אחת אחת - אפרת שטרן נפגשת עם סיגל אהביאל (כתוביות)

היא מעידה על עצמה שמגיל צעיר היא מתעסקת בנפש האדם. באיזשהו שלב היא הכניסה את הקב"ה לתמונה ולדבריה, אי אפשר באמת לטפל בנפש מבלי להיות מחובר לריבונו של עולם. אז איך היא הגיעה מהילדות הפשוטה ברמת גן להיות מנהלת של בית ספר מצליח לעבודת הנפש? מה היה שם בחלום הזה שגרם לה לחזור בתשובה? בואו נפגוש את סיגל אהביאל. שלום, סיגל. -שלום, אפרת. את יודעת, אני לא יודעת אם ראית את הסרט הזה, סרט מפורסם, לפני שחזרת בתשובה, אולי אפילו אחרי, "דלתות מסתובבות". זה סרט כזה שמראה חיים של מישהי שבהחלטה אחת קטנה, משהו מקרי שהשתנה, ואיך כל החיים משתנים, אחר כך עוד משהו מקרי משתנה וכל החיים יכלו להיות בדיוק אחרת, ואני

תוהה אם לא היה לך את החלום ההוא על הספר "ליקוטי מוהר"ן" שהביא אותך לחזור בתשובה, איך היו נראים החיים שלך? אני אגיד לך את האמת? אני בטוחה שהקב"ה היה קורא לי בדרך אחרת. וואו. -בטוח, אין שאלה, אבל הוא בחר לקרוא לי בדרך הזאת, ובסייעתא דשמיא שמעתי את הקריאה, בסייעתא דשמיא גמורה, והשתנו חיי. זה מעניין מה שאת אומרת... -מהפך להפך. כי החיפוש היה שם תמיד, זה מה שאת אומרת, זה גם השם של הספר שלך, שעוד נדבר עליו, אבל החיפוש אחרי האמת שלך, האמת הגדולה שמצאת, כנראה היה שמה תמיד, ואת אומרת: "אז הייתי מגיעה בדרך אחרת". אני חושבת שכן, כי אני חושבת שכשיהודי מחפש, הקב"ה שומע ומושיט לו יד. אז הוא היה מושיט יד

אחרת, היד הזאת הייתה מדויקת. גם לא סתם הוא שולח יד כזאת וכזאת לכל אחד. כשדיברנו לפני התוכנית, לפני הצילומים, אמרת לי משהו שמאוד הפתיע אותי, אמרת לי שאף פעם לא דיברת על הילדות שלך. נכון. -למה? למה לא דיברת? כי לא חשבתי שזה משהו מעניין, את יודעת. חשבתי שיותר מעניין המסר, מה שהאדם אומר, אבל מי אני, מה חיי, מה זה משנה? מסתבר שזה כן משנה, שהאדם שעומד מאחורי המסר הוא חלק מהמסר כנראה. אנחנו פה בעולם הזה אחרי הכול. ואת נולדת ברמת גן למשפחה חמה מאוד. יש לך אח גדול, ואת הבת השנייה והאחרונה, ומשהו היה לך שם חסר, מה היה חסר לך? תראי, הדיבור שלי הוא, מהיום שנולדתי, הוא דיבור של נפש, מאוד מאוד עמוק. החיפוש

הזה של התכלית, לשם מה באנו לעולם ואיך אפשר לחיות חיים שהאדם יבחר לחיות חיים טובים, התחושה הזאת שיש לנו כוח לבחור חיים טובים ליוותה אותי כל חיי. וחיפשתי את הדנ"א של להבין מה זה הדבר הזה. זה לא משהו שקיבלתי בבית. לא ינקתי את זה. זה לא היה בית שדיבר מנפש, היה... הורים, ברוך השם, חכמים, ואת יודעת, עם הרבה... סקרנות על החיים, אבל הדיוק הזה והחיפוש הזה זה משהו שבניתי אותו לאט לאט עם החיים. את יודעת, מתוך דרייב, לכן אני אומרת, זה לא משנה איפה נולדת, מה שמפעם בך, אתה יכול להגיע אליו. ומצד שני, איך תגיע למה שאתה צריך להגיע, אם לא תחבר את החלקים של הפאזל שלך? זאת אומרת, יש משמעות לחלקים הספציפיים של

הפאזל שלך. לגמרי, ולפעמים המשמעות שלהם היא שהם דווקא רוצים לטשטש ולכסות ולבלבל, ואתה צריך לעבור את המניעה הזאת ולהגיע לדיבור אמיתי. זה מאוד מעניין הדבר הזה, שהרבה משפיעים של העולם, משני חיים של העולם, בדרך כלל הגיעו ממשפחות שלא תמכו בדרך שלהם. אני לא אומרת את זה על המשפחה שלי, אני רק אומרת שלפעמים המניעה וחוסר הפרגון הזה, לרובנו גורמים להרגיש, "טוב, מה אני אעשה? "לא הייתה לי ברירה, לא הייתה לי תמיכה", ובאמת באמת, אם ניקח את זה נכון, זה מה שצריך להוציא דרייב מאוד מאוד גדול מאיתנו, זה מה שיכול להוציא דרייב גדול מאיתנו. רבנו אומר שכגודל הנחשק, שכגודל המסר שהאדם צריך להביא לעולם, כך גודל המניעות.

אבל לא יכולת בלי הילדות שמה, ברמת גן, להגיע לכאן. לא יכולתי כלום בלי הילדות ברמת גן. הכול שמה... הכול התחיל משמה והגיע לאן שהגיע. הכול מדויק. והיה עוד משהו, בעיניי, מאוד ציורי, שאמרת על הילדות שלך, שזה גם מאוד מעניין שבעיניים של ילדה ראית את זה, שבבית אין כל כך ספרים, והמשמעות של זה יותר שאת נורא היית בכיוון של השכלה וללמוד. לא קשור לחוכמה אולי ולידע קיים, אלא ללמוד ממש על הסדר, מה שנקרא, וזה לא היה שם כל כך? בבית לא היו ספרים. ההורים שלי מאוד סקרנים וחיים ונהנים ונותנים ואוהבים, אבל המוטיב הזה של לימוד וסדר והשכלה, את זה יותר קיבלתי מבעלי, האמת. המשפחה שלו היא משפחה מאוד משכילה. כולם שמה

רופאים, פרופסורים, עורכי דין. אנשים מאוד משכילים, מקסימים. אז את ההשכלה, את הרעיון להשכלה, את העידוד להשכלה, קיבלתי מהיום שהתחתנתי. ואמרת על עצמך שמגיל שאת זוכרת את עצמך את מתבוננת על הנפש שלך, על מה מניע אנשים אחרים. את ממש זוכרת את עצמך בתור ילדה מתבוננת על המקומות האלה? ממש, ממש, ממש. הייתי מסתכלת על אנשים ואומרת: "מה מניע אותה להתנהג כמו שהיא מתנהגת? "מה, מה קורה לה בפנים, מה קורה בתוכה?" נורא סקרן אותי, זה "בילט אין". זה כנראה חלק מהמסע. הקב"ה נותן לנו את ה... מה שנקרא... "להידבק בחיידק", מה שנקרא. כל אחד עם הנקודה שלו. את יודעת שחז"ל אומרים שההורה אמור להביא לילד שלו את ה... לא "אמור",

כדאי לו, כדאי, צריך, לתת לו את המקצוע שבו הוא יעסוק. אז איך בוחנים מה המקצוע שבו הוא יעסוק? אז ראיתי אצל הרב שכטר, הוא כתב את זה, יעקב מאיר שכטר, שהוא לוקח אותו לשוק, לוקח אותו לחיים, והוא רואה מתי העיניים שלו נדלקות. ואיפה שהעיניים שלו נדלקות, כנראה שזה התחום שלו. אז בתור מי שמתבוננת גם החוצה וגם פנימה, זה לא מפתיע שאת אחרי הצבא לומדת הומאופתיה, מה עוד את לומדת? אני לומדת גשטלט. התחלתי ללמוד גשטלט, ובמקביל הומאופתיה קלאסית. רציתי שתסבירי לי בשני משפטים, מה זה גשטלט בעצם? תראי, גשטלט, המשמעות של המילה "גשטלט" היא תבנית, זאת אומרת שיש בתוכנו מעגלים. קורה בתוכנו מין ריקוד כזה, שכאשר הריקוד הוא

פתוח, מקוטע, לא מסודר, אנחנו מרגישים תקיעות בנפש, וכאשר הריקוד, התבנית היא שלמה ומעגלית וזורמת, אז יש לנו תחושה של פתיחה ושל הרחבה ושל אהבה, ושל חיבור לעצמנו, לאחרים, לבורא עולם. גשטלט בעצם מביא אותנו להכיר את התבניות הפעורות, החורקות, הלא מסודרות האלה, ולסדר אותן בשורשן, כדי שהן ייסגרו לבד, שהכול יהיה הרמוני בפנים. ואת כמובן הפכת את זה לגשטלט יהודי, שזו באמת אסכולה... לא אגיד "אחרת", אבל באמת משנה פנים לתבניות הבסיסיות שהשארת אותן בתוך השיטה. -לגמרי. אנחנו לגמרי מבוססים על רבי נחמן, התיאוריה שלנו היא רבי נחמן, אנחנו מחפשים את עומק הנשמה, את עומק הערגה הזאת של לחיות חיים אמיתיים. וראיתי שאמרת

באיזשהו מקום על ההתבודדות, שהיא כל כך משנה את האדם. באמת התבודדות יכולה לעשות אותנו נשים רגועות, יציבות, מאוזנות, אסופות? -תלוי. תלוי במה? -תלוי מה קורה בהתבודדות. אם בהתבודדות יש אמת, אמת אמיתית, היום שלך נראה אחרת. אחרי הצבא התחתנתי עם בעלי ואז התחיל מסע הלימודים שלי. איך אגב בת רמת-גנית מכירה בחור לונדוני, קר ומשכיל? איך קרה המפגש? הוא לא קר, הוא חם, והוא משכיל. -נכון. אבל עדיין הוא לונדוני. -הוא לונדוני, כן. מלונדון הקרה. -נכון. -זה כן, זה בטוח. הוא הרגיש שלונדון קרה לו מדי והוא הגיע לארץ, והוא היה חבר של... הוא עדיין, חבר שלי אחי, ואח שלי הביא אותו... האמת היא שזה סיפור, ממש קוריוז

מעניין. אח שלי הביא אותו אלינו הביתה כי נשבר לו חלק בכינור והוא אמר לו שיש איזה מתקן כינורות קרוב ליד הבית שלנו, והחלק של הכינור, קראו לו "נשמה". יש דבר כזה בכינור, חלק שנקרא "נשמה". -וואו. -נשברה לו הנשמה, ואז כשאחי הביא אותו הביתה ופגשתי אותו בפרוזדור בביתם של הוריי, אז מייד זיהינו אחד את השני, הנשמות זיהו אחת את השנייה, וזהו, מאותו רגע התחיל... רק נגיד שבעלך זה... -מסע שהסתיים ב-29 שנות נישואים היום. בעזרת השם, עד 120. -וואו, לא הסתיים, רק מתחיל ב-29 שנות נישואים. -כן, כן, נכון להיום. רק נגיד שבעלך זה הכנר דניאל אהביאל, שהיה כבר אז כנר. זאת אומרת, הוא כנר מגיל מאוד מאוד צעיר, אבל קראתי

איפשהו שאת כותבת שזה לא היה זה אחרי הלימודים. זאת אומרת, למדת דברים שעניינו אותך, עד היום את עוסקת בחלקם, אבל זה לא היה זה, למה? הרגשתי שחסר החיבור לבורא עולם. לא ידעתי להגדיר את זה כחיבור לבורא עולם. -מה הרגשת אז, את יכולה להגיד? הרגשתי שזה לא מספיק... זה לא נגע בקישקע, זה לא מה שחיפשתי. את לא יודעת מה את מחפשת, את יודעת שאת מחפשת. ואני חושבת שכל עוד אדם מחפש, הוא צריך לעולם לא להפסיק את ה... את החיפוש הזה, כי בעצם אנחנו תמיד מחפשים, אבל החיפוש הזה מביא אותנו בסופו של דבר לעסוק במה שאנחנו אמורים לעסוק, ושמה לצמוח ולפרוח, ואני מאמינה שכל אדם, יש לו את נקודת הגאונות שלו, וכשהוא מגיע אליה הוא

יודע שהוא הגיע אליה, והוא חידוש גדול, אני באמת מאמינה שכל אחד הוא חידוש עצום, גדול, עצום ונורא. וחיפשתי, והרגשתי שזה לא הגיע לשם. זה הכניס אותי למתח מאוד מאוד גדול. לא אהבתי את זה, כי הרגשתי כמו שהגעתי לפסגת ההר... קיבלתי מקצועות ממש, מאוד מאוד אמיתיים, אבל הרגשתי שהמלך עירום. נולדת לכם בת ואחר כך נולד גם בן, וכשהוא בן עשרה חודשים אתם נוסעים לביקור המסורתי בלונדון אצל המשפחה של בעלך, ומה קורה שם? קורה שם קודם כול מנוחת הנפש, קצת התרחקנו מהיום-יום הרגיל, וכנראה מתוך מנוחת הנפש הזו, הקב"ה אמר "אה, היא מקשיבה", והוא שלח לי חלום. פשוט... לילה אחד חלמתי חלום בלילה, שאני נכנסת לאולם מאוד מאוד גדול,

ריק לגמרי לגמרי, וקיר אחד מלא מלא ספרים, וניגשת אליי פתאום, באמצע האולם הגדול הזה, ניגשת אליי דורי פרידמן, חברה מהלימודים, שסיימנו את לימודי הגשטלט. שהיא הייתה חברה טובה שלך בלימודים והייתן מדברות הרבה גם על דת, כי היא דתייה. -כי היא דתייה ו... היינו מדברות הרבה על מצוות ועל תורה, ולי הייתה התנגדות מאוד מאוד גדולה, הייתי בטוחה שהתורה תצמצם אותי ותפריע לי, דמיונות, והיא ניגשה אליי בחלום והיא שולפת ספר מהפינה הימנית העליונה... אגב בחוכמת הקבלה, לא שאנחנו מבינים הרבה מזה, זה רומז לספירת החוכמה. שרבי נחמן, הוא אומר "נחל נובע". ראשי התיבות שלו, של "נחמן" "נחל נובע מקור חוכמה", שזה מעניין, סתם

קוריוז מעניין, ואז היא ניגשת אליי עם הספר הזה, מסתכלת לי בעיניים, והיא אומרת לי: "כל התשובות שאת מחפשת נמצאות בספר הזה, "ושם הספר 'ליקוטי מוהר"ן'". והתעוררתי בבוקר בהרגשה של שמחה. תביני, הייתי במועקה מאוד גדולה, הגעתי ולא הגעתי. פתאום נהייתה לי שמחה נורא נורא גדולה. אמרתי לבעלי: "תשמע, יש איזשהו ספר, "קוראים לו 'ליקוטי מוהר"ן', כתבתי את החלום..." אגב, זו סגולה שבאמת חלום מתקיים. וכמו שהתלהבנו ואמרנו שנקנה את הספר וכן, כן, כן, חזרנו לארץ, שכחנו מכל הסיפור. עד שהתקשרה אליי חברה, לימים היא הפכה להיות חברה מאוד מאוד טובה שלי, יפעת אזולאי, ובטעות... -טלפון אקראי. מישהי מתקשרת אלייך ומבררת על גן.

מבררת על גן... -בטעות. -היא שואלת אותי אם אני גננת. כן. -את יודעת, באופן טבעי, את אומרת: "אני לא גננת, תודה, כל טוב". משהו בה, ככה, את יודעת, היה חמוד כזה, והתפתחה שיחה. היא אמרה לי "וואי, סיגל", היא פתאום נזכרה, כי קנינו דיסקים של יוסף קרדונר ממנה. וככה בעלי בעצם הלך להביא את הדיסקים, היא לא הייתה בקשר איתי בכלל. דיברנו בטלפון, היא זיהתה את הקול שלי. התחילה שיחה, היא חוזרת בתשובה ברסלבית, ואז התחלנו לדבר, "מה את עושה? מה את עושה?" ואז היא אמרה לי שהיא לומדת. "מה את לומדת?" "את הספר 'ליקוטי מוהר"ן'". ופתאום נזכרת בחלום. -אמרתי לה: "תשמעי, אני חלמתי על הספר הזה, "הוא קיים במציאות?" היא אומרת

לי: "בטח, רבי נחמן כתב אותו". הלכנו לשיעור של הרב ארז משה דורון, חזרתי עם שלל רב, קניתי את הספר ממנו, זה היה ספר שלו, והתחלתי ללמוד. פשוט נדבקתי לספר בצורה מפעימה. הדבר המדהים שקרה זה שתוך כדי שאני לומדת, אני רואה שלאט לאט אני מאבדת כוח ברגליים. ממש, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. היה לי ברור שזה משהו רוחני. בכלל לא חשבתי, לא עלה לי בראש כיוון של רופא או משהו, ופשוט החזקתי בספר ואמרתי לו: "תשמע, רבי נחמן, הכול התחיל ממך. "קורה פה משהו מאוד מאוד משמעותי בחיים שלי, "תעזור לי, תגיד לי מה קורה". ופתחתי את הספר באופן אקראי על תורה ק' ב'"ליקוטי מוהר"ן", ושמה רבי נחמן אומר שכולם מקבלים את השפע מהתורה,

והוא אומר, גם הצדיקים מקבלים את השפע מהתורה, ויש הבדל בין צדיק שמקבל את השפע מהתורה והוא רגוע ונוח לבריות, וצדיק אחד שהוא קפדן, עצבני כזה. אז הוא שואל איך זה יכול להיות, למה הוא ככה והוא ככה, ואז הוא מסביר שהצדיק הקפדן מקבל הרבה שפע מהתורה והוא לא מקיים בדיוק ברובד והעומק של השפע שהוא קיבל בתורה, ואז אש התורה מרתחת בו. אני שמעתי "מכה בו". כתוב שם "מרתחת", ואני הייתי בטוחה שכתוב "מכה בו", ואמרתי: "וואי, עכשיו אני מבינה, "אני לומדת הרבה תורה ואני לא מקיימת שום מצווה, "אז האש של התורה מכה בי ואני חייבת לקיים מצוות". ואז בעלי חזר הביתה. אמרתי לו... -ואת מרגישה שאם את לא שומרת את השבת הקרובה,

את... -מתה. -הולכת למות, ככה, כפשוטו. פשוטו. -וזה מה שאת גם אומרת לבעלך. זה מה שאני אומרת לבעלי... -הוא לא צנח על הרצפה מרוב בהלה? הוא הרגיש שדברי אמת ניכרים. אני באמת לא עשיתי מניפולציות, אמרתי את האמת, ככה חשתי, והוא חווה את זה, ואז הוא אמר לי: "אני מוכן לשמור שבת בשבילך". אמרתי לו: "אם לא נשמור שבת, אם עוברת מעליי "עוד שבת אחת ואני לא שומרת אותה, "השבת תהרוג אותי". הייתי בטוחה שהיא תהרוג אותי. -וואו. ואת שמה כיסוי ראש... -ואני שמה כיסוי ראש. -ואתם שומרים שבת. אנחנו שומרים שבת. -את זוכרת את הטעם של השבת הזאת, איזה טעם היה לה? -אוי, זו הייתה השבת הכי נפלאה שהייתה לי בחיים. באמת? -יהי רצון

שאני אחזור חזרה לאותו טעם... כי מה, מה היה שם? -כי פשוט היה נפלא, הרגשתי שכל הבית מתרומם. ממש, וגם יצאנו למרפסת, בעלי ואני, שהיה מאוד מאוד צדיק. הוא... מצד עצמו, לא ממש תכנן לשמור שבת. אבל הוא אמר: "אם את רוצה את זה, אז אני מוכן לעשות כל מה שצריך בשבילך". יצאנו ביחד למרפסת ככה, וממש ראינו... העננים היו מסודרים בצורה של כמו אדמה ומין שער. ואמרתי לבעלי: "תראה, אנחנו נכנסים דרך שער, "משתנים לנו החיים". -וואו. -ובאמת השתנו לנו החיים. ואת מציירת את זה... זאת אומרת, לך זה היה זורם, נקרא לזה ככה, אבל בהתחלה בעלך מתנגד לחזרה בתשובה, נכון? בעלי התנגד הרבה שנים. כל פעם שאמרתי לו... היו, היו לי כאלה

הבלחים של רצונות לשמור שבת, ואמרתי לו: "בוא נשמור שבת, "נעשה סוכה, בשביל הילדים, קצת מסורת". אז הוא אמר לי: "את צריכה להבין, "שבת היא 'סטייט אוף מיינד'". בעלי אנגלי, כן? אז הוא... "זאת תפיסת חיים, את מבינה? זה לא משהו במציאות, זה משהו רוחני". הוא תפס את הרוחניות לפני שהגשמיות הצליחה ככה, להתקבל על דעתו. וכששמרנו שבת, באמת, הרוחניות והגשמיות התחברו ביחד. ואז הוא עושה הבדלה, והוא אומר: "ברוך המבדיל בין קודש לחול, "בין אור לחושך ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה". ופתאום היה קול שאמר לו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר". יש טוב ורע, יש בחיים האלה בחירה. לבחור בטוב. יש עניין "ובחרת

בחיים", "ובחרת בטוב". ומתחיל מסע בחיים שלנו. מאותה שבת. -ומאותה שבת אתם שומרים שבת? מאותה שבת אנחנו שומרים שבת. זו הייתה שבת בראשית, לפני 22 שנה. וואו, ואפשר לומר שמאותה שבת זה הולך לך חלק, נכון? בעניין החזרה בתשובה, אין מניעות מאוד גדולות. אין כזה דבר. -כן היו, היו מניעות? -בטח. היו הרבה מניעות, בטח. היו כל מיני מניעות. תראי, בעצם התחיל מסע חדש בחיים של... זה לא חוזרים בתשובה והכול מתוק ו... התורה לא מקבלת אותך בלי שתילחם עליה, ונלחמנו עליה. הגענו לרבנים שאמרו: "טוב, אוקיי, "אז את תבשלי ואתה תלמד תורה". ואני לא חזרתי בתשובה בשביל... אני אבשל בכיף, אני מאוד אוהבת לבשל. אין עם זה שום בעיה, אבל

אני חזרתי בתשובה כי אני חיפשתי... חיפשתי אמת, חיפשתי תורה, חיפשתי לראות איך הנפש מתחברת עם השם יתברך. זה בעצם היה המניע העיקרי. ובעלי ואני באותו מסע, וחיפשנו את הדבר הזה. הגענו לרב סטבסקי, שיחיה, השם יחיהו. למדנו איתו שש שנים, היינו חסידי אשלג. היינו מאוד קרובים אליו. הוא לימד אותנו כל כך הרבה. ממש עומדים על האדמה שהוא לימד אותנו. למדנו אשלג. הרבה קבלה, הרבה רצון לקבל, רצון להשפיע, הרבה חיבור לנפש, ספירות, מה שבעל תשובה מבין, לא הבנו הרבה. אחרי שש שנים בעלי לקח את הבן שלנו לאומן לראש השנה. יש סגולה כזאת שרבנו אומר, להביא את הילד לאומן לפני גיל שבע והוא ישמור עליו שיתחתן בטהרה. שנזכה כל בית,

בעזרת השם. והוא לקח אותו לאומן, חזר מאומן, אמר: "אני ברסלב, אנחנו ברסלב". אז אמרתי לו: "טוב, בוא נבין מה זה 'אנחנו ברסלב"'. נסעתי לאומן. וישבתי על הציון והרגשתי כאילו החיים שלי מתהפכים. כאילו הוא אומר לי: "סיגל, מתחילים מחדש, "כל מה שעשית מעכשיו, מצוין, "עכשיו מתחילים מחדש". והתחיל מסע בחיים שלי, של להבין מה זו אמת, מה זה חיבור עם בורא עולם, שבעצם אנחנו מקבלים ממנו את השפע. אנחנו, אין לנו... אין לנו שליטה על השפע שאנחנו מקבלים. השליטה היחידה שלנו היא מה אנחנו עושים עם השפע שאנחנו מקבלים. ובעצם התחלתי מסע של לחבר את התורה עם הנפש בצורה שהיא ממש בתוך הקליניקה. השתנתה הקליניקה לגמרי. זאת אומרת,

הייתה לך קליניקה, טיפלת בנשים. כמובן, טיפלת בעצמך... -הייתה לי קליניקה מלאה, מצליחה מאוד. הייתי רבנית, לימדתי תורה, והבנתי שכל הגאווה הזאת לא תוביל אותך לשום מקום. ואז את מחברת את הגשטלט עם היהדות, עם עולם התוכן היהודי, ואת באמת, כמו שאמרת קודם, יוצרת מין אסכולה מאוד מיוחדת בגשטלט, של גשטלט מאוד יהודי. אפילו אי אפשר לקרוא לו "יהודי", כי הוא מאוד מאוד יהודי. -הוא רק יהודי. ולימים, כשהילדים כבר קצת גדלים, אמרנו שיש לכם בת ובן, ברוך השם, את פותחת בית ספר להכשיר נשים אחרות שהן תטפלנה בנפש. "שיח הלב" קוראים לבית הספר. למה נשים זקוקות היום? מה... זה הג'ינגול הזה בין בית ועבודה שעושה אותנו כל כך

חסרות יציבות וכל כך משוועות ליציבות בחיים? מה זה שאנחנו כל כך מחפשות? אני רוצה להגיד לך שיש דבר כזה שנקרא "צליל של אמת". ברגע שאישה מחוברת לצליל של אמת בתוכה, כבר אין ג'ינגול בין בית לעבודה. הבית הופך להיות חלק מהעצמי שלה, העבודה הופכת להיות חלק מהעצמי שלה. יש לי תלמידות שמספרות לי שהבית שלהן השתנה בתכלית. לא מזמן סיפרה לי תלמידה שיש לה בנים, ברוך השם, חיים ו... -שובבים. -מאוד אנרגטיים ושובבים. הם מחפשים את השם. הם לא שובבים, הם מחפשים את השם. בריאים. -בריאים בנפשם, והם מטפסים לה על ה... ספריות והווילונות? -על הספריות ועל המקרר ועושים שמח בבית, והיא הייתה רודפת אחריהם וממש מרגישה שאין לה

שליטה על החיים שלה. והיום היא הגיעה למקום שהיא... הבית השתנה, הילדים יותר רגועים, כי היא במקום שלה. הקשר שלה עם בעלה הוא יותר אמיתי, יותר מדויק. יש דיבור של אמת ביניהם. אין משחקים, אין פחדים אחד מהשני. יש אהבה שהיא קולחת, שכל אחד יכול להיות הוא, ובאמת לאפשר לעצמנו להיות אנחנו. היא הגיעה לצליל הזה. אנחנו מגיעים אליו יותר ויותר תמיד, כל החיים, זה לא נגמר אף פעם, זה תמיד יותר, יש את המדרגה הבאה, אבל היא הגיעה לאיזשהו מקום, כל הבית השתנה, הילדים נרגעו. ואת אמרת לי שאין טיפול בלי להכניס את השם לשם. מה, זה צריך להתחיל בכלל בקדוש ברוך הוא, וכמובן, גם לשאוף אליו, תסבירי. תראי... -אי אפשר לטפל בנפש

בלי להכניס את הקב"ה לשם? -אפשר לטפל בנפש בלי להכניס את הקב"ה לשם, בטח שאפשר. אני אומרת שאין שלמות, חוויית שלמות בנפש, בלי להכניס את הקב"ה לשם, כי אם התקווה שלנו תהיה שאנחנו נושיע את עצמנו ונתחבר לכוח ו"כוחי ועוצם ידי", זה לא יעבוד. ה"כוחי ועוצם ידי" היחיד הוא "השכל וידוע אותי". זאת הנקודה שאת יכולה להגיד "בזאת יתהלל המתהלל", כך אומר דוד המלך. שאת מגיעה למקום שאת מבינה שאין לך כוח שהוא מנותק מבורא עולם, שהכוח שלך הוא כוח גדול, אבל הוא מבורא עולם, הוא לא שלך, ובעצם הבחירה שלך לממש אותו בעולם היא הכוח האמיתי, הבחירה. ומה שעוד את אומרת, שהרבה פעמים הרעשים של החיים נורא נורא... מאוד מפריעים לנו

לשמוע את הקול הזה. נכון. -וצריך להבין את זה, זה טריקי כזה. זה נשמע פשוט, אבל זה נורא מורכב בחיים, לדעת שאתה שומע קולות שהם רעשים ולא את הקול האמיתי, לא את הקול הפנימי ולא את הקול של ריבונו של עולם. -ממש ככה. -איך עושים את זה? את יודעת, אני רוצה להגיד לך משהו, זה נורא נורא מעניין הדבר הזה, שהרעשים בחיים הם מפריעים לנו, אבל הם בעצם מגלים לנו את נקודות הכוח הכי מרכזיות שלנו, כי למה הם מפריעים לנו? כי הם רוצים להפריע דווקא בנקודת הכוח המסוימת הזאת. זאת אומרת שאם אני אעצור ואתבונן, איפה הרעשים מפריעים לי ואיך אני נותנת להם להפריע לי, בעצם זכיתי בשני דברים, אחד, הבנתי שיש פה דיבור עם בורא עולם,

שהוא מגלה לי את נקודת הכוח שלי, ודבר שני, שאני יכולה להפוך את הרעשים האלה לטובתי. זאת אומרת שלא רק שאני לא אפול בגלל שהם מפריעים לי, אלא בזכותם אני אגלה את הכוח שלי, ואני אבחר, אני אגלה את נקודת הבחירה הכי חזקה שלי, שבעצם בשביל זה באנו לעולם, בשביל לגלות את הכוח. -וזה מתחבר לי לעוד אבן יסוד בלימודים פה, בבית הספר "שיח הלב", שהעבודה שלנו את השם והמציאה של הקול הפנימי שלנו חייבות לעבור דרך המקומות הכואבים שלנו. -לגמרי. למה, למה חייבים לעבור שם? -לגמרי. זה חוק כזה. יש חוק רוחני, שקליפה קדמה לפרי. זה כמו שאני אגיד לך מה, נגיד למשל, אם את אוחזת... נגיד למשל, פומלה. את אוהבת פומלה? -כן. -כן? נגיד

שאת אוחזת פומלה בידיים, את לא יכולה להגיע לפרי בלי שאת... -הקליפה שמה עבה, חבל על הזמן. -עבה. בלי שאת חותכת את הקליפה ומסירה אותה, את לא תגיעי לפרי, ובעצם הקליפה מגלה שיש פה פרי. כי כשאת הולכת בשוק, כן, את מסתובבת בשוק ואת רואה פומלה, את באמת רואה פומלה? -רואים את הקליפה. את רואה קליפה של פומלה, אבל מה את אומרת לעצמך? "יש פה פומלה". אני רוצה שכל התלמידות שלי, והייתי שואפת שכל עם ישראל, כשנראה קליפה, נגיד: "וואו, יש פה פרי, יש פה פרי". יש לי קושי עם בעלי? יש פה פרי. יש לי קושי עם הילדים שלי? יש פה פרי. יש לי קושי עם ההורים שלי? יש פה פרי. ואני אחפש את הפרי דרך הקליפה, כי הקליפה היא בדיוק מעידה

על הפרי. ולכן אנחנו חייבים לעבור, רבנו אומר את זה בתורה כ"ה ב"ליקוטי מוהר"ן", שחייבים לעבור "דרך אלו הדמיונות". למה חייבים את הקליפות, סיגל? תראי, הקליפה שומרת על הפרי. נגיד למשל, אם עכשיו נקלף תפוח ונשאיר אותו ככה, בלי הקליפה שלו, הוא מייד ישחיר, נכון? הקליפה היא שומרת על הפרי כל עוד לא הגענו לגלות אותו, וההתמודדות שלנו עם הקליפה היא זו שעוזרת לנו לגלות אותו, ההתמודדות שלנו עם הקושי... -כאילו הדרך היא ההתמודדות עם הקליפה. כן, הדרך היא התמודדות עם הקליפה, במטרה להגיע לפרי, הקליפה לא משנה באמת. היא רק מובילה אותנו לפרי. היא חשובה בדרך, אבל היא לא התכלית, היא לא העיקר. -היא מסמנת לנו אולי אפילו

את הדרך? היא אפילו מסמנת לנו את הדרך. נגיד למשל, יש לי תלמידה שסיפרה שמערכת היחסים שלה עם בעלה היא מערכת קשה. הם חיים אחד ליד השני. היא אישה מאוד טובה, היא נותנת לו כל מה שהוא רוצה. דבר אחד היא לא נותנת לו, את עצמה, ובעלה מרגיש את זה, ויש אווירה של ניכור טיפה ומלחמתיות בבית. כשהיא הבינה את הדבר הזה, מה עומד מאחורי "אני לא אתן לך את עצמי", והפחד שלה שאם היא תגלה את עצמה אז הוא ישתמש בה באופן שלא רואה את המיוחדות שלה, כשהיא הבינה את הדבר הזה והיא הבינה שהיא יכולה להיות מיוחדת, וגם אם הוא לא רואה את זה, היא עדיין מיוחדת, היא נותנת לו את עצמה. היא שמה, היא חברה. הבית, האווירה בבית השתנתה לגמרי,

וזה אותו דבר גם עם הילדים, עם ההורים. ואני מניחה שמאותה סיבה, אחד הדברים, לפחות בעיניי, שמיוחדים בבית הספר הזה, זה העובדה שכל מי שלומדת כאן גם עוברת טיפול אצלך. וזה באמת דבר מדהים, שלא רק נותנים כלים ונראה מה הן יצליחו לעשות איתם או לא, עוזרים לאישה לעבור את התהליך באמת בעצמה, לעבור אותו על אמת. כן. אף אחת לא יכולה לתת לשנייה משהו, אם אין לה עצמה את הדבר הזה. זאת אומרת שאם אני רוצה לתת למישהי אמת, אני אצטרך להתקרב לאמת שלי. עיקר הסיבה שהתלמידות שלי מגיעות קודם כול, ואני חושבת שזו הסיבה הכי נכונה והכי אמיתית, היא בשביל עצמן. הן עוברות תהליך, משתנים הבתים ממש. הבעלים שלהן שואלים אם הם יכולים

לבוא ללמוד גם. הם רואים ממש שינוי מהותי ביום-יומיות שלה. היום-יום משתנה. אני תמיד שואלת אותה "מה בעלך אומר?" אני רוצה לראות שהיום-יום שלה השתנה. יש לנו מבחן התוצאות, כשמבחן התוצאות מעיד על שינוי יום-יומי בקשר הבין-אישי הישיר בין האנשים שקרובים אלינו, סימן שקרה שינוי אמיתי אמיתי, עמוק בפנים. למשל, אני אספר לך סיפור על... אחת התלמידות שלי סיפרה שכשהיא הולכת ברחוב ומעירים לה, עם עגלה, היא הולכת עם העגלה עם הילדה שלה, ומעירים לה שהילדה כמעט נופלת, השמיכה לא מיושרת, זה תמיד היה מאוד מאוד מרגיז אותה. היא הייתה תמיד נחמדה, הייתה אומרת "תודה רבה", אבל בפנים היא הייתה מאוד מאוד כועסת מזה, היא לא הייתה

מראה, והיא אומרת "את יודעת מתי הרגשתי שקרה שינוי בחיים שלי? "כשהעירו לי ואמרתי 'איזה טובי לב, הם רוצים לעזור לי'. "הפירוש הפנימי שלי השתנה". ואז היא ראתה שבאמת נעשה שינוי פנימי. שינוי פנימי, ולכן הן צריכות לעבור את החוויה הטיפולית של עצמן. הן לא כולן באות אליי. יש לי הרבה בוגרות מצוינות ממש, שהן עושות חיל. אנחנו נמצאות בקליניקה שלך, שהיא באמת כל כך נעימה ורק היא פותחת את הלב, יש מקרה מיוחד שלעולם לא תשכחי אותו? תראי, יש הרבה מקרים, ומשנה לשנה הם כל כך מתחדשים, שאת כבר לא זוכרת מה היה בשנים הקודמות, פנינו קדימה, אבל יש מקרה ככה, את יודעת, מהתקופה האחרונה, שמאוד מאוד משמח אותי ותמיד אני אומרת:

"ריבונו של עולם, איזה יופי". מישהי שסיפרה לי שממש היו לה יחסים מאוד מאוד קשים עם בעלה. היא הייתה כל כך מקווה שהוא יבוא מאוחר, שהיא כבר תישן, שהיא לא תראה אותו, רק רוצה להתרחק ממנו, והכול היה כל כך מכביד וקשה. ילדים קטנים בבית, זה קשה. היום היא הגיעה למצב שהיא אמרה, "אני קיבלתי את בעלי במתנה", הוא חבר חיים שלה. -וואו. -ממש קרבה אמיתית. וזה נגע בך. -ובעלה אומר: "אני צריך עכשיו להשתנות "בדיוק בקצב שאת משתנה". זה מאוד נגע בי, כן. ויש מקרה שאת מרגישה, אני לא יודעת אם זה בלקסיקון, אבל תקני אותי אם אני טועה, שנכשלת, שהטיפול נכשל, שזה לא הצליח, שהיה שם פספוס, שדברים היו יכולים להיות אחרת? -בטח, בטח.

תמיד יש פספוסים. יחסית, ברוך השם, לחיבור ולצמיחה ולגדילה, הפספוסים הם מעטים, ויחד עם זה, הם שם ואפשר ללמוד מהם וכדאי ללמוד מהם. תראי, לא תמיד יש מוכנות מצד המטופלת, לא תמיד יש מוחין בהירים מצד המטפלת. זה בסדר גמור, גם זה מהשמיים. אם יש רצון, אפשר להתגבר על זה, אם אין רצון, בסדר, ממשיכים הלאה. חלק מהאני מאמין ביהדות, ובטח כאן, זה שהקב"ה לא מזמן לנו סתם דברים. את מרגישה עם כל סיפור שמגיע לקליניקה, את שואלת את עצמך: למה הקב"ה הביא לי את הסיפור הזה? מה הוא רצה להגיד לי? לא איתה, אבל אחר כך, כשנסגרת הדלת, את עושה איתך את חשבון הנפש הקטנטן הזה? אני אספר לך קוריוז ממש מדהים. היה איזה בוקר אחד שנסעתי

לשמואל הנביא, והייתה לי ככה התבודדות. יש לנו שיטה כזאת של התבודדות המטפל, של ממש לעבור תהליך טיפולי פנימי בינך לבינך, בינך לבין בורא עולם, וראיתי כל מיני דימויים שאנחנו משתמשים בגשטלט היהודי, וממש השתמשתי בכל מיני דימויים, הייתה התבודדות מאוד מאוד טובה, ורצתי מהר לקליניקה. הייתה לי מטופלת שהייתה צריכה להגיע, וכשהיא הגיעה, אני אומרת לך, אפרת, היא פשוט דיברה את אותם דימויים שאני דיברתי לפני רגע בהתבודדות שלי. היא פשוט הציפה אותם. זה נורא נורא מדהים, איך הכול אחד. את מטופלת של בורא עולם והוא משתמש בך בשביל לטפל בה, אבל באמת כולנו במסע. בהחלט יש חיבור מאוד מדויק... -ואת מרגישה שהסיפורים לא מגיעים

אלייך במקרה. לגמרי, לגמרי. -זאת אומרת, יש סיבה למה הסיפור הזה והזה מגיע אלייך, ולמה דווקא עכשיו ולמה בשנה שעברה הגיע סיפור אחר. לגמרי. תראי, מי שמקבלת הרבה מטופלות, אז לא כולן, כולן, כולן נוגעות בנבכים הכי... אבל תמיד תהיה אחת או שתיים שידברו ממש את הנושא של החיים שלך כרגע. זה מאוד מאוד מדהים. את מקבלת מתנה על הדרך. והן יוצאות מכאן עם חיוך, ככה, מי שנכנסת לכאן? הן יוצאות מכאן עם תחושת הקלה ועם תחושת אמת, לאו דווקא תמיד עם חיוך כזה, את יודעת. -אני רואה כאן את חבילת הטישו, אז בגלל זה אני שואלת על החיוך דווקא. את יודעת משהו מאוד מעניין, שהאמת, גם אם היא כואבת, היא מאוד משחררת, מאוד. אז הרבה

פעמים הן יכולות להגיד משפטים מאוד מאוד... לכאורה, היית אומרת שהן ירגישו רגשות קשים מהמשפטים האלה. את שואלת אותה "מה את מרגישה?" משפטים שמבארים את האמת הפנימית שלה. והיא אומרת לך "אני מרגישה הקלה, "אני מרגישה שממש ירד ממני כובד מאוד מאוד מעיק". וזה מאוד מפליא אותי. תראי, אני למדתי... כל השיטה הזאת התפתחה מהקליניקה. המטופלות שלי הן בעצם המורות שלי. מהן למדתי, מהן היה דיבור עם בורא עולם והתפתח מה שהתפתח. ובאמת אני רואה שהכוח של האמת הוא אדיר. לרוב אנחנו פוחדות לגעת באמת שהיא לא נעימה. אנחנו חושבות שמייד אנחנו צריכות לתקן אותה. אפילו נגיד, משפטים שהם קשים ביחסים ביני לבין בורא עולם, ביני לבין

בעלי, ביני לבין ההורים שלי. אנחנו פוחדות לגעת בדבר הזה ואנחנו נמנעות. ובאמת, כשיש לנו אומץ להגיד את האמת ולקחת אחריות מלאה על המקום הזה, עם ידיעה ברורה שזו קליפה וזה לא הפרי, קורה שם משהו מהותי, ואז את באמת חווה שחרור אמיתי, ולא מאמץ להשתחרר. את לא צריכה להחזיק חזק כל הזמן. כמו שדיברנו על המשל עם ההגה. נגיד, את נוהגת וההגה מושך שמאלה, את יכולה למשוך ימינה, את יכולה למשוך ימינה לאורך שעתיים של נסיעה, שלוש שעות נסיעה... את תתעייפי, בסוף את תתעייפי, אבל אם את מוכנה להיכנס מתחת למנוע, להתלכלך קצת מהגריז, לא נורא, ולשנות שמה את הכיוון של הגלגלים, לעשות כיוון פרונט, כיוון פנימי, ההגה כבר לא ימשוך

שמאלה והחיים הופכים להיות הרבה יותר מתוקים. וזה קצת כואב וקצת מפחיד, אבל עם תמיכה אמיתית, כשהמטפלת באמת מאמינה שאת מסוגלת ושבסופו של דבר, המטרה שלנו היא למצוא פה יהלומים ענקיים, מיוחדים, רק לך, קורה שם משהו ש... תשמעי, התוצאות מדברות בעד עצמן. כל שנה נפתחת עוד שנה ועוד שנה, והרוב זה מפה לאוזן. זה פשוט משנה חיים אמיתי. יש עוד משהו, סיגל, שאת עושה, את עובדת עם נערות בסיכון, שאני חייבת להגיד שזה ממש תפס אותי. עבדתי עם נערות בסיכון, יחד עם חצרוני שנים. זו הייתה פשוט תקופה מרתקת. נשמות מיוחדות. אני מאוהבת בהן. -ספרי, ספרי מה היה שם. כי את יודעת, לעבוד איתן זה המבחן האמיתי. -אני מזדהה איתן...

-סליחה שאני אומרת. אה, כן? -אני מזדהה עם החיפוש, עם חוסר הפשרה... -בעיטה, גם עם הבעיטה? תראי, בעיטה... אני אגיד לך את האמת... -לא ראית. -שאלו אותי "איך זה שאת יכולה לשמוע "כל כך המון צרות כל היום?" אני אומרת להם, את יודעת, התשובה היא, אני לא שומעת צרות, אני שומעת גאולה. כגודל הבעיטה, אני שומעת את גודל הגאולה. כשאני שומעת שהן בועטות, אני מבינה שהגאולה בעצם היא עוצמה פנימית אדירה. אלה נשמות מאוד מאוד מיוחדות. כמובן שהן הסתבכו. שיחקו באש, נשרפו... -איך עוזרים לנשמות כאלה לצאת מהסיבוך הכל כך גדול של החיים? -קודם כול, עוזרים להן להבין שהן טובות. שהחיפוש הזה הוא טוב. אולי לא חיפוש במקום הנכון, אולי

לא חיפוש באופן הנכון, אבל המהות שלו, המניע, הוא טוב, ואת תתפלאי לראות כמה הן לא מאמינות שהן טובות. יש משהו מטעה במחוספסות החיצונית שלהן. הן מטעות את עצמן. הן חושבות שבגלל שהן הגיעו לאן שהן הגיעו והן מסתובבות עם בחורים וסמים הרבה פעמים מעורבים שמה, והרבה מחשבות של כפירה וכעס על בורא עולם, אז הן מטעות את עצמן והן חושבות שהן רעות, אבל בעצם, המטרה שלנו היא לעזור להן לגלות שכל מה שהן מחפשות, הן מחפשות את הנשמה שלהן, הן מחפשות את הטוב שבהן, הן מחפשות את התכלית, הן מחפשות את המסע האישי שלהן. הן טעו בדרך. אז מה? כולנו טועים. אפשר לחזור. ואני אגיד לך, אפשר לחזור מהפך להפך, 180 מעלות. בשנייה. השנייה

הזאת לוקחת הרבה הכנות, אבל אפשר להתהפך, וראינו הצלחה גדולה. זה מה שרציתי לשאול, כמה הצלחה יש לדיבור כזה עם הבנות האלה? -ראינו עם הנוער בסיכון? הצלחה עצומה, הצלחה עצומה. -מדהים, שזה באמת... התחתנו, בנו בתים, בעלים... -התיישרו בחיים, התיישרו? -התיישרו. אנחנו מדברות הרבה על נשים, על תלמידות, על נערות עכשיו דיברנו. אני רוצה לדבר קצת על נשים, על העוצמה של הנשים. אמרת לי ככה בשיחה מוקדמת שלנו, שעוצמה של אישה היא להנהיג בלי מאבקים. תסבירי. -כן. תראי, בית יהודי זה בעצם... כמו שני מנהיגים, אבא ואימא, כמו שני מנהיגים, וכל אחד יש לו את סגנון ההנהגה שלו. לבעל יש את סגנון ההנהגה החוצה ולאישה יש סגנון

הנהגה... ההנהגה שלה היא מתבטאת בתוך הבית. בעצם לרומם את הנפשות, להפוך את בעלה ל... להביא אותו לממש את כל הכוחות שנמצאים בו, לממש את הכוחות שנמצאים בה, לממש את הכוחות שנמצאים בילדים. הכוח של אישה זה היכולת שלה לזהות את תנועות הנפש הכי פנימיות, את הרגשות, את הרצונות, את המהות הפנימית של הבעל שלה, של הילדים שלה, ויש לה כוח לעזור לו לממש אותם, לממש את עצמה, להפריח. אישה היא אדמה, היא אימא אדמה. היא מפריחה, כל מה שנשתל באדמה יפרח ויצא פרי ו... להכניס זרע קטן, עוד כזה, את יודעת, שלא מכיר את עצמו בכלל, והיא תעזור לו להוציא מעצמו פירות אינסופיים. -ובלי מאבק, זה היה החידוש בשבילי. -ובלי מאבק. זאת

אומרת, לא בכפייה, לא ברודנות, אפילו אולי, הייתי אומרת, לא בסמכותיות יתר. אפילו לא בסמכותיות, כמו שאנחנו רואים עם אשתו של און בן פלת, שעליה נאמר "חוכמת נשים". ככה בעצם משלי אומר, "חוכמת נשים בנתה ביתה", שהיא ידעה לדבר איתו באופן שהוא לא... זה לא ראש בראש. אנחנו לא נכנסים ראש בראש, אנחנו חברים. לאישה יש כוח להיות חברה טובה של בעלה ובלי מאבק בכלל, בלי מלחמה על המקום, בלי "אתה לוקח לי, אני לוקחת לך", "אתה על חשבוני, אני על חשבונך", אין את הדבר הזה בכלל. אנחנו ביחד. את סיפרת לי שאת בית הספר הקמת אחרי שהילדים קצת גדלו, אבל מטפלת את היית תמיד, גם עם התינוקות הקטנים בבית. איך זה מסתדר, אימהות

וקריירה? -מאוד מסתדר. אני חושבת שילד מאוד רוצה להעריץ את אימא שלו ולהרגיש מחובר למה שהיא עושה, למסר שלה בחיים, לקבל ממנה משהו. אני חושבת שזה ממש יכול להסתדר. כשהוא רואה שאימא שלו חיה חיים אמיתיים ושהיא לא מתוסכלת, היא לא בבית... מחכה לרגע שהוא יגדל כבר ויצא מהבית. ומה עם נקיפות המצפון, ש"אני לא כל הזמן עם הילד", ואת יודעת, במקרה כזה צריך הרבה עזרה מבחוץ, ובאמת נשאר לך זמן איכות מאוד מצומצם עם הילדים. נכון. -בטח אם יש הרבה ילדים. מה את אומרת לתלמידות שלך על זה? אני אומרת שזמן איכות, כשאת באמת באמת שם ואת באמת עם הילד ואת באמת רואה אותו, הוא לא צריך ממך הרבה. הוא מעריץ אותך, הוא אוהב אותך, הוא

יודע שאת שם. את יכולה למצוא זמן איכות איתו ולתת לו את כל מה שהוא צריך, מאשר ליזום מלא מלא שעות, ורק, את יודעת... ולפעמים הקריירה, במירכאות, או יש כאלה שיקראו לזה השליחות, העבודה, לפעמים זו הפרנסה, גוזלת ממך גם את שעות הבישול והכביסה, ולפעמים הבית מאוד רוצה שיהיה בישול טוב, שתהיה כביסה נעימה, והרבה. איך שוזרים את זה ביחד? איך עושים את זה ביחד? תראי, אני אגיד לך מה, יש תקופות בחיים שאישה לא יכולה לעזוב את הבית הרבה, וזה מהשמיים וזה מדויק וזה לא נכון שהיא תעזוב את הבית הרבה. הבית הוא קודם כול, הילדים הם... את אימא שלהם, את אחת, ובשביל אחרים את... הם יכולים ללכת לעוד הרבה אנשים. כאילו, אפשר

להחליף אותך. אז יש תקופות שאת צריכה להגיד: אוקיי, אני פה, אני לא לגמרי מוותרת עליי, אני לא מוותרת, אני מוכנה להיות כאן עם הילדים שלי ולבנות את עצמי כמה שיש לי זמן, ביני לביני, ביני לבין בוראי, והילדים יקבלו מזה הרבה. וכשמגיע הזמן הנכון והגיע הזמן הפריצה והילדים, ברוך השם, מסתדרים, והם ראו אימא שמעריכה את עצמה, שחיה את החיים באמת, הם יקבלו המון, וגם הם בעצמם יעשו... יהפכו את החיים שלהם לחיים משמעותיים. אז אני לא אומרת, כשהילדים בבית את לא יכולה עכשיו להקים פרויקטים ובתי ספר. אם היו לי 12 ילדים, לא הייתי פותחת את בית הספר הזה. אני מאמינה שלא. אבל כל אחת מקבלת את מה שנכון לה, מדויק לה. שנים עשר

ילדים זה דבר נפלא, ילד אחד זה דבר נפלא. את זורמת עם החיים שלך. אני מאמינה שאפשר לעשות את זה, וגם להיות אמיתית, מה נכון, מה לא נכון, בכל רגע בחיים. יש לי שני ילדים ביולוגיים... נדבר על זה, והמון תלמידות, כן, תכף נדבר על זה... -ומאות ילדות לא ביולוגיות. אני לא אימא שלהן, יש אימא רק אחת, אבל אני אוהבת אותן, מלווה אותן. ללא ספק שזה לוקח את היום-יום שלנו. בעלי מאוד מאוד תומך, הוא מאוד חלק. אנחנו עושים את המסע ביחד, וגם כשהילדים היו קטנים והיו בבית, הם היו שותפים. בעצם כולנו היינו במסע של לעזור לעם ישראל, ולעשות את המסע האישי שלנו. כולנו ביחד במסע הזה. זה לא שמישהו עוזר למישהו, אנחנו עוזרים אחד

לשני, כל אחד בתפקיד שלו. והדימוי הזה של נשיות, שהיא משהו יותר עדין ואצילי אולי, לעומת נשים שהן מאוד עוצמתיות... אני רואה כאן בחדר כמה כאלה, יותר מאחת. איך את מסבירה את זה, זה מסתדר, זה הולך ביחד? עוצמה עם נשיות, איך את רואה את זה ביחד? אני חושבת שהעוצמה הנשית היא מאוד מאוד נשית והיא מאוד עוצמתית. ובעל שיש לו אישה שהיא מגלה את העוצמות שלה, הוא מרגיש שהוא זכה, כי היא מכניסה חיים הביתה, היא בשבילו. זו עוצמה שהיא בשבילו והיא מאוד נשית. היא יודעת לעטוף, היא יודעת לחזק, היא יודעת להנהיג, אבל להנהיג לטובתו, לא נגדו, לא על חשבונו. היא מאחוריו ומנהיגה את הבית. היא נותנת לו את הקרקע לפרוץ החוצה, אין

דבר יפה מזה. וגם יש נשים שהן מאוד מאוד עדינות. לא כל אישה צריכה להיות מאוד מאוד עוצמתית. כל אישה והתפקיד שלה. יש נשים שהן מאוד מאוד עוצמתיות והן מאוד שקטות. לא תשמעי אותן. אבל בלעדיהן אי אפשר. היא אימא בבית. העוצמה מתגלה בחיבור של האישה אל הפנימיות שלה, שהיא אוהבת את עצמה, שהיא מכירה את עצמה, שהיא חיה טוב, שהיא שמחה בכוחות שלה, שהיא יודעת גם לעבור ממדרגה למדרגה. היא לא נתקלת בהאשמות חיצוניות, היא לא נעצרת על ידי מלחמתיות או על ידי ייאוש. היא יודעת לנבוע, זאת עוצמה. עוצמה זו נביעה, זו לא עוצמה שיש לה... זה לא "כוחי ועוצם ידי", זו עוצמה של חיבור לבורא עולם. זו עוצמה של הרגע, עוצמה של להיות,

להסכים להיות מה שהשם יתברך עשה אותי. והזכרנו כבר שיש לכם שני ילדים, ברוך השם, שנולדו באופן טבעי. תהית פעם למה הקב"ה נתן לכם... אני לא רוצה להגיד "רק" שני ילדים, כי כל ילד הוא עולם ומלואו. אני כל כך לא אוהבת את המילה "רק" ליד מספרים של ילדים. -כל אחד שווה עשרה. אבל שלא נתן עוד, נקרא לזה ככה, עוד מהטוב הזה? -בטח שתהיתי, כמובן, וכמובן שרציתי יותר, אבל אני מבינה שהקב"ה מאוד מדויק. היום בדיעבד, אני אגיד לך את האמת, אני מאוד מאוד שמחה. ברוך השם, יש לנו את החלק של הילדים ואנחנו רואים נחת, ברוך השם, ויש לנו את ה... כל אחד מאיתנו, יש לו תפקיד. בעלי נוסע בכל העולם, משמח יהודים, מעורר אותם. אני מסורה גם

לעזור לעם ישראל. משתדלת, אני עושה את התפקיד שלי. ו... מדויק, הכול מדויק, ושמח, ברוך השם, טוב. כבר הזכרנו קודם שכתבת ספר, ואת עכשיו באמת ממש בשלהי ספר נוסף שתוציאו בקרוב, על שיטת אבחון מאוד מיוחדת שאת פיתחת. הספר שכבר הוצאת, ספר מאוד חזק בשם "חיפוש", את לפעמים חושבת, אולי מישהי תמצא את הספר הזה כמו שאת מצאת את "ליקוטי מוהר"ן", וזה ככה יהפוך לה את החיים? את מכירה מישהי כזאת? -אני מכירה. כן? -כן, אני מכירה. -נשים שממש זה פתח להן את העיניים ליהדות, לנפש, לבריאות הנפשית? -כן. אני שמעתי המון עדויות ממש ממש חזקות, שנשים אמרו לי: "תשמעי, אני הרגשתי שהספר הזה קרא לי "ושינה לי את ההתבודדות והחיפוש

הפנימי שלי הפך להרבה יותר מדויק, "יותר מסודר", הרבה הגיעו ללמוד, רצו יותר. אולי יום אחד מישהי תגיד שהיא חלמה... -על הספר "חיפוש"? וואו, זה באמת יהיה... -וזו באמת תהיה סגירת מעגל. -זו נחת. זה יהיה, מה שנקרא, אני אביא בונוס להשם יתברך. הנה, עשיתי מה שרצית, נגעתי בנשמות ישראל. סיגל, אנחנו מאחלים לך, בעזרת השם, עוד הרבה שנים... אמן. -של עשייה כל כך משמעותית, ולחיות את השליחות. תודה רבה. באהבה, תודה רבה לך, אפרת.