ג'ולי יוכבד בן ממן, במגמתה כיוצרת קולנוע מצליחה מוצאת ראשית כאם וסבתא ומנהיגה קהילתית בישראל.

שלום לכולם! ברוכים הבאים שוב. אני חיה ביסקר וזאת התוכנית "חובקות עולם", המרחב הזה בספרדית של הארגון היהודי הגדול ביותר שמגיע למיליוני אנשים בכל קצוות העולם, ונותן לנו את ההזדמנות לחבר את אמריקה הלטינית עם הלב של ישראל. אלו סיפוריהן של נשים מעוררות השראה, מנהיגות, נשים שהותירו חותם במסלול חייהן והיום הן כאן, מלוות אותנו ותורמות לחיינו. "חובקות עולם" חיה ביסקר היום אני מתרגשת מאוד כי יש לי את העונג להיות עם אישה, שהיא אימא, אישה, יהודייה גאה, מומחית לתקשורת המונים, מאמנת מקצועית, יוצרת סרטים, וגם מפיקת טלוויזיה, שמציגה לנו מסע חיים מדהים, ויש לי העונג להודות לך. יוכבד ג'ולי בן ממן. תודה שבאת

אלינו. תודה שהזמנת אותי. לעונג גדול הוא לארח אותך כאן. זאת זכות עבורי, באמת. ובכן, מוונצואלה לישראל, עברת מסלול שלם, אני חושבת שעברת גם במדינות אחרות, בפנמה... וחיים, יותר מ-20 שנות ניסיון, אבל מה שמשך את תשומת ליבי במיוחד בסיפור שלך הוא כשאת אומרת: "כיוצרת קולנוע ומפיקה טלוויזיה, הסרט הטוב ביותר בחיי היה להיות אימא". ספרי לנו, איך זה, ג'ולי? טוב, אני רוצה להתחיל בילדותי. כשהייתי ילדה, תמיד שיחקתי עם ברביות באותה תקופה, ותמיד תכננתי כיצד יהיו חיי, איך ייראו חיי כשאגדל, כשאקים את המשפחה שלי. הוריי התגרשו כשהייתי בת 11, אבל תמיד, בילדותי, שיחקתי שאנחנו משפחה שבה עשינו דברים באופן הטוב ביותר

שאפשר, בשמחה, עם תקשורת. ותודה לאל, תמיד חיפשתי את הסיבה לכול. למה קיבלתי את המשפחה הזאת ולא משפחה אחרת? למה נולדתי במרקאיבו? זו הייתה עיירה, שלא הייתה בה קהילה גדולה. למה נולדתי יהודייה? אלו הם היסודות של תחילת החיים שלי. מאז שהייתי קטנה שאלתי את עצמי את זה. ותמיד חלמתי להיות אימא, תמיד חלמתי לפתח קריירה ולהיות אימא, אבל לא ידעתי איך. ואני חושבת שבמסע החזרה בתשובה שלי, שאני מתארת לעצמי שנשוחח קצת על כך, הבנתי לאט לאט שזה תהליך שנלמד, שהוא לא מגיע מעצמו, אלא זאת עבודה אישית יומיומית. בזמנו, בתור ילדה, לא הבנתי את זה. אבל אני מאמינה שהנישואים והילדים מלמדים אותך, אם את מוכנה, דברים רבים כל כך

שאפשר לשפר בחיים שלנו. הם המורים הטובים ביותר שיש. וזה הפרויקט הטוב ביותר שהיה לי. כלומר, מגיל צעיר מאוד ידעת מה המטרה שלך. כן, כשאימא שלי לקחה אותנו לחופשות רבות והיינו ארבעה ילדים. נסענו למיאמי ופתאום היא אמרה, "טוב, שכל אחד יזמין חבר." ופתאום היינו שמונה או שבעה. אמרתי לעצמי: "אני אוהבת משפחות גדולות". עדיין לא חשבתי שאהיה דתייה, לא הבנתי כלום מזה, אבל אהבתי את הבלגן, כך אנחנו אומרים כאן בעברית, כל התנועה, השמחה, גם המריבות. הצלחתי להתמודד עם המריבות. אהבתי את זה, אהבתי את המהומה, כן. טוב. נולדת בוונצואלה, כפי שסיפרת לנו, גדלת במשפחה יהודית מסורתית מוונצואלה, והחלטת ללמוד תקשורת המונים.

למה התחלת ללמוד תקשורת המונים? זאת שאלה טובה מאוד. נולדתי בוונצואלה, במרקאיבו, ואז נסעתי לבירה, לקראקס. בגיל 16 סיימתי את הלימודים, אימי הכניסה אותי לבית הספר בגיל קטן, ואימי וארבעתנו עברנו לקראקס. ובקראקס התחלתי ללמוד תקשורת המונים. למה בחרתי בזה? כי תמיד חשבתי, אחרי שגם עברתי מבדקים באיזו קריירה אני מעוניינת, שאני רוצה לעשות משהו בעולם הזה, להשאיר מסר. וחשבתי שדרך הקולנוע, בסרטים, כל הבמאים, כל הכותבים השאירו חותם מאחוריהם. ואני אמרתי, שגם אני רוצה להשאיר חותם בעולם הזה, להשאיר סרט טוב. ובאותו הזמן, במקביל, פתאום נפתחו בפניי חיי קהילה מלאים ושלמים בקראקס. למשל, במרקאיבו אם היינו צריכים

להכין ריקוד כדי לייצג את הקהילה, ואני ידעתי בלט, השנייה ידעה משהו אחר, וכך בנינו את זה. כשהיו צריכים רקדניות, בחרו כמה בנות שידעו לרקוד ואז הרכיבו משהו להציג על הבמה. כאן היו ריקודים ישראליים, היה סניף של "מכבי צעיר", היו שם תנועות נוער, של צעירים, של סטודנטים באוניברסיטה, בית ספר למדריכים. כל מה שאפשר לדמיין. ולכן בזמן שלמדתי לתואר, הייתי מעורבת יותר בקהילה. במקביל, הפכתי למתנדבת. התנדבתי בכל תחום. למה? כי הרגשתי שלמרות שכל זה סיפק אותי, הייתי זקוקה למשהו נוסף, ולא הבנתי מה. ושם התחילה הדרך שלי לחזרה בתשובה. אבל קודם אני גם רוצה לספר לך שתמיד הרגשתי, מאז שהייתי ילדה, קצת פחדתי מהמוות. סבתא

שלי, שהייתה אדם... סבא וסבתא שלי היו קרובים אליי מאוד, כל חיי, פתאום יום אחד עצרתי ואמרתי: "וואו". כשסבתא שלי מתה בשנתה, והייתי ילדה בת שמונה בערך. ועברתי טיפול פסיכולוגי, כי אימי לא ידעה מה לעשות איתי בהקשר הזה. ואז זה היה כמו משהו במקביל. חיפוש אחר משהו. היו לי פחדים מסוימים שאף פסיכולוג לא יכול לעזור לי בהם. פסיכולוג ילדים וכדומה. ואז חשבתי להתחיל ללמוד תקשורת המונים. הלימודים התקיימו אחר הצוהריים, הבקרים שלי היו פנויים. התחלתי לפעול במסגרת הקהילה, כי הריקודים הישראליים נערכו בלילה. יש פעילויות שהתקיימו בשבת וכו'. והיה שיעור תורה של חב"ד, שהעבירו מתי יעקובוביץ' וחיה פרמן, שהיו שליחי חב"ד

שם, ובאתי לשיעורים. הייתי אז ילדה בת 17 וכל היתר היו נשים נשואות. הם עסקו בפרשת השבוע, בתוכן פרשת התורה באותו שבוע. והתחלתי לראות שאני אוהבת את זה. ואיפה יש עוד? אין עוד? והתחלתי לקרוא קצת. השאילו לי ספרים. אני זוכרת שנסעתי לפסטיבל סרטים בקובה ואמרתי למתי, מתי, תן ​​לי לקחת משהו שקשור לחב"ד לקובה. אז הוא נתן לי המון חנוכיות וחילקתי אותן, וקניתי שוקולדים. והלכתי למסיבת חנוכה קהילתית. תמיד הייתי מעורבת בפעילות קהילתית. וחשבתי שזה מספיק. אבל לא, זה אף פעם לא הספיק. וקרה משהו בבית שלי שבו כל אחד התחיל בתשובה אחרת, בזמן אחר. התקדמתי בהדרגה רבה, כי כבר ראיתי שהשבת חשובה, אבל הייתי רק בת 17, ואני

צריכה עוד להתחתן. ולא היה שום בחור דתי בסביבה. כלומר, זה נראה לא מציאותי ונוסף לכול היה לי חלום להיות יוצרת קולנוע. לפתח קריירה בתחום. לכן איך אציב לעצמי גבולות למי שאני, איך אוכל להציב גבולות עכשיו שלא אעבוד בשבת, לא אעשה את זה. לכן השינויים אצלי היו איטיים באמת, לעומת הידע שהיה לי. השינוי היה קשה מאוד בשבילי. אבל עשיתי אותו בצעדים בטוחים. בכל פעם שעשיתי צעד, זה היה בטוח. המרחב הזה אפשר לך להפוך למפיקת קולנוע וטלוויזיה רצינית. ספרי לנו קצת על המסלול הזה, במקביל לתשובה ולחיי הקהילה שלך. כי הגעת לרמות הפקת טלוויזיה וקולנוע גבוהות מאוד. תרחיבי קצת על הסיפור הזה. התחלתי כמו שכל אחד מתחיל, להיות

עוזרת. התחלתי לעבוד עם צלם בקהילה. ואז שמעו שהפקתי סרטונים, ונתנו לי את ההזדמנות לעבוד כמתמחה. אחר כך התחלתי לעבוד בחברת הפקות סרטים, גם כמתמחה, וכך התחלתי להכיר אנשים. הייתה גם מרצה באוניברסיטה שלי שחיבבה אותי מאוד. וכשסיימתי את הלימודים היא שכרה אותי לעבודה איתה. והיה לי חבר ממרקאיבו שתמיד... שגדל איתי, שעסק בתחום, והוא תמיד הציע לי להפיק. לכן עסקתי בדברים רבים בענף. בהתחלה עבדתי כשכירה במשרה קבועה עד שהבנתי שאני רוצה לעבוד כעצמאית, ולראות באיזו חברה אני משתלבת יותר, וכך הגעתי להפיק פרסומות לטלוויזיה באירופה. הפקנו לרשת "רדיו קראקס טלוויזיה", עם הבמאים הטובים ביותר. עזרתי לכתוב תסריט. עסקתי

בטרום-הפקות לסרטים קצרים. גם הפקת סרטים קצרים. הפקתי סרטים שלא צולמו בסופו של דבר אבל עבדנו עליהם. ועסקתי בכל זה. אבל הרגשתי אז שהחיים שלי התרכזו בעבודה ולא היה לי שום דבר אחר. יכולתי להיות באולפן טלוויזיה 36, כמעט 48 שעות ולא שמתי לב לזה. זה היה כמו התמכרות לעבודה. ותמיד הרגשתי שהתורה קוראת לי. כלומר, לא רציתי לעבוד בשבתות, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת. עד שבשלב מסוים הרגשתי שאני קורסת תחת הנטל. לא שמתי גבולות לחיים שלי. וזה גם הלך וגדל. והאחים שלי כבר קיימו מצוות. ורציתי להגיע לארוחות שבת, ולפעמים הייתי מאחרת והרגשתי רע עם זה, ובשבת הייתי יוצאת, ויום אחד החלטתי, כשחשבתי לעצמי, זהו, אני צריכה

להציב את הגבול, ואני רוצה לעשות זאת. השבת היא גבול לחיים. ואני משוכנעת שזה הדבר הנכון. והתחלתי לשמור שבת. הייתי צריכה להיפרד מכולם. מהעבודה שלי בווידאו, בקולנוע. אבל אלוהים מלווה אותך בכל הדרכים. והציעו לי במקביל להפיק תוכנית רדיו. ועבדתי בימי חול. תוך כדי הפקת תוכנית הרדיו, גם ניתנה לי הזדמנות, הייתי פתוחה יותר לנסות דברים אחרים. ופתאום ראיתי מודעה שמחפשים צלמים במקומות שונים בעולם עבור פרויקט של סטיבן שפילברג. לא ידעתי אם זה נכון או לא. זו הייתה מודעה קטנה מאוד. וכתבתי מכתב משמעותי. כי עדיין התנדבתי ב"יד ושם". יצרתי סרטונים עבורם. גם עבדתי בתיאטרון מרכז הקהילה היהודית ואמרתי להם שאני חושבת

שאני מועמדת טובה לתפקיד. ונצואלה היא מדינה שבה חשוב לראיין ניצולים. היו ניצולי שואה רבים במדינה. למרות שלא היו רישומים, לא הייתה רשימה גדולה של ניצולים. והם ראיינו אותי ושלחו אותי לקורס. וברוך השם, בזכות הפרויקט הזה, שליווה אותי בתשובה שלי. -ברור. כלומר, ראיינתי את האנשים. ומכל ריאיון, יצאתי מחוזקת הרבה יותר ומשוכנעת שהדרך שעשיתי נכונה. וניהלתי את הפרויקט בוונצואלה. זה היה כמו רגע שבו חיי התורה התאחדו עם החיים המקצועיים, לא? -כן. לא ייאמן, זה כאילו שיד השם לקחה אותך בדרך הישר. ואיך הסיפור הזה עם סטיבן ספילברג הסתיים? טוב, הייתה לי הזדמנות לנסוע ללוס אנג'לס כמה פעמים. כי רכזי המדינות נסעו לשם.

ותמיד הייתי עסוקה ולא הגעתי לפגישה, כי הם נתנו לנו עוד חומרים, מידע, עקבו אחרי התקדמות הפרויקט. עד שאני... אחרי שהתחתנתי, עזבתי את הפרויקט והם רצו לסגור את המשרד. אמרתי, המשרד לא ייסגר עד שהשורד האחרון יתראיין. והעברתי את זה לידי אחת המראיינות שלי, היא גם רצתה לנהל את זה. ואני חשבתי שהיא מתאימה מאוד. והוא נשארה עוד כמה חודשים, תודה לאל, וראיינה את האנשים שעוד נותרו. הם ערכו ארוחת ערב חגיגית לכל המראיינים, להודות להם על כל הפרויקט הזה. לכל הרכזים, סליחה, כל הרכזים במדינה. המראיינים היו אלפים. וכבר הייתי נשואה לבעלי. כבר גרנו כאן בישראל. והייתי בהיריון עם בתי השנייה. ואני זוכרת שאחרי האירוע

אמרו: טוב, מי שרוצה לפגוש את סטיבן ספילברג. כשסיימתי את הלימודים אמרתי, אם אעבוד עם סטיבן ספילברג, סימן שהגעתי לשיא חיי, זה יהיה השיא בחיי המקצועיים. -כמובן. ובאותו רגע, בעלי אומר לי: "לכי לשם. כל חייך רצית להגיע לכאן ולהכיר אותו". אז עמדתי... זאת אומרת, היה לי קשה, אבל עמדתי בתור ופתאום הוא רצה ללחוץ לי את היד. ואני אמרתי: "לא, זאת פאה". "וואו, עכשיו אני יודע שיש כאן אישה שחובשת פאה". כי כשהתחלתי הייתי שומרת שבת אבל עדיין לא התלבשתי בצניעות כזאת. ולאט לאט שיפרתי את החלק הזה עד שהתחתנתי. היית היחידה עם פאה. כן, היחידה. -בלוס אנג'לס. היחידה. כן. הדתייה היחידה. והייתה לנו שיחה טובה מאוד, אמרתי

לו שזה היה שווה מאוד, שאני רוצה להודות לו על ההזדמנות שהוא נתן לי. כי בכל ריאיון שזכיתי לשמוע, התחזקתי ותמיד הודיתי למראיינים שלי, סליחה, למרואיינים שלי, כלומר, זה היה סיפור, כל ריאיון היה כמו ספר פתוח. ברור. ובחיפוש הזה שלך, מאז ילדותך, אחר המשמעות, חיפוש שאפילו לא ידעת היטב מה מהותו, מה מצאת בחיים המקצועיים האלה? מה נשאר לך מהניסיון המקצועי החשוב הזה? מה נשאר לי מההתנסות הזאת עם ניצולי השואה? כמובן, כדי להגיע לרמה גבוהה כל כך, למצוא פרויקט מעניין כל כך, שהיה הישג מקצועי. כן, הרגשתי שהגעתי לפסגה, והרגשתי, למרות שתמיד היה לי ספק שאולי אני יכולה לעשות יותר. למשל, הרב שליווה אותי בתשובה שלי,

הרב מילצקי, גרשון מילצקי, במהלך כל התהליך שעברתי, שהפסקתי לעבוד בשבת, שפעלתי על פי הרשימה שלו, אמרתי לו: "רב, עכשיו אני אפסיק לעבוד בשבת, ומה יקרה?" הוא אמר לי: "יצר הרע... כלומר עכשיו ינסו אותך, הם הולכים להציע לך את המשרות הטובות ביותר, ובואי נראה אם תסכימי או תסרבי". וכך זה קרה. במקביל לפרויקט שהתחלתי בו, הראיונות מ"הקרן לתיעוד ההיסטוריה החזותית של השואה", הציעו לי, למשל, להיות המפיקה של סרט מגרמניה, שהם באו לצלם, כי ונצואלה יפה מאוד, יש בה נופים מרהיבים והיא לא הייתה יקרה כל כך. לכן הגיעו מכל העולם, מארצות הברית, לצלם בה. ועבדתי עם חברת הפקות שעסקה בכל הפרויקטים האלה. והיא אמרה לי, כבר

עבדתי איתה זמן רב, והיא אמרה לי: "ג'ולי, אבל מה? אלוהייך יסלח לך, מדובר רק בשתי שבתות, שתי שבתות שבהן תעבדי". אמרתי לה: "אילסיה, אלוהים שלי יסלח לי, אבל אני לא אסלח לעצמי, אז אני לא יכולה". והם גם ראיינו אותי לתוכנית, "חואנה האיגואנה", תוכנית לילדים, שהם צילמו שלוש תוכניות פיילוט, והיא גם אמרה לי... היא הייתה המרצה שלי, היא לימדה אותי באוניברסיטה, היא רצתה להעסיק אותי, והיא אמרה לי: "אבל למה? מדובר רק בשלושה שבועות". ואני אמרתי לה: "שלושה שבועות, אבל אני עובדת מיום ראשון עד שישי". ביום שישי אני יוצאת מהאולפן בשלוש בצוהריים ואני משאירה את העוזרים שלי, אני לא יכולה להמשיך שם. והפגנתי כך גם כוח,

להיות מסוגלת להציב גבולות. התורה, מה שהיא נתנה לי, זה הכוח הזה, היכולת להציב גבולות, לומר, זה העולם כאן, וזה העולם הפנימי שלי. וזה הכוח הכי גדול שראיתי אי פעם. הכוח הזה הוביל אותי, ואני חוזרת לשאלה הראשונה שהצגת לי, איך זה להיות אימא. אחד הדברים שלמדתי, במיוחד מהתורה, וכל מה שלמדתי בעניין חינוך ילדים הוא איך לקבוע גבולות ולתת אהבה לילדים. לקבוע גבולות ולתת אהבה לילדים. וכשאנשים שואלים אותי, לגבי בעלי ואני, אחד הדברים שעשינו במשך שנים רבות הוא לקבל אורחים רבים. אני אוהבת לארח, וזה חלק מהעיסוק בתקשורת. אני נשארת בבית ואני לא עובדת עדיין כי אני מגדלת את הילדים שלי, אבל יש לי מרחבים שבהם אני

ממשיכה לעשות את כל זה, להתחבר עם אנשים. ולהקשיב להם ולתת להם את הטוב ביותר שאני מסוגלת לתת, וזה היה דרך האוכל, הזמנת בחורים, בנים ובנות בתהליך החזרה בתשובה, זוגות צעירים, אנשים שהיו קצת בודדים. והבית שלי פתוח לכל קהל מסוג זה. והוא פתוח כבר שנים. הכרתי אנשים במסיבות. הכרתי בחורה פעם במסיבת אירוסין, זה היה מעניין. היא אמרה, "ג'ולי, את זוכרת אותי? "את חברה של אימי, את זוכרת אותי?" ואמרתי לה: "לא". והיא אמרה: "הייתי בבית שלך פעמיים בשבת. כשראיתי את שולחן השבת ההוא עם בעלך ומשפחתך, אמרתי, אני רוצה משהו כזה. ואני רוצה להגיד לך, היום יש לי ילדים רבים, ואת שימשת כהשראה עבורי." כשהיא אמרה לי את זה, זה

היה דבר גדול מאוד, דבר גדול מאוד. אבל, טוב, אני אומרת, תודה לאל שהיה לי את זה, כי באותו רגע, אספר לך, כשהגעתי לישראל, אחרי שהייתי פעילה כל כך, עבדתי, גם הייתי מעורבת בעבודה בקהילה, פתאום הגעתי לארץ לבד, בלי שפה. בלי להכיר אף אחד. ובלי שאף אחד יכיר אותך. זה כמו להתחיל מאפס, או פחות מאפס. הרגשתי דכדוך גדול מאוד. ומסיבה זו, כשהזמנתי אנשים, זה התחיל למלא את הריק הזה שבי. בת כמה היית כשהגעת לישראל? תראי, לא התחתנתי כל כך צעירה, התחתנתי בגיל 27, כי מגיל צעיר מאוד חיפשתי מישהו שירצה לחלוק איתי את הכיוון הזה של קיום שבת. למרות שעדיין, בכל פעם שיצאתי עם בחורים, שאלתי אותם: "אתה מדמיין את עצמך "אוכל

כשר ושומר שבת?" והתשובה הייתה שלא. ופשוט הייתי צריכה לחכות לבעלי, שיחזור גם בתשובה, ונכיר, ושנינו החלטנו, כשהיינו ביחד, כשיצאנו, שניסע לישראל ללמוד קצת תורה, כדי שהוא יתחזק, וגם אני, וזה מה שעשינו, וכשהיינו כאן, קנינו את הבית הראשון, חזרנו, חשבנו שזה יהיה בית לחופשות, שההורים שלנו רצו להשקיע, ולכן קנינו אותו, ובסופו של דבר זה היה הבית שבו גידלנו את שבעת ילדינו. והוא היה קטן מאוד. אבל ככה התחלנו והתקדמנו לאט לאט. ואיך היה היומיום שלך בחיי הקהילה שלך? כי הגעת מוונצואלה, מחיי קהילה פעילים ביותר, והינה את מגיעה ומתחילה להזמין, לקבל אנשים בשבת, ואיך שילבת את כל המחויבות הקהילתית הזאת, והנדיבות

הזאת, עם תפקידך כאימא. תמיד, הילדים היו הדבר החשוב ביותר, הילדים תמיד היו הדבר החשוב ביותר, אם אורח רצה לדבר איתי, והבן שלי היה זקוק לי, טיפלתי קודם בבן שלי, ואחר כך באורח. זאת אומרת, תודה לאל, וגם אחרי שלמדתי רבות, אני אומרת שאנחנו לומדים שנים רבות באוניברסיטה להיות אנשי מקצוע טובים, רבים גם לומדים לתארים מתקדמים יותר, אבל אנחנו לא לומדים, כלומר, הגעתי לכאן והייתי צריכה ללמוד תורה, ובתוך התורה הבנתי שאני צריכה ללמוד חינוך ילדים, כי חינוך ילדים בעולם בכלל הוא דבר אחד, ולחינוך ילדים על פי התורה הוא דבר אחר. הייתי צריכה ללמוד איך לנהל מערכת יחסים זוגית טובה, של נישואים, אני באה מתרבות אחרת. אלו

ערכים... למרות שתודה לאל גדלתי על בסיס ערכים טובים מאוד, היו לי סבא וסבתא נפלאים, שהיוו דוגמה עבורי, אימי שנתנה הכול, אבי במקומו קצת רחוק, אבל, רציתי חיים אחרים, וכדי לנהל חיים אחרים, צריך לעבוד קשה, צריך להתנתק מדברים מסוימים שנקבעו מראש שלא מתאימים לדרך הזו, שהם קצת שונים, ערכים שונים, סדרי עדיפויות שונים. העדיפות שלי, כשהתחתנתי, אמרתי לבעלי, ואמרתי לו לפני שהתחתנו, זאת המשפחה, וזה היה ברור מאוד, שזה היה לגדל את הילדים שלי. כבר לא הייתי אישה שרוצה לכבוש את העולם, חשבתי שאעמוד מול העולם, תמיד הייתי לביאה, למשל, כשהייתי עיתונאית, אחי אמר שאני: "סנגורית המקרים האבודים", למשל, אם היה משהו שלא

אהבתי בוונצואלה, ואמרתי: "אני עיתונאית", שלפתי את תעודת העיתונאי שלי, "ועכשיו אכתוב על זה", וכתבתי כמה מאמרים בעיתונות, שבהם הוקעתי דברים מסוימים שהתרחשו, ולאט לאט נכנסתי לעולם של התבוננות פנימית, גם קצת של בדידות, אבל התבוננות פנימית כדי לראות מה היא הדרך הנכונה. זאת הדרך. והתפתחתי לאט לאט, ואז התחלתי ללמוד, התחלתי לנהל את הבית שלי, זה לא היה קל, בבית הנעורים שלי היו שלוש משרתות, ופתאום הייתי צריכה לעשות כמעט הכול. ברור. הייתה לי רק עוזרת פעם בשבוע. הרגשת שהלהבה הזאת של כיבוש העולם, כשנכנסת להתבוננות הפנימית הזאת כעולה חדשה בישראל, היא כבתה? היא לא כבתה, אבל היא פחתה, והייתי צריכה להתמקד בכל

הכוח במקום אחר, זאת הייתה עבודה קשה מאוד. אולי המוקד השתנה, אבל היא לא כבתה. בדיוק, המוקד השתנה והוא לא כבה, ואז התחלתי לעשות, למשל, לא הפקתי סרטוני וידיאו, אבל פתאום, הילדים שלי עדיין לא למדו בבית הספר, ארגנתי הפקה בבית שלי, הזמנתי את כולם למסיבת פורים, והם עדיין לא למדו בבית הספר, רציתי להזמין את כל מי שיש לו ילדים קטנים, או ארגנתי, למשל, שיחות בביתי על תורה, לימודים על השבת, התחלתי לעשות דברים כל הזמן כך שהקמתי מעין קהילה קטנה, איחדתי בין האנשים. גם ניהלתי גמ"ח, כמתנדבת, הכנתי אוכל לנשים יולדות, שמאוחר יותר כשנסעתי לפנמה אחרי כמה שנים, אמי המשיכה בזה, כי כשעליתי לישראל, לא היו כל כך הרבה

חידושים, כמו משלוחי אוכל ממסעדות או ש... לא הייתה כל הטכנולוגיה, לא היו כל המוצרים שיש כיום, כלומר, ישראל התפתחה בצורה מדהימה, ממש קפיצה גדולה. והגענו לכאן בגיל 27, ואהבנו את המדינה מאוד. היינו צעירים, חשבנו שנוכל להסתגל, אבל המחיר היה קצת קשה, היינו צריכים להתחיל מאפס, אבל בעלי ואני הסכמנו שאם נקריב את עצמנו, לדור החדש יהיה קל יותר, כך זה היה. לכן לילדים שלנו קל הרבה יותר, הם ילדי "חוצניקים", כך קוראים בישראל למי שלא נולד בארץ. אבל הם יכולים לכבוש את העולם בצורה קלה יותר ולאט לאט. היום אני כבר 24 שנים בישראל, אני כבר 24 שנים כאן, לכן, אחרי 24 שנים, מתחילים להתנהל בצורה אחרת, אתה יודע את כל

ההבדלים הדקים, את כל הדברים שקורים בישראל, איך מנהלים את הדברים, ואני יכולה להתקדם עכשיו. את מרגישה ישראלית? אני מרגישה היום הרבה יותר מחוברת לארץ מאשר לוונצואלה, כמובן. תמיד ראיתי בישראל את העתיד שלי. זאת הארץ שלנו. כאן אנחנו יהודים. אף אחד כאן לא יקרא לנו: "יהודי", כאן אתה יהודי. צפיתי בכל סיפורי ניצולי השואה שראיינתי, והם הרגישו גרמנים מאוד, פולנים מאוד... אבל זה לא מי שאתה. אתה ונצואלי, אתה פנמי, אתה ספרדי, אתה ארגנטינאי. לא. מחר אתה לא תהיה משם. אתה יהודי. וזאת ארצם של היהודים. וואו. זה מדהים. -ככה אני מרגישה. זו הארץ שלנו, ואני יודעת שזה לא קל, לכן אנשים לא עורכים שינויים. זה לא קל

לנטוש את הנוחות החומרית. גם לנו היה קשה. אבל אני אומרת שצריך להקריב משהו למען דבר טוב יותר. לגמרי. אבל טוב, קוראים לך ג'ולי, מי שמכירים אותך מזמן, אבל גם קוראים לך יוכבד. אז ג'ולי, יוכבד, איך את רוצה שיקראו לך? אנשים שהכירו אותי כל חיי קוראים לי ג'ולי, וקראו לי יוכבד למרות שמשפחתי לא הייתה דתית, היו להם מנהגים מסוימים, וכשנולדתי קראו לי יוכבד, אבל בוונצואלה זה היה קשה מאוד, במיוחד במרקאיבו, כי יש לי בת דודה בשם יוכבד, וקשה להם לבטא את השם יוכבד. לכן אימא שלי קראה לי ג'ולי. ג'ולי הוא שם מתוק, אנשים שמכירים אותי כאן בישראל קוראים לי יוכבד, והם יודעים שגם לי קוראים ג'ולי. ואיזה שם את אוהבת? את

שניהם. -שניהם. כלומר, אני אשכנזייה מהבית שלי, והתחתנתי עם בעלי הספרדי, ולכל בעל חשוב מאוד שהאישה תלך אחריו. לכן ויתרתי על המנהגים שלי, כי האשכנזים קוראים לילדים בשם של קרובי משפחה שנפטרו, עד 120 שנה, ואילו הספרדים קוראים להם בשמות אנשים חיים. כשהבת שלי ילדה בפעם השנייה, נולדה לה בת והיא אמרה לי: "אימא, אנחנו רוצים לקרוא לה בשמך. תגיד לי אם אני יכולה לקרוא לה בשמך, כי אני יודעת שעדיין יש לך את המנהג הזה". ואמרתי לה: "אני יודעת שזה ישמח מאוד את אביך". וכיום אני מרוקאית. אני... כן. -וואו. ויש לי שתי נכדות שקוראים להן יוכבד, שהן בדיוק כמוני. בום בום בום. אחר כך תספרי לי קצת על השינוי הזה

מאשכנזייה למרוקאית, אבל הילדים כבר גדלו, הזמן עובר, הסתגלת, ועכשיו, איך את מתכוננת הלאה? מהי נקודת המבט הזאת שלך לעתיד? מה את מאמצת ממסלול חיי הקהילה שלך, מהלמידה שלך, גם כמורה, כמאמנת? מה צופן העתיד? בסדר, אציג לך תקציר על מה שעשיתי במהלך השנים, גם כאימא, כשהבן שלי היה קטן... יש לי שבעה ילדים, תודה לאל, אלוהים נתן לי את הברכה הזו. זה הדבר הטוב ביותר בחיי. אני אוהבת אותם. טוב, אז בני הקטן כבר התחיל ללכת לגן, ואמרתי: "אני חייבת לעשות משהו", וההזדמנות הופיעה, כי הייתי מעורבת מאוד בקהילה גם מהבית שלי, ורציתי לשמור על הניקיון, בהר נוף, מקום מגוריי, לכן היו לי פרויקטים שתכננתי בראש, והצגתי אותם

לקהילה, למרכז הקהילתי במקום מגוריי, והם אהבו את זה, אבל אמרתי: "לא, אבל הבן שלי..." וכשהוא כבר למד בבית הספר, פתאום התקשר אלי אדם שהכיר אותי ואמר לי: "יוכבד, נפתחה משרה כדי לעזור לעולים חדשים. זה עניין חדש כאן, ואני חושב שאת מתאימה מאוד, את יכולה להצליח מאוד בזה, והם צריכים שהמועמד יהיה אקדמאי". אז הגשתי את המועמדות שלי, הייתה תחרות, וכשיש תחרות זה מעניק לי אנרגייה רבה יותר, כן, בעירייה היו צריכים לבחור בין המועמדים, והאחראי בעירייה בחר בי והתחלתי לעבוד. ושם חזרתי לפעילות קהילתית. התחלתי לארגן פעילויות לדוברי ספרדית, טיולים, פגישות, שיחות, עזרה בקבלת עבודה. עבדתי בתפקיד הזה במשך חמש שנים

וחצי. זה מילא אותי בצורה מדהימה. וכשעבדתי שם אחר הצוהריים, הילדים שלי היו באים. הם באו לשם, זה היה כמו הבית השני שלהם. זה היה דינמי מאוד, זאת הייתה עבודה מעולה בשבילי, ויכולתי להמשיך לגדל את ילדיי. כלומר עמוק בפנים מעולם לא נטשת את הייעוד הזה. לא. -זה בלתי אפשרי. אחרי זה, שכרו אותי לנהל מגזין, הם הפיקו מגזין ניסיוני למגזין "משפחה". אבל לפני זה, לפני התפקיד הזה, למדתי אימון, כי אמרתי לך שאני לומדת חינוך, למדתי שלום בית, כל הדברים שקשורים לחיי הבית היהודי, והצטרפתי לקורס קואצ'ינג, במקביל לעבודה במנהל הקהילתי, במרכז הקהילתי, עבדתי במקום חמש וחצי שנים בהתנדבות כדי לעזור לנשים שלקו בחרדה ודיכאון

לפני ואחרי לידה. עזרתי להן בזכות האימון. הדרכתי אותן בטלפון, בדקתי עם מפקחת אם הן זקוקות לטיפול מיוחד, לפגוש פסיכיאטר. באותו זמן, שבעת ילדיך כבר נולדו? כן. איך זה לגדל שבעה ילדים ולקיים חיי קהילה בו זמנית? פעילה כל כך. כי לא עסקת בפעולות התנדבות קטנות. עסקת בפעילות מתמדת בחייך. אבל אני אומרת לך שיש כאן נשים ישראליות רבות שהן גיבורות. הן עובדות ומגדלות את המשפחות שלהן. יכול להיות שההבדל הוא שבמשך כמה שנים, לא עבדתי כי רציתי לגדל את הילדים שלי. לא רציתי לשלוח אותם למעון יום, כי רציתי לעשות את הדבר הטוב ביותר האפשרי, וזה לא היה קל. קשה הרבה יותר להיות בבית ולגדל ילדים מאשר לצאת לעבוד, כי

כשהולכים לעבודה, מקבלים תמורה חומרית, ​​ משלמים לך במשכורת, מישהו אומר לך: "ג'ולי, וואו!" בבית, מי רואה אותי? מי רואה את מה שאני עושה? אז ברגעים מסוימים אמרתי לעצמי: "כל הכבוד, הצלחת". למשל, ילד שזורק את עצמו לרצפה והוא מתחיל להשתולל כי הוא רוצה משהו, אבל אני שולטת בעצמי ולא כועסת, אני משאירה אותו על הרצפה, אני לא יודעת כמה שעות, זה נראה כאילו הוא מחוסר הכרה, אבל אני אפילו לא נוגעת בו לבדוק אם הוא נושם, עד שהוא יעמוד לבד. ועכשיו, זה היה המבחן הקשה ביותר, אבל אחר כך, הוא כבר לא יזרוק את עצמו על הרצפה. מי יאמר לי: "כל הכבוד, ברכותיי?" בגלל זה. אז הייתי צריכה ליצור מערכת שלמה, לברך את עצמי, כי

גם בעלי לא היה שם בכל יום, בכל שעה, לראות את כל מה שקורה, ולפעמים כשהוא חזר הביתה מהכולל או מהעבודה, ידעתי שאני לא יכולה להתנפל עליו עם כל התוכן הזה, אז הייתי צריכה להתחזק בעצמי ולומר: "עשיתי את זה". אז תרשמי נקודה לזכותך, תאכלי שוקולד, תגידי משהו לעצמך, כל הכבוד, כי זה מה שהיה לי בעולם בחוץ, למרות שיש גם תהפוכות במקום העבודה, ולפעמים זה לא חזק כל כך, את צריכה להתמודד עם דברים רבים, כשאת מצליחה, מוחאים לך כפיים. וכאן לא, כאן מחיאות הכפיים מגיעות משמיים. כשאלוהים אומר: "זאת העבודה שלך. "זה התפקיד שלך כאישה יהודייה". איזה יופי. -להשקיע בבית שלך. במשפחה שלך. לעבוד על התכונות שלך כאדם, כי הבעל

והילדים, למה השם שלח אותם אלייך? כדי שתשתפרי כאדם. זה לא שיש לי בעיות עם בעלי. לכולנו יש. יש לי. ואני צריכה לעבוד מדי יום, ולדאוג שמחר המצב ישתפר, וזהו יום שאלוהים נתן לך. תחווי אותו עד הסוף. מה אני יכולה לעשות היום? מחר הוא יום חדש. תחיי את ההווה. ואף אחד לא מוחא לך כפיים על זה, אבל את, בתוך עצמך, את אומרת, זו המשמעות שאלוהים נתן לחיים. אולי זה מה שגורם לנו לגדול יותר מכול. בעיניי, זה מה שגורם לך לגדול. ויש לנו את הנפילות שלנו, ואנחנו נופלות שוב לפעמים באותם דפוסי התנהגות, ואת אומרת: "אבל למה? התגברתי על זה כבר. "התגברתי על זה, ואני נופלת שוב לאותו דבר". אבל אני קמה מהר יותר. אני מודעת הרבה

יותר ואני עושה את זה טוב יותר. זאת הדרך. -זאת דרך יפה. וככל שאישה, אימא, רעייה, עובדת יותר, כך את הופכת את הדרך לחלקה יותר עבור ילדייך. אם את התחלת כאן, הם מתחילים חמישה מדרגות למעלה. הנישואים מתחילים בצורה טובה יותר, חינוך הילדים מתחיל בצורה טובה יותר, הם ימשיכו לגדול, כי לכל אחד יש מעידות, ומה צריך ללמוד בחיים, כל אחד נולד עם תכונות מסוימות שאלוהים הפיח לתוך אישיותו, לתוך נשמתו, אבל הם מתחילים מרמה אחרת, טובה הרבה יותר. את רוכשת חוכמה רבה כשאת עובדת על התכונות שלך. אבל עכשיו, אם נחזור לנושא השירות הציבורי, ואחרי שעברת את ההתנסות הזו, הצמיחה האישית המרשימה כל כך שלך, איך את רואה את עצמך

הלאה? -כאדם? בעתיד, איך אתה רואה את עצמך? ובכן, סבתא, כמובן, אימא, תמיד רעייה, אבל האם את חושבת שלחזור לחיים המקצועיים האלה זאת אפשרות? כן, תמיד בוערת בי הלהבה הזו להפקה ולכל התחום הזה. ויש לי חלום. -כן? למשל, חלמתי שאפיק משהו למען הצניעות, צניעות, עוד לא הגעתי לזה, לא היה לי זמן, כי עכשיו יש לי חברה קטנה, חברת תחזוקה וניהול דירות לאנשים שגרים בחוץ, וגם שם אני עוסקת בהפקה, אני גורמת ללקוח להרגיש רגוע יותר בעולם מחוץ לישראל, כשהוא יודע שהכול בידיים שלי. אבל אצלי בראש, אני תמיד מרגישה שהפעילות הקהילתית חסרה לי, אני מקלה עליהם את החיים כשהם מגיעים לכאן. ארגנתי גם טיולים, לאחי יש קבוצת כולל, והם

מגיעים לישראל ללמוד, אז אני מארגנת הכול, המורים, פעילות לזוגות בלילות, ארוחות ערב, אני מארגנת את כל השבוע, ואחד הדברים שגם תרמו לי רבות בחיי, מה שעשיתי גם בשנים האלה זה ללמד. כי תמיד פחדתי ללמד, כי אמרתי, מי אני? כבעלת תשובה, כמה אני יודעת? זה חסר לי, לפעמים הזיכרון שלי לא עובד, אני לא זוכרת אם הפרוש הוא כזה או אחר, אני צריכה להדגיש היכן דבר מסוים מופיע בספר "שמות". זה לא משנה. אבל הרב סנהלר, שהוא אחד הרבנים שאני אוהבת מאוד, אומר: "מי הוא מורה? זה שמכיר את האות ב', ומלמד את מי שאפילו לא מכיר את האות א'". אז שם נכנסתי לעולם ההוראה, ועם הקואצ'ינג שהיה לי, התחלתי עם מידות. הגעתי למדרשות, והיו

בעיות מסוימות בקשר בין הבנות בקבוצות, והן אמרו לי, "מה הנושא שצריך לעבוד עליו?" והפכתי את זה למעשי מאוד, ובכן, אני חושבת ששתלתי גרגר חול אצל כמה תלמידות. יש לי בעיה של זיכרון גרוע לגבי שמות, אז אנשים רבים אומרים לי שלום ברחוב והם יודעים שלא אזכור אותם, אני תמיד אומרת לכולם, אל תחשבו שבעוד 10, 15 שנים אזכור את האדם. וזה קורה, אבל... אולי זה בחינוך, אולי זה בפרויקט הצניעות שדיברת עליו, אבל במשהו, הלהבה לא כבתה. -לא כבתה. בהתחלה דיברנו על ההרגשה הזאת של להיות שונה, להרגיש שונה, ההרגשה שיש בי משהו שהוא לא אותו דבר, שלא מתאים, איך זה בשבילך כיום? אני עדיין מרגישה כך, כאן בישראל, כי אני לא ישראלית,

אני "חוצניקית", אבל זה נותן לי מקום, עמדה, שאני אוהבת. כל הישראלים מזהים אותי, בגלל המבטא שלי. בהתחלה אמרתי: "לא אדבר עברית מושלמת, אני מתביישת לדבר". אבל אני מדברת עברית כמו שאני יכולה. אני מסתדרת, משוחחת בעירייה בעברית, לא אכפת לי אם אני טועה בין זכר ונקבה, ואנשים זוכרים אותי, כי אני יוכבד בן ממן, ג'ולי בן ממן, ואני שונה, אני מבחוץ, אבל ההבדל הזה לא מפריע לי, כי כרגע אני בארץ ישראל, כאן כולנו שונים, אנחנו ייחודיים. כאן כולנו ייחודיים, אנחנו חלק ממשפחה גדולה. ואנחנו ערבים זה לזה, כואב לי מאוד כל מה שקורה עכשיו עם המלחמה, אומרים שאנחנו מדינה מאוחדת, ואנחנו לא מאוחדים. ושוב אני חושבת, איך אני

יכולה לשנות את נקודת המבט הזאת? שאנשים יפעלו אחרת, כדי שיחיו... ואני אומרת, לא, ג'ולי, תתרכזי שוב, השינוי הוא מבפנים. איך אגרום לכך שהכול יפעל טוב יותר בבית שלי? כך שאם אני ובעלי טובים יותר, ואני לא אדבר לשון הרע, ואני אתנהג טוב יותר, זה ישפיע על כל מה שמסביב. השינוי ביהודי, כוחו של יהודי, בא מבפנים. העבודה היא מבפנים, היא נובעת ממך. אני, החלום הקסום שלי הוא, ואני רוצה לומר זאת, שכל האנשים שאני אוהבת יחזרו בתשובה. שיראו שלחיים האלה יש משמעות בקיום תורה ומצוות. אם לא, מה משמעות החיים? וזה, יחד עם הפחד שלי, שאני חוזרת להתחלה, עם הפחד שהיה לי מהמוות, תמיד חיפשתי משמעות. למה אנחנו חיים ולומדים,

ואנחנו מרוויחים כסף ואנחנו מתחתנים, מביאים ילדים לעולם, ויש אנשים שלא? יש אנשים שאין להם ילדים, כי הם מתו קודם, וכל הזמן תהיתי. זה דבר שייסר אותי קצת, וזה גם מה שהפך אותי לפגיעה יותר וגרם לי לראות שיש דברים נוספים, שיש חיים של תורה. שאפשר לחזור בתשובה, כשהייתי ילדה קטנה הגיעו הרבנים, ואמרתי: "כמה יפים החיים האלה, אבל, "האם אני צריכה להפוך להיות כמוהם?" לא ממש הבנתי איך זה מתנהל. ויש לנו אפשרויות רבות כל כך. אנשים מפחדים משינוי, מפחדים לעשות דברים שונים, הם גם מתעצלים לעשות את זה, אבל השינוי יפה כל כך, הוא מגיע מבפנים כל כך, לא ייאמן כמה שזה עמוק. באמת ערכת מסע עמוק בתוך ג'ולי, בחיפוש ובהערכה

של ההבדל הזה שהפך אותך לדגולה כיום, למנהיגה טבעית, מנהיגה קהילתית. טוב, לסיום, אשמח אם תרצי להעביר מסר לצופים שלנו, מסר שתרצי להשמיע לקהל שלנו. אולי זה משהו ממה שאמרתי לך בהתחלה, חשבתי שאני אשנה את העולם, שאשאיר חותם בעולם, אבל אני מעבירה את המסר בתוך ביתי. אני מגדלת את ילדיי עם בעלי, שילכו בדרך התורה, שיהיו אנשים הגונים, שיעשו קידוש השם, שירוממו את שם השם בכל רגע, ואם אראה את הדורות הבאים שלי כך, חוללתי שינוי בעולם הזה. ככל שיותר אנשים יאמינו בזה, שלאישה יש כוח, יש כוח מיוחד לשנות, לשפר את ביתך, לשפר את הרקע שממנו את באה, להפוך אותו לטוב יותר בתורה. ולכולנו יש כוח, מה שקורה זה שאנחנו נשארות

כך, כמו בחול טובעני, אנחנו לא זזות משם, אנחנו כאילו תקועות. צריך שיהיה לך כוח, לכל אישה יש כוח פנימי. להתקדם ולעשות משהו טוב, טוב יותר בחיים שלה. לבנות את ביתה. זה הדבר החשוב ביותר לאישה יהודייה, בניית ביתה, ותמיד את צריכה שיהיה לידך משהו שממלא אותך, שבו ימחאו לך כפיים, אם את צריכה את זה. בעזרת השם. טוב, תודה רבה שהיית כאן, שמחתי מאוד לראות אותך כאן בתוכנית, ובהחלט העבודה האמיתית היא זו שמתבצעת מבפנים. זה היה ריאיון מאלף ונפלא. תודה רבה לכם שהצטרפתם אלינו, ולהתראות בפעם הבאה. עברית: בתיה מולכו הפקת תרגום וכתוביות: סאמיט-איי