ההתייחסות הנכונה של האדם אל עברו - הרב אייל אונגר (עם כתוביות בעברית)

שלום וברכה לכל הצופים. היום נעסוק בנושא העבר של האדם. ההתייחסות הנכונה של האדם אל העבר שלו. היום, בהרבה מדי מקרים, כשבני אדם מתמודדים עם בעיות בחיים, עם קשיים, עם סבל, הם מהר מאוד נשאבים אל העבר שלהם והם מסבירים לעצמם: אם אני סובל מחוסר ביטחון עצמי, אם אני סובל מדימוי עצמי נמוך, אם אני סובל ממצב רוח מדוכדך, אם אני סובל מחרדות, זה בגלל שכשהייתי קטן האשימו אותי, העליבו אותי, השפילו אותי, לא התייחסו אליי, הייתי האח או האחות שהיא בבחינת הכבשה השחורה בתוך הבית. ואז אני מוצא לעצמי כל מיני הסברים למה זה קרה ואיך זה קרה. מנסה להעלות מהעבר מידע ולשים את זה בתוך המודעות מתוך תקווה שאני אוכל להשתחרר

בעקבות כך שאני יודע שזה משהו מהעבר וזה לא חייב להמשיך איתי בהמשך, בעתיד. יש בזה דברים מעניינים, יש בזה דברים יפים, אבל יש בזה סכנה גם גדולה כי את העבר לא תמיד מרפאים על ידי ההישאבות אל העבר. בהרבה מאוד מקרים את העבר אפשר לתקן על ידי הווה טוב, על ידי עתיד שיש בו צמיחה, שיש בו שגשוג, שאדם מגיע למקום חדש, זה מרפא את העבר של האדם לא פעם הרבה יותר טוב כשלאדם יש משמעות או מטרה שאליה הוא רוצה להגיע, ועל זה נרצה לדבר. בואו ונתחיל, אם כך, שכשהאדם יותר מדי נכנס אל העבר שלו הוא כבר לא לגמרי נכנס אל העבר שלו, אלא אל ההווה שלו בראי העבר. ומה הכוונה? בהרבה מאוד מקרים האדם הוא נכנס אל העבר שלו והוא נזכר כמה

העליבו אותו וכמה השפילו אותו. כשהוא נכנס אל העבר שלו הוא נכנס אל מצב רוח מדוכדך. כשמצב הרוח המדוכדך מתחיל להשתלט על הלב, אז מה קורה? אז הזיכרונות הם נעשים מועצמים יותר, חזקים יותר כי מצב הרוח של האדם משפיע על מה האדם מתמקד, את מה האדם יראה, את מה האדם יזכור. מחקר מעניין היה: לקחו אנשים שהיו בבית סוהר, מגיעה להם חנינה. מי שאחראי לתת חנינה, כל אותה קבוצת אנשים שופטת שבודקת מי ראוי לחנינה, מי לא יקבל חנינה. כשהם בדקו בבוקר מוקדם, אחרי ארוחת בוקר, בתחילת היום, יש יותר סיכוי ב-65 אחוז שהאסיר יקבל חנינה מאשר כשהוא נבדק לקראת סיום העבודה של אותם עובדים, אותם שופטים שבודקים, כן ראוי לחנינה, לא ראוי

לחנינה. למה? מצב הרוח של האדם. מצב הרוח של האדם משפיע גם על היכולות השכליות שלו. נראה לאדם שהוא מאוד אובייקטיבי, נראה לאדם שהוא מאוד מאוד ענייני, אבל זה רק נראה לאדם. האדם, אם הוא לא מכיר את השוחד שהלב מפעיל את האדם אז הוא מפספס הרבה מאוד. הוא נשאב אל תוך מערכת חשיבה מאוד סובייקטיבית שהוא מאמין שהיא אובייקטיבית. לכן אומר שלמה המלך: "נצור מכל משמר ליבך "כי ממנו תוצאות חיים". תוצאות החיים שלך, התפיסה שלך, ההשקפה שלך, מאיפה זה נובע? מהלב של האדם, מהרגשות של האדם, ממצב הרוח של האדם. בואו וניקח בן אדם שהוא במצב רוח מדוכדך, יש לו חוסר ביטחון, דימוי עצמי נמוך. נשאל אותו: איך היה בעבר שלך? מה היה

בעבר שלך? הוא נכנס אל העבר וככל שהוא נשאל: אתה בטוח שלא העליבו אותך? אתה בטוח שלא השפילו אותך? אתה בטוח שמספיק התייחסו אליך? אולי לא התייחסו אליך מספיק? ככל שמגיע האדם שאמור להיות המטפל והוא נובר בעבר של הצד השני, ולמטפל גם יש, בדרך כלל, דעה קדומה שאומרת שאם אתה סובל כעת בהכרח זה בגלל שמישהו בעבר העליב אותך והשפיל אותך. באופן טבעי, אם אני אשאל כל כך הרבה שאלות את האדם שנמצא מולי: אתה בטוח שלא העליבו אותך? אתה בטוח שלא השפילו אותך? אתה בטוח שלא ביזו אותך? אז הוא גם כן ימצא דברים ואולי שהם לא בהכרח היו. אבל הזיכרון שלו הוא יהיה מושפע ממצב הרוח שלו, מערכת החשיבה של האדם היא מושפעת ממצב הרוח שלו.

עכשיו, מהמקום הזה הוא מרגיש רע, מרגיש מתוסכל, הוא יודע שהוא גם צריך למצוא משהו שמישהו העליב אותו, מישהו פגע בו, אז הוא מחפש. ואז הוא מוצא האם זה היה או לא היה? האם זה היה קצת והוא מעצים את זה הרבה יותר? סבירות רבה שזה שם. מרוב שהאדם נובר בתוך העבר שלו הוא גם במצב רוח מדוכדך, ומצב הרוח המדוכדך הוא זכוכית מגדלת שמתייחס ומתמקד רק: כמה סבלתי, כמה היה קשה, כמה הייתי מסכן. מהמקום הזה האדם לא ימצא מרגליות ולא יהלומים בעבר שלו. הוא ימצא כל מיני זיכרונות שלא פעם יעצימו את ההווה שלו ואז זה יגרום לו להרגיש הרבה יותר רע והרבה יותר מסכן והרבה יותר במצב רוח מדוכדך. ואז האדם אומר לעצמו: לא רק שאני לא מצליח

בהווה, גם בעבר היה לי רע, זה הרבה יותר גרוע אולי. לכן לנבור בעבר יש לזה מעלות, יש לזה יתרונות, אבל לא כל כך הרבה כמו שכל כך מעריכים את הנבירה אל תוך העבר. בהרבה מאוד מקרים הריפוי של האדם, ריפוי העבר שלו הוא לא כשהאדם נשאב אל העבר שלו, אלא כשהאדם נשאב אל עתיד יותר טוב, כשאדם יש לו משמעות למקום חדש שהוא רוצה להגיע אליו בחיים שלו. כשהאדם נשאב לעבר, "כמה הייתי מסכן, "כמה הייתי סובל, כמה השקעתי ואף אחד לא העריך", כשהאדם נשאב אל העבר שלו יותר מדי הוא גם מעצים את זה, הוא חווה את זה, הוא הופך את זה למשהו שהוא הרבה יותר מדי, הרבה יותר ממה שזה באמת: גדול מאוד. פתגם יפה אומר: אל תאמר לבורא עולם כמה

הבעיות שלך גדולות, תאמר לבעיות שלך כמה בורא עולם גדול. לא פעם נראה לאדם שהבעיות שלו הן כל כך גדולות, הוא סבל והוא התקשה וכבר מגיל קטן זה התחיל, ומה יהיה איתו? והוא מקבע את עצמו והוא כזה מסכן והוא כל כך לא יכול. ואז מהמקום הזה מה קורה עם האדם? הוא רק מעצים את המוגבלות שלו, את חוסר היכולת שלו. בואו נרפא את העבר אבל על ידי... על ידי הישאבות אל עתיד חדש, אל מקום חדש שאליו נרצה להגיע. ומהו העבר ומהו העתיד בהקשר הזה? התשובה היא, בואו ונאמר ואני סבלתי בעבר שלי מהשפלות, מביזיונות, אז מה קרה? מה קרה בעקבות החוויות האלה? בואו נתרגם את זה. בעקבות ההשפלה, בעקבות הביזיון, בעקבות ההרגשה הלא נעימה אז נעשיתי

אדם שהוא פחות עומד על שלו, יותר מרצה אנשים אחרים, לא מספיק מביע את דעתו, לא מאמין שאפשר לחייך, אפשר לשמוח, לא מספיק זריז. נהדר. כלומר, בעקבות חוויות העבר התכונות שלי, המידות שלי, הן נפגעו. נהדר. אז הבעיה שלי היא התכונות, הבעיה היא סוג האדם שנעשיתי בעקבות העבר. בואו לא נישאב אל העבר, בואו עכשיו נישאב אל עתיד חדש, בואו נהפוך את העתיד למעין מגנט שאליו אנחנו נשאבים. ומה קורה לאדם כשהוא נשאב למטרות חדשות? התשובה: הוא מתפתח. אם עכשיו אני רוצה להגיע להישגים חדשים, לתוצאות חדשות בתחום החברתי, בתחום הרוחני, בתחום ביני לבין עצמי, בתחום התחביבים, מה אני צריך לעשות? אני רוצה להצליח יותר מבחינה חברתית,

אני חייב להיות אדם יותר חייכן, חברותי, זריז. כלומר, עצם זה שאדם מציב לעצמו מטרות, הוא מתרכז בהן, אז הוא חייב גם כן לפתח את האישיות שלו. ואז כאשר הוא יפתח את האישיות שלו למען מטרה, למען משמעות, הוא גם ירפא את העבר שלו. האדם לא חייב לנבור בתוך העבר שלו כדי לרפא את העבר. האדם יכול לרפא את העבר על ידי שהוא מתרכז בעתיד טוב יותר שאליו הוא רוצה להגיע. אבל, קודם כול, צריך האדם לצאת מהקיבעון הזה: בגלל שסבלתי זה אומר שאין עתיד טוב יותר. זה נראה לאדם, אבל בורא עולם הוא גדול יותר מאשר כל הבעיות שיש לנו. אבל כשאדם נשאב אל תוך הבעיה, הוא מעמיק בה ואז הוא חווה את חוסר האונים, ואין סיכוי, ואיך אפשר להתמודד?

והוא שוב ושוב נזכר בעבר שלו: למה עשיתי ואיך עשיתי ואיך טעיתי? הוא מדמיין לעצמו: אם רק הייתי יכול ללחוץ על כפתור מסוים ולשנות את העבר שלי. אבל אז הוא רק מקבע את חוסר האונים שלו. מהי האמונה של האדם? האמונה של האדם היא היכולת לראות מה שמעבר לכאן ועכשיו. אומר בעל ה"מכתב מאליהו", הרב דסלר, רעיון נהדר, גאוני, אבל גם פשוט. יש בני אדם שאומרים: אני אדם ריאלי, אני מה שאני רואה זה מה שיש, אני אדם מאוד ריאלי. אותו אדם ריאלי היום הוא משתמש בטלפון? היום הוא משתמש ברכב? הוא נוהג? אז הוא משתמש בדברים שהם מאוד ריאליים. לפני כמה שנים מי שבכלל דיבר על רכב, לא דיבר על מטוס, לא דיבר על טלפון. טלפון נייד, הוא היה

חולם. אבל החלום של אז זה הריאלי של היום. מה זה החלום? החלום, התקווה, זה היכולת של האדם לצאת מההיגיון הידוע לו, מערכת החשיבה שהוא מכיר מהיום-יום, ולפתח, להרחיב מעגלים ולראות מה שאיננו כאן. האמונה היא היכולת להפוך את מה שלא נראה לנראה, להתייחס לנתונים שכעת הם לא במציאות. זו האמונה, להתייחס למה שאני לא רואה. ההיגיון זה לראות מה שאני רואה, וזה נהדר אבל זה לא מספיק. כדי לראות עתיד חדש, כדי לנוע קדימה, האדם צריך להתייחס למה שהוא לא רואה ולהעניק לזה משקל רציני. וזה משקפיים חדשות, משקפי האמונה. האמונה היא הפתח לעולם חדש, הפתח לעולם טוב, לעולם איכותי, לעולם שיש בו יצירתיות, לעולם שבו האדם לא מגביל את

עצמו על בסיס העבר שלו, הוא צריך משקפיים חדשות, ההיגיון לא יספיק לכאן כי ההיגיון אומר: אתמול השפילו אותי, אתמול ביזו אותי, אתמול הייתי לא שווה, אז איך פתאום מחר אני אהיה שווה? אתה צודק במשקפיים של ההיגיון. אבל יש משקפיים חדשות, משקפי האמונה. משקפי האמונה אלה משקפיים שאומרות: אל תיתן למי שהיית אתמול להגביל את מי שאתה יכול להיות מחר. מחר אתה יכול להיות אדם הרבה יותר טוב, הרבה יותר יעיל. תשתחרר ממערכת החשיבה ההגיונית, הריאלית בעיניך ותפקח את עיני האמונה. להתייחס לנתונים חדשים שהם לא כעת במציאות. אל תאמר לבורא עולם כמה הבעיות שלך גדולות, זה עולם ההיגיון. אלא תאמר לבעיות שלך כמה בורא עולם הוא גדול.

זה משקפי האמונה. משקפי האמונה: בעיה היא בעיה אבל כשנוסיף נתון אחד לבעיה אז כל התמונה כולה תשתנה. יוסף היה נמצא במצרים, יוסף נמכר לעבד, יוסף היה בן אהוב על אבא שלו, יוסף היה אח מבין כמה וכמה אחים, היה אדם יקר אבל הוא נמכר למצרים, ושם במצרים הוא נעשה עבד ולאחר מכן בבית סוהר. יש את כל הסיבות להיות מיואש, יש את כל הסיבות להיות מתוסכל. על פי ההיגיון, אף אחד לא יצא ממצרים, בטח עם רזומה כזה להיות עוד משנה למלך. אתה צודק, זה במשקפי ההיגיון, במשקפי העבר. על בסיס העבר הסטטיסטיקה מה אומרת? היא אומרת שאם היית בבית סוהר איך פתאום תהיה מספר שתיים אחרי פרעה מלך מצרים? צודק, במשקפי ההיגיון. ואם יוסף, אם יוסף

הצדיק היה מסתכל במשקפי ההיגיון הוא באמת היה נשאר יוסף אלמוני שאף אחד לא מכיר אותו. אז מה מיוחד ביוסף? היו לו משקפיים חדשות, משקפי האמונה, משקפיים שאומרות: חכה, אתה לא יודע. אין אדם שאין לו מקום, אין אדם שאין לו שעה. עוד יגיע הרגע, עוד יגיע המועד ואתה תראה שהתמונה היא תתהפך, עוד נתון אחד יתווסף וכל התמונה כולה היא תשתנה. מה הנתון? אז טכנית היה איזשהו שר שהוא נכנס גם כן לבית סוהר ויוסף פתר לו חלומות. בסוף המליצו לפרעה: יש אולי מישהו בבית סוהר שיכול לפתור לך חלומות. בסוף הנתון היה אולי טכני, אבל כדי להגיע לנתון הזה לא לאבד את המרץ, לא לאבד את האישיות, לא לאבד את יוסף, את סוג האדם שהוא היה, מה

הוא היה צריך? אמונה. אמונה שברגע אחד יכול בורא עולם לשנות את כל התמונה כולה על ידי שמוסיפים נתון אחד לכל ההווה של האדם, וברגע אחד האדם יכול לקפוץ כמה וכמה מדרגות מבית סוהר, בבת אחת הוא קופץ להיות משנה למלך. אבל מה התפקיד של האדם? התפקיד של האדם לא לאבד את האמונה, לדעת שתמיד אפשר להוסיף נתון אחד לחיים וכל התמונה כולה משתנה. לנבור בעבר היא לא תמיד הדרך ליצירת עתיד חדש. הדרך לרפא את העבר היא בוודאי על ידי כך שאדם מתמקד בעתיד חדש שאותו הוא רוצה. איך הוא יכול לייצר עתיד חדש? בעזרת האמונה. איזה סוג אדם אני רוצה להיות? איזה סוג עתיד אני רוצה להיות? אני מחובר לבורא עולם ולבורא עולם אין בעיה שמפתיעה

אותו, אין בעיה שבורא עולם יכול להגיד: רגע, סליחה, המחלה הזו, הקושי הזה, זה הפתעה בשבילי. אין הפתעות לבורא עולם, יש הפתעות לבני אדם. ובני אדם כשנשאבים אל ההפתעות שלהם אז הם מופתעים והם בשוק. אבל כשהם יוצאים מההיגיון רק שלהם ומתחילים להתייחס אל נתונים שהם עדיין לא כאן אבל עוד יגיעו, אז הלב, הלב ממשיך לפעול, המרץ, המוטיבציה, התנועה קדימה, אני את שלי עושה, אני מתפקד ואני יוזם ואני פועל, אני מתקדם קדימה. כרגע, בשלב הזה של החיים, אני עושה מה שאני יכול. אומרים רבותינו במשנה בפרקי אבות: כל בן אדם מצד אחד הוא לא בטל ממלאכתו. אתה לא יכול להתבטל למלאכה, תעשה, תפעל מה שבידיים שלך. מצד שני, לא עליך המלאכה

לגמור. אתה לא אחראי לכל התוצאות של כל דבר בחיים. תתרכז איך אתה יכול להיות טוב יותר בעבודה, טוב יותר בחברה, טוב יותר במשפחה, טוב יותר ברוחניות. לאיפה נגיע? אנחנו נמשיך עם שלנו, עם העשייה, גם הגיונית, אבל בואו נשלב משקפיים חדשות, משקפי האמונה שמאמינים בעתיד טוב יותר. ואז מהמקום הזה בורא עולם, בזמן הראוי, בזמן המתאים, "אין לך אדם שאין לו מקום, אין לך אדם שאין לו שעה". כשיגיע הרגע, כשיגיע הזמן והוא יחליט שחלון ההזדמנויות הוא ראוי להיפתח לפנינו, אז יהיה מי שיעבור. כאשר האדם הוא לא מתעסק רק בעבר שלו, אלא גם בעתיד, הוא נשאב לקראת העתיד שאליו הוא רוצה להגיע, זה ממלא את האדם במוטיבציה, במרץ. זה המניע

והמנוע של האדם לשיפור האופי והאישיות שלו. אז בואו ונכבד את העבר שלנו. נכון, היה עבר, אולי סבלתי, אולי התמודדתי, אבל בואו לא נשקע בו, בואו לא נישאב אליו כי את העבר לא מרפאים על ידי ההישאבות אליו אלא על ידי שהאדם חווה את ההווה, נע לקראת העתיד, מפתח את האישיות ואז רואה שגם העבר, הכול התברר שהכול לטובה. בהצלחה.