מסרים מחכמת שלמה: פרק 19 - לפני מי אתה עומד? - הרב זמיר כהן HD

שלום וברכה וערב טוב לכולם, הגענו לפרק י"ב, הפרק האחרון בספר קהלת שבו בעצם הוא נותן סיכום כללי לכל המסקנות מתוך כל הדברים שדיבר במהלך הספר והחכים אותנו בכל תחומי החיים, מה עיקר בחיים, מה טפל בחיים, במה להשקיע, כיצד לחיות מתוך איזון נכון, גם בהנאות העולם, בכל התחומים. וכאן בפרק י"ב הוא אומר: אומר שלמה המלך לאדם: כשאתה עדיין בחור, עדיין צעיר, ימי הבחרות נקראים כך כי הם הימים הנבחרים שבחיי האדם. נבחרים מכמה היבטים: גם כוחו במותניו, הרבה יותר קל לאדם בגיל הזה להגשים את השאיפות, לבצע שינויים, להתקדם, ובעיקר מההיבט שתקופת הבחרות היא תקופה של בנייה. כידוע, כשבונים בית, אם משקיעים בו כמו שצריך, לא

מתפשרים, בונים אותו ישר, קירות, ריצוף, טיח, צבע, עושים את הכול על הצד הטוב, הבית הזה נשאר מאות שנים, לפעמים אלפי שנים הוא נשאר ביופיו. אבל אם מראש מזלזלים בבנייה, קיר עקום, ריצוף עקום, לנצח נצחים הכול נשאר עקום. ואם אחר כך רוצים לתקן ולשנות צריך לעבוד מאוד קשה. כלומר כך, שלוש שנים, חמש שנים בימי הבחרות או בימי הנערות הן לא כמו שלוש או חמש שנים בגיל 40, בגיל 50, בגיל 70, אי אפשר להשוות. אדם בגיל 35 או 40 אין הרבה הבדל בין זה לזה. אבל בחור בן 15 או 20 זה הבדל עצום כי בחמש שנים האלה הוא יכול לבנות את עצמו, יכול לעצב את עצמו, זו תקופה של בנייה. רק הבעיה היא שבגיל הזה לא כל כך שמים לב לגדולה,

לחשיבות של אותם הימים של הבחרות. כמה שהאדם יותר צעיר, כך יותר קל לו להחכים, יותר קל לו ללמוד, לזכור את הלימוד, לתקן את המידות. עץ, אם הוא צומח עקום, אחרי שהוא כבר עץ קשה מאוד ליישר אותו. אבל כשהוא עדיין שתיל רך, הרבה יותר קל לסדר אותו, לאזן אותו, לעצב אותו. לכן אומר שלמה "וזכור את בוראך בימי בחורותך", כשאתה עדיין צעיר, תזכור את הבורא, אף על פי שהלהט של הימים האלה נותן לאדם יותר להיות מרוכז בעצמו, להיות מרוכז בעולם, בהנאות החיים. ומי ששם לב, הוא לא אומר "תזכור את אלוקים", הוא אומר "תזכור את בוראך". לומר לאדם: אין כמו היצרן שיודע מה טוב למוצר שהוא יצר. יצרן שיצר רכב יודע בדיוק איך לתפעל אותו,

איך להחזיק אותו כמו שצריך, איזה צפצוף חד וארוך מראה שהמנוע עומד להישרף אז הוא נותן לך אזהרה "תעצור כאן". הוא היצרן, יודע הרבה יותר טוב מאחרים. לכן מדגיש שלמה בתוך הדברים, הוא לא רק אומר לו: תשמע, זה אלוקים, אתה חייב לשמוע לו. הוא אומר: תבוא מתוך אהבה, הוא אוהב אותך, הוא ברא אותך והוא אוהב את היצירה שהוא יצר. לפעמים האדם מרגיש שהוא מרוחק מהקב"ה, "עשיתי שטויות, עשיתי טעויות", והתחושה היא ש"איפה, הקב"ה בכלל לא אוהב אותי, רחוק ממני". זאת טעות גדולה לחשוב שהקב"ה מסיר את השמירה ואת ההשגחה מאדם כלשהו. אישה שטרחה, בישלה סיר של אוכל, עבדה על זה שעתיים, היא תסכים שיבוא מישהו וישפוך את הכול? אומן צייר

ציור, יסכים שיבוא מישהו ויהרוס לו את כל מה שהוא עבד? הקב"ה ברא אדם, הוא יסכים שיבוא מישהו ויפגע ביצירה שלו? הוא ודאי משגיח על האדם. הוא בוראך, הוא ברא אותך, אוהב אותך, חפץ בטובתך, כמו אבא שאוהב את הילד. לפעמים הוא יכול גם להעניש אותו אבל זה לא אומר שהוא לא אוהב אותו. הוא רוצה להחזיר אותו למסלול אז הוא גם נותן עונשים. אבל הוא משגיח עליו ודואג לו ואכפת לו. אם הילד שקיבל עונש לפתע חזר עם חום גבוה, פתאום האבא מחבק אותו, רץ איתו, אם צריך בית חולים יושב איתו בלילות. אבל אתה הענשת אותו, למה אתה עכשיו כל כך...? "כי זה הבן שלי, אחרי הכול אני דואג לו, אני אוהב אותו". כך היחס של הקב"ה לבני האדם. לכן נקט

שלמה: "וזכור את בוראך בימי בחורותך", תדע שהוא ברא אותך, הוא אוהב אותך, הוא חפץ בטובתך. ודווקא בימים שאתה צעיר, תזכור את הבורא כי אין כמו הוראות יצרן. הוראות יצרן זה הכי טוב, גם אם יש לפעמים הגבלות אתה רק תרוויח מזה. עד כאן פשט הדברים. במדרש על הפסוק הזה, "וזכור את בוראך", מביאים חז"ל את המשנה בפרקי אבות: לפעמים יש לאדם פיתוי יצרי לעבוד על השותף שלו, קצת לקחת כסף אליו, לעשות שטויות, חוסר נאמנות, יש לאדם פיתויים, ובני אדם חיים בעולם. "אומר עקביא בן מהללאל: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: "מאין באת, לאן אתה הולך, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". אומרים חז"ל במדרש שאת שלושת הדברים

האלה, מאיפה למד עקביא בן מהללאל? מהפסוק הזה של שלמה המלך. "מאין באת", כל אדם יבדוק מאיפה הוא בא, אומר שם במשנה: "מטיפה סרוחה", אדם בא בסך הכול מטיפה, מה הוא היה בתחילה? "לאן אתה הולך" - "למקום עפר רימה ותולעה", בקבר, כולם בסוף מגיעים לשם. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון "לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". כך לשון המשנה שם. איך זה יוצא מהפסוק הזה? אומרים חז"ל: עקביא בן מהללאל לקח את המילה "בוראך" והוא קרא אותה בכמה צורות. קריאה אחת - "בוראך", מי שברא אותך. קריאה שנייה: "בארך", כמו ששואבים מים מהבאר, משם אתה באת. קריאה שלישית - "בורך", הבור שבסוף אתה הולך לשם. אלה שלושת הדברים ש"מאין באת"

- מהבאר, כלומר, תבדוק מאיפה נשאבת. אדם חושב על עצמו: הגוף הזה, מה היה בתחילה? "טיפה סרוחה", לשון המשנה שם. לאיפה הוא הולך בסוף? "למקום עפר רימה ותולעה", זה הבור. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - לפני בוראך, שזה הקב"ה. כשמעמיקים בדברי חז"ל במשנה הזו, יש בה המון עוצמה, בכל קטע יש הדרכה למסלול אחר. "דע מאין באת", מה זה עוזר לאדם? כשאדם חושב טוב, פעם הוא היה טיפה סרוחה, מה זה עוזר לו? זה עוזר לו לקבל ענווה, זה עוזר לו להרגיש שהגוף הוא לא כזה חשוב כמו שהוא נראה. האדם מקבל ענווה. "לאן אתה הולך"? "למקום עפר רימה ותולעה", מה זה עוזר לאדם המחשבה הזו? אומן שיודע לפסל, אם יש לו טיפת דעת, במה הוא

יפסל: בקרח או בשיש? העבודה, נניח שהיא אותה עבודה, אבל הוא לא יפסל בקרח, "למה לי לעבוד כל כך קשה "כשבסוף כל זה יימס וייעלם? נפסל בשיש, יישאר תמיד". כך גם כשהאדם מתבונן בגוף שהגוף הזה הוא כמו קרח, בסוף הוא יימס, יתפורר, לא יישאר ממנו כלום, אז למה להשקיע בו כל כך הרבה? יותר טוב להשקיע במשהו נצחי. אז נכון, צריך לשמור על בריאות הגוף. למדנו כאן בשיעורים של הרמב"ם שהאדם צריך לשמור על תזונה נכונה, על התעמלות, על פעילות, על "לא ימלא כרסו", כמו שכותב שם הרמב"ם. נותן כללים איך לשמור על בריאות הגוף כדי שהאדם יאריך ימים. אבל כשהוא מתבונן שהגוף הזה, הרי בסוף לא יישאר ממנו כלום, אף על פי שקשה לו לחשוב על זה

כי הוא עוד לא חווה את זה, אבל הוא רואה בעולם זה מה שקורה לכולם. הוא אומר "תראה, לפני 150 שנה העולם היה מלא אנשים, "אף אחד לא נמצא פה היום", אז הוא מקבל תובנה במה שווה להשקיע את הזמן בדבר שהוא נצחי, יותר ברוחניות. אז הגוף יקבל את שלו, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מצווה מהתורה. האדם מחויב לשמור על בריאות הגוף, חייב לתת לעצמו להאריך ימים, כל יום שהוא חי בעולם הקב"ה אוהב אותו ושמח בו, כל מצווה שהוא עושה, כל ברכה, כל דבר, זה דבר עצום. אז צריך לשמור על בריאות הגוף, אבל הוא יודע: זה לא העיקר בחיים. יש עיקר ויש טפל, משקיע בעיקר. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", זה נותן לאדם את יראת השמיים מהקב"ה.

יראת הרוממות מגדולת השם. אם אין ברירה צריך להשתמש גם ביראת העונש, אני לא רוצה לעשות עוון כדי לא להיענש, אבל זה לא השלמות. השלמות בעבודת השם היא יראת הרוממות, שאדם ירא מגדולת האלוקים והוא אומר לעצמו "הוא ברא אותי, ברא את כל הבריאה כולה. "אם הוא אומר לי לעשות כך, אני אעשה דבר אחר? "ודאי שאני אעשה את רצונו". זה החלק השלישי, "לפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון". אבל בניסוח של המשנה מסתתר דבר מאוד מעניין. המשנה מתחילה "מאין באת ולאן אתה הולך "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". האדם כידוע מורכב מגוף ונשמה, "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". האדם מורכב משני

דברים: גוף ונשמה. הגוף זה "מאין באת ולאן אתה הולך", הנשמה - "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כי הרי הגוף לא בא לבית דין של מעלה, לכן התנא כאן בעצם מכסה את הכול, גם את הגוף וגם את הנשמה. המקובלים מסבירים, כל הסיבה שהקב"ה שם נשמה בתוך גוף, כדי שעל ידי הגוף האדם יעמוד בניסיונות ויבנה את העולם הרוחני שלו. הגוף הוא מאוד חשוב ביהדות. לא כמו שיש כתות בעולם שרואות את הגוף כאויב שצריך רק לדכא אותו ולהשפיל אותו ולענות אותו. יש כאלו כתות בעולם שמבינות שגוף זה אויב. כל תאוות העולם בעיניהן זה דבר נורא. ביהדות יודעים שהתאוות הן כלי כדי לבנות את העולם הרוחני. כשאדם מאוזן הוא יודע "אלוקים ברא אותי, הוא

אוהב אותי, "הוא רוצה שאני איהנה מכל מה שהוא ברא אבל להכניס קדושה, "להכניס רוחניות בתוך הגשמיות". ובהוראות יצרן לימד אותנו איך מפיחים נשמה בכל דבר חומרי שהאדם עושה. לפני שנים, כשהתחילו לבנות את ביתר עילית, פגשתי את הקבלן, אחד הקבלנים הגדולים שאז התחיל לבנות. אמרתי לו: תשמע עצה טובה, הרי אתה ברוך השם עובד כי זו הפרנסה שלך. בתור קבלן, הפרנסה שלו היא לבנות. בנה שם שכונה ענקית. המשנה ברורה כותב: אדם שכותב תפילין ומזוזות, זו הפרנסה שלו, כותב ספר תורה, כותב תפילין ומזה הוא מתפרנס, האם הוא נחשב שהוא עוסק במצווה או שהוא נחשב כמו אדם שמוכר... ירקן, מוכר ירקות? הרי הוא מתפרנס מזה והוא מתפרנס מזה. האם

הוא נחשב עוסק במצווה? מצד חסד שניהם עושים חסד, גם ירקן עושה חסד לציבור וגם הוא עושה חסד עם התפילין והמזוזות. אבל זה שהוא כותב תפילין ומזוזות זה נקרא שהוא מקיים פה איזו מצווה? הרי זו הפרנסה שלו, הוא לא עושה את זה בשביל מצווה. משיב המשנה ברורה: הכול תלוי במחשבה שלו. אם הוא כותב תפילין והוא אומר "הנה, עכשיו הרווחתי עוד כמה מאות שקלים, "עוד כמה אלפי שקלים, עשרות אלפי שקלים על ספר התורה" - זה לא נקרא עוסק במצווה. אם המחשבה שלו הייתה רק כסף, הוא לא נחשב עוסק במצווה. אבל אם הוא מסיים מזוזה, אומר "עכשיו אני מצליח לזכות עוד יהודי שתהיה לו מזוזה בבית", כתב פרשיות של תפילין, "עוד יהודי יזכה שיהיו לו

תפילין מהודרות "כמו שצריך על פי גדרי ההלכה". אלא מה? אני גם צריך לחיות, מה אפשר לעשות? אז הוא גם מוכר כדי להתפרנס, אבל לא זה העיקר אצלו. המחשבה שלו "אני עושה את זה לזכות את עם ישראל. "צריך להתפרנס, אז אני מקבל כסף". אדם כזה נחשב עוסק במצווה. אם המחשבה שלו רק על הכסף זה לא נחשב עוסק במצווה. המחשבה לזכות את הרבים, רק הוא צריך להתפרנס - עוסק במצווה. כמה המחשבה יכולה לשדרג את המעשה של האדם. אמרתי לו: אתה בונה כאן כעת בתים. אם אתה חושב רק על פרנסה - אז זה פרנסה. אבל אם אתה אומר לעצמך "אני מקיים את אחת המצוות הגדולות שבתורה, "ליישב את ארץ ישראל". כל בית שאדם בונה בארץ ישראל, אפילו אדם שקונה בית

בארץ ישראל מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. שוכר דירה וגר בארץ ישראל, מקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. אם הוא בונה בארץ ישראל, ואתה הולך עכשיו לבנות שכונה שלמה עם המון דיירים. כמה המחשבה יכולה לשנות את הכול. זה נקרא "לקדש את החומר". לקדש את החומר זה במחשבה, בדיבור, במעשה. שניים אוכלים סעודה חגיגית בערב שבת, האחד חושב רק על האוכל הטעים והשני אומר "זה לכבוד שבת קודש". שניהם בעצם כיבדו את השבת ורוממו אותה, אבל המחשבה שדרגה את המעשה לקומה אחרת לחלוטין. וזה נכון לא רק במחשבה, במעשים זה ודאי. ששת ימים תעבוד, ביום השביעי תשבות, אז השבת עצמה בעצם מפיחה רוחניות בגשמיות של כל השבוע. את זה תאכל ואת זה אל תאכל.

כשאדם יושב לאכול והוא אומר "אני אוכל את זה כי זה כשר "ואת זה אני לא אוכל כי זה לא כשר", האדם הזה מקדש את החומריות שלו. אף על פי שיכול להיות שהוא כבר עושה את הדברים מתוך שגרה, מתוך הרגל, אבל הוא בוחר דווקא בדברים האלה כי הוא מקדש את החומריות. כך כל מעשה ומעשה שאדם מכניס רוחניות בתוך הגשמיות הוא מרומם אותה. זה בעצם השילוב בין גוף לנשמה, שגם התנא באבות כשהוא מדבר על "הסתכל בשלושה דברים "ואין אתה בא לידי עבירה", הוא מתייחס לשניהם. "מאין באת" זה הגוף, "לאן אתה הולך" זה הגוף, "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" זו הנשמה, שהיא זו שמגיעה למעלה ונותנת דין וחשבון. מתוך כך גם נראה עד כמה האדם צריך להכיר

במעלת עצמו. אדם שמתייחס לעצמו כאילו שהוא רק חומר, רק גוף, אז הוא מרגיש "מה ההבדל ביני לבין בעלי חיים? "יש עוד איזה יצור, איזו חיה, יש הרבה חיות בעולם ויש גם חיה שקוראים לה אדם, "רק היא יותר משוכללת". דרך אגב, כך היטלר הבין. הגישה של היטלר הייתה... הוא היה מעריץ גדול של דרווין עם האבולוציה, והיטלר טען שמצפון זו המצאה יהודית. מה זה מצפון? הוא אומר: אני לא מבין מה זה מצפון. כשאריה טורף זברה והשאיר את הילדים שלה בלי אימא, הוא חוזר לבית עם דיכאון? "אכלתי את האימא, השארתי את הילדים בלי אימא"? האריה, לא מעניין אותו, זה חוקי הג'ונגל: מי שחזק טורף, והוא זה ששורד והוא זה שמסתדר. טען היטלר, כשאתה רוצח

אחרים, מה המצפון שיש כאן? הרי אתה סוג של חיה בין הרבה חיות. כך טען דרווין. הייתה פעם הרצאה של המנהל של "יד ושם" לפני שנים והוא הרחיב בעניין הזה, שבעצם הדרוויניזם הוא זה שילד את כל הנאציזם עם כל הטבח והעינויים, הכול יצא מדרווין. אנשים חושבים זה מדע וזה... צריך לדעת שמדע מעוות יכול ליצור חשיבה מעוותת ולהביא אנשים לשפל שאין כדוגמתו כי ההרגשה שכולנו חיות. אבל כשאדם יודע שהוא נזר הבריאה, יש דומם, צומח, חי ומדבר, ואתה שייך למחלקת המדבר, אתה נזר הבריאה. על האדם כתוב בפסוק "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". שם כתוב שהוא ראה מלאכים שנמצאים שם והקב"ה אומר לו "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". אומרים

חז"ל שאתה יכול להתעלות יותר מהם. מלאך, כמו שהוא נברא הוא נשאר לנצח, הוא לא יכול להתקדם כי אין לו בחירה, אין לו גוף, בלי גוף אי אפשר להתעלות. אם אין ניסיונות לאדם הוא לא יכול להתקדם. אם היינו נבראים נשמה בלי גוף, כמו שנולדנו כך היינו עוזבים את העולם בלי להתקדם. על ידי הניסיונות של הגוף האדם עומד בפיתויים, עומד מול יצרים, מתגבר עליהם, הנשמה הולכת ונבנית. אומר לו הקב"ה: אתה אדם והוא מלאך, אבל תדע שאתה יכול לעקוף אותו. "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", אתה יכול להתקדם, אתה יכול אפילו להגיע למדרגה יותר גבוהה ממלאך. מצד שני, האדם יכול להגיע לשפל שאין כדוגמתו, להיות גרוע יותר מבעלי חיים. לכן האדם

נקרא בשם אדם. יש שני פסוקים בתנ"ך שהם דומים למילה "אדם" בהתייחס לאדם עצמו. פסוק אחד: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". אז למה הוא נקרא אדם? כי הוא בא מהאדמה. פסוק שני בירמיה: "אדמה לעליון". הוא אומר: אני דומה לבורא עולם, אני דומה לקב"ה, יש לאדם יכולת להיות דומה לאלוקים. אז רגע, אתה עפר מן האדמה, הכי למטה, או שאתה "אדמה לעליון"? התשובה היא הבחירה של האדם. האדם יכול לבחור ללכת בדרך שמורידה אותו לשפל שהוא נהיה עפר מן האדמה, הכי גרוע, שגם הפרה יכולה לדרוך עליו, והיא יותר חשובה ממנו, כי לפחות הפרה לא עשתה בעיות בעולם והאדם הזה השחית והרס את העולם. מצד שני, יכול להיות דומה לקב"ה, "אדמה

לעליון". שומעים מעשים באמת על אנשים גדולים, על ההנהגה שלהם, על הוויתור שלהם, על הנכונות להקריב. אתה נפעם איך אדם יכול להגיע למדרגה רוחנית כזו גבוהה עם שליטה עצמית כזו מדהימה, בדיבור, במעשה. דומה לאלוקים. זה נאמר על כל בני האדם בעולם. בעם ישראל יש עוד עניין. הגמרא אומרת במסכת מגילה, יש שני מקומות שהקב"ה המשיל את עם ישראל כשהוא בישר לאברהם אבינו. אז מקום אחד כתוב "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו "הבט נא השמימה וספר הכוכבים, כה יהיה זרעך". אברהם הרי פחד שלא יהיו לו ילדים, כבר היה זקן והוא בלי ילדים, והקב"ה הבטיח לו. כתוב בגמרא שאברהם אבינו בדק באסטרולוגיה וראה שעל פי המזל שלו אין לו סיכוי לילדים.

"ויוצא אותו החוצה", אמר לו צא מאיצטגנינות שלך. התורה לא צריכה לספר שהוא יצא מהבית כדי לראות כוכבים, זה פשוט שבבית לא רואים. למה היא הייתה צריכה לפרט "ויוצא אותו החוצה"? אמר לו צא מאיצטגנינות שלך, עזוב את האסטרולוגיה, אין מזל לישראל, אתה לא משועבד למזלות. אתה יכול להתעלות מעל המזל. ואני אומר לך שיהיו לך ילדים. אמר לו "הבט נא השמיימה וספור הכוכבים... כה יהיה זרעך". מקום אחר, הוא אומר לו: למה הוא שינה את המשל? אצל בני אדם אתה יכול פעם לתת דוגמה כזו, פעם דוגמה כזו וזה בכלל לא משנה, מה שעולה בדעתך. אבל כשאלוקים נותן משל יש בזה עומק, ופתאום הוא מחליף את המשל. דיבר איתו על כוכבים, אחר כך הוא מדבר

איתו על עפר הארץ. אומרת הגמרא: כוכבים יש הרבה, אי אפשר לספור אותם ועפר גם יש הרבה, אי אפשר לספור אותו, אבל יש הבדל גדול: הכוכבים הכי למעלה, העפר הכי למטה. אמר הקב"ה לאברהם: תדע לך, אני לא רק מלמד אותך שיהיו לך הרבה ילדים, אני גם אגלה לך איזה אופי הם יקבלו. תדע שהילדים שלך יקבלו מנוע גדול, מנוע של מטוס, לא מנוע של אופניים. יש אופניים חשמליים, מנוע פשוט. הילדים שלך, כשהם עולים - עולים עד הרקיע, כשיורדים - יורדים עד עפר. ובאמת רואים את זה בעולם, עם ישראל יש לו מנוע כזה שאתה רואה שהסיפורים הכי מרשימים, הכי מפליאים, מפיתוחים טכנולוגיים ועד התנהגות אנושית ברמה גבוהה ועלייה רוחנית וידע מדהים אתה

רואה שהיהודים בראש הטבלה. אתה שומע על דברים הכי הרסניים, הכי מקולקלים בעולם, אתה מוצא שהראש היהודי נמצא מאחורי זה. אפילו הקומוניזם, כל הגישה הזו שהפכה את העולם באותה תקופה, היו שהעריצו אותה עד כדי נכונות להתאבד בשבילה, היו כאלה שרדפו אותה לצד השני, גם כאן, מוח יהודי שעומד מאחורי זה. כל התפניות הגדולות בעולם, אתה רואה את המוח היהודי, מהפייסבוק והדיסק און קי וקוצב לב, איפה שרק תלך אתה תגלה את הראש היהודי שנמצא מאחורי זה. וזה אומר לו הקב"ה: תדע, וגם יהודי צריך לדעת את זה על עצמו, למה הקב"ה גילה לו? כדי שנדע להכיר את עצמנו. כל אדם צריך לדעת שהקב"ה נתן לו מנוע אדיר ועם המנוע הזה יכול להגיע לגבהים,

עם המנוע הזה הוא יכול לרדת למטה, רק הבחירה ביד האדם. רוב השטויות שאנחנו עושים, למה עושים אותן? כי לא מעריכים את עצמנו. אדם מרגיש: "גם ככה אני כלום, גם ככה אני אפס, "אז מה זה משנה, עשיתי כך, עשיתי שטויות". אבל כשהוא יודע לייקר את עצמו, אני בן מלך, "בנים אתם לה' אלוקיכם", הוא לא ירשה לעצמו לעשות שטויות, הוא שומר על המעמד שלו. מספרים על דרך המשל, גמל קטן נולד בגן החיות, הוא לא מכיר את העולם. כשקצת התחיל להתבגר שאל את אביו, אמר לו: "אבא, אני רואה כאן בכלוב הסמוך יש פיל. "למה לנו יש רגליים כאלה דקות שלא נראות טוב "והפיל יש לו רגליים יציבות, ככה חזקות, איתנות?" אמר לו אביו: "אנחנו יכולים ללכת אלפי

קילומטר במדבר בלי להתעייף. "בזכות הרגליים הדקות והקלילות האלה אנחנו צועדים אלפי קילומטרים "בלי שום בעיה, יכולים גם לרוץ". טוב, נשמע טוב. אמר לו: "אבא, יש לי עוד שאלה. "אני רואה שהפיל יש לו עיניים יפות. "למה לנו יש ריסים ושערות ממש כאלה ארוכות, מכוערות, מכסות לנו את העיניים? "למה אנחנו לא יפים כמוהו?" אמר לו: "כי אנחנו הולכים אלפי קילומטרים במדבר "ויש שם סערות, סופות של חול. "עלול להיכנס לעין. "אז קיבלנו הגנה שאנו יכולים לצעוד וללכת ולרוץ ויש לנו הגנה". אמר לו: "טוב, יפה מאוד". שאלה שלישית: "למה לנו יש גיבנת כזו על הגב, הדבשת הזאת? תראה את הפיל, יש לו גב חלק כזה, חמוד. "למה אנחנו צריכים להיות

כאלה מכוערים עם הגבעה הזו?" אמר לו: "הסברתי לך, אנחנו יכולים ללכת אלפי קילומטר במדבר, "לפעמים אין אוכל ואין שתייה. "זה המחסן של האוכל שלנו, זה המחסן של המאגר שיש לנו אוכל ושתייה. "הפיל לא יכול ללכת כך. "אנחנו קיבלנו עוצמות, אנחנו גדולים, אנחנו חשובים". הבן הרהר בדברים ואמר לו: "אבא, אם כך, יש לי קושיה עצומה. "מה אנחנו עושים פה בגן החיות? היינו צריכים להיות... "אם קיבלנו את כל זה כדי להיות שם למה אנחנו סגורים כאן?" יש אדם שקיבל כל כך הרבה מעלות והוא מרגיש כאילו שהוא בגן החיות, כאילו שהוא נמצא במקום רדוד, אבל הקב"ה נתן לו עוצמות, נתן לו יכולות. אם הוא לא מכיר בהן, אם הוא לא מעריך את עצמו, באמת

יכול להתעסק בשטויות. במקום שישקיע בבנייה רוחנית, ישקיע בעשייה. כמה אנשים שרק רעיון קטן שעלה בדעתם והתחילו ליישם אותו, כל ארגוני החסד שיש היום, אם זה "יד שרה", "עזרה למרפא", "יד אליעזר" ואין סוף ארגונים שכולם מכירים אותם, "הצלה", "זק"א", זה בסך הכול רעיון שעלה בדעתו של אדם והוא החליט שהוא הולך לעשות את זה. ולאיפה זה הגיע היום? אין כמעט אדם בארץ שלא נעזר באיזה שלב מסוים בחיים שלו מאחד הארגונים האלה שכל כך עשו חסד, והכול התחיל מרעיון של אדם. אם אותו אדם שהעלה את הרעיון היה מזלזל בעצמו, שהוא... "מי אני בכלל, מה אני" כלום לא היה יוצא. באמת הכול היה ממשיך רגיל בלי שום התקדמות. נחזור לפסוק שלנו:

"וזכור את בוראך בימי בחורותך "עד אשר לא יבואו ימי הרעה". מה זה ימי הרעה? לימי הזקנה הוא קורא ימי הרעה. ימים קשים, אדם מגיע לגיל זקנה, הגוף כבר לא מתפקד כמו בעבר, קשה לו. "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ". אומר שלמה לאדם: תדע לך, כל אדם מגיע לגיל שהוא עלול להגיע למצב של תחושה כזו, "אין לי בהם חפץ". הוא לא מרגיש טעם באותם החיים. אז כל זמן שאתה עדיין עם הכוח והעוצמות שאתה מסוגל לעשות, תפעל. אל תחכה לאותם הימים. "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים "ושבו העבים אחר הגשם". כאן הוא מתחיל בתיאור ציורי לתאר את ימי הזקנה, מה התחושות של האדם כי אדם צעיר קשה לו לחשוב על הזקנה. אומר לו שלמה: בוא

אני אתאר לך איך נראים ימי הזקנה, ותבדוק, תראה זה מה שקורה בעולם. "עד אשר לא תחשך השמש והאור", השמש היא מקור האור, האור זה התוצאה שיוצאת מהשמש, "והירח והכוכבים" - מה המשותף לכל אלה? נקודות של אור. כשאדם מגיע לגיל זקנה, הוא כבר לא מרגיש את היופי של האור שבעולם. אדם שהוא צעיר ורענן, יוצא, רואה שמש, רואה כוכבים, רואה ירח, הוא מתפעל, זה משמח אותו. אבל יש גיל שבעיניו זה כמו חשוך, לכן הוא אומר: עד אשר זכור את בוראך עוד לפני שיגיע הזמן הזה, "שבו" - חזרו, "עבים" - עננים, חוזרים העננים אחרי שהגשם כבר ירד. מה המשל כאן? אומר שלמה המלך: תאר לך, השמיים נקשרו בעבים, גשם שוטף יורד. טוב, אנשים משלימים עם זה,

יורד גשם, העולם צריך גשם. והנה העננים התפזרו והשמש זורחת, אנשים יוצאים עכשיו בלי מטריות, שמחים. פתאום תוך כמה דקות נקשרו השמיים בעבים ושוב יורד גשם. אדם מרגיש "עד שכבר הייתה שמש שוב חזרו העננים? "חשבתי שיש לנו היום יום בהיר". "ושבו העבים אחר הגשם". מה הנמשל? בנמשל אומר שלמה: לעת זקנה האדם מגיע למצב שהוא לא מרגיש טוב. זה כמו שעננים, גשום. השמיים חשוכים. חוזר להרגיש טוב, אומר: "הנה, הכול בסדר", אבל לא פעם תוך זמן קצר שוב חוזר למצב שהיה לפני כן, עוד פעם השמיים חשוכים באותם עבים. כלומר, אפילו בזמנים שהוא מרגיש טוב הוא יודע שזה יכול להיות זמן קצר. פתאום עוד פעם העננים יחזרו, השמיים שוב יחשיכו. אז

אומר שלמה: כשאתה עדיין צעיר ולא נתון לתנודות האלה של בריאות, חוסר בריאות, אשפוזים, חזרה, את הזמן הזה תנצל לפני שיגיעו אותם הזמנים. דרך אגב, יש סיפור מהשבועיים האחרונים שמשום מה כלי התקשורת לא עשו מזה רעש גדול. התקשורת הדתית עשתה מזה עניין, הלא דתית אני לא יודע בדיוק, אני מתאר לעצמי שלא דיווחו, אולי כן, אני לא עוקב מה יש שם. אבל סיפור מעניין שהיה במרוקו, זו שיחת היום במרוקו בשבוע האחרון. מרוקו סובלת מבצורת קשה מאוד בשנה הזו. גם פה בארץ חסרים גשמים, ושם שליש מהאוכלוסייה, כך אומרים, מתפרנסים מחקלאות. כלומר, כשאין גשמים שליש מהאוכלוסייה ממש עלולים להגיע לחרפת רעב. וחלפו כבר חודשים רבים, מלך

מרוקו, שהוא אדם מאמין, מוחמד השישי, שלח איגרת לקהילה היהודית וביקש שיתפללו לאלוקים שיוריד גשם כי הוא זוכר מאבותיו שהיהודים יש להם כוח להוריד גשם. ושלח איגרת מלכותית רשמית שהוא מבקש מהיהודים. מיד הקהילה היהודית ענו לו שבוודאי נענה לבקשתך, הכריזו על עצרות תפילה בכל בתי הכנסת. באותו היום התכנסו כל בתי הכנסת, התפללו שהשם יוריד גשם. לאחר שלושה ימים נקשרו השמיים בעבים, בשבוע האחרון ירד שם גשם שוטף, שלגים פתאום ירדו. ידוע, שלג זה עוד מתנה כי כשגשם יורד על הר, ההר לא סופג את המים, המים מיד יורדים במדרון, נעלמים. השלג כשהוא יורד על הר הוא נשמר ולאט לאט הוא נספג. הוא נמס ונספג באדמה. שלג זה דבר נפלא

שהקב"ה נתן בעולם כדי שהמים לא ילכו לאיבוד מהר. אז גשמים שוטפים, שלגים. סיפור כאילו קרה לפני 200 שנה. יש סיפורים מהמאות שנים האחרונות על גדולי ישראל שהתפללו וירד גשם. פה בארץ גם צריכים להתאחד כולנו בתפילות ולפתוח שערי שמיים. יש כוח לתפילה לשנות דברים. רק שם באמת כל היהודים התכנסו לבתי הכנסת. שם אפילו מי שלא כל כך דתי אבל האמונה והמלך מבקש, התכנסו כולם, עשו תפילות. לא שחלק הלכו לתפילות וחלק הלכו ל... אני יודע, למסעדות או אכלו חרקים במקומות שונים. לצערנו שיש גם דברים כאלה אצלנו. צריך לדעת, עם ישראל אמור להתאחד בתפילה לקב"ה וההיסטוריה מוכיחה שכשיש תפילה לבורא עולם להוריד גשמים, הקב"ה מוריד גשם.

לפני קצת יותר ממאה שנה, סיפור ידוע שהיה בירושלים כשהטורקים שלטו בירושלים. הייתה שנה שחונה. והם היו שותים אז מה... לא היה את המוביל הארצי, היו שותים מי בורות שהיו בירושלים. מי שמכיר את הבתים הישנים, עד היום יש בארות כאלה מתחת לאדמה שהמים מתכנסים שם. והחכם באשי, הראשון לציון, אז היו קוראים לו החכם באשי בירושלים, היה ממונה מטעם הטורקים. הסולטן בטורקיה היה תמיד נותן כתב מינוי לחכם באשי בירושלים שהוא הרב של כל היהודים. גם את הגלימות היו שולחים מטוריקה. הגלימה האחרונה שהגיעה מטורקיה זה של מרן הרב עובדיה יוסף, רקומה בזהב אמיתי. זו הייתה הגלימה האחרונה. אחר כך עשו פה בארץ עם רקמות שונות. אבל זה היה

כבוד לטורקים שהם מספקים את הגלימה של הראשון לציון עם כתב מינוי. אז החכם באשי בירושלים הודיע להקהילה היהודית שכולם מתכנסים לתפילה בקבר של שמעון הצדיק. אז ירושלים הייתה רק בין החומות, אז היו מוסלמים והיו יהודים וקצת נוצרים. כשהרב הראשי נתן הוראה, אף אחד לא מתווכח, סגרו את החנויות, לא "יש לי ירקן, יש לי מכולת". עצרת תפילה זה עצרת תפילה. כל היהודים יצאו. להפתעתם, הרב כתב להם בהזמנה שהוא מבקש מכולם לבוא עם בגדי חורף, מעילים ומטריות. הרב אומר - עשו. יצאו דרך שער שכם לכיוון הקבר של שמעון הצדיק. מי שיודע, שם יש את קבר שמעון הצדיק, הרבה עושים שם תפילות. שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, היה כהן גדול

בזמן בית המקדש. יצאו כל היהודים והרב החכם באשי הולך בראשם עם המקל שלו לכיוון... אז היה גם קווס שהולך לפני ה... קווס זה היה משרת עם מדי שרד, שהיה לו מטה, היה הולך ודופק על המרצפות. כשהרב הראשי היה הולך, אז אפילו הערבים היו יוצאים מהחנויות, עומדים לכבודו. היו שומעים את הדפיקות האלה, יודעים שעכשיו הרב הולך בסמטאות של העיר העתיקה. אפילו המוסלמים היו מכבדים אותו. וכאן יצאו משער שכם לכיוון הקבר של שמעון הצדיק. בשער היו חיילים טורקים שנמצאים שם. חייל מוסלמי טורקי רואה את כל היהודים יוצאים בראשות הרב שלהם ומעילים ומטריות של הימים ההם, מה שהיה שם יוצאים עם זה. היה כל כך מוזר, שמש קופחת למעלה, חם מאוד.

מה זה? היה נראה לו שזו הצגה, עושים צחוק. ניגש לרב, אמר לו "מה זה ה..." אמר לו "הולכים להתפלל שאלוקים יוריד גשם". מרוב שזה עצבן אותו, סטר על לחיו של הרב לפני כולם. הייתה שם התקוממות גדולה, אבל הרב הרגיע את כולם שלא לעשות מחלוקות והמשיכו לתפילה. היה יום של צום אותו יום שהרב גזר, צמו כולם, התפללו. אחר הצהריים בחזור השמיים נקשרו בעבים וירד גשם עז, כולם היו לבושים במעילים. אותו חייל טורקי שעדיין היה שם בשער שכם ניגש לרב, בכה, נישק לו את הנעליים. התכופף לרצפה, נישק לו את הנעליים. אמר שהוא מבקש סליחה, "לא האמנתי שיש ליהודים כוח כזה". זה עדויות שנשמרו מאותם הימים. אלה דברים שבעם ישראל ידועים. "קרוב

ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". וגם עכשיו, בימים האלה שיש את הבצורת הזו, כמה זה מחייב את כולנו בפתיחת ההיכל בשבת. צריך לדעת, הגשמים, היום מרגישים עם זה יותר קל כי אומרים "מה הבעיה? יש התפלה, יש את המוביל הארצי, "מקסימום יביאו מים במכליות מחוץ לארץ". וחז"ל אומרים שמפתח של גשמים הקב"ה השאיר בידיים שלו, לא נותן את זה לבני אדם. יש מקומות בעולם שיורד גשם כל השנה, אפילו בקיץ. יש בארצות הברית גם, יש מקומות כאלה, אפילו בקיץ חם מאוד, אנשים עם בגדי קיץ, פתאום עננים, גשם, וכך הם רגילים, כל הזמן חיים בצורה כזאת של גשם כל השנה. ארץ ישראל, הקב"ה סידר אותה אחרת. יש לה עונות. בקיץ אתה יודע, אין מצב

לגשמים. מגיע זמן החורף, עם ישראל נעשה תלותי בגשמים. הקב"ה סידר את ארץ ישראל שהיא תהיה תלותית. אפילו עם הכנרת וכל מה שיש, הארץ הזאת צריכה להיות תלותית בבורא עולם. כתוב "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה". היא מושגחת באופן מיוחד, ואחת ההשגחות שהיא תלותית בגשמים. למה? כשהקב"ה רוצה לעורר אותנו לחשבון נפש, לתקן את המעשים שלנו, אז כמו שכתוב בקריאת שמע, "ועצר את השמיים ולא יהיה מטר", זה נועד לעורר אותנו לחשבון נפש לבדוק אם לא ירד גשם - מה לא בסדר אצלנו, אולי צריכים לתקן את המעשים, אולי יותר תפילות. אנחנו לא נביאים. אם היינו נביאים היה הקב"ה מדבר איתנו במילים, כמו שדיבר עם ישעיה

הנביא ועם יחזקאל הנביא וירמיהו הנביא. אבל אנחנו לא נביאים, אז איך הוא מדבר איתנו? מתוך המציאות, נותן איתותים שונים, גם במישור הפרטי של האדם, פעמים שהקב"ה נותן לו איזה זעזוע, מעורר אותו לעשות חשבון נפש, וגם במישור הכללי. גשם זה מישור כללי של כלל ישראל במה הם צריכים לתקן את עצמם. נחזור לעניין. "ושבו העבים אחר הגשם". אומר שלמה: תדע, מגיעים זמנים שאפילו שאדם מרגיש הבעיה נפתרה, פתאום תוך זמן קצר יכול שוב לחזור לבעיות שהיו לפני. "ביום שיזועו" - פה הוא מתחיל תיאור מאוד חי למה שקורה לגוף בגיל זקנה. נסביר: "ביום שיזועו שומרי הבית" - מה זה "יזועו"? זע זה נע ממקום למקום. "יזועו שומרי הבית" - שומרי הבית

אלה הידיים, הידיים שומרות על גוף האדם. באים להכות אותו, הוא מתגונן עם הידיים, נופל על הרצפה, הידיים שומרות על הגוף שלא ייפגע, שהפרצוף שלו לא ייחבל. אז הידיים נקראות שומרי הבית. "ביום שיזועו שומרי הבית" - יתחילו לרעוד. אדם לעת זקנה פתאום רואה שהידיים כבר לא עם החוזק שהיה להן לפני. "והתעוותו אנשי החיל" - אלה הרגליים. הרגליים הן אנשי החיל, הן חזקות ויש להן את החוזק שלהן, הרגליים מחזיקות את כל הגוף כמו עמודים. "והתעוותו אנשי החיל" - כבר לא חזקים כמו לפני, אתה רואה קצת כפופים, אדם לא יכול ללכת כמו לפני כן. "ובטלו הטוחנות כי מיעטו" - מיהן הטוחנות? השיניים של האדם כבר לא עובדות כמו לפני. למה? "כי

מיעטו", נפלו לו כמה שיניים, וככל שמזקין יותר שיניים נופלות, מתמעטות, אז הן בטלו ממלאכתן, לא יכולות לתפקד כמו לפני. "וחשכו הרואות בארובות", מי אלה הרואות בארובות? אלה העיניים, שיש את ארובות העיניים והן כבר לא רואות כמו בעבר, "חשכו הרואות בארובות". "וסוגרו דלתיים בשוק" - תיאור מאוד ציורי, "וסוגרו דלתיים בשוק בשפל קול הטחנה". השפתיים דומות לדלתיים בשוק. למה דווקא בשוק? כי כשאדם מדבר הוא מאוד מורגש. כמו שוק, מקום הומה, יש הרבה אנשים. הדיבור גורם לאדם... אדם נמצא בחברה מסוימת, מדבר, שואלים אותו שאלות, הוא עונה תשובות, דנים בדברים. אבל לעת זקנה "סוגרו דלתיים בשוק", הדלתיים שהיו פתוחות כל הזמן,

השפתיים שכמו שתי דלתות עולות, יורדות, מדברות, לעת זקנה הן נסגרות. למה? למה הזקן מדבר פחות? "בשפל קול הטחנה", הקול של הטחנה ירד. מרמז גם על טון הדיבור, אבל גם על השיניים שהן הטוחנות. לעת זקנה, כשהשיניים נופלות, הדיבור כבר לא ברור כמו בגיל צעיר. החיוך הוא כבר לא יפה כמו בגיל צעיר, חסרות לו שיניים. לכן כשאדם מגיע לגיל זקנה הוא משתדל יותר לסגור את הדלתיים, לסגור יותר את השפתיים, פחות מחייך, פחות מדבר כמו שהיה בעבר. אדם זקן קם לקול הציפור. בעלות השחר רק ציפור מתחילה לצייץ, אתה רואה אותו מתעורר. כשהיה צעיר, אתה יכול להפעיל לידו מוזיקה רעשנית, תותחים, שעון מעורר - לא מתעורר. לעת זקנה, רק הציפור

מתחילה לצייץ בבוקר, השינה שלו קלילה, כבר מתעורר במהירות. "וישחו כל בנות השיר", בנות השיר אלה כלי נגינה. בגיל צעיר שומע כלי נגינה, מתענג מהם, נהנה מהם. לעת זקנה כבר השמיעה שלו... סוג של ניגוד: מצד אחד מתעורר במהירות מצליל קל, מצד שני הוא כבר לא שומע טוב את כלי הנגינה כמו בעבר. לא יכול להתענג עליהם. "גם מגבוה ייראו וחתחתים בדרך". הוא אומר: הזקנים, כל מדרגה קטנה בעיניהם נחשבת מאוד גבוהה. אדם שרואה מדרגה גבוהה הוא לא יודע "איך אני אתפס עליה". רוצים לעלות על במה ויש במה מאוד גבוהה, אי אפשר להרים את הרגל לגובה הזה, צריך מדרגות. אצל הזקן, אפילו מדרגה קטנה נחשבת אצלו כמו במה גבוהה, הוא לא יכול להרים

את הרגל. "גם מגבוה ייראו" - מקבלים פחד: הוא רואה מדרגה, נכנס ללחץ, "איך עכשיו אני עולה כאן?" "וחתחתים בדרך", כל בור קטן בדרך מלחיץ אותו שלא ייפול. אדם צעיר רץ, הולך, קופץ, מדלג, לא מתרגש מחתחתים בדרך. אדם מבוגר מפחד שלא ייפול. "וינץ השקד", כמו שהשקד, כשמתחיל לנצנץ, לצאת השקד, מלשון "הנצו הרימונים", איך הוא נראה? כמו בליטה כזאת. אותו הדבר, לעת זקנה המפרקים של הרגל, של היד, כשהיה צעיר הראה את השרירים שלו. עכשיו פתאום מסתכל על המפרק, רואה איך העצם בולטת החוצה. אומר "איפה הייתי אז ואיפה אני היום?" אבל זה המצב לגיל זקנה. "וינץ השקד ויסתבל החגב" הזקן, כשהולך על מקל הוא נשען על המקל, נראה כמו מסתבל,

לשון סבל שסוחב על עצמו, כמו חגב שהולך על מקל. לכן שלמה בלשון ציורית מתאר את גיל הזקנה "ויסתבל החגב". "ותפר האביונה", תאוות הנשים לעת זקנה גם היא יורדת. למה הקב"ה סידר שלעת זקנה הגוף כבר ישתנה? למה שלא יגיע זמנו, שיהיה רענן ובריא עד גיל שצריך לעזוב את העולם ויום אחד ימות? למה צריך את כל ההכנה הזאת לפני, שהגוף לאט לאט הולך ומתפרק, הולך ויורד, לא מתפקד כמו בעבר? אומר שלמה: אתה יודע למה הקב"ה סידר את זה? "כי הולך האדם אל בית עולמו", הוא צועד לכיוון בית עולמו, ואם פתאום הוא ימות יכול למות בלי תשובה, אז לפחות הקב"ה נותן לו דברים שיעוררו אותו. כל ה"כוחי ועוצם ידי", כל מה שפעם הוא החזיק מעצמו, "אני

ואני, איך אני נראה, איך אני..." פתאום הוא רואה זה כבר לא... אין במה להתפאר בדברים האלה, ואז עושה חשבון נפש, עושה תשובה על העבר, מקבל על העתיד, מתקן את עצמו. כלומר, זה נועד לטובתו. על המילים האלה, "כי הולך האדם אל בית עולמו" עומדים חז"ל. למה כתוב "אל בית עולמו" ולא כתוב "לעולם הבא"? מה זה "בית עולמו", העולם הפרטי שלו? נקרא את לשון המדרש בפנים. כל אדם הולך אל בית עולמו, אי אפשר לומר שבני אדם הולכים לעולם הבא, כל אחד לבית עולמו, העולם הפרטי שלו לפי מה שהוא בנה לעצמו. חז"ל נותנים כאן משל, מלך נכנס עם כל הפמליה שלו. מי יש לו בפמליה? יש לו את השרים הנכבדים, יש את המשנה למלך, יש את הטבחים, יש את

המשרתים, הוא נכנס עם כל הפמליה שלו לעיר. כשהוא נכנס דרך השער, אתה רואה כולם נראים כאילו אותו דבר, כולם נכנסו דרך השער. אותו שער וכולם נמצאים שם. אבל לאחר שנכנסו לעיר, מתחילים לפזר אותם. מגיעים לבית מלון, המלך מקבל את הסוויטה המלכותית, הסגן שלו מקבל את הסוויטה ההיא, המשרתים שולחים אותם לאיזה מחסן למטה שיישנו, כל אחד מקבל מקום אבל המדור שונה, כל אחד לפי המדרגה שלו. כך גם כשבני אדם עוזבים את העולם, כולם נראים אותו דבר. אדם נפטר, שוכב מיטה, כולם נראים אותו דבר, מה ההבדל? זה צדיק, זה רשע. בזמן הפטירה כל בני האדם נראים שווים, מלך, אזרח. כמו זה, כשנכנסים לשער העיר כולם זהים. אבל אחר כך כל אחד מקבל

לפי מעשיו, יש לו את בית עולמו הפרטי שהוא בנה, נותנים לו את המדור שלו. "עד אשר לא ירתק חבל הכסף", זה חוזר על המילים "וזכור את בוראך", "עד אשר לא ירתק חבל הכסף", זה משל על עמוד השדרה. "ותרוץ גולת הזהב", תרוץ מלשון תתרוצץ, "גולת הזהב" - יש כמה ביאורים אם הכוונה לראש או הכוונה לגולה שנמצאת בצוואר. "ותישבר כד על המבוע", מפרשים מסבירים כאן שהכוונה לכרס של האדם. "ונרוץ הגלגל אל הבור", שזה משל לעין עצמה. "וישוב", כאן הוא כבר מגיע לפסגה: הפסוק הזה הוא בעצם מסכם את חיי האדם. "וישוב העפר על הארץ כשהיה", האדם עשוי מגוף ונשמה, אז העפר חוזר לארץ כמו שהוא היה. אבל כל אדם ישאל: מתי הגוף שלי היה עפר? אף פעם

הגוף שלי לא היה עפר. מה זה "וישוב העפר על הארץ כשהיה"? אבל התשובה פשוטה, מאיפה יש לנו את הגוף? קיבלנו אותו מההורים. מאיפה יש להם? קיבלו מההורים שלהם. וכך דור אחר דור עד אדם הראשון, שאיך נוצר הגוף שלו? "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". לא כתוב "ויברא". יש הבדל בעברית בין בריאה לבין יצירה. בריאה יש מאין, כמו "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ", לא היה ונהיה. ברא את השמיים ואת הארץ יש מאין. "יצירה", לוקחים חומר שהוא קיים, מעצבים אותו לצורה, זה נקרא יצירה. האדם איך הוא נוצר? את העפר הוא כבר ברא לפני, היש מאין כבר נהיה לפני, עכשיו הוא לקח את העפר הזה, עשה ממנו צורה של בן אדם. לפי מה הוא

קבע את הצורה? בספר "שערי קדושה" של מהרח"ו כותב שצורת הגוף היא בדיוק כצורת הנשמה. הקב"ה יצר גוף שהוא מותאם לצורה של הנשמה, זה "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה". "וייפח באפיו נשמת חיים", הכניס לו את הנשמה לתוך הגוף והנשמה יש לה לב רוחני, ריאות רוחניות, גידים, ורידים, עורקים. 248 איברים, 365 גידים יש לנשמה, בדיוק כמו לגוף. אומר הזוהר הקדוש: למה האדם עשוי בצורה כזו של 248 איברים, 365 גידים? כי בתורה יש 248 מצוות עשה, 365 מצוות לא תעשה. כלומר, הנשמה נבראה על פי התבנית של המצוות שבתורה כי האדם צריך לקיים את המצוות, אז הנשמה נבראה על פי זה, על פי המצוות. והגוף נברא על פי הנשמה כי הוא המכשיר כושר

שבונה את הנשמה, אז הגוף קיבל את הצורה של הנשמה. זה חידוש עצום בעצם, כי בעצם מה יוצא מכאן? אנשים רואים כתוב בתורה "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך", מה ההבנה הראשונה? יש לנו יד, אלוקים אומר: אם כבר יש לך יד, תניח תפילין. אבל האמת הפוך, למה יש לנו יד? בגלל שצריך להניח תפילין. הגוף נברא בהתאם למבנה הרוחני של המצוות שבתורה. זה מה שכתוב שהקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא. דוגמה לכך, לטעות שיש אצל המדענים, ראיתי את זה כבר בכמה דוגמאות, הבאנו אותן בספר "המהפך". בחלק הראשון של "המהפך" הבאנו מחקר של חוקר לא יהודי שבדק באיזה יום מהלידה גורמי הקרישה מגיעים לבשלות מלאה. כל אדם שנשרט היה עלול למות

מאיבוד דם. יש אנשים חולי המופיליה, חסר להם גורמי קרישה בדם, משריטה הוא יכול למות. כי כמו חבית, תעשה בה חור קטן והמים יוצאים, בסוף החבית תתרוקן, גם אם זה ייקח זמן, בסוף היא תתרוקן. מה מציל אותנו שלא נמות משריטה קלה, מפצע? גורמי הקרישה שבדם, שזה חסד השם מדהים גורמי הקרישה. זה חומר שברגע שהוא בא במגע עם האוויר הוא הופך לג'ל ויוצר פקק. זה חסד השם. והחסד היותר גדול שרק כשהחומר הזה בא במגע עם אוויר הוא נעשה ג'ל. אם בתוך הגוף הוא היה נעשה ג'ל, מה היה קורה? האדם היה מת מקרישי דם. קריש דם יכול ליצור סתימה. יש אנשים שמתים כשיש להם קריש דם בגוף, צריכים חומר מדלל לדם. אבל כשהחומר הזה בא במגע עם האוויר

הוא יוצר ג'ל וסותם. כשתינוק נולד הכבד שמייצר את החומר הזה עדיין לא בשל לייצר כמויות נדרשות לגוף. כל חיי האדם, יש לנו 100 אחוז גורמי קרישה בדם. כל אדם בריא יש לו בגוף 100 אחוז גורמי קרישה. כשהוא נולד אין לו מספיק גורמי קרישה. היה חשוב לדעת לצורך ניתוחים, לצורך זריקות מאיזה יום ללידה גורמי הקרישה ברמה של 100 אחוז. התברר שבימים הראשונים המספר הוא נמוך, כל יום שעובר הכבד מתבגר, התפקודים שלו משתפרים והוא מייצר יותר גורמי קרישה. ביום התשיעי יש רמה של 100 אחוז, ביום השביעי יש פחות מ-100 אחוז, אבל ביום השמיני ללידה התברר שיש זינוק ברמת גורמי הקרישה שבדם לרמה של 115 אחוז. זאת אומרת שהיום הכי מתאים

לניתוח יותר מכל חיי האדם, כמה ימים האדם חי? המון ימים. אבל היום שהכי מתאים לניתוח זה היום השמיני כי לפני היום השמיני יש פחות מ-100 אחוז, מהיום התשיעי והלאה 100 אחוז, ביום השמיני 115 אחוז גורמי קרישה. ב"מהפך" בחלק הראשון הבאנו את התמונה של הספר עם המחקר של הדוקטור הזה. אז הוא החוקר מתפעל שהיהודים לפני אלפי שנים בתורה שלהם כבר כתוב: "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". מדבריו משתמע שהוא חושב שבגלל שגורמי הקרישה מגיעים לבשלות ביום השמיני וידעו את זה באיזו דרך, ציוותה התורה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". אבל לפי הזוהר זה בדיוק הפוך. למה גורמי הקרישה מגיעים לבשלות ביום השמיני? בגלל שיש מצווה לעשות ברית

מילה ביום השמיני. והקב"ה הסתכל באורייתא וברא עלמא. העולם מותאם לתורה, לא התורה מותאמת לעולם. הרמב"ן כותב שהתורה היא התוכנית האדריכלית של כל הבריאה, לכן כל אדם מוצפן בתורה, מאורעות חייו, דברים שקורים בעולם, הכול מוצפן בתורה. כמו תוכנית אדריכלית, כל מה שיש בבניין יש בתוכנית. אז אם כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים כאן, חייבים להופיע בתורה, כי אם לא היינו בתורה גם לא היינו כאן. וכך כל פרט בהיסטוריה, דבר מדהים של עומק שיש בתורה. או מקום נוסף שראיתי גם שיש שטעו בזה, פעם לא ידעו כמה זמן לוקח לרחם לבנות את עצמו לאחר הדימום. כשיש פצע חיצוני אפשר לבדוק, פצע כזה תוך כך וכך ימים מגליד, מחלים. אבל כשיש דימום

מהרחם, פעם לא היה אולטרסאונד, לא ידעו כמה זמן לוקח לרחם לבנות את עצמו. וכל זמן שהרחם דומה לספוג מדמם, כל חדירה חיידקית מבחוץ יכולה לגרום לזיהומים חמורים. היום יש מכשור, יודעים כמה זמן הרחם בונה את הרפידה הפנימית שלו. הרי כל פעם שהוא מכין את הרפידה, הרפידה נועדה לקבל את העובר ולהזין אותו. אם אין עובר כל חודש אז הרפידה מתפרקת ויוצאת החוצה. כמה זמן הוא מתאחה? לא ידעו. היום יש מכשור, אפשר לראות את המחקרים, גם הבאנו את זה בחלק הראשון של "המהפך", התברר שלאחר שבעה ימים הרחם מבריא לחלוטין, הרפידה החדשה מסודרת. פותחים את ספר התורה, מה כתוב בתורה? אחרי הימים הלא נקיים עדיין אסור לבעלה להיות איתה בקשר

של מגע. "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר". היא לא יכולה ללכת למקווה לפני השבעה הימים הנקיים שהיא צריכה לוודא כל יום שאין שום דימום, ורק אחרי שבעה ימים הולכת לטבול. אז החוקרים עומדים בהתפעלות, איך לפני אלפי שנים מי שכתב את התורה ידע מה קורה ברחם ולכן הוא ציווה "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר?" אבל לפי התורה שלנו זה בדיוק הפוך, בגלל שהיא צריכה לספור שבעה ימים... פעם דיברנו על המשמעות של המספר שבע, מה הסוד שטמון בזה. בגלל שהיא צריכה לספור שבעה ימים אז הקב"ה סידר שהרחם מתרפא לאחר שבעה ימים. וכך כל דבר ודבר, "הסתכל באורייתא וברא עלמא". נחזור לעניין, לקראת סיום, מסיים שלמה: הוא בעצם מזכיר כאן את

הפסוק... נשאר עוד חצי פרק לסוף הפרק, שאת זה בעזרת השם נסיים בשיעור הבא, אבל בסוף הספר כאן הוא מסכם את הספר באותן מילים שהוא פתח את הספר. מי שהיה איתנו בשיעור הראשון זוכר שאיך שלמה המלך התחיל? קודם כול הטיל פצצה: "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכול הבל". אז חשבתי אולי יהיו כאלה שלא ירצו יותר לשמוע את הדברים, אם הכול הבל אז מה? שלמה חוזר על הדברים כאן, קודם כול הוא אמר: תדע לך, הכול הבל. עכשיו אני אוכיח לך. כשהוא אומר "הכול" מה זה הכול? הגשמיות, התאוות, הדמיונות, היצרים, העלבונות, הפגיעות, כמו שהוא הסביר לנו במהלך הספר, שאנשים נפגעים "למה זה דיבר עליי ולמה כך ולמה", וזה גומר אותם על כלום. אבל

כשאדם יודע "יש עיקר, יש תפל. "אני צועד לכיוון העיקר, לכיוון המטרה, "כל מה שתפל בדרך פחות מעניין אותי", אז הוא עושה את ההשתדלות עם האיזון. שלמה המלך הרי לימד אותנו למעלה, ראינו שמצד אחד הוא אומר: "דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו", אל תרדוף אחרי החומריות, מצד שני הוא אמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם". אל תהיה צדיק יותר מאלוקים, לא תנסה להיות חכם יותר ממנו. הוא נתן לך בתורה מה מותר, מה אסור, ואם הוא אומר מותר אתה אל תגיד אסור. "למה תשומם" - בסוף תגיע למצב של שיממון נפש. לימד אותנו את האיזון בכל התחומים, בכל העניינים. ונסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו ולכל הצופים בכל מקום שהם, שהשם ייתן לכולם בריאות ונחת ושלווה, שמחת חיים תמידית, זיווגים הגונים, זרע קודש קיימא, אמן ואמן.