"אמא שלי מתה לי בידיים": מירב כהן על הרגע המכונן בחייה

לא טוב לי לא טוב לי אני לא מרגישה טוב לא טוב לי הרגליים הידיים הראש ואני תופסת את הראש בשתי ידי ואני אומרת לה אמא מה יש לך מה יש לך והיא אומרת לי הלב הראש והיא מתה לי בידיים הסיפור שלי מתחיל בגיל 23 אם מי עליה השלום נכנסה לניתוח אמרו לה תוך שלושה ימים את בבית היא היייתה שלושה חודשים בטיפול נמרץ ו שלוש שנים רצופות בבית חולים ובשלוש שנים האלה אני לא עזבתי אותה לרגע ואז היא חזרה הביתה לבית חולים סיעודי בבית אבל 10 שנים היא חיה 10 שנים בבית ואני המשכתי את חיי בגיל 27 הזכרתי דירה בתל אביב ובגיל שתי בת 33 אמא שלי התקררה וחטפה דלקת ות כי הא היתה מאוד מערכת החיסון שלה היה התה מאוד חלשה וחזרה לבית

חולים באיזשהו שלב היא נכנסה לטיפול ממרץ מחלקתי כי היא לא יכלה לנשום ובשלב הזה ה נכנסתי שהייתי איתה נכנסתי אליה והיא אמרה לי לא טוב לי לא טוב לי אני לא מרגישה טוב לא טוב לי הרגליים הידיים הראש ואני תופסת לה את הראש בשתי ידי ואני אומרת לה אמא מה יש לך מה יש לך והיא אומרת לי הלב הראש והיא מתה לי ב בידיים המון התעוררה פס ישר ואמא שלי מתה לי בידיים וצעקתי לאחות כמובן שתבוא שתראה מה קורה איתה וחות רצה מהר אמרתי לה תבואי דחוף היא מתה רצתי למנהל מחלקה שיבוא גם כן הוא וכשאני חוזרת ממנהל המחלקה שביקש מלו להגיע כ מלא רופאים סביבה מבצעים באחיה מנסים להחיות אותה והאחות האחראית של המחלקה טיפול נמרץ מחלקתי

רצה למחלקה הרגילה להביא א מכשיר אחיה שלא פעל ב בטיפול נמרץ המחלקתי ובזמן הזה אני הגעתי לחלון שנמצא מול הדלת של הטיפול נמרץ מחלקתי ואני בוכה ובוכה ובוכה ובוכה ובוכה כי אמא שלי בעצם מתה ולמי אני בוכה אני מסתובבת ויש על די אנשים שבאו לבקר את הקרבים שלהם ואני מצוקת להם תעזרו לי היא מתה אבל אף אחד לא יכל לעזור לי כי אני רואה שעוד 10 רופאים סביבה מנסים להחיות אותה ולא מצליחים אז אני אומרת מי נשאר אז לא יודעת מאיפה זה בא מהנשמה צעק תשמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד ואז אותם אנשים אמרו לי הנה היא חזרה היא חזרה מני חזר לצפצף זה לא נכון תפסיקו זה לא נכון היא מתה היא מתה זה הרגע המכונן שלי הרגע הזה

שצעקתי שמע ישראל היא חזרה לחיים לעוד שבועיים בטיפול מעץ כללי שאז היה לי את הזמן ואת האפשרות להבין שהיא צריכה לסיים את חייה ויכולתי להיפרד ממנה ולהבין שזה הסוף ובזמן הזה הרגשתי שאני נלחמת במשהו במשהו שהוא חזק שהוא רוצה שזה המוות בעצם לא רציתי שהיא תלך ונלחמתי בזה והרגשתי שמשהו מתוכי רוצה להתפרץ ולצאת החוצה כמו שמה נשמה שרוצה שצועקת לעזרה ו בקשת שזה לא יקרה אבל אמא שלי מסרה את נשמתה על הבורא והחיים שלי נעצו הרגשתי שאני לסף תעור והייתי הולכת ברחוב ושואלת את עצמי אחרי השיבה אם יש כל כך סבל ומחלות וייסורים כי היא מתה באיסורים מאוד קשים אז אז אם יש מות אז חייב להיות גם חיים בטוב אז מהוא הטוב מה מי זה הכוח שנותן את החיים אז הבנתי שיש בורא לעולם ואמרתי שאני רוצה לעבוד אותו