מסרים מחכמת שלמה - חלק 6 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב, אנחנו נמצאים בספר קהלת, הגענו לפרק החמישי. פרק ה', פסוק א,' אומר שלמה המלך: שלמה המלך בפרק הזה מתמקד הרבה בכוח הדיבור, במשמעות של הדיבור, והוא פונה לאדם שאוהב להתלונן, יש לו טענות כלפי הקב"ה: למה נולדתי במשפחה הזו? למה אני נראה כך בחיצוניות שלי? למה האיי-קיו שלי הוא כזה, של אחרים אחרת? למה אני רואה בן אדם טוב שכל כך סובל ואני רואה אדם רע שטוב לו? יש לו טענות כלפי הקב"ה, והוא מרגיש שהוא צודק בטענות כי על פי ההיגיון האנושי שלו מדובר בדבר שהוא פלא. אומר שלמה המלך: תשמע לי, לאדם חכם, שלמה המלך החכם באדם, "אל תבהל על פיך", כלומר אל תהיה פזיז כמו אדם מבוהל להוציא טענות מהפה,

"וליבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוהים." הלב, שלא יחרוץ משפט: "זה לא בסדר, יש כאן עוול, אלוקים עשה דבר שהוא לא נכון," אל תהיה כזה פזיז, "כי האלוהים בשמיים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים." תזכור שהקב"ה, שמלוא כל הארץ כבודו, הוא אומר "האלוהים בשמיים" על דרך המשל, אבל הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו, והוא מלמעלה רואה את כל ההיסטוריה, הוא רואה אותך בגלגולים הקודמים, רואה אותך בגלגולים הבאים, רואה אותך מהיום שנולדת ועד סוף החיים, את כל ההיסטוריה. אז אתה על הארץ רואה רק את התחום המצומצם שלך. אמרו משל למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו נמלה שנמצאת בתוך השיער של הרעמה של האריה והיא מטיילת שם בתוך השיער, והיא

יודעת שהיא נמצאת על האריה. והנה, אחותה של הנמלה מצלצלת אליה בטלפון, אומרת לה: "שמעתי בחדשות שאת נמצאת על האריה, תתארי לי איך אריה נראה." היא אומרת לה: "אני יודעת בדיוק איך האריה נראה, אריה זה ערימה של שערות." זהו. זו התפיסה שלה. היא מבינה שלאריה הזה יש עיניים? שיש ריאות? שיש לב? שהאריה הזה מסוגל לנוע ממקום למקום? שהוא יכול לשאוג? מה היא מבינה? היא רואה את השטח הזה של השערות והיא מבינה שהיא חכמה גדולה, "אני יודעת בדיוק מה זה אריה." אבל מי שנמצא על ההר מלמעלה ורואה את האריה, רואה את התמונה הכוללת, שיש לו רגליים, יש לו זנב, יש לו עיניים, יש לו פה, הוא יודע לשאוג. מי שיודע מה קורה בתוך האריה אז

הוא מבין הרבה יותר. כך אומר שלמה המלך לאדם, כשאתה מדבר כלפי אלוקים תדבר בענווה. אדם שיש לו ענווה כלפי אלוקים הוא אדם הרבה יותר רגוע, הרבה יותר שלו, הרבה יותר שמח. כלומר, לא רק שמצד נקודת האמת הוא חי על פי האמת, הוא גם הופך להיות אדם יותר מאושר, הוא לא מריר, הוא לא מתוסכל. אדם שכל ימיו רק בקושיות ותהיות על אלוקים, "מדוע ומדוע", "למה אני נראה כך? "למה גדלתי שם? למה נולדתי פה"? אדם כזה, כל ימיו חי במרירות. לכן אומר שלמה המלך "על כן יהיו דבריך מעטים," כלומר תשקול כל מילה, תדבר אבל תשקול מה אתה אומר. אומר שלמה המלך: כמו שהחלום בא ברוב עניין, היום בעולם המדע מייחסים את זה לפרויד שגילה שאדם שחולם

חלום, אתה יכול להשתמש בחלום כמפתח לגילוי עולמו הפנימי של האדם. ד"ר זיגמונד פרויד לפני כ-100 שנה היה הראשון בעולם המדע שהציף את העניין של החלומות בעולם הפסיכולוגיה וטען שעל ידי חלום אתה יכול להכיר את האדם - מה מטריד אותו, להיכן הוא שואף, אבל למעשה כבר שלמה המלך אומר "כי בא החלום ברוב עניין," דבר שהוא מאוד מעניין אותך, אתה חושב עליו הרבה במשך היום, מטריד אותך - זה מה שאתה חולם בלילה. זה כתוב בעוד מקומות, יש גם בגמרא כמה מעשיות במסכת ברכות. הגמרא מספרת שאמר לו שבור מלכא לשמואל, שבור מלכא היה מלך פרס, והוא אמר לשמואל, החכם היהודי שהיה גדול הדור בזמנו, אמר לו: "אמריתו דחכמיתו טובא- " אתם היהודים,

אומרים שאתם חכמים הרבה, "אימא לי" - אמור לי, מה אראה בחלומי. אם אתם כאלה חכמים, נראה אם אתה יודע מה אני אראה הלילה בחלום. לכאורה זה לא קשור לחוכמה, חוכמה - תן לי חידה, תשחק שח-מט, תראה שאני אנצח. אבל מה זה קשור "תספר לי עתידות?" צריך להיות נביא בשביל זה. אבל הוא אמר לו: אם אתם כאלה חכמים, נראה אם אתה יודע מה אני אראה בחלום. אמר לו: אין שום בעיה, אספר לך מה תראה בחלום: "חזית דאתו רומאי," אתה תראה שבאו הרומאים. אז פרס הייתה במתיחות עם רומא, היה חשש האם תתלקח מלחמה או לא. אמר לו: אתה תראה שפרצה מלחמה ואתה נפלת בקרב, הרומאים ייקחו אותך בשבי, "ושבו לך" - ייקחו אותך בשבי, "וטחני בך קשייתא ברחייא

דדהבא" - ויטחינו בך גרעיני תמרים בריחיים שעשויים מזהב. אז היו ריחיים של אבן, מכניסים את החיטים מלמעלה, חמור היה עם קורה מסובב את האבן העליונה והחיטים היו נטחנות, יוצא קמח מלמטה. אמר לו שבמקום חמור, יקשרו אותו - את מלך פרס, לקורה של הריחיים, והריחיים לא היו מאבן אלא מזהב, "ויטחינו בך גרעיני תמרים," לא גרעיני חיטים. אומרת הגמרא: "הרהר כוליה יומא," כל היום חשב על זה, "ולאורתא חזא", בלילה זה בדיוק מה שהוא ראה. שמואל לא באמת ידע שזה מה שהוא יראה, אבל הוא תפר לו חלום, המציא לו חלום שקצת ילחיץ אותו ועם סממנים של מלכות, ריחיים של זהב, שהוא ייפול בשבי, זה מלחיץ, גרעיני תמרים, למה לא גרעיני חיטים?

יטריד אותו במשך היום - זה מה שהוא יראה בלילה. על כל פנים, אומר שלמה המלך: "כי בא החלום ברוב עניין", כמו שהחלום בא מרוב מחשבות, "וקול כסיל ברוב דברים," מרוב שהוא מדבר יותר מדי, כבר מדבר דברי כסילות, מדבר דברי טיפשות. לכן הוא אומר לו מראש: שמור על הפה. יש כלל ידוע, שזה נכון גם בזוגיות, בכל תחום, שהמילה לפני שנאמרה - אתה שולט בה, אחרי שאמרת אותה - היא שולטת בך. עכשיו תסביר "מה התכוונתי, את מוציאה דברים מהקשרם, זה לא בדיוק מה שאמרתי." תהיה עיתונאי. יותר טוב, מראש תשלוט בדיבור, דבר שאתה יודע שעלול לצאת מזה מחלוקת, בן אדם עלול להיפגע, מראש אל תדבר. "על כן יהיו דבריך מעטים." פה שלמה המלך מדבר יותר

ביחס לאלוקים, שאדם לא יתלונן כלפי אלוקים, שידע שהכול בשיקול, הכול בחשבון. אבל זה נכון בכללות לחיים של האדם שככל שהוא יותר שומר על פיו, שקול בדיבור, לא שהוא נמנע מלדבר, מדבר אבל תמיד הוא שקול, לפני שהוא מדבר חושב היטב האם נכון לומר ואיך לומר. הזכרנו פעם את הסיפור שהרב שלמה זלמן אוירבך בלוויה של אשתו עמד ליד מיטתה ואמר שהוא לא צריך לבקש סליחה כי כל ה-54 שנים שחיו ביחד, לא פגע בה אפילו פעם אחת. וכששאל אותו תלמידו, אני שמעתי את הסיפור מהתלמיד ששאל אותו, הוא הסיע אותו לבית ברכב ושאל אותו: איך יכול להיות ש-54 שנים הרב לא פגע באשתו, תמיד מה שכבודו רצה גם היא רצתה? אמר לו: ודאי שהיו הבדלים בינינו,

אפילו תאומים שגדלו באותו בית הם לא באותה גישה, לא באותו ראש. אבל אף פעם לא פגעתי בה כי בכל פעם לפני שהערתי לה על דבר שהפריע לי הייתי מתחיל קודם כול במילים של שבח, יושב עם עצמי, חושב אילו מחמאות אני יכול לתת לאשתי על דברים אמיתיים, מתחיל בדברי שבח, עובר לביקורת במילים עדינות ומסיים שוב בדברי שבח. רוב האנשים כשרוצים למתוח ביקורת משתמשים במילים בוטות, בטון גבוה, בשפת גוף נזעמת. למה? כי אדם רוצה שזה ייכנס ללב של השני, "אם אני אדבר בנחת זה לא ייכנס לו ללב." אומר הרב אוירבך: מצאתי פטנט איך להכניס את הדברים ללב של השני בלי להשתמש בחיצים. אתה מתחיל בשבחים, במילים טובות, במחמאות, הדלת של הלב נפתחת.

כשהדלת פתוחה, אתה לא צריך צעקות, לא צריך מילים בוטות, תדבר בנחת - זה ייכנס. מילים עדינות, רק תסביר מה מציק לך. כי אם לא תאמר איך ידעו מה מפריע לך? ושוב מסיימים בדברי שבח, כך סוגרים את הדלת של הלב בצורה יפה. המסר הועבר בלי מחלוקות ובלי ריבים. "מוות וחיים ביד לשון." כך בזוגיות, כך בחינוך ילדים, בפרט ילד בגיל ההתבגרות, כמה צריך להיזהר בביקורת, אם באים אליו בהתפרצויות ואדם כולו זועם. כידוע, כל אדם יש לו כמה זמני מעבר במהלך החיים שהזמנים האלה הם קצת קשים. גיל המעבר הראשון - כשהילד עובר מתינוקות לילדות. גילאים סביבות ה-4, גיל 4, לפעמים ההורים מרגישים - הילד הטוב שהיה כזה חמוד עד היום נהיה מרדן.

בגיל 4. והם נלחצים מזה. צריכים לדעת: הוא עכשיו בגיל המעבר מהתינוקות לילדות. הוא צריך להרגיש שהוא גדל, זה בא לידי ביטוי במרדנות, בהתפרצויות, כמה שהוא יותר חכם כך הוא יותר מרדן בגיל הזה. לא צריך להיבהל. ללכת איתו בסבלנות, לכוון אותו נכון, יעבור את הגיל בשלום, הוא יתייצב. אחר כך שוב יש גיל מעבר מילדות לבגרות, תלוי מיהו הילד, יש כאלה שגיל ההתבגרות מתחיל בגיל 12, יש כאלה 13, 14, עד שמגיע לגיל שהוא כבר בוגר כי הוא מרגיש שחלים שינויים גם בגוף וגם בנפש. הוא רואה את העולם במבט אחר ואז הוא מרגיש ש"אני כבר בוגר," הוא לא רוצה שיגידו לו מה לעשות. ההורים מרגישים: כל הכבוד לך שגדלת אבל אתה עדיין ילד, אתה

זקוק להדרכה, ואז מגיעים למתחים. אבל אם הולכים בשיטה של לצמצם במילים, ותמיד להתחיל בדברי שבח, לומר את הביקורת במילים עדינות שייכנסו ללב שהוא יבין מה נכון ומה לא נכון, ושוב מסיימים בדברי שבח - הילד קלט את הדברים, הוא לא מתמרד, לא מגיע למצב של פיצוץ בינו לבין ההורים. ממשיך שלמה המלך ואומר כך. הוא דיבר עד עכשיו על יראת השמיים שצריך שיהיה לאדם בדיבור, שלא יבוא בתלונות כלפי אלוקים. כעת הוא מדבר על היבט נוסף של יראת שמיים בדיבור. יש אנשים שלא מבינים מה זה כוח הדיבור אז הוא שולף מילים, נודר נדרים, נשבע שבועות, אומר לחבר שלו "נשבע לך שזה כך." מה אתה נשבע? אתה מסכן את עצמך בשבועות האלה, מסכן את המשפחה.

שבועה שהיא שבועת שקר, נדר שנודרים ולא מקיימים, זו אחריות גדולה, יש בזה סכנה גדולה, כתוב בגמרא. אומר שלמה: תדע שלדיבור שלך יש כוח. באמת מי שמתבונן בזה, כל המושג הזה של נדרים זה כוח אדיר שאלוקים נתן לאדם בדיבור לשנות את המציאות. תפוח עץ מותר באכילה, אם האדם בנדר מקבל על עצמו לא לאכול את התפוח הזה, אם הוא יאכל זה כמו שהוא אכל חזיר כי נדרת נדר שלא תאכל. אסרת את זה על עצמך. "אבל רק דיברתי." הדיבור שלך יוצר מציאות. כי צריך תמיד לזכור שהפלא הכי גדול שיש בגוף האדם זה הדיבור. אם נעצור אנשים ברחוב, נשאל אותם "מה הפלא הכי גדול בגוף האדם"? אחד יאמר: מערכת החיסון פלאית, איך שהיא תוקפת את החיידקים ויש

סמלים וסימנים כדי לזהות אותם. דבר מדהים, כמו מערכת ריגול והתקפה. השני יאמר: מערכת הראייה היא פלאית. ההוא יאמר: כלי הדם, 300,000 קילומטר יש בגוף של צנרת, כל פעימה של לב, הלב מזרים דם בצנרת של 300,000 קילומטר. דברים מדהימים, באמת מעוררי התפעלות. אבל על פי האמת, מה הפלא הכי גדול בגוף האדם? זהו הדיבור. מה שלנו נראה הכי פשוט - זה הפלא הכי גדול. מה שיש באדם יש בבעלי חיים, אבל יש דומם, צומח, חי ומדבר. המיוחד באדם שהוא מדבר, מוציא אוויר מתוכו ועל ידי שמזיז את השיניים, שפתיים, לשון, הוא מביע מילים, יכול לדבר עם אשתו, אישה מדברת עם בעלה, אדם מתקשר, שומע, מחכים. כוח הדיבור הוא הפלא הכי גדול שיש באדם כי

מצד האמת הדיבור לא שייך לעולם הטבע. עין זה שייך לעולם הטבע, דם זה עולם הטבע, אבל הדיבור הוא לא שייך לעולם הטבע, הוא שייך למערכת העל-טבעית כי הדיבור הוא אלוקי. היכולת לדבר זו תכונה אלוקית: "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור." רק אצל בורא עולם - אינו גוף ולא דמות הגוף, הדיבור שלו לא יוצא כמו שיוצא מאיתנו על ידי פה ואוויר. דיבור אלוקי זה לפי המערכת האלוקית העליונה, הוא לא מורכב מחלקים, "ולית מחשבה תפיסא ביה כלל," כמו שכתוב ב"פתח אליהו," אין לנו תפיסה במהות האלוקית. אבל הוא מדבר והנביא שומע אותו. לנו הוא נתן את היכולת לדבר כדי שנוכל לתקשר איתו, גם בינינו לבין עצמנו אבל בעיקר ביננו לבינו. כשאדם לומד

תורה אלוקים מדבר איתו, אתה שומע מה אלוקים אומר, מה הוא רוצה ממך. כשאתה מתפלל לפניו, אתה מדבר איתו, אתה פונה אליו, אתה מבקש. זו תקשורת. לכן תפילה אותיות "פתילה," כמו שהפתילה מקשרת בין החומר שבנר למטה לבין האש שלמעלה, כך התפילה מקשרת בין האדם שבעולם הגשמי לבין אלוקים, שמבחינתנו מדובר בממד רוחני שהוא בלתי נתפס אצלנו. כשאדם נודר הוא משנה את המציאות. יש גם הלכה: "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט." אדם שנתן חפץ לשני במתנה ואחר כך הוא מתחרט, נתן לו נניח 200 שקל, אחר כך הוא מתחרט - "תחזיר לי את ה-200 שקל האלה." הוא יכול להתחרט? הוא לא יכול להתחרט, אחרי שנתת לו זה שלו. הוא עשה קניין. ברגע שהוא אחז בזה, לקח

את הכסף, הפך להיות קניינו, הוא רוצה - יחזיר, לא רוצה - לא יחזיר, זה שלו. אבל אם אדם אומר לחברו "אני אתן לך 200 שקל," זה לא יפה אם הוא לא נותן אבל הוא לא עובר איסור. הוא לא גוזל, "אמרתי שאני אתן, עכשיו אני לא רוצה לתת." אבל כשהאדם אומר "אני אתן 200 שקל לצדקה," אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. כמו שבבן אדם, אם נתת לו חל קניין, בדבר מצווה הוצאת מהפה - חל עליך חיוב לתת את הסכום שאמרת. לכן נזהרים תמיד לומר "בלי נדר" על כל דבר מצווה. לא על כל דבר צריך להגיד "בלי נדר." דבר שהוא דבר מצווה צריך להגיד "בלי נדר" כי אם אמר דבר מצווה חייב אחר כך לקיים את זה, חייב לעמוד בדיבורו. לכן תמיד טוב להתרגל לומר "בלי

נדר." ממשיך שלמה המלך: יש הרבה אנשים שהפה שלהם בקלות נדרים, ביום כיפור הולך לבית הכנסת, זה אומר "פתיחת ההיכל 1,000 שקל," הוא מיד "2,000," ההוא אמר "5,000," הוא אמר "10,000." יש לך מאיפה לשלם? לא, הוא מרגיש שזו מצווה, "אני עכשיו רוצה את פתיחת ההיכל של יום כיפור." אם אתה לא בטוח שתשלם, "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם." אתה מסוגל? יפה מאוד, אתה מקיים מצווה. אתה לא מסוגל? אל תיקח על עצמך דברים שמעבר לכוחות שלך. זה כלל גדול, תמיד צריך לזכור: "טוב אשר לא תידור- " אל תיקח את זה עליך בנדר, "משתידור ולא תשלם," כי אם לא נדרת לא עברת עבירה, אבל אם נדרת ולא שילמת עברת עבירה. לכן אומר שלמה: אל תגרום

לפה שלך לחטאים שאחר כך אתה תסבול מזה. "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא," כלומר יבוא לעולם הבא, בא מלאך להעניש אותו, אומר לו "לא, זה היה בשוגג." פה בבתי משפט אתה יכול להגיד לשופט "זה היה בשוגג, לא התכוונתי," הוא לא יודע את האמת, אבל בעולם האמת אתה לא יכול לשקר. לכן אומר שלמה: "אל תיתן את פיך לחטיא את בשרך", מראש תהיה זהיר, "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, "למה יקצוף האלוהים על קולך וחיבל את מעשה ידיך," שאם תדבר לא נכון - כלומר נדרים, קללות, ניבולי פה, אחר כך אתה נותן על זה את הדין, אז מראש תהיה זהיר בדבר הזה. כך מזהיר אותנו שלמה המלך. יש עוד היבט שצריך לתת את הדעת על כוח הדיבור. אדם שמתרגל

לדבר בתלונות הוא הופך להיות אדם עצוב כי הוא מרגיש שהכול לא טוב, הוא רגיל להתלונן, אפילו שהוא לא מתלונן על דברים שקרו לו, מתלונן על העירייה, מתלונן על הממשלה, מתלונן על הצבא, מתלונן על החברים, מתלונן על המשפחה, על הדודה, על הסבתא. רגיל להתלונן. אדם כזה לא שם לב שלאט לאט הוא שוקע בעצבות, כי באיזה מבט הוא רואה את העולם? במבט שחור, שהכול לא טוב. הוא נכנס לעצבות. אדם שמתרגל לדבר טוב, יש בעולם גם וגם אבל הוא מתרגל לדבר טוב, האדם הזה הופך להיות שמח בעצמו. כשהוא רואה את הטוב שבשני, הוא גם יודע לדבר, יודע לפרגן, מרוויח גם שלום בית. אדם שנכנס לבית, רואה את הכיור עם ערימת כלים, הכורסה עם ערימת כביסה,

שאשתו לא טיפלה בזה, אבל הוא רואה שיש אוכל מוכן על הגז והילדים סיימו לאכול ואשתו יושבת איתם ומכינה איתם שיעורי בית. שני בני אדם נכנסים כל אחד לביתו, רואים את אותה תמונה. אבל יש הבדל, האחד, מה הוא קולט מיד? "איזו טעות שהתחתנתי עם האישה הזו, "היא לא מדיחה כלים, היא לא מסודרת, תראה איך הבית הפוך," מתחיל להתלונן, לא טוב לו. יש אחר שנכנס לבית, הוא שם לב: "יש אוכל מבושל, הילדים סיימו לאכול, "אשתי מכינה איתם שיעורי בית, איזו אישה נפלאה יש לי." התמונה היא אותה תמונה, השאלה במה האדם מתמקד. זה מה שכתוב גם בפרשת "שלח לך." הקב"ה אומר למשה רבנו: "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ." הוא לא אמר לו "שלח אנשים

שירגלו את הארץ". יתורו את הארץ. מה ההבדל בין תייר לבין מרגל? גם תייר וגם מרגל כשמגיעים למדינה הם מסתובבים במדינה עם מצלמה. השאלה: כשנפתח את המצלמה כשהם יוצאים מהמדינה חזרה למדינה שלהם, מה התמונות שנגלה במצלמה? במצלמה של התייר, מה נגלה? את כל המקומות הכי יפים שיש במדינה. הוא צילם נופים יפים, צילם בניינים יפים, אנדרטאות, מוזיאונים, מקומות יפים - את זה הוא צילם. כשנפתח את המצלמה של המרגל, מה נמצא שם? את כל נקודות התורפה שיש במדינה. את המקומות היפים הוא לא צילם, זה לא מעניין אותו. הוא מצלם את הגדר בגבול עם הפרצה שמשם אפשר לחדור, הוא מצלם את המקומות שאפשר לנצח את האויב. כל מקום שיש נקודת תורפה -

את זה הוא מצלם. הקב"ה אומר למשה רבנו: "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ", שהם יהיו תיירים, שיבואו, יספרו כמה הארץ הזו טובה, שיש פירות משובחים ואיזו ארץ זבת חלב ודבש. אבל הם חזרו בתור מה? בתור מרגלים, "ארץ אוכלת יושביה היא," ראינו שם הרבה לוויות. והם לא ידעו שהלוויות האלה עשה אותן הקב"ה באותו יום, ראשי העיריות שם, חברי כנסת, המונים מהם מתו באותו יום. היו לוויות המוניות באותם ארבעים יום שהמרגלים הסתובבו. למה עשה את זה הקב"ה? כדי שיהיו טרודים בלוויה ולא ישימו לב למרגלים. אבל הם רואים הרבה לוויות - "ארץ אוכלת יושביה היא." אז למה לא שאלתם את עצמכם אם ארץ אוכלת יושביה, למה רק הבכירים שבהם מתו? למה לא

אנשים רגילים? אבל הם הסתכלו על מה שהם רצו להסתכל. ערים בצורות בשמיים, מי יכול לנצח? זה כמו שיש פרפר ויש זבוב, פרפר וזבוב שניהם נוחתים כדי לאכול. הזבוב, על מה הוא נוחת תמיד? על פצעים פתוחים, על מקומות מזוהמים. הפרפר על מה הוא נוחת? על פרחים, על מקומות יפים, רוצה את הצוף. כל אדם נכנס לבית, יש לך בחירה - אתה רוצה להיות פרפר או שאתה רוצה להיות זבוב? פרפר במובן החיובי, כן? על מה אתה רוצה לנחות? איפה אתה רוצה למקד את המבט שלך? זו הבחירה שלך. אתה רוצה להיות מרגל או רוצה להיות תייר? זו הבחירה שלך. האדם, במבט שלו, אם הוא ממקד את המבט במקום נכון, הוא מתחיל לדבר טוב. כשהוא מתחיל לדבר טוב, התחושה שלו

טובה, הוא הופך להיות אדם טוב. יש כזה פתגם שאומרים: "תחשוב טוב - יהיה טוב." על אותו משקל: דבר טוב - תהיה טוב. אם אתה תדבר טוב, תראה תמיד את החיובי שבעולם, אתה עצמך תהפוך להיות אדם טוב כי הדיבור משנה את האדם. הרב לוי יצחק מברדיטשוב, שמכונה "סנגורם של ישראל," תמיד היה מחפש מה טוב בעם ישראל, מה טוב בבני אדם. גם כשהיה רואה דברים שהם לא בסדר - מה הטעם שאני אתמקד בזה? היה מנסה לראות את נקודת האור שיש באותו עניין ומשם לרומם את האדם. העידו עליו חכמי דורו שכל תפילה שלו הייתה מתקבלת, כל ברכה שלו הייתה מתקבלת. היו באים אליו ממרחקים אנשים חשוכי מרפא שאין להם סיכוי, עקרות, מצבים קשים. בתנאים של אז זה לא

כמו היום, מטוס, רכב. עגלות, סוסים. היו באים ממרחקים לעיירה הזאת ברדיטשוב כדי לבקש ממנו ברכות כי ידעו שאם הוא מברך זה מתקיים. מה הייתה הזכות הגדולה שלו שהקב"ה לא רוצה לסרב לו? שאם הוא מבקש אפילו שלא מגיע לבן אדם אבל הוא ביקש - מה שהוא מבקש אני עושה. צדיק גוזר והקב"ה מקיים. מה הוא זכה? כי הוא היה אהוב אצל הקב"ה, הוא תמיד ראה את הטוב בעם ישראל, ראה טוב בזולת, ואדם שרואה את הטוב הקב"ה אוהב אותו כי אתה מדבר טוב על הילדים שלי, "בנים אתם לה' אלוקיכם." כמה צריך להרגיל את עצמנו לראות את הטוב וממילא גם לשמוח בטוב, להיות טובים בעצמנו. נחזור לדברי שלמה המלך, הגענו לפסוק ו:' "כי ברוב חלומות והבלים ודברים

הרבה, כי את האלוהים ירא." אומר שלמה המלך: אני יודע שאתה אומר לעצמך "אם אני לא אדבר הרבה, דברים לא יסתדרו." אפשר לראות את זה למשל, מתארגנים לקראת חתונה, מתארגנים לארגן יום הולדת בבית, יש אירוע, כמה דיבורים יש לפני ובכל ההתארגנות כי אדם בלחץ. הדאגה מביאה את האדם לדבר הרבה. אומר לו שלמה המלך: כמו שהחלומות יש בהם דמיונות ויש הרבה הבלים בעולם, "כי ברוב חלומות והבלים גם דברים הרבה," הדיבור הזה הוא גם מיותר, כמו שזה דמיוני, גם הדיבורים, הלחץ שלך. תדע, תדבר עניינית, לא צריך יותר מדי להרחיב. איך? "כי את האלוהים ירא" - כמה שתכניס יותר את אלוקים לתמונת החיים שלך, אתה יותר תהיה רגוע. כי אדם שמרגיש ש"הכול

תלוי בי, אני ואני ואני", הוא לחוץ. אבל אם הוא אומר "אני עושה את ההשתדלות שלי, אני רק צינור, "אני רק כלי בידיים של בורא עולם, אני עושה את ההשתדלות, אני לא אלוקים, "אני אעשה את מה שבידי והקב"ה יסיים את הדברים על הצד הטוב- " אדם כזה משדר רוגע, לא משדר לחץ, תווי הפנים שלו אחרת, נעים לאנשים להיות לידו. יש אנשים שלא מבינים למה כולם מתייחסים אליהם בפנים חמוצות. באמת, כל האנשים שהוא פוגש מחמיצים פנים. והוא לא שם לב כי זה מה שהוא משדר לכולם, הוא משדר לכולם שרע לו, שלא טוב לו, אנשים רואים אותו, מיד - גם מי שרגוע רואה אותו, נלחץ. והוא חושב כל העולם שונא אותו. אבל זה מה שהוא משדר. זה כמו שמספרים, בדורות

שעדיין לא היו מכוניות, בימים ההם, כפרי אחד התעשר, זכה באיזו הגרלה והתעשר. הוא אף פעם לא היה בעיר הגדולה, מרחק של כמה ימים מהכפר שלו, החליט שהוא הולך לקנות בית, אמרו שיש בניין גדול, מפואר עם קומות. הוא רגיל לחד קומתי עם תרנגולות בחצר. ויש שם משרתים, מקום נפלא מאוד. נסע לעיר כדי לקנות, הגיע למתווך, המתווך לקח אותו לאותו בניין, מאוד התרשם מהבניין, ראה בניין כזה יפה. אמר לו: "תיכנס, תתרשם." נכנס, עלה כמה קומות, ירד, אמר לו: "אני לא רוצה את הבניין הזה." "מה קרה"? הוא אומר לו: "כי פה כל השכנים מחמיצי פנים. "אני עולה קומה ראשונה - אני רואה אדם עם פנים חמוצות, "עולה קומה שנייה - אני רואה אדם עצבני,

עולה קומה שלישית... כולם נראים לא טוב." המתווך התפלא, הבניין ריק, עד שהוא קלט שבכל חדר המדרגות יש מראות. אמר לו: "תיכנס, ועכשיו כל מי שתראה תחייך אליו, תראה איך הם יגיבו." נכנס בחזרה לבניין, מיד כשחזר אמר לו: "תשמע, זו הייתה טעות, יש פה אנשים "נחמדים, נעימים, כולם מחייכים, כולם מאירי פנים, אני רוצה לקנות כאן." כשאדם משדר, העולם משדר כלפיו את אותה צורה: הוא משדר מאור פנים - אנשים מאירים לו פנים. משדר שרע לו, לא טוב לו - גם העולם מתייחס אליו באותה צורה. בפסוק ז' עובר שלמה המלך לנקודה שבה הוא פתח את הפרק הזה, שהאדם מדבר תלונות כלפי אלוקים כי הוא רואה שיש בעולם עוולות. ושלמה בחוכמתו כשהוא נותן

עצה והדרכה, הוא גם מנסה להבין מה השומע יטען כנגד מה שהוא אמר לו ואז הוא אומר כך: אם אתה רואה בעולם עוולות, אתה רואה עושק שאנשים עושקים אדם שהוא רש, זה מקומם אותך. האדם הזה עני, דווקא אותו אתה גוזל? כך גם במשפט, אתה רואה אי-צדק במדינה, "אל תתמה על החפץ." חפץ זה רצון. כלומר, אל תתפלא ותשאל: זה מה שהקב"ה רוצה? כך הוא רוצה לנהל את העולם? איך הוא מאפשר דברים כאלה? איך הוא נותן לאדם רש שיעשקו אותו? היה צריך להגן עליו, הרי האדם הזה מסכן. איך אני רואה עוולות? למה הצדיק הזה סובל? ולמה הרשע הזה טוב לו? ולמה?... כל ה"למה" הזה, אומר שלמה המלך "אל תתמה על החפץ", אל תתפלא על הרצון האלוקי למה זה קורה כך.

"כי גבוה מעל גבוה שומר," תדע לך שהקב"ה - שומר זה ממתין, "גבוה מעל גבוה שומר," הקב"ה ממתין בהנהגת ארך אפיים. יש אדם שעל פי האמת היה צריך כבר להיענש, אבל הקב"ה לא מעניש אותו מיד, הולך בהנהגת ארך אפים. יש שלוש עשרה מידות של רחמים: "אל רחום וחנון, ארך אפיים"... מה זה ארך אפיים? מאריך אפו. אף זה מלשון כעס, כמו "וחרה אף ה."' מאריך אפו, אפיים עוד בלשון כפולה - שוב ושוב, סבלנות. אולי האדם ישתנה, כמו שכתוב בפסוק "כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה," יש לי עניין להמית אותו? יש לי עניין להציק לו? אני רוצה שיהיה לו טוב אז הוא הולך בסבלנות. גם כשאתה רואה עוולות והנה, הרשע הזה ממשיך להיות לו טוב,

אתה מצפה שהוא יקבל כבר את הסטירה והוא לא מקבל, לקב"ה יש את החשבונות שלו, "גבוה מעל גבוה שומר", כלומר מעל כמה שאתה חושב שאתה משיג בגובה של השכל, יש כאן עוד יותר גבוה. "וגבוהים עליהם" - יש עוד סיבה למה באמת האדם חוטא והוא לא נענש מיד. הקב"ה ברא את העולם כדי להעמיד את האדם בניסיון ולתת לו שכר בהתאם למעשיו. אם אין לאדם ניסיונות, אם אין לו יצר הרע והוא לא מתגבר, על מה מגיע לו שכר? הרי יש הרבה ששואלים: למה אלוקים עשה את היצרים האלה? אם הוא רוצה שאני אשמור שבת, שיתכנת אותי שומר שבת. הוא רוצה שאני אברך על האוכל, יתכנת אותי שהפה לא נפתח כמו שיש קוד שצריך לפתוח, לא נפתח עד שמברכים. למה הוא לא עשה כך?

התשובה היא, כי אם היית מתוכנת, לא מגיע לך שכר. כל מה שהוא ברא את העולם עם נשמה בתוך גוף כדי שעל ידי הגוף יהיו לנו יצרים, ואדם יתמודד עם היצרים, יתגבר עליהם ויקבל את שכרו בהתאם. אבל אם אתה מתוכנת כמו רובוט לבצע הכול, לא מגיע לך שכר. על פי היסוד הזה מובן גם למה לא רואים ענישה מיידית. למה לפעמים רואים רשע וטוב לו וצדיק ורע לו. בדרך כלל הרשע רע לו, מי שמכיר אותו מבפנים יודע שרע לו. והצדיק טוב לו. כך זה בדרך כלל. אבל השאלה: למה יש אפילו מקרים מסוימים שרואים שיש צדיק ורע לו, רשע וטוב לו? כמו שהגמרא אומרת שמשה רבנו שאל את השאלה הזו. אז אמרנו הסבר אחד מצד הנהגת ארך אפיים. אבל יש הסבר נוסף: אם אדם

חוטא היה נענש מיד, ואדם עושה מצווה, נניח התחיל לשמור שבת - מיד מתעשר, זה מתניע את הרכב בשבת - המנוע מתפוצץ, אוכל חזיר - נחנק, מישהו היה חוטא? הייתה בחירה לבני אדם? אם כל פעולה הייתה לה תוצאה מיידית, לא היה ניסיון. מי יתפתה ליפול בחטא כשהוא רואה בעולם מה קורה מיד אחרי? זו עוד סיבה להנהגה הזו שלפעמים אתה רואה שההנהגה שונה מכפי שהיינו מצפים אבל תדע ש"גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם." "וגבוהים עליהם" זה מרמז, יש פעמים שצדיקי הדור הם מעל אותם רשעים והם מגינים עליהם כמו מטרייה. "עליהם" זה מתייחס למה שאמר "עושק רש וגזל משפט וצדק" וכו.' למשל, בסדום, "אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד." אברהם אבינו עומד

ומתפלל, אומר לקב"ה: "אולי יש חמישים צדיקים בעיר"? אמר לו: "אם יש חמישים לא אשחית בעבור החמישים," וכך הוא הולך ויורד עד שמגיע - "אולי יש עשרה צדיקים"? אמר לו: אם היה לא אשחית, אבל גם אין עשרה. יש רק את לוט. מה למדנו מכאן? יסוד גדול בהנהגה האלוקית, שאפילו עיר שצריכה להימחות, חס ושלום, אם יש בה עשרה צדיקים, "ונשאתי לכל המקום בעבורם, " הם מגינים על כל העיר. פעם אמר הרב דסלר: יכולה להיות עיר מלאה חטאים ויש איזה קרוואן בצד עם איזה כולל של כמה אברכים, יושבים, עוסקים בתורה, שומרים מצוות, מדקדקים, ואתה רואה ליד הקרוואן עוצרים כמה אופנוענים עם חליפות עור, מציצים לתוך הקרוואן, אומרים "תראה את הבטלנים

האלה, "סתם שורפים את הזמן, חיים על חשבון המדינה," והם לא יודעים שהם חיים בזכות עשרה "הבטלנים" האלה כי הם מגינים על כל הסביבה בלימוד תורה שלהם. אז זה "וגבוהים מעליהם," יש גם גבוהים מלמעלה, שהקב"ה יש לו את השיקולים שלו של מה כנגד מה. לכן "אל תתמה על החפץ," אל תבוא בטענות כלפי אלוקים. "ויתרון ארץ בכול הוא, מלך לשדה נעבד." פה הוא אומר משפט מאוד חריף, הוא אומר: אתה תראה בעולם הזה שיש יתרון לארץ, לאנשים שנמצאים פה בכדור הארץ בעולם שלנו, כאילו ש"המלך לשדה נעבד," כאילו שהמלך עובד את השדה. תמיד עבודת השדה היא לצורך המלך. פה מלך, הוא לא אומר אדון כי הוא מרמז על מלכו של עולם, נראה לך כאילו שהקב"ה משועבד

לעולם, כאילו שאנשים קובעים לו איך לנהל את העולם כי אתה רואה שחוטאים והוא כאילו לא יכול לעשות להם כלום. אבל הוא אומר: תדע לך ש"גבוה מעל גבוה שומר", יש סיבה לכל דבר. ממשיך שלמה ומרגיע את האדם, אל תקנא באותם אנשים שהם עושקים וגונבים וגוזלים, ותגיד "תראה איך טוב להם, אז אולי גם אני אהיה כמותם." פתגם שכדאי לזכור אותו. אומר שלמה המלך: תדע לך, אדם שאוהב כסף, כמה שיהיה לו הוא לא ישבע מהכסף, אז אל תחשוב שאם יהיו לך נכסים אתה תהיה רגוע. ברגע שאתה הופך להיות אדם שאוהב כסף, אתה כל הזמן ברדיפה. אדם שאוהב שיהיה לו המון ממון אז הוא לא ישבע מתבואה גם אם יש לו, הוא רואה את השדה מצמיח ומצמיח, בשבילו זה שום

דבר. "גם זה הבל." פה שלמה המלך נותן עוד זווית חשיבה כדי להרגיע את האדם. הוא אומר לו: "ברבות הטובה רבו אוכליה," אתה חושב שאם אתה תהיה עשיר, יהיו לך מיליונים, אתה תיהנה מכל המיליונים האלה? כשיהיה לך הרבה כסף יהיו הרבה שינגסו מתוך זה. אתה תצטרך לשלם משכורות לכל העובדים, ויש לך עובד מנכ"ל שמקבל משכורת גבוהה. אז אתה בחשבון רואה הרבה כסף, בפועל, כמה אתה נהנה מתוך זה? הרבה מזה הולך לאחרים. אשתך שלפני שהיית עשיר הייתה חיה נורמאלי, עכשיו הולכת מבזבזת על דברים שהיום גם לדעתך הם מיותרים. אבל היא מוציאה, למה? כי יש עכשיו הרבה כסף. אתה עצמך מבזבז על שטויות. "ברבות הטובה רבו אוכליה," יש הרבה שאוכלים. "ומה

כישרון לבעליה?" מה אתה הרווחת מזה, "כי אם ראות עיניו." חוץ מהעניין הזה שאתה בעיניים רואה שיש לך הרבה. אבל בפועל, אמר לי פעם בחור ממשפחה מאוד אמידה בירושלים, הוא אומר: "אני יודע שמקנאים בי." בחור בן 24 שהתחיל להתחזק, הוא אומר: "אני יודע שמקנאים בי שאני נולדתי במשפחה עשירה "ויש להורים שלי הרבה כסף, אבל אני תמיד מתפלא עליהם. "מה הם חושבים, שאני אתחיל ללכת עם שני שעונים? "שסיימתי לאכול, אני אוכל עוד ארוחה מחדש? "אז בגלל שלי יש שעון כזה ולהוא שעון כזה, וזה אכל את זה, אני אכלתי משהו אחר, "על זה שווה לקנא בי? "מצד שני, אתה יודע מה קורה אצל ההורים שלי? מה קורה אצלנו בבית"? אנשים מטבעם מקנאים באחרים

וחיים בכאב למה אין לי. אומר שלמה המלך: תירגע, החיים שלך, יכול להיות שהם הרבה יותר טובים משלו. אומר שלמה: אתה, שאתה עובד לפרנסתך בתור שכיר ואתה מרגיש "הבוס שלי מיליונר, כמה כסף יש לו, יש לו מאות עובדים," תדע לך שהחיים שלך יותר טובים משלו. "מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל." לפעמים יש לך לאכול יותר, לפעמים יש לך לאכול פחות כי אתה לא עשיר. אבל אתה עובד, הולך לישון - אתה ישן רגוע, אין לך את הדאגות, "מרבה נכסים מרבה דאגה", אנשים שיש להם הרבה נכסים כל הזמן בלחצים. וזה מה שהוא ממשיך: "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון," דווקא השבע לא נותן לו לישון. מרוב שאכל הרבה כבר יש לו כאבי בטן, לא מצליח

להירדם בלילה. הוא גם רומז לא רק על הכמויות שהוא אוכל ואחר כך לא נרדם בלילה, רומז גם על העושר שיש לו עם הדאגות, זה לא מניח לו לישון בלילה. אז מה יש לך לקנא בעשירים ו?... כלפי חוץ זה נראה מרשים, אבל אומר שלמה: תהיה חכם, תראה את האמת, תירגע, תשקיע במה שצריך להשקיע. וכעת הוא תוקף את העושר מעוד זווית: כלומר, בעולם הזה יש רעה חולה, כלומר שמביאה עינוי לאדם. יש אדם עשיר והוא לא שם לב שהעושר הזה שמור אצלו כי הוא רואה בבנק הרבה כסף, חסכונות, מיליונים, והוא לא יודע שהעושר הזה שמור לרעתו. כלומר, לא רק שהוא לא ייהנה ממנו, עוד הוא יסבול. אומר שלמה: גם את זה ראיתי. עשה איזו עסקה כושלת והכסף הלך או הייתה

איזו עלילה, לקחו לו את הכול, היה צריך לשלם. "והוליד בן ואין בידו מאומה- " אחר כך יש לו בן שהוא הוליד, הביא לעולם, והוא רוצה כל כך לתת לילד הזה, אבל אין לו לתת. אם מראש הוא לא היה עשיר, לא היה כואב לו למה אין לי לתת לילד, כך אני גדלתי, זה מה שאני נותן. אבל אם הוא היה עשיר וכל הכסף הזה אבד בעניין רע, אז חוץ מהאיבוד של הכסף, יש לו עוד כאב שצובט לו את הלב, שאני לא יכול לתת לילד שלי והילד הזה גדל לא כמו שהיה לי בעבר. כלומר בא לעולם בלי כלום, גם עוזב את העולם בלי כלום. אפילו לקחת איתו מצוות לעולם הבא אין לו לקחת איתו לשם, לא יישא בידו שום דבר. למה? כי בזמן העושר הוא רק חשב על הכסף. יש אדם חכם, בזמן

שהוא עשיר הוא משתדל לתת הרבה צדקות, עושה הרבה חסדים, עוזר לאנשים, מקיים מצוות. אז גם אם בסוף הכסף הלך, עשה איזו עסקה כושלת, לפחות נשאר לו כל האוצר של המצוות שהוא עשה בימי עשירותו. אבל אם בזמן העושר רק הסתכל על הכסף ונהנה שיש לו כסף, דמיין שיש לו כסף, ואחר כך הכול הלך, עוזב את העולם בלי כלום. "ומאומה לא יישא בעמלו שיולך בידו." כלומר, כפי שהוא בא. הוא אומר למקנא: מה יתרון לו, למקנא, שיעמול לרוח? אתה רואה שאין טעם להתאמץ על דברים מיותרים. אותו עשיר שאתה מקנא בו, כל ימיו בחושך. מה זה "בחושך יאכל"? רואים את זה היום בעולם, בארצות הברית זה מאוד נפוץ, פה אולי פחות - אנשים עשירים, אבל מרוב לחץ כל היום

אין לו זמן לאכול אז הוא אוכל איזה סנדביץ' פה, איזו פרוסה כאן, אין לו זמן. רק בערב כשהוא חוזר לבית אוכל ארוחה נורמאלית. ויש אדם אחר שאין לו את הכסף שלו אבל אוכל כמו בן אדם, נהנה, רגוע, שלו. "גם כל ימיו בחושך יאכל," כלומר בערב רק הוא מספיק לאכול. כל דבר מכעיס אותו כי יש לו הרבה עסקים אז גם אם היום העסק הזה הצליח אבל שם הפועל ההוא הפריע לו. "וחוליו" - מביא על עצמו חולי, "וקצף" - גם הפנים שלו מקבלים מבט של אדם שהוא קוצף. אז מה הסיכום? אומר שלמה המלך: אז מה נכון לעשות? אתה אומר לי שזה לא טוב ואל תקנא בזה אז איך נכון לחיות? לקראת סוף הפרק הוא אומר כך: "הנה אשר ראיתי אני טוב." עכשיו אני אומר לך את

הדברים שראיתי אני טוב. למה הוא מוסיף את המילה "אני?" אם היה אומר "הנה אשר ראיתי טוב," מבינים שזה אתה. למה הוא אומר "אני?" וזה מצוי בספר קהלת, כששלמה המלך רוצה לומר לך שים לב טוב למה שאני אומר, כי הדברים שתשמע עכשיו אתה לא שומע אותן מאדם טיפש, שלמה ידע על עצמו שהוא קיבל חוכמה אלוקית מלמעלה, אז הוא אומר לו: תשמע שאתה מדבר איתי, אני, קהלת שכולם נאספו. לא שבא להתפאר ולהתגאות, אלא לטובת השומע שיפנים את הדברים. אומר שלמה המלך: אני אומר לך לאיפה תשאף להגיע, שיהיה לך לאכול ולשתות, כלומר לחיות נורמאלי, שיהיה לך איפה לגור, תשאף שיהיו לך תנאים בסיסיים לחיים. "ולראות טובה" - אצל שלמה המלך "טובה," כשהוא

מדבר על טוב הוא מדבר על התורה עצמה. השם של התורה אצלו הוא טובה. כתוב "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו." אומר שלמה: אתה תשאף שתהיה לך פרנסה עם חיים סבירים שלא תהיה בלחץ כלכלי, ותשאף ללמוד תורה, ללכת בדרך השם, "בכל עמלו שיעמול תחת השמש," תחת השמש - כדור הארץ, כל העולם. "מספר ימיו אשר נתן לו האלוהים," לפי מספר הימים שאלוקים נתן, הרי זה לא בידיים שלך כמה תחיה. "כי הוא חלקו" - אומר שלמה, תדע שאתה תעשה את ההשתדלות והקב"ה ייתן לך את החלק שמגיע לך. "איזהו עשיר השמח בחלקו," איך באמת אדם יהיה שמח בחלקו? הרי אדם מטבעו מקנא. אומר הרמח"ל עצה נפלאה: כל אדם יאמר לעצמו כשהוא מרגיש צביטה בלב, זה טבעי שאדם

מרגיש צביטה בלב, רואה "ההוא נראה כך, אני נראה אחרת, למה קיבלתי פנים כאלה? "למה קיבלתי גוף כזה? למה נולדתי במשפחה הזו? "למה האישה הזו היא דווקא זו שהתחתנתי? תראה החבר שלי עם מי התחתן." הילדים שנולדו, יש לו ילד שהוא לא מרוצה מהאופי או מהמראה והוא מאוכזב מהדירה שהוא גר. אומרים לו אל תקנא, "איזהו עשיר השמח בחלקו." "איך אני אהיה שמח בחלקי? אני רואה מה שיש בעולם." אומר הרמח"ל עצה נפלאה, כשאדם אומר לעצמו כך: אני באתי לעולם כדי לתקן משהו. יש תוכנית אלוקית היסטורית מאז אדם הראשון ועד ביאת המשיח שכל אדם ואדם מהווה בורג במערכת הזו, המעשים הטובים שהוא עושה, הפעולות הטובות, הוא מתקן במערכת הכללית של

הבריאה, גם במישור הפרטי של הנשמה שלו וגם במישור הכללי של התוכנית האלוקית כולה של כל ההיסטוריה. חז"ל אומרים שזו אחת הסיבות שהקב"ה ברא כל אדם עם פרצוף אחר. הרי מי ששם לב, זה מדהים, אין שתי טביעות אצבע בכל העולם, אין שני פרצופים, אפילו תאומים זהים, האימא יודעת להבדיל ביניהם. זה פלא. כלומר, יש מערכת אדירה עליונה שמתכננת את הכול שלא יצאו שניים זהים. מכונה שמייצרת שקלים, מנפיקה שקלים, אין הבדל בין מטבע למטבע, המכונה מייצרת הכול אותו דבר. אדם וחוה ילדו ילדים, על פי ההיגיון שלנו כולם היו צריכים להיראות אותו דבר. אבל יש מערכת שלמה של גנים, כרומוזומים, מערכות שונות שלא יהיה מצב ששניים זהים. זה דבר

מדהים, פלא עצום שיש בבריאה. חז"ל אומרים, אחת הסיבות שהקב"ה ברא בני אדם שונים זה מזה, כדי שכל אדם ידע שהוא אחד ויחיד בעולם, לא היה ולא יהיה אדם כמוהו ואין מי שיוכל לעשות את התפקיד במקומו. אם כולם היו נראים אותו דבר, האדם היה מרגיש: העולם איתי או בלעדיי זה אותו עולם. אדם שיש לו שק מלא אלפי מטבעות של שקל, הולך, סוחב את זה על הכתף, שקל אחד נפל, הוא לא עושה מזה עניין, יש עוד הרבה כמוהו. אבל אם יש לו שק מלא מטבעות נדירים שכל מטבע הוא יחיד בכדור הארץ, כל מטבע שווה מיליונים. ידוע, במטבעות, כמה שיש פחות זה שווה יותר. כך גם בבולים. קראתי שבכל העולם היו שני בולים נדירים שכל בול יקר מאוד. נניח, אני לא

יודע מחירים, נגיד כל בול 100 אלף דולר. ואחד מאלה שהיה לו את הבול הזה קנה מהשני את הבול שהיה לו והוא יודע, הם שניים יחידים בכל העולם, אחרי שהוא קנה הוא שרף אותו. ואז מה קרה? הבול שלו הפך להיות חצי מיליון דולר כי נהיה בול יחיד בעולם. כשהיו שניים כל אחד שווה 100 אלף, שרף אותו - נראה מעשה טיפשי אבל הוא התעשר עוד יותר. כשאתה יודע שאתה יחיד בעולם, אין כמוך - לא היה ולא יהיה, התפילה שלך יוצרת תיקון בבריאה שתפילה של מישהו אחר פועלת במסלול אחר. לך יש את המסלול שלך. יש אנשים שאין להם טעם בחיים, יש כאלה אפילו חושבים להתאבד, לא מבינים איזה ייעוד, איזה תפקיד יש להם בעולם. אתה עונה "אמן" על קדיש, ה"אמן"

שלך יוצר תיקון בבריאה במחלקה שאף אחד לא יכול להיכנס אליה, זה פרטי שלך. לכן חז"ל אומרים שאם האדם מפסיד יום אחד בלי תפילה או בלי קריאת שמע, עליו נאמר "מעוות לא יוכל לתקון." אבל למה לא יוכל לתקון? "אז מחר אני אתפלל, מחר אני אקרא קריאת שמע." מחר זה יום אחר, זה מסלול אחר. כמו סרגל שיש בו קווים כאלה, כל קו נמצא בסנטימטר אחר, זה לא אותו דבר. כך גם הימים, יום נראה יום דומה לשני אבל זה לא אותו יום. אומר רבי חיים מוולוז'ין: "יהודי שחי היום יכול לתקן בבריאה "מה שרבי שמעון בר יוחאי לא יכול לתקן." יאמר האדם "איפה אני ואיפה רבי שמעון? "איך יכול להיות שאני יכול לתקן מה שהוא לא יכול לתקן"? התשובה היא, אם זה

הסרגל של ההיסטוריה - הוא חי בתקופה הזו אז הוא יכול היה לתקן פה. אתה חי כאן, אתה יכול לתקן, הוא לא יכול לתקן פה כי הוא לא חי פה. אתה חי כאן, יש לך כוחות לתקן. וכל אדם צריך לייקר את עצמו, לדעת - יש לי תפקיד בעולם. אומר הרמח"ל: כשאדם יודע שהוא בא לעולם לתפקיד מסוים, הוא גם יודע שבורא עולם שלח אותו בגלגול הזה עם כל הכלים שמתאימים לתיקון שלו. מה הכלים שהוא צריך? פרצוף כזה, מבנה גוף כזה, שמן, רזה, לא משנה, להתחתן עם האישה הזו, שייוולדו לו הילדים האלה, יגור בבית הזה - אלה הכלים שהוא צריך לגלגול הזה. אדם שחי בצורה כזאת הוא מאושר, הוא שמח בחלקו, הוא לא מקנא למה יש לו בית יותר גדול. מה זה למה? כי אם לי

היה בית כזה לא הייתי מגיע לתיקון שלי. בשבילי זה רע. נכון שאני לא יודע מה טוב לי אז אני עושה את ההשתדלות, רוצה בית כזה, משתדל שיהיה לי בית כזה, לחיות נורמאלי. אם לדעתו זה יותר נורמאלי. אבל אם הוא לא מקבל את מה שהוא רוצה הוא לא נכנס לעצבות, הוא לא מרגיש קנאה, הוא לא אוכל את עצמו, הוא יודע "ברוך השם, יש לי בית לגור, מיטה לישון, "אוכל לאכול, משפחה," האדם נעשה שמח בחלקו, האדם הזה הופך להיות מאושר, הוא אוהב את עצמו כפי שאלוקים ברא אותו. יש אנשים שלא אוהבים את עצמם, מחפשים לשנות את תווי הפנים על ידי ניתוחים, מנסים להיראות אחרת. אנחנו נדרשים לשמור על הבריאות אבל שאר הפרטים, מה שהקב"ה נתן לאדם זה הטוב

ביותר עבורו. פסוק י"ח, לקראת סיום, מוסיף שלמה המלך אחרי שהוא תקף כל כך את העושר, אז אדם יכול להרגיש "רגע, אז מה אתה מתכוון לומר? שעושר זה דבר רע? "לא טוב להיות עשיר"? אומר שלמה: תהיה מאוזן. אומר שלמה: כל מה שדיברתי התכוונתי לומר שאתה אל תרדוף אחרי העושר, אל תהיה מאוכזב אם לא קיבלת. אבל אם עשית השתדלות קטנה ומשמיים העשירו אותך, יש אנשים חשבו על איזה פיתוח של רעיון יצירתי והפכו להיות מיליארדרים, מכרו את זה אחר כך במיליונים, רק הברקה שעלתה בדעתם כדרך אגב - זו מתנת שמיים. אז אומר שלמה: אני לא מתכוון לומר לך שעושר זה דבר רע, עם עושר אתה יכול לעשות הרבה דברים טובים, אתה יכול לקיים מצוות, אתה יכול

לעזור לאנשים, להגדיל תורה. שוב נחזור על הפסוק כדי שנראה איך הוא מדריך אותנו לאיזון הנכון: "גם כל האדם אשר נתן לו האלוהים עושר ונכסים," כלומר שזה בא מלמעלה, לא שהוא רדף אבל אלוקים נתן לו, "והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו," כלומר אלוקים אומר לו: זה החלק שאני נותן לך, "ולשמוח בעמלו זו מתת אלוהים היא" אומר שלמה לאדם: תזכור כל החיים שהחיים שקיבלת להיות כאן הם חיים קצובים. זה לא הרבה, אתה לא חי לנצח. ובזה הוא מסיים את הפרק הזה, "כי האלוהים מענה בשמחת ליבו." כלומר, אדם שהוא עשיר ורואה שהשם נותן לו והכול מצליח, איפה שהוא נוגע העסקים פורחים, הוא לא מתגאה על האחרים כי מה המענה בשמחת ליבו? האלוהים.

כלומר, הוא תמיד יודע לזכור שבורא עולם נתן לי את זה. וזו עצה נפלאה איך האדם לא יתגאה, לאו דווקא בעושר, כל מתנת שמיים שיש לאדם, יש אדם שהוא יפה תואר ביותר והוא יודע שכולם מקנאים ביופי שלו, יש אדם שקיבל דירת פאר שכולם מקנאים בה, יש אדם שהוא חכם, יש אדם שהוא גיבור והוא יודע שכולם מקנאים, עלול להגיע לגאווה, להתנשאות, מרגיש את עצמו מעל כולם ועל זה נאמר "תועבת השם כל גבה לב," אדם שמתנשא הקב"ה מתעב אותו. אבל הוא אומר "יש לי, מה אתה רוצה? שאני אגיד שאין לי"? התשובה היא, "כי האלוהים מענה בשמחת ליבו," תמיד יאמר: "אני שמח שבורא עולם נתן לי את זה אבל אני יודע שזה ממנו." כשהוא מנתב את הכול כתודה לאלוקים,

אין לו מה להתגאות מעל האחרים. "לי אלוקים נתן את המתנה הזו, למישהו אחר נתן מתנה אחרת, "אבל הכול מתנת שמיים אז מה יש להתגאות"? משל למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו שרואים אדם שהוא עומד עם חבילות של דולרים, והוא מפרסם בכל העיר: "כל עני שנזקק יביא אישור מלשכת התעסוקה - אלף דולר." ורואים אותו, אנשים עומדים בתור, כל העניים, והוא - אלף דולר, אלף דולר, כולם מתפעלים, "כל הכבוד לו." פתאום מישהו שם לב שיש פה איזה וילון לידו ומאחורי הווילון עומד עשיר, הוא נותן לו והוא מחלק, הוא נותן לו והוא מחלק, והכסף הזה בכלל לא שלו, הוא מושיט את היד, לוקח משם, נותן לזה. יש לו במה להתגאות? אתה בסך הכול לוקח מכאן, נותן לשם,

אין מה להתגאות. כך כשאדם יודע "כל מה שיש לי, יש מישהו מלמעלה שנותן לי את זה "אז מה יש לי להתגאות? הוא נותן לי ואני פועל עם זה." כשאדם חי בצורה כזו, אומר שלמה המלך, האדם הופך להיות מאוזן בהסתכלות, עושה את ההשתדלות שלו, לא מקנא באחרים, ודאי לא ברשעים, יודע שבחשבונות שמיים הכול נעשה מתוך שיקולים של בורא עולם, חי רגוע, שלו. ואם הקב"ה עשה אותו עשיר אז הוא שמח בעושר הזה, אבל הוא לא רודף אחר העושר. נסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו כאן, לכל הצופים בכל מקום שהם שזכותו של שלמה המלך תעמוד לכולם לבריאות איתנה, חוכמה גדולה, נחת מהילדים, זוגיות טובה, חיים טובים, אמן ואמן.