טובים, חיים של סבל, חיים של מצוות, של עוונות? אתה לא יכול לדעת מה יהיה איתו בחיים. לעומת זאת, אדם שכבר עבר מסלול חיים שלם, מגיע ליום המוות, אבל כשהוא מסתכל לאחור הוא רואה כמה דברים טובים הוא עשה, כמה מצוות, כמה חסדים, כמה תורה הוא למד. מסתכל לאחור - רואה שיש לו מטען עצום אז הוא שמח, כי בעצם זו האונייה שעכשיו עברה את כל הסערות של הים והיא מגיעה בשלום. על זה אמר שלמה "טוב שם משמן טוב", ואדם כזה שיש לו שם טוב - "יום המוות מיום היוולדו", כי ביום שהוא נולד אף אחד לא ידע להיכן הוא יגיע, האם הוא ילך בדרך טובה או בדרך רעה? אבל

כשאתה רואה שהוא הגיע ליום הפטירה שלו ויש לו שם טוב בעולם, כולם יודעים: אדם ישר, אדם נאמן, תלמיד חכם, עסק בתורה, כל אחד לפי הדרגה שלו גם. הוא לא נהיה רב גדול, אבל לפחות קבע עיתים לתורה כל יום, היו לו את הזמנים שלו. אדם כזה, עליו נאמר שיום המוות יותר טוב מיום היוולדו. עכשיו נבין מה פשר חגיגות ימי ההולדת. כשחוגגים יום הולדת, לא חוגגים על כך שנשרפה לו שנה מהחיים, שהוא ימות יותר מהר. על זה אין מה לחגוג. חוגגים על כך שעברה עוד שנה שהוא התקדם בחיים, שהוא עשה דברים טובים בשנה הזו. אז כשמדובר בילד - למד ללכת, למד לדבר, למד לשיר, למד חוכמות, מתקדם יותר. כל שנה כשיש יום הולדת, ובאמת כותב הבן איש חי

שביום ההולדת האדם צריך לקחת לעצמו קבלות לקראת השנה הבאה כי חלפה שנה, בניתי את עצמי בשנה הזו, עכשיו בואו נראה מה אני עושה שנה הבאה, איך אני מתעלה יותר, איך אני מתקדם יותר. זה הסוד של הפסוק "טוב שם משמן טוב". יש כאן גם משחק מילים, "שם", "שמן", פתח ב"טוב", סיים ב"טוב", אבל המסר שמסתתר כאן: "ויום המוות מיום היוולדו" - אצל אדם כזה שזכה באמת לעבור מסלול בריא וטוב. פסוק ב' בפרק ז': שלמה, כאדם חכם עם איי-קיו הכי גבוה בהיסטוריה, אומר גם כאן את ההפך ממה שרוב האנשים סבורים. רוב האנשים בעולם מקבלים שתי הזמנות - הזמנה לחתונה בבאר שבע, הזמנה לשבעה, אבלים יושבים בעפולה, והוא לא יכול להיות בשני המקומות באותו

ערב. הוא צריך לבחור, שני המקומות חשובים, יש מצווה לשמח חתן וכלה, יש מצווה לנחם אבלים, הוא אמור לבחור בין שני המקומות. הדחף הטבעי של האדם - לאיפה הוא היה מעדיף ללכת? לבית המשתה, שם אוכלים ושותים ורוקדים ושמחים. מה יש לי ללכת לדיכאון הזה של בית האבל? שלמה, שהיה חכם, הוא אומר: תדע שזה הפוך: "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". למה? אבל שם אני איהנה פחות. אומר שלמה: "באשר הוא", כלומר המוות, "סוף כל האדם, והחי ייתן אל ליבו". הלכת לחתונה, שרת, רקדת, אכלת, שתית, יצאת - לא קיבלת מזה הרבה לחיים. הלכת לבית האבל, אתה שומע דרשות, או אפילו בלי דרשות, עצם המעמד הזה שאתה נמצא שם, פתאום האדם מתחיל לדון עם

עצמו: יום יבוא, גם אני אעזוב את העולם אז מה עשיתי כל החיים האלה? מה אני לוקח איתי לעולם האמת? כי כידוע, האדם האמיתי זו הנשמה, הגוף סוג של בגד, סוג של לבוש. אם היינו בלוויה וראינו שקברו בן אדם, קברנו את הבגדים שלו, לא אותו. האדם עצמו, ה"אני" עצמו לא מת אף פעם. שאגב, זו ידיעה מאוד חשובה שחייבים ללמד אותה את הילדים שלנו, שהאדם האמיתי לא מת אף פעם, ה"אני" שלנו, עם כל התחושות והרצונות והמחשבות - האדם האמיתי לא מת. קברנו אדם - קברנו את הבגדים שלו, אבל ה"אני" ממשיך. כמו כשתינוק נולד ומוריד את השליה כי פה הוא לא צריך אותה - האדם עוזב את העולם, מוריד את הגוף, אבל ה"אני" האמיתי שלו ממשיך להתקיים הלאה.

כשאדם בא לבית האבל והוא זוכר, האדם הזה פגשתי אותו, דיברתי איתו, צחקנו ביחד - מה קורה איתו היום? הוא מתחת מצבה. זה נותן לו חשבון נפש. "והחי ייתן אל ליבו" - מה אני עושה בחיים? האם אני עובד על השותף שלי, מרמה אותו בכספים ולוקח לכיס? אבל מה יצא מזה? שאני איהנה מעוד קצת אוכל גזול? אבל אחרי 120 אני מגיע לעולם האמת ונותן דין על כל זה. האם הנחתי היום תפילין? איך ההתייחסות שלי לאשתי? כל אלה נקודות שאדם עושה איתן חשבון נפש דווקא בזמן שהוא מגיע לבית אבל. לכן אומר שלמה: נכון שהדחף ללכת לבית משתה, אבל תשמע לי, כאדם חכם, "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה". לאחר שהוא אמר "טוב" שנראה מנוגד לתפיסה

האנושית, מוסיף עוד "טוב" שמנוגד לתפיסה האנושית: "טוב כעס משחוק, כי ברוע פנים ייטב לב". פה הוא מדבר על אלוקים. לפעמים אנשים כועסים: למה חטפתי סטירה מאלוקים? למה הוא עשה לי את זה? הייתי רוצה להרגיש אחרת, למה אני סובל באותו תחום? אומר שלמה: תדע לך, יותר טוב הכעס שאלוקים כועס על האדם, ולפעמים גם סוטר לו, מאשר רק יחייך אליו ויצחק איתו, "כי ברוע פנים ייטב לב". רוע הפנים הזה שהקב"ה מראה לאדם, זה עצמו מטיב את ליבו של האדם, מתקן אותו, מחזיר אותו למסלול. ובאמת רואים את זה, אנשים שכל חייהם היו בשגרה ובכלל לא עשו חשבון נפש, לא ניסו להשתנות, הגיע איזה זמן, איזו תקופה קשה, חטפו כמה סטירות מכמה כיוונים -

לפתע מתעוררים לעשות חשבון נפש, בודקים מה אני בסדר, אני לא בסדר, מתחיל להשתנות. אז יוצא שמהסטירה שהוא חטף יצא לו רק טוב. אז גם כאן אומר שלמה: תדע שגם בעניין הזה "טוב כעס משחוק". אפילו שאדם לא אוהב את זה שהקב"ה כעת בא איתו בהקפדות, אבל תדע שיצא מזה רק טוב. פסוק ד': אדם שהוא חכם, ליבו נמצא בבית אבל. הוא לא אומר שליבו נמצא באבלות. החכם, זה לא שהוא נמצא בעצבות. צריך לדעת, עצבות היא הדבר הכי גרוע בעולם. אפילו אדם שחטא ונכשל בעבירה - אסור לו להיות עצוב. מותר לו לכעוס על עצמו, לדרוש מעצמו, "למה עשיתי את הטעות הזאת?" אבל שלא ייכנס לדיכאון. עצבות דומה לנעילה מרכזית. יש רכב, חלונות, זכוכיות, הכול פתוח,

דלתות. לוחצים על כפתור בשלט - הכול ננעל. זוהי עצבות. עצבות היא נעילת מערכות מרכזית של כל מה שיש לאדם. עצבות היא דבר נורא. צריך לברוח מעצבות כמו מאש. כשאני לא בסדר, אז צריך לדרוש מעצמי להשתנות, אבל לא להינעל, כי העצבות מביאה את האדם לחוסר מוטיבציה, מביאה אותו אפילו להגיד "כאשר אבדתי אבדתי" ורק לשקוע בתוך עצמו. אז מה פירוש "לב חכמים בבית אבל"? לא שלב חכמים באבלות, אלא החכמים הם תמיד זוכרים שיש את העניין הזה של בית אבל. כמו שאמר לפני, "והחי ייתן אל ליבו". מפקחים על המעשים שלהם, בוחנים את עצמם, תמיד נמצאים בבדיקה: "האם זה מתאים לרצון השם? האם זה מנוגד לרצון השם?" זה הפירוש "לב חכמים בבית אבל",

כלומר תמיד הוא זוכר את היום שבו יבוא לעולם האמת. "ולב כסילים בבית שמחה" - אדם שהוא כסיל, רק מחפש להתהולל ולא מעניין אותו בכלל מה הלאה, אם הוא בסדר או לא בסדר. הנושא הזה לא מטריד אותו בכלל. יש סיפור שמופיע בספרים ישנים מלפני מאות שנים עם מוסר השכל גדול. אדם אחד, איש עסקים, הפליג באונייה לרגל עסקיו, והוא אמור לרדת באותה מדינה זרה לימים ספורים רק לסגור כמה עסקאות, לתפוס את האונייה הבאה ולחזור למדינה שלו. והנה כשהאונייה מתקרבת לחוף הוא רואה שהחוף הומה אדם, אבל זה לא עניין אותו, כל מדינה עם העניינים שלה. כשהורידו את הכבש של האונייה הוא הזדרז לעמוד שם, כמו שיש כאלה כשהרכבת עומדת לעצור, עומדים ליד

הדלת, רוצים להזדרז להיות ראשונים. אז הוא עמד שם, הוא היה מאוד ממהר, יש לו זמן קצר, צריך להספיק הרבה. עמד שם. ברגע שהורידו את הכבש, הוא הראשון שהתפרץ החוצה וירד. כשירד אל החוף, להפתעתו הוא רואה שהמבטים של כולם, כל ההמונים שנמצאים שם, מופנים אליו. נגשו אליו כמה שרים נכבדים לבושי הדר, כמו בימים ההם שהיו לובשים בגדים מיוחדים, כרעו ברך לפניו, "שלום, אדוני המלך". אתם עושים ממני צחוק? מה זה מלך? אין לי זמן עכשיו בשביל משחקים. יש לי עסקים פה. אמרו לו: אדוני, על פי החוק שלנו, מעכשיו אתה המלך. מנסה להבין אם עובדים עליו או לא, הוא רואה שלא עובדים עליו. מעלים אותו לכרכרה מלכותית, לקחו אותו לארמון.

ההמונים מריעים לו, כתר מלכות, בגדי מלכות. יושב על כיסא המלוכה בארמון שם. ניסה לראות: ניתן הוראות, נראה אם יבצעו או לא. מה שהוא אומר עושים כולם. ראה שזה רציני. שבוע, שבועיים, חודש, התרגל למצב החדש. שאל כמה פעמים את השרים, את המשרתים שמגישים את האוכל: מה קרה כאן? למה דווקא בחרו בי? מי אני בכלל? אמרו לו: על פי חוק אסור לגלות. מנסה מאחורי הקלעים, כולם מתחמקים, אף אחד לא רוצה לגלות לו. התחיל ליהנות מהמצב החדש שהוא מלך. אבל הוא היה חכם, אמר לעצמו: שלא תעז לתת לעצמך להתרגל למצב הזה, כי כמו שאתה לא יודע איך זה בא אתה לא יכול לדעת איך זה ייגמר. תבדוק ותחקור, אל תהיה אדיש. תנסה להבין מה קורה, אתה חייב

לפצח פה את החידה הזאת. ראה את אחד העובדים שם בארמון, אדם כזה נוח, חביב, החליט לקרב אותו. מתנות, פרסים. ההוא מלך, נותן הוראות ודאג לו לכל צרכיו. אחרי שממש קנה את ליבו, יום אחד כשהיו לבד בחדר אמר לו: יש לי בקשה ממך, תגיד את האמת, מה פתאום בחרו בי להיות מלך? ההוא נבהל: אדוני, אסור לי לגלות. יהרגו אותי על פי חוק. אמר לו: אני המלך, אל תדאג, לא יעשו לך שום דבר, מבטיח לך שלא אגלה אבל תספר לי מה פתאום בחרו בי. אמר לו: טוב, אתה כל כך עזרת לי, אדוני המלך, אני אסביר לך. בעבר היו כאן מלכים עריצים, דיקטטורים, עשו פה מהפכה בשלטון וקבעו על פי חוק, כל שנה מחליפים מלך. על פי תאריך מסוים, השרים מגיעים לחוף

הים, הראשון שיורד מהאונייה, הם יש להם טביעות עין, רואים אדם חכם, יכול לנהל מדינה - ממנים אותו למלך. ובאמת זה עובד יפה, כל השנים שמאז חוקקו כאן את החוק הזה, המדינה מתפקדת נפלא, איך אומרים? מטאטא חדש מטאטא טוב, רוצה להוכיח את עצמו אז הכול פועל. ההוא נבהל, אומר לו: רגע, אז זאת אומרת שכשתסתיים השנה יורידו אותי מהמלכות? אומר לו: צר לי לומר לך, אבל כן. ומה עושים עם המלכים הקודמים? תעשה טובה, אל תבקש ממני לגלות. הפציר בו - גילה לו: באים חיילים ביום ההכתרה, לאחר שמלאה שנה, מעלים אותו לסירה, שטים איתו לאי בודד, ג'ונגל, מניחים אותו שם וחוזרים. הוא אומר: ככה לבד, בג'ונגל? הוא אומר: זה החוק, כתוב בחוק על

האי המסוים הזה, מורידים אותו וחוזרים. פה דואגים לאינטרס של המדינה, לא אכפת מאף אחד. אמר לו: אז גם לי יעשו את זה? ייקחו אותי...? אמר לו: כן, אבל אתה המלך. תחשוב לבד מה אתה יכול לעשות שם. אמר לו: טוב שאמרת לי. מיד למחרת נתן הוראה לשלוח לאותו אי בודד כלי עבודה, חומרי בנייה, בנאים, פועלים, בנה לעצמו ארמון פאר, בנה שם בתים, הפך את המקום לעיר של נופש. הוא המלך, מי יגיד לו מה תעשה ומה תפעל? כשביום השנה באו השרים, כרעו לפניו ברך ואמרו "אדוני המלך, מודים לך על השירות, על פי חוק מעלים אותך לסירה לאי פלוני", הם היו רגילים, כל מלך שהיו באים לומר לו שעכשיו מורידים אותו לאי, היה מתחיל להתפרע, להשתולל - "אל

תעשו לי את זה!" פורץ בבכי, "איך אתם גורמים לי...? אני המלך שלכם!" אומרים לו "זה החוק". והוא מחייך, לא מוטרד, "אין שום בעיה, בואו". ראו שאפילו לא צריך לקשור לו את הידיים כמו כל המלכים הקודמים. בשמחה עולה לסירה, שט איתם, ירד שם והפך להיות המלך של אותו האי עם כל מה שהוא הכין לעצמו לפני. הסיפור הזה משל גדול לאדם שבא לעולם. יש אדם שבא לעולם והוא מתרגל להנאות של העולם, והוא אומר "בוא נזרום, נהנה מהמצב". הוא לא מנסה לחשוב על מה יהיה בסוף השנה, מה הלאה, כשאני אגיע למקום אחר, מה יש לי שם? יש אדם חכם, שבעודו בעולם הזה כבר הוא צובר לעצמו מעשים טובים, שולח לשם, מכין חבילות, מצוות, מעשים טובים, מעביר את

הכול לשם. כשמגיע היום שהוא צריך לעבור לשם הוא לא נמצא בעצבות. על זה נאמר "ותשחק ליום אחרון". המזמור "אשת חיל" המפורסם, בפשט מדבר על הרעיה היהודייה, מי זוכה לאישה נפלאה כזו, "ותקום בעוד לילה ותיתן טרף לביתה, "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר"? בפשט זו האישה. אבל איפה כתוב "אשת חיל"? באיזה ספר? ספר משלי של שלמה המלך. אז המשל הוא אמיתי, שהוא מדבר על הרעיה. אבל מה הנמשל? "אשת חיל מי ימצא" זוהי נשמתו של אדם צדיק. מי זוכה לנשמה כזו ש"ותקום בעוד לילה", פה הערב הציבור שהגיע זה גם סוג של "ותקום בעוד לילה", להישאר עד חצות לילה בשביל סליחות וללמוד ביחד ולהחכים ביחד זה גם בגדר "ותקום בעוד לילה", שזו נשמת אדם

צדיק. וכך "בטח בה לב בעלה" וכו'. מה נאמר שם עוד? "ותשחק ליום אחרון". כל אדם רגיל, כשמדברים איתו על היום שהוא יעזוב את העולם, הוא נלחץ, "לא רוצה לחשוב על היום שאני אעזוב את העולם, "רוצה להמשיך, שהכול יזרום". אבל אדם שהוא יודע שהוא הולך בדרך נכונה, הוא לא מפחד מיום המוות. מספרים לו על המוות - הוא מחייך כמו אותו מלך. אומרים לו "עכשיו צריך ללכת לאי ההוא", הוא אומר: אין שום בעיה, יש לי שם אוצרות שצברתי לעצמי. זה מה שאומר כאן שלמה המלך, "לב חכמים בבית אבל". לא שהוא מתאבל, לא שהוא עצוב, הוא מלא שמחת חיים, אבל בחוכמה שלו הוא תמיד יודע: יום יבוא שאני אגיע לשם. מעכשיו צריך לדאוג לעתיד, "איזהו חכם הרואה

את הנולד". "ולב כסילים בבית שמחה", "אכול ושתו כי מחר נמות". "טוב לשמוע גערת חכם" - אומר שלמה, לכן אדם שמבין את זה, "טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים". שיר של כסילים הוא מחניף לך, אומר לך כמה אתה נפלא, כמה אתה טוב, מה שאתה רוצה לשמוע זה מה שהוא אומר לך, בלב הוא אומר דברים שונים, אבל בחוץ הוא משמיע לך זמירות שאתה אוהב לשמוע. אומר שלמה: תהיה חכם, "טוב לשמוע גערת חכם" - יותר טוב לשמוע אדם שאומר לך "צריך להשתנות בזה, "זה בסדר אבל זה לא בסדר, פה תתקן את עצמך" עדיף. עדיף לשמוע אותו מאשר לשמוע שיר של כסילים שרק אומר לך כמה אתה יפה ואתה חכם ואין כמוך בעולם, אבל לא הרווחת כלום לעצמך. ובאמת רואים

אצל גדולי ישראל כמה אהבו ללמוד מוסר, כמה רצו לתקן את עצמם. מי לנו גדול מהגאון מווילנה בזמנו, שהיה גדול הדור, ועד היום לומדים את הספרים שלו, עומדים נפעמים מהגאונות של הגאון מווילנה, רבי אליהו מווילנה, והיה חסיד וקדוש בהנהגה שלו. אבל היה ידוע לכל אנשי עירו, שכשהמגיד מדובנא, היה בעל מוסר גדול, היו לו הרבה משלים יפים, הוא כל דבר שהיו אומרים לו - היה מיד מוצא משל, כל פסוק שיש קושיה - היה מסביר על ידי משל. גאון במשלים היה הגאון מדובנא, עד היום המוסר שלו נפלא מאוד. היה ידוע, בכל פעם שהוא בא לעיר לווילנה, הוא היה גר בעיר אחרת, בדובנא, אבל כל פעם כשהיה מגיע לווילנה, הגאון מווילנה היה שולח לבקש ממנו

שהוא רוצה שייתן לו מוסר. היו מביאים אותו לגאון מווילנה והיה יושב לפניו. הוא גדול הדור, היה יושב לפניו כמו תלמיד לפני הרב. "תן לי מוסר, מה צריך לתקן, מה צריך להשתנות, מה נכון לעשות?" הוא אהב את דברי התוכחה, אהב את דברי המוסר כי רצה להתעלות, רצה להיות מושלם. הוא לא אמר "אני גדול הדור, מה פתאום עכשיו שהרב הזה ייתן לי מוסר?" הוא רוצה לשמוע, הוא רוצה להחכים. אגב, מספרים שפעם הגיע המגיד מדובנא לווילנה, ראו אותו ברחוב, רצו להגיד לגאון מווילנה שראו את המגיד מדובנא. ידעו שברגע שאומרים לו הוא אומר "תקראו לו". אבל הם לא ידעו שהמגיד מדובנא באותו רגע הגיע מהדרך, היה עייף, מותש. אז היו עגלה, סוסים. והמגיד

מדובנא מיד: תגידו לו שיבוא. הוא היה מאוד מכבד, זה גדול הדור, גם יותר צעיר ממנו. אז היה קורא לו, בא לפניו. והגאון מווילנה, כדרכו יושב לפניו, עכשיו הוא רוצה לשמוע מוסר איזה 40 דקות, שעה מפרשת שבוע, שיחת מוסר. והוא היה עייף ורעב, בא מהדרך, הוא צריך לתת עכשיו שיחה של 40 דקות-שעה שיחת מוסר? אמר לגאון מווילנה: משל למה הדבר דומה. הגאון ידע, תמיד יש לו משלים בשביל לתת מוסר. כפרי אחד התבקש על ידי אשתו, אמרה לו: אני חסכתי כסף, תקנה עיזה שנותנת חלב, שכל בוקר נחלוב את העיזה, יהיה לנו חלב למשפחה, אולי גם קצת למכור. אז הוא צריך עכשיו ללכת לעיר, מרחק הליכה של חצי יום ולקנות את העיזה ולחזור איתה חצי יום. היה

שוק שם. לקח את הכסף, בא לצאת, אשתו מזהירה אותו, היא לא סומכת עליו. זה מצוי שאישה לא סומכת על בעלה. אתה זוכר - לא עז. עיזה שנותנת חלב. תוודא שהיא נותנת חלב. אמר לה: בסדר, הבנתי. יצא, היא צועקת לו מהחלון: לא עז. עיזה. תזכור, תשים לב, שלא יעבדו עליך. בערב חזר אחרי מסע של הליכה רגלית חצי יום, קנה שם וחזר והביא איתו את העיזה. רק הגיע עם העיזה, אישה טיפוס לחוץ, יצאה מיד לחצר, התחילה לחלוב אותה, לא יצאה אפילו טיפת חלב. התחילה לצעוק על בעלה: טיפש שכמוך! כמה הזהרתי אותך! אמרתי לך עיזה שנותנת חלב! מה הבאת? אמר לה בעלה: זאת עיזה שנותנת חלב, אבל כדי שהעיזה תיתן חלב צריך לתת לה קודם לאכול ולשתות, שהיא קצת

תנוח, תירגע. אחר כך היא יכולה לתת חלב. אמר הגאון מווילנה לאשתו: תביאי מהר ארוחת צהריים, תביאי שיאכל משהו, ישתה משהו, קצת ינוח, אחר כך שייתן לי מוסר. הבין מהמשל כבר את הרמז שרצה לומר לו המגיד מדובנא. על כל פנים, חכמי ישראל תמיד אהבו מוסר. יש סיפור על אחד מאדמו"רי בית גור, שכשהיה ילד קטן בן 9 סבו ידע שהנכד הזה הוא הבכור, הוא עתיד להיות האדמו"ר. אחרי בנו הוא יהיה האדמו"ר, ינהיג קהילה גדולה של חסידים אז היה משקיע בו הרבה ללמד אותו גמרא, משנה, הלכה. ידוע, מי שרוצה להיבנות טוב צריך ללמוד גמרא. לא רק הרצאות ומוסר. גמרא זה דבר שבונה את האדם באופן נפלא, מיישר לו את החשיבה, נותן לו חריפות וחידוד במוח

שלו. גם הלך חשיבה תורני, כשלומדים גמרא עם הקושיות והתירוצים ומהלכים, המוח מקבל הלך חשיבה תורני. אז הוא היה משקיע בו הרבה, יושב ללמוד איתו חברותא, כמה שהזמן שלו היה יקר - יושב ללמוד איתו חברותא, משקיע בו, זה עתיד להיות האדמו"ר. יום אחד ראה הסבא את הנכד שעיניו אדומות, רואים שהוא בכה. שאל אותו: קרה משהו? אמר לו: כן. -מה קרה? מישהו ציער אותי. -כל כך ציער אותך עד שבכית? הוא אומר לו: כן. הוא רצה לדעת איך הנכד מתנהג כשמישהו מצער אותו ומכה אותו, איך הוא מגיב? גם הוא מרביץ בחזרה? אמר לו: ומה עשית לו אתה אחרי שהוא ציער אותך? אמר לו: אני נישקתי אותו. לתשובה הזאת הוא כבר לא ציפה. מה פירוש נישקת אותו? מי

זה היה? אמר לו: זה היה ספר מוסר. ישבתי ללמוד ספר מוסר, ראיתי כמה אני לא בסדר, צריך לתקן את המידות, בכיתי. כשסיימתי, סגרתי אותו, נישקתי אותו כי הוא עזר לי, הוא מלמד אותי מה אני בסדר, מה אני לא בסדר. אנשים בעלי מדרגה רוצים לשמוע "מה אני לא בסדר", רוצים להשתנות. מספרים על אותו נכד, למד באחד הלילות כל הלילה חברותא עם חבר שלו בבית המדרש והלך להתפלל בנץ, 04:30, 05:00 בבוקר הלך להתפלל. אחרי התפילה אכל משהו, הלך לישון. הסבא בשעה 11:00 בבוקר עובר, רואה אותו ישן. הוא לא ידע שהוא למד כל הלילה, חשב שהוא לא קם, הפסיד זמן קריאת שמע, הפסיד תפילה במניין. הסבא נבהל, העיר אותו בעדינות. אחרי שהתעורר, נטל ידיים,

ישב. ישב לידו הסבא והתחיל להסביר לו מה החשיבות של תפילה במניין וכמה חבל להפסיד זמן קריאת שמע, מדבר איתו על כל החשיבות של התורה, של המצוות, העולם הזה ארעי, מה לוקחים איתנו לעולם הבא - רק תורה, מצוות ומעשים טובים. והוא יושב 20 דקות, מקשיב לשיחת המוסר של הסבא. אחרי שסיים הסבא, אמר לו: ואני מקווה שזו הפעם האחרונה, שפעם הבאה אתה קם בזמן ומתפלל. אמר לו: סבא אני למדתי כל הלילה, התפללתי בנץ במניין, הכול בסדר, אחר כך הלכתי לישון. הסבא נבהל: אז למה לא אמרת לי בהתחלה? 20 דקות אתה נותן לי לדבר? אמר לו: סבא, עד שיש לי הזדמנות לשמוע ממך מוסר, אני אפסיד את זה? תגיד מוסר, אחר כך אני אגיד לך שאני הייתי בסדר,

אבל זו הזדמנות לשמוע. זו גדולה של אנשים שרוצים לשמוע ורוצים להחכים. על זה אומר שלמה המלך: "טוב לשמוע גערת חכם מאיש שומע שיר כסילים". יש אנשים רק אוהבים לשמוע כמה אתה טוב וכמה אתה נפלא ואין כמוך בעולם. הרמב"ם מעיד על עצמו, איגרת ששלחו אליו עם ביקורת על הפסיקה ההלכתית שלו. זו הלכה שהוא כתב, ואיזה רב אחד שחלק עליו והביא הוכחות ובתוך דבריו כותב לו אותו רב שהוא מתנצל אם הוא פגע בו, שהוא מוכיח לו שהוא טעה. אז הרמב"ם קודם ענה לו תשובה עניינית, שעל פי ההלכה הצדק איתו וענה לו תשובות על כל השאלות, על כל הקושיות. ואחר כך הוא כותב לו: "מה שאתה מרגיש צורך להתנצל שכאילו פגעת בי, "תדע שאני יותר שמח במי

שמעמיד אותי על טעותי "מאשר באדם שמביא לי הוכחה שצדקתי". שמענו? הוא יותר שמח כשהאדם מוכיח לו "אתה טעית כאן". וההסבר פשוט, אם הבאת לי הוכחה שצדקתי - גם בלי ההוכחה שלך, הרי זה מה שהייתי סבור, הייתי ממשיך עם זה כי כך הבנתי תמיד. אבל אם אתה מוכיח לי שטעיתי אז אני שמח בך, כי בלעדיך הייתי נשאר בטעות שלי. הסתכלות גבוהה. ממשיך שלמה המלך: הסירים אלה הקוצים. כשלוקחים קוצים, שמים אותם מתחת הסיר. בזמנם לא היה גז, היו מבשלים על עצים. הקוצים, כשהם נשרפים, משמיעים קולות של נפץ כאלה. הוא אומר "כי קול הסירים" - כמו הקול של הקוצים מתחת הסיר, שמבשלים את האוכל, "כן שחוק הכסיל". הצחוק של הכסיל שהוא לועג מדברים שהם

חשובים ומכובדים, לועג לאנשים, מבזה אותם, משפיל אותם, והוא מרגיש שהוא צוחק. אבל הוא לא מבין שבצחוק הזה הוא בעצם כמו הקוצים האלה, שהם אומנם משמיעים קול, אבל הם נשרפים בעצמם. כך כשהאדם משתמש בפה שלו בצורה לא נכונה, הוא בעצם גומר את עצמו. "העושק" - הגזל שהיצר הרע גוזל מהאדם את החשיבה הנכונה, "יהולל חכם" - גם אדם חכם עם היצרים שלו יכול להיות אדם מתהולל. אם הוא לא ישב ללמוד ולהחכים ולהתיישר, "ויאבד את לב מתנה". יש לכל אדם לב שאלוקים נתן לו במתנה, לב טהור. אם הוא שומר על הלב הטהור הזה - ילווה אותו לכל החיים. כל אחד יראה את עצמו כשהיה ילד, כמה הלב שלו היה טהור, כמה הלב היה נקי. במהלך החיים דברים

משתבשים, דברים מתעקמים. והיסוד הזה הוא נכון גם לגבי שמחה. כמה פעמים שאלתי קהלים בהרצאות שונות: מה המצב הטבעי של המין האנושי - להיות אדם שמח או אדם עצוב? ותמיד היו דעות שונות בקהל, היו כאלה אמרו שהמצב הטבעי של המין האנושי להיות עצוב, אלה אמרו להיות שמח. והתחילו ויכוחים. איך נדע מה האמת? הרי אנשים מרגישים: שמע, אם אני עצוב, כנראה שזה המצב הטבעי. ובאמת כשרואים את רוב האנשים בעולם, כדי לשמוח הם צריכים סיבה. כלומר, בלי סיבה הוא לא מרגיש שמחה, רק אם סיפרו לו בדיחה או הרוויח משהו, קנה משהו שהוא מאוד רצה, עכשיו הוא שמח. אבל במצב רגיל הוא לא מרגיש שמח. לכן הנטייה הטבעית של אנשים להבין שהמצב הטבעי הוא

להיות עצוב, צריך סיבה כדי להיות שמח. והאמת היא לא כך. המבחן האמיתי יהיה כשבודקים את כולנו כשהיינו ילדים, באנו לעולם, מה המצב הטבעי של ילד - להיות שמח או עצוב? ילד מטבעו הוא שמח, הוא צריך סיבה כדי להיות עצוב. ילדים קטנים, תראו איך משתובבים, צוחקים. קרה משהו - הוא בוכה, מיד אחר כך נרגע. אפילו אחיו שהוא רב איתו באש וגופרית, תראה אחרי שעה - חברים טובים ולא קרה כלום והוא לא שומר טינה. לא כמו המבוגרים שמסובכים בכל מיני עניינים. בסדר, רבנו - רבנו, עכשיו חוזרים לשגרה. זאת אומרת, המצב הטבעי של האדם הוא להיות שמח. אז למה כשמבוגרים לא כך? צריכים לבדוק ולחפש מה בעצם קרה והשתבש במהלך החיים שאיבד לנו את

השמחה הטבעית שלנו. אבל המצב הטבעי הוא להיות אדם שמח. מה שהיצר הרע מכניס לאדם דאגות, מבלבל אותו בהסתכלות מעוותת על החיים, נותן לו במקום ללכת בדרך טובה, להימשך יותר לתאוות ויצרים - זה עצמו גומר לאדם את כל שמחת החיים ואת כל הטוהר ותום הלב שהיו לו בילדותו. אז איך מתגברים? ממשיך שלמה ומדריך אותנו: הוא אומר: תמיד תהיה "איזהו חכם הרואה את הנולד", תסתכל תמיד על אחרית דבר, "סוף מעשה במחשבה תחילה". גם אם ההתחלה נראית מאוד מרשימה, מאוד מפתה, אבל אתה יודע שאחרית הדבר תוביל אותך למקום לא טוב, אז מראש אל תיכנס לזה. לפעמים מדובר בעישון של משהו, לפעמים מדובר בהתנהלות שעכשיו בא לו לרדת על מישהו, אבל אתה יודע

שזה יוביל אותך למקום לא טוב. כמה פעמים אנשים ששאלו אותי, גם אחרי שיחות, שאלה פשוטה ששאלו: למה הוא לא מסתדר בשום מקום עבודה? למה לא הולך לו בזוגיות? אחרי כמה פגישות עוזבים אותו, מקומות עבודה? הוא חושב שזו איזו קללה שנדבקה בו, והוא לא יודע שזה "איוולת אדם תסלף דרכו", ההתנהלות שלו היא לא נכונה, הוא גורם לכולם להתרחק ממנו. בעבודה הוא תמיד מרגיש שהוא חכם יותר מכולם ומסתכסך עם הבוס שלו ורב עם האחרים, אז ברגע שמוצאים איזו סיבה לפטר אותו, מיד מפטרים אותו. כך גם בשידוכים, הוא נפגש, אז הוא בהתחלה נחמד, אבל על כל דבר עם האגו שלו עומד על שלו, משדר יותר מדי סוג של התבצרות עצמית, אז מתרחקים ממנו. אף אחד לא

יגיד לו "אתה אדם רע" כי הוא באמת לא אדם רע, הוא רק אדם שלא יודע איך להתנהל. אבל הוא בעצמו מזיק לעצמו, איוולת אדם תסלף דרכו. המשנה באבות אומרת "הווי קל לראש" - כשאתה עובד במקום עבודה, תהיה קליל כלפי מי שראש עליך. עכשיו הוא המנהל של העבודה? יכול להיות שאתה צודק, שאתה חכם יותר ממנו, שהאיי-קיו שלך הוא פי עשרה משלו, יכול להיות, אבל הוא עכשיו המנהל, הוא אומר לך "תעשה ככה" - אם הוא רוצה שתגיד לו שלדעתך עדיף אחרת, תגיד לו. הוא לא רוצה לשמוע, הוא המנהל, אתה יודע שהוא כועס עליך כשאתה אומר אחרת - אל תגיד. תלך לפי הרצון שלו. אמר לך משהו, אל תיפגע, תהיה גמיש, תהיה קליל כלפי מי שנמצא מעליך, כלפי מנהל

העבודה. זו משנה בפרקי אבות, "הווי קל לראש ונוח לתשחורת". מה זה "נוח לתשחורת"? גם אם אתה אדם מבוגר שהשטויות של הצעירים מוציאים אותך מהכלים, אתה אדם בן 40, יש לך ילד בן 17 ואתה לא יכול לסבול את ההתנהלות שלו, תהיה "נוח לתשחורת", תבין שהוא לא בגיל שלך, הוא לא בראש שלך, הוא עכשיו לומד להכיר את העולם. תלך לקראתו. "הווי קל לראש ונוח לתשחורת והווי מקבל את כל האדם בשמחה". יש שם גם "בסבר פנים יפות" שזו בעצם גישה של בין אדם לחברו. טוב אחרית דבר מראשיתו" - " תמיד תחשוב על התוצאה, לא על מה שאתה רוצה במיידי. "טוב ארך רוח מגבה רוח" - ביטוי מאוד מעניין. האדם מטבעו הוא דינמי, יש לו את הרוח שלו והוא מנסה

להתקדם. אומר שלמה: כשאתה רוצה למתוח את הרוח, תמתח לאורך, לא לגובה. "טוב ארך רוח מגבה רוח" - מה זה "ארך רוח"? מה זה "גבה רוח"? ארך רוח זו סבלנות, גבה רוח זה גאוותן. תרגיל את עצמך כשאתה עובד על המידות הפנימיות שלך, תרגיל את עצמך למידת הסבלנות, לא להגיב בחיפזון. על ראובן, שהיה צריך להיות גם עובד בבית המקדש, ראובן היה הבכור, בניו היו צריכים לעבוד בבית המקדש, גם המלוכה הייתה צריכה להיות לו, לא יהודה. שושלת המלוכה הייתה צריכה להיות מהבכור, מראובן, לא מיהודה. אמר לו יעקב: "פחז כמים, אל תותר". בגלל שאתה היית עם חיפזון, פזיזות, קיבלת החלטות מהירות - "אל תותר". מה זה "אל תותר"? אתה לא תהיה יותר מהאחים

שלך, אתה תהיה כמו כולם, ואת התפקידים הבכירים ניתן לאחרים כי במנהיגות אסור להיות פזיז. כך גם כל הורה, צריך לדעת, כל הורה הוא מנהיג בביתו. יש לך ילדים, יש לך משפחה - זה סוג של מנהיגות. ואדם שהוא פזיז, נמהר, כל דבר מקבל החלטות ומתפרץ וזועם, הוא לא יכול לנהל בית בצורה כזאת. לכן הוא אומר "טוב ארך רוח", תרגיל את עצמך להיות ארך רוח, סבלן, "מגבה רוח". גבה רוח זה גאוותן שכל דבר פוגע בו והוא מיד יוצא מהכלים. "אל תבהל", כלומר אל תמהר כמו אדם מבוהל, "ברוחך לכעוס". מה זה "כי כעס בחיק כסילים ינוח"? החפץ חיים אומר: משל למה הדבר דומה, מוכר שנמצא במכולת, למשל, אז יש לו את העמדה שלו, הוא עומד מאחורי, באים

אנשים. הכלים שהוא משתמש בהם הכי הרבה במשך היום נמצאים בהישג יד, הסחורה שהיא הכי מבוקשת נמצאת בהישג יד, אז הוא מושיט את היד ומיד מגיש. אבל כלי שהוא זקוק פעם בכמה חודשים או סחורה שבקושי מבקשים - הוא מניח במדפים העליונים. מבקשים - עולה על סולם, מטפס, עד שהוא מוריד לוקח זמן. אומר שלמה המלך: אדם שהוא כסיל, הכעס נמצא בחיקו, כלומר הכי קרוב - מכניס את היד, מיד שולף את הכעס. "כי כעס בחיק כסילים ינוח" - אם אתה חכם, אתה לא כועס מהר. חכם הוא יותר שקול בדעתו, יותר מיושב, לא מקבל החלטות נמהרות. אבל אדם שהוא כעסן זה מראה שהוא כסיל. בחיק כסילים, החיק שלו, מיד הוא שולף, כמו בעל המכולת שזו הסחורה הכי זמינה

אצלו. וכאן מדריך אותנו כעת איך להסתכל על מצבים שונים בעולם: אומר שלמה, ובאמת שומעים את זה היום מאנשים שטוענים את הטענה הזו, מה קרה שהימים הראשונים היו טובים מהימים האלה? כלומר, עם ישראל במדבר, כמה ניסים הם ראו? עשרת המכות, קריעת ים סוף, ענני כבוד, בארה של מרים, איפה יש בעולם מצב שעם צועד במדבר ויש באר שנוסעת אחריהם ויכולים לשאוב ממנה מים? ראו במדבר ניסים מעבר לטבע. אומר שלמה המלך: אל תבוא בטענות "למה היום לא רואים את הניסים האלה?" יש אנשים שאפילו הגיעו לסוג של רפיון באמונה שלהם, בהתחזקות שלהם, כי פתאום אמרו: "רגע, אותו אלוקים של אז זה אותו אלוקים של היום, "למה היום הוא לא עושה ניסים כמו אז?"

אומר שלמה: אל תשאל שאלות כאלה, "כי לא מחוכמה שאלת על זה". יש לזה הסבר. באמת מה ההסבר? כתוב כך, כשעם ישראל היו במצרים הם שקעו בתרבות המצרית עד הסוף. כמו שכתוב שלפני קריעת ים סוף באו המלאכים ואמרו לקב"ה: ריבונו של עולם, למה אתה רוצה להציל את אלה? "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". עם ישראל היו ברמה רוחנית מאוד ירודה, כמו המצרים. והמצרים, מה הייתה התרבות שלהם? שיש הרבה אלילים, יש אליל של אש ואליל של מים, והאלילים מתקוטטים ביניהם וזה לקח את אשתו של זה וזה הרביץ לו. סיפורים של הבל, כמו אצל הרומאים והיוונים שהאמינו באלילים רבים. מהיכן הם הגיעו לכך, להאמין בהרבה אלילים? כי ראו שיש כוחות

שונים בטבע. אז לא ייתכן, כך הם הבינו, שמי שברא את האש ברא גם את המים, אלה כוחות מנוגדים. אז יש אליל כזה והם מתקוטטים. כדי להוציא מעם ישראל את התפיסה המטופשת הזאת הוצרך הקב"ה לחולל ניסים מעל הטבע, כי לא הייתה להם שום הוכחה, הם לא מכירים את אלוקים, היה צריך להוכיח להם, לכן נתן עשר מכות. יכול היה לתת מכה אחת ומיד להוציא אותם ממצרים, מכה עשירית, מכת בכורות - מיד היו יוצאים. פרעה עצמו היה בכור, פחד שהוא ימות גם כן, אמר "קומו צאו מתוך עמי". כל זמן שהעם שלו סבל זה לא הפריע לו, העיקר הוא בארמון, כשהגיעה מכת בכורות, פחד שעוד מעט התור שלו - מיד שחרר אותם. זה כמו שהיום רואים אצל המוסלמים, מבטיחים "לך

תתאבד ואתה תקבל גן עדן, ויהיה לך..." נו, אתה האימאם שמטיף לכולם להתאבד, למה אתה לא הראשון שמתאבד? אתה גם תקבל גן עדן ותקבל את כל מה שאתה מבטיח לכולם. הוא רק יודע להטיף לאחרים "לכו תתאבדו" והוא יושב על סיר הבשר. ככה גם בעזה וכל אלה ש... בעם ישראל הפוך, המפקד צועד ראשון, מהווה דוגמה אישית. על כל פנים, אומר שלמה המלך: תדע לך, אז הוצרך הקב"ה לחולל את הניסים האלה כדי להוכיח לעם ישראל שהוא שולט בכל מערכות הטבע, לכן נתן עשר מכות ולא מיד מכה עשירית. כל מכה מראה שליטה בדבר אחר. מכת דם - שהוא שולט במים, מכת כינים - שהוא שולט בעפר, דבר - שולט בבריאות של הגוף, בבעלי חיים, בחיים של האדם - מכת בכורות מראה

שהוא שולט בחיים של האדם, ברד - בגשם שיורד. כל מערכות הטבע כלולות בעשר המכות. ועם ישראל רואה: "רגע, האלוקים שאני מאמין בו הוא שולט גם בזה "והנה עכשיו הוא שולט גם בזה", כך הם למדו להכיר את אלוקים. עדיין, יצאו ממצרים, לא כל כך מרגישים אמונה וביטחון, מה עשה הקב"ה? ארבעים שנה במדבר - כל יום אתה לא יודע מה תאכל מחר. מי שייכנס לראש שלהם, מיליונים צועדים במדבר, הם היו מיליונים, 600 אלף גברים מגיל 20 שנה ומעלה. ואז היו מתחתנים בגיל צעיר, גיל 14-15 היו נשואים. הוא ואשתו - כבר הגעת ל-1,200,000. וכמה ילדים היו להם? "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד", היו יולדות שישיות, אומרים חז"ל. לאחרונה

מישהי ילדה שישייה בארה"ב, כל העולם רעש. הלכו לצלם אותם, איך נולדו שישייה. פה בארץ נולדו שלישייה - גם כן מצלמים אותם. אבל שם כל לידה הייתה שישייה אז כמה הם היו כל משפחה? מיליונים היו במדבר. כל בוקר האבא, הבעל מסתכל על אשתו, האישה מסתכלת על בעלה, הם לא יודעים מה הם יאכלו מחר. היום ירד מן, אספו ואכלו. ומשה רבנו אומר להם לא לשמור למחר. היו כאלה ששמרו, והתורה מספרת בפירוש, היו כאלה שאמרו "ואם לא ירד מחר מן? "היום יש מן, מי יודע מה יהיה מחר?" שמרו. "וירום תולעים ויבאש" - היה מתקלקל עד הבוקר. חוץ משבת, שאמר להם תכינו כפול כי בשבת לא ירד מן. עד היום למה שמים שני לחמים על השולחן? אפילו איש או אישה

גרים לבד בבית, עושים קידוש - שני לחמים. "אבל אני לא אוכל שני לחמים". אבל צריך שני לחמים זכר ללחם משנה, הנס שהיה במדבר, שביום שישי היו מכינים מן כפול ולא היה מתקלקל, "ורימה לא הייתה בו", כמו שכתוב בתורה. היו רואים ניסים. למה עשה את זה הקב"ה? כדי שכל אדם שהוא לא יודע מה יהיה מחר, אשתו אומרת לו "תגיד, יש לנו ילדים קטנים, ואם מחר לא ירד מן?" מה עונה לה בעלה? "תסמכי עליו". אין איפה ללכת, אתה לא במקום שיש מכולות וחנויות וסופרים, תלך לקנות משם. אתה במדבר. רק על הקב"ה. אז היה חינוך של ארבעים שנה שעם ישראל התאמן לאמונה וביטחון בקב"ה. ארבעים שנה של אימון, של כושר, של אמונה וביטחון בבורא עולם. נמצא כך,

כל הניסים שהקב"ה חולל לעם ישראל ביציאת מצרים הם ניסים שנדרשו. נדרשו כדי להוכיח להם שהוא קיים, שיכירו אותו. איך יקבלו את התורה? איך ישמרו את התורה אחר כך? אבל צריך לדעת שלניסים יש מחיר כבד. בכל פעם שעם ישראל חטא במדבר - נענשו במקום בעונש קשה. אפשר לראות בתורה: "והיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" ועוד, כל פעם שחטאו מיד נענשו, "ויבואו הנחשים השרפים". למה? כי אדם שרואה נס גלוי וחוטא בכל זאת, הנהגת ארך אפיים לא פועלת מולו. ארך אפיים זה סבלנות, שהוא לא נענש מיד. ראית נס - איך אתה חוטא? אז מצד אחד היה צורך להראות לישראל במדבר ניסים גלויים, אז הקב"ה הראה להם, אבל שילמו מחיר כבד. אחרי שנכנסו לארץ

ישראל, שינה הקב"ה את ההנהגה, המשיך לשמור על ישראל אבל בניסים נסתרים, יותר מאחורי הקלעים, כמו שהיום. היום רואים את ישראל כבשה אחת בין שבעים זאבים, מה עושה הקב"ה לשמור עלינו? מסכסך אותם אחד עם השני ואז אין להם זמן להתעסק איתנו. אדם שפותח את העיניים, רואה דברים פלאיים. עם ישראל, מה הגודל של ארץ ישראל ביחס לכל ארצות ערב מסביב? באמת מי שרוצה לראות נס, נס נסתר, שיפתח את האטלס ויראה את הגודל של ישראל ביחס לארצות ערב. רק מול מצרים מה הגודל של ישראל, ומה עם איראן, עיראק וסעודיה וכל האויבים... 22 מדינות ערב, וישראל כזו קטנה. אין אפילו מקום לרשום את שם המדינה ביבשה, רושמים "ישראל" בים, לא כמו ארצות ערב.

על פי טבע, אין סיכוי לקיום של מדינה כזו כשכל אלה רוצים לטרוף אותה. אבל "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". אז הקב"ה שומר עלינו אבל בהנהגה נסתרת, לא קריעת ים סוף ועשר מכות ודברים כאלה. יש ניסים שמדי פעם מראה לנו, אדם שפותח את העיניים ורואה את יד השם. אז ב"צוק איתן", מי שזוכר, הראנו במצגת את הנס שהיה באותו שבוע. כדאי לפרסם את זה שוב. חיילים שלנו נכנסו לעזה ופתאום אחד החיילים, הכול יריות, פתאום הרגיש שהוא חטף קליע. נבהל מאוד, מנסה לראות איפה הוא נפצע, הרגיש את החבטה, מאיפה יורד דם, איפה כואב. הוא רואה לא כואב, לא דם, לא צפרדע ולא כינים, כלום, בריא ושלם. מה התברר? היה עליו רימון יד, הקליע נכנס

לתוך הרימון ונתקע שם והרימון לא התפוצץ. זאת אומרת כך, אם הוא היה בלי רימון - הוא היה נהרג, עם רימון - אם הרימון היה מתפוצץ היה נהרג הוא ועוד כמה חברים. מה עשה הקב"ה? שם לו את הרימון במקום שהקליע אמור להגיע כדי להגן עליו. ופרסמו בתקשורת, אז הראנו את זה עם כותרת בתקשורת, "נס במלחמה". הם קראו לזה נס, אפילו העיתונאים, דבר שהוא לא הגיוני. ומה עשה הקב"ה כדי להעצים את הנס, שנראה כמה הוא שומר עלינו? יום למחרת, זה היה ביום רביעי, יום למחרת - יום חמישי, החמאס פרסם סרטון של מה שקרה שם, שהחיילים שלנו נכנסו, ראו לפתע מחבל מתאבד יוצא מאיזה כוך ורץ לעברם כדי להתפוצץ עליהם, אחד הזריזים שלנו נתן לו כדור בראש

והפיל אותו והמשיכו כולם לרוץ הלאה. השאירו אותו שם והמשיכו. הציל את כולם. אחרי שיצאו משם, באו חבריו של המחבל הזה ועשו לו לוויה המונית, כדרכם שהם מצטופפים וצועקים קריאות נגד ישראל, ואחד מהם צילם בשידור חי. מה הם שכחו לפני הלוויה? להוציא ממנו את חגורת הנפץ. באמצע הלוויה הבן אדם החליט להתאבד. פתאום רואים את המיטה מתפוצצת, ולקח איתו עוד כמה עשרות לשמיים. חשבנו על זה פעם? כשהקב"ה רוצה - רימון יכול להציל אדם שלא ייהרג, כשהקב"ה רוצה - מת יכול להרוג עשרות סביבו. מת, מה אתה מצפה ממנו? אבל כשהקב"ה רוצה, וזה יום אחרי יום שהיה ב"צוק איתן", סרטון שאז התפרסם. אז היום יש שמירה על עם ישראל, אבל יותר מאחורי

הקלעים. יש פסוק "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו". הפסוק הזה לא מובן. עם ישראל אומר לכל אומות העולם "תשבחו את ה', תהללו אותו" - למה? "כי גבר עלינו חסדו". יגידו לנו הגויים: אם גבר עליכם חסדו, תהללו אותו אתם, מה אתם רוצים מאיתנו? ומה אנחנו אומרים בפסוק? "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים" למה? "כי גבר עלינו חסדו". זה לא מובן. אבל הפירוש, יש ניסים שאנחנו אפילו לא מודעים שהקב"ה עושה לנו, והגויים הם יכולים להלל את ה' על אותם ניסים. כמה פעמים בפשיטות תפסו מחבלים, סיפרו להם, הכינו מטעני נפץ, תכננו כך וכך - התפוצץ עליהם בתוך הבניין וכמה מהם נהרגו, ואנחנו אפילו לא ידענו איך

הקב"ה שמר עלינו מפיגועים נוראים שתכננו עלינו. רק אחרי שנים לפעמים מתברר גודל הנס. "ששת הימים" - כולם יודעים את הניסים הגדולים של "ששת הימים", אבל רק בשנים האחרונות נחשפו עוד כמה סיפורים שמשדרגים את כל ניסי "ששת הימים" פי כמה וכמה. מה שהיה עם הטייסת, פרסמו את זה השנה, דברים מפליאים שהיו שם. אתה רואה השגחה מעבר לטבע. אז אומר שלמה המלך: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה", למה אז היו ניסים, היום אין? "כי לא מחוכמה שאלת על זה". לקב"ה יש את החשבונות שלו, והזכרנו את אחת הסיבות, שכנגד ניסים יש מחיר כבד שנענשים מיד. אחרי שהקב"ה העביר את הניסים לניסים נסתרים, גם כשהאדם חוטא הוא לא נענש

מיד, אלא הנהגת ארך אפיים פועלת איתו. ויש עוד סיבות לעניין הזה, פעם דיברנו על כך. נתקדם הלאה. שלמה המלך, מי שזוכר בשיעורים הקודמים, שלמה המלך תקף מאוד את אותם אנשים שרואים רק את הכסף מול העיניים, ומה שהם רוצים זה רק עושר ועושר, והוא הסביר את הטעות הגדולה מזוויות שונות שיש בגישה הזאת. כעת אומר שלמה המלך: תדע לך, זה לא שאני אומר לך שכסף זה דבר גרוע, שנכסים זה דבר גרוע, אבל צריך שתשתף עם זה גם את חוכמת התורה. זה מה שהוא אומר "טובה חוכמה" - חוכמה תמיד זה חוכמת התורה, "טובה חוכמה עם נחלה" - כשיש לך את החוכמה של התורה עם הנכסים אז אתה תדע איך להתנהל עם הנכסים בצורה נכונה. אבל אדם עשיר שאין לו יראת

שמיים, יכול עם הכסף שלו לעשות הרבה שטויות, יכול להגיע למצבים הכי גרועים שיכול להיות, שאם לא היה לו כסף לא היה מגיע לזה. אבל החוכמה של התורה מאזנת אותו, מדריכה אותו. "ויותר לרואי השמש" - יותר צריך האדם הזה לתת לב, אדם שיש לו כסף, יותר ייתן לב לדעתם של רואי השמש. מי זה רואי השמש? אלה תלמידי חכמים, צדיקי הדורות. תתייעץ, תשאל. כי גם אם אתה חכם גדול, אפילו שלמדת תורה, אבל בשאלות כבדות משקל תפנה למי שנמצא מעליך. הוא אומר: זה טוב להיות תחת הצל של החוכמה, שהחוכמה סוככת מעליך, וגם מתחת הצל של הכסף, שגם יש לך כסף ואז אתה מבוסס כלכלית, אבל "ויתרון דעת" - תדע, מה שיותר חשוב זה הדעת. כלומר, אדם שאומר: אני

רוצה כסף ורוצה חוכמה, והשגתי רק חוכמה. למדתי תורה ולא התעשרתי. אומר שלמה המלך: עדיף לך, יש לזה יתרון לדעת מאשר לכסף. "החוכמה תחייה בעליה" - כשאתה חכם, מתנהל על פי דרך נכונה, החוכמה תחייה בעליה. פה הוא מדריך את האדם לקבל ענווה לפני הקב"ה, הוא אומר: תראה את מעשה האלוהים בעולם, יש דברים שנראים לך שזה סוג של עיוות. נולד תינוק שהוא נכה, נולד תינוק שהוא עיוור, נולד... מצבים שונים שהקב"ה מביא לעולם, "ראה את מעשה האלוהים, כי מי יוכל לתקן את אשר עיוותו". דבר שהקב"ה ברא אדם מעוות, אתה יכול לתקן את זה? אתה יכול לשנות את זה? במילים אחרות, תקבל ענווה לפני בורא עולם, תבין שיש לו את החשבונות שלו. הרב יהודה

פתיה מספר מעשה שהוא דיבר עם רוח של מת שנכנסה באדם חי, דיבוק. הרב יהודה פתיה, סבו של המקובל הרב דוד בצרי מירושלים. שמעתי ממרן הרב עובדיה יוסף, שהכיר אותו אישית, את הרב יהודה פתיה, אמר שהוא גדול המקובלים במאה השנים האחרונות, מבחינת כל הידיעות והעוצמות והכוחות שהיו לו, כוחות על-טבעיים. היה מדבר עם רוחות של נפטרים, אדם... כתב גם בספרו, "רוחות מספרות", כותב את מה שהוא שמע מהם ואת כל התיקונים עם תאריכים, שמות, מקומות, הכול כתב שם. אז באחד הסיפורים הוא מספר, הוא היה עוזר לאותן נשמות של נפטרים שנכנסו באנשים חיים, מה שנקרא "דיבוק", היה עוזר להן להגיע לתיקון שלהן כדי שיעזבו אותם ויגיעו להיכל שלהן. אז

באחד המקרים הוא מספר שאותה הרוח של הנפטר אמר לו שמאוד מודה לו על זה שהוא עזר לו כי עכשיו הוא עוזב את הגוף הזה, כי בשמיים אישרו לו לחזור בגלגול. כלומר, במקום דיבוק עכשיו הוא חוזר לעולם בתור נשמה של תינוק שייוולד. והוא גם שמח שאישרו לו את הבקשה שלו. שואל אותו הרב יהודה פתיה: מה הבקשה שלך שאישרו לך? מספר שזה שהוא עכשיו היה בדיבוק, מה שהוא סובל עכשיו, זה בגלל שהוא היה בחור יפה תואר, ומרוב שהיה יפה היה נכשל ומכשיל הרבה אחרות כי הרבה נמשכו אליו. ועל זה עכשיו הוא סובל, בתור רוח, שמלאכי חבלה ומה שהוא מספר שם, זה הוא סובל על העוונות שהוא עשה. עכשיו, כשאישרו לו לחזור בגלגול, הוא ביקש שהוא רוצה לחזור עם

פנים מכוערות, עם פצעים, יבלות כי הוא לא רוצה עוד פעם לעבור את כל הניסיון שהיה לו בגלגול הקודם, ואישרו לו את זה. ובאמת, מספר הרב פתיה שבאותו שבוע נולד תינוק שהיה מכוער ביותר כמו התיאור שהוא אמר לו. והוא מקשר בין זה לזה. עכשיו, בואו נשאל את עצמנו, הילד הזה יגדל עם פנים מכוערות, עם פנים עם יבלות, פצעים, יבוא לרבנים ויגיד להם: תגיד, למה אלוקים עשה לי את זה? איזה עוון עשיתי? ככה נולדתי. עשיתי עוון שקיבלתי את זה? לא ידעו בדיוק לענות לו, והוא לא יודע שהוא ביקש את זה, ועוד הוא שמח שנתנו לו את מה שהוא ביקש. לכן אומר שלמה המלך: תקבל ענווה כלפי אלוקים, וגם במקומות שאתה לא יודע תשובות תשלים עם המציאות

הזאת, תעשה את ההשתדלות שלך, תתפלל על מה שאתה צריך, תעשה את ההשתדלות הטבעית וסמוך על בורא עולם. אומר שלמה המלך: אתה יודע איך תתייחס לחיים? תשמע עצה טובה שתמיד תהיה מאושר: "ביום טובה היה בטוב", יום שטוב לך. הרי כל אדם יש לו בחיים ימים טובים, יש ימים קשים. יום שטוב לך - תשמח, תהיה מאושר, תרקוד, תשיר, זה יום טוב. "וביום רעה ראה" - ביום רעה שקשה לך תתבונן. "גם את זה לעומת זה עשה האלוהים" - גם את הימים הטובים מול הימים הרעים, "על דברת" - על דבר, בשביל, "שלא ימצא האדם אחריו מאומה" - שכשאדם עוזב את העולם ומגיע לעולם האמת, שלא ימצא אחריו שהוא השאיר כתמים בנשמה. כלומר, גם בצרות שיש לאדם צריך לשמוח, כי

הוא אומר לעצמו: ייסורים ממרקין עוונותיו של אדם. אז נכון שזה היה יום קשה, נכון שזה היה שבוע קשה, שנה קשה, סבל, צרות, אבל זה טוב לי. למה? כי זה מנקה את נשמת האדם שלא ימצא אחריו מאומה כשהוא עוזב את העולם. "את הכול ראיתי בימי הבלי" - אומר שלמה המלך: תדע, אני, כל מה שאתה רק מעלה ושואל ומסופק - את הכול ראיתי בימי הבלי. "יש צדיק אובד בצדקו" - ראיתי צדיקים שבעודו צדיק הוא נפטר בגיל צעיר, "ויש רשע מאריך ברעתו" - יש רשע, אתה רואה שהוא רשע לפי כל הדעות, ובכל זאת מאריך ימים עם הרעה שיש לו. מה ההיגיון? אז יש פסוק: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון", אבל זה

"להישמדם עדי עד". הקב"ה נותן לרשע את מעט שכרו על המצוות שיש לו בעולם הזה, מגיע לעולם האמת ושם כבר אין לו כלום. אז זה "להישמדם". מה זה "להישמדם עדי עד"? זה לא שאין לו תקווה שם, אבל כדי להיכנס למקום שמטהר אותו עם האור של מעט מצוות שיש לו בנשמה אי אפשר להכניס אותו לשם, אז איך הוא יטהר? לטובתו, מקבל את שכר המצוות שלו בעולם הזה, מגיע לעולם האמת, מכניסים אותו לאותה, נקרא לזה, מכבסה שמנקה אותו, ואז גם בשבילו עדיף בצורה כזאת. והצדיק מקבל בעולם הזה מעט ייסורים על מעט העוונות שיש לו - מגיע לעולם האמת נקי. אז מה הגישה הנכונה? אומר שלמה: תהיה מאוזן. מצד שני: אומר שלמה המלך כך: הגישה הנכונה לחיים צריכה

להיות "אל תהי צדיק הרבה". מה זה "אל תהי צדיק הרבה"? לא טוב להיות צדיק? הכוונה, אל תהיה צדיק יותר ממה שהתורה אמרה. התורה אמרה שאתה צריך להתחתן, להביא ילדים לעולם - אתה אל תהיה צדיק, "לא, אני רוצה להתקדש, לא נוגע באישה כל החיים שלי". התורה אומרת שתקדש על היין, תשתה מדי פעם. הגמרא אומרת שיין מיעוטו יפה וריבויו מזיק. אז אל תגיד "לא, אני עכשיו כמו המוסלמים, "מקבל על עצמי לא לשתות יין כל החיים שלי". מה שהתורה התירה - אתה אל תהיה צדיק הרבה, תגיד "לא, אני אוסר את זה על עצמי". "ואל תתחכם יותר" - יותר ממי? ממי שברא אותך, אתה לא חכם יותר ממנו. אם הוא בתור יצרן אומר לך זה טוב, זה לא טוב - אז תהיה רגוע.

"למה תישומם" - אדם שמנסה להיות קיצוני ברוחניות יותר ממה שהתורה אמרה מגיע למצב של שיממון נפש, הנפש שלו שוממה. מצד שני, "אל תרשע הרבה ואל תהי סכל". מה זה "אל תרשע הרבה"? וקצת כן אפשר להיות רשע? הכוונה כך, יש מצב שאדם נכשל בעבירה ועוד פעם נכשל, ואז הוא אומר "כאשר אבדתי אבדתי. זהו, זה כבר לא בשבילי" ואז הוא שוקע לגמרי בעוון הזה. אומר לו שלמה: גם אם נפלת, אל תרשע הרבה, תחזור שוב, תתקן את עצמך, תתעלה. "ואל תהי סכל" - אל תהיה טיפש להגיד "זהו, אין לי תקווה". "למה תמות בלא עיתך". "טוב אשר תאחוז בזה", כלומר ברוחניות שהתורה מדריכה אותך, "וגם מזה אל תנח את ידיך" - לאכול ולשתות ולהתחתן כמו רצון השם. "כי

ירא אלוהים יצא את כולם" - אדם שהוא ירא שמיים הוא יודע שרצון השם שתשלב בין הרוחניות לבין הגשמיות, וכך תבנה לעצמך חיי נצח טובים עם אושר ושמחה בעולם הזה. שזה בעצם כל הקו של התורה, שמאזנת את האדם, "שש ימים תעבוד", לא אומר לך כל החיים שבת, גם הוא לא אומר לך יום אחד יום חול, יום אחד שבת. הוא אומר "שש ימים תעבוד" - תיסע, תדליק אש, "וביום השביעי תשבות". התחתנת - יש ימים של היתר, יש ימים של איסור. אתה אוכל - תברך, יש בשר וחלב, להמתין שש שעות. כל האיזונים האלה שהתורה מלמדת את האדם זה סוג של איזון שמלמד אותו איך לחיות נכון. מה זה "תעוז"? תיתן עוז, תיתן כוח. החוכמה, מדבר פה על חוכמת התורה, היא תיתן כוח

לחכם "מעשרה שליטים אשר היו בעיר". המפרשים כאן מסבירים, עשרה שליטים - עשרה חכמים בחוכמות העולם. אדם שמתמודד עם קשיים, אז יש פסיכיאטר ויש פסיכולוג ויש כל מיני חכמים שמייעצים לו - טוב, אין ברירה שילך, אבל שידע: אם מראש הוא יבנה את עצמו על פי הדרכת התורה יכול לחסוך מעצמו הרבה צרות כאלה. "החוכמה תעוז לחכם" - תיתן לו כוח, "מעשרה שליטים אשר היו בעיר" - שזה משל לאדם, למוח האדם התורה מלמדת אותך: זה המקור של הפסוק המפורסם. אומר שלמה המלך: אל תיכנס לדיכאון אם כשלת ונפלת. גם אם היה כישלון, אבל אל תיכנס מזה לעצבות, לייאוש, אל תאמר לעצמך "כנראה שאני לא שווה כלום". תדע לך, גם הצדיקים הגדולים, אין צדיק בארץ

שהוא עשה רק טוב ולא נכשל אף פעם בחטא. אנשים פשוטים נכשלים בדרגות שלהם, אנשים גדולים בדרגות שלהם, אבל אין אדם שלא נכשל במהלך ימי חייו בטעויות והוא יגיד שהוא מושלם ולא עשה שום טעות. הרב יצחק קוטנר, הזכרנו אותו בעבר, הוא כותב: כולם משבחים את החפץ חיים על הזהירות שלו בשמירת הלשון. ובאמת, החפץ חיים הוא סמל ודוגמה על שמירת הלשון, חיבר ספר על כל ההלכות, אבל הוא אומר: מישהו יודע עד שהוא נהיה כל כך מתוקן בשמירת הלשון, איזה מסלול הוא עבר? כמה מעידות היו לו בעצמו? הרי אין אדם שנולך מלאך. אף אדם לא נולד מושלם, אז גם אם נפלת - אל תתייאש, תאמר "רגע, אבל הנה הצדיק ההוא..." גם הצדיק ההוא, עד שהוא הגיע להיות

במדרגה שלו היו לו גם נפילות. אז למה הוא גדל? מה הפך אותו לצדיק? "שבע ייפול צדיק וקם", זה פסוק שמופיע במקום אחר, "שבע ייפול צדיק וקם", כלומר הוא נופל, מפיק לקחים למה נפלתי ומיד מתרומם. "גם לכל הדברים אשר ידברו אל תיתן ליבך", שלמה המלך נוגע בעוד נקודה שגורמת לאנשים להילחץ. אנשים מדברים עליהם, הוא אומר "זה דיבר עליי, ההוא דיבר עליי" והוא מאוד נפגע שדיברו עליו. אומר שלמה: "גם לכל הדברים אשר ידברו" - כל הדברים הרעים שאומרים עליך - "אל תיתן ליבך" - אל תתייחס. "אשר לא תשמע את עבדך מקללך" - עד כדי שתגיע למצב שאפילו שהעבד שלך מקלל אותך, העבד הוא משועבד לך, אתה מרגיש כאילו שהוא לא דיבר, זה לא מטריד

אותך. "אבל איך?", יאמר האדם, "זה מלחיץ אותי". "כי גם פעמים רבות", תראו כיוון חשיבה שהוא אומר, "כי גם פעמים רבות ידע ליבך אשר גם אתה קיללת אחרים". הוא אומר: אתה מתלונן למה זה דיבר, למה ההוא דיבר מאחורי הגב? אתה אף פעם לא דיברת מאחורי הגב על אנשים? אתה לא קיללת אף פעם מאחורי הגב אנשים? אז אל תדרוש מאחרים מה שאתה לא דורש מעצמך. אז כמו שאתה יודע שאתה לפעמים מדבר, אז גם עליך מדברים מאחורי הגב. למה אתה עושה מזה עניין? טבעו של האדם, כשהוא מדבר על אחרים זה נראה לו בסדר, מדברים עליו - הוא מאוד פגוע, "איך עשו לי את זה?" אומר שלמה: אתה לא יכול לדרוש מאחרים מה שאתה לא מושלם ולא מתוקן. את זה הוא מדבר על

חוכמת התורה, כמה רציתי להחכים בתורה ובסוף התברר שהיא רחוקה ממני. אם נסכם את הפסוקים האחרונים לפני שנסיים, אומר שלמה המלך לאדם כך: תאהב את עצמך גם אם יש לך כישלונות, תאהב את עצמך גם אם אנשים מדברים עליך, תדע שיש לך מעלות, תחשיב את עצמך. אם יש מה לתקן - אז כמו שהוא אמר לפני, אדרבה, תשמע לדברי תוכחת. אדם מוכיח אותך שטעית - תגיד לו: טוב שאמרת לי, אני אשתדל. יכול להיות שזה שהוכיח אותך דיבר בצורה לא יפה, שזה לא בסדר, צריך לדעת איך להוכיח, אבל אתה תאמר לעצמך: אני לא מטריד את עצמי בזה, לא מתעסק בשאלות האלה, אני רוצה להיות אדם שלם, אדם מתוקן, אדם מלא שמחת חיים. דיברו עליי, לא דיברו עליי - שם את כל זה

בצד, "גם אני לא נזהר תמיד שלא לדבר על אחרים", כך הוא אומר לעצמו כדי לחזק את עצמו בעניין הזה. ואם יש מעידות, יש כישלונות, בסדר, גם הצדיקים היו להם מעידות וכישלונות, אבל שוב קמו והתרוממו עד שהגיעו לשלמות הראויה. אז גם אם לא היו להם כישלונות ברמות שהוא מרגיש על עצמו שהגיע לשפל כזה, אבל הכלל תמיד לעלות מדרגה, לשמוח בטוב שעושים, עולה עוד מדרגה - עד שמגיע לשלמות הרוחנית. נסיים בברכה שדברי התורה וההתחזקות יהיו להצלחת כל הציבור שנמצא איתנו כאן, כל הצופים בכל מקום שהם, שהשם ימלא משאלות לב כולם לטובה ולברכה, יקבל תפילותינו ברצון, שנזכה לגאולה שלמה, אמן ואמן.