תורה שבעל פה - הרב מרדכי ארם צובא (עם כתוביות בעברית)

שלום עליכם, צופים יקרים. התורה מדורי דורות, התורה שלנו, תורת ישראל, תורה שניתנה לנו במעמד הר סיני לפני 3,330 שנה. אחת השאלות שבדרך כלל שואלים אנשים באמת: איך התורה הזו, שנכתבה לפני כל כך הרבה זמן, עברה במהלך הדורות, במהלך ההיסטוריה, במהלך מנהרת הזמן הזו, איך היא עברה באמת בצורה כל כך כל כך מדויקת? האם בכלל עברה בצורה מדויקת? הכיצד אותה תורה עברה בלי להשתבש בדרך? בלי שינויים? בלי גרסאות? או אולי באמת ישנם שינויים וגרסאות? אולי באמת ישנם הרבה פירושים שאנחנו בעצמנו לא יודעים? אבל הייתי רוצה לפתוח בסיפור, ברשותכם. קצת להבין את המשמעות של אלה שמקיימים את התורה שנמסרה מדורי דורות ועברה במסורה.

כולנו יודעים שהיום חבר'ה צעירים בדרך כלל שמסיימים את השירות הצבאי שלהם יוצאים קצת לנפוש לפני התואר הראשון, תואר שני, מבחנים פסיכומטריים, לפני הכניסה למהלך החיים. גם בשנים שעברו זה היה. היום נוסעים לתאילנד, אולי לדרום אמריקה. יש להם הרבה מקומות. גם אני הייתי אחד מאלה. לפני שנים רבות שני חבר'ה צעירים שהיו בשירות הצבאי, שני קצינים לשעבר, לאחר השירות הצבאי שלהם החליטו לצאת קצת לאירופה. אירופה זה היה המקום המיוחד שאז הישראלים היו מטיילים. הם לקחו תרמיל על הגב, קצת שימורים, מלפפונים חמוצים, תירס בוואקום, טונה, אתם יודעים, נסעו לטייל באירופה. תוך כדי שהם מטיילים, כבר הם חודשיים בדרכים שמה, הם כמעט

ולא השאירו מקום שלא היו. התחנה הסופית שלהם הייתה בגרמניה. לאחר איזה חודשיים-שלושה שהם מטיילים בדרך עם תמונות, עם סיפורים לחבר'ה, יש מה להראות, יש מה לדבר, הם יורדים לאחת האוטוסטראדות בגרמניה לעצור טרמפ. שני ישראלים, חבר'ה רציניים. לאחר כרבע שעה עוצר להם גרמני, רכב גרמני, פותח את החלון, שואל אותם: לאן אתם צריכים? הם היו בדרך הביתה, סוף סוף חוזרים הביתה לספר לחבר'ה מה שהם עשו, מה שהם ראו. עוצר הגרמני, מסתכל עליהם, הוא אומר להם: לאן אתם צריכים? הם אומרים לו: שדה תעופה. אמר להם: הו, כנסו, אני בדיוק נוסע בדרך. נכנסים שני החבר'ה הישראלים, שמים את התרמילים מאחורה, יושבים ככה ותוך כדי נסיעה, אתם

יודעים, בדרך כלל כשיש נסיעה ואנשים גם זרים, מתפתחת שיחה. שואל אותם הגרמני: לאן אתם חוזרים? לאן אתם נוסעים? אמרו לו: לארץ ישראל. אמר להם: אה, ישראלים. אמרו לו: כן. שאל אותם הגרמני: אתם יהודים? אמרו לו: כן. ואז שאל אותם: מה אתם עושים? מה עשיתם? הם סיפרו לו. הם סיפרו לו על השירות הצבאי שלהם, הם סיפרו לו מה שהם עשו, מה שהם חשבו לעשות, הם סיפרו לו את כל מה שהם טיילו באירופה. לאחר בערך חצי שעה של נסיעה, הנסיעה ארכה בערך איזה שעה לשדה התעופה. מסתכל הגרמני על השעון, אומר להם: תשמעו, חבר'ה, כאן, מי שלא יודע, יש איזה חוק או מנהג, נהג שנוסע ברציפות מעל שעתיים, שעתיים ומשהו, חייב לעצור להתרענן לשתות

משהו, לאכול משהו. בגרמניה זה מאוד נהוג שמה באוטוסטראדות הראשיות כל כמה עשרות קילומטרים יש איזה מקום ככה להתרעננות. אומר להם הגרמני לישראלים שיושבים זה לצידו, זה מאחוריו, אומר להם: תשמעו, אומנם אני איתכם חצי שעה בנסיעה אבל אני כבר נוסע שעה ומשהו, אני חייב לעצור להתרענן, לאכול משהו, לשתות ונמשיך בדרך. אומרים לו הישראלים: למה לא? גם אנחנו. הם עוצרים שם באחד בתי הקפה, מסעדות ה"פסט פוד" שמה בגרמניה ונכנס הגרמני והישראלים אחריו. מסתכל על התפריט, מזמין סנדוויץ' עם קותלי חזיר והישראלים מזמינים אחריו. הם יושבים לאכול, מדברים, משוחחים, אוכלים, נהנים, שותים. כנראה לגרמני זה מאוד הפריע. הוא פונה לאותם

ישראלים ושואל אותם: תגידו, אתם יהודים? אמרו לו: כן, למה אתה שואל? אמר להם: לא, סתם, מחשבה עלתה במוחי. הם סיימו את הסנדוויץ', מזמינים עוד אחד. היו רעבים, גם הוא. שותים, מזמינים קפה, נס קפה, חלב. עוד פעם מסתכל עליהם הגרמני ושואל אותם: תגידו, אתם יהודים? אמרו לו: כן, למה אתה שואל? אמר להם: אני לא מבין. באמת אני לא מבין. שאלו אותו: מה בדיוק אתה לא מבין? אמר להם: אני לא מבין. בשביל לאכול את מה שאני אוכל סבלתם אלפיים שנה? לאחד משני החבר'ה הישראלים זה ממש לא הזיז, זה לא הפריע לו בכלל, אבל לשני זה כנראה נכנס לו כמו סכין בתוך הלב, והוא התבונן בעצמו ככה ואמר: באמת, אם אני אוכל כמוהו, מתלבש כמוהו, מתנהג

כמוהו, חוגג כמוהו, מה עושה אותי יהודי? מה עושה? מה זה בכלל יהודי? מה עושה אותי יהודי שונה מאותם אלה שהיו מוכנים למסור את נפשם על אותה תורה שעברה במסורה בכל כך הרבה שנים שאני אפילו לא יודע מהי? אני לא יודע מהי התורה. מה זה יהודי? הם הגיעו לארץ ישראל, הם החליטו לבדוק. אחד מהם. השני המשיך במהלך השגרתי של החיים שלו. אחד מהם היה ירושלמי. אמר: אני חייב לבדוק באמת מה זה יהודי, מהי תורה, איך היא הועברה. אני חי במדינת ישראל, במדינת היהודים. אני, אימא שלי יהודייה, עשו לי ברית מילה, אבל אני לא יודע מה זה בכלל. הוא הגיע לאוניברסיטה בירושלים בגבעת רם, נכנס שם לספרייה המקומית. ביקש מהספרנית משהו על יהדות:

אפשר ספר? משהו? הפנתה אותו למדף מספר 5: בצד ימין כל הספרים זה על יהדות. שלוף לך מה שתרצה. אותו בחור, אותו קצין לשעבר, ניגש למדף, שלף ספר במקרה, או שלא במקרה, ספר שנקרא "שו"ת מקדשי השם". שאלות ותשובות על עניין של קידוש השם. את הספר הזה כתב הרב צבי הירש מייזליש, עליו השלום, בזמן השואה הארורה. הוא פותח את הספר והספר הזה דן בשאלות הלכתיות מה לעשות בזמנים מסוימים. התורה מדורי דורות, כן. מה לעשות בזמנים קריטיים, זמנים מסוימים. בכלל, במהלך כל ימיו של האדם מרגע שהוא פותח את עיניו עד לרגע שהוא עוצם אותן, התורה אומרת לנו מה לעשות מדורי דורות. הוא פותח את הדף הראשון, את העמוד הראשון ושאלה. והוא קורא.

פונה אב לרב צבי הירש מייזליש, עליו השלום, פונה אב עם שאלה מאוד מאוד עניינית וקריטית לרב. אומר: תשמע, כבוד הרב. כל זה עומד שמה הבחור שלנו בספרייה לקרוא. פונה האבא לרב ואומר לו: תשמע, כבוד הרב, אני כאן במלחמה הארורה הזאת נגד היהדות, נגד התורה. אני איבדתי אישה ושמונה ילדים. נותר לי בן אחד, ילד קטן בגיל שבע, איציק. איציק. הבן הזה נמצא במחנה אושוויץ ובמחנה יש שמה אזור מגודר של רק ילדים. אומר לו הרב: מה השאלה? אומר לו: תשמע, אני יכול להציל את הבן שלי, הבן הקטן שלי איציק, אני יכול להציל אותו. איך? -אחד השומרים ששומרים על אותם ילדים היו גם יהודים, לצערנו הרב. ואני מכיר אותו. הוא היה שכן שלי, היינו

גרים דלת מול דלת. היינו מבלים ביחד, יוצאים ביחד, לומדים ביחד, משחקים ביחד, משוחחים. אני מכיר אותו. אני יכול לתת לאותו שומר יהודי כסף ולהציל את הבן שלי. אבל אדוני הרב, אני יודע שכשאני יציל את הבן שלי אותם יהודים, אותם שומרים יהודים שהיו ממונים על המחנה, יצטרכו להביא ילד יהודי אחר כדי לכסות את מכסת אותם יהודים, ילדים יהודים שהיו במחנה, כי פתאום יהיה חסר מישהו. תאמר לי, אדוני הרב, מה עליי לעשות? האם אני יכול להציל את בני או שמא אסור? שאלה קשה. השכל, הרגש, האינטואיציה: מה זאת אומרת? הבן שלי. יש לך אפשרות להציל את בנך ואתה לא עושה זאת? וחוץ מזה, אני איבדתי כאן אישה ושמונה ילדים. איך יכול להיות

שאני לא? הוא מחכה לתשובה חיובית מהרב. עצם העובדה שהוא הלך לשאול את הרב משמע שהוא כנראה יודע שיש כוח לרב דרך התורה, דרך המסורת לומר את התשובה הניצחת, את התשובה האמיתית. והרב שותק. הרב לא אומר מילה. מסתכל האבא על הרב, מחכה לתשובה והרב לא עונה. כל שנייה, רבותיי, זה כנצח. תגיד לי את ה"כן". לאחר דקה של שתיקה, של דממה, הרב מתחיל להזיל דמעה. האב מסתכל על הרב, מסתכל עליו, רואה שהוא מזיל דמעה והוא מבין, מתחיל להבין והוא גם מזיל דמעה. שתי דקות חולפות להן ובדקה השלישית פונה האבא לרב ואומר לו: כבוד הרב, אני הבנתי. הבנתי. אתה לא צריך להגיד לי שום דבר. אומר לו הרב: מה הבנת? אז הוא פנה אליו ביללה, בזעקה

ובצעקה ואומר לו: אני הבנתי, כבוד הרב, שאם לא התרת להציל את הבן שלי, משמע שהתורה אוסרת עליי. ואם התורה אוסרת עליי להציל את בני, הריני מוסר את בני על קידוש השם. כל זה קרא אותו ישראלי שם בספרייה המקומית בגבעת רם בירושלים. הוא סגר את הספר, קפא במקום. מה?! מה זה? מה זה הדבר הזה? זאת אומרת, מה הכוח שנתן לאותו יהודי לוותר על בנו אפילו ולמרות שהוא יכול כן להציל אותו? מה הכוח הזה של התורה שנותנת מהלך חיים כל כך כל כך גדול לאנשים לוותר על הדבר היקר ביותר שלהם? אני רוצה לדעת. אני רוצה ללמוד את אותה תורה שהועברה מדורי דורות. איך היא הועברה? כיצד היא הועברה בלי להשתבש? כי אתם יודעים, רבותיי, באמת אותם

יהודים שהיו מוכנים לעשות את הדברים הנוראים ביותר כביכול בעינינו, אולי בעיני אחרים, למסור את נפשם, למסור את בנם, את ביתם, את היקר להם מאוד, מה הם ידעו שאולי אנחנו לא יודעים? כנראה הם ידעו משהו שהידיעה הזאת הייתה כל כך כל כך חזקה אצלם שהם היו מוכנים לוותר על הכול ולא לוותר על אמונת אבותם, לא לוותר על אותו ספר, על אותה תורה שהועברה במסורה כל כך הרבה שנים והיא הייתה כל כך כל כך עתיקה. מה הם ידעו? יהודים יקרים, זו התורה שלי, זו התורה שלכם, זו התורה שלנו. אותה תורה שבאמת התחילה לא רק במעמד הר סיני, התחילה הרבה לפני, אותה תורה שהתחילה כבר עוד לפני שנברא העולם. שידוע, וכך נאמר, שהתורה נכתבה תתקע"ד

דורות לפני בריאת העולם. כבר היא הייתה מוכנה, היא הייתה כבר בשולחן, היא הייתה בבית המגירות של בורא העולמים. למה הדבר דומה? לקבלן שרוצה לבנות בניין אז קודם כול הוא חייב את התוכניות, את הארכיטקטורה, את הנדסת הבניין. אז הכול נמצא אצלו שם במגירה וברגע שהוא מחליט לברוא או לבנות את אותו בניין, יש לו כבר את התוכנית מוכנה. זו התורה. התורה לא נתקבלה לעם ישראל כמו שיודעים, בשנת 2448 שנה לבריאת העולם. היא כבר הייתה קודם, היא הייתה הרבה קודם. אבותינו הקדושים כבר קיימו אותה, למרות שהיא לא ניתנה. אפילו אדם הראשון קיים, למרות שהיא לא הייתה מסמך. אבל אותו מסמך שעבר באמת בדורי דורות במהלך 3,330 שנה, השאלה

הנשאלת: איך באמת זה עבר בלי להשתבש בדרך? לא רק התורה שבכתב, התורה שבעל פה. הרי אם נקיים איזה משחק קטן שנקרא "טלפון שבור" ונניח והיו יושבים כאן באולפן לא הרבה אנשים, 30 איש. הייתי קורא לאחד מהם באוזן: תעביר בבקשה מילה אחת, המילה "כיסא". תעביר הלאה לשני והשני לשלישי והשלישי לרביעי. מה לדעתכם? האם המילה "כיסא" בין 30 איש שהייתה עוברת מאחד לשני הייתה מגיעה באמת לאדם האחרון, המספר 30? רק מילה אחת. סביר להניח שלא כי השני, השלישי, הרביעי יכול להיות שלא היה שומע "כיסא", היה שומע אולי "כיס". התשיעי, העשירי כבר היה שומע במקום "כיס" אולי היה שומע "קיר". העשירי אולי היה שומע "עיר". וכך המילה הכל כך כל כך

בודדה הייתה משתבשת במהלך הזמן. זו רק מילה אחת, ולא משפט ולא פרק ולא עמוד ולא ספר. איך היא עברה מדורי דורות? האם יש איזה מנגנון שנוכל לעשות כדי לשמר את ההעברה של אותה תורה מדורי דורות? אותה תורה שניתנה כבר לאדם הראשון בעל פה, אותה תורה שניתנה לעם ישראל בשנת 2448 שנה מבריאת העולם בכתב, איך היא עברה בלי להשתבש? איזה מנגנון כל כך חשוב היה לאותה תורה שהיא נשמרה עד היום הזה? שאבות אבותינו הלא רחוקים במיוחד, אולי הסבא והסבתא שלנו שמרו עליה בקנאות? זו השאלה.