פתוח - נוער מתמודד | אפרת ברזל | למה ילדה יוצאת לרחוב? ואילו כוחות נפש מחזירים אותה הביתה?

מה, הם אמריקאים? -כן, קורה. בבקשה, מטורונטו? מאיפה? מקנדה? -לא, לא, לא, קנדה, ניו יורק, אבל מעניין מה היא תגלה תוך חמש דקות עלינו, אה? "פתוח", אנחנו מתחילים, בהצלחה. נוער מתמודד... אולי הורים מתמודדים? נוער נושר... אולי הורים נושרים? לא מתורה ומצוות, אלא דור שלם שמלמד הורים לנשור מאיזושהי אחיזה קודמת, מאיזשהם תנאי קשר מסוימים, אל קשר אחר עם הילדים שלנו, הרבה יותר חם, הרבה יותר אוהב. בואו נתעסק בדור החדש של הילדים האלה, עם הדברים המדהימים שהם מביאים לעולם. שלום, בתיה ימין. -שלום. את מדריכת רכיבה ב"רטורנו". -כן. וילדה שעשתה מסע משלה במהלך... גדלת כילדת "בית יעקב". כן. -בבית שמש, נכון? -בבית

שמש. ואנחנו נדבר תכף עם אימא, עם אימא נעמי סובול, שברגעים אלה ממש מתמודדת עם תהליך של מסע שהילדה שלה מלמדת אותה. ושמה של הילדה, חנה. -נכון. כיף שבאתן לכאן. זה תמיד מתחיל מזה שאת ילדת בית יעקב רגילה, סטנדרטית, בית שמש... כן, אז... גדלתי בבית שמש. נולדתי בצפת. ההורים שלי הם חוזרים בתשובה. ככה גדלתי את החיים שלי עד כיתה ח', כשרציתי להיכנס לסמינר זה היה קצת פרוצדורה. אני יכולה ככה לשתף בכמה מילים על איך נכנסתי לסמינר. ראיתי שלא מקבלים אותי עד שכבר התחילה שנת הלימודים, וממש היה לי קשה, רציתי שיקבלו אותי בסך הכול, לא ביקשתי בקשה כל כך גדולה, בסך הכול שיקבלו אותי ולהרגיש שייכת לאיזשהו מקום. אמרו למה

את לא מתאימה שם, או לא מתאימה, נקודה? אמרו מבחינה לימודית, אבל אני ממש טובה בלימודים ואוהבת לימודים, אז ככה לא הייתה סיבה ממש... שהייתה מובנת, מוצדקת, בשבילי. אז בתור ילדה אמיצה מאוד, שהיה לה הרבה כוח, הלכתי לבית של המנהלת, דפקתי שם על הדלת ואמרתי לה: "תקבלי אותי". רצית להיות ילדת בית יעקב טובה. -כן. מה אומרת המנהלת בדלת שם? המנהלת קודם קיבלה אותי לבית שלה, הכניסה אותי. היא הייתה כנראה מופתעת מהסיטואציה, ואני, עם הרבה כוחות ויכולות של... "תקשיבו, אני טובה", זה מה שרציתי להגיד, "אני טובה". והיא ככה עשתה איזה ריאיון קצר, וככה נכנסתי לבית הספר בעצם, לסמינר. כשהיא מקבלת אותך, ותכף נמשיך את

השלבים, כי זה הרי רק מתחיל כאן, מה שאת הולכת לספר לנו, אבל הייתה שם, אם את חוזרת אחורה לדפיקה שלך בדלת המנהלת, שזו באמת תעוזה ענקית, התחושה הזאת שיש להרבה נערות, וזה לא משנה אם הן ילדות של בעלי תשובה או לא, תחושה שלא רוצים אותי, של דחייה על "מה עשיתי בכלל?" היה שם את הדבר הזה? -כן. מה לא בסדר איתי? אני בסך הכול רוצה להתקדם, להמשיך את הסדר הרגיל, שזה בית ספר, זה הולך עד כיתה ח', ואז מח'... ט' עד י"ב סמינר. כאילו, את השלב הרגיל, להתקדם בצורה... רגילה, וכשפתאום אני מגלה שמשהו נתקע, אז מה עושים? ומשם התחיל איזשהו מסע, תכף תספרי לנו, של הליכה והידרדרות עוד יותר ועוד יותר. נעמי, אימא... אני, נשבר

לי הלב לשמוע את זה, ממש. כי אני נפגשתי עם הבת שלי לפני כמה ימים, נתתי לה לקרוא את היומן שכתבתי, נדבר עליו אולי אחר כך, ומכל הפרקים, הפרק שהיא אמרה שהכי תפס אותה זה פרק שכתבתי על נחת. מה זה נחת, כולנו בסך הכול רוצים נחת, והילדים האלה בסך הכול רוצים לעשות נחת. הם באמת באמת רוצים להיות טובים. הם רוצים שמישהו יראה אותם ויגיד: "אנחנו מתעלמים מהתפאורה, "אנחנו מתעלמים מקשקושים, "אנחנו רואים את הטוב שלך ואנחנו מאמינים בו, "ואת זה אנחנו רואים", וזו בקשה מאוד חזקה, מה שהיא אמרה. נכון. -וזה היה דוך לנקודה. זה היה פשוט: "אנחנו טובים, תראו שאנחנו טובים". אבל הבת שלך, שאת אומרת שנפגשת איתה לפני כמה ימים,

את יושבת לנו כאן ונושמת, אבל את אחרי שבר מאוד גדול. נכון, נכון. -כי מה? הבת שלי גם התחילה כבת בית יעקב. באחד הסמינרים... -הכי טובים בירושלים. היא התקבלה, בשונה ממנה, היא התקבלה... ככה. -ככה, כן. תלמידה מוצלחת, ציונים מוצלחים, אוהבת ללמוד, אין הפרעת קשב וריכוז. שום דבר, הכול בסדר. על פניו, הכול בסדר. עד כיתה י"א, ופתאום... עד כיתה י"א אנחנו התחלנו להבין שמשהו קורה. כנראה... בדיעבד הבנו שזה קרה הרבה קודם. והרבה מזה ישב באמת על הנושא של שייכות, לאן אני שייכת, מה זה אומר, מה החוקים האלה של החברה, האם הם מתאימים לכולם? אני לא מדברת על הלכה, אני מדברת על כל הניואנסים שבין הדברים. שיוך חברתי?

-חברתי, כן, חברתי. אני חושבת שגם הרבה מהילדים האלה... ילדים... נערים, נערות, יש להם חוש צדק מאוד מפותח. -נכון. חוש אמת מאוד מפותח. הם לא יכולים לסבול זיוף הכי קטן. לא יכולים, לא מסוגלים, ואנחנו כהורים, ואולי כצוות חינוכי גם, מנסים להשתיק את זה, כי צריך להתקדם, כי יש מסגרת, כי יש מסה של בנות, אז... ולא, היא לא הייתה מוכנה לוותר על האמת שלה. אז זה היה להגיע לסמינרים עם סוודר עם פס ירוק מבפנים, אבל זורח, וזה היה כל מיני דברים כאלה קטנים שרצו לבדוק את הגבולות. וכן, זה צרם, זה צרם, והיו לנו המון שיחות. כאילו: "אימא, אז מה הסיפור? לא עברתי על ההלכה". אני יכולה להתערב? -ברור. אני חושבת שבעצם, ילד

ש... נערה, נער, שמתחילים לבטא איזה דברים חיצוניים בלבוש, כמו שהיא אמרה, זה בעצם ביטוי. עכשיו, יכול להיות שבאותו זמן שלי זה היה, שרציתי לבטא, רציתי פשוט קשר חברתי, זה היה בדיוק זה. זה היה קשר חברתי, זה היה חיפוש חברה, למצוא חן בעיני החברה, זה לא היה משהו מעבר. זה לא קריאת תיגר. אה, רגע, זה משהו נורא חשוב, מה שאתם אומרים פה. אני, ירד לי האסימון בדיליי של שנייה. זאת אומרת, הפס הזה בתוך הסוודר, והנראות שאת מדברת עליה בחוץ, אלה הם דברים שהם מבקשים להגיד לעולם... דווקא... -אני מנסה להגדיר את עצמי, כן. -אוקיי. גיל ההתבגרות, בואי. -רגיל. פשוט. -רגיל. קורה. כן, נורמלי. -אבל בשני המקרים, גם כאן אצל הבת

שלך וגם כאן אצלך בעצמך, בתיה, זה מתחיל תהליך של מדרון מאוד תלול, של וואו... אם אני הולכת להידרדרות התהליך, הבת שלך בעצם מגדירה את עצמה היום דתל"שית? לא מגדירה את עצמה. -אה, סורי. -לא, אבל זו הבשורה הטובה. אני, כשנפגשתי איתה לא מזמן אז אמרתי לה, דיברנו על כן חצאית בבית, לא חצאית בבית, בקטע של לכבד, לא בקטע דתי עכשיו. אז אמרתי לה: "את יודעת, לפעמים זה קשה לנו לראות שאת חילונית". היא אומרת לי: "אימא, אימא, אימא, סליחה, אני בכלל לא חילונית". אמרתי: "אז מה את כן?" היא אומרת: "לא יודעת, אני מבררת, אני לא יודעת, "אבל חילונית אני לא, אני לא שייכת לשם. "בחיים לא אתחתן עם חילוני, אני לא חילונית. "גדלתי

על ערכים, אני יודעת מה קיים, אני לא חילונית". אז גם לדעת מה אתה לא זה חלק מאוד חשוב בתהליך. מה היא כן... -של בירור... -של בירור, כן. אז היא יוצאת למסע, וזה מופלא בעיניי, כי הוא יהיה מדויק. הוא יהיה שלה. -נכון. והוא יהיה עוצמתי, כי היא תהיה הבעלים שלו. נכון. -את יודעת, נעמי, כשקראתי את היומן המופלא שלך, כי שלחת לי אותו במייל. -כן. יש שם קטע שמאוד מרגש, שאחרי שהיא לא בקשר איתכם ואתם לא יודעים איפה היא, והיא לא עונה לכם, ויש בת מצווה. -נכון. לבת הקטנה יותר, אחותה, שאת יודעת, אלה ילדות שהיו אחיות בתוך הבית ואין להן שום שנאה או אנטגוניזם לאחים שלהן, אבל גם אולי יש געגוע אחרי שברחתי מהבית, ואת מחכה

ואת מכינה ואת מבשלת... והיא לא מאכזבת, היא דופקת בדלת, נכון? -נכון. וואו. בתיה, על מה חשבת עכשיו? שמעתי את ה... "לחזור לבית", זה... וואו. אבל אני חושבת שיש עוד הרבה דברים אצלי עוד לפני שחזרתי לבית. תספרי לנו. אז ממש ככה בכיתה ט' מתחילים כל מיני... העניין החברתי, כמו שסיפרתי, ואז לקחו את זה למקום מאוד: "אתה לא בסדר". מאוד העצימו את זה למשהו מאוד מאוד גדול. המורה קוראת לי ככה לשיחה אישית, ואני יושבת, והיא מדברת איתי והיא אומרת לי איזה משהו מאוד גדול, שאני לא בסדר. ועכשיו, אני לא הייתי במושגים האלה בכלל. אני כולה אולי החצאית פה או החולצה שם, דברים חיצוניים מאוד מינוריים, קטנים, ופשוט זה הוריד לי

את הערך שלי באותו רגע. באותו רגע הרגשתי כאילו... "מה את רוצה?" משהו לא הסתדר לי. וזה קורה וזה ממשיך, והסגנית קוראת לי והמנהלת פה זורקת מילה, ופתאום הפכו את הדבר הקטן הזה של ביטוי בסך הכול, ביטוי כזה... שאולי... חברה, למצוא חן בעיני מישהו, והפכו את זה לביטוי מאוד גדול: "רגע, את עושה פה איזה משהו גרוע". וזה לא היה נכון, זה לא היה נכון. אז... התפקיד של מורות, יש להן ערך מאוד מאוד גדול. תפקיד מאוד מאוד ענק. כל מילה קטנה, כל משפט קטן, יכול להרוס את הערך של התלמיד, של התלמידה, וזה יכול לקחת אותו גם לכל החיים. כי את הולכת עם המילים האלה, אני לא יודעת מה היו המילים האלה, ואני מתארת לעצמי שהם רצו

להחזיר אותך לאיזשהו מקום בתוך ההגדרות, אבל משם הולכת בתוכך מין תוכנית ורצון... "אני לא אהיה פה, אני אחפש משהו אחר"? לאן את יוצאת משם? משם אני הרגשתי שאני לא מתאימה. ברגע שכל הזמן אומרים לך שאתה לא מתאים למסגרת, המסגרת היא לא מתאימה לך, כמה שאתה גם לא שווה, אבל במילים אחרות. לא שייך במילים אחרות, אז... פשוט אמרתי: "טוב, זה לא מתאים לי. ביי". "שכנעתם אותי". -כן, "שכנעתם אותי". גם הם אמרו את זה במילים אחרות: "כנראה לא מתאים לך". עכשיו, מה לא מתאים לי? אני בסדר, אני טובה, אני ממש רוצה ללכת בדרך הזאת. אני בן אדם של אמת, שאוהב את הדרך, מאמין בדרך. מה אתם כאילו... זורקים אותי? ואז משם עברתי ממש מין

הרגשה פנימית של אני רוצה לפרוק את הגדר, ולשבור גדר, אתה יכול להגיע לכל כך הרבה מקומות. זה... לשבור גדר זה משהו מאוד בנפש, לשבור משהו, לפרוץ משהו. אז אני ככה פורצת עוד... בקטנה, אומרים, ומשם ממש מתחילים לי כל מיני רצונות אחרים. אני רוצה להיות פה, רוצה להיות שם, איזה בית ספר, איזה סמינר. את עוזבת שם? -עוזבת שם, הולכת למקום אחר. גם שם לא מצאתי את עצמי. הולכת לעוד מקום. ואז אני רואה שאני נכנסת למקום... האמת שי"א-י"ב היה מקום ממש ממש טוב, ממש ממש טוב. הוא מקום שהרגשתי שם שייכת. מקום שהרגשתי שם שנותנים ביטוי. הייתה לי מחנכת מדהימה ממש, שהיה אפשר לדבר, היה אפשר... הייתה לה הרבה אהבה לתלמידות, הייתה

לה הרבה חמלה, מלא אכפתיות, וגם למנהלת, אם היה משהו שגם לא מצא חן בעיניה, היא הייתה ניגשת בצורה מאוד טובה. כשהייתי בחדר המנהלת... שוב, גם שם, אבל שם זה היה בצורה אחרת. שם זה היה... הרגשתי במקום טוב, לא הרגשתי במקום ש... אוקיי, עשיתי משהו שהוא לא מתאים לבית יעקב, אבל ממשיכים איתי הלאה, כאילו... לא מפוצצים את זה, לא עושים מזה משהו גדול. שיתפת את אבא ואימא בשלב הזה מה קורה לך בתוכך? וואו... האמת ש... כל השלב הזה, בשלבי הסמינר, היה לנו מאוד מאוד קשה ביחד. להורים ולך? -ממש, כן. ממש קשה ביחד, כי אני גם לא הולכת לפי הדרך שלהם וגם לא לפי בית הספר, סמינר, אז אני כאילו לא מרוצה... לא... מרצה? לא רוצים

אותי בשניהם, ככה אני מרגישה. -לא מרוצים ממך. לא מרוצים ממני, כן. -לא פה ולא פה. -לא מרוצים ממני לא פה ולא פה, במקום הכי שזה... זה היה חברה. וזה היה מדהים, זה היה כיף להיות בחברה. להתפתח בחברה, אבל מלא מלא הרגשות של "אני לא שייך", מלא הרגשות של "לא מרוצים ממני" וזה, והרבה ויכוחים והרבה בלגן. הרגשת לבד? לבד, אז לא. אז הייתה לי חברה, הייתה לי ממש חברה מאוד מאוד טובה, אבל מה שהרגשתי זה שאני, אין לי דרך, אין לי שייכות, אין לי מסלול. אני קרועה. כאילו, מצד אחד אני בסמינר שאני אוהבת, מצד שני משהו בפנים כבר... כבר כאילו איבד את זה. גם על הסמינר שהיה יותר רך איתך? -כן, הוא היה טוב. אם הוא היה לא טוב,

אז בכלל, אבל אם... הוא היה טוב אבל עדיין הייתי כבר שבורה מבפנים. כבר לא יכולתי להמשיך להיות בתלם כמו שכבר הייתי, כי משהו שם אבד, משהו שם הלך לאיבוד. אחד הדברים שהכי הלכו לאיבוד זה הלב שלי. הרגש שלי, ה... כל הרגשות שלי, שהיו לי אז, פשוט ממש נדחקו שם איפשהו. נעמי, אני רואה אותך מסתכלת על בתיה. אני שומעת את הבת שלי. העתק-הדבק, ממש. ממש ממש העתק-הדבק. היא כל הזמן חזרה על... אני לא יודעת אם היא חזרה או שאני שמעתי כל הזמן את המילה "שייכות", "זהות", "שייכות", "זהות". -זה בדיוק מה שאמרת קודם. אני חושבת שזה פשוט אישיו מאוד מאוד חזק, הנושא הזה של שייכות וזהות. זה גם גיל כזה תכלס, אבל... נכון שהרבה

פעמים מערכות חינוך עושות טעויות, נכון, אבל גם נכון שלא. זאת אומרת, הם בסך הכול עושים את התפקיד ש... הם באמת באים בטוב, הם לא מתכוונים... רובן, אני מדברת על רוב המורות שאני פגשתי, מנהלות שאני פגשתי. גם אנחנו עברנו מעבר בין מסגרות. אני לא מדברת על החוויה שלך. -אבל כשיש טעות אחת זה מספיק. לפעמים זה מספיק, נכון, אבל גם אנחנו כהורים יכולים להיות אלה שעושים את הטעות האחת הזאת. זאת אומרת, טעויות יכולות לקרות, והן קורות, ואני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים שניסיתי ללמד את עצמי, לשחרר את הטעות הזאת. היא קרתה. כאילו: "ואם היינו עושים אחרת? ואם היינו עולים על זה בזמן?" ולפעמים אימהות שולחות לי מייל: "ומה

הסימנים המקדימים? "יכולת לעלות על זה בזמן?" אני אומרת, מאיפה השאלה הזאת באה? היא באה מרצון לחסוך את זה. כאילו, אם אני לא אעשה את הטעות שהיא עשתה, לי זה לא יקרה. אז בואו, יש מספיק סיבות ומסובבים שהקב"ה מסובב שכל ילד או ילדה יפגשו את מה שהם צריכים בדרך. אני רוצה להקריא לך משהו שאת כתבת. -שאני כתבתי? -כן. -יאללה. "כשגיליתי שהבת שלי, בוגרת אחד הסמינרים הכי נחשבים בעיר, "עוזבת את הדרך ומתגייסת לצבא, הכול התנפץ בי. "נשבר. 'זה לא יכול להיות', "היה כל מה שהצלחתי לומר לעצמי. "איך אני אמורה להתמודד עם המציאות הזו וכל ההשלכות שלה? "מהי אימהות מזווית חדשה? "לא זו שחלמתי עליה או קראתי עליה בספרים, "אלא זו

שנחצבת במעמקי הגלות. "גיליתי שכאשר כלים נשברים זה הלם וכאב, "אבל זו גם הזדמנות להרכיב ולהלחים את החלקים מחדש "לכדי יצירה חדשה ואחרת, "מולחמת לכדי כלי חזק יותר, יפה יותר, מכיל יותר". מערכת יחסים, בואו נהיה רגע ב... שאלתי קודם את בתיה אם היא שיתפה את ההורים, ואני שואלת אותך עכשיו מהצד השני, של האימא שבתוכנו, כדי ליצור מערכת חדשה של קשר עם הילדים שלנו. הרי די, אני מרגישה שאנחנו בדור החדש של הילדים הנושרים והמתמודדים. זה לא... "אני אגיד לו עוד יותר חזק 'תעשה ככה', "ואני אכריח אותו ללכת עם ה..." אנחנו מבינים שזה לא נכון, זאת טעות. הם זועקים משהו אחר והם מלמדים את ההורים משהו אחר. יש כאן שיעור

גדול, נכון. יש כאן שיעור גדול, ואני חושבת שהדור של ההורים עכשיו, זה בעצם מה שאני מנסה לבוא ולומר, שהדור של ההורים צריך לעבור איזושהי טרנספורמציה בגישה, כי אנחנו המון מנסים להילחם איתם, להחזיר אותם חזרה לקו, לסדר את העניינים בחזרה, בואו נחזור חזרה למה שהיינו קודם. "אז את רוצה חצאית קצת אחרת? אוקיי, אבל בואי, בואי, בואי נתקדם". וזה לא שם. יש שם שבר, והוא אמיתי והוא עמוק והוא קיים והוא כואב, ואפשר להתבוסס בשבר או לנסות להסתיר אותו, או לטייח אותו או להתעלם ממנו, או לזרוק אותו. אפשר כל מיני דברים לעשות. ואפשר גם להחליט שלוקחים את השברים האלה ומשייפים אותם ובאמת מדביקים פה משהו חדש, אחר. הולך להיות

משהו אחר. אם אני מנסה להבין תוך כדי שאת מתארת את התהליך שלך, במה למעשה חנה פרקה עול? במה? במה זה בא לידי ביטוי? -כן. אני פחות רוצה להיכנס לפרטים של מה היא עשתה, כי היא לא פה. לא פייר לדבר בשמה. -זה בסדר מצידה שאת מדברת איתנו? היא יודעת שאני פה. היא רצתה לבוא לתוכנית בעצמה. אני פשוט חושבת שזה קצת... גם בשבילה וגם בשבילי זה קצת מוקדם מדי. היא הראשונה גם שקראה את היומן לפני שהוא יצא לאור. זאת אומרת, לא הייתי מוציאה אותו לאור בלי שהיא הייתה קוראת את כל הפרקים. אולי רק נסביר על מה מדובר. לאורך המסע בעצם השתמשתי בכתיבה ככלי לריפוי בשביל עצמי. הייתה תקופה ארוכה שלא היינו בקשר בכלל והיה מאוד חסר לי

הקשר עם הבת שלי. -ידעת איפה היא ישנה בתקופה הזו? לא ידעתי, לא איפה היא ישנה, לא איפה היא גרה, לא מה קורה איתה, לא עם מי היא נמצאת, לא אם יש לה אוכל לאכול, לא אם יש לה שמיכה בחורף. שום דבר לא ידעתי. ניסיתי להשיג חברים מסביב כדי לקבל את המידע הזה, לחפש אותה. -לא ענו? -לא. אמרו: "היא ביקשה מאיתנו לא להיות איתך בקשר". ממש מידרה אותי באופן טוטאלי. -גם את אבא? את כולם, את האחים, את האחיות, לא ענתה לשיחות טלפון, שום דבר. בבת מצווה זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשנו. אנחנו קופצים ככה... -אז מה? אין מוקדם או מאוחר. -ממש. אבל אני חושבת שכשהורה... אני אומרת, אנחנו תמיד מצפים, כהורים, יש לנו מין ציפייה כזו.

אימא אחת כתבה לי: "אני לא מבינה. הבת שלי גם בצבא, "כבר שלושה חודשים שהיא לא מבקרת בבית. מה, היא לא יכולה לבוא לבקר בבית?" אמרתי לה: "קודם כול, אמרת 'כבר שלושה חודשים', "זאת אומרת שהיא כבר ביקרה לפני שלושה חודשים, זה וואו. "את יודעת מה זה בשבילה לבוא הביתה?" אמרתי לה: "שנית, את האימא, "למה את לא מבקרת אותה בבסיס כבר שלושה חודשים? איפה את? "קחי את האוכל שהיא הכי אוהבת, קחי את השמיכה שלה מהבית, "תארזי הכול יפה, שימי כמה שוקולדים וסעי לבסיס. "מה, את לא יודעת איפה הבסיס שלה?" "אה, לא חשבתי על זה". כאילו, "לא, היא אמורה לבוא אליי". לא, אנחנו אמורים לבוא אליהם קודם. "את פתח לו", אנחנו המבוגרים

בתמונה. וכשאנחנו המבוגרים בתמונה זה המון אחריות. את מביאה ילד, את חושבת שאת מגדלת ומחנכת ונותנת את הלב ואת הנשמה, אבל את לא יודעת באמת מה את מגדלת. אין לך באמת באמת שליטה על תוצאות. יש לך אחריות על התהליך, ואם התהליך השתנה והוא שונה ממה שתכננת, אז זו אחריות שלנו להתאים את עצמנו למה שהילד צריך. ואני חושבת שהרבה מהטעויות שנעשות... רטרואקטיבית אני רואה את זה, על עצמי ועל סיפורים שאני שומעת מחברות ומכרות ומהקוראות של היומן, זו התפיסה שאנחנו חושבים שהילד הוא אותו דבר. "רק התקצרה לה החצאית" ו"רק היא חוצפנית" ו"רק היא לא מכבדת גבולות" "ורק היא מתנתקת והיא סוגרת את הדלת של החדר "ולא מדברת איתנו פתאום

שעות וימים", ורק ורק ורק... כל הדברים האלה הם סימני אזהרה שאומרים: משהו פה כבר לא בסדר. זה לא אותו ילד ו"רק נחנך". יש פה גישה אחרת לחלוטין שצריכה להשתנות. אני אומרת, זה כמו ש... כשיש מישהו בריא, אז מתייחסים אליו בצורה מסוימת, וכשיש מישהו חולה, ההתייחסות משתנה לחלוטין. הייתי עם הבן שלי, הוא היה אחרי ניתוח, משהו קטן ברגל, ולקחתי אותו למנחה אחרי שהוא קם מהרדמה, בכיסא גלגלים. קודם כול, את לוקחת ילד בכיסא גלגלים, כשאת בבית חולים אף אחד לא מסתכל על זה מוזר. תלכי עם מישהו בכיסא גלגלים ברחוב, גם לא יסתכלו על זה מוזר. מבינים שיש כאן מישהו חולה. אחרי זה הוא גם הקיא על הרצפה, לעיני כל עדת ישראל. אפילו

לא התייבשתי. התכופפתי, ניקיתי, הרמתי, הלכתי. עכשיו, את הולכת עם ילדה עם שיער כחול ברחוב בשכונה חרדית. הילדה שלך. -שלי. חצאית מיני קצרה. אני בן אדם מוכר באזור שבו אני גרה, וגם מחוצה לו, ואנשים מסתכלים. עכשיו, את יכולה לראות את השיפוט ואת יכולה להיכוות ממנו ואת יכולה להרגיש את החיצים, והם קיימים. שיפוט קיים בכל חברה. ואת יכולה להגיד: "וואי, אני מתה מזה, זה הורג אותי. "אני לא יכולה, מה שאנשים מדברים", ואנשים אומרים לי, אנשים מדברים עליי, צולים אותי. הכול טוב. אבל אם את קולטת בתפיסה שלך שהילדה שלך לא במצב נורמטיבי כרגע, היא במצב של גלות. היא במצב... פעם השתמשתי במילה "חולי", ואימא אחת נורא כעסה

עליי: "את לא תגידי על הילדה שלי שהיא חולה". אבל זה יעזור לך להבין שהיא לא רוצה לפגוע בך, היא לא רוצה למרוד בך, היא לא... היא לא לא אוהבת אותך יותר. היא במצב כרגע של מצוקה. הכללים משתנים כשמישהו נמצא במצוקה. -אני מעיזה ו... ואת חטאיי אני מזכירה היום, ואני אומרת ש... זה בסך הכול לפעמים גיל ההתבגרות. -זה מתחיל משם, כן. ואני פשוט לא התבגרתי, נהייתי סבתא בלי להתבגר, אבל אני מאוד מבינה שבאמת, מדובר בתהליך של חיפוש עצמי... -ממש. ויש משהו, בתיה, אני מסתכלת עלייך, כן, אני רוצה לדעת מה עבר עלייך בתקופה הזאת, אחרי שעזבת את הסמינר הרך יותר, ולאן התגלגלת ו... ואפשר להגיד, עד לאן הגעת, ויש משהו בגיל

ההתבגרות שבטבע שלנו, כמו שתינוק הולך וגדל אצל אימא, שנותנת לו הכול, באיזשהו רגע הוא אומר לך: "אני לא רוצה את המגפיים האלה לגן". ואת אומרת: "רגע, אני אכריח אותו עם המגפיים שאמרתי או לא?" לא, חלק מבריאות של ילד בן שנתיים וחצי זה להגיד: "לא, אני רוצה ללבוש משהו אחר". את צריכה להיות גאה בו מפני שאת רואה שהוא הולך ומגבש את אישיותו. בגיל ההתבגרות קורה תהליך מאוד דומה. אמור בן אדם בריא בנפשו להסתכל סביב, לראות את עולם המבוגרים ולהגיד: "תורי עכשיו". "אני, עכשיו התור שלי לבנות את האדם שאני". אני, או אנחנו, עכשיו אני מבוגרת, כבוגרים צריכים לתת כלי עבודה לבני הנוער שלנו, לעזור להם לבחור... כן, אני אישה

דוסית עם פאה, אני רוצה להגיד לך דרך התורה שלי, שאני בחרתי, שאני חשבנתי שהיא נכונה, היא טובה. אז אני רוצה לתת לבני הנוער האלה את כלי העבודה, להגיד: "כדאי לכם להיות אנחנו". אבל זה לא כזה פשוט כשאתה בא לחבר את החיים של עצמך. מה את עוברת בתקופה הלא פשוטה הזאת? באמת שכל הדבר שפתאום נשבר ונפרץ החוצה קורה עוד לפני. בהתחלה יש הרגשות בלב, מחשבות, מה את רוצה להיות, מה קורה לך, איך את מרגישה... -את רואה? עם כל העניין של הלבוש והכול, ואז בסוף זה מתפרץ החוצה. אז איך שזה מתפרץ, אני מסיימת י"ב ואני מרגישה שאני רוצה כאילו חופש, אז פשוט בחרתי ללכת לשירות לאומי, וככה, באיזה ערב אחד הלכתי להורים שלי וסיפרתי

להם. עכשיו, זה נוגד את הערכים שלהם. אז ממש הם קיבלו את זה כזה בשוק. הם היו ממש בהלם: "מה, את הולכת לשירות לאומי? זה לא בערכים שלנו". ואני החלטתי שכן. ההורים שלי לא בעד, זה לא בערכים שלהם, אבל אני רוצה לפרוץ לעצמי איזו דרך, משהו פנימי כזה ש... יאללה, יתפרץ החוצה. ממש היה במין... סגור הרבה זמן, בחוסר ביטוי, בחוסר יחס. בא ואומר "אני חייב להתפוצץ". בתיה, אז עד איפה הלכת? אז הגעתי לשירות לאומי, זה היה בתל אביב. ודירת השירות שלי הייתה ברמת גן גבעתיים. שם הרחוב היה "גבולות", אבל לא כל כך הצלחתי להציב גבולות. זהו, זה היה לילות בתל אביב ומסיבות. הייתי, בחמישי... חמישי, מוצ"ש, הולכת לירושלים, עולה

לירושלים, שורפת לילות, שותה אלכוהול, נמצאת במסיבות, שוכחת, נמחקת, בורחת. כל התחושה הזאת שפשוט... לרקוד עם שירים, ולהימחק, להיות עם אלכוהול, ואתה גם נהיה לא סחי. אתה מתחיל להיות גם בסיטואציות שאתה לא מרגיש נעים איתן מרוב ההשפעה של האלכוהול. -איך נראית מבחוץ? מבחוץ הייתי עדיין עם תלתלים, אבל היה לי גלח ורסטות והייתי ממש לבושה כזה מאוד "פריק". לא אהבתי את הלבוש המחויט אז. זה נכון להגיד שמתחת לפני השטח יש הרבה הרבה... מין עולם של הרבה ילדים כמוך באותו מצב? כן, אפשר להגיד את זה? בנים ובנות שחיים להם עולם משלהם מתחת לפני השטח, כמו במסיבות האלה? -כן, ממש. אז מגיעים מלא ל... נגיד בירושלים, ל"גואה",

שזה מקום שמעשנים נרגילה, ויש את הברים שנמצאים שם, בהמשך של כיכר ציון, פשוט מגיעים לשם ו... סוף שבוע חמישי, ושותים ונכנסים מבפנים, מועדון, שירים. -בנים? ובנים, בנות, ביחד. ואתה מרגיש שיש שם... זה מה שהרגשתי. הרגשתי שאנחנו כולנו רוצים להתפרק, כולנו רוצים לשכוח וכולנו רוצים לברוח, ומשהו לא טוב לנו, אנחנו רק רוצים פשוט ליהנות מעכשיו, מאיזה משהו עכשיו שיעזור לנו, עזרה ראשונה כזאת, והאלכוהול ממש נתן את זה. היה שם ליד גם את "הזולה של חצרוני", ש... בואי נסביר לציבור מה זה "הזולה של חצרוני". אז "הזולה של חצרוני" זה מקום שנמצא בירושלים, ביפו, וזה מין כזה, יורדים למטה במדרגות וזה חדר גדול עם פופים,

ופשוט המקום נתן כזה רגע רוגע. מקום שיושבים ויש שם מוזיקה, ושוב, מגיעים הרבה חבר'ה מכל מיני מקומות, לא שופטים אותך שם, אתה יכול להגיע באיזה מראה שאתה רוצה, ומתחברים ללב שלך. חכי שנייה עם ה... הלב הזה, שאני מניחה שרוצה לפרוק הכול וכועס. -כן, כן, אז זה היה ממש שם. שם היה את הזולה ושם היה את הברים. זה קרוב אחד לשני. כאילו, אני הולך לשם, אני הולך לפה, אני מצד אחד רוצה את הערכים שלי, שזה ללכת לזולה מצד אחד, מצד שני אתה נקרע ואתה רוצה לברוח ולשכוח ולשתות ולברוח מהמציאות. נעמי, את מבינה שהזולה היא הערכים? שמעתי על הזולה הזאת. -באמת? כן? היא זולה מפורסמת? -ברור, הבת שלי גם הייתה שם, ברור. אה, כן? -כל

מי שבירושלים מכיר את הזולה של חצרוני. וכשהייתי מתקשרת אליה באמצע הלילה, שמתי שעון על אחת, על שתיים, על שלוש, כל שעה הייתי מתקשרת: "איפה את? מתי את באה הביתה?" הייתי הולכת לאסוף אותה לפעמים, הייתי מזמינה לה מונית. "אני באה, אני באה, פספסתי את האוטובוס, פספסתי את המונית". חמש בבוקר והיא עוד לא נמצאת, וכשהיא הייתה אומרת לי באמצע החורף: "אני אצל חצרוני", משהו בי נרגע. נרגע, ברכה המקום הזה, עם כל ה... כמובן שזה לא מלכתחילה ואף אימא לא רוצה לשמוע שהילד שלה נמצא שם, אבל מכל המקומות שנמצאים בעיר, בירושלים, ומי שירושלמי ולא ירושלמי מכיר, זה סוג של אי של... לפחות הם עם "סיים סיים", עם ילדים כמוהם, עם

בחורים ובחורות כמוהם. היא דיברה קודם על זה, כששאלת אם זו חברה מסוימת, כן, קוראים לזה דתל"שים, והם סוג של חברה בפני עצמה. הם מכירים אחד את השני, יש להם את אותו געגוע, יש להם את אותם שירי שבת, הם יכולים להתבדח על כל מיני דברים, בדיחות שרק הם מכירים. -סליחה, אותו געגוע, אבל גם אותו כעס. -אותו כעס, נכון. -כעס גדול. מאוד, כעס גדול, וזה גם מה שמחבר, הכעס הזה, ואני חושבת גם שכשהכעס מתחיל להירגע באיזשהו שלב, שזה הרבה יותר מאוחר, אז גם הרבה פעמים מחדשים קשרים עם אנשים שהם מחוץ למעגל הכועס, ואני חושבת שזה אחד מהשלבים היותר מבריאים גם, להתחבר חזרה עם אנשים שהם לא כל כך כועסים. את יודעת, היומן שלך, יומן

מסע, יש בו המון קשר לשמיטה. -נכון. הוא נכתב בשנת שמיטה. -הוא נכתב בהשראת שנת שמיטה ובשנת שמיטה, כן. אבל הוא שומט מה בעצם? הוא שומט את האחיזה שהילדה היא שלי. אנחנו המון, כהורים, חושבים שהילדים הם שלנו. הם כרטיס הביקור... לא נעים להגיד את זה ואף אחד גם לא יודה בזה, אבל אנחנו כן מרגי... אני אדבר בשם עצמי, בסדר? לחשוב שאם יצאה לי ילדה מחונכת, הצלחתי בחינוך. יצאו לי ילדים טובים, סימן שאני בן אדם טוב. פתאום יוצא לך איזה פרא אדם או פתאום ילדה יוצאת לך עם איזה כעס ואיזה מרד וזה, אז מה זה אומר עליי בעצם? איפה נכשלתי? איפה נכשלתי? מה אחרים חושבים עליי? מה עשיתי לא טוב? למה זה מגיע לי? המון המון המון

שאלות שעולות, המון כאב, המון... לילות חסרי שינה, המון המון המון. ולאט לאט מתחילים לקלוט שהילדה הזאת היא לא שלי, היא אצלי, היא אצלי, והיא בחרה אותי כהורה לפני שהיא ירדה לעולם, והקב"ה סומך עליי שאני אהיה שם בשבילה. היא אמרה "איבדתי את הלב", אני חושבת שעם כל אנשי הטיפול וכל המערך המדהים הזה שיש לבני נוער היום, מה שלא היה לפני כמה שנים, של מוסדות לנוער מתמודד וטיפול וחוות רכיבה ו... העיקר העיקר העיקר בספר זה האימא, זה האימא, כי מי שיכול להחזיר לב, לחזור לעשות החייאה ללב, זאת אימא, זה האוכל של אימא, זה ההקשבה של אימא, זה... מישהו מאמין בי, מישהו רואה רק אותי, ולא איך אני לבושה, ואני אומרת, תסתכלו

להם רק בעיניים, תתעלמו מהתפאורה, לא איך היא לבושה או לא לבושה, לא איזה צבע השיער שלה, לא כמה פירסינג יש לה באוזן. יש לה עיניים, יש לה נשמה, על זה אני מסתכלת. זה מה שאני רואה. -זה קצת אותו מבט שהיה בחדר הלידה, כשקיבלנו אותם, אה? -נכון, גם אז הם היו עירומים, בואי. את כל הזמן רוצה להגיד משהו, ילדה. כן, אני איבדתי לרגע את מה שרציתי להגיד. אני רוצה לשאול אותך משהו, בסדר? -כן. יש רגע... -אה, נזכרתי. נזכרת, אז את רוצה להגיד? יש רגע... שהוא בטח לא 60 שניות, אבל יש רגע שבו הילדים האלה, אני יושבת עכשיו כאן מולך, את, אומרים לעצמם: "אלה הם החיים שלי. "פרקתי, כעסתי", יש איזשהו רגע של הבנה שבו נוצרת

איזושהי תפנית. -נכון. את יכולה לשתף אותנו ברגע הזה? -אני יכולה משהו אחד לפני? -ברור. אני חושבת, איפה שאת הכי מאבדת את הלב זה איפה שאתה מתחיל בקשרים אישיים עם... בעצם אני, בתור בחורה, רציתי קשר מאוד עם בחורים, תשומת לב, אז הייתי בקשר עם חברה די טובה. החברה שלי הייתה טובה, הם לא הורידו אותי או משהו, מבחינה רוחנית או לא יודעת, אבל אחד מהם, שממש נקשרתי אליו, הלב שלי היה פתוח אליו, הרגשתי כאילו אני נותנת עכשיו את הלב שלי, אתה יכול הרבה להיפגע. כשאתה מגיע ממקום שאתה בלי ערך, שאתה רק רוצה איזו תשומת לב או איזה יחס ואתה רק רוצה שתהיה לך איזו אהבה, פתאום אני נותנת למישהו את הלב שלי, וממש פתוחה רגשית

אליו וכל כך רוצה שיהיה בינינו חיבור טוב, אומנם לא היינו חברים, אבל איזו ידידות ממש טובה, פשוט, אני מרגישה ששם הכי נשבר לי הלב. ואני חושבת שעוד הרבה נערים ונערות שמגלים פתאום את השטח, אז הם מגלים גם את האהבה הזאת, האהבה הראשונה, שהם פוגשים. וזה יכול מאוד לשבור את הלב. אני חושבת שזה אחד הדברים שהכי יכולים לשבור את הלב, כשאתה נמצא במערכת יחסים מסוימת שאתה לא הכרת עוד לפני וזה משהו חדש לך, ואתה לא יודע איך להכיל את זה או מה הערך שלי, אז פשוט הלב שלי סוג של ממש נשבר שם, נשבר ונלקח, ואז פתאום אמרתי... ואז אז הגיעה התובנה. אמרתי: יאו, אני נמצאת בקשר מאוד לא טוב מצד אחד. אני נמצאת פה עם איזה בחור,

אבל אני לא יודעת בדיוק מה... מה האינטראקציה בינינו באמת, לא דברים כל כך לפרט, אבל מה באמת האינטראקציה בינינו? ואז כשאתה קולט את זה, אתה אומר: רגע, צריך פה סדר. עכשיו, אז הייתי גם בתל אביב, הייתי נמצאת הרבה פעמים ליד הפארק שם, גינה ממש ענקית, אדית וולפסון, אני נמצאת שם ואני כותבת כל מיני דברים, אפרופו כתיבה, אני כותבת ממש להתחבר לעצמי, רגע, מה קורה כאן? אני רחוקה מהערכים שלי, רחוקה מהמשפחה שלי, רחוקה מהחיים שאני רוצה לבנות, וכאילו משהו מתנפץ לי בעיניים ואני רוצה להתחבר, רוצה להתחבר למי שאני, למה שאני, לערכים שלי, וכאילו, מה עושים פה? משהו מאוד גדול התנפץ לי בבום. ואז אני כותבת וכותבת, ואני

רואה שמשהו מאוד אבד, משהו נאבד, אני צריכה לעשות איזו השבת אבידה, ואני כותבת וכותבת, ואני רואה שזהו, אני צריכה לעשות איזו החלטה. עכשיו, ההחלטה הזאת היא סופר קשה, כי אתה לבד, אתה לבד, איך לך את המישהו הזה שרגע יגיד לך: "הנה, אתה צריך עזרה, בוא, אני אעזור לך". זה אני קלטתי בעצמי שאני צריכה עזרה, שאני רוצה להשתנות, שאני רוצה להתקדם, וכשזה לבד זה מאוד מאוד היה קשה. עכשיו, ההורים שלי, הם תמיד היו שם בשבילי, אבל אני לא נתתי להם מקום, לא נתתי להם מקום. הרגשתי מאוד לא נעים לידם, כי הם כביכול לא מרוצים ממני. אז הרגשתי לא נעים לידם. בדיוק לרגע הזה שאלתי את השאלה הזאת, ואת ממש עונה לי. תודה. בדיוק לשם

כיוונתי, כי כבני אדם בכלל, אבל בטח בתפקידנו כבני נוער, יש רגע שבו... וזה היה הרגע הזה, המזכך הזה, שבו את מחליטה מה? אני מחליטה... בעצם מסתיימת שנת שירות, אז בכל מקרה לחזור הביתה, ואני, יש לי תמונה בראש איך אני חוזרת הביתה וכזה... ממש שמחה מצד אחד. מצד אחד בתקווה שיקבלו אותי איך שאני. איך שאני בלבוש שלי, איך שאני בדיבור שלי, איך שאני בסגנון שלי, שיקבלו אותי. מה המצב ביניכן היום, אימא? אני רוצה להתייחס קודם למה שהיא אומרת, "שיקבלו אותי ויקבלו אותי ויקבלו אותי", כי המון המון מדברים היום להורים: תקבלו אותם, תקבלו אותם. וההורים אומרים: "אוקיי, הבנו. לא מסוגלים". לא מסוגלים. -חשוב מאוד. -לא מסוגלים

שילד בא אלינו הביתה, אם זה עם חצאית קצרה וחולצה חשופה, או בחור שמגיע בלי כיפה ועם רסטות ועם זה ועם אייפון, לא מסוגלים... עם כל הרצון הטוב. -ומחלל שבת בסעודה. כן, מוציא את הטלפון... לא, יש דברים שלא מסוגלים. ויש פה שני דברים שמאוד חשוב לי כן לשים אותם על השולחן. הרצון הזה שיקבלו אותי ויראו אותי ויאהבו אותי בלי תנאים הוא רצון מאוד מאוד חזק אצל כולנו, ואצל הנוער הזה במיוחד. מצד שני יש גם גבולות שהם הלכתיים, אוקיי? ולהתייעץ, להתייעץ, יש אנשי מקצוע, יש דעת תורה, להתייעץ בדברים שנוגעים להלכה. אבל יש שטח מאוד גדול ואפור שהוא לא קשור להלכה, הוא קשור לרגשות שלנו, וגם אנחנו כהורים, אנחנו בני אדם,

והילדים האלה דורכים לנו, לא בכוונה, אבל על כל הנקודות הכי הכי קשות שלנו, בסדר? אם זה איך שהם מתלבשים ואיך שהם מתנהגים ואיזה חברים הם מביאים הביתה ואיזו מוזיקה הם שו... הכול הכול הכול, ויש גם את האחים. הכול. זה מערך מאוד גדול. בדיוק הרב דן טיומקין, אנחנו עושים איזושהי פעילות משותפת להורים עכשיו, קבוצה סגורה להורים באמת עם תכנים ספציפית להורים, מתוך המקום של הורים, תמיכה להורים, והוא אמר לי: "תקשיבי, הרבה הורים מגיעים אליי לייעוץ, "אני נותן להם את הייעוץ והם חוזרים ואומרים: "'הבנו מה שאמרת, אבל אנחנו לא מסוגלים ליישם'". ואני חושבת שהבשורה של מה שבעצם... הזווית שאני באתי איתה עם הספר שעכשיו יצא,

זה בעצם הנושא של לדבר, קודם כול לנקות את הלב שלנו כהורים. לנקות. אנחנו עובדים גם עם שכל, אבל גם עם רגש. לכן אמרתי: הורים נושרים. -הורים... כן. אנחנו גם צריכים לשחרר המון תפיסות ואחיזות. אנחנו גדלנו בחינוך אחר ממה שהדור הזה גדל מבחינת הגישה לחינוך. אני לא מתכוונת לגישה של מסורת וערכים, אני מדברת על גישה. יש פה דור שגדל אחרת, ואנחנו צריכים המון המון גמישות ויש דברים שאנחנו צריכים כן להתעלם ולא להתעלם, אבל קודם כול לנקות את הלב, זה לא מאבק. לצאת מהמקום הזה של מאבק. ברגע שיש מאבק, אין תקשורת. -נכון. איך הסברת את זה לאחים האחרים? למה לילדה הזאת שלי... די, נגיד שכבר קיבלנו בחזרה ואנחנו מתמודדים עם

עניינים. אגב, הנושא הזה של הלכות וגבולות, יש גם דברים שבבית חילוני ילד חילוני מכבד. -גם לא יעשה. נכון. -זאת אומרת, הגבולות הם בכלל לא קשורים לתורה. זה קשור לכבוד, לכבוד הדדי. -בדיוק. אבל איך הסברת לאחים האחרים בבית שלחנה מותר הכול עכשיו? לא מותר לחנה הכול עכשיו. לא, לא, לא, לא. -אז איך הסברתם את זה? הייתה לנו באמת שיחה שהיא בכלל לא נוגעת לנושא של הלכה, היא נוגעת לנושא של כבוד. לה מאוד חשוב שנכבד אותה, את הבחירות שלה, את הרצונות שלה, וגם לנו חשוב כבני אדם שיש גבולות מסוימים, וישבנו לשיחה מאוד נעימה. -איתה? -ברור. ואמרנו: "אוקיי, מה חשוב לך, מה חשוב לנו. "מה את מרגישה שאת יכולה לעשות? מה עדיין

לא מתאים לך?" ואם זה לא מתאים אז במקרה הזה פה אנחנו ניפגש פחות או ניפגש יותר, או במתכונת כזאת או במתכונת כזאת. ברגע שיש הידברות ויש שיח מכבד, הכול הכול פתיר. אבל צריך לבוא ממקום ששומט את המאבק. אין מאבק של: "את תתאימי את עצמך אלינו". "לא, אתם תתאימו את עצמכם אליי", זה לא במקום הזה יותר. זה במקום שאנחנו קודם כול ביחד. אנחנו קודם כול ביחד, אנחנו משפחה, את הבת שלי, לא משנה מה, את הבת שלי, ואני אימא שלך, ועכשיו בואי נראה איך ביחד אנחנו צולחים את הדבר הזה כדי שלך יהיה טוב ולנו יהיה טוב, ויהיה לנו גם טוב ביחד. ביחד. -ביחד. בתיה, היית מדברת עם הקב"ה כל זמן המסע הזה? כן. ממש. איך את יודעת? תביאי כיף.

אני יודעת, כי ילדות מדברות עם השם קבוע. אז הייתי מדברת עם השם כל הזמן, באמת. הייתי... זאת אומרת, השירות הלאומי שלי היה בדיוק מול פארק מאוד מאוד גדול. שוב, המקום שכתבתי שם, אז הייתי מדברת הרבה עם השם. הייתי מספרת לו על הרגשות שלי, מספרת לו על מה אני רוצה, מה קורה לי פה, מה... את יודעת מה אני חושבת עכשיו? סליחה שאני קוטעת אותך כי אני פוחדת לשכוח. תהיי איתי בזה, אה? שאלה מחנכי הדור. אנחנו לומדים הרבה. אתם... הילדות האלה, תרשי לי לדבר בנקבה, אבל זה נכון גם לזכר. אתם הילדים שהלכתם לשם, בניתם משהו מתוככם שהוא כל כך עוצמתי ונכון ושלכם, כל אחד יש לו את העבודה שלו לעשות, אבל גם כקבוצה, יש לכם המון כוח

כדי להשפיע על תהליך שלם שקורה כאן. את יודעת את זה? תודה. -את יודעת למה אני מתכוונת? לא. לא? אני אגיד לך, כשאני שואלת אותך אם דיברת עם השם בכל התהליך הזה, אז זאת אמונה לכל דבר וזאת תפילה לכל דבר וזה משהו שמעומקא דליבא הוא מאוד מאוד חזק, ולכי תדעי כמה עוצמות יש לו במרחב בין אדם לאלוקים. אז באמת ששיחה אחת הייתה הכי משמעותית, ששם גם קיבלתי את התפנית של... להתקדם, להתחדש, להתחבר, זה היה כש... בדיוק... נראה לי שזה היה ביום האחרון של השירות, הייתי בבן שמן. ביער? -באזור שם. ואז רציתי לקחת אוטובוס, אוטובוס לכיוון אחר, ואני מחכה לאוטובוס, ואז הוא היה צריך להגיע עוד הרבה זמן, זאת אומרת, לקח בערך איזה 40

דקות עד שהאוטובוס מגיע. אז חיכיתי בתחנה... חיכיתי. ואז האוטובוס עבר עמוס ולא עצר לי. עכשיו, אוקיי, זה קורה, אבל אתה מחכה 40 דקות ועכשיו אתה צריך לחכות עוד בערך איזה 40 דקות או שעה. זאת אומרת, אתה מחכה מלא זמן. אז פה כאילו, היה לי איזה מין... פספסתי את האוטובוס, אבל פספסתי את האוטובוס בהרגשה מאוד חמוצה. כאילו, לא עכשיו: "בסדר, יאללה, האוטובוס הבא יגיע". ממש בכיתי. ואז משם יצאה לי תפילה. משם יצאה לי תפילה מאוד גדולה, כי לא היה שם אף אחד חוץ מפרות שעברו מאחוריי, לא היה שם פשוט אף אחד, ומשם יצאה לי התפילה הכי טובה. משם הרמתי את העיניים לשמיים ואמרתי: "אני רוצה להתחדש, "אני רוצה לקום, אני רוצה

לעשות פה שינוי", ו"תעזור לי, כי איך אני יכולה לעשות לבד? זה לא הגיוני לבד". כי הוא נותן כוח לעשות חיל. אז ממש שם זו הייתה התפילה הכי חזקה שלי, ש"תשמע לי, אני פה, אני במצוקה, אני שמתי לב שאני במצוקה, "אני צריכה עזרה". איזה מקסים מה שאת אומרת לי עכשיו. תודה. תודה, בתיה ימין. אימא? איזושהי מילת סיכום? מילת סיכום... -של אימא שהשתנתה? אני חושבת שהילדים האלה הם שיעור גדול ומתנה גדולה בצלופן לא כל כך זוהר, אבל כשמורידים את הצלופן ומגלים את המתנה, זה... זה באמת נחת. נחת אמיתית. -תודה רבה. תודה שדיברתן איתנו. תודה בשם כל מי שרואה אותנו. ושנזכה תמיד להיות בקשר, גם אחד עם השני וגם אנחנו איתו למעלה

שבשמיים. הוא אוהב אותנו. -מאוד מאוד. תודה. אז דברו איתנו לפעמים. דברו עם השם, דברו עם עצמכם, "נפשי בשאלתי", הידברות. בואו נדבר. זה לא משנה איזו ילדה שואלים, בת כמה היא או איפה היא גדלה, כולנו, כל הילדות וכל הילדים, רוצים את אותו דבר מאימא. בשביל להגיד את זה טוב יותר אני פשוט מדקלמת שיר של חברתי הטובה והאהובה, המשוררת רחלי ראובן. כל הילדים והילדות מבקשים מאימא קרבה. "עשי קרבה בליבי, אימא, "שלא אצטרך חיים שלמים "לחפש אותה בלב של אחרים. "עשי קרבה בליבי, אימא, "שלא אחשוב בטעות שמגיעים לי "רק פירורי אהבה "ושנים ארוכות איהלך מפירור לפירור, "רעבה כל כך להרגיש. "עשי קרבה גם בחום גופי, "שאדע כל חיי לחבק חזק חזק "בלי רווחים של פחד. "עשי קרבה בליבי, אימא, "שאדע שאני ראויה, "כל כך ראויה".