האם יש ביכולתנו למנוע את ההתאבדות הבאה? אפרת ברזל בראיון פתוח מלא דמעות עם אם אמיצה שבנה שם קץ לחייו

איזו צעירה את. אני מרגישה דווקא שהקמטים שלי ניכרים. מה נגיד? -מדברים פתוח, מתחילים. תמיד בסופם של פרקי "פתוח" אני פונה למצלמה ואני אומרת משהו כמו... אל תישארו לבד עם הבעיות שלכם, דברו עליהן, אבל בפרק הזה, פרק שיעסוק באובדן נפש, במוות על ידי האדם עצמו, בפרק הזה אני פונה אל המצלמה ואומרת את המסר הזה בתחילתו, כי כשאדם מדבר על הרצון שלו למות יש אפשרות להציל אותו. יש אפשרות רגע קודם לתת סיוע, וכל המציל נפש אחת... שלום, מירב. -שלום, אפרת. -שפירא. אימא של איילון, שמת מהתאבדות, לפני כמה זמן? שלושים ושניים חודשים. את עדיין סופרת בחודשים? -כן. מה קרה? מה קרה? מה השאלה, איך הוא מת? מה זה "מה קרה"? הוא

מת מהתאבדות. מה השאלה, מה את רוצה לדעת? אני מסתכלת עלייך, אני יודעת שאני רוצה לשאול אותך המון שאלות, אבל אני כבר רואה את הדמעות שלך זולגות, אלה של... של אימא שמתגעגעת לילד שלה כנראה, וחושבת עליו. את יודעת מה? אני אשאל את זה אחרת. מה תשאלי? ספרי לי על מי הוא היה לפני שהוא נפטר. רגע, שנייה... זו שאלה קשה, אנחנו מתחילים עם השאלות הקשות. איילון היה ילד שכל אימא רוצה כזה ילד. תלמיד מצטיין בתיכון, עם חברים... במגמה של ביולוג... רובוטיקה ומתמטיקה ואנגלית. כל המדעים המדויקים, אבל עם נפש של אומנות וספרות ומוזיקה. הוא ניגן במלא כלים, בפסנתר, בגיטרה, בתופים, לימד את עצמו. רגיש... עדין. מוצלח, ילד מאוד

מאוד מאוד מוצלח. כזה שכולם רוצים כזה ילד. אבל גם ילד מאוד מאוד רגיש, מאוד מאוד רגיש. הוא אחד מארבעה... יש לך... -כן. הוא הילד השני מתוך ארבעה. ואת אומרת שתמיד הוא היה ילד רגיש. כן, הוא תמיד היה ילד מאוד מאוד רגיש. למעשה, אם אני מסתכלת על החיים שלו ברטרוספקטיבה, אז אפילו הייתה לו... כילד קטן הייתה לו רגישות טקטילית. הוא היה מאוד מאוד רגיש לרעשים. אחרי זה זה הפך להיות רגיש, בוכה הרבה מאוד. הוא היה מטופל מגיל... מגיל בית ספר יסודי הייתה לו פסיכולוגית. אז לצד תפקוד מאוד מאוד גבוה בכל הפרמטרים הרגילים, הוא גם היה עם רגישות נפשית מאוד מאוד גדולה. ובאמת בתיכון זה התפתח למחשבות אובדניות. זה הגיע

אלינו כסיפור דרך חברים שפתאום באו ואמרו שהוא מאיים, מאיים להתאבד, ואז כאילו השמיים נופלים וצריך לעשות משהו אחר, אז לקחנו אותו לטיפול, והמטפל הפסיכולוג אמר שצריך גם פסיכיאטרית, ולמעשה, מגיל 13 הוא מטופל, אבל היו לו שנים גם מאוד טובות ומאוד רגועות ומאוד... הוא היה בשנת שירות ואחרי זה הוא היה ב-8200 ואחרי זה הוא התגייס למוסד, והיו הרבה שנים מאוד מאוד מאוד טובות עד שזה... הוא מת מהתאבדות במרץ 20,' ובנובמבר 19' היה לו ממש תכנון קונקרטי להתאבדות, ואז הבנו שחזרנו... חזרנו למקומות שלא פגשנו אותם שמונה שנים או משהו כזה. תכף נשמע את המשך העניין. ד"ר חנה בר יוסף. את פסיכולוגית קלינית ואת חברת המועצה

הלאומית למניעת התאבדות. לשעבר. -לשעבר, וגם חברת עמותת "בשביל החיים". -אכן. בואי נדבר על המהלך הזה, שהוא לפעמים, כמו שמירב מתארת, התפתחות של הרבה הרבה שנים, אבל על הדעת של האדם לאבד את עצמו. יש שיבושים ויש משברים בכל המערכות, גם של הגוף, גם של הנפש. אחד השיבושים הוא באמת דיכאון. דיכאון לפעמים לא נראה כמו בספרות או כמו שאנחנו חושבים. דיכאון יכול ללכת לצידנו כשאנחנו כן מתפקדים, ולהיות איזה שכבת רקע, ובאמת מאוד מאוד חשוב לשים לב, אחד מגורמי הסיכון הידועים בהתאבדות זה באמת דיכאון. ואני חושבת ששימת הלב לגורמים האלה, בנים יותר מתאבדים מבנות, פי 3. -למה? המדע לא יודע להגיד למה. האסוציאציה הלא נעימה

היא שזה גברי, זה מעשה אמיץ, זה הרג, זה קשור בתוקפנות, אומנם זו תוקפנות כלפי עצמי, אבל זה משהו מאוד תוקפני. בנות יותר בוכות, בנות יותר משתפות. בנות, מותר להן לפי התרבות להיות אומללות, זה בסדר. אז בוכות אחת על כתפי השנייה. בן צריך להיות גבר. אז יכול להיות שיש לזה הקשר, לא נבדק מדעית. אבל באמת, בכיוון של הזהירות ושימת לב אל גורמי הסיכון, יש גורמי סיכון נוספים, לבד משהוא בן ולבד מהיותו בדיכאון, יש סכנות... בתבנית של האישיות, אנשים יותר אימפולסיביים, יותר עלולים לעשות משהו לא שקול. אנשים שעברו טראומה, שעברו הטרדה מינית למשל. שעברו אובדן, מישהו יקר מת להם והם מתגעגעים. הילדה הזאת שאומרת: "אני רוצה

להיות עם הסבתא שלי "וללכת אליה בשמיים". אולי גורם נוסף, אם אנחנו כבר מדברים, שמתרחק קצת מהסיפור של מירב, זה הימצאות של אמצעים. אם מישהו גר בקומה שמינית ויש לו דרך פתוחה לגג ואין סורגים על החלונות והוא בדיכאון, ההזדמנות יותר קרובה. אם בתי המרקחת לא מוכרים היום, היום, באנגליה בוודאי לא, חפיסות של תרופות שבהן אפשר להתאבד, כשיש יותר מ-16 כדורים, אי אפשר. אם אתה רוצה, תלך לחנות הבאה ותקנה שם. למרבית הפלא, הקטנה של החפיסות שנמכרות מעל הדוכן, לא במרשם, הקטנה של גודל החפיסה הורידה באנגליה למשך שנים את שיעורי ההתאבדות. זאת אומרת, גם הימצאות של אמצעים היא גורם סיכון, אם אני מונה את גורמי הסיכון, בושה,

אובדן לא רק של מישהו, אובדן מעמד. אובדן כבוד. -אובדן סטטוס. נכון. אובדן עבודה. כל אלה אירועים דוחפים אם האישיות מאוד רגישה. דיברנו על זה שיש תשתית של רגישות יתר, אכפתיות, לפעמים דיכאון, אם על זה מתווסף אירוע חיים... קשה, עלול להוביל להתאבדות, ומאוד חשוב לשים לב כשאנחנו פוגשים אנשים שהם בסיכון או שאנחנו דואגים להם, כדאי לבדוק את אלה. תכף ניתן אולי אפילו גם אותות או כלי עבודה למה קורה כשאנחנו אולי, סתם, כציבור רגיל, מזהים אדם כזה, כי אחת הסיבות, ואני משתמשת שנייה, דגה מתוך המילים שלך את העניינים של גברים מתאבדים יותר, נשים פחות. אני שנייה מגדילה את זה לעובדה שאחת הסיבות שרצינו לעשות את הפרק הזה

היא כדי לדבר על הנושא, ויש המון המון הבנה, ככל שעוברות שנים, שכשאתה מדבר על משהו, אתה יכול למנוע את זה, שזה טה טה טה טה טטם. אני משתמשת בד"ר יוסי לוי בלז שמסביר כל כך בצורה מובנית ויסודית, על שלושה מיתוסים שקשורים להתאבדות שאנחנו כחברה חיים איתם, כעם, שהם כל כך יכולים, כשהם מדוברים נכון, מבינים אנו כמה הם מנופצים הפוך. ואחד הדברים זה ש... בוא לא נדבר על זה כדי לא לתת רעיונות. אבל מבינים שדיבור נכון יכול ההפך, למנוע, ואולי גברים, אם התחלתי משם, מדברים פחות בכלל על הנפש שלהם. אז אני לא יודעת מאיפה... ממה התחלתי ולאן הסתבכתי, אבל אני שואלת אותך שנייה, מירב, הוא דיבר על זה שהוא הולך למות? הוא

דיבר על זה שהוא רוצה לסיים כאן את הפרק הזה, איילון? הוא היה בן כמה? איילון היה בן 26 ושבעה חודשים. איילון, איתנו, הוא לא דיבר על זה באופן ישיר. בנעוריו אנחנו ידענו כי חברים שיתפו אותנו, ואז הוא... הוא שיתף פעולה עם הטיפול והוא שיתף פעולה עם לטפל בעצמו, אבל הוא לא חשף את רגשותיו בפנינו. הוא לא רצה לצער את ההורים אולי? אני היום חושבת ש... א', אני כאימא לא ידעתי לדבר איתו באופן שהוא היה מוכן לדבר איתי. כאילו, כהורה, היום אני מבינה דברים שלא הבנתי קודם. יש לך רצון לפתור את הבעיות של הילד, יש לך רצון להגיד לו: "לא, אתה נורא מוצלח, אתה נורא מצליח, "אתה יפה, אתה מוכשר". "יש לך הכול, מה חסר לך"?

כאילו, למה אתה... והיום אני מבינה שמה שהם צריכים זה שישבו לידם בתוך המערה, ולא יושיטו להם יד ויוציאו אותם משם. ואני כאימא כנראה לא הצלחתי לעשות את זה. בכלל לא ידעתי שזה מה שאני מצופה לעשות. אני חשבתי שאני יכולה לעזור לו על ידי זה שאני אסביר לו שהשמש זורחת ושהוא סופר מוכשר. אז אני חושבת שקודם כול, הוא לא רצה לדבר, אבל אני גם לא ידעתי איך לגרום לו לדבר על הנושאים האלה, שזה כאב מאוד גדול. ד"ר חנה, זה בעצם משהו שבאופן אינסטינקטיבי כהורים, מה שמירב אומרת, אנחנו רק רוצים להסביר להם כמה הכול טוב ולמשות אותם... אבל לא ללכת לגמרי חזרה, מירב צודקת. אחת, באמת, הדיבר הראשון בעשרת הדיברות של... אתה ניגש

לאדם שהוא אובדני או חושב על זה, זה להקשיב, זה להקשיב ולהקשיב. "מר לי, רע לי", בלי קשר, גם אם אתה לא מבין למה רע לו ונתת לו את הכול, את מאוד צודקת, ואנחנו לא כל כך קשובים. אנחנו פוגשים את זה גם במורים בבתי ספר. שילד כותב למורה שלו בחיבור באנגלית "אני רוצה למות", והיא הולכת ליועצת, והיועצת קוראת לילד ואומרת: "למה? מה קורה? הכול טוב". אנחנו לא יודעים אם הכול טוב. להקשיב ולהקשיב ולהקשיב, באמת. אחד המאמרים הכי מפורסמים בארץ בנושא זה "מה תאמר לאיש שעל הגג", כשאתה פוגש אותו שם ואתה צריך להציל אותו ואתה למטה, תקשיב לו, אומר המאמר של פרופ' אורבך המנוח. תקשיב, תקשיב, תקשיב. דבר שני, שזה כן נכון, אבל

אולי בלבוש אחר. מאוד חשוב לתת תקווה. "לא נורא טוב לך, אבל יש סיכוי לצאת מהמצב הזה, "לבעיות יש יותר מפתרון אחד". התאבדות היא פתרון סופי לבעיית ביניים, לבעיה לא סופית. ובאמת, מתן תקווה הוא מאוד מאוד חשוב. שלוש, גם כן שהיה במקרה הזה, ולכן לפעמים אנחנו קטנים וחלשים, עם כל הידע שלנו, זה לקחת לטיפול ולהפנות. מתבגרים למשל הם סרבני טיפול. הם לא ילכו. מה, הם פסיכים אם הם ילכו לדבר עם פסיכולוג. בנות, אם תלכנה, תכף היועצת תספר לכולם ואין מה להגיד. ללכת איתם יד ביד לרופא המשפחה, אם אתה לא רוצה אז לדודה שלך, לגיסתך שאת אוהבת, ללכת לאיזה גורם אחראי, אם זה נוער, אם אתה דואג לו, אם הוא במצב כזה שכבר דיברת,

כבר הקשבת, נתת תקווה, ועדיין החוט הזה של... להימשך מעבר מזה, לתת יד ובאמת לא לעזוב, לראות שיש רצף ולקחת אותו ממש לטיפול, להשגיח עליו אם צריך זמן מה. מאוד מאוד חשוב, אבל גם הציר של מתן תקווה. "אני גדול" או "אני חבר שלך ואני יודע, "יש, נשב יחד, נשבור את הראש, אולי לא היום, אולי הכול נראה שחור". לפעמים בהתאבדות יש איזו ראיית מנהרה. הוא לא רואה כלום, הכול אפור, הכול כואב, לעולם זה לא ייגמר. כי בעצם הרצון למות, אני מנסה להבין, הוא לא הרצון למות, הוא הרצון שיהיה לי יותר טוב. להיפטר מכאב נפשי ענק. -להפסיק את הכאב. -להפסיק את הכאב. כן, זה כאב מאוד מאוד גדול מסתבר, שזה גם משהו שזה די מדהים ש... אני לא

ידעתי כמה כואב לו. אני, כאימא שלו, לא ידעתי כמה כואב לו. זה די... זה מטורף, איך זה יכול להיות שלא ידעתי? את מרגישה אשמה לפעמים? תראי, יש לי חסד וחמלה כלפי עצמי, אבל הורים באים לפה כדי לשמור על הילדים שלהם, ואני לא הצלחתי. אז אני לא אשמה כי עשיתי הרבה, עשיתי מה שידעתי, אבל תמיד אפשר לעשות עוד. יש מסמך עבודה של פסיכיאטרים. קיבלתי אותו פעם להגהה אז אני יודעת... חתום עליו פרופ' גיל זלצמן שהוא יו"ר המועצה, ובאמת חוקר מאוד מאוד רציני בנושא, שבאמת מסביר לפסיכיאטרים שלקוחות שלהם מתאבדים מפעם לפעם, למרות שהם עושים את הכול תחת הספר, חלקם, חלקם עושים פחות, והם נושאים איתם אשמה כפולה ומשולשת ומרובעת

ומחומשת על כל פציינט שהלך לעולמו, בתוך התאבדות, בתוך הטיפול, מפני שזה קורה, זה קורה גם לאנשים בתוך טיפול. -אנשי המקצוע. ומסמך העבודה אומר: אם עשית כל מה שאפשר, אם רשמת כל מה שאתה יודע תחת השמש באופן מקצועי ותיעדת, זה מה שאפשר. יש גבול ליכולת של האחריות שלנו, ורופאים, מסמך של ההסתדרות הפסיכיאטרית שלנו. אני אשלח לך אותו. שבאמת, אנחנו גם כאנשי מקצוע מהצד, שפעם, את יודעת, היו מאשימים את ההורים בכל דברי פסיכולוגי. זה בגלל אימא וזה בגלל אבא. מזמן כבר לא. יש מרכיבים גנטיים בהתאבדות, יש מרכיבים סביבתיים, וסודות שהם שומרים. המרכיב הזה, ובאמת בקבוצות הורים שאני מקיימת "בשביל החיים" מנסים לדבר על האשמה

ולהסיר אותה ולברר... זו תחושה מיידית, אבל באמת לא ראויה. אני יכולה להתייחס רגע לנושא של האשמה? -בטח. אני רוצה להגיד משהו שהוא ממש ממש יותר ויותר מתחוור לי, אשמה זה רגש מאוד מאוד תוקפני ומאוד מאוד הרסני, והוא תמונת ראי בין האדם האובדני לפני לבין מה שקורה לסביבה אחרי. הוא מרגיש אשם. "אני לא מספיק טוב, אני לא בסדר, "אני לא כמו כולם. אני לא בסדר", והרגש... "אני מאכזב", הוא מרגיש אשם, הוא נורא מתבייש במה שהוא חווה, ולכן אגב הוא גם מסתיר, ואחרי זה, אותם רגשות, אותן תחושות, עוברות למה שאנחנו קוראים "הנותרים". הנותרים, וככל שאני חושבת על הספקטרום הזה, שלא חשבתי עליו לפני כן, זה פשוט הרסני, המילה

"אשמה" היא... פשוט צריך להוציא אותה. צריך להגביר אחריות, צריך להגביר ערבות הדדית, צריך לפתוח את הלב. אין שום ערך, אין שום ערך באשמה. אין, אין... -בשום תחום. -בשום תחום. נכון? -בשום תחום. -היא גם קופצת עלינו בקלות, טוענים שעל יהודים יותר. -כן. בלי שבאמת... בלי שיש עילה, בלי שיש היגיון. מאוד בקלות נכנסים לאשמה. -צורך אחראי כזה? אבל בואו נדבר על זה, בסדר, בואו נדבר על הגברת אחריות, זה בסדר גמור. אפשר להמיר את זה לדבר החיובי. אשמה זה רגש רעיל, רעיל. זו מחשבה רעילה, זה רגש רעיל. אשמה, בושה, הסתרה, הם הקומבינציה שהולכת ביחד, בלפני, אצל המתאבדים. אשמה, בושה והסתרה. ואז יש... הכול... הכול נעשה בחדרי

חדרים, ומייצר שתיקה, הדחקה ולא מאפשר להושיט יד, ואחת הסיבות שאני נוכחת פה, כי אני רוצה להפסיק עם זה. אין במה להתבייש, אין מה להיות אשמים ואין מה להסתיר. אני לוקחת שנייה, במחשבה על איילון, הוא היה ילד מוצלח, לפי הכללים החברתיים. -בפרמטרים החיצוניים הוא היה מאוד מוצלח. נכון. הוא... כשהוא התאבד הוא היה במוסד, הוא שירת במוסד, ואחד המשפטים של משה, בעלך, וזה משפט כל כך חזק שאני מרגישה שכהורים יכול ללכת עוד הרבה לפני מה שאנחנו משוחחות כאן. הוא אומר: "זה הכישלון של ההצלחה". -כן. בואו שנייה נגיד את זה, כי אנשים שמבקשים לא להיות פה כי הם מרגישים לא מספיק שווים, לא מספיק טובים, וגם לפעמים לא להעיק יותר

עם הכאב שלהם עלינו, באיזושהי הבנה שאולי אם אני אלך יהיה לכם יותר קל, או שגם לא נכון. נכון? -אבל זו אמירה שלהם. כן, אבל זאת חשיבה שעוברת שם. -זו מחשבה שלהם. זו מחשבה שעוברת. -בטח. -הוא לא רצה להיות עול. הוא דיבר על זה במכתב פרידה, הוא לא רצה להיות עול. לפעמים נפשות מאוד אציליות. אז כשאנחנו מחנכים להמון המון הצלחה, ו"תהיה בסדר" ו"תהיה כמו כולם", זאת כוונה הורית טובה, אבל האם היא מתאימה לילד מסוים שיש לו כזאת, כמו שתיארת, רגישות ופיוטיות, ונפש כזו שרואה את הדברים אחרת? מה אנחנו עושים לפעמים, לא רק לילדים אלא גם לאנשים סביבנו שהם לא "לפי הספר", מה שקורה עם מה שאמור להיות? מי מתייחסת לזה? שוב, אני

חושבת שאחד הדברים שלא הזכרנו ומאוד חשוב, ואני הולכת הרבה הרבה אחורנית בשלב של התערבות, הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות נגד התאבדות זה מניעה. ומניעה צריכה להתחיל מאוד בגיל מוקדם, וכמו שאנחנו מחנכים אותם באמת שכן שצריך לכבד את הזקנים וללמוד זה חשוב, אנחנו יכולים לחנך אותם שלפעמים אתה תרגיש עצוב ולפעמים אתה תרגיש מדוכא. יש הוכחות מחקריות מאוד רציניות שתוכניות מניעה שעוברות בבתי ספר עוזרות, הן פותחות את האפשרות, הילד יודע שזה יכול לקרות לו, יכול לקרות לחבר שלו שהוא יהיה בדיכאון, שהוא ירגיש לא מוצלח, שהוא ירגיש לא שווה. תוכניות מסודרות. פרופ' גיל זלצמן חקר עם עמיתים 1,700 מחקרים שונים ברחבי העולם

המערבי, 1,700 מחקרים, מתוכם הוא הוציא ארבעה מרכיבי מניעה עיקריים, אחד מהארבעה האלה זה תוכניות מניעה. זה ללכת בגיל מאוד מוקדם. לא להגיד "הצלחה זה לא חשוב". אנחנו לא נוכל להגיד דבר כזה, הצלחה היא כן חשובה וכסף חשוב והייטק מאוד נחשב, אבל אתה גם יכול ליפול בדרך. מה עושים כשנופלים? כשעצוב לך, כשמר לך? תוכניות המניעה באמת אומרות: יותר טוב לשמור חיים מלשמור סוד. אם חבר סיפר לך שמר לו והוא הולך להתאבד והוא אמר: "תישבע לי ש'אני לא אספר",' אל תישבע לו, ואם נשבעת לו, תפר שבועה, כי החיים יותר חשובים. מוטב לשמור חיים מלשמור סוד. אז תוכניות מניעה מוקדמות, לצד הלחץ שאנחנו עושים, בד בבד, יכולות מאוד לעזור.

לפעמים ניפול, לפעמים נישבר, מה עושים אז? חבר שלך אמר לך... ותוכניות מניעה יחסית פשוטות, יחסית שלא עולות הרבה. אנחנו חייבים לתפוס את הצעירים כשהם אסופים כבר בתוך בתי הספר, או את הצעירות. אגב, אני רוצה להגיד מילה בסוגריים. אנחנו מדברים על התאבדויות, אבל ניסיונות התאבדות הם לא פחות חמורים. בואו ניתן קצת כמויות, כי זה מטורף, זה הרבה יותר מתאונות דרכים. הרבה יותר. -מה הרבה? זאת אומרת... מתאבדים בשנה, בישראל? -כ-500 איש מדי... יותר מאדם ליום. -וואו. ותאונות דרכים, משהו... 350. -נכון. וזה עוד בלי אלה ש... -זה התאבדות סופנית. סופנית. -ניסיונות התאבדות שמגיעים לחדרי מיון זה 6,000 בערך. וניסיונות

התאבדות לא מתועדים, שלקחת אותו לרופא פרטי, כי זה ילד שלך ואף אחד לא יודע, כי לא נעים שידעו בשכונה, אז הלכת לניתוח ואמרת: "כן, היה כדור בראש. מסכן, היה כדור בראש", אתה לא אומר מאיפה, אז יש פי כמה. פי 10 ו-20 ו-30, ניסיונות התאבדות שלא מתועדים. זאת אומרת, יש הרבה... יש מה לעשות במניעה. כי מניעה של ניסיונות התאבדות היא חשובה, גם היא עולה המון למשק. זה עושה מעגלים מאוד קשים, וניסיון אובדני הוא אחד ממרכיבי הסיכון, מי שעשה ניסיון אחד, הרבה יותר עלול לעשות ניסיון חוזר. גם שמענו... -אצלו זה היה תכנון, זה לא היה ניסיון, אבל זה כן... אבל זה עדיין בסקלה של ה... יש מחשבות, יש תכנון, יש ניסיון ויש

התאבדות, אבל תכנון קונקרטי זה דבר מאוד מנבא. ואת אומרת שהוא השאיר מכתב. -כן. אני תמיד צריכה פרטים טכניים, זה מכניס אותי... איפה את מוצאת את המכתב? במחשב שלו. הוא היה איש מוסד, אז הוא השאיר מחשב נקי, לא היה במחשב שום דבר חוץ מאשר מכתב. הוא ממש התכונן. -כן, הוא התכונן. -באחריות. באחריות. -היו שם סיפורים סודיים. כי זה מעשה אחראי, כן... לא את זה הייתי מגדירה אחריות, אבל... את לא, אבל אני כן. -כן? זה שהוא השאיר מכתב, את רואה בזה אחריות? לא, זה שובר את הלב, מה שהוא עשה כלפיכם, אבל הוא אחראי כלפי המערכת. -אה, במובן הזה של המחשב. כן. -כן. אני לא חושבת שהיה שם משהו, כי אני לא מאמינה שזה היה במחשב

הביתי שלו, אבל הוא השאיר את ה... הוא דאג שנוכל למצוא את זה במחשב שלו, שמונה עמודים, מאוד מאוד קשים לקריאה, זה נכתב לאורך תקופה. אנחנו לא כל כך מצליחים לשחזר כמה זמן, אבל זה לא... זה לא אירוע אימפולסיבי, זה אירוע שהוא התהלך בתוכו איזושהי תקופה, והוא כותב, הוא מסביר מה עבר עליו. הוא מסביר איך הוא תופס את עצמו, שהוא לא מוצלח, שהוא לא חד כמו פעם, שהוא מעכב את הסביבה, שהוא מכוער. כזה ילד יפה. לא מוסרי, דברים מאוד קשים הוא כתב על עצמו שם, שזה מה שהוא מרגיש, ושהוא לא רוצה להיות לעול על הסביבה ושהוא פוחד ממה שהחיים צופנים בעתיד. כתב הרבה דברים מאוד מאוד קשים, וכתב על האהבה למוזיקה. יש שם קטעים שהוא

מתכתב עם מוזיקה ועם ספרות. ואת אימא שלמרות שהוא לא פה, כותבת לו מכתבים בספר הזה. לא, אני לא כותבת לו מכתבים, אנחנו משוחחים. זה שיחות, זה לא מכתבים. אנחנו שנה שלמה, אחרי מותו, ניהלנו שיחות על בסיס יומי. ממש שיחות, כמו שאנחנו מדברים. מבחינתי, זה דבר אמיתי, כי אני באמת מאמינה שהנשמה היא נצחית ומה שמת זה הגוף הפיזי ולא הנשמה. ולמעשה, בשנה הזו אנחנו עושים תהליך, גם תהליך של עיבוד, וגם התהליך של הפרידה וגם את ההבנה של כל מה שהיה שם. יש פה קטעים מאוד חזקים שבהם את פונה אליו ואת ממש שואלת אותו, מה... כל הזמן יש שיחות. -והוא עונה? -הוא עונה. הוא עונה על הכול, אגב, על כל מה שהוא לא ענה בחייו הוא ענה

במותו. למה אני כל כך חושבת על הנושא הזה של שיח לפני? כי הרי יש את הדוגמה המפורסמת הזאת, עוד מיתוס שאפשר לנפץ, שמי שהולך להתאבד שלם עם ההחלטה הזאת. הרי איך... הוא קורא לזה "פרלמנט הנפש", הגשר המפורסם בסן פרנסיסקו. -הגולדן גייט, כן. "פרלמנט הנפש" זה ההפך משלם. זאת אומרת, יש "בעדים" ו"נגדים". -קולות, כן. אותו אחד, איך קוראים לו? קלווין מיינס. -כן. שקופץ וניצל, בטעות. -ניצל. בין הבודדים שניצלו. -נדיר. כמה זמן לוקח לקפוץ? -שלוש שניות או שמונה שניות... המים קרים ובלתי אפשריים, וזה גבוה, אתה מתנפץ שם לתוך זה, כמעט אי אפשר להינצל. והוא ניצל, אבל אולי הזכות הזאת... הוא נפצע מאוד קשה, אבל יש לו אמירה

מאוד חזקה עבור הנושא שאנחנו מדברים עליו עכשיו, והוא אומר שבארבע השניות האלה שהוא עוד עם תודעה שם, הוא אומר: "אני התחרטתי... היו לי לבטים". אני רוצה... כן. זאת אומרת, אלה רגעים שמלמדים אותנו על האדם שרוצה לשים סוף לחייו, שהוא בהתלבטות כל הזמן, אפילו ברגעים האלה, מה שמראה לנו שאפשר להציל. -קודם מירב ואחר כך חז"ל. יאללה. מירב. אני אקריא לכם בדיוק על השיחה על הנושא הזה, איך הוא מרגיש אחרי, מה הוא אומר על זה. אז הוא מעביר לי מסר לאנשים שחושבים על התאבדות. אז הוא שואל אותי, הוא אומר לי: "אני רוצה להעביר היום מסר נוסף "לאנשים שחושבים על התאבדות, זה בסדר"? אני אומרת לו: "כן, בטח". אז הוא אומר לי:

"נכון שדיברנו על כך לפני כמה שבועות, אבל אני רוצה לחזור לזה", והוא מדבר לאנשים ששוקלים התאבדות. הוא אומר: "את הכאב שבו אתם שרויים "לא צריך להסביר לי, אני מכיר אותו מקרוב קרוב. "הוא היה מצולק בגופי ובנפשי כמו בשלכם, "ההבדל בינינו הוא רק בזה שאני ביצעתי את הפעולה, התאבדתי. "אז גיליתי כמה דברים שלא הבאתי בחשבון בכלל, "וכבר דיברנו עליהם בעבר. "אחרי המוות אתה מתעורר לחיים, חיים ברב-ממד, חיים בעולם הבא, "חיים בתצורה אחרת, כל אחד על פי סט הדימויים המתאים לו, "מתעורר לחיים בלי הגוף הפיזי, בשר ודם, ובלי יכולת לחזור למקום שממנו ברחת "ובלי יכולת לרוב לתקשר עם האנשים שהיו משמעותיים, "גם אם לא קלטת עד כמה

הם חשובים לך, משפחה, חברים ועוד". אני יכולה להמשיך, אבל מה שהוא אומר זה שזה לא פותר את הבעיה ושאתה צריך להתמודד עם זה גם בהמשך, והוא אומר: "אני"... אני אומרת לו: "איילוני, קשה לי השיחה הזו, כל כך קשה לי לדמיין איך יקבלו אותה "אנשים שקשה להם נפשית. אתה קשה איתם, לא"? הוא אומר לי: "אני לא חושב ככה, אימא, "אני לא חשבתי על הרגעים והימים והחודשים והשנים אחרי, "רציתי רק שייגמר הסבל. אני חושב שחשוב להשמיע את הקול מהצד השני. "אם לא הייתי חושב שהכול ייגמר, אלא מבין שזו רק תחנה בדרך, "תחנה טראומטית, לי ולכל מי שהכיר ואהב אותי, אולי הייתי פועל אחרת". ואז אגב הוא מסביר גם מה הוא היה פועל אחרת. אבל גם הוא

מהצד השני אומר שזה לא פתרון. כל עולם הפסיכולוגיה וכל עולם הפסיכיאטריה משוכנע, וזה הולך מאוד יפה עם מה שכבר אמרו חז"ל לפני 2,000 שנה, לפנינו, שגם האדם המתאבד הוא אמביוולנטי. יש כוחות, מה שאמרת "פרלמנט הנפש", יש כוחות שמושכים אותו לפה וכוחות שמושכים אותו לפה. בלשון של חז"ל, אם מישהו קופץ ולא מכריז קודם על כוונתו למות, קופץ אל מותו, חזקה עליו שעשה תשובה בדרך ולכן קוברים אותו בתוך בית העלמין. חזקה עליו שעשה תשובה, זה בדיוק האמביוולנציה הזאת, ההתמודדות הזאת, שהוא קפץ, אבל בשנייה שהוא קפץ הוא כבר אמר, מה שאמרת, מהגשר, התחרט... חזקה עליו שעשה תשובה, חזר בו, עשה תשובה. אז כבר ידעו את זה לפני. כל

האמונה שלנו... אני נתתי הרבה מאוד הרצאות. בגילי כבר הספקתי. כל פעם שאני פותחת הרצאה, אני אומרת: אני באה להגיד שלוש מילים. כדרכי, אני אגיד את זה בהרבה מילים, אבל אני באה להגיד שהתאבדות אפשר למנוע. לא תמיד, בהרבה מאוד מקרים, עוד יותר אצל צעירים, צריך לדעת את הכלים, קצת דיברנו עליהם, את השיטות. התאבדות אפשר למנוע כי יש לנו בן ברית אצל המתאבד, כי הוא גם קצת לא רוצה וקצת כן רוצה. אנחנו, כולנו, עושים את המאמצים ומאמינים וחושבים וחוקרים, כי יש אפשרות להציל, כי באמת יש אפשרות למנוע. זה לא כזה סופני, והשיחה הזאת מתארת את זה מאוד יפה. ובוודאי שאם אפשר להבחין בין מה שנקרא "המתאבד הנוצץ", זה שלא רואים

עליו, אבל בוודאי אצל אלה שכן מתחילים לדבר או לטפטף, שיש את האמירה הזאת, אני לא זוכרת אם אמרנו את זה כבר או לא אמרנו את זה כבר. מי שמדבר כל הזמן על זה שהוא הולך להתאבד, לא מתאבד, ומי שמתאבד לא מדבר על זה. -לא היה ולא נברא. או, הינה, עוד עניין לנפץ, וכשאת אומרת "התאבדות אפשר למנוע", אז יש איזה סיפור שאני שמעתי אותו ממך, מירב, כל כך יפה, על הורים שרוצים לסייע, ובכלל, על אנשים שרוצים להתקרב לאנשים שיקרים להם, זה על בור של אדם שיושב בתוכו, דוב, בור. -כן. וכל החיות, ספרי את זה את. -אני... קודם כול, אני רוצה להגיד שאני פתחתי אתר... שלי, תחת שמי, מירב שפירא, ויש שם "אלומת איילון", ויש שם המון מידע

להורים ובני משפחה, מידע שלי לא היה. ויש שם גם את הסרטון הזה, וזה סרטון שלי הוא שינה את תפיסת העולם בהבנה מה נדרש. והסרטון מתאר, אני אף פעם לא זוכרת אם זה דוב. אני חושבת שהדוב יושב שם בתוך המערה, ודי ברור שהוא מדוכא. ועוברות החיות מלמעלה ומציעות לו עזרה, או שמכניסות את הראש ושואלות אותו מה הוא רוצה, מה הוא צריך, ומושיטות לו יד, רוצות לקחת אותו, והולכות לדרכן. עוד חיה ועוד חיה, וכולן הולכות לדרכן, ורק הג'ירפה יורדת למטה למערה ויושבת יחד איתו. כאילו שותפה לעצב שלו? -כן. היא איתו. הוא לא לבד. לא מסתכלים עליו מלמעלה, לא נותנים לו עצות, לא מושיטים לו יד למשוך אותו, אלא יושבת איתו. אחרי שהיא יושבת

איתו והוא מרגיש שהוא לא לבד, כי הרי מה זה... מוות מדיכאון, הרבה פעמים זה בדידות. כאילו, יש שם בדידות, לא משנה אם היא אמיתית או סובייקטיבית. אבל החוויה היא חוויה של בדידות מאוד גדולה, חוויה של בדידות. בדידות היא ההפך, ד"ר חנה, משייכות, ופעם את הסברת לי שבקהילות דתיות, קהילות חרדיות, זה משהו ש... -התאבדות באוכלוסיות דתיות יותר נמוכה. התאבדות סופנית באמת יותר נמוכה. זה לא אומר שום דבר על השיחה שלנו. עדיין צריך למנוע ולהציל כל נפש, וגם כשהיא נמוכה, יש מספיק, אבל באמת במחקרים חוזרים ונשנים באוכלוסיות דתיות, אגב דתיות מוסלמיות ונוצריות גם, שמרניות, ששומרות מצוות, יש פחות התאבדות, והמחשבה הראשונה

הייתה שזה אסור. אסור על ידי הדת, כל הדתות האלה אוסרות. ובמחקרים מאוד רציניים שניסו לעקוב אחרי שמירת המצוות וכולי, מתברר שלא, שמה שמקטין את השיעור האובדני זה הלכידות, cohesion הם ממש משתמשים במילה הזאת הלועזית. הלכידות בתוך המגזר. אז כמו שאנחנו טוענים שבמגזרים מסוימים כל אחד מסתכל בסיר של השני ואכפתי ומאוד מעורב, הוא גם מעורב לטובה. תמיד למישהו אכפת, תמיד מישהו אומר: "ראיתי אותו בבית הכנסת שהוא קצת עצוב, מה העניינים"? וכולי. אז הלכידות באמת כנראה מורידה את שיעור האובדנות באוכלוסיות שמרניות ודתיות. עדיין לעמוד על רגליים אחוריות ולהשתדל למנוע גם את אלה שנשארים, אבל כן, נכון. -מירב, איך בעלך עם

הדבר הזה? אני יכולה רגע להתייחס לקהילתיות לפני... -בטח. אני מתנדבת, חוץ מ"בשביל החיים" בהסברה, אני מתנדבת בתנועת מש"ה, ותנועת מש"ה, היא מביאה קונספט של קהילה מצילת חיים, והיא מלמדת, ואני בתוכה, היא מלמדת את בני המשפחה, או את האנשים מסביב לאדם שנמצא בסיטואציה אובדנית, מחשבות אובדניות, התנהגות אובדנית, היא מלמדת אותם איך להחזיק ידיים ולהיות קהילה שנותנת תוקף ונוכחות ונלחמת עליו באופן שהוא אפקטיבי, כי הרבה פעמים, כשמגיע אירוע... נוצר איזשהו מרחב אובדני בתוך הבית, זה שוק שמכניס לשיתוק. מכניס לשיתוק, מכניס להלם, כאילו אתה לא יודע מה לעשות. מפלס החרדה מאוד מאוד מאוד מאוד עולה, מאוד מאוד עולה,

והתפקוד הוא לא אפקטיבי. עכשיו, אני מזכירה שהרבה פעמים הם לא רוצים לדבר, הם לא רוצים לקבל עזרה, ואז יש נתק, הכול עובד בנתק, בהסתרות, בכעס. הם גם פוחדים שיעצרו אותם מהתוכנית? כן. כן. כן. -הם מסתירים כדי שיאפשר להם, כן. לכן פה נכנסים החברים, שגם אין את הפדיחות מההורים או לצער אותם, וגם... ולכן חברים זה דבר מאוד מאוד חשוב. -חברים זה דבר מאוד חשוב. וחשוב לחנך את החברים מה לעשות כשהם מפקידים בידם את הסוד הגדול הזה. אצלנו חברים הצילו את איילון כמה פעמים, כי הוא סיפר לחברים, והחברים סיפרו לנו. זאת אומרת, אנחנו הרווחנו עשור. אנחנו הרווחנו עשור, כן, אפילו יותר מעשור. וואו. -בזכות החברים. -אנחנו פה נשים

ומדברות לנו, מה קורה למשל... איך בעלך והילדים האחרים מקבלים את זה? מוות מאובדנות זה פיגוע. זה זירת אסון. כאילו... כל אחד... כל אחד יש לו את מסלול האבל שלו, המסלולים הם מאוד שונים. הבנות... אני חושבת שאני לא הייתי רוצה לדבר על זה. אל תדברי, אל תדברי. -אבל אם עושים איזו הכללה, יש ענף שלם של פסיכולוגיית האובדנות שמתעסק בהתערבות שלאחר מעשה. Postvention Intervention זה ההתערבות, נכון? Postvention התערבות שלאחר מעשה. מה עושים עם השארים? מה עושים עם קורבנות ההתאבדות, אנחנו קוראים לזה. אצלנו הם נקראים "הנותרים". אנחנו קוראים לעצמנו "הנותרים". הביטוח הלאומי קרא לזה שארים, אחרי מישהו שהלך. שזה הורים

שכולים מסוג אחר? כן. מאובדנות מאובדן אחר. -כן. -נגיד, נפל בקרב. בטח, שם יש הילה. שם יש הילה. -נכון, נכון. זה אחר. לא סתם אחר, זה אחר לרעה. -כן. בכובד יותר גדול, אשמה מתחת לסף. לא נכונה, אבל ככה מרגישים. ויש ענף שלם. התעסקות, גם... עמותת "בשביל החיים" מתפעלת קבוצות לנותרים, לנשים שבעליהן התאבדו, לאחיות ואחים שאחיהם התאבדו, להורים שילדיהם התאבדו. בקבוצות האלה, שכוללות באמת קבוצה של אנשים שקרה להם אותו דבר, עם מנחה מטעם העמותה, באמת מנסים קצת לאוורר ולהוציא לאור ולמצוא דרכים להנצחה, ולאן להוליך את הצער ואת האבל. העמותה קמה על ידי אנשים שעשו מהצער שלהם מעשה מקדם. אנחנו שומעים את מירב עם העשייה

המדהימה שלה, שהצער הופך לעמותה ולעזור לאחרים ולהציל נפשות. אז ההתערבות שלאחר מעשה היא גם מאוד מאוד חשובה. אנחנו יודעים שלא פעם ולא פעמיים אחרי התאבדות אחת אבא הורג את עצמו על קבר בנו, מישהו רוצה ללכת אחרי האובדן הזה, ומתאבד גם, ומאוד מאוד חשוב לעשות התערבות, גם אם אנחנו מורידים את הדיכאון, מחזירים אנשים לפעולה, כי זה משתק בדיוק כמו שמירב אמרה. זה שדה שלם של עשייה ומחקר של התערבות לאחר מעשה. מה עושים עם הנותרים, וגם שווה שידעו שקיימים גופים כאלה ושקיימות אפשרויות כאלה לטפל אחרי. זה נקרא "מש"ה" לשון משייה? תנועת מש"ה זה מלשון משייה, כן. -על הפועל שבשם. -כן. -יפה מאוד. כן, למשות את האדם מ... וזה

גם על שמו של אח של גל עמנואל, שהיא ייסדה את התנועה. זאת אומרת, יש פה את הכפל... כפל משמעות של השם. אז אם אנחנו מסכמים עבור הצופים שלנו, כדי למנוע את ההתאבדות הבאה, בין... אנחנו מדברות על המשפחות, על החברים, ובין על האדם עצמו, תנו כמה כללי ברזל כדי לתת את הסיוע המרבי כדי לעצור. לטפל בדיכאון כשזה עוד קטן. יש כל מיני טיפולים, גם פסיכולוגיים, גם בלא תרופות, גם עם תרופות. לאתר דיכאון. יש היום תוכניות, למשל, בקופת חולים מאוחדת, אבל גם באחרות, כשמישהו נכנס לרופא משפחה, הוא ישאל אותו על פניו, "האם אתה חושב שאתה בדיכאון"? או אם מישהו אומר לך "נמאס לי", "האם אתה חושב לסיים את חייך"? פעם חשבנו ש... איך

אמרת בפתיח שלך? שאם מדברים על זה אז אחד המיתוסים שאוי ואבוי. יש היום מחקרים מובהקים מאוד שאם אתה מדבר על זה, אתה מקל עליו, אתה פותח לו פתח, אתה מאפשר לו קצת להתחלק עם מישהו אחר, ואחר כך מאפשר קצת את התיקונים. זאת נקודה מאוד חשובה, ד"ר חנה, כי אני חושבת על אנשים שמאזינים לנו עכשיו ומסתכלים עלינו עכשיו: "מה אתם מדברים על זה"? כאילו, "מה אתם פותחים"? לא. זה דבר... -זה אחד ממרכיבי המניעה המובהקים. הזכרתי קודם את ה-1,700 מחקרים. אחד מהם היה טיפול בדיכאון. דבר נוסף, למנוע אמצעים. שלא יהיו תרופות בבית פתוחות, שיהיו נעולות, שיהיו סורגים על חלונות, אם אתה יודע ש... למרות שזה סותר את האמירה, אם הוא

ירצה להתאבד, הוא יתאבד בסוף. לא תצליחו לעצור אותו. -אני לא צריכה שזה יסתור, אני סותרת עם קהל גדול של מומחים מאחוריי והרבה מאוד ידע במקצוע שלם. -תעצרו עניינים טכניים, תגבירו שיח. -הסיפור הוא הפוך. אדם שהרצון שלו שם, אם הוא לא סכיזופרני והשדים שולטים בו והקולות, אבל אדם שפוי, אם הוא ירצה למות, הוא ירצה עוד דברים, ואמרנו קודם שיש אמביוולנציה. הוא גם רוצה לחיות, הוא רוצה להפסיק את הכאב הנוראי, לא למות. אז בהחלט לדבר על זה. כלל שני, בכללי הברזל שאת קראת להם לסיכום, למנוע אמצעים. נורא חשוב. לעשות גדר סביב כלבו שלום למעלה בגג שלו, שאי אפשר יהיה לקפוץ וכולי. בהחלט שכן. ובאמת לדבר עם צעירים על מניעה.

לעשות עבודה חינוכית מקדימה שיכולה לעזור אחר כך ברגעים מאוד קשים. אז זה ככה בקליפת אגוז. תודה, ד"ר חנה. מירב. מה שאני הייתי רוצה לומר זה שקודם כול, אם יש ספק, אין ספק, כי הרבה פעמים הם נורא מקטינים את ה... גם אם מישהו כבר אמר משהו: "לא, לא התכוונתי" וכולי. הם נורא נורא מקטינים. אם יש ספק, אין ספק. קודם כול צריך לדעת. וכהורים, אתה רוצה לחשוב שזה בסדר. אתה לא רוצה להיות כל הזמן בחרדה וחשש. אז לצערי אז אין ספק. דבר נוסף שבעיניי הוא הדבר... אני לא מדברת על תוכניות מניעה, אני מדברת על זה שאנחנו כבני אדם צריכים לנהל שיח רגשי, וצריך להיות "מודלינג" כהורים לזה שיש לנו קשיים רגשיים. גם אנחנו, יש לנו

קשיים רגשיים, גם אנחנו מתמודדים עם קשיים רגשיים, וזה בסדר. אפשר לדבר על זה, אפשר לכאוב את זה, אפשר לדבר על זה. אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. -אנחנו לא צריכים להיות מושלמים. את יודעת שיש לנו ריקוד במשפחה שלימדתי את הנכדה שלי שירלי, הוא נקרא "ריקוד הנכשלים". זאת אומרת, את אומרת... זה ריקוד שהוא לא נראה טוב. אבל לתת לגיטימציה גם לדבר כאב. אנחנו לא צריכות להיות הדוגמניות של הרגשות. גם לנו יש רשות להיות בני אדם, כמבוגרים. אתם יודעים כמה כישלונות אני אספתי בכל אורך חיי? תספרי, חנה... אבל אנחנו לא מספרים אותם, אנחנו לא מספרים אותם. אנחנו לא יושבים בארוחת הערב ביום שישי ומספרים איפה כשלתי. -נשברתי.

ונשברתי ואיפה כאב לי, ואנחנו לא מספרים את זה כשאנחנו בשיחת... לפני השכבה של הילדים, אנחנו לא משתפים במה כאב לנו ואיפה כואב לנו. אז הם לומדים שזה לא נושא שמדברים עליו. -שאין לזה מקום. אין לזה מקום. זה לא בסדר. אם אני, עכשיו כואב לי ואני פגוע ואני רגיש ואני פצוע ואין תקווה, זה משהו שלא קרה לאף אחד, כי לא מדברים איתי על הדבר הזה, בבית לא מדברים איתי על כזה דבר. ההורים הם רק חזקים ואחים הם רק מוצלחים, והכול הוא רק סבבה, וזה לא ככה. מאוד לא ככה. אז אני... עוד יותר לגבי בנים. עוד יותר לגבי בנים, ובטח בחברה הישראלית שיש דימוי ואתוס לגבר הישראלי. -צנחן, כל אחד... אז לדבר על רגשות. -יאללה. אני בעד.

-וחולשה זו לא בושה. זה גם חלק מתוכנית המניעה. -כן. הורים, ספרו לילדים על העלבונות שחוויתם, על הפשלות, על הכאבים. -תשתפו. גם אם אין אובדנות בסיפור, זה יעשה להם חיים יותר שלמים. -כן. טוב, אז אני לא אגיד שוב למצלמה: אל תישארו לבד עם הבעיות שלכם, כי נראה לי שבפרק הזה הוא כל כולו עסק בדבר הזה. צלצלו, "נפשי בשאלתי", בואו נדבר על זה, נראה מה... תודה שהייתם איתנו, ותישארו. אחים של... בכלל, המילה הזאת "אח", "אחות", גם זאת שעובדת בתחנת הבריאות הקהילתית. זה בא מהמילה "אחד", "איחוי". אחים נשארים אחרי שהם מאבדים. אני רוצה להקריא שיר שכתבה חן, אחות של תמר בת דוד, שלא חיה כאן כי היא לא רצתה, והיא כתבה לה את

השיר הזה. יהיו הדברים לעילוי נשמתה. "כמה ראית אותי השבוע "וביקשת שאעלה יותר ויותר את נשמתך "ולא היה לך מנוח, ולא היה בי איך "אפילו נר לא היה בכוחי להדליק "משהו עמוק עמוק כבוי בתוכי מאז לכתך "שום הסבר לא יניח את דעתי "כמה את חסרה לי "היית כל כך אחראית בחייך "שגם את נשימותייך לקחת איתך "עצרת הכול בתוכך "לא הותרת לעצמך ברירות "באמונה השלכת עצמך אל חיים אחרים "לראות מבלי להיראות "היית כל כך חנוקה "בבוקר עוד קמנו יחד ואחרי הצוהריים "משהו בי נעצר, הדם קפא, הלב נשבר "עץ התמר היפהפה נגדע "תמיד תהיי לי אחותי הגדולה "אף אם הלכת לדרכך בגיל 16 שנה "לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי "לפני שאיבדת את עצמך "כל חיי מחפשת קרבתך "בחלומות, במעשי חסד, "בתפילות, ברגעי השקט".