"התפללתי שהרקטות לא יפלו עליי": רוני אטיאס משחזרת את רגעי האימה

אני רואה מחבלים שאת בהתחלה לא מבינה שהם מחבלים כי את אומרת איך

רוני מה שלומך

אני מעולה מה איתך

ברוך השם תודה רבה שהגעת לנו כל הדרך מהקו

תודה לכם

לפודקאסט שלנו שנקרא התנהרי אנחנו מדברים פה על כאבי גדילה של גיל הנאורים קצת לפני קצת אחרי מה שלומך

אני בסדר הגעת לדבר איתנו היום על אירועי שמחת תורה שביל העשירי אבל א לפני כן הייתי רוצה לשמוע קצת א מי את איפה גדלת כמה אחים יש לך

א אני רוני קודם כל אני בת 22 אה ציינתי את זה לא מזמן אה גרה באקו גדלתי באקו כל החיים א לא מכירה משהו אחר מעבר לזה אה אני ילדה שלישית מתוך ארבע אנחנו בן ושלוש בנות.

וואו. מה ההורים עושים?

אמ, אמא שלי מנהלת משביבה אנוש. אה, אני ואבא שלי לא כל כך בקשר. ההורים שלי התגרשו שהייתי יחסית קטנה.

מה זה קטנה?

אה שבע, שמונה.

א

אמצע כזה.

הבנת מה קורה? זה כבר גיל שמבינים בו.

בערך. בערך.

אמ ומאז גדלתי כאילו גדלנו אנחנו כל אחים רק עם אמא. אז גם היום אין קשר עם אבא,

נכון?

אני מבינה. איך קיבלת את הגירושין אז? אם את זוכרת משהו?

אמ האמת אני לא זוכרת יותר מדי. זה היה תקופה קצת קשה.

לאמא או לך?

אה, בבית. אמא תמיד עבדה. אה, אבל כשהמת התגרשו היא עבדה יותר, היה לה יותר דאגות על הראש. א היינו בכל זאת ארבעה קטנים א בעיקר אני זוכר התקופה הזאת א רוב הזמן היינו אצל סבא וסבתא

כי אמא עבדה

כי אמא עבדה אמא עבדה בהרבה עבודות

מה זה הרבה עבודות ומהמה מה היא עשתה

אה המשי הייתה בעבודה הרגילה שלה היא התחילה א כחשבת שכר רגילה ולאט לאט היא הלכה וגדלה עם התפקיד ברוך השם א

את צריכה לפרנס אותך בעצם

אה כן גם מתוך רצון לפרנס גם מתוך רצון שלה להתפתח ולגדול הביא אותה לאן שהיא היום אז ההתחלה הייתה קצת קשה

הרגשת הרבה לבד אני שומעת

אמ קצת לבד בלי אמא אבל בגלל שהיינו כל האחים ביחד

אז אף פעם לא באמת היית לבד תמיד היה איתך או את האחות או את האח או את הקטנה או את ה סבא וסבתא המשפחה הדודות כולם היו סביבנו נו וגדלנו מזה.

יפה. זאת אומרת, את אומרת, היה אתגר סביבות גיל שב ש זה לא היה פשוט. הורים מתגרשים והיא הרבה עובדת, היה ברחוק יותר, אבל זאת אומרת שבתוך בתוך הדבר הזה א הייתה איזשהיא נחמה שכן היו אחים וכן היה סבא וסבתא וכן היה משהו שנתן יותר ככה עוגן לצלוח את השנים הללו. לגמרי וזה שאמא קמה והמשיכה בסוף זה לא פשוט לפרק בית עם ארבעה ילדים קטנים אה והיא באמת קמה והמשיכה והרצתה לנו ש שהכל טוב שאפשר לצמוח מהכל ולגדול מהכל וזה הביא אותנו לאן שאנחנו היום באמת

וואו אז בוא באמת נקפוץ להיום אולי קצת שנתיים פחות היום אה תספרי לנו מה קורה

שנתיים פחות היום אה אנחנו בסוכות יותר נכון היום פחות שתיים

היום פחות שנתיים

טעיתי ואת זורמת אותי אוקיי

אה סוכות אה חג שני שמחת תורה אני סגרתי חג הייתי בצבא א שירטתי כסמבצית בגדוד שריון א חטיבה שבע א הגיע סוכות חג שני הגיע תורי לסגור א היה לנו סבב יציאות אני חזרתי לבסיס ביום שישי בשישי לעשירי א רגיל הכל רגיל הבסיס שלנו היה באזה מוצב יפתח קוראים לזה זה מוצב צפוני יחסית ברצוע הוא ממש ליד זיקים א כבר האגדוד שלי ואני כבר היינו שם שלושה חודשים לפני מיולי 23 אה ואני הגעתי ביום שישי רגיל א התחלתי ישר את המשמרות שלי ו הכל היה רגיל

לא חשדת בשום דבר לא הרגש שום דבר לא הייתה לך תחושת בטן, שום כלום,

כלום שום דבר. לא חלמתי, לא ציפיתי. מבחינתי היה עוד סופש רגיל והלה דרך חג.

אוקיי.

א באמת מגיעה ביום שישי בבוקר, נכנסת למשמרת בחמל. א הכל עובר טוב ויפה. שישי בערב עושים קידוש. כל הגדוד, כל החברים אה קידוש. אחרי זה יושבים, צוחקים, נהנים אה הולכים לישון, מתכוננים ליום של המחרת. אני הייתי אמורה לעלות עוד פעם משמרת. א מגיע היום של מחרת כשהוא מגיע מוקדם מהצפוי ומוזר מהצפוי. הוא מתחיל ב-1629 כמו אצל כולם. א מתחילות הזקות אה וטילים. א אני אמנם לא רגילה לזה אבל אה אניקו נכון.

אה אבל לצערי המדינה שלנו רגילה לסבבים מול עזה. רגילה לרקטות

אז לא נבנת.

אה, היה את הבעלה ההתחלתית כי זה לא משהו שאת רגילה. אף אחד לא רגיל לבומים האלה א לרעשים האלה, לעוצמות האלה. זה לא משהו רגיל. אבל התלמדים ואת מתוך הבנה שזה קורה, המדינה זה קורה שתוקפים את המדינה שלך ועכשיו פשוט תורך את עכשיו בצבא ועכשיו התור שלך למלא את התפקיד הזה. אז בהתחלה יש קצת בעלה, זה קצת מבהיל, אבל את מתרגלת. ישנת באותו רגע?

ישנתי שנת ישרים. התעוררתי בבעלה. הייתי על פיג'מה. אפילו לא עליתי על מדים. יצאתי בלי כפקפים. מהלחץ לא ידעתי

מה לעשות.

מה לעשות קודם. משקפיים גם לא לקחתי איתי.

מי שמרכיב משקפיים יודע כמה זה קשה.

כן. וואו.

אה לקחתי את עצמי טלפון ויצאתי למרחב המוגן.

העיקר את הטלפון לקחת.

הטלפון, דבר ראשון, תקשר לאמא. הכל בסדר, לראות מה קורה בבית. כן ואתם בורחים למקלט

כן מגיעים למרחב המוגן בהתחלה הכל רגוע כמו שאמרתי אומנם רקטות זה לא משהו זה שגרתי ולא שגרתי במדינה

אוקיי

אז התכנסנו כולם במרחב המוגן

כמה דקות הולך הרגוע הזה עד שאתם מבינים שזה לא כזה

רק בסביבות ה20 דקות משהו כזה שזה יחסית הרבה

נכון בכל אופן בצבא

בדיוק זה יחסית עשיתי הרבה ה-20 דקות האלה א במהלך ה-20 דקות האלה אנחנו יושבים במגונית צוחקים מדברים נכון רקות מלחמה אנחנו גדות שריון בסופו של דבר לזה הלוחמים מתאמנים לסבבים האלה

את היית לוחמת בממש

אני לא הייתי לוחמת אה שירדתי בגדוד לוחם אז אני מכירה את ה את הנפשות הפועלות הסביבה אה במהלך ה 20 דקות אני רציתי ללכת לחמל שם מתרכז התפקיד שלי בסופו של דבר כסמבצית

כן

א בהתחלה פחדתי אז לא יצאתי א ואז אחד החברים ממחלקת המודיעין קיבל שיחה שאומרים לו שצריך אותו דחוף בחמל ואני ניצלתי את הדרך הצטרפתי אליו א הייתי אחפה אז באותו רגע הבן זוג שלי קוראים לו יובל אה נותן לי את הכפקפים שלו אומר לי קחי אני נשאר פה ואני והחבר במחלקת מודין אה יוצ יוצאים רצים לחמל ריצה של 100 מטר 200 מטר בלחץ הכי מפחידה שהייתה לי בחיים רקטות מעל הראש בומים את רק מתפללת שזה לא ייפול פה שזה לא ייפול עלייך אה ואז הגעתי לחמל ורק שהגעתי לחמל לקח לי איזה רגע להתאפס ולהבין מה באמת קורה

באמת את מבינה אחרי רגע

לקח לי רגע שאני נכנסת ובאה אליי אחת הבנות בוכה אומרת לה מה את בוכה הכל בסדר תרגי את במקום מוגן הכל טוב ואז אני עושה עוד שתי צעדים פנימה ואני רואה במצלמות מה קורה ו

מה את רואה

אני רואה מחבלים שאת בהתחלה לא מבינה שהם מחבלים כי את אומרת איך מאיפה הם באו מי בא לאן באו ואת רואה הכל את רואה מהים ואת רואה מהגדר ואת רואה בבסיס ואת רואה בשטחים שאת מכירה, בשטחים שאת מגיעה בהם באוטובוס ואת בהתחלה לא מבינה זאת אומרת מי הם, מה הם עושים פה, שלנו, לא שלנו

יש שם מישהו בוגר, מפקד, משהו בכל המרחב הזה?

מה? יש איתנו את אחד הקצינים שלנו א הקצין הגם שלנו הוא ישר קלט את הסיטואציה הוא א הוא בעיקרון שלו הוא קצין לוחם שהגיע לעשות את אחד התפקידים אצלנו הוא ישר קלט הוא ישר הבין מה קורה אנחנו לקח לנו איזה לי לפחות כי בדיוק הגעתי לקח לי איזה דקה שתיים שלוש להבין את הסיטואציה

אוקיי

ולא הספקתי כבר להבין אותה וכבר התחיל אצלנו במוצב אה להתחמם התחילו להגיע אלינו לשג החוליות שם המחבלים בעצם

ו

אה כן המשה כיתה שלנו הייתה לנו משה כיתה שעשתה שם שמירה אה כבר התחילה להזיק כיתת קוננות לוחמים כולם א והיא באמת מקפיצה את הכיתת כוננות שלנו היה לנו כיתת כוננות במוצב של קצין שלנו מהגדוד מפקד ושלושה לוחמים אם אני לא טועה מגולני א והם קופצים ראשונים ביחד עם לוחם מהחפק שלנו של הגדוד והם קופצים ראשונים לשינג לתת מענה ראשוני באותו זמן בחמל אנחנו לא באמת לא בדיוק מבינים מה קורה בשן ג' אין לשם תצפיות

את מתפקדת או שאת קפועה מהספרי לי עלייך מה את עושה בתוך כל הדבר הזה

אני בהתחלה היה לי דקה של שוק שאני פשוט עומדת וחברה בוכה פה ובחורה עומדת שם ואני מסתכלת ואני אומרת מה להזלזל קורה פה מה אלוז מי נגד מי זה את נכנסת לבלבלה את לא יודעת באמת מה קורה ואז את אין לך ברירה מישהו עושה לך ככה ואת א תכנסי לתפקיד שלך ואז לאט לאט אני מתחילה להבין מה באמת קורה מי הם מה הם מה עושים פה לא הבנתי את הסדר גודל של האירוע

כמו רובנו

בש לקח לי המון המון המון שעות להבין את הסדר גודל בהתחלה חשבתי רוב היום חשבתי שזה רק אצלי רק בגזרה שלי רק בשטח שלי ואת אומרת איפה

איפה כולם

איפה כולם איפה חל האוויר איפה הגדודים ליד איפה איך אף אחד לא על הרגליים כשזה מה שקורה איך אנחנו לבד בזה ואחרי חמש דקות שאת כבר בתוך זה את מבי מבינה שזה רק את ו ומי שלצידך ואלוהים אם הוא מבקשים לך. וואו. אוקיי. אז בעצם מה קורה? אז את מתחילה לתפקד? את מתחילה להבין מי נגד מי?

אה מתחילים קצת להבין מי נגד מי. מבינים שהם מגיעים שהם אצ אני הבנתי כבר שהם אצלנו במוצב שכבר יש קרב עם הכיתת כוננות. ממש יש קרב חי שמתנהל בשג כבר התחילו להתקבל שמות של פצועים גם המוצב שלנו גם במוצבים השכנים א ובעצם אנחנו מקבלים החלטה בחמל לקרוס במוצב שכל מי שמחזיק בנשק א להגיע לשן ג לתגבר כי זה רק הולך ומתעצם שם ואני עושה את זה לוקחת את המיקרופון של זה ומתחילה לקרוז שכל כל מי שיש לו נשק להגיע לשג. כל מי שיש לו נשק להגיע לשג. אה ובאיזשהו שלב כבר עזבתי את זה כי אנחנו לא באמת ידענו מה קורה בשג. אנחנו התעסקנו בכל מה שקורה בחוץ, בגדר, בגזרה, בכל הלוחמים החיצוניים ושמחנו על החבר'ה במוצב שידעו ל להילחם את זה.

אוקיי. בדיעבד באותם רגעים גם יובל שלי מצטרף ללחימה. הוא גם היה לוחם.

אני מבינה שהוא לא נשאר בחדר בחדר מקלט.

לא לא היה חזק ממנו. א והוא גם הצטרף ללחימה

כמו שזה היה חזק ממך. כאילו אני כל הזמן חושבת את עצמי למה למה היא יצאה? למה היא יצא משם? למה היא יצא משם? אפשר להב איזשהי קריאה פנימית שאמרה לך

אפשר להסביר את זה. אי אפשר להסביר את זה. זה כאילו מכינים אותך כל הזמן לעשות את התפקיד שלך ואת עוברת הכשרה בצהל ואת עוברת השבעה ואת מגיעה למקום שלך ואת לומדת ולומדת ולומדת וכשמגיע רגע זה את לא שולטת בזה את כאילו עובדת על אוטומט את עושה את עושה מה שאת יודעת שאת צריכה לעשות זה זה קול חזק ממך לא משנה מה הראש יגיד בפנים זה הרבה יותר חזק וואו

מקשיבה לא לכל קול פנימי אלוהי לא יודעת משהו שפשוט אומר לך שאת צריכה לעשות את זה

שאת חייבת לצאת ובמקביל גם יובל מקבל את הקריאה הפנימית הזאת שאתה חייב לצאת להילחם ומה קורה איתו? א הוא יוצא, הוא מצטרף לחבר'ה בשג א אני לא יודעת להגיד אחרי כמה זמן, אבל במהלך הקרב הוא נפצע. הוא נפצע מאוד קשה א בפציעת חזה. א מצליחים להגיע אליו חבר'ה של הרפואה שלנו, הרופא הגדודי והחובש. צריכים ממש להגיע אליו, לפנות אותו בתוך האוטו, להחזיר אותו פנימה לתוך המוצב, לטפל בו. אומר,

הוא בן 21.

ילד,

ילד. אה, מצליחים ממש להביא אותו לתוך המוצב, לטפל בו כמה שניתן ואז מגיעה ההחלטה ש שצריך לפנות אותו, שהוא צריך בית חולים. באמת.

כל זה את יודעת בזמן אמת? לא,

לא,

מגלה את זה בדיעבד,

בדיעבד. אוקי

א וטוב שכך אני חושבת שזה שמר עליי

מלא להיות בתוך הדרמה

בדיוק אני חושבת שזה כי המידע כן הגיע לחמל

וואו

אבל לא הגיע אליי

בכוונה

אני לא יודעת להגיד לך א בכוונה לא בכוונה

יד השם

יד השם ואפשר להגיד שיד השם באמת שמרה עליי בקטע הזה שלא ידעתי את זה בלייב אני חושבת שזה היה

מוציא אותי מאיזון לגמרי

ו

אז זה

אוקיי אז יובל מובל לבית החולים

ממש שאלו אותו לאוטו פרצו את השג וואו

אה ונסו נסו לברזילא באשקלון אה פשוט היה כבר מאוחר מדי

כשהוא הגיע

כשהוא הגיע כבר באמצע הדרך באחד הצמטים הוא הוא נפטר א וכשהוא הגיע לבית חולים זה כבר באמת היה מאוחר מדי וש שם קבעו מוות באופן סופי.

מתי הידיעה מגיעה להורים שלו?

אה, מגיעה להורים שלו בלילה בסביבות 93.

כשהוא מגיע לבית חולים בשעה

אה המינה תע בבוקר.

די אוקיי די מהר. אה כן האמת שהיו באה לגיעה יחסית בין הראשונים לבית חולים כי השעה באמת הייתה מוקדמת ואף אחד עוד לא באמת הבין מה קורה מי נגד מי בכל הסיטואציה אה והגיעו להורים שלה בזבות 9 ו3 בלילה שהרבה חושבים שזה מאוחר אבל יחסית לסיטואציה של אותו יום זה

נכון נכון

זה בין הראשונים אפילו

נכון ואת מתי מגלה

אני כל היום נמצאת בחמל א אנשים באים כוחות מחבלים נכנסים יוצאים המוצב א לא רגוע לדקה

מה זה מחבלים יוצאים נכנסים לא באמת שאת נפגשת מול מחבל

אני לא נפגשתי איתם אה אבל הם הצליחו להתקרב מאוד מאוד קרוב לחמל הצליחו לבלום אותם הלוחמים שהיו אצלנו א וכמו שהיה באותו יום לוחמים הגיעו והלכו מישהו קפץ לנקודה הזאת נלחם ומחבל המשיך הלאה בדיוק כמו שכולם מספרים ככה זה היה הגיעו ימם פתאום הגיעו צנחנים הגיעו גבעתי כל אחד מגיע עוזר כמה שהוא יכול וממשיך הלאה א וככה זה באמת היה בעצם אחרי שפינו את יובל השג היה פרוץ הכניסה הבסיס הייתה פרוצה לגמרי אה וזה נדן פתח והגיעו אה והיה קרבות והיה יריות וזה התקרב והתקרב והתקרב

את רואה את כל זה במצלמות

כן כן, את רואה הכל במצלמות. אני לא אפרט אה מהרבה סיבות, אבל את רואה הכל במצלמות. לא עולה לך שנייה רגע תחושה, ידיעה משהו, כאילו אל תסתכלי, זה זה לא עושה לך טוב או או לעשית את המבט או רגע לכת לשבת. את מרגישה שאת חייבת להיות בדבר הזה? רגע,

את בתוך זה. את בתוך זה כבר שעות. אדרנלין בגוף הוא לא נורמלי. את מרגישה אני הרגשתי לפחות שאני לא יכולה לעזוב. אין סיכוי שאני יושבת לרגע ומורידה את המבט או מפספסת איזשהו פרט מידע או טלפון.

כי מה? כי זה נותן תחושה של שליטה רגע. כי מה? כי מה יעזור לך ללכת לצד ולהתבכיין? זה המקום.

קודם כל זה גם נותן שליטה שאת יודעת מה מתקרב, מה לא מתקרב, איפה את נמצאת כרגע בעולם. וזה התחושת מחויבות הזאת למדים, למדינה, לחבר, למה שתרצי. יש לךפקיד

בתוכך תחושת מחויבות

שאת פשוט לא יכולה לקום וללכת.

את לא מתקשרת להורים?

אה, הצלחתי בבוקר ממש בהתחלה לכתוב לאמא שאני לא יודעת מה קורה. יש בלאגן מטורף ושיו פצוע ושם נגמר הקשר בינינו. לא היה לנו בדיוק זמן. המשפחה שלי ספציפית גם הייתה עסוקה בדברים אחרים. א אז ה הפוקוס קצת ירד ממני שאני גם חושבת שזה לטובה. משפחה שלי התעסקה במשהו א קצת יותר גרוע. היה לי יש לי בן דוד, ברוך השם הוא חי חמסה חמסה טפו טפו טפו.

ברוך השם

שהיה בנובה. אז כל המשפחה ואמא שלי כולם אה

כולם היו סביבו. עסקו בלהחוין בתלך לפה ותלך לשם א ופחות סביבי שאני מודה על זה

כי בכל רגע נתון הוא היה במצב יותר בעייתי ממני אני עוד הייתי איכשהו במקום סגור

חיילי קצת חיילי מסביב הוא היה באזור לא מוכר סיטואציה לא מוכרת אז באמת תודה לאל ש שה שיתעסקו בו ולא בי שזה מוריד גם קצת הלחץ ממני אני מבינה שאת חווה בעצם מה שנקרא פוסט טראומה מכל הסיפור הזה.

אה כן.

זה משהו שנראה לך או שממש הבחנת את זה?

אני לא קיבלתי את זה על עצמי. לא ראיתי את זה על עצמי. זה לא הרגיש לי מוזר על עצמי.

אבל

אבל הסביבה שמה לב.

מה ראו? את מסתגרת יותר, מפחדת לצאת מהבית, מפחדת לצאת מהחדר, את עצבנית יותר, זה אפילו לא עצבנית, את זועמת יותר,

כי את לא יודעת איך להוציא את מה שאת פצה מבוסט. זאת אומרת, את אומרת זועומת, זה נשמע כמו איזה מין התקפי זעם כאלה שהם לא

בדיוק את התקפי זעם על הכל. על הכל.

ומי קולט את זה? ההורים,

המשפחה. בעצם אחרי הסיפור הזה כמה שעות את שם עד שאת מגיעה בעצם למקום מפתחים? אז זהו אני נמצאת כל היום בחמלכ

עד סביבות אחד בלילה

אוקיי

ואז כבר יש כוחות במוצר הגיעו שאר המפקדים הגיעו עוד לוחמים

בסביבות 12 12ח משהו כזה מקבלים החלטה להביא אוטובוס

כן

ולפנות את מי שפחות רלוונטי

שזו את

לא

לא את נשארת

לא רגע

וואו

כלומר טבחים השקט כל הדברים האלה שפחות רלוונטי שהסתובבו כרגע באזורים האלה במקום הזה באמת לנסות להוריד כמה שיותר כוח אדם מהמוצב. אותי לא הסכימו לשחרר.

וואי

בגלל התפקיד שלי. אמרו לי לא. אה

את כאן.

את כאן. ואז א המפקדת שלי באמת היא אומר לזכותה מלכה הבינה את הסיטואציה ראתה שאני לא שאם אני אשאר פה במצב שאני נמצאת אחרי שהודיעו לי על יובל זה יהיה קטסטרופה. ואשרו לי גם להשתחרר מהתפקיד ולעלות לאוטובוס ובאמת אני עולה לאוטובוס א ומפנים אותנו לג'וליס. ג'וליס זה מוצב זה בסיס בתוך האשקלון שזה ממש 20 דקות מאיפה שאנחנו היינו א שגם זה היה פחד הימים. את עולה על אווטובוס, את לא יודעת מה קורה מחוץ למוצב. אף אחד לא באמת יודע מי מסתובב שם, מי לא מסתובב שמה. אמא שלי מתחננת שאני לא אעלה לאוטובוס הזה

כי

לא יודעים מה קורה יש מחבלים בחוץ אין מחבלים בחוץ מעדיפה שתישארי שם

מעדיפה שאני אשאר בקוביה הסגורה עם הזה מאשר עכשיו להתחיל לטייל

ואת בכל אופן עולה

ואני עולה

מנקריה פנימית שהייתה לך חז

כן אמרתי החלטתי שאני צריכה להגיע למשפחה של יובל אז לא עניין אותי שום דבר לא עניין אותי מחבלים לא עניין אותי

משפחה של יובל מעניין הייתי בטוחה שתגיד אני רוצה כבר להגיע הביתה

לא לא ראיתי תי את הבית אפילו באותו רגע רק רציתי להגיע הייתי כל כך מבולבלת שוב הייתי 12 שעות סגורה בתוך המל ידעתי מה קורה בעולם החיצון מעבר לקוביה שלי בסוף הערב מודיעים לי שיובל נהרג בצורה קיבלתי את זה בהודעת וואטסאפ

אוי א

מאחותו עכשיו חלילה אין לי משהו רע כלפיה להפך אני שמחה שהיא התקנה אותי אבל לא היה איזה גורם רשמי שבא אליי קצין מישהו שוב שוב

אתם לא רשמיים אתם לא זוב אתם את לא אמא את לא

אבא זו היה כאוס מטורף באותו יום אני לא מאשימה אף אחד ולא שום דבר

איך קיבלת את זה

את מה אתה ההודעה

את זה שהוא נפת את רואה את זה פעם ראשונה מה את עושה

אה יש לנו מחוץ לחמה ספסל אני יושבת ואני פותחת את הטלפון ואני רואה בשתי מילים הוא נהרג אומרת מי נהרג מה נהרג מתי נהרג

לא הבנת

איך נהרג שום שום הבנה בסיטואציה ואני קמה ואני חסת פנימה ואני פונה לסם גד שלי ואני אומרת לו מה קורה עם יובל הוא היה המפקד שלו מה קורה כאילו מי נהרג אחותו אומרת לי שהוא נהרג זה באמת או שהיא סתם היסטרית כאילו והוא לא יודע לענות לי ואני נכנסת פנימה לקצינת שלישות ואני אומרת לה אמרו לי שיובל נהרג מה מי נהרג מתי נהרג זה נכון זה לא נכון היא גם לא יודעת לענות לי ואת כבר אחרי 10 דקות שאת לא מקבלת תשובה וזה בשורה לא קלה זה לא משהו קל להגיד דבר כזה ובאיז שלב אני מתקשרת לאחותו כי אני אומרת די כאילו או שהיא היסטרית כי היא לא דיברה איתו כל היום שהיא לא יודעת ראתה משהו בטלגרם אני כבר לא יודעת מה לחשוב

או שהיא יודעת משהו שאת לא יודעת

או שהיא יודעת משהו שאני לא וזה היה האמת והתקשרתי אליה ואפילו לא הספקתי להגיד לא הצלחתי להגיד היי לא הצלחתי כלום ואומרת לה זה באמת והיא אומרת לי כן הקצינים עדיין פה אה ואז היא נותנת לי לדבר עם בעלה אני לא כל כך מצליחה לדבר איתו אני אומרת לו רק אל תשקר לי תגיד לי בבקשה אם זה באמת נכון אם הם באמת אצלכם הוא אומר לי כן רוני הם פה וכך ונגמרת השיחה וזה תחושה שאי אפשר לתאר אותה בגוף את מרגישה את את ה את החיים יוצאים ממך, את עומדת על הרגליים ואת הכל מסביבך נעלם. את לא מצליחה לראות כלום, את לא מצליחה לשמוע כלום ואת מנסה להקל את הבשורה. וזה לא סיטואציה. הבשורה היא לא בשורה אידיאלית, לא בגיל הזה ולא בסיטואציה הזאת.

וגם הסיטואציה שאני נמצאת בהידיאלי. אני באמצע אזור מלחמה. עדיין יש טילים, עדיין יש עיריות ועכשיו את צריכה להת להקל את זה, להבין את זה.

אז אני לוקחת אותך ככה כמה צעדים קדימה, כי אנחנו כבר מתקדמות עם התוכנית. א בעצם ההורים שמים לב שעבר עלייך משהו, שזה לא פשוט, שאת צריכה עזרה א ואת מקבלת הבחנה שאת פוסט טראומטית. מה קורה מכאן? את ממשיכה לסבול או שאת מקבלת איזשהו טיפול? מה הולך?

אני נמצאת בטיפול יחסית מהתחלה. אה ממש קצת אחרי שהאירועים קרו כבר התחלתי טיפול פסיכולוגי.

על דה עצמך. זאת אומרת זה משהו שבא ממני.

לא זה ממש לא על דעת עצמי. אני הייתי בעולם שלי בקוביה שלי והמשפחה באמת אה

הייתה שם.

לא השאירה לי ברירה. בדיעבד זה הדבר הכי נכון שהם יכול לעשות בשבילי.

וואו.

אמא יותר נכון לא השאירה לי ברירה. היא מה שהייתה כמה מלבישה אותי, מעמיסה אותי לאוטו ונוסעת איתי לפסיכולוגית. מחכה איתי עד שאני אסיים.

וואו.

מפגש ראשון, מפגש שני, מפגש שלישי. לא רוצה לדבר, לא רוצה לשמוע. אבל אני שתפולה.

לקח לי זמן. לקח לי זמן. שוב, מבן אדם יחסית רגיל שלא חווה דברים יותר מדי, העולם קורס עלייך ואומרים לך שאת לא בסדר ואת לא יודעת מה את מרגישה. אז מפגש ראשון אני יושבת ושותקת, מפגש שני אני יושבת ושותקת, ומפגש שלישי אני יושבת ושותקת, ומפגש רביעי את כבר מתחילה לדבר בקטנה. משפט פה, משפט שם.

זה עזר לך?

זה עזר לי מאוד. א זה עד היום מתנהל. זאת אומרת, את עדיין בהליך טיפולי?

עדיין.

וואו, זה חשוב מה שאת אומרת, כי בעצם את אומרת זה לא עוזבן וגמרנו, לא,

זה לא שני מפגשים ועוברים הלאה. את אומרת, זאת חוויה מתמשכת.

זה חוויה. א צריך להקל את זה. הגוף לא מהקל את זה. הראש לא מעקל את זה. הגוף זוכר את הפחד, את הלחץ, את האמה, את הבלבול, את הסטרס. והוא מגיב.

איך איך הגוף שלך מגיב? כי כל גוף מגיב אחרת. א אני יכולה אני לא מדברת על הבכי זה כבר בלתי נשלט לפעמים אבל את מגיבה לרעשים את מגיבה למקומות מגיבה לריחות את מגיבה לנושא שיחה הגוף מרגיש את זה התפיקות לבולות את מתחיל ה אניישית מתחילה להזיע מתחילה להילחץ המחשבות מתחילות לרוץ הראש מסתגר הכל מסתגר בתוך עצמו ואת יכולה להיכנס מאוד בקלות להתקף חרדה להתקף שלך לחץ אה זה באתקפים זאת אומרת יש שעות רגועות שבהם

יש ימים רגועים יש גם שבועות רגועים

אבל עד שאת מגיעה למצב של השבועות הרגועים שאת לומדת מה טוב לך ומה לא טוב לך ואיך את מרגיעה את עצמך זה דרך מאוד ארוכה

אז בעצם את כבר נמצאת בהליך טיפולי כשנה וחצי אולי אפילו שנתיים

א וככה אני שומעת ממך תקני אותי אם אני טועה יש אוגן מאוד חזק משפחת מאוד

שזה נותן לך המון גב ויש את האוגן של ההליך הטיפולי שאת עוברת המקצועי שבעצם נותן לך איזשהיא גם איזשהו כיוון איזשהיא ככה הזדמנות להתעמק בתוך מה שקרה יש עוד משהו שאת נעזרת בו לאנשים שככה צופים בנו אולי לא עברו את השביעי לעשירי כמו שאת עברת אבל חברות אחרות א שאולי כן הם צריכים עזרה אז משפחה אמר זה מאוד עוזר והליך טיפולי דברים שאוהבים

כי בסופו של דבר אתה נמצא באי ודאות ברגע שקורה משהו או שאתה נמצא בתקופה לא טובה או שאתה עובר דברים בחיים זהי ודאות כי אתה לא רגיל לזה ואתה נכנס למשהו שאתה לא יודע ואז צריך לאחס במה שכן ודאי

חברים זה ודאי

החברים הטובים שאת יודעת שהם שם שהם מראים לך שהם שם המשפחה שזה הבית שלך שזה הקוביה שלך דברים שאהבת לעשות צות לפני

זאת אומרת להישאר בעשייה אני שמעת את חברים זה המון זה המון פעילות זה להיות בזה בתנועה להישאר בתנועה ודאית להישאר בתנועה נכון מחקרים אומרים באמת לדיכאון אני יודעת מן הסתם שגם לדברים אחרים בנפש א שבעצם הפתרון הוא לא הוא לא דווקא אמיתה שלפעמים כאילו רגע כדאי לי שנייה לעצור זה דווקא עשייה שזה כאילו הפוך על הפוך

בדיוק אפשר לעצור זה מבורך לעצור לפעמים צריך לעצור לבכות לצעוק להכל הכל אבל לא רק לא רק שזה יהיה העיקר רק העצירה

היו מי שאמרו אה א כאילו יאללה כאילו מה הקטע שלך הוא לא באמת היה בעלך זאת כאילו כולה

כולה יצאתם בהר כאילו מה מה את כאילו תשחררי את הקטע היו גם נשמות טובות כאלה הרבה נשמות טובות כאלה לאנשים תמיד יש מה להגיד

איך היה לך עם זה

אני יכולה להגיד לך שבהתחלה זה ירער אותי בסופו של דבר יובע לא פה. אין לי על מי להישאן בקטע הזה.

זה נשמע שהקשר היה חזק. אני לא יודעת אם לכיוון חתונה אל תגידי לי, אבל זה היה נשמע שזה היה משהו חזק.

זה היה מאוד חזק. חתונה היינו עוד קצת ילדים אז אה לא בדיוק דיברנו על זה. אה אבל היינו חברים מאוד טובים מלפני. ואז כשהתחלנו לצאת כבר היה לנו קרקע מאוד יציבה, מאוד מבוססת והיו נשמות טובות אבל בסופו של דבר שמישהו בא ואומר לך דבר כזה א ואת אמנם יודעת הכל אבל יובה לו פה ואין לך את ה את אותו לבוא ולהגיד לו תקשיב הוא אמר לי ככה וככה בהתחלה זה קצת מהרערך זה כואב אבל לאט לאט את מבינה שלאנשים תמיד יהיה מה להגיד והכי חשוב זה מה שאת יודעת בפנים ומה שאת מרגישה בפנים. אז נשמות טובות יכולות להמשיך להיות נשמות טובות.

את רואה את עצמך גודלת מכל מה שעברת או שאת עדיין נמצאת אני מבינה שאת בהליך עדיין ושאת עוד לא יכולה לראות את זה כביכול במעוף ציפור. אמ אבל א את יכולה להגיד אני מבינה היום שכל מה שקרה זה לטובתי או שדווקא יש קולות של כעס? למה עשית לי את זה? אני מדברת עכשיו על ה על השיחות שלך. אה ככה עם בורא עולם

האמת שתפסת אותי בדיוק ברגע שבתקופה שאני בין לבין א יכול אחרי שהכל קרה הייתי ב היינו בניתוק מהצד שלי היה לי

יפה שאת אומרת מהצד שלי

כי אי אפשר באמת להתנתק

כי את מבינה שהשם תמיד שם בשבילך

הוא תמיד שם אז מהצד שלי אני עשיתי ניתוק לתקופה מאוד ארוכה היה לי מאוד כס ס כעסתי כעסתי עליו אמרתי איך איך

איך אתה עושה לי את זה

איך אתה עושה לי את זה איך אתה עושה לו את זה ילד טוב מניח תפילין שומר כשרות אחרי שלי שאני משתגעת עוד שנייה ו

שזה נפלא שהקעסת כיסתי

לכעוס על מישהו זה לתת לו

הכרה בנוכחות שלו

לא לא פקפקתי בו לרגע אף פעם לא אמרתי הוא לא קיים ידעתי שהוא שם זה מה שגדלתי עליו גם פשוט בתקופה הזאת אמרתי אני כועסת עליך תן לי להירגע תן לי להתקרר ואני חוזרת אל תדאג

איזה בוגר

אני חוזרת

אני מצטמררת עכשיו

אבל תן לי שנייה אתה לכחוס עליך אתה להתעצבן עליך לזרוק עליך את כל ה כל מה שאני מרגישה להגיד שזה אתה כי אתה העברת אותי ואתה עשית לי אבל ידעתי שאני אחזור ידעתי שזה ירגע ובאמת בסביבות השנה אחרי שהכל הכל קרה. זה כבר התחיל להירגע. כבר פחות כועסת. מדברת אליו המון.

מה את אומרת לו?

אני אומרת לו בוקר טוב. קודם כל ש מתעוררת. מה קורה? מה יביא איתו היום? ובאמת מנסה לשקר את הקשר מהצד שלי איתו. אם זה לאט לאט מזמור לתודה על דברים קטנים קטנים קטנים קטנים קטנים. וואו

אבל קטנים

איזה השראה

קטנים וזה שוב זה קול פנימי שבא מבפנים שאומר אולי תנסי היום מה אכפת לך ויום אחד ניסיתי והרגשתי בעננים ויום אחד ניסיתי ולא הרגיש לי טוב הרגיש לי רופף כזה ואז ניסיתי שוב וכן הרגיש בסדר זה היה להיות וירדות ואני עוד בוחנת את התגובות שלי א אבל כן כן, אני מרגישה שלא יודעת אם אני עוד לא בהבנה שהכל לטובתי והכל מה שצריך להיות הוא מדייק בשבילי וכנראה שהייתי צריכה לחוות את זה. אני עוד לא שם באופן מלא ואני כן מרגישה שאני בדרך.

וואו

יש לי עוד דרך ארוכה

אבל לאט לאט זה מחלחל שבסופו של דבר יש משהו מעלינו. מישהו מעלינו הוא יודע מה הוא עושה. אנחנו לא באמת יודעים חשבונות שמיים ואם אם זה היה התפקיד של יובל שהוא שלח אותו לעולם ל-21 שנה בשבילי בשביל המשפחה שלו בשביל החברים שלו כנראה שיש סיבה ובין אם אני אגלה אותה ובין אם לא

לאט לאט אני אצליח לקבל אותה ולהאמין בה בלב שלם

היום את בריפוי את מרגישה שעברת את רוב הדרך של ה של השלבים שהיית אמורה לעבור כדי שנייה לנשום את הסיפור הזה וללכת קדימה.

כן. אה השנתיים האלה עבר בהם הרבה. זה תהליך מאוד ארוך ואני מרגישה על עצמי שאני במקום הרבה יותר טוב מאיך שהתחלתי אותו ואיך שהייתי באמצע.

שוב גם בגלל התהליך מול אלוהים, מול עצמי, מול הזמן. רוני של היום היא אחרת.

כן.

במה

נשאר עוד רוני מלפני.

שעריות.

שעריות תמיד יש. א אבל אנשים כל הזמן משתנים בין אם טראומה או בלי טראומה.

איזה מתנות חדשות? אני ככה מעזה לשאול אותך איזה מתנות כי אני שומעת ככה שאנחנו בשיח בוגר ושאת מבינה דברים מאוד לעומק. איזה מתנות קיבלת דווקא מהמשבר הזה של הפוסטראומ? אני יכולה להגיד שמכל אירועי השביעי באופן כללי קיבלתי אנשים חדשים לחיים ש היום הם החברים הכי טובים שלי שהם אנשים שאת לא צריכה להסביר יותר מדי מה את מרגישה או או באיזה סיטואציה את נמצאת הם מבינים אותך אה קיבלתי במתנת המשפחה שלי שוב גיליתי

גיליתי אותם מחדש אבל זה באמת באמת יחד וליקד אותנו עוד יותר והבנתי מי על מי אני יכולה לסמוך, על מי אני יכולה לזרוק הכל ולדעת שיהיו שם בשבילי וקיבלתי את עצמי במטע הייתי כמה לחבק אותך עכשיו אנחנו לא יכולים נעשה את זה אחרי שהמצלמות א כן

יכבו זה דבר גדול מה שאמר שגילית את עצמך

כן שמחתי על עצמי הייתי בסיטואציה קשה מבלבלת חוויתי הרבה דברים ובסופו של דבר לא משנה כמה אמא הייתה מכריחה או כמה טיפולים הייתי הולכת אם לא הייתי רוצה לעזור לעצמי לא הייתי מצליחה זאת אומרת את היית במקומות קשים היו התקפי זם היו חרדות היו היו לא לא היה ואת אומרת עם כל זה שעזרו לי ועזרו לי הרבה משפחה טיפול וכולי בסוף היה חייב להיות איזשהו איזשהו גילוי של רצון אלוקי א להיות במקום אחר, לצאת מזה

ואתה היום במקום אחר. נשמע

כן יותר טוב קצת יותר טוב

מה את מאחלת לעצמך נגיד לעוד שנתיים שלוש ארבע

שרק ימשיך ככה שמפה שמפה רק נעלה

מול הכל את עשה לחול אותו

נכון

מה היית רוצה לגלות בעצמך במסע הזה

א אני כבר יודעת שאני מסוגלת לעבור דברים שאני אוכלה לקום מהרבה דברים. הייתי רוצה לגלות שאני יכולה להנות מהחיים באמת שאני יכולה למצות כל רגע ברגע. אני לא יודעת אם זה חסר טקט אבל אני מעכה לאחל לך שבעזרת השם תחזרי לארץ ותזכי לריפוי מלא.

אמן.

ותזכי לבנות בית.

אמן. זה לא חסר. מוד תחת החופה עם מחיר ליבך לבנות בית נאמן בישראל

אמן

עם ילדים ונכדים ונינים ואני מאמנה ששם זה יהיה ריפוי על ריפוי על ריפוי זהבו זה לא חסר תקד בכלל אה יובל זה יובל וכבודו במקומו מונח לא משנה מתי איך כמה ולמה אה אבל בסוף זה הניצחון שלנו על כולם ככה ככה העם עם ישראל ממשיך בסופו של דבר כל דור ודור עומדים עלינו ואנחנו מתחתנים וממשיכים הלאה

בעזרת השם

אני רוצה לסיים ולשאול אותך א

מה את רוצה להגיד לבורא עולם אחרי כל מה שעברת ושנייה לפני שהתס לחול

מה אני אגיד לו אנחנו כל הזמן מדברים אני אגיד תודה להודעת על מה שיש על מה שאין מה שצריך להיות שלי מה שלא שלי על הבריאות על למשפחה על הזכות להיות פה על הזכות לטוס לראות עולם רק תודה דרישות תמיד אפשר לדרוש תודה

אני אסיים בזה גם תודה תודה שבאת

ששיתפת ושחלקת אני בטוחה שזה יתן הרבה כוח לעוד בנות

אני מקווה

תצליחי

תודה רבה תודה לכם

שמחה ‏M.