איך מרגיש ילד של בעל תשובה?ואיך מחנכים נכון במצב כזה? אפרת ברזל בראיון פתוח על דור שני לבעלי תשובה

איך חמישה ילדים... את נראית ילדה בעצמך. -לא שמתי לב, לא יודעת. למה רק אותה שאלת כמה ילדים? כי גם לי יש ילדים. -כן, באמת? אומנם פחות ממנה. -כן? גם הצליחה להיות רזה, גם הצליחה להביא חמישה, אני לא זה ולא זה, אבל ארבעה זה גם יפה. -את מביכה אותי. אני מאוד טובה בלהביך. -כן. -אני כל הזמן אביך אותך. טוב, אני אתכונן. -זה חלק מהעניין. -חלק מהאומנות של הבמה. מדברים פתוח, אנחנו מתחילים. לאט לאט, בלי שאף אחד שם לב, אולי מישהו אחד כן שם לב, נוצרה שכבת אוכלוסייה בעם שלנו, עם נוכחות מסיבית, ילדים של בעלי תשובה, דור שני. שלום, שרי נריה. -שלום. ושלום, שרהלה גרוס. -שלום שלום. אומנית במה, אומנית ספוקן. אימא

לחמישה, בואו נדבר. שתיכן ילדות של בעלי תשובה. אני מרגישה מאוד קרובה אליכן, אבל אני לא אתן. אני מהדור הקודם. אני אעז להגיד שאת אפילו ממש לא אנחנו. כי מה זה להיות ילד של בעלי תשובה? זה להיות משהו שאף אחד שהוא לא הדבר הזה, לא יבין. לא את, בעלת התשובה, לא חברה שלי החרדית וגם לא בת דודה שלי החילונית. אנחנו מין יצור שהוא תרכובת של שלושת הדברים האלה, והוא לא שום דבר משלושתם, ולפחות... את אמרת בפתיחה שהיום יש שכבה מסיבית כזאת, אבל כשאני הייתי ילדה, שזה הרבה הרבה שנים אחורה, אני לא אגיד בדיוק כמה, לא היו הרבה כאלה, וזה להרגיש מאוד דובר שפה שלא הרבה אנשים מכירים. שרי מכירה את השפה, כי היא גם כן "בת

של", אבל יש לנו מין תת-שפה ותת-תרבות משלנו שהיא לא מדוברת, בינינו לבין עצמנו, אבל לפגוש את שרי למשל היום, או לפגוש כל ילד של בעלי תשובה, זה פתאום כמו ביער, לפגוש עוד איזה ילד ולהגיד: "אה, גם אתה פה". "כן, גם אני פה". -מה עשינו לכם? כאילו... זה בסדר, מה שאימא ואבא עשו, אם אנחנו מדברים בעידן של כל מיני דברים שיש לילדים להגיד להורים, את זוכרת את היום שבו את מגלה, שרי, שאבא ואימא הם לא כמו כל האנשים האחרים בכיתה? כן. מה זה זוכרת? אני לא נולדתי לתוך זה באמת. אני... כשההורים שלי היו... כשההורים שלי התחילו את כל התהליך, אני הייתי ילדה... שלוש והלאה. זה היה תהליך של כמה שנים, שאני זוכרת אותו מצוין,

ולאחרונה כשאני... ככל שאני מתעסקת יותר בנושא הזה, שאני חושבת שהוא הגדרה מאוד מאוד בסיסית שלי, גם על זה דיברנו קודם, זו הרגשה נורא חזקה של משהו... ממש יסודי באישיות. לזכור את ההורים חוזרים? -אני זוכרת את התהליך. -על זה את מדברת? כן. -וואי. -אני זוכרת איך זה קרה, בשלבים. קודם אבא, אחר כך אימא. שנים של תהליך שאני הייתי ממש חלק ממנו, מצד אחד, מצד שני, דיברת קודם על "מה עשינו לכם?" אז יש את המקום הזה של ה... עד היום אני מרגישה אותו. -שמה? -של ה... בחירה בשבילך. ההורים בוחרים במשהו שבשבילם הוא באמת מאוד נכון והכול, והילד, הוא לא נולד לתוך משהו שעובר ככה מדורי דורות או משהו כזה, אלא לתוך בחירה

מאוד... מאוד חיה ובועטת של ההורים. ויש לזה את המורכבות של זה, לחלוטין. אני גם מרגישה מאוד... שככל שאני גדלה, וגם כלפי הילדים שלי, את המקום של הבחירה. האם אני בחרתי באיך שאני חיה היום? אז התשובה היא כן, בסופו של דבר כי... אני חושבת שזה ההבדל הגדול. שאלת קודם "למה אני לא את?" כן. -כי את ואני, לצורך העניין, חיות חיים דומים, אבל את, את כשם קוד לבעלת תשובה או בעל תשובה, את חיה אותם מתוך בחירה מלאה, כי את רצית, ולכן כל המחירים המתלווים הם מחירים שאת בסופו של יום שמחה לשלם, כי את יודעת למה את פה, את יודעת שזה שווה את זה. אני לא בחרתי. כל ילדה חרדית אחרת לא בחרה, אבל הילדה החרדית האחרת, אימא שלה והיא

באותו מעמד. נכון. -אני ואימא שלי באות משני יקומים מקבילים. היא יודעת שתל אביב, לצורך העניין, זה גיהינום, אני יודעת שתל אביב זה המון אורות מנצנצים, והיא לא תבין אותי ואני לא אבין אותה. אולי היום. -וזה רגע באמת... אני עונה כאן ממקום מתגונן כרגע, כאימא לבעלי תשובה, שאף ילד באמת, כמו שאנחנו אומרים, לא בוחר את הילדות שלו. זאת אומרת, גם ילד חילוני לא בוחר איפה הוא גדל. אבל אנחנו מניחים כאן ואומרים על ההתחלה, משהו... זה מרגיש לך מאשים? זהו, אני רוצה להגיד משהו מתוק ואחר כך משהו קשה יותר, אוקיי? המתוק הוא שמשותף לכן ולשכבה מאוד גדולה של ילדים כמוכן. זה מצחיק שאני מסתכלת עליכן ואני אומרת "ילדים", אבל

לא משנה, ילדות, שלמרות הכול, כל מה שתכף נדבר עליו, אתם בוחרים לחיות חיי תורה, חרדיות שתיכן, אם אנחנו מסתכלות על זה ככה, ורואות את כל מה שתכף יוצף כאן, ולהישאר תחת הבחירות של ההורים שלכן. וזה לא מובן מאליו. -וזה לא מובן מאליו. בדיוק. והדבר הטוב... כבר אני לא זוכרת. אמרת קודם המתוק, אחר כך הקשה. -כן. תודה רבה שהזכרת לי. קשה אני תמיד אזכור. פולנייה. שאחד הדברים שאני חושבת שהם מתכון להצלחה לחנך דור שני של יראי שמיים, אצל בעלי תשובה זה שלמרות השוני שהזכרת, בילדות, את גדלה כבעלת תשובה בילדות אחרת מאשר איך שתגדלי את הילדים שלך, אבל לדעת, כבעל תשובה מחנך, כן לתת נקודות השקה כדי שתיהנה גם מההורות שלך,

שהיא הורות אחרת. אוקיי? ספרי על הילדות במאה שערים. שרי תיארה שהיא עברה בילדות שלה את התהליך יחד עם ההורים. אני באתי לגמרי אל המוכן. נולדתי עם הצפעלך. אני, לצורך העניין, עד גיל מאוד... ממש, גיל 20 לדעתי, כמעט ולא ידעתי שקיים עולם מחוץ "לחומות". מבחינתי העולם נגמר בכיכר השבת. זה היה הגבול מדרום או מצפון, והגבול השני היה בשבטי ישראל, וזהו, פה העולם מתקיים, ופעם בשנה נוסעים לסבא וסבתא, ויש להם בסלון משהו מרובע שיש עליו סדין פרחוני. -וואי. -וזהו. הכי תמימה, הכי ילדת בועה. הכי הכי שמורה, ומכל הכיוונים האפשריים. ההורים שלי התחתנו, חזרו בתשובה, גרו כאן בבני ברק. כאן נולדתי, אגב, אני ילידת בני ברק.

איש לא יודע זאת, והגיע הזמן שעם ישראל ידע. בגיל שמונה חודשים כבר הייתי בירושלים. וזהו, שם גדלתי, מאה שערים על כל המשתמע, יידיש, בית ספר, חברות מקהילות הכי שמורות בתוך המקום הזה, וההורים שלי עוד הגדילו לעשות, הם היו אפילו עוד יותר, מה שנקרא, יפנים מיפנים. זאת אומרת, אם החברות שלי הלכו לקנות נעליים לפעמים, בערב פסח, ברחוב יפו, אז לשרהלה בשום אופן אסור היה לעבור את הגבול הזה. וזה עורר אצלי, כאילו... בכלל, אני חושבת שה... התחושה שאנחנו מתהלכות איתה, אנחנו, הילדים של, זה בעיקר העניין הזה של השייכות. אני לא שייך, וזה אישיו ועל זה כולם מדברים כל הזמן. אז אתה מרגיש לא שייך מלכתחילה. מתוקף זה שסבא

וסבתא שלך לא חרדים ושבבית שלך יש כל מיני דברים שלא קורים בבתים אחרים, כמה שההורים שלך מנסים להתחפש ולאמץ קוד לבוש ושפה ובלה בלה, זה תמיד יצוץ איפשהו, ובנוסף לזה, לבעלי תשובה יש נטייה להיות יותר צדיקים מהאפיפיור, כמו שאמרתי, אז את גם שונה מחברות שלך וגם את אמורה להיות יותר "צדיקה" מהן. חוויית ילדות לא פשוטה. אני... "פתוח" קוראים לתוכנית הזאת? אז אני אגיד את זה הכי פתוח, חוויית הילדות שלי כ"בת ל" לא הייתה פשוטה, לא הייתה קלה. היום אני אומרת את זה מתוך מקום של פיוס ואהבה, גם לילדה שהייתי וגם להוריי, אבל הרבה מאוד שנים של כעס, של אי-השלמה, של "למה עשיתם לי את זה?" היום, ממרומי גילי, אני יודעת שהם

התכוונו רק לטוב, ושאת וכל בעל תשובה אחר רוצים באמת באמת באמת... מי אם לא אתם תרצו שהילדים שלכם יהיו הכי טהורים ושמורים? ואתם הקרבתם בשביל זה ומגיע לכם שתרצו, אבל יש איזה כאילו... בעצם התהליך, מובנה שם קושי שאין ברירה, חייבים לעבור דרכו. כל אחד עובר את זה אחרת. אני עברתי את זה דרך מאה שערים, שרי עברה את זה כמו שהיא סיפרה. -תל אביב. -תל אביב. נכון? הקהילה של הרב אוירבך. -תל אביב שלך היה אסור. הכי נגטיב שיכול להיות. תל אביב. -את זוכרת, שרי, במהלך של "בית יעקב", בתור ילדה קטנה, פדיחות על הסבתא החילונית, וכל מיני פשלות או כל מיני דברים שהחבאת או הסתרת? כן, תמיד היו. לא היה לי הרבה מה להסתיר, כי

ההורים שלי... אני יכולה להגיד גם שחוויית הילדות שלי, היא לא קשה, אבל היא גם... אני לא רוצה... להגיד דברים שאחר כך אני אצטער שההורים שלי ישמעו. -כן. אבל... הכיף הגדול הוא שההורים שלי בחיים לא יראו את התוכנית הזאת. כי יש להם מפה על הקופסה, לא? אצלנו כבר העיפו את המפה, זהו. -אה, אוקיי. זהו, יש את שלב הלפני המפה ואחרי. -כן. -אבל מה? אבל זו הייתה הרגשה, כן, מאוד של בדידות, גם כי, כן, היו פדיחות, היו כל מיני דברים מוזרים ושונים. גם המשפחה, גם הבית, גם... מה שההורים שלי כן נתנו לנו ולא נתנו, גם, מתוך הרבה פחד, הם לא... אתן לא חושבות שזה חלק מאישיות או אופי או גל של תשובה? זאת אומרת, אני מסתכלת על

הילדים שלי... -יש איזו אבולוציה. נכון? יש פה אבולוציה, ואני חושבת... אחד הילדים שלי יחד איתנו חזר בתשובה. בכיתה א' היה בבית ספר חילוני, בב' בממלכתי-דתי, בג' בנועם... -עבר את כל ה... בד' בחרדי, והיום כשאני שואלת אותו, הוא אומר לי: "אימא, מה קרה לך? "בזכות זה אני מדבר את כל השפות, אני מכיר ילדים מכל מיני מקומות", והסבא והסבתא החילונים שלנו, הם כאילו... זה חלק מצחוקים של קיום. זאת אומרת, זה בהכרח שיהיה פה קטע קשה, או יש פה... רק לספר את עצמי ידעתי. -כן. אני בטוחה שיש כאלה שעושים את המסלול הזה, ואולי אפילו כמו שתיארת, באופן קיצוני, ויוצאים שלמים. גם אני בסדר. -כן. תראי לי שנייה... אכן. -ככל שאני

יכולה להעיד על עצמי, אני לא השתגעתי וגם לא עזבתי את הדת, אבל אני אומרת בכנות שזאת לא הייתה חוויה פשוטה, והיא עיצבה את הקיום שלי עד היום. תחושת חוסר השייכות היא תחושה שעדיין מלווה, ומן הסתם גם תלווה. אני לא יודעת אם זה עניין של מתכון. זה כנראה עניין של השגחה. הקב"ה החליט שהילד שלך יעבור את כל הבלבלה הזאת ויישארו לו הצחוקים, והוא החליט שאני אעבור את זה ותישאר לי תחושה אחרת. אין לי תשובות. אני מספרת את החוויה שלי, אבל אני כן חושבת שיש קווים משיקים לכולנו, ובטח שיש דברים שאפשר ללמוד, וללמוד גם להבא. את יודעת מה? זה אפילו לא קשור רק להורים בעלי תשובה. זה כל הורה באשר הוא, מה הילד שלך, האם הוא המשך

טבעי שלך? העניין של הבחירה החופשית של הילד, שאצל בעלי תשובה היא כל כך לא מובנת מאליה, כי כאילו... אני זרקתי מאחורי הגב את הכול בשביל שאתה תהיה... כאילו, אתה זכית להיוולד על ראש ההר, אתה השתגעת? לאן אתה הולך? -לאן אתה הולך? -וואו. היום, שרהלה, שאת אומנית במה, ותופעת ספוקן וורד, היצירה שלך, שהיא סופר כנות וסופר הצלחה, באה מתוך המקום הזה. כל... את יודעת, כל אומן יוצר את עצמו בסופו של דבר, ולא משנה מה הוא עושה. אז ודאי שאני, כל היצירה שלי היא מתוך החוויה הזאת של הזהות שלי והאי-זהות שלי וכולי, ומשם התחלתי, וגם כשאני עושה דברים אחרים, בסוף בסוף יש את העניין הזה של התמה. אתה תמיד מנסה לזהות מה התמה

ביצירה שלך, ופעם שמעתי משפט חכם שבסוף אם תעביר איזה קו, אז אומן, לאורך חייו, הוא יכול ליצור עשרות ומאות יצירות, ובסוף התמה העמוקה של כולן היא אותה תמה. -וואו. -כן. זה חזק מבחינה אומנותית, מה שאת אומרת פה. -נכון. כי בסוף אנחנו מספרים את עצמנו, ולא משנה אם נפסל או נכתוב שיר או נרקוד, אנחנו מספרים את הדבר הכי עמוק שלנו. אני מה זה מזדהה עם זה. -אני בטוחה. ותמיד כשאני שומעת אותך מתחילה ומסיימת קטע ספוקן, אני מרגישה את התהליך. הפעם, אם לכך התכנסנו, ילדים לבעלי תשובה, דור שני, אז תני לנו קטע אחד, ונשים לב. אני אתן קטע חדש שממש כתבתי עכשיו למופע האחרון. הוא מדבר ולא מדבר על מה שאנחנו עוסקות כאן, אבל

בסוף זה תמיד חוזר לשם. "דברים שלא אמרתי לרותם" "רותם מנסה כבר שנתיים "באצבעות חשופות, היא מכה באדמה יבשה, אדישה "דוחפת, הודפת, נלחמת בטחנות רוח "בשביל יוספי שלה, מתוק כזה "נשמה "לא מגיע לו החינוך הכי טוב? היא שואלת "ומולה נסגרת עוד דלת "היא כבר דיברה עם כולם, עם הרבנים והעסקנים "וההוא בעירייה והדוד של הודיה "כולם הבטיחו לעזור "בינתיים יוספי בבית "בחודש הבא ימלאו לו ארבע "רותם עשתה הכול "שינתה את השם, הורידה את המ' "השכנות קוראות לה רות "שינתה את הנראות, הפסיקה לנגן בצ'לו "לנהוג, ללמוד לתואר "למדה להגיד מילים כמו: "'בשמחות', 'כל טוב' "ו... 'מהבית אני צור' "ועדיין, בכל אירוע חברתי או מפגש אקראי

משהו מתפלק לה "חיבוק הדוק מדי, ריקוד עליז מדי "זמזום של שיר שאף אחד לא מכיר ומישהו בסוף תמיד יצביע ויפטיר: "'בעלת תשובה "'אה הא... "'יצא המרצע' "והשק, עייף להתפקע "עמוס בכאב, בתסכול, "בצעקה גדולה קורע תחת נטל השאלה: "איפה טעינו? "לילה, חורף ירושלמי "מרפסת עם סורג ישן ותה פסיפלורה כמו שרק רותם יודעת להכין "השאלה מרחפת בינינו, כבדה "מיתמרת בין אדי התה, זועקת לשמיים "השמיים נמוכים הלילה "העננים מלטפים לרותם את המטפחת "היא מתייפחת "אני לא אומרת דבר "אני שותקת, אני שותקת את כל המילים הנכונות "את כל הררי הכוונות הטובות של כולם "את כל ה... 'זה לא אישי, זה רק עניין של קשרים' "את כל התשובות, את כל

הדיבורים "שותקת "חובקת בשתי ידייך כוס חמר סדוקה "ונותנת לשתיקה לעטוף את המרפסת "הרבה דברים אני לא אומרת לרותם "אני לא אומרת לה שאולי ברגע זה ממש, במרפסת שמעלינו "יושבת הגברת שרה לוין "זו שמעולם לא שינתה את שמה, לשונה ולבושה "אולי גם היא שותה תה עכשיו, ולידה מונח הטלפון "יש לה שם באנשי קשר לפחות 35 מספרים של שדכנים "מכל הסוגים, מומחים ורגילים, מקצוענים ומתחילים "עם כולם דיברה בעצמה, לחשה שאולי דירה שלמה "שאולי אפילו בירושלים "יותר מדי זמן שהטלפון שותק "וכשהיא מתקשרת, הם תמיד בממתינה "יהודית שלה כבר בת 29 וחצי "מותק של בחורה, מורה לחינוך מיוחד, "תואר שני, שלוש תפילות, 70 דנייר, ידי זהב "סחורה

ללא דורש "וה'איפה טעינו?' "מרחף גם במרפסת של לוין "ונכנס לגברת שרה לעיניים "ואותם העננים מלטפים ואוספים את כל הדמעות משתי המרפסות "אני לא אומרת לרותם שאולי יש משוואות כאלה "בהן כל הגורמים חיוביים, והתוצאה "דמעות "ואנחנו לא באמת מבינים כי ככה זה בעולם הזה שמתחת לעננים "ולשני צידי המשוואה זה כואב מאוד "אבל אנחנו מאמינים שאין במשוואה הזאת טעויות "אני לא אומרת לה: 'שטויות, אתם עשיתם הכול' "אני רק נותנת לה לבכות בקול "וכשנגמר התה "אני מבקשת אם אפשר עוד אחד "רותח-רותח, בבקשה" וואו. -שרי... יואו. זו קצת סיטואציה מביכה, כי אני רגילה שברגע הזה אני נעלמת ונותנת לקהל להתמודד, ועכשיו אתן פה. -וואו. מזהה

ממה ששרהלה ספינק... איך אני... בואו נעשה מזה פועל. -ספיקננה. -ספיקננה פה. את מזהה משהו? כן, מהכיוון ה... מלמטה. מה... אני בעצמי הייתי רוצה להיעלם לפעמים בגלל ה... אימא, סבתא וזה, אבל... כן, אין מה להגיד... -היית משתפת את אימא בלהיות ילדה של בעלי תשובה? לא כל כך. -לא כל כך. כי מה? כי תמיד ניסו ליישר חזרה את הקו? אני הרגשתי תמיד שה... לא, לא היה אצלנו כל כך את העניין הזה של ליישר קו. דבר ראשון, אני אגיד שגדלתי בקהילה של בעלי תשובה, שזה כבר כר קצת יותר רך מאשר לגדול במאה שערים או אפילו במקום קצת פחות קשוח. לא היה כל כך קו להתיישר אליו בפנים, בתוך הקהילה, והיא נתנה רקע מאוד תומך ומאוד מאפשר, אבל

ברגע שיוצאים החוצה ללימודים בין בנות חרדיות, שכולן באות מבני ברק, אז ישר יש את ההשוואה הזאת החוצה, קבוצת "השווים". את מאוד שונה, והכול נורא שונה, ותמיד המשפחה היא אחרת והשיח הוא אחר וההורים מאוד השתדלו, אבל יותר בכיוון של הימנעות. זאת אומרת, לא כל כך היה להם... להביא אותנו למקום שנכון לנו. זה היה דור אחר. היום זה שונה, כמו שאמרת על הבן שלך, שיש לו גם את זה ו... אני גם מרגישה שיש לי גם את זה וגם את זה וגם את זה, וזה מאוד טוב לי היום ואני בחיים לא הייתי מחליפה את זה, אבל אני חושבת שבדור שלנו, הדרך למקום הזה, היא הייתה יותר מהכיוון הקשה. זאת אומרת, פחות שמחה והבנה שזו מתנה, אלא יותר ניסו ככה כן

לצמצם אותנו למקום היותר... שחרדי אורגינל, הוא היה הדוגמה... -הסיסמוגרף. כן, כן, ולא... שוב, ההורים שלי לא עשו דברים אקטיביים. גם לא היה להם עניין מבחינה חיצונית להיראות חרדים, אבל מבחינה מהותית, הם מאוד מאוד פחדו מכל דבר שהוא... הם לא בדיוק ידעו, לא הכירו, ואת רוב הדברים הם לא הכירו, וככה יצא מצב שההורים שלי, הם חששו מהחברות שלי מבני ברק ומהחברים של אחי מבני ברק, שאנחנו למדנו עם... אחי למד בישיבה בבני ברק, ואני למדתי בשרנסקי אבל עם בנות בני ברקיות, בעוד שהם לא ממש קלטו שהבני ברקים, הם מפחדים מאיתנו. וככה היה פחד גדול באוויר. -כן, ובאמת הייתה תחושה של חשש כזה, לא לזוז יותר מדי כדי שלא בטעות...

-תעשי רעש מדי. -כן. זאת אומרת, גדלתם באיזשהו מקום של חשש. זאת אומרת, חוששים מכם שאתם תקלקלו את הילדים של האחרים? על זה אנחנו מדברות עכשיו? -לכאורה, היה גם מקום כזה. -ברור. -כן. מה הרגע, שרהלה, שאת בעצם מבינה ש... "אוף, אני ילדה של בעלי תשובה". -את אמרת לשרי משפט, אני אקטע אותך, "חששו שתקלקלו". -כן. בכיתה ו', בדידי הווה עובדא, הופרדתי מחברתי הטובה, ועשו לה שיחת נפש, זה לא משנה הפרטים ומי עשה את זה, ואני בטוחה, שוב, שהכוונות היו טובות, ונאמר לה שלא כדאי לה להיות חברה שלי, כי היא יונקת ממבועי מים טהורים שמפכים זה דורי דורות, ושרהלה מגיעה ממקום שהמים לא תמיד שם אורגינליים. וואי. -והיא הייתה כל כך

חברה טובה שהיא באה לספר לי, בתמימות של ילדה בת 11, שזה מה שאמרו לה. היא אפילו לא הבינה את הדימוי, לא רק את הנמשל. אני הבנתי גם וגם, וגם נפגעתי למוות כמובן. את שיתפת את ההורים? אני כבר לא זוכרת. יכול להיות שלא. יכול להיות שלא. הבדידות הזאת היא בדידות גם בתוך הבית. ההורים שלך הכי אוהבים אותך והכי רוצים בטובתך, אבל הם לא דוברים את שפתך, אז הרבה מאוד דברים את שומרת לעצמך. שלא יישמע שהייתה לי ילדות אומללה. -לא, לא. -אני מוקירה את הוריי בכל ליבי והם נתנו לי הרבה יותר ממה שהורים נותנים, באמת. כל מי שאני, כולל הכול, כולל גם הבאגים, אבל גם כל הדברים הטובים, זה הם. אבל זה כמו שאמרתי בתחילת הדברים, זה

תהליך שהוא מורכב מעצם בריאתו. ופה אני רוצה לעשות איזשהו צומת ולשאול, מהו אותו רגע שאתן מתחילות כבר לגדול ולהתבגר, ולבנות אישיות משלכן, מבינות, "ההורים גדלו במקום אחר", "זה העולם הדתי-חרדי אליו נולדתי". מה היה הרגע שבו אתן מחליטות בעצם, כמו ממטרה כזאת, מסתכלות ימינה ושמאלה, יודעות, מבינות, שאפשר ללכת לכל מקום שכבר אתן יכולות ללכת אליו, ובכל זאת מחליטות להישאר, בוחרות להישאר, להתחתן עם אברך, לגור בבית שמש, להישאר במראה, בסגנון החיים, והנה, לגדל את הדור הבא, שהוא עכשיו בידיים שלכן, כילדים דוסים. קודם כול, אני אגיד שזאת בחירה שלא מסתיימת, אצל אף אחד, מן הסתם. זאת בחירה של כל יום. בספוקן הראשון

שכתבתי יש משפט: "אני בוחרת בכל יום מחדש להיות חרדית", וזה באמת סיפור חיי, הכי סיפור חיי, ואני חושבת שאת הבחירה האמיתית עשיתי לא לפני הרבה זמן. אני כבר די זקנה. מצטערת, ככה יצא, אבל... אני חושבת שעד גילאי ה-20 המאוחרים מאוד בכלל לא הבנתי. זה היה אוטומט, אוטומט, אוטומט. החיים גלגלו לאן שגלגלו, ובכמה בומים די רציניים שחטפתי, פתאום הייתי בצומת הזה שאת מתארת, אבל כנראה השם ריחם עליי והגעתי אליה כשכבר דעתי הייתה קצת יותר מיושבת עליי. זאת אומרת, ילדה בת 17 שעומדת בפני בחירה כזאת, היא קצת מתקשה להבין ולבחור באמת, כי המוח לא באמת בשל והכול מאוד מאוד תוסס והווליום הרגשי מאוד גבוה ומבלבל. כשאת בת 30 את

כבר רואה את הדברים בעין השכל. וכבר את אימא בעצמך, אבל היה, היה רגע והיה צומת, ואני יודעת להגיד היום שאני... אני באמת מתוך בחירה במקום הזה, ומאותו הרגע, הדבר המעניין שקרה זה שהתחלתי להסתכל על התהליך שעברתי כילדה מול ההורים שלי בעין מפויסת, וככל שאני גדלה, וככל שהילדים שלי גדלים ואני מבינה כמה להיות הורה זה... שום דבר לא כאילו מה שאתה חשבת בתור ילד. אני מבינה את התהליך שלהם, אני מבינה את הרצון הטוב שלהם, וממקום של כעס, זה הולך ומתרכך למקום של הערכה גדולה. זה עדיין בדרך, אבל זה לגמרי לכיוון ההוא וזה באמת היה בד בבד עם ההבנה שזה לא הם, זו אני, ואם אני בחרתי אז זה מולו, וכל השאר זה ניצבים בסיפור

הזה. את זוכרת את התהליך שלך, שרי? שאת אומרת: "כן, אני..." אני לא מרגישה שהיה לי רגע כמו ששרהלה מתארת, צומת שבו משהו התפרק והייתי צריכה לבחור, כי אני מין ילדה טובה במהותי. -נכון, ואני כל כך מקנאה בך בגלל זה. איך הן נולדות, הילדות הטובות האלה? -אבל דווקא הדבר הזה... בתל אביב. אני לא יודעת... לא בטוח, בהתחשב בשאר ה... -ילדות. -חבורה. אבל... אבל אני מאוד מרגישה ש... עם הגדילה שלי וההתפתחות וההבנה של... וגם הפיוס, המילה הזאת, אני מאוד מתחברת אליה, אף פעם לא היה לי שום כעס על ההורים שלי, וגם, כל מה שיש לי זה מהם. לא חוויתי את זה ככעס, אבל כאיזשהו... שוב אני חוזרת לחוסר בחירה, שזה משהו שעלה לי עם

השנים, ויחד עם ההורים שלי אפילו, זה תהליך שקורה, שהתחיל לפני שנים יחד איתי ועם אחי, ועדיין כל הזמן, כל מיני דברים שנפתחים ונפתחים ונפתחים, דברים שנסגרו ככה ברגע של הבחירה ההיא לחזור בתשובה, והיום מתוך בגרות ובשלות והבנה שאין סתירה בהכרח בין דברים. הפוך. אפשר להוציא עושר גדול מכל העולמות האלה. אז אני גם, אני מרגישה שאני בחרתי לקחת את הבחירה שלהם, את החזרה בתשובה שלהם, למקום שלי מתוך מקום הרבה יותר שלם ומפויס ועשיר, ולגדל גם את הילדים שלי ככה. היה באיזשהו בית אצלכם את האמירות שיכולות להיזרק לאוויר: "אה, אתם ההורים, "היה לכם הכול, היה לכם מה שאתם רוצים, "וגם אני רוצה את זה", היה, נאמר איפשהו?

ברור. -אצלנו... -ברור? אני אישית לא. -הנה הילדה הטובה, ע"ע. כן. -וזאת שפחות. -כן. אני לא אמרתי את זה בקול אף פעם. -אה. אבל שוב, כשגדלתי... כאילו, גיל ההתבגרות אצלי, בואי נגיד, הגיע קצת מאוחר מדי, כשכבר הייתי... נשואה עם ילדים וזה, פתאום, פתאום את מבינה שהמקום שבאת ממנו הוא לא חסר משמעות. זאת אומרת, זה דבר עמוק עמוק עמוק. זה לא רק מגניב שאני יכולה להביא חברות שלי למרכז תל אביב לעשות שבת. זה לא זה. זה משהו מאוד מאוד שטחי בעניין הזה. ברור. -את זוכרת את זה? היית לוקחת מיקרופון בבית, דמיוני כמובן? -בטח. -מה? בטח, מה שאמרת, אחד לאחד. אתם עשיתם מה שאתם רוצים, הייתם במסיבה, אכלתם את כל האוכל, רקדתם

את כל הריקוד, ואז אמרתם: "לא, לא רוצים את המסיבה", והלכתם למקום אחר. אבל תנו לי שנייה לבדוק מה זו המסיבה הזאת. "אבל למה? אנחנו כבר שתינו את הרעל בשבילך. "הקאנו אותו בשבילך, התנקינו בשבילך", וכמו שאמרתי קודם, "הבאנו אותך לראש ההר אל המוכן, למה?" אז באמת על חלק זה... חלק יקבלו תשובה על זה, חלק ירצו לנסות את זה וחלק לא יצטרכו. אבל מה שאתן מתארות כאן... -יש כאלה שעושים את כל הסיבוב... נכון. -וחוזרים. אני יודעת להגיד שהשם ריחם עליי ולא נתן לי לעשות את כל הסיבוב, אבל את העיניים ואת המבט, בוודאי שעברתי. -נכון, וזה... -עברת וזהו? זה מאחורייך או ש... שום דבר לא מאחוריי. -זהו, אני גם מרגישה את זה

שזה... איזה מסכנות אתן... -קורה, קורה, זה כל הזמן עדיין קורה. -הנה, כנות. אני יודעת, המתנה של ילדים של בעלי תשובה, הם ילדים מאוד... קודם כול, בעלי תשובה הם אנשים מיוחדים. בואי נפרגן לך. יאללה, תנו לי גם איזו מילה טובה פה. אתן נותנות לי בומבות על ה... כן, כן? -בעלי תשובה הם אנשים מיוחדים, חייבים להיות. מי שעשה 180 בחיים שלו הוא מישהו גיבור... -הוא כבר אדם חושב, לא? משמע אני קיים. -הוא כבר אדם חושב ואדם אמיץ ואדם שמגיעה לו מדליה. -וואו. -עכשיו, כשהאדם הזה יולד ילד... אני אתארגן פה רגע, כן. -תתארגני על זה. הוא מעביר אליו את מצבור הגנים הזה, את האומץ, את החשיבה, את הכנות. -וואו. אז כולנו, ילדי

הגיבורים האלה, נולדנו עם התכונות האלה, של כנות, של חיפוש, ואנחנו באמת שונים בנוף גם הרבה מאוד לטובה. הרבה פעמים בשיחות של ארבע עיניים עם חברות חרדיות מבית הן אומרות: "אין לי את הכלים המחשבתיים האלה שלך יש באופן טבעי", ולא קניתי אותם או עשיתי עבודה בשבילם, זו הייתה האווירה, זה היה האוויר שנשמתי. את יודעת, זה מצחיק מה שאתן אומרות. רגע, תמשיכו תכף עם הפרגונים, אבל זה מדהים מה שאת אומרת, כי המון היום אני יושבת, גם עם ילדות של ה... החברות של הבנות שלי, וגם נשים חרדיות מבית שלפעמים אומרות לי: "הלוואי שהיינו בעלות תשובה, הלוואי שהיינו ילדים של בעלי תשובה", שזה גם איזשהו רגע לשים כאן נ"צ... טוב, זה

מהצבא, סורי, נקודת ציון. -אנחנו מכירים. שנותנת איזושהי תפנית שדברים הם כבר לא אותו דבר... נכון, נכון, לגמרי. -בנישואים, בשידוכים, עם בעלי תשובה. זה כבר לא אותו מלל, ומאוד מעריכים בעלי תשובה. אני בחיים לא הרגשתי סוג ב'. -אמרת אבולוציה מקודם. היום... שרי ואני עברנו את הילדות שלנו לפני אי אילו עשורים, שניים לפחות. כן. -ובאמת, בכיתה שלי, לצורך העניין, לא הייתה החיה הזאת בכלל. אני חושבת שבכל בית הספר. -שיואו. היום בכל כיתה ותחת כל עץ יש כמה ילדות של בעלי תשובה, זו לגמרי שכבה קיימת, צריך לפתוח לזה עמודה באיזשהו מקום כשממלאים פרטים בטפסים, כי זה... -נכון, גם יש להם בדיחות אישיות, נגיד, כשיש צפירה

ביום העצמאות כזה, אז הילדים יודעים להגיד לי: "אימא, אנחנו מזהים מראש מי לא בסדר לה עם הצפירה, "כן טוב לה עם הצפירה, מי עדיין לא מבינה איך להתנהג". זאת אומרת, זה משהו שהוא... אתה גם גדל עם עושר מאוד גדול מבחינה, כמו ששרי אמרה, אני חושבת אמרת את זה, או את אמרת את זה בשם הבן שלך וגם את אמרת את זה, אתה מכיר את כל העולמות, אתה מכיר את הקווי התפר. -זה הכי כיף. -את מערכות היחסים. אתה לא שומע על החילונים מכלי שלישי. אתה גדל בתוך עושר מאוד גדול, תרבותי ולשוני ומהותי. -נכון, נכון. ועל כך תודתי, ואני לא יודעת אם הכנת שאלה כזאת, אבל אני אתפרץ לשידור ואגיד... -אני לא מכינה שאלות, אבל אפשר טיפה להמשיך עם

המחמאות טיפה, שנייה? כבר, כבר. -כן, סליחה. כן. -זהו, אני תוהה אם זה הולך להיות מחמאה. אני באמת ובתמים מעריצה בעלי תשובה, אני לא אומרת את זה בשביל לתת לך מחמאה. אני באמת חושבת, הלוואי והייתי יכולה להגיד על עצמי שאם אני הייתי נולדת שם הייתי בוחרת לחזור. אני יודעת שזה מעשה של מסירות נפש. -כן. ולא כל אחד זוכה למסירות הנפש הזאת. אני בטוחה שיש לכם זכויות שהקב"ה בחר והוציא אתכם. ולצד זאת, האחריות שבגידול הדור הבא, מה שרציתי לומר זה ממש... כאילו, זה נשמע לי נורא... טיפה יומרני, מה שאני עושה עכשיו, אבל אני רוצה ממש לפנות בקריאה נרגשת לכל מי שמגדל ילדים של דור שני, לכל ההורים בעלי התשובה, אני אנסה לכנס

את זה למשפט אחד, הכוונות שלכם טהורות וטובות כמו שאני אף פעם לא אדע להבין, אבל המעשים, לפעמים הם לא מדויקים, ולכן להתייעץ ולשאול, כי היום בימינו יש כל כך הרבה כתובות, ויש דעה שהיא רחבה וגדולה ורואה את התמונה מלמעלה, ולפעמים יגידו לך משהו שזה נראה... לא לך אישית, שזה נראה לך ש... "אבל מה? אבל למה? אבל..." וזה יציל את הדור הבא, או לפחות חלק מהתהליך שלו. אני עונה לך בחזרה בתשובה לסיטואציות של בעלי תשובה ודור שני, אבל אני גם עונה לך מהורות עמוקה, שאני מרגישה שזה לא משנה אם אנחנו מדברים עם חרדי מבית, חילוני מבית או בעלי תשובה שמגדלים ילדים מבית, כשאתה אותנטי בתשובות שלך לילדים, בהורות שלך, כשאתה

משתף חוויות הכי אמיתיות שלך, גם אם הן לא מתאימות לעולם שבו אתה מגדל, אבל ילד קורא בך בסנסורים שלו את האמת האימהית או האבהית, הרבה יותר קל לו להיות קרוב לקב"ה, כי הקב"ה הוא אמת, הוא הרבה לפני חברה והנהגות. הוא נפש האדם. מבינים מה אני מסבירה? -בטח. -ברור. אוקיי, ולכן כשילד מזהה בך, אפילו אם זה שיר של יהונתן גפן, כן? כשאתה שר ובוכה ואומר לו: "אני אוהב אותך..." הוא לא ייקח את הקליפה, הוא ייקח את הבפנים. -בדיוק. הוא ייקח את אהבת ההורה אליו ואת ההבנה שבורא עולם עוטף את הבית היהודי הזה. איך היה הנאום? היה מעורר השראה ומעורר גם קנאה, ובאתי לשאול אותך, אבל זה בכלל לא... אני לא המראיינת. -כן. אבל כשאת

התחלת את דרכך האימהית, אז כאילו, מה הנחה אותך? תודה על השאלה, ואני מסתכלת על שתיכן בתור אימהות לילדים קטנים וגדולים, הנחה אותי יותר מהכול, ואני שיתפתי את הילדים שלי בדבר הזה, להיות בהנאה מההורות שלי, ולקדש את התפקיד הזה כאימא. וזה שאת חווית ילדות ותרבות אחרת מהם, זה לא יצר לך קונפליקטים בדרך? אז לקחתי את מה שאני חשבתי שהוא מאוד טוב מהילדות שלי, ואני אומרת את זה לכן ממקום שאני אומרת אותו בכל במה אפשרית, זה שכשאדם מתעצב, הוא לא מקבל רק רע ממקום, כמו שאת אומרת "תודה להורים שלי", כמו שאת אומרת, מה שההורים שלי נתנו לי בתור ילדה חילונית, אפשר בהחלט להשתמש בו, קוראים לזה סובלימציה, עידון, ולהעביר את

זה לעולם הדתי החרדי שהילדים שלי גדלים בו בהכי דוסים שיש, אבל כשאתה נותן להם חוויה הורית שאתה יודע להפוך אותה ל... אני זוכרת את היום... אוקיי, זה מאוד אישי, אבל התוכנית הזאת מאוד אישית. אני זוכרת שלימדתי את אחד הילדים שלי, את הבן השישי שלי, לימדתי אותו שיר. אני חושבת שזה יהורם טהרלב: "בוקר לח בשנת תרל"ח, "עת בציר הענבים, יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים "שטמפפר בא וגוטמן בא וזרח ברנט..." היום, כשהוא בחור ישיבה, הוא אומר לי: "אימא, "זה היה כזה רגע של אהבה שלימדת אותי את השיר הזה", כי רציתי לספר לו על אומלבס ועל היסודות של פתח תקווה, ורציתי להסביר לו שהרב סלומון של הישיבה והביצות והנופאלס, וכשהם

קולטים מאיתנו את הנימים האלה של... אהבת הילדים שלנו אליהם, ואהבת השם, זה סוג של חינוך של תורה שהוא נכון לכל מערכת הורית. אתן מרגישות שוני ככל שעוברות השנים בהורות שלכן אליהם, דרך עולם של להיות ילדות של בעלי תשובה אל עולם דתי-חרדי, אתם מרגישים שוני בהורות מתפתחת? מושג. כן, שרי? -כן. כן. בלי ספק. -את לא אותה אימא לבן העשרה חודשים... -אני מרגישה שהתהליך שאני עוברת עם עצמי, וכל הזמן זה קורה וקורה וקורה, הוא בוודאות משפיע על הילדים שלי. אני מרגישה שבאיזשהו מקום, כן, האישיות המורכבת הזאת שלי עוברת גם אליהם, על הדברים הטובים, אני משתדלת לווסת את זה. גם אולי על המורכבויות הפחות... -פוטוגניות. כן,

בדיוק, זה לפעמים... לפעמים אני אומרת לעצמי: "די, למה את מעבירה אליהם את כל הבאגים שלך? "די, מספיק, בואו נעצור את הדבר הזה". אבל מצד שני, יש כל כך הרבה דברים טובים שאני כן מרגישה, שהילדים שלי גדלים עם... כמו שאמרנו קודם, עם היכרות של כל כך הרבה עולמות שמעשירים אותם ומאפשרים להם התפתחות ברמה אחרת. אם אנחנו מדברות על שכבת אוכלוסייה שנקראת "ילדים לבעלי תשובה, דור שני", סתם, זו קונוטציה קצת שואתית, אז... אבל אנחנו יהודים, אז חייב שואה. -אנחנו גם וגם, אפרת, הכול בסדר. ואנחנו אומרים, אוקיי, בכם התמקדנו היום, זאת האוכלוסייה. אם הייתי צריכה לתת לכן רשות עכשיו, פזמון, דגל, אמירה, מה? איזה פזמון או...

וואי, איך התקלת אותנו... מה, מה השיר שלכן? -למה? לא, לא כל כך. -מה השיר שלכן? "תנו לגדול בשקט". ישר הלכת על גידי גוב, אה? ישר את יודעת שקוראים לו גידי גוב, אני יודעת במקרה את השורה הזאת, אבל לא בהכרח את אבא שלה. -את רוצה שאני אמשיך לך את השיר? זאת שאלה ממש חכמה. אם הייתי עכשיו בשיעור כתיבה הייתי נותנת חצי שעה של מחשבה בשביל לנסח את השורה הזאת, זו שורת המחץ של החיים. כי את יודעת, היה איזה יום שאחת הבנות העירה לי, היא אמרה לי: "אימא, בשולחן השבת שלנו כל כיסא בצבע אחר". וואי, כמו אצלנו. -זה היה מאוד בטעם, בעיניי, שזה אקלקטי כזה, כי אמרתי לה: "בעלי תשובה, יש להם מכאן ויש להם מכאן". עכשיו הם כבר

החליפו לי ל"הכול אותו דבר", אבל, זאת אומרת... אז אני מבקשת שתחשבו על המנון ועל דגל, כי אתם עכשיו מאוד נוכחים, ילדים של בעלי תשובה. -נכון. ואתם אמורים להעביר את התורה לדור הבא ולקדש שם שמיים, ואני חושבת שאתם עושים את זה מעולה. תכף אני אבכה. -הלוואי. ואני גאה בכם ונתנו לכם את זה בהמון אהבה. ובהמון מסירות נפש. -נכון. זה לא מובן מאליו. -נכון. נכון. הנה הדמעות שלי באות. -באמת. תמשיכו להיות... -באמת, לא תכננתי להגיד את זה בכלל, אבל כשאני מסתכלת על בעל תשובה, אני רואה אדם הרואי, באמת, לא פחות, לא פחות, ואני... מה יש לומר? -אז הנה, אני אבכה ואני אגיד לכן שלפעמים היינו מחבקים את הילדים שלנו מצד אחד,

וגם מאוד רוצים לחבק את ההורים שלנו מצד שני, ולאהוב את כולם ביחד, ואפשר להצליח בזה. מה, יש סיכוי שאני אקריא או שזה לא... -בטח, תקריאי לנו לסיום, בטח. משהו קטן שאני... -חובה, חובה. שגם אני יכולה להגיד שהמקומות ש... כשאני יוצרת סוף סוף, כשאני יוצרת, אז זה... מהמקומות האלה בדיוק, זה תמיד מגיע לשם, כמו שאמרת. -בטח. תמיד. -חייב. זה הגרעין שלנו. -בטח. אז גם הכתיבה שלי תמיד נוגעת בזה, גם אם זה במפורש וגם אם לא. "מין תיבה זו, פנדורה או נח, לא ידעתי עדיין, נחלצתי "עולמות שלפני המבול שוטפים אותי "שטה בים המחשבה אל אנשי 'לא לי' "במין אובססיה כזו לשלח עצמי לדעת בתהומותיהם הפרועים "מה שלהם היה מים, לי

מערערים, כך חשבתי, "אך מצאתי רוחי נודדת אל מקורות השטף הזה "מים מזוהמים שלהם, לי לרפואה" וואו. איזו משוררת. אנחנו, יש לנו שיחה. -יש. איזה כיף. תודה, יקרות שלי. תודה לך שאת פותחת פיזית את הבית ומהותית את הלב, ואם דיברנו על חברה חרדית ומה שיש לה להיתרם, אז אתם, בעלי התשובה, אתם מביאים כל כך הרבה אומץ וכנות לתוך השיח, וזה, מה שעשינו פה, זה ככה פסיק מתוך הדבר הזה, ומה שקורה סביב השולחן העגול הזה, זה גאולה, אז יאללה, משיח. אז למי שנשארה עוד שאלה, והם צריכים עליה תשובה, תתקשרו, "נפשי בשאלתי", הידברות. מחכים לכם. להתראות. זה לא ממש משנה, ילדים של בעלי תשובה, זה לא ממש משנה. ילדים רוצים לדעת בוודאות

משהו אחד. הם רוצים לדעת שאבא ואימא אוהבים אותם, אבל זה לא הדבר היחיד. ילדים רוצים לדעת בוודאות שאבא ואימא יודעים בוודאות שגם הם, הילדים, אוהבים אותם. זה לא כזה מסובך כמו שזה נשמע. תחזרו אחורה, תשמעו עוד פעם. איך ילד יודע בוודאות שאבא ואימא יודעים שהם אוהבים אותו? אחד מהדברים, כמו שהזכרנו בתוכנית, זה ללמוד מהילדים שלכם דברים על העולם. יש להם כל כך הרבה לתת לנו. תלמדו דרכם, יחד איתם, מה הם לומדים בבית הספר, לא ממקום מתנשא, אלא להפך, ממקום סקרן וממקום מבקש לדעת עוד, דרכם.