מסרים מחכמת שלמה - חלק 7 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב, הגענו לפרק ו' בספר קהלת. ראינו בסוף פרק ה', אומר החכם באדם שלמה המלך לאדם: "אוהב כסף לא ישבע כסף". כלומר, ברדיפה אחר הכסף אל תחשוב שיום יבוא ואתה תגיע למילוי, תרגיש "יש לי כל מה שאני צריך" כי "אוהב כסף לא ישבע כסף". מצד שני, הוא אומר "מתוקה שנת העובד". אדם שעובד, מתפרנס, טוב לו עם מה שיש לו, שמח בחלקו, השינה שלו מתוקה, לא כמו אותם אנשים ש"מרבה נכסים מרבה דאגה". המשיך ואמר שהריבוי של השפע שיש לעשיר לא מניח לו לישון מהדאגות שלו, מהשבע שלו, אוכל יותר מדי, לא כמו שאנשים מצפים וחושבים שאם אהיה עשיר אני אהיה מאושר ויהיה לי כל טוב שבעולם. את זה שלמה המלך מנפץ לחלוטין ועם זאת,

הוא מסיים כדרכו של חכם שיודע לאזן את הדברים, הוא אומר: אל תחשוב שאני רואה את העושר כדבר שלילי לחלוטין כי עם כסף אתה יכול לעשות הרבה דברים טובים. מה שאני מדבר, אל תרדוף אחרי הכסף הזה, אל תהיה בטוח שעם כסף אפשר לסדר את כל העניינים בחיים, לכן תהיה מאוזן. ובזה הוא סיים שם את פרק ה' ואמר: "גם כל האדם אשר נתן לו האלוהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלוהים היא". הוא אומר: יש מצב שאתה לא רודף אחר הכסף, אתה עושה את ההשתדלות שלך, אבל אם הקב"ה רוצה להעשיר אותך יש לו הרבה דרכים איך להפוך אותך לעשיר אז זו כבר מתנת אלוהים, זו מתנת שמיים שנותן לאדם להיות עשיר אבל אתה

מצידך תשאף שיהיו לך חיים סבירים שיהיה מה לאכול, מה לשתות, איפה לישון, איך להתלבש, ולעסוק בתורה ולהתעלות ברוחניות - ואז האדם מגיע למצב של איזון בריא בחיים. בפרק ו', בתחילת פרק ו' מדבר שלמה המלך על עוד שני סוגים של עשירים, שבזה הוא גם רוצה להרגיע את האדם עם כל הלהט של הרדיפה אחר הכסף, מגיע למשפט מאוד חריף שלפעמים עדיף להיות נפל מאשר להיות עשיר. כשיש נפל כולם מרחמים עליו, על ההורים, נפל תינוק, אבל אומר שלמה: תדע לך, יש עושר שהוא כל כך לא טוב לאדם עד כדי שהיה עדיף להיות נפל. הוא בכוונה מקצין את הדברים כדי שנבין ונגיע לאיזון הנכון, תכף נקרא את לשונו. ובפרק הזה, שנראה אותו בעזרת השם הערב, מופיע

פסוק מאוד יסודי לחיים, הזכרנו אותו כמה פעמים בשיעורים, הרמח"ל מביא אותו ב"מסילת ישרים", את הפסוק היסודי שנמצא כאן שנותן לאדם ומלמד את הסוד של האושר ב-א', המילוי הפנימי, השמחה, הסיפוק האמיתי. הסוד מופיע כאן בפרק הזה. נתחיל אותו, פרק ו', פסוק א'. אומר שלמה המלך: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם". יש סוג של מצב של אדם שסובל דבר רע שקורה לו, "ורבה היא" - כלומר הסבל שהאדם סובל מזה זה סבל גדול. "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר ונכסים וכבוד "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו כי איש נוכרי יאכלנו, "זה הבל וחולי רע הוא". אומר שלמה המלך: יש מצבים בעולם שכלפי חוץ

נראה שלאדם הזה לא חסר כלום, הוא עשיר. "איש אשר ייתן לו האלוהים עושר" - כסף במזומנים, "ונכסים" - יש לו דירות, יש לו חנויות, רחובות, "וכבוד", מה שאנשים רוצים יש לו, "ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאווה", כל מה שהוא מתאווה, רוצה, הוא יכול לקנות. אבל מה הבעיה? "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו כי איש נוכרי יאכלנו". בפועל, הוא לא יכול ליהנות ממה שיש לו. ובאמת, רואים את זה בעולם, יש עשירים שמוכנים להחליף את כל העושר שלהם במעט בריאות שיש לאדם העני. כי יש לו כסף, הוא יכול לאכול הכול אבל בפועל מה הוא אוכל? דברים שבעלי חיים אוכלים, סוגים של עשב, דברים מאוד... אני אומר את הדוגמה הזו כי ראיתי את זה בחוש. הייתי

בברזיל, נפגשתי שם עם אדם שהוא מעשירי עולם, יהודי שגם ליבו חם לתורה ולמצוות אבל חלה באיזה חולי, כולם אוכלים כל מעדני עולם והוא עצמו אוכל דברים שאפילו עניים לא אוכלים. הוא לא יכול ליהנות מכל מה שיש לו. אומר שלמה המלך: "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם", זה דבר שהוא מאוד קשה. ייתן לו עושר, נכסים, כבוד, לא חסר לו כלום, אבל "ולא ישליטנו האלוהים לאכול ממנו", הוא לא שליט על הנכסים האלה. בחשבון הבנק כן, אבל ליהנות בעצמו הוא לא יכול ליהנות "כי איש נוכרי יאכלנו". מוסיף שלמה ואומר שיש מצב עוד יותר קשה, שאפילו הילדים שלו לא נהנים מזה, למה? כי אין לו ילדים. יש גם מצבים כאלה. פה הוא רומז לאדם,

קודם כול תדע שלקב"ה יש חשבונות גדולים ואין מצב שאדם יקבל שלמות. יש אדם שמקבל כסף, לא מקבל בריאות. יש אדם מקבל בריאות, לא מקבל כסף. יש אדם שיש לו ילדים טובים, יש אדם שיש לו קשיים אחרים אז כל אדם ואדם, אומר שלמה, תהיה שמח במה שאלוקים נתן לך, אל תקנא באחרים כי תדע שדבר אחד יכול לבוא על חשבון הדבר השני. והוא אומר, יש מצב שאיש נוכרי יאכלנו, אפילו הילדים שלו לא יורשים את זה. "זה הבל וחולי רע הוא". ממשיך שלמה ואומר, יש עוד סוג של עשיר: "אם יוליד איש מאה". קודם הוא דיבר על אדם שנפטר בלי ילדים ואיש נוכרי יאכלנו, אבל הוא אומר, תיקח עשיר מסוג אחר: "אם יוליד איש מאה", מאה ילדים יש לו, מכובד, מאה ילדים זה

מספר יפה, "ושנים רבות יחיה", הוא בריא אז הוא גם מאריך ימים, שנים רבות יחיה, "ורב שיהיו ימי שניו", כלומר באותם ימים של השנים שהוא חי הוא נמצא במצב של שררה. בארמית פירוש המילה "רב" זה שר, כמו שר הטבחים, התרגום מתרגם "רב טבחיא". פירוש המילה רב בארמית זה שר. אז הוא אומר "ורב שיהיו ימי שניו", האדם הזה הוא שר, יש לו גם תפקיד בכיר. אבל מה הבעיה אצלו? "ונפשו לא תשבע מן הטובה". האדם הזה הוא לא מרוצה ממה שיש לו. כלפי חוץ נראה שיש לו הכול, אבל אם הוא בפנימיות שלו לא מאושר, לא שמח בחלקו, מצד האמת האדם הזה עני ואביון. גם אם כלפי חוץ הוא נראה מאוד עשיר, "וגם קבורה לא הייתה לו", הוא אומר, האדם הזה שרודף כל

החיים שלו אחרי כסף, אחרי כבוד כי הוא לא מרוצה, "גם קבורה", הוא מתכוון בלשון התנ"ך קבורה לא הכוונה קבר רגיל, קבורה הכוונה קבורה מכובדת שכשנפטר אנשים לא כיבדו אותו, קברו אותו אבל בזלזול כי אדם שהוא רודף כבוד אנשים סולדים ממנו. הגמרא אומרת "מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל". אדם שהוא יהיר, שהוא גאוותן, אפילו אנשי ביתו בליבם בזים לו. כלפי חוץ אולי מראים לו אבל בלב מרגישים ריחוק ממנו. רואים, מה הוא מחפש כל החיים שלו, רק כבוד ושיגידו ותמיד מספר "אני ואני ואני", מי אוהב אדם כזה שכל הזמן מספר על עצמו? אז הוא אומר, אדם כזה, שוב נקרא את זה: "אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו", יש

לו בעצם כבוד וגדולה וילדים, "ונפשו לא תשבע מן הטובה וגם קבורה לא הייתה לו" - קבורה מכובדת כי אנשים מזלזלים בו, "אמרתי טוב ממנו הנפל", נפל כבר עדיף מהאדם הזה, למה? ממשיך ומסביר: "כי בהבל בא", הנפל, "בהבל בא ובחושך ילך", ברחם אימו, מי יודע בכלל שהוא הגיע לעולם, מי יודע שהוא נעלם? "ובחושך שמו יכוסה", כשקוברים אותו אף אחד לא זוכר אותו יותר כי הוא נפל. "גם שמש לא ראה ולא ידע", הוא לא יצא לאוויר העולם כדי שיראה שמש, הוא אפילו לא יודע שיש דבר כזה בעולם, "נחת לזה, מזה" - יותר נחת יש לזה מאשר לזה. לנפל יש יותר נחת מאשר האדם העשיר הזה. מישהו מאיתנו היה מעלה בדעתו לחשוב פעם שנפל עדיף מאדם עשיר? אבל שלמה

בחוכמתו, החכם באדם, הוא אומר: תדע לך, אני אומר לך את דעתי האמיתית, אדם שכל החיים שלו ברדיפה והוא לא מרוצה ממה שיש לו, אין לו סיפוק, תמיד לא טוב לו ומחפש כבוד וכסף, וכמו שאמר לפני, ש"אוהב כסף לא ישבע כסף", האדם הזה שכל ימיו סביב תאוות, יצרים, כסף וכבוד, לא משקיע בתורה, במצוות, במעשים טובים, כבר היה עדיף נפל מאשר האדם הזה. והאמת, רואים במציאות, אדם שאין לו סיפוק ושמחה, אף על פי שכלפי העולם הוא נחשב עשיר, מצד האמת הוא לא עשיר. יש משנה בפרקי אבות שבמבט ראשון נראית מאוד תמוהה, חז"ל מאוד דייקו בלשונם, והם אומרים בפרקי אבות: "איזהו עשיר - השמח בחלקו". אם אנחנו היינו מנסחים את המשנה הזו, היינו אומרים

שאדם שהוא שמח בחלקו הוא עשיר ב-ע' או מאושר ב-א'? אדם שהוא שמח בחלקו הוא מאושר, הוא לא עשיר, עושר זה כסף. ידוע, בעברית מילים שיש להן משמעות גם ב-ע' וגם ב-א', אותה מילה, רק ב-ע' וב-א', יש להן משמעות בעברית, תמיד כשאתה הופך את ה-ע' ל-א', המילה הופכת מגשמי לרוחני. האות ע' ו-א' הן מאוד קרובות בהגייה שלהן. בארצות המזרח האות ע' יותר עמוקה והאות א' היא יותר רכה. פה בארץ בגלל שבאירופה גרו באזור שלא היו... עדות המזרח גרו בין ערבים, ואצל הערבים יש הבדל בין ע' לבין א' אז גם השפה העברית שימרו אותה כמו השפה המקורית. יש ע', יש א' ויש ה', שלוש אותיות שונות. בארצות אירופה, בשפות האירופאיות אין הבדל בין

האותיות האלה אז היהודים שגרו באירופה, הכול התערבב להם. גם כשקוראים קריאת שמע, שלפעמים יש הבדל במשמעות המילה בין א' לבין ע' לבין ה', אבל מחליפים מילים. זה, דרך אגב, נציין כמה חשוב שאפילו אדם שביומיום אין אצלו הבדל בין האותיות האלה, כשקורא קריאת שמע שיקפיד לומר את ההגייה הנכונה. שאם לא כן, הוא עלול לשבש מילים. למשל, "אוחילה לאל, אחלה פניו". "אחלה פניו", אומרים את זה בראש השנה וכיפור, את ה"אוחילה לאל". "אחלה פניו" זה אתחנן לפניו, אבוא לפניו בתחינה, זה הפירוש "אחלה פניו". אבל אם מחליפים את ה-ח' ב-כ' - "אכלה פניו", מה זה "אכלה"? חס ושלום כיליון. יש מילים שאם אתה אומר כך או כך שינית את המשמעות מקצה

לקצה. לכן, לפחות בתפילה, בקריאת שמע, ב"עמידה", כמה שאפשר חשוב לומר את ההגייה הנכונה. על כל פנים, בעברית ניקח מילים שיש להן משמעות ב-ע', כמו למשל עור ב-ע', תחליף ב-א' - אור. עור זה גשמי כי האות ע' היא מורגשת יותר, היא נשמעת יותר. ה-א' שהיא יותר רכה היא יותר רוחנית, היא הופכת את המילה למשמעות רוחנית. כך גם אדם שעומד ואדם שאומד, עומד ב-ע', פיזית, בגוף הוא עומד, תחליף ב-א' - אומד זה אומדן הדעת, זה הופך להיות עניין מחשבתי. עפר ואפר, עפר זה העפר הכבד, אפר - שרפת עץ הוא אוורירי כזה, קליל, הופך להיות אפר. יש הבדל בין ע' ל-א' מבחינת גשמי ורוחני. כך גם עושר ואושר. עושר ב-ע' זה אדם שיש לו הרבה כסף,

חומר, עניין חומרי, דבר מורגש. אושר זו תחושה פנימית שאתה מאושר, טוב לך, בנשמה אתה מרגיש טוב, זה נקרא אושר. אז אם כך, איך אמרו חכמים "איזהו עשיר השמח בחלקו"? היו צריכים לומר "איזהו מאושר השמח בחלקו" כי אדם שהוא עני, אין לו כסף, בפועל אין לו מזומנים אבל הוא שמח בחלקו, טוב לו עם מה שיש לו - אתה יכול להגדיר אותו שהוא עשיר? הוא לא עשיר, הוא מאושר. אבל כשמעמיקים בדברי חז"ל רואים כמה הם צדקו כמו בכל עניין אחר שמתבוננים בעומק, רואים עד כמה הצדק עימהם. נתאר לעצמנו שני בני אדם שחזרו לביתם באותו ערב. האחד עשיר גדול, יש לו מיליון דולר בחשבון, חיסכון סגור, הוא לא צריך להשתמש בזה, יש לו מספיק, אז הוא סגר

מיליון דולר בחשבון. השני בקושי גומר את החודש. בסוף כל חודש, אומנם במהלך החודש הוא חי טוב, חי נורמאלי, לא חסר לו, כל מה שצריך יש לו, אבל בסוף החודש הוא תמיד במינוס. עד שמחר מקבל משכורת, המינוס מתכסה. נניח במינוס של 600 שקל. והוא ככה רגיל - סביבות 600 סוף כל חודש מינוס, מחר מקבל משכורת, מכסה, חי נורמאלי, סוף החודש שוב. שניהם חוזרים לביתם באותו ערב. האדם עם מיליון הדולר נכנס לביתו סר וזעף, עצוב ועצבני. אשתו שואלת אותו: מה קרה? הוא מספר לה, הוא אומר לה: אני חוזר עכשיו מפגישת עסקים במגדלי עזריאלי עם מיליארדר שהגיע מארצות הברית לסבב פגישות עסקים בארץ. וכל הדרך בחזור הביתה אני רואה את הפרצוף שלו

לנגד עיניי. את יודעת כמה כסף יש לבן אדם הזה? יש לו רשת של חנויות בגדים בכל העולם, יש לו בנקים, יש לו רכבות בהודו, מיליארדר. רק המטוס הפרטי שהוא בא איתו לארץ, שבשבילו זה כמו צעצוע, המטוס לבד עולה 54 מיליון דולר! ואני כזה מסכן, עני ואביון, רק מיליון דולר עלובים בחשבון. וכל הדרך אני חושב איך אני מגיע לכסף שלו. תראי איך האדם הזה חי! כשאני רוצה לטוס לחו"ל צריך לעמוד בתור עם כל המסכנים האלה כדי... והוא עולה למטוס, טס. כמה כסף יש לו. כל הדרך אני רק חושב איך אני מגיע ולא מוצא שיטה. אשתו אומרת לו: טוב, הכנתי ארוחת ערב, שב לאכול. הוא יושב והוא לא מסוגל לאכול מרוב דאגות. נכנס לישון, מתהפך במיטה מצד לצד

עד 04:00 לפנות בוקר, לא נרדם. כל החודשים הקרובים הוא הולך עם פנים נפולות כי הדמות של ההוא נחקקה לו במוח והוא אכול מקנאה, "איך אני מגיע לכסף שלו". לעומתו, האדם עם המינוס של ה-600 שקל, גם הוא חוזר לביתו באותו ערב אבל הוא נכנס לבית כולו צוהל ושמח. קורא לאשתו ואומר לה: את לא תאמיני לבשורה הטובה שאספר לך. את יודעת שהמצב שלנו ברוך השם סביר אבל סוף כל חודש מינוס. ואת יודעת למה המינוס הזה, כי אנחנו כבר עשרות שנים משלמים משכנתה על הדירה 1,200 שקל וזה לוקח נתח נכבד מתוך כמה אלפי שקלים, לוקח נתח נכבד, תמיד מינוס 600. היום בדקתי את מצב החשבון, את לא תאמיני, לא שמנו לב שבחודש הקודם שילמנו את התשלום האחרון

של המשכנתה. והיום אני בודק את מצב החשבון, לא רק שאנחנו לא במינוס של 600, אנחנו ביתרה של 600, ולא רק החודש, זה יהיה מעכשיו כל חודש וחודש יתרה של 600 שקל. ואני כל הדרך מהבנק לבית חושב לעצמי מה עושים כל חודש עם כל כך הרבה כסף מיותר. ברוך השם חיים טוב. והחלטתי אחרי מחשבה ושיקול דעת מעמיק שאת אישה נפלאה, זה בשבילך לבזבוזים. כל חודש תעשי עם זה מה שאת רוצה. אשתו מחייכת מאוזן לאוזן: אני לא מאמינה, 600 שקל יתרה בשבילי? מה שאני רוצה, ככה לבזבז? הוא אומר לה: את אישה נפלאה, תיהני, תשמחי. שניהם מחייכים ושמחים שמחה גדולה. הוא אומר לה: "עכשיו תכיני ארוחת ערב חגיגית, נחגוג את האירוע", והיא מיד מכינה חביתה

חגיגית וסלט חגיגי ויושבים ואוכלים ביחד ומאושרים, מדברים פשוטים הם נהנים. כל החודשים הקרובים שניהם הולכים ופניהם קורנות מאושר. למה? יתרה של 600. עכשיו נשאל את עצמנו לא מי המאושר אלא מי העשיר האמיתי, האדם הזה עם מיליון הדולר בחשבון או הזוג עם ה-600 שקל? הזוג עם ה-600. אבל למה? יש להם פחות, איך אתה יכול להגדיר אותם עשירים? אבל התשובה פשוטה: עשיר ב-ע' זה אדם שהוא רווי בכסף. מי קובע לאדם אם הוא רווי בכסף או שאין לו כסף? מי קובע? הוא עצמו בהסתכלות שלו. אם יש לו מיליון והוא מרגיש "אין לי כי להוא יש מיליארד", חז"ל קוראים לאדם הזה בשם אביון. זה אדם שאווה לעוד, לא טוב לו עם מה שיש לו. אז הוא אביון, הוא

מרגיש ריק, הוא מרגיש רע. אדם שיש לו יתרה של 600 והוא מרגיש "יש לי הכול", הוא נקרא עשיר. לכן דייקו חכמים ולא אמרו "איזהו מאושר השמח בחלקו" אלא "איזהו עשיר". אם אתה שמח בחלקך, אתה יודע שאלוקים נתן לך מה שהכי טוב עבורך, אז אתה עשיר באמת, עשיר ב-ע'. לכן אומר שלמה שגם "אם יוליד איש מאה "ושנים רבות יחיה ורב שיהיו ימי שניו", אבל אם "נפשו לא תשבע מן הטובה וגם קבורה לא הייתה לו", שאנשים מזלזלים בו ולא מכבדים אותו אפילו במותו, "אמרתי טוב ממנו הנפל". למה? "כי בהבל בא ובחושך ילך ובחושך שמו יכוסה". אז הוא אומר: נכון, "גם שמש לא ראה ולא ידע", אפילו לא ידע הנפל שיש שמש, אבל לפחות הוא לא אכל את הלב, "נחת

לזה, מזה", יותר נחת יש לנפל מאשר האדם העשיר הזה. "ואילו חיה אלף שנים פעמיים", הוא אומר: אם הנפל הזה לא היה נופל בזמן ההיריון, היה חי אלף שנים פעמיים, אלפיים שנה הוא היה חי, הוא לקח בכוונה את המספר אלף כי אלף שנים זה המספר הכי גבוה שהוקצב לבן אדם לחיות בו. אדם הראשון, אחרי שאכל מעץ הדעת, אמר לו הקב"ה לפני, הזהיר אותו, אם תאכל, "ביום אכולך ממנו מות תמות". מה זה "ביום אכולך ממנו מות תמות"? הרי הוא לא מת באותו יום, הוא חי 930 שנה. לפי פשט הדברים, ביום אכולך ממנו ייגזר עליך למות. זה פשט הדברים. אבל חז"ל אומרים במדרש "ביום אכולך ממנו מות תמות", באותו יום אתה תמות אבל לא יום שלך, יום שלי. כמה זה יום

של הקב"ה? יש פסוק בתהילים: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור". אצל הקב"ה אלף שנים שלנו נחשבים כמו יום אחד אז אמר לו "ביום אוכלך", אלף שנים יום שלי - ימות, יעזוב את העולם. באמת היה צריך למות בגיל אלף. למה מת בגיל 930? אומר הזוהר הקדוש, מופיע גם במדרש, שאדם הראשון ראה את כל הדורות העתידיים. אז המושג של זמן היה שונה מהיום, ראה את כל הדורות העתידיים, וראה שדוד המלך היה צריך להיות נפל, נשמה גבוהה יורדת לעולם וצריכה להיות נפל. אמר: אני נותן שבעים שנה משלי לאדם הזה כדי שהאור הגדול הזה יבוא לעולם. ובאמת דוד חי שבעים שנה מאותם שבעים שתרם לו אדם הראשון, כך אומרים חז"ל. לכן כאן שלמה המלך נקט את

המספר הכי גבוה שאדם קיבל והוא אומר: כפול מזה, "ואילו חיה", אותו נפל, "אלף שנים פעמיים", "וטובה לא ראה", אבל אם הוא לא היה רואה טוב, היה מרגיש רע כמו העשיר המסכן הזה, "הלוא אל מקום אחד הכול הולך" - הרי בסוף העשיר, הנפל, כולם לאיפה הולכים? כולם מגיעים מתחת העפר. אז מה יצא לו לעשיר הזה שהוא חי חיים בלי תורה, בלי מצוות, בלי מעשים טובים, רק ברדיפה אחר הכסף ותאוות והנאות? אז כבר נפל היה עדיף, לפחות לא נכשל בעוונות. וכאן מגיע שלמה המלך לפסוק מרכזי, שהרמח"ל מצטט אותו בספר "מסילת ישרים", פסוק שצריכים לקחת אותו ולזכור אותו בכל פעם שהאדם מרגיש לא טוב עם עצמו, חוסר שמחה, חוסר סיפוק, שייזכר בפסוק הזה

שנותן כיוון איך להגיע למילוי, לשמחה ולסיפוק, ולמה בכלל אנשים לא מרגישים מסופקים, למה אפילו אדם שיש לו הכול הוא לא מרגיש שהוא הגיע לסיפוק אמיתי. אומר שלמה המלך, קהלת פרק ו', פסוק ז': משפט קצר שיש בו עומק עצום. חז"ל במדרש הרחיבו והרמח"ל האריך עוד יותר. "כל עמל האדם", כל מה שאתה עמל בגשמיות, תבדוק, כל מה שאתה עמל, כסף, הנאות, תאוות, למי זה מיועד - לגוף או לנשמה? "כל עמל האדם לפיהו", הכול הולך רק לצורך הגוף. הפה זה שער הכניסה לגוף. אתה מתעייף, טורח כל החיים, וכל זה למי הולך? לצורך הגוף. ולמה אתה עושה את זה? כדי להרגיש טוב. אבל אומר שלמה: תדע לך, "וגם הנפש לא תימלא", כל מה שהכנסת לפה ונתת לגוף

ליהנות, זה שייך לחלק החומרי. אושר ב-א', שמחה וסיפוק, למי זה שייך - לגוף או לנשמה? זה שייך לנשמה. התחושה הטובה של האדם שייכת לממד הרוחני שבאדם, לחלק של הנשמה. אומר שלמה: "וגם הנפש", לא רק הנשמה שהיא גבוהה, גם הנפש היא נחשבת בהמית, הנפש היא יותר נמוכה, גם היא לא תגיע לסיפוק ולמילוי מהנאות העולם הזה. הרמח"ל מביא את דברי חז"ל במדרש שמסבירים את הדבר כך, משל למה הדבר דומה, אדם פשוט, עירוני, בן כפר, אדם פשוט, התמזל מזלו, נשא בת מלך, התחתן עם נסיכה. עם כל הכסף שיש לו, הוא כלום לידה. מה הוא כבר יכול לתת לה? אומרים חז"ל: "אם יביא לה כל מה שבעולם", כלומר כל מה שהוא מסוגל לתת, "אינם כלום לה", למה? "שהיא

בת מלך". מה הוא יאמר לה? "אני אקנה לך בגדים יפים ב-7,000 שקל", היא מחייכת, רק התופרת שהייתה באה לתפור לה בגדים בארמון המלוכה הייתה מקבלת 50 אלף שקל עוד לפני הבד ולפני כל ה... הוא יגיד לה "אני אתן לך ארוחת צהריים חגיגית". היא באה, מסתכלת, נו באמת, זו ארוחת צהריים? היא הייתה רגילה לאלף סוגי בשרים ותפריטים ומעדנים. כמה שהוא ינסה לתת לה, אינם כלום לה כי היא בת מלך. ממשיכים חז"ל ואומרים: "כך היא הנשמה, אפילו אם ייתן לה האדם את כל הנאות העולם", כל התאוות, כל החומריות, "אינם כלום לה". למה? "לפי שהיא מן העליונים". הנשמה באה מלמעלה, היא רוחנית. אתה לא יכול לקחת רכב מפואר, שעם כל הכבוד עשוי ממתכת,

ולומר לה "קחי אוכל". הנשמה אומרת לו: זה לא ברובד שלי בכלל, אני רוחנית, מה יש לי לעשות עם זה? במילים אחרות, אומר שלמה המלך לאדם כך: אתה צריך דירה - תשתדל שתהיה לך דירה, אתה צריך רכב - שיהיה לך רכב, אתה רוצה לאכול - תאכל, אתה חי בעולם, שיהיה לך הכול. אבל אל תחשוב בטעות שזה מה שייתן לך סיפוק. אם אתה רוצה סיפוק, תן לנשמה את המזון הרוחני שלה כי סיפוק זה עניין רוחני, אושר זה עניין רוחני, אושר ב-א' זה עניין רוחני. אתה לא יכול להשתמש בגשמיות כמזון לייצור שהוא רוחני, ויש לך נשמה רוחנית. אז נכון, יש לך גוף והגוף צריך גם, אז תן לו את מה שהוא צריך אבל זה לא יהפוך אותך למאושר. וזה ההסבר בעומק למה שאמרו

חכמים "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו". אדם מגיע ליום המוות, אפילו חצי ממה שהוא רצה הוא לא משיג. אבל למה? הוא כן משיג, הנה, הוא השתדל, כבש את הפסגה, יש לו. אומרים חז"ל: האדם הזה כשיש לו מנה - מאה, רוצה מאתיים, יש לו מאתיים - רוצה ארבע מאות. אבל כשהיה לך מאה רצית מאתיים, התאמצת, יש לך מאתיים, תשמח בזה. הוא לא מגיע לסיפוק, הוא עכשיו רוצה ארבע מאות. יש לו ארבע מאות הוא ירצה כפול. וכל אדם יכול להכיר את עצמו כל החיים, זה אצל כולנו, כל אדם ואדם, בגשמיות זה עובד בצורה כזאת. לא טוב לאדם בתוכו, מציב יעד, הוא אומר: אם אני משיג את זה אני אהיה מאושר. מתאמץ הרבה, כובש את הפסגה, יש לו, הוא שמח יום, יומיים,

שבוע, שבועיים, מתרגל, משעמם אותו. עכשיו פסגה חדשה. מהגיל הקטן שילד רצה משאית אדומה למשל, אחרי שהשיג אותה היא הפכה להיות משעממת, ואחר כך הוא רוצה את הרישיון, ואחרי זה רכב ואחרי זה להתחתן, אבל כל הזמן יש לו יעדים חדשים. אף פעם לא מגיע למצב שהוא אומר: יש לי, השגתי את מה שאני רוצה, אני מאושר. גם בנכסים, יש לו דירות, יש לו בתים, יש לו כסף, תמיד הוא רוצה כפול, רוצה להעשיר את עצמו עוד יותר. מאיפה זה נובע? למה שהאדם לא יגיע לסיפוק? אומר שלמה המלך: ההסבר פשוט - "הנפש לא תימלא". הנפש הרוחנית, אתה יכול לבלבל אותה, לטשטש אותה ליום, יומיים, שבוע, שבועיים. אבל ברגע שהיא מגלה שעבדת עליה, אתה לא יכול יותר

לעבוד עליה כמו בפעם הקודמת. לכן כשיש לו מאה הוא רוצה מאתיים, חסר לו רק מאה כי הוא אומר "המאה יספקו אותי". אבל אחרי שהנשמה קלטה כשיש מאתיים שהמאה לא סיפק אותה, אתה לא יכול להגיד לה "תקבלי עוד מאה, תהיי מאושרת". היא אומרת "את זה אני כבר מכירה, אתה עובד עליי". הוא אומר לה: "טוב אז תקבלי כפול". טוב, היא אומרת "אולי זה טוב". לכן כשיש לו מאתיים - רוצה ארבע מאות, כשיש לו ארבע מאות הוא רוצה כפול, כי אתה לא יכול לתת את אותה מנה. זה גם מסביר את אותם שמתחילים עם קצת אלכוהול. הוא אומר "קצת להרגיש טוב עם עצמי". מתרגל לזה, זה כבר לא מספק אותו, הוא מגדיל את המינון. מתרגל גם לזה, מגדיל את המינון עוד יותר. כך

גם בעישון. כל דבר ודבר, הנפש לא תימלא, אתה יכול לעבוד עליה. אבל כמו שעכשיו אתה מרגיש לא טוב, גם אם תיקח את המנה הזו, אתה תרגיש שוב לא טוב, רק טשטשת את עצמך לזמן קצר, בלבלת את עצמך לזמן קצר. אז מה עושים? כך נגזר עלינו כל החיים, רק לחיות ברדיפה בלי מילוי? כשהאדם נותן לנפש, כשהוא יודע קודם כול מה הבעיה, הבעיה שיש כאן מזון חומרי לנפש רוחנית, ממילא הוא מבין את הפתרון. מה הפתרון? לתת מזון רוחני לנפש רוחנית. וכשאדם נותן לעצמו מזון רוחני, הנשמה הופכת להיות מאושרת, שמחה. גם ברוחניות האדם רוצה עוד אבל יש הבדל, בגשמיות הוא מרגיש שמה שהיה עד היום היה שטויות. זה אפס, חבל על הזמן, סתם בזבזתי. ברוחניות הוא

מאושר ממה שהוא השיג עד היום, רק הוא אומר אני רוצה עוד. אבל טוב לו עם עצמו כי הוא יודע שהוא רכש קניין רוחני, שהנשמה קיבלה את המזון שלה. מה זה בעצם מזון רוחני? נתרגם את הדברים לשפת המעשה, מה זה מזון רוחני לנשמה? ביהדות ידוע, יש שלושה דברים שהם מזון רוחני לנשמה, ואדם שמספק אותם לעצמו הוא הופך להיות אדם מאושר, ורואים את זה. רואים אנשים שמקפידים על שלושת הדברים האלה, העיניים שהיו כבויות מקבלות ברק. האדם הזה שהיה כל הזמן כזה בלי מצב רוח, עצבני על כולם, מתמלא שמחת חיים, נעשה מאושר, פתאום יש לו בשביל מה לחיות, יש לו בשביל מה לקום בבוקר, טוב לו עם עצמו. שלושת הדברים האלה, נאמר קודם את שלושתם, אחר כך

נסביר איך זה עובד, למה זה באמת תורם לנשמה. האחד זה לימוד תורה, השני אלה המצוות שבתורה והשלישי - עבודת המידות. שלושת הדברים האלה הם מזון לנשמה. כשהאדם קובע עיתים לתורה, שומע שיעורי תורה. יש אנשים אין להם הרבה זמן כי הפרנסה מחייבת אבל בדרכים, פעם היו שומעים רדיו, עכשיו שומעים דברי תורה. אישה בבית עובדת, ברקע מתנגנים דברי תורה, כל פעילות עם שאיפה לנצל כל רגע לתורה, רואים שהאדם הזה הופך להיות מאושר. אבל בואו ניכנס לעומק איך זה עובד, למה אם האדם הזה לומד פיזיקה, מתמטיקה, הנדסה, עריכת דין, משפטים, הוא נהיה יותר מלומד, אבל הוא לא הופך להיות אדם מאושר, אדם רגוע, אדם שלו. בתורה זה אחרת, הוא מרגיש

אחרת. מה הסוד של התורה? כותב הרמח"ל בספר "דרך השם": יש השפעות שונות שהקב"ה מוריד לעולם, סוגים שונים של שפע רוחני שהקב"ה מוריד לעולם, אבל ישנה השפעה אחת שהיא נעלית מכל ההשפעות האחרות, וכאן הוא אומר משפט גבוה, "שהיא מעין אמיתת מציאותו יתברך", היא מעין האמת של המציאות האלוקית. כאילו שהקב"ה לקח את עצמו והוא הוריד חלק ממנו, כביכול על דרך המשל, הוריד שפע לעולם, ואת השפע הזה הוא הכניס בתוך המילים של התורה. כך שכאשר האדם הוגה בדברי תורה הוא מתחבר לצינור הזה, מזרים לתוך הנשמה את האור האלוקי בכבודו ובעצמו. וכשיש לאדם אלוקות בתוכו הוא הופך להיות אדם שמח. כל נשמה היא גבוהה, כל נשמה היא רוחנית. גם בדרגות

האלה יש דרגות דרגות אבל כל נשמה היא רוחנית. כשאדם מתחבר ללימוד תורה הוא מתחבר לאור האלוקי שזורם בתוך התורה ומכניס את זה לתוך עצמו. זו הסיבה שאנשים הולכים לצדיקים ומבקשים מהם ברכות. נוסעים למרחקים, לנהריה כדי לבקש ברכה מהמקובל הצדיק רבי דוד אבוחצירא. חצי יום של עבודה מפסידים כדי להגיע לשם, או צדיקים אחרים לקבל ברכות בירושלים. מה העניין הזה של ברכות צדיקים? התשובה היא: האדם הזה שעסק בתורה, שקידש את עצמו, האור האלוקי נמצא בתוכו, וכשהוא מברך זה לא כמו שאדם רגיל. כל אדם שמברך זה גם חשוב. חז"ל אמרו "אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך", כל דיבור יש לו כוח. אפילו אדם הכי פשוט אמר לך "שהשם יברך אותך, שתהיה

בריא, שתהיה לך פרנסה" - תשמח. קיבלת ברכה זה טוב כי הדיבור יש לו כוח. אבל אם זה דיבור שהאור האלוקי של התורה זורם בתוך האדם הזה, זה כבר משקל אחר לחלוטין, לכן הולכים לגדולי ישראל לקבל מהם ברכות. זה גם עונה... היסוד הזה של הרמח"ל עונה על קושיה עצומה. כל מי שלומד את הפרשה שהייתה עם משה רבנו שהכה את הסלע, כולם, בלי יוצא מהכלל, כל מי שקורא את הפרשה הזאת עומד נדהם. אבל על פי היסוד הזה אפשר להבין את הסוד מה מסתתר מאחורי הדברים. הקב"ה אומר למשה רבנו: עם ישראל צמא למים, לך אל הסלע, תדבר איתו והוא יוציא מים. תן הוראה לסלע שיוציא מים, הוא יוציא מים. משה רבנו הולך לסלע, מכה אותו ואז יצאו המים. אמר לו

הקב"ה, לו ולאהרן, הם היו ביחד: "יען לא האמנתם בי להקדישני", בגלל שלא האמנתם בי להקדיש אותי לפני העם, תכף נראה מה זה "האמנתם", למה כתוב "האמנתם" ולא האמנתם. כל הגייה בתורה יש לה משמעות. אז הוא אומר לו: אתה ואהרן לא תיכנסו לארץ ישראל, אתם תמותו במדבר, לא תיכנסו לארץ ישראל. כל מי שקורא את זה מיד מופתע. איך ייתכן שהקב"ה אומר למשה רבנו תדבר עם הסלע והוא מכה את הסלע? אפילו אנחנו כולנו, אנשים פשוטים, אם הייתה לנו התגלות אלוקית, היה בא הקב"ה, מתגלה אליך ואומר לך "תדבר עם הסלע, תוציא מים לכל ישראל שנמצאים במדבר, "אין להם מה לשתות", מישהו מאיתנו היה הולך להכות? אלוקים אומר לך תדבר, אתה מדבר, זה בורא

עולם. איך יכול להיות שמשה רבנו עשה הפוך, ועוד הקב"ה אומר לו "יען לא האמנתם בי". הרי על משה רבנו כתוב "בכל ביתי נאמן הוא, "פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט", אז איך אפשר להגיד "לא האמנתם"? על פי היסוד של הרמח"ל, יש כאן עומק נפלא מאוד, שזה גם ייתן מוטיבציה לכל אחד מאיתנו, אפילו אדם שעובד לפרנסתו, אישה יש לה את העניינים שלה אבל כל יום דברי תורה, כל יום ללמוד, מה הסוד של התורה. כל מי שבודק את כל הסיפור של עם ישראל מיציאת מצרים ועד הסיפור של הסלע והמים, כל הניסים שעשה משה רבנו, הקב"ה אומר לו: עשר מכות, קריעת ים סוף, מקל שהפך לנחש, כל הניסים שהוא עשה, הוא עשה אותם בדיבור או במעשה?

כל הניסים במעשה. אמר לו: קח את המקל, תן לאהרן, יכה את היאור המים יהפכו לדם. תכה את העפר, העפר יהפוך להיות כינים. קח פיח כבשן, תזרוק אותו לשמיים יהיה מכת שחין, "נטה את ידך על הים ובקעהו" בקריעת ים סוף. כל הניסים שעשה משה רבנו היו במעשה, לא בדיבור. לראשונה שאלוקים אומר לו תדבר זה היה עם הסלע. ולמה? מה ההסבר? יש כאן עומק נפלא. האדם בדיבור, באופן טבעי לא יכול לשנות את הטבע. היחיד שיכול לשנות את הטבע בדיבור זה רק אלוקים. "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי אור", כך כל בריאת העולם, "בעשרה מאמרות נברא העולם", אומרים חז"ל. היחיד שיכול לשנות בדיבור זה אלוקים. לכן כשמשה רבנו הוצרך לעשות ניסים, אומר לו הקב"ה: קח

את המקל, אתה לא אלוקים, אז תעשה מעשה ואז תוכל לשנות את הטבע. אחרי שמשה רבנו עלה להר סיני וקיבל את התורה, הכינוי שלו בתורה - "איש האלוקים", "וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו". מה זה איש האלוקים? זה תואר מדהים. אומר לו הקב"ה: אתה, שהגעת לרמה רוחנית גבוהה שאתה בקי בכל התורה שנתתי לישראל, האור שלי נמצא אצלך, אתה הפכת איש האלוקים, הדיבור שלך יכול לשנות. מהיום אתה לא עושה מעשים, תדבר עם הסלע והוא יוציא מים כי אתה כמוני. זה גם ההסבר של מה שכתוב בגמרא, כל מקום שכתוב בתורה "את", בא לרבות משהו. וכשחכמים הגיעו לפסוק "את ה' אלוקיך תירא" הם פחדו, את מה זה בא לרבות? ממי צריך לקבל

עוד יראת שמיים חוץ מאלוקים? אתה יכול להשוות מישהו לאלוקים? לפני כמה זמן הראו לי קטע בעיתון שבסעודיה, הרי שם מהללים את המלך, עושים אותו... הרי הוא שם שולט בכול. אז באחד העיתונים בסעודיה כתב סופר מהמפורסמים ביותר שם, כתב שיר הלל למלך, התפרש על עמוד שלם. טוב, הם רגילים לזה שיש שירי הלל למלך עם הפיוטים המזרחיים. בתוך דבריו הוא לקח פסוק שכתוב בקוראן על אלוקים וכתב את זה על המלך שהכול אצלו בשיקול דעת והכול... אבל את הניסוח של הקוראן הוא כתב שם. המלך מיד נתן הוראה, מלך סעודיה, נתן הוראה לפטר אותו וקנס את העיתון בסכום עצום לקופת הממשלה - איך העזתם להשוות את המלך לאלוקים? ופיטרו אותו. הוא התכוון

לטובה, מהלל את המלך. אבל המלך אומר לו: אתה משווה אותי לאלוקים? חז"ל אומרים שכשחכמי ישראל הגיעו ל"את ה' אלוקיך תירא" הם פחדו, מה זה בא לרבות? "כבד את אביך", ה"את", יכול היה להגיד "כבד אביך ואימך", המילה "את" באה לרבות את אחיך הגדול. כל מקום שיש "את" בא לרבות עוד משהו. "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", יכול היה לומר "ברא אלוקים שמיים וארץ", "את" בא לרבות שברא מראש את השמיים עם כל מה שעתיד להיות בהם, את הארץ עם כל מה שעתיד להיות, הכול היה בפוטנציאל כמו עובר שהכול נמצא, רק אתה לא רואה. ועוד הרבה מקומות כאלה ישנם. על קין והבל כתוב שילדה "את קין", לרבות אחות תאומה. הרי הם נולדו רק בנים, מאיפה

בנות? אז בתורה לא כתוב בפירוש אבל המילה "את" באה לרבות שנולדה תאומה עם קין, ובהבל כתוב פעמיים "את": "את אחיו את הבל" - שתי תאומות. כלומר, שתי בנות נולדו ביחד עם הבל, שלישייה היו. אבל כאן מה אפשר לרבות? "את ה' אלוקיך תירא", את מי אפשר לרבות? עד שבא רבי עקיבא ואמר: "את ה' אלוקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים". ורבי עקיבא, איך העז לומר דבר כזה, לקחת אדם, להשוות אותו לאלוקים? שצריך שיירא יראת כבוד כמו מאלוקים? התשובה היא, רבי עקיבא אמר... הרי הוא היה מקובל גדול, רבו של רבי שמעון בר יוחאי, אמר: אדם שעוסק בתורה, האור האלוקי זורם בתוכו, הוא נהיה איש האלוקים, אז כשאתה מכבד אותו, אתה מכבד את אלוקים בעצם

כי כל הכבוד שהוא מקבל זה לא בזכות עצמו, מה הוא? הוא גוף, כמוך בדיוק. אבל התורה שבו, הרוחניות שבו. עכשיו נבין מה הייתה התביעה על משה רבנו. אומר הקב"ה למשה רבנו: אני אמרתי לך לדבר עם הסלע כי אתה הפכת להיות כמוני. אתה בדיבור יכול לשנות את המציאות. אבל משה רבנו, כתוב: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". בענווה שלו הוא אומר: אני אלוקים? אני הייתי אדם פשוט, ממשיך להיות אדם פשוט, כביכול. כמו שעד היום עשיתי מופתים רק על ידי מעשה, אני ממשיך רק על ידי מעשה. הלך, הכה את הסלע. אף על פי שהוא ידע, אם אני אדבר - יצא, אבל אני לא יכול להשוות את עצמי לאלוקים, רק הוא בדיבור יכול לעשות, לא אני. אמר

לו הקב"ה: נכון שעשית את זה מתוך כוונה טובה, מתוך הענווה שבך, אבל "יען לא האמנתם בי להקדישני", לא כתוב "לא האמנתם", האמ?נתם זה אתם, "האמנתם" את האחרים. אתם ודאי האמנתם אבל לא האמנתם את עם ישראל להקדישני בעיניהם. כי אם הם היו רואים שאחרי שלמדת תורה אתה מדבר ויוצאים מים, היה קידוש השם, היו רואים מה זה לימוד תורה, אדם לומד תורה נהיה דומה לאלוקים. כל ישראל היו נמשכים ללמוד תורה. לכן אתה ואהרן לא תביאו את העם אל ארץ ישראל. אבל רואים מכאן מה המשמעות של אדם שעוסק בתורה. וזה לא רק גדולי ישראל, כל יהודי ויהודי קובע עיתים לתורה כל יום, יש לו את הזמן של לימוד התורה, משתדל כמה שיותר, צריך לדעת, הדיבור שלו

מקבל כוח אחר. ליל שבת, מברך את הילדים. שאגב, חשוב שבכל בית ינהיגו את המנהג הזה, יש הרבה בתים ששכחו מזה, בדור הקודם כולם כך היו - ערב שבת, האבא חוזר מבית הכנסת, יש כאלה נוהגים לפני הקידוש, יש נוהגים לאחר הקידוש, מניח את היד על הראש של הילדים, אם הוא לא יודע את הנוסח בעל פה, יפתח את הסידור: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה, יברכך ה' וישמרך", עם שם השם, אומר, מברך אותו, כמה זה חשוב. ואחר כך הילד מנשק את היד של אביו. משם הולך לאימו, מנשק את היד של אימו. מגיל קטן חשוב להרגיל את הילדים, הבן איש חי כותב: כמה שפע מביא האדם לעצמו אם הוא מנשק את הידיים של אימו בערב שבת. האימא היא בחינת השכינה הקדושה, השבת

היא בחינת השכינה, ספירת מלכות, כמה שפע יש בזה. אז האבא מברך את הילדים, מנשקים את ידו, אחר כך הולכים לאימא, מנשקים את ידה. יש כאלה שמרגישים שזה לא מספיק מודרני, למה? נהיינו דור יותר מדי עם עזות כזאת כאילו שההורים הם הקטנים והילדים הם האדונים של העולם. צריך מהגיל הקטן. ובית שלא נהגו בזה, כשהילד גדל, יש פה ברוך השם חבר'ה צעירים, בחורים, בחורות, אתה מעצמך, ערב שבת תיגש לאימא, תנשק לה את היד. היא תסתכל עליך בהלם, "מה קרה לך?" תגיד לה: אני עושה מה שהבן איש חי אומר, ערב שבת צריך לנשק את הידיים של האימא. והאבא, תבקש ממנו: אבא, תברך אותי, תגיד "יברכך ה' וישמרך". אפילו יגיד את הפסוק הזה זה כבר טוב,

ותנשק לו את היד. זה דבר גדול, שפע גדול שיש לאדם. על כל פנים, אבא שגם לומד תורה, כשמברך את הילדים, לדיבור שלו יש כוח אחר. אתה הולך ברחוב, אומר למישהו "תהיה בריא", המשקל של הדיבור שלך הוא אחר. אמרו לך "פלוני חלה, מאושפז בבית חולים לפני ניתוח", תתפלל עליו. אם אתה אדם שכל יום קובע עיתים לתורה, לתפילה שלך יש כוח אחר. וזה לא משנה לעניין זה איש, אישה, כל אדם שעוסק בתורה מתקדש, האור האלוקי נכנס לתוך אותו אדם. אז זה בעצם המסלול הראשון שהוא כן ממלא את הנפש. אומר שלמה המלך "וגם הנפש לא תימלא", ממה? מה שהוא דיבר בתחילת הפסוק: "כל עמל האדם לפיהו", מה שאתה עמל בשביל הפה שלך זה לא ימלא את הנפש, אבל מה שאתה

עמל ברוחניות זה נותן מזון לנשמה. אז זה דבר אחד. הדבר השני שהוא גם נותן מזון לנשמה, אפילו לנפש שהיא יותר גשמית, היא רוחנית אבל היא קשורה יותר לגשמיות - אלה המצוות עצמן. מה יש במצוות? אומר הזוהר הקדוש פרשת וישלח, שגוף האדם יש בו רמ"ח איברים ושס"ה גידים, רמ"ח - 248, שס"ה - 365 גידים. למה? למה הגוף עשוי כך? שזה בעצם מתאים לנשמה, הנשמה גם יש בה רמ"ח איברים ושס"ה גידים. כשהנשמה נכנסה לתוך העפר שברא הקב"ה, העפר קיבל את הצורה של הנשמה עם כל הרמ"ח איברים ושס"ה גידים, לכן כל הפלא של גוף האדם נובע בעצם מהפלא שבנשמת האדם. אבל אומר הזוהר: למה יש לנו בגוף ובנשמה רמ"ח איברים ושס"ה גידים? כי בתורה יש רמ"ח

מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. יש בתורה 248 מצוות עשה, מה זה עשה? תן צדקה - מצוות עשה. תניח תפילין - שזה בגברים, קידוש - גם בגברים, גם בנשים, קידוש בערב שבת, ערב יום טוב, הבדלה היא מצוות עשה מהתורה, לא הרבה שמים לב. יש הרבה שעושים קידוש בערב שבת אבל לא עושים הבדלה מוצאי שבת. צריכים לדעת, זו אותה דרגה. לומדים מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", תזכיר אותו בכניסתו וביציאתו. בכניסתו בקידוש, ביציאתו בהבדלה. כמו מלכה שמלווה מלכה, מלווים אותה כשהיא נפרדת מאיתנו. ויש מצוות לא תעשה: "לא תאכל כל נבלה", "לא תשחית פאת זקנך", אסור להתגלח בסכין, זה "לא תעשה", לא תעשה מלאכה ביום השבת. אז הגוף והנשמה בעצם

עשויים על פי המבנה של התורה, שיש בה רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. כל מצווה שהאדם עושה, מיד אותו חלק בנשמה שמכוון כנגד אותה מצווה מקבל אור גדול, וממילא גם הגוף מבריא יותר. אדם למשל שיש לו בעיה ביד, שידקדק יותר בתפילין, שישלח את התפילין שלו לבדיקה. כי אם יש לו בעיה ביד הגשמית זה אומר שיש פגם ביד הרוחנית. והיד הרוחנית הזאת, מה היא צריכה? היא צריכה מזון רוחני. אז תפילין ששייכת ליד - תקפיד על זה. אישה מרגישה שיש לה בעיה, האצבעות שלה לא פעילות כל כך, אני אומר מתוך מעשים שהיו, מה העצה לתת לה? תכיני כל יום שישי בצק, תקיימי מצוות הפרשת חלה. תפעילי את האצבעות שלך, זה לא רק בשביל ההתעמלות, התעמלות

אפשר לעשות בדרכים אחרות. אבל באצבעות את עושה בעצם פעילות של מצווה. אז זה תיקון. אדם יש לו בעיית בריאות בפה, שיראה איך לתקן את העניין של שמירת הלשון, של דברי תורה. יש לו בעיה בעיניים, יקפיד יותר על שמירת העיניים, יראה צדיקים - "והיו עיניך רואות את מוריך". האר"י ז"ל אומר: כשמרימים את ספר התורה בבית הכנסת, "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", אומר האר"י: באותה שעה בוקעת כמין קרינה, אור - רוחנית, אנחנו לא קולטים את זה בעיניים רגילות, כמו שלא קולטים קרינה של לייזר ורנטגן, אבל בוקעת קרינה שיש בה בריאות לאדם שמסתכל ורואה את האותיות. לכן כשמרימים את ספר התורה, "וזאת התורה", כדאי להיות קרובים באופן

שהעין יכולה לקרוא את האותיות. גם אישה בעזרת נשים תשתדל להתקרב איפה שאפשר שמשם היא יכולה לראות את האותיות של ספר התורה כשמרימים ואומרים "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל". כל דבר בגוף יש לו את הממד הרוחני, לכן המצוות עצמן הן בריאות לגוף ומזון לנשמה. אז מה שאומר פה "וגם הנפש לא תימלא" זה מ"כל עמל האדם לפיהו", מהגשמיות. אבל מהרוחניות האדם נותן מזון לנשמה. כך גם במצוות "לא תעשה", היה לו ניסיון, נכנס לאינטרנט לראות חדשות, פתאום התחשק לו להיכנס לאתר בעייתי והוא מתגבר על עצמו, כתוב בתורה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". "אסור, אז אני לא נותן לעצמי להיכנס". ויש לו מאבק, אבל זה לאו דאורייתא

כמו לאכול חזיר, מתגבר על עצמו, לא נכנס לשם, נתן תיקון בנשמתו במה ששייך לאותו לאו. כמה חשוב שכל אדם מראש יגדור את עצמו שלא יהיה לו בשום אופן אינטרנט שעלול להיכנס למקומות פרוצים כי אפילו שהוא לא רוצה להיכנס, ברגע של רפיון עלול למצוא את עצמו במחוזות שהוא לא רצה להגיע אליהם. אז מראש האדם צריך "חכם, עיניו בראשו", לעשות חסימה שגם אם הוא ירצה הוא לא יכול להיכנס. ככה תמיד יהיה איתן, "ועשו סייג לתורה", יגדור את עצמו שלא להיכשל. הדבר השלישי שהוא מזון לנשמה הוא עבודת המידות. אדם שעובד על המידות יגלה שהוא הופך להיות אדם מאושר, אדם שמח, אדם שיש לו סיפוק. נתאר לעצמנו אדם כעסן, 30 שנה הוא טיפוס עצבני. רק

אומרים משהו, קרה משהו שלא מצא חן בעיניו הוא מתלהט ומשתולל. אבל עכשיו, ברוך השם, מתחיל להתחזק, הולך לשיעורי תורה, אומר לעצמו: מה שתמיד אמרתי שיקבלו אותי כמו שאני זו טעות, אני צריך להשתנות, צריך לתקן את עצמי. למה אשתי צריכה לסבול? למה הילדים צריכים לסבול? צועק על ההורים, על החברים. צריך להיות אדם רגוע. מתחיל לעבוד על המידות, קורא ספרי מוסר, שומע עצות, מתגבר, נופל, גם נופל אין מה לעשות, אדם לא נהיה מלאך ביום. מנסה, קם, עולה, נופל, עד שבסופו של דבר מתייצב. שולט בעצמו, לקח את כל העצות, כל התרגילים. בספר "מפתחות לחיים" הבאנו הרבה עצות לעניין הזה איך להתגבר על מידת הכעס. אחרי כמה שנים של עבודה, אני

אומר "שנים" כי זו לא עבודה של שבועות, חודש חודשיים, שנים של עבודה, הוא מגיע למצב שאמרו לו משפט או שקרה משהו שלא מוצא חן בעיניו, והוא יודע: לפני כמה שנים, על משפט כזה הייתי משתולל, הייתי יוצא מהכלים. ועכשיו אני רגוע, מחייך, מדבר בנחת, שליטה עצמית. כמה האדם הזה נעשה מאושר, כמה האדם הזה נעשה שמח. זה מזון רוחני כי הוא נתן אוכל לנשמה. עבודת המידות היא דבר שנוגע לנשמת האדם. ויש עצות נפלאות, עצות של התבוננות, של מחשבה, אסור לאדם לאבד תקווה, "אני לא מסוגל", "אני לא יכול", "זה אני וגמרנו", יש עצות שאדם יכול לקחת אותן לעצמו. יש גם סיפורים יפים שאפשר להפיק מהם הרבה מוסר השכל. נספר סיפור אחד שיש בו מוסר

השכל על מידת הכעס. היה יהודי אחד פה בארץ, הסתבך עם חובות, חייב כסף להמון אנשים, עובד לפרנסתו אבל שקע בחובות, הוא רואה שההכנסות שלו אף פעם לא יוכלו לכסות ואנשים מנדנדים וזה לא פשוט. שלמה המלך אמר "עבד לווה לאיש מלווה". אדם שהוא לווה כסף נהיה כמו עבד של השני, וכל טלפון לחץ. אמרו לו המכרים שלו: הרי גם אם תעבוד עשר שנים לא תוכל להחזיר את כל הכסף הזה. כמה שלא נעים, תאסוף צדקה. תיגש לאנשים עשירים שיעזרו לך. למי אני אגש? אמרו לו: בניו יורק יש הרבה יהודים עשירים שיש להם כל שבוע שעות של קבלת קהל. תלך אליהם, כל אחד ייתן לך איזה סכום, תחזור אחרי חודשיים, תוכל להחזיר לפחות חצי, או רוב החובות. איך אגיע

לעשירים האלה? מאיפה אני מכיר אותם? אמרו לו: יש בארצות הברית אנשים שמתפרנסים ממקצוע שנקרא דרייבר, זה נהג שהוא מכיר את הבתים של כל העשירים והוא יודע כל אחד מהן שעות קבלת הקהל שלו, יש לו גם פנקס כזה, כמו חוברת כזו קטנה, כל הפרטים על כל העשירים, הכול כתוב שם, ואתה משלם לו והוא מסיע אותך, מחכה בחוץ, אתה יוצא עם הצ'ק, לוקח אותך לעשיר השני ואתה משלם לו. זו הפרנסה. יש בארצות הברית אנשים כאלה שזו הפרנסה שלהם. זה גם חסד לאותם שבאים מהארץ, באמת איך יגיעו לכל ה...? רק לערוך רשימות ייקח להם הרבה זמן, אז הם עושים חסד וגם מתפרנסים. נתנו לו טלפון של אחד הדרייברים שם, צלצל אליו, סיכם איתו, הגיע לשם. באמת עשה

איתו מסע, עובר מעשיר לעשיר, לאט לאט צובר כסף. זה נותן לו 100 דולר, זה 500 דולר, זה 700 דולר. והנה הגיע לביתו של עשיר אחד בשעת ערב, אלו שעות קבלת הקהל שלו. נכנס, ההוא מקבל אותו יפה: שב, בבקשה. והוא מספר לו: שקעתי בחובות, יש לי בעיות כאלה, אנשים כבר לוחצים אותי, דוחקים, בכסף שלי אני לא יכול להחזיר להם, יש לי פה המלצות, הנה, מרבנים, תעזור לי. האדם הזה שמע את הדברים, התאדם כולו, בעל הבית התמלא כעס והתחיל לצעוק עליו: תגיד לי, אתה עושה שטויות ואני צריך לשלם לך כסף? לך תעבוד גם בלילות! מה זה צריך להיות?! וצועק ושופך עליו אש וגופרית ולא נרגע. והאדם הזה יושב בנחת, מסתכל עליו בשלווה, והוא ממשיך וממשיך.

וההוא, במקום שיתעצבן ויקום וילך, מקשיב בנחת כאילו הוא שומע סיפורים, כאילו הוא שומע בדיחות, לא מתפעל מכל הצעקות שלו. טוב, כמה יצעק? סיים לצעוק, התחיל להירגע. את כל העצבים שלו הוציא, התחיל לנשום עמוק, להירגע. אחרי שנרגע, אמר לו: טוב, אבל אם כבר באת, אני לא אשלח אותך ככה, הוציא פנקס צ'קים, כתב לו אלף דולר, חתם, נתן לו צ'ק. אמר לו: תודה רבה, אני מאוד מודה לך. פנה לצאת. עצר אותו בעל הבית העשיר, אמר לו: תשמע, אני טיפוס עצבני, תגלה לי מה הסוד שלך שכשיצאתי מהכלים והשתוללתי, היית כזה רגוע כאילו אתה שומע סיפורים. איך הגעת לזה? אני גם רוצה להיות רגוע. אמר לו: אחרי שנתת את הצ'ק אני אגלה לך. הוציא את

החוברת של כל העשירים שיש לו בכיס, הוא מראה לו את השם שלו, של העשיר הזה, כתובת, באיזו שעה קבלת קהל, בהערות כתוב: "צועק, מקלל, בסוף נותן אלף דולר". אז אני ידעתי, זה השלב של הצעקות, עוד מעט יגיע השלב של האלף דולר, אז תצעק, מה אכפת לי? העיקר נקבל. הסיפור הזה יש בו מוסר השכל גדול. אדם שסובל בחיים אבל הוא יודע שאם אלוקים נתן לי את הסבל הזה יצא לי מזה רק טוב; אם אשתי עשתה עכשיו דבר שלא מצא חן בעיניי, קבעתי איתה בשעה מסוימת והיא איחרה לשם חצי שעה, ואני מאוד הייתי לחוץ בזמן - אבל אם משמיים זה נגרם לי, כנראה שזה לטובתי. מה הטוב? אני לא יודע, עכשיו נראה לי רע אבל מהרע הזה יצא טוב. אז כשהיא תבוא היא לא

תפגוש בעל עצבני כי הוא יודע, עכשיו זה השלב של הצעקות, עוד מעט יגיע הצ'ק. איזה צ'ק השם ייתן? אני לא יודע. אבל כל דבר שקורה לאדם הוא יודע שהכול בהשגחה מלמעלה ואם אמרו לי כאן משפט שלא מוצא חן בעיניי, נשבר דבר יקר, כסף שאבד, הילד שסמכתי עליו באיזה עניין ובסוף הוא אכזב אותי באותו דבר, איבד את הכסף שהוא קיבל, לך תדע איזה תיקון יש בדבר הזה, מה הטוב שיצא מזה. אז האדם לא כועס כי הוא יודע שהכול בהשגחה מלמעלה והכול לטובה. אדם שעובד על המידות, אם זה על מידת הכעס או על רדיפת הכבוד, יש אנשים מאוד רגישים, מאוד פגיעים, כל הזמן זקוקים שיכבדו אותם, זה דבר שצריך לעבוד עליו. אדם שרודף כבוד, בעל גאווה, יש ספרי

מוסר עם פרקים שלמים של הדרכה איך להתגבר על המידה הזו ואיך להתבונן ואיך לתקן את עצמו. אדם כזה שהוא מרגיש שהוא רודף כבוד ומתחיל לעבוד על זה, לומד על מידת הענווה, ואומר לעצמו "אני לא צריך לרצות אנשים, "אני צריך לרצות את הקב"ה", הוא מתחיל לאהוב את עצמו כפי שהוא. יש אנשים לא אוהבים את עצמם, "למה אני שמן?" "למה אני רזה?" "למה אני בגובה כזה?" "למה כך?" "למה פרצוף כזה?" לא אוהבים את המראה שלהם, מאוכזבים מעצמם. למה? כי הם חיים כל הזמן סביב החברה, מה יגידו ומה יאמרו, איזה מותג אני לובש ואיך הבגדים שלי נראים. אבל אדם שאומר: תעזוב את הכבוד הזה בצד, מה יצא מזה? אלה בני אדם, מה שחשוב לי - מה אלוקים חושב

עליי. אם אני לא בסדר כלפי אלוקים אז אני אתקן את עצמי, אם כלפי אלוקים אני בסדר, אז מה זה משנה אם אני שמן או רזה או... אם יש ענייני בריאות, אז שוב, "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אז אני אשמור על תזונה נכונה, אבל לא בשביל מה יגידו אנשים או איך אני נתפס בעיני אנשים - האדם נהיה רגוע, נהיה שלו, הוא לא מחפש תמיד את הראש של האחרים ואת הרושם של האחרים, אלא הוא מחפש את האמת. האדם הזה הופך להיות מאושר כי הוא נתן מזון לנשמה. אז אלה בעצם שלושת הדברים שנותנים מזון לנשמה, עצם לימוד התורה, המצוות עצמן ועבודת המידות. נזדרז קצת לקראת סיום הפרק: "כי מה יותר לחכם מן הכסיל", כלומר, בכל הגשמיות מה יש יותר לחכם מאשר

הכסיל? בגשמיות הם אותו דבר, "מה לעני יודע", עני שהוא חכם, שהוא יודע, מה לו "להלוך נגד החיים", נגד מה שהקב"ה קבע לו? הוא מרכין ראש, מקבל בענווה שאם זה מה שהקב"ה נתן לי זה הכי טוב. "טוב מראה עיניים מהלוך נפש, גם זה הבל ורעות רוח". אומר שלמה לאדם: יותר טוב שיהיה לך משהו ביד, תיהנה ממה שיש לך, מאשר להיכנס לדמיונות ולהגיע לחלומות על דברים הזויים שאין לך סיכוי להגיע אליהם. יש צעירים עם חלומות, רואים את העשיר הזה, רואים את השחקן ההוא, רואים את הזמר ההוא, מתחילים להיכנס לדמיונות, והדמיונות האלה גומרים אותם, לא ימים ולא לילות. אומר שלמה המלך "טוב מראה עיניים", תראה מה יש לך ביד, מה השם נתן, מה הכלים

שלך, תשמח בזה, "מהלוך נפש", ממה שבנפש שלך תתחיל ללכת בדמיונות. "גם זה הבל ורעות רוח". "מה שהיה כבר נקרא שמו", דברים שקרו לך בעבר, אל תצטער עליהם כי זה בשמיים החליטו, נקרא שמו למעלה, "ונודע אשר הוא אדם ולא יוכל לדין עם שתקיף ממנו". האדם עצמו נברא על ידי אלוקים, אתה לא יכול להתקוטט עם אלוקים, אתה לא יכול להגיד לו "אתה לא צודק במה שנתת לי". זה בורא עולם אז תרכין ראש ותקבל בענווה. "כי יש דברים הרבה מרבים הבל", יש הרבה דברים שאתה רוצה אותם לעצמך כי אתה חושב שהם טובים לך ואתה כועס למה אלוקים לא נותן, אבל תדע שהם "מרבים הבל", לך זה לא טוב, זה יוריד אותך ברוחניות שלך. אם תקבל את כל הדברים שאתה חולם

עליהם, את מראה הגוף שרצית ואת הכסף שרצית, יכול להיות שאתה תרד ברוחניות. "כי יש דברים הרבה", יש הרבה דברים שאתה רוצה אבל הם "מרבים הבל". "מה יותר לאדם"? אז מה עדיף לאדם - שתקבל את מה שאתה רוצה או מה שאלוקים יודע שטוב לך? "כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים", כלומר חוץ מאלוקים, מי באמת יודע מה טוב לאדם בחיים, "מספר ימי חיי הבלו" בזמן הקצר שהוא חי בעולם, "ויעשם כצל", צל זה דמיון. אתה יכול לראות צל על בניין, צל של אדם, האדם כזה קטן, אתה רואה צל ענק, אבל הצל הזה הוא רציני? האור כבה, הכול נעלם. כך כל העולם הזה. "אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש", כלומר אתה לא יכול לדעת, גם אחרי שתעזוב את העולם, מי

יהיה אחריך, ואם תשאיר עושר - איך ישתמשו בכסף הזה, יכול להיות שזה יזיק לדורות הבאים שלך. אני הכרתי בצעירותי כשהייתי ילד, היה יהודי מאוד עשיר בשכונה שגרתי בה, אביו עלה מרוסיה, היה עשיר גדול אביו ובנה בית כנסת מפואר והיה צדיק. אני בכוונה לא אומר את השמות. היה אדם צדיק ממש. בנו כבר לא למד תורה כמו אביו, ירש ירושה גדולה של כסף אז שקע כולו בעסקים. אבל היה מתפלל כל יום, בא לבית הכנסת אבל כל כולו שקוע בעסקים. אותו אני הכרתי, את האבא לא הכרתי, נפטר עוד לפני שנולדתי. רק הייתי מכיר את בית הכנסת שהוא בנה. ובנו היה שם אחראי על בית הכנסת. כשהייתי ילד כבר בנו היה זקן. הנכד נקרא על שם הסבא וכבר לא היה שומר

שבת ומצוות. גם כן עשיר גדול מעשירי עולם, היו לו אוספים ו... נפטר לפני לא הרבה זמן. הנכד הזה נפטר לפני לא הרבה זמן אבל הוא כבר לא היה שומר תורה ומצוות. בתו של אותו נכד, כלומר הנינה של אותו צדיק היא כבר נשואה לגוי, אחד הנשיאים, הוא נשיא, אחד הנשיאים בעולם, ויש לה אפילו נטיות אנטי-ישראליות. יש לה דיבורים, מדברת נגד ישראל. איפה הסבא ואיפה הנין? יכול להיות שאם הסבא היה יודע את זה היה מעדיף להיות עני אבל שהדורות הבאים לא יחיו על עושר כזה. לכן אומר שלמה המלך: "אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש". אתה תעזוב את העולם, אתה משאיר, אתה יכול לדעת מה יהיה בעתיד? לכן אתה תעשה את ההשתדלות שלך ותהיה שמח

בחלקך. ונסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו כאן הערב, לכל הצופים בכל מקום שהם, שהשם ימלא משאלות לב כולם לטובה ולברכה, בבריאות איתנה, אמן ואמן.