השחקנית המקסיקנית שעשתה שינוי של 180 מעלות, עוזבת הכל כדי להפוך ליהודיה דתית: סיפורה של חנה אבוטבול

שלום לכולם, ברוכים הבאים. זאת התוכנית "חובקות עולם". אני חיה ביסקר, ולעונג לי להיות כאן איתכם ברצועה החדשה הזאת של "הידברות", הארגון היהודי הגדול ביותר, שמגיע ליותר מ-8 מיליון איש בכל קצוות העולם. בתוכנית זו נראה סיפורים מעוררי השראה של נשים מנהיגות, שיספרו לנו כיצד אהבתן לתורה, ליהדות, לערכים, לזהות שלהן משנה את חייהם של אנשים רבים מאוד ברחבי העולם. בין אם אתן צופות בנו בבואנוס איירס, בתל אביב, במדריד, בקולומביה, בכל מקום בעולם, זהו מקום שבו נוכל לגדול ביחד. היום יש לנו את העונג לארח כאן אישה נפלאה עם סיפור ייחודי, שהיא תספר לנו ממקסיקו, מי שלפני כן הייתה חימנה, ועכשיו שמה חנה. ברוכה הבאה

לתוכנית "חובקות עולם". לעונג לנו לארח אותך כאן איתנו. תודה לך, חיה, אני שמחה להיות כאן איתך היום. תודה. חנה, אני מתארת לעצמי שהצגת את סיפורך פעמים רבות, איך הגעת לישראל? איך הפסקת להיקרא חימנה והפכת לחנה, אבל לפני שתספרי זאת שוב לצופים שלנו, ברצוני לשאול אותך היכן היית ב-7 באוקטובר. ב-7 באוקטובר, ברוך ה', הייתי בצפון, חברה הזמינה אותי לחגוג את שמחת תורה עם משפחתה. אני גרה במקור בדרום, בניצן, לכו אילו הייתי שם ב-7 באוקטובר זה היה קשה מאוד, אבל טוב, ה' דואג שכל אחד יהיה במקום שבו הוא צריך להיות. ברוך ה' -ברוך ה'. לפני זמן רב, הפכת למשפיענית מאמריקה הלטינית, יהודייה, חשובה מאוד. ספרי לנו במה

מדובר. איך? זו עבודה? איך את עושה את זה? ובכן, אני כרגע עובדת בארגון שמוקדש לדבר על יהדות, להראות את כל החלק הזה שפעמים רבות אנחנו לא רואים, לכן אנחנו עוסקים בדברים מקוריים מאוד, אנחנו בטיקטוק, באינסטגרם וכדומה, וכן, זאת העבודה שלי. זה משעשע מאוד, ברוך ה'. יש לי עבודה שמשלבת את מה שאני אוהבת לעשות, שזה גם משחק, ועכשיו להיות משפיענית ולעסוק בתורה, אז מה יותר טוב מעבודה שכוללת את כל זה? כמה עוקבים יש לך? ובכן, אני לא מבצעת את העבודה שלי, בחשבוני הפרטי, אלא בחשבון הארגון, אבל באינסטגרם יש לי, לא יודעת, 120 אלף, משהו כזה. ויש לך חשבון משלך גם? כן, זה החשבון שלי, ויש את החשבון של הארגון, שבו אנחנו

גדלים בעוקבים כל הזמן, ברוך ה'. -ברוך ה'. והיית שחקנית? כן. -תספרי לנו קצת על זה. ובכן, ממש גדלתי מול המצלמות. אימי עבדה בסוכנות דוגמנות, ותמיד אמרה שהחלום שלה היה שבנותיה יופיעו בפרסומת לכל דבר, לחיתולים, משהו כזה. לכן מאז שהייתי תינוקת לקחו אותי לליהוקים של פרסומות, ובכן, מאז שאני זוכרת את עצמי, הופעתי בפרסומות, מול המצלמות, וכשגדלתי הופעתי בטלנובלות, בסרטים, כך שזאת הייתה בעצם הילדות שלי. מבית הספר נסעתי לליהוקים, ומשם לצילומים ואז למחרת לבית הספר, וכן הלאה. כלומר, את מכירה מאוד את מצלמות. כן. ואיך הפכת להיות חנה? איך היה התהליך הזה? טוב תראי, דווקא בעניין הזה, בתוך עולם המשחק, אפשר לומר,

במקסיקו יש במאים רבים, צלמים יהודים, ובמיוחד היה במאי יהודי, ותמיד הייתי סקרנית מאוד. ואני זוכרת שבקייטרינג, כשצילמנו את הפרסומות היו אומרים, "לא, היום יש לנו תפריט מיוחד, כי הבמאי יהודי ויש ארוחה מיוחדת". ואני חשבתי, "באמת? "יהודים אוכלים מאכלים אחרים? למה?" ואני זוכרת שחיפשתי באינטרנט, גיליתי שמדובר באוכל כשר, חשבתי שזה מרתק, כל רעיון הכשרות. והלכתי לסופר וראיתי שיש אזור כשר, כי במקסיקו יש קהילה יהודית די גדולה, לכן קל מאוד למצוא דברים שקשורים ליהדות בכל מקום. ולאט לאט, התחלתי להתעניין מאוד, עד שמצאתי שיעורים ביוטיוב, שיעורי יהדות, פשוטו כמשמעו, ולא ידעתי שאני צופה בשיעור, רק ראיתי שהופיע

סרטון שהנושא שלו היה איך להיות מאושר, ולחצתי על הסרטון הזה, והיה שם רב שדיבר על כך שה' נתן לנו את התורה, ושהחיים הם כמו השתתפות במשחק, ומי שרוצה ליהנות מהמשחק ב-100 אחוז ולנצח בו, ימצא את הכללים בתורה. ואמרתי לעצמי, "למה לא קיבלתי את התורה?" אני רוצה גם. אני רוצה להשתתף במשחק הזה. אני רוצה להשתתף במשחק הזה וליהנות ממנו. אז קניתי תנ"ך בספרדית באינטרנט. וכן, התחלתי לקרוא לאט לאט, וטוב, חשבתי שאני מבינה את זה היטב, והרגשתי חכמה מאוד, אבל מאוחר יותר רציתי לדבר עם רב, עד שמצאתי רב שהיה מוכן לדבר איתי. זה היה קל? היה קל למצוא רב? לא האמת, כלומר, זה היה סיפור מעניין מאוד, אספר לך אותו. תספרי לי.

הגעתי לבית כנסת במקסיקו ודפקתי בדלת, שוטר פתח את הדלת ושאל אותי, "מה את צריכה? מה את רוצה?" ואמרתי לו, "שלום, אני רוצה להתגייר, אני רוצה לדבר עם רב". והשוטר כמובן לא הבין מה קורה, והוא סגר את הדלת ואמר, "לא, סליחה, "לא כרגע, תודה". הוא ניסה להתפטר ממני, לא? ובכן, אז הוא פתח את הדלת ואמר לי, "שמעתי שהם צריכים אנשים למשהו, "אם תרצי תשאיר לי את מספר הטלפון שלך ותכתבי לו, "הרב יצור איתך קשר". ומאוחר יותר, הרב התקשר אליי, בערך שבוע לאחר מכן, הוא שאל אותי מה אני צריכה, הסברתי לו והכול, ובהתחלה הוא כמובן לא אמר, "כן, בואי". זה היה בית כנסת אורתודוקסי. כן, בית כנסת אורתודוקסי, עברתי תהליך ארוך מאוד

עד שהוא קיבל אותי, ואז הוא דיבר איתי, ובדק אם ​​אני אדם כן או לא. מה שרציתי לדעת מה היא השבת, עניין אותי מאוד לדעת מה עושים בשבת, מה קורה, וביקשתי מהרב, "תן לי לבוא בשבת, "לראות מה קורה בבית הכנסת". הוא כמובן לא הרשה לי בהתחלה, עד שהתקשרתי אליו, וביקשתי ממנו יום אחד, אני חושבת שהוא אמר "כדי שתפסיקי להציק לי, "בואי יום אחד ותשבי מאחור, "רק תסתכלי מה קורה, וזהו". ואני זוכרת שהגעתי, והם בדיוק שרו את הפיוט "לכה דודי" ושערותיי סמרו, כי הרגשתי שבאמת שמעתי את זה בעבר. וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בבית כנסת. לכן ראיתי את זה ואמרתי, "אני מרגישה בבית." אני לא יודעת איך להסביר, הרגשתי שזה המקום שלי,

ורציתי לבוא בכל שבת ושתהיה לי הזכות לחוות את זה. באותו רגע החלטתי שאני רוצה להתגייר. וכמו שאומרים, המעבר ממילים למעשים... כמה זמן עבר בין הרגע הזה והפעם הראשונה ששמעת את הסרטון ביוטיוב? עברה, אני חושבת, שנה, משהו כזה. עבר זמן מה. עבר זמן מה שבו למדתי, דרך יוטיוב, כשאני צופה בכל השיעורים שמצאתי, עד שהחלטתי לדבר עם הרב. כלומר, בהתחלה זה היה מתוך סקרנות, ואז זה הפך לתענוג עבורך. ברור. ללמוד, לדעת, להבין. זה היה החלק האהוב עליי ביותר ביום, לשבת ליד המחשב ולצפות בשיעור תורה, זאת הייתה הפעילות האהובה עליי ביותר היום. ומה אמרת לאנשים? איך הסברת את הרצון הזה שלך למשהו אחר? תראי, עם המשפחה שלי, היה

מסובך קצת לספר להם, כי לא ידעתי איך לעשות את זה. אחרי שהרב קיבל אותי, והתחלתי ללכת לשיעורים, ולהגיע בשבת, לפעמים אמרתי לאימי, שאני הולכת למסיבה עם חברות ביום שישי, אבל בעצם הלכתי לבית הכנסת. טוב, ידעת שהיא לא תבין. כמובן, עד שיום אחד הרב שאל אותי, "מה ההורים שלך חושבים? "הם יודעים איפה את? הם יודעים מה את עושה?" ועניתי, "לא, הם לא יודעים." הוא אמר לי, "את לא יכול לבוא הנה עד שההורים שלך ידעו." הייתי אז בת 19, או 20, אני לא זוכרת בדיוק. ואז הוא אמר לי, "את חייבת לספר להם את כל מה שאת עושה." אז זהו, אני זוכרת שקבעתי עם אימי במסעדת סושי ואמרתי לה, "אימא, יש לי משהו מאוד חשוב לספר לך." ועוד איזו

בשורה! אני חושבת שהיא דמיינה כל דבר, חוץ ממה שעמדתי לספר לה. אמרתי לה, "אימא, אני רוצה להיות יהודייה". ואז היא אמרה לי, "מה? אני לא מבינה. "מה זה? כלומר, הם ידעו במה מדובר, כי כפי שאמרתי לך במקסיקו יש קהילה יהודית גדולה. זה היה במקסיקו סיטי? מקסיקו סיטי, כן. ואז היא אמרה לי, "תראי, "אני יודעת שזאת קהילה סגורה מאוד, ואני לא רוצה, "שיהיה מצב שהם לא יקבלו אותך, או שתרצי להשתייך למקום שלא יקבלו אותך", היא אמרה לי משהו כזה. ואני אמרתי, "לא, תראי, אני מדברת עם רב, אני לומדת." אז אימא שלי, עשתה את הדבר ההגיוני ביותר, הוא אמרה לי, "אני רוצה לדבר עם הרב הזה ולברר במה מדובר. טוב, הם דיברו, ובסוף אימא

שלי הבינה שזה דבר שמשמח אותי ושאני לא עושה שום דבר רע לאף אחד. ולכן בואי נאמר שהיא קיבלה את זה. ועם אבא שלי אותו דבר, הוא אמר לי, "תראי, "אם זה משמח אותך, זה מה שאת אוהבת, זה בסדר." וכך סיפרתי לו הכול. אבל הם הבינו שתשני את חייך לחלוטין? כמובן, אני חושבת שהם מעולם לא חשבו במה השינוי הזה כרוך. וגם אני לא, האמת היא שבהתחלה מעולם לא חשבתי שאתחיל לאכול כשר בבית שלי, או שאני עומדת לשנות את חיי, את דרך הלבוש שלי, הכול. כשהתעוררה סקרנות, והתחלתי לאהוב את זה, אז, לאט לאט, אני מרגישה שה' לקח אותי למקום שבו הייתי צריכה להיות, ועברתי מבחנים רבים, כדי לדעת אם זה באמת בשבילי או לא. אלו מבחנים? ספרי לנו על

מבחן כזה. טוב בפעם הראשונה שהגעתי לישראל למדתי במדרשה, כבר הייתי נחושה להתגייר. ושלושה חודשים לאחר מכן אימי חלתה, וזו הייתה החלטה קשה מאוד, כי הייתי באמצע תהליך הגיור שלי. ואמרתי, "מה אעשה?" ברור שאני רוצה לחזור ולהיות עם אימי. לכן חזרתי אליה, והיא נפטרה כמה חודשים אחרי שחזרתי. אני חושבת שזה היה המבחן הגדול ביותר שעברתי. כי זה גרם לי לעצור את כל מה שעשיתי. ואמרתי לעצמי, "יכול להיות שאני לא צריכה להתגייר? "יכול להיות שאין לי מה לעשות בישראל?" גרתי עם אחותי, וברור שאמרתי, "אני לא מתכוונת להשאיר אותה לבד." דווקא ברגע הזה, "מה אעשה?" היא אחותך הצעירה? היא אחותי הגדולה, אבל אנחנו קרובות מאוד.

אימי, אחותי ואני גרנו ביחד. לכן זו הייתה מכה קשה מאוד. החיים שלי השתנו לחלוטין, הייתה לי מטרה שרציתי להגשים, ופתאום, כל התוכניות השתנו. באיזשהו שלב הרגשת אשמה? כאילו שאת נוטשת? באיזה מובן? כשאימך חלתה והיית רחוקה, והיית צריכה לחזור. כן, הרגשתי אשמה, ברור. והרבה פעמים חשבתי, אילו רק לא הייתי נוסעת לישראל, הייתי מבלה זמן רב יותר עם אימי. ואני גם יודעת שפעמים רבות הכעסתי אותה, במידה מסוימת כי נסעתי לישראל ולא הייתי איתה. או לפעמים הם רצו ללכת לאכול במסעדה, ואני אמרתי, "אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה לאכול במקום הזה." ודברים מסוימים שקרו, שלפעמים אני אומרת כואב לי שזה קרה כך. אבל בסופו של דבר,

אני יודעת שלכולנו יש משימה בחיים, ושזאת הייתה המשימה שלי. לכן, ברור שזה לא הולך להיות קל. טוב, אלו מבחנים שה' נותן לך לדעת אם את מוכנה לקבל את זה על עצמך, ואחר כך, זה באמת תלוי בכל אחד. איך חזרו לך הכוחות, האמונה, וההחלטה מרחיקת הלכת להמשיך בדרכך? זה היה דבר מיוחד מאוד, כי האמת, שאפילו לא שקלתי להגיע לישראל ולהתגייר כאן. אמרתי, טוב, אולי אפשר לעשות את זה במקום אחר. לא יודעת, ישראל רחוקה מאוד. ויום אחד אחותי אמרה לי, "תראי, "אני יודעת שהחלום שלך הוא לחיות בישראל, לנסוע לשם. "אז אם אני מונעת ממך להגשים את זה, "אל תדאגי. "באמת, תיסעי לישראל, "תתגיירי ותעשי מה שיגרום לך לאושר". ואז זה היה כמו

סימן מה', שאמר, "כבר אין לך תירוצים. "אם את באמת רוצה, זה הרגע". וכך זה היה, לכן... כמה זמן עבר בין מות אימך לנסיעתך לישראל? עברו עוד שנתיים בערך, משהו כזה. שנה וחצי, משהו כזה, מאז שהיא מתה, ועד שסוף סוף חשבתי לחזור. וטוב, כך זה היה, חזרתי לישראל, והתחלתי את תהליך הגיור שוב. ואז פרצה מגפת הקורונה. התחלת שוב את תהליך הגיור, האם זה אומר שהתחלת ללמוד הכול שוב, או שכבר החשיבו לך את מה שלמדת קודם? חזרתי ללמוד מאפס, ואז הגיעה הקורונה. ואז, זה היה שוב, עוד מבחן, כי הכול פתאום נפסק, הלימודים, הכול נפסק. אבל טוב, אני חושבת שמבחינה מסוימת, זה היה שוב, עוד מבחן מה' שאמר לי, "את באמת רוצה את זה? "אתה

בטוחה למה נכנסת?" ובכן, למעשה, אני חושבת שזה הדבר הטוב ביות שקרה לי, שעמדתי במבחן כמו הקורונה, כי זה גרם לי להתבונן פנימה, ככה אומרים? להתבונן פנימה במידה רבה על ההשלכות של השינוי הזה. כי בהתחלה מיהרתי מאוד ואמרתי, "טוב, אני רוצה להתגייר עכשיו, זהו זה." אבל הקורונה רק עזרה לי, באופן אישי, לחשוב, "טוב, זה ישנה את חייך, את צריכה לשנות את שמך." לדוגמה, אני זוכרת שהייתי שם, במדרשה, כשהתחלתי לחשוב, "אני צריכה לשנות את שמי, "אני חייבת לשנות, כמובן, תכונות פנימיות". דברים רבים שהם לא רק לימוד יהדות ולגשת למבחן, ואם אעבור אותו או לא, זה לא רק זה, זה עניין של שינוי פנימי. ואני חושבת שהמבחן הזה עזר לי

להאט קצת ולדעת מה צפוי לי בהמשך. בסדר. ואיך היה בקורונה? איך היו חיי היומיום שלך בישראל מבלי להיות יהודייה עדיין? איך העברת את הסגר? היה לך קשר עם הרבנים שלך במקסיקו או איך זה היה? ובכן, חייתי בישראל, הייתי במדרשה, שבה גרנו, כשפרצה הקורונה. כל השיעורים הופסקו, אבל היו לנו שיעורים בזום, ובכן, והייתי כל הבנות במעונות ובמדרשה, והיה לי קשה, כי לא הייתי יהודייה, וברור שלא יכולתי לבשל לחברות שלי, היו דברים רבים שלא יכולתי לעשות. בשבת, את יודעת, אדם לא יהודי, לא יכול לשמור את כל מצוות השבת, הוא חייב לעשות מלאכה מסוימת. וקצת התביישתי, עשיתי זה במקום שבו אף אחד לא ראה אותי, אבל כשכולנו היינו בסגר,

ברור שהפכנו להיות יותר כמו משפחה ולא הייתה כמעט פרטיות. לכן זה היה קשה יותר. אבל, הבנות באמת הבינו את זה. דיברתי עם כולן, אמרתי להן שאני בתהליך גיור, והיו דברים מסוימים שלא יכולתי לעשות והאמת היא שהן הבינו את זה היטב. אני מתארת לעצמי שאלו היו שנתיים של בדידות גדולה וריקנות, לא? כן. להיות לבד, בלי אימך, שכבר הלכה לעולמה, ולחוות במגפה את התהליך הקשה הזה. כן, האמת שהיה קשה מאוד, אבל בו בזמן, אני מרגישה שאנחנו, האנשים שבאים לחיות בישראל, ה' מעניק נותן לנו משפחה, או סוג של תמיכה, כדי שנוכל לשאת בבדידות. בעזרת ה', רכשתי חברות לחיים, שם במדרשה, גם הרבנים, וכל צוות המדרשה גרמו לנו להרגיש ממש בבית.

ועד עכשיו אני מרגישה שה' תמיד מכניס אנשי מפתח לחיי כדי שלא ארגיש כל כך את החוסר הזה שאין לי אימא. ברור שזה לעולם לא יהיה אותו דבר, אבל כך או אחרת אני מרגישה שיש אנשים בחיי שתומכים בי, בחלק הזה שחסר לי. זה בהחלט כך. איך היה יום הגיור שלך? איך היה יום המקווה? ובכן, קודם כל עברתי, איך זה נקרא? דין... בית דין. -בית הדין, שכחתי את המילה לרגע. ובכן, זה היה מיוחד מאוד. זה היה בתקופת הקורונה. הם הציגו לי את השאלות, יש לי סרטון על כך. עטיתי מסכה. זה היה מיוחד מאוד. כשראיתי את הרבנים, הרגשתי, "היום הגדול הגיע." אחרי כל מה שקרה, כל המבחנים שעברתי, הכול, סוף סוף היום אקבל את האישור לגיור. ובכן, ביום

המקווה, אני זוכרת שמשהו בדיוק קרה, ששיגרו טילים למרכז הארץ. והמקווה היה קרוב לשם. והמנהלת אמרה לי, "תראי, די מסוכן בשבילך לנסוע לשם. "אבל לא ביטלו את עניין המקווה. "אם את רוצה לנסוע, כלומר זה באחריותך, הייתי ממליצה לך לחכות." ואמרתי, "חיכיתי כל כך הרבה זמן... -שאני לא רוצה לחכות יותר. "אני לא מתכוונת לחכות בגלל הטילים". כלומר, האמת... מה זה טילים? -מה זה טילים? לכן, החלטתי לנסוע לשם, וברוך ה', זה היה יפה מאוד. אני מרגישה כאילו, לא יודעת, כשטבלתי נדמה לי שראיתי אור שחור, ואז כמו הבזק לבן, לא יודעת, זה היה מיוחד מאוד. ויצאתי משם, ובאמת הרגשתי שנולדתי מחדש. זה היה דבר מיוחד מאוד. כמה נחמד. עם מי

חלקת את הרגע הזה? היו לי עוד שתי חברות שעברו את אותו תהליך. אז שתינו נסענו ביחד. וזה היה נחמד, כי לכל אחת היה סיפור משלה, ועברה מבחנים משלה, ולהגיע לאותו יום מיוחד כשנכנסים למקווה. באמת היה יפה מאוד לשתף מישהי שהבינה את הרקע של הכול. שהייתה באותו מצב. זה נחמד מאוד. ועם איזו דמות בתולדות העם שלנו, מהתורה, את מזדהה יותר מכול? זאת שאלה טובה. אני חושבת שעם אברהם אבינו. כן, הצבתי לעצמי סטנדרט גבוה מאוד. לא, אבל אני חושבת שהעובדה שעזבת את ביתך, עזוב את מקום מגורייך, את המשפחה שלך, האמת שבכל פעם שאני קוראת את הפרשה... לא ידעתי את זה. כלומר, רק כשכבר למדתי במדרשה, ושקראנו את החלק הזה בתורה, הרגשתי,

באמת, כלומר, אברהם אבינו עבר את זה כמוני. יש לנו משהו במשותף. הזדהית איתו. -הזדהיתי מאוד. זה יפה מאוד. טוב, איך הכרת את בעלך? זה סיפור מצחיק. כשסיימתי את הגיור התחלתי לצאת עם אנשים שהכירו לי. והיה בחור שהתחיל לומר לי, דברים כמו, "אני רוצה להתחתן איתך," משהו כזה. ואז התרגשתי ואמרתי, "טוב, כן." ובאמת התרגשתי מאוד, כי, לא יודעת, יצאתי עם הבחור הזה, אני חושבת, חודש. ובסוף הוא אמר, "לא, את יודעת מה? "אני צריך דברים מסוימים כדי להרגיש מוכן להתחתן," משהו כזה. ואני הופתעתי. שאלתי את הרב שלי אם זה דבר רגיל. והוא אמר, "טוב, תראי, "האמת היא שלכל אחד יש את עניינים משלו, אבל אני לא חושב שהוא בחור רציני".

לכן הפסקנו לדבר מיד, ואני אמרתי, אני לא רוצה משהו כזה. והרגשתי אז, כרגע אני לא רוצה לדעת כלום על גברים. לא כל כך, אבל זה היה פחות או יותר כך. ברור, זאת הייתה מכה. זו הייתה מכה, אבל זה גם היה מהיר מאוד, משהו כמו חודש. ואז זאת הייתה מכה, אבל בכל זאת, זה לא היה קשה כל כך כי זה היה מהיר. ואני אמרתי, אני לא רוצה כלום. אז גרתי עם חברה מהמדרשה, והיא אמרה לי, "למה שלא תורידי את היישומון הזה שהוא באופנה עכשיו?" ואני אמרתי לה, "מה? יישומונים?" "אני לא רוצה לשמוע על יישומונים, זה מפחיד", משהו כזה. אבל הבנתי שבישראל זה עניין רגיל, ושיש יישומונים דתיים, ושאפשר לסנן כל מיני דברים. ואמרתי, טוב, אוריד את זה

ונראה. והאמת היא שאפילו לא הבנתי את זה, יישומן מסובך מאוד לשימוש בעברית. -זה היה מורכב. למדתי קצת עברית במדרשה, אבל עוד לא שלטתי בשפה. וחברה שלי פתחה לי פרופיל, העלתה את התמונה וכו', וכך הסתכלתי על פרופילים, ולחצתי על אחד שאהבתי את התמונה. האמת שראיתי את התמונה ואמרתי "הוא חתיך". איך קוראים לבעלך? -אבישי. אבישי. ואז החברה שלי אמרה לי, "לא, אם תכנסי לפרופיל, הוא יראה והוא יקבל התראה," משהו כזה. לכן כתבתי לו, "שלום", כי לא ידעתי איך זה עובד. אז התחלנו לדבר, בהתחלה באנגלית, ואז ראיתי שקל לי יותר להבין אותו בעברית. לכן האמת שההיכרות בינינו הייתה מן השמיים. בפעם הראשונה שנפגשנו זה היה כאילו,

הרגשתי משהו, אני לא יודעת איך להסביר, אבל אמרתי, "אני חושבת שזה הוא." וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו. והתחלנו לצאת, ואז פגשתי את המשפחה שלו, לאט לאט, עד שהתארסנו. טוב, קודם נסענו למקסיקו, ברור שהוא גם רצה לפגוש את המשפחה שלי. הוא ידע שהבחורה הזאת התגיירה, אבל יש לה משפחה, אבל מאין היא באה, הוא אמר: "אני רוצה לדעת לעומק יותר". לכן נסענו למקסיקו, ואז התארסנו, וכך התחיל הסיפור בינינו. ברוך ה'. ברוך ה'. איך המשפחה המקסיקנית-ישראלית הזאת? אתם אוכלים עוף ברוטב מולה וחומוס בו זמנית? איך זה? תראי, ברוך ​​ה', בעלי אוהב לבשל, וכשנסענו למקסיקו הוא התאהב במטבח המקסיקני. זה טעים מאוד. הוא יודע לבשל

אוכל מקסיקני יותר טוב ממני. כלומר, הוא מכין טורטיות ביד. ברצינות, זה לא ייאמן. הוא תמיד מחפש מתכונים מקסיקניים. כלומר, בבית שלך יש טורטיות כל יום. כשיש זמן ויש קמח תירס, יש טורטיות. כן, ברוך ​​ה'. אבל האמת שהוא אוהב את זה. טורטיות כשרות בבית חנה. הזמנות למספר... אבל כן, האמת שהוא אוהב את זה. ואז, כל הזמן, האמת, אנחנו אוכלים יותר מקסיקני מישראלי בבית. באמת? איך גרמת לכך שישראלי יפסיק לאכול חומוס ופלאפל ויתחילו לאכול מאכלים מקסיקניים? תסבירי לי. לא יודעת, הוא התאהב בטעמים השונים של האוכל המקסיקני. אבל כן, הוא עדיין מכין גם חומוס ומאכלים ישראליים. יש לנו הכול. אבל כן, למזלי הרב, הוא אוהב מאוד

אוכל מקסיקני. אז כן, ברוך ​​ה', אצלי בבית אוכלים אוכל מקסיקני. איזה יופי. חשבת פעם לחזור למקסיקו? כשפרצה המלחמה, רצית לעזוב את ישראל? בהתחלה, כשפרצה המלחמה, לא הרגשתי את זה, כי כשאת נשואה לישראלי, את מבינה יותר. אני לא יודעת איך להסביר, אבל את מרגישה חלק ממה שקורה. ובבית שלי אני מבינה יותר. המשפחה שלי כמובן דאגה מאוד. כולם רצו שאחזור. כולם התקשרו אליי. בסופו של דבר נסענו למקסיקו למשך כשבועיים, שלושה, מעל הכול כדי להרגיע את משפחתי, ולהרגיש את החיבוק הזה שהייתי צריכה מאבי, מאחותי. ואז חזרנו, כי ברור שאמרנו, "זה לא הוגן שהמדינה במצב כזה, ואנחנו נסענו לבקר קרובי משפחה". לכן חזרנו אחרי שלושה

שבועות. זה היה מהיר. כן. וראיתי שנושא המלחמה עורר, כידוע בכל העולם, גל גדול וחזק מאוד של אנטישמיות. את, בתפקיד כמשפיענית, שמייצגת קהילה של אנשי אמריקה הלטינית ברשתות חברתיות, איך חווית את האנטישמיות הזו? האמת שזה קשה, כי כמעט אף פעם לא קיבלתי תגובות משונאים, בואי נאמר כך. אבל כשהתחילה המלחמה, התפרצה השנאה הזו שאנשים הסתירו, במידה מסוימת. והדבר שכואב לי ביותר הוא שמדובר באנשים שהמידע שלהם מוטעה, אנשים שאפילו לא חושבים לעומק יותר. שיודעים רק לכתוב תגובות. מנוחות הכורסה שלהם הם מגיבים, והם אפילו לא ביקרו בישראל, הם אפילו לא יודעים מה קורה כאן. זה מה שכואב לי יותר מכל. אבל, אני חושבת שתפקידינו

כמשפיענים, כיוצרי תוכן, הוא להעביר מידע, כי אין דרך אחרת להילחם בזה חוץ מאשר לספק מידע, להמשיך להיות חזקים, ולהראות את המציאות, זה התפקיד שלנו. אבל, כן, כך חוויתי את זה. והאם זה השפיע עלייך בשלב מסוים באופן אישי? האם הרגשת כאב אישי באמת משנאת החינם הזו? תראי, היה מצב שפורסם סרטון מאחות בשיפה, בבית החולים בעזה, ואז האחות הזאת הרכיבה משקפיים דומים לשלי והיא דיברה נגד החמאס, שהם לוקחים את התרופות שלהם, משהו כזה. ואני לא יודעת איך זה קרה, מי חשב לומר שאני האחות הזאת, שאני יצרתי את הסרטון הזה. בהתחלה, כששלחו לי את זה, אמרתי, "זאת בדיחה, אני אפילו לא דומה". אבל בשל דמיון מסוים במשקפיים, אנשים

התחילו להפיץ "זאת היא". והתגובות שקיבלתי, ברצינות, הן הפחידו אותי מאוד. עד כדי כך שלא רציתי לנסוע מהבית, או לירושלים, או למקומות שבהם ידעתי שיש ערבים, כי פחדתי. קיבלתי תגובות נוראיות, עד כדי כך שהפסקתי לפתוח את האינסטגרם כי זה באמת היה דבר כלומר, כל הזמן, קיבלתי מאות הודעות. זה היה קשה, אבל טוב, אני חושבת שלה' יש סיבה לבחון אותך. ובמובן מסוים, ניסיתי להבין שלא משנה כמה תגידי שלא. אם אנשים אטומים כמו קיר, אז זה לדבר אל הקיר. גם אם תגיד להם "זאת לא אני," אם אנשים רוצים להאמין במשהו ואם יש להם את כל השנאה הזאת בלב, אין דרך לשנות את זה. רק ה' יכול לגרום להם לשנות את המנטליות הזאת. טוב, אחרי

שאמרתי את כל זה, אף פעם לא חשבת להחליף עבודה? לא אמרת, "אני לא רוצה את זה יותר, "זה יותר מדי בשבילי, בשביל בני, "בשביל בעלי, בשביל המשפחה שלי." כן, בעיקר התחילו לכתוב למשפחה שלי, לבעלי. ואמרתי, אולי אני לא חייבת להיות... אני לא צריכה להיות דמות ציבורית, אני לא צריכה לעשות את זה. זה באמת היה קשה מאוד, לא ידעתי מה לעשות. בעבודה שלי הם פרסמו הצהרה שתומכת בי, וכתבו שמה שקורה לי לא הוגן בכלל, שבבקשה תפסיקו להאמין לשקרים שאנשים מפרסמים. ואמרתי לעצמי, "תראי, זה מה שהאנשים האלה רוצים." כלומר, מי שמפיץ את הרוע הזה, מה שהוא רוצה הוא להשמיד את מדינת ישראל שלי. אז למה לתת להם את התענוג הזה? למה לעשות את

מה שהם רוצים? לכן שאבתי כוחות. -כוחות. והמשכתי בעבודה שלי. הצלחנו להגיש כמה תביעות נגד האנשים שהשמיצו אותי. הצלחת להזדהות מי היו האנשים שהוציאו עלייך דיבה? כן וגם בערוץ ערבי פרסמו את הסרטון הזה יחד עם התמונה שלי. לכן הגשנו תביעה, ונראה מה יקרה. מה הצעירים שעוקבים אחריך רוצים? במה הם רוצים לצפות? מה הם מחפשים כשהם עוקבים אחריך? מי עוקב אחריך? תראי, יש הרבה אנשים שעוקבים אחריי שאינם יהודים, כי יש צימאון לרוחניות בעולם, ובמיוחד אצל צעירים, שמעניין אותם לעקוב אחרי מי שחייהם שונים משלהם. אני חושבת שזה מה שהם מחפשים, רוחניות מסוימת, עצות מסוימות, דבר שהוא שונה ממה שאנשים רגילים לראות בטיק טוק. אני

חושבת שזה מה שמושך את תשומת לבם. ואיך את מגיבה לדרישה הזו? איך התוכן שלך? התוכן אורגני מאוד. אנחנו מדברים על הדברים שקורים בעולם. לפעמים אנחנו פותחים בתיבת שאלות, כדי שאנשים ישאלו מה שמעניין אותם לדעת. אבל אני מרגישה שכל יום ה' שולח לי רעיונות. -הרעיון של היום. וכך אנחנו רואים פחות או יותר מה נעשה. מה הוא הסרטון הנצפה ביותר שלך? כפי שאת יודעת, הרשתות החברתיות משתנות כל הזמן. אבל אני חושבת שהכנתי סרטון לפני שבועיים. שבו דיברתי על המשמעות של חג המולד ליהודים. וזה אחד הסרטונים הנצפים ביותר. אנשים רבים התרשמו מזה, כי הם לא חשבו על כך שישו היה יהודי, ולכן אנשים בעצם מתפללים ליהודי. זה הרשים אנשים

רבים. וקיבלתנו תגובות רבות, שליליות וחיוביות. אבל טוב, אני חושבת שאנשים, פתאום קלטו דבר שהם לא הבינו קודם. ואת אוהבת ללמוד? את עדיין לומדת? כן, כרגע ברוך ה' יש לי תינוק. לכן נשאר לי מעט זמן פנוי ללמוד. אבל אני עושה את זה כשאני יכולה, לפחות לצפות בשיעור. אבל איך נראה לוח הזמנים של משפיענית? איך הוא? האם את צריכה לייצר תוכן כל יום? את מתעוררת וחושבת, "היום אצלם את הסרטון הזה, היום אפיק את הסרטון הזה"? איך סדר היום? אני חושבת שזה תלוי בכל משפיען. אבל במקרה שלי זה כך. כל יום אני צריכה להעלות סרטון שקשור, לתורה, ליהדות. אז כן, כל יום, במקרה שלי, סדר היום הוא כזה. במהלך היום אני נמצאת עם התינוק

וכשבעלי חוזר מהעבודה. מתחלפים, עכשיו תורך". אני הולכת לעבוד וחושבת על הרעיון, מצלמת את הסרטון, עורכת אותו. ושולחת אותו לאישור, אם מאשרים לי אותו, ואנחנו מעלים אותו. בסדר, אז בעצם, את מפיקת תוכן. כן, אני יוצרת את התוכן מאפס עד שאנחנו מעלים אותו. זה מרשים. אישה צעירה כל כך, שעברה כל כך הרבה מבחנים. האם דמיינת לך, חנה, שתגיעי מתרבות ומחברה שהם רחוקים לגמרי מהיהדות, ותהפכי לאישה בעלת השפעה לעולם היהודי? האם אי פעם דמיינת את זה? האמת שלא, מעולם לא דמיינתי שאעבור את השינוי הדרסטי הזה בחיי. אבל אם אני חושבת על זה, ה' תמיד העמיד אותי במקומות האלה כדי שאבין את זה, והוא שלח לי סימנים. טוב, מאז שהייתי

קטנה מאוד הופעתי מול המצלמות, לכן זו בעצם הייתה ההכשרה שלי שם רכשתי יסודות מוצקים, ויכולתי להשתמש בכישורים האלה בקדושה. איך יופי. ואיך את רואה את עצמך? מה את מתכננת בשבילך? איך את רואה את עצמך בעתיד? שאלה טובה. טוב, אני עומדת להתחיל ללמוד עיצוב אופנה, זאת דלת נוספת שאני רוצה לפתוח, לעצב בגדים צנועים. איזה יופי. אני רוצה להתחיל את הפרויקט שלי. את נהנית מהעיסוק בלבוש? מעל הכול, עכשיו, לאחר ששיניתי את אופן הלבוש שלי, יש דברים רבים שאשמח ליצור, ולעשות דברים חדשים. אני חושבת שזה דבר יפה מאוד, שאגשים, בעזרת ה', איך ליצור מותג, לעצב בגדים. -איזה יופי. זה תמיד היה החלום שלי, אבל אף פעם לא חשבתי שאעצב

לבוש צנוע, אז כן... איזה יופי. אני מאחלת לך הצלחה רבה. בתהליך הצמיחה הזה, של הגיור, כשהפכת לאישה אורתודוקסית, אם את כבר מדברת על אופנה, איך גיבשת את הזהות הזאת בלבוש, לבחור אם לחבוש פאה, האם לחבוש מטפחת, איך התהליך הזה נראה לך במיוחד? תראי, אני חושבת שמבחינת הבגדים היה לי קל, כי בסופו של דבר את מוצאת איך לשלב ואני אוהבת את זה. הנושא של כיסוי השיער, הוא נושא נפרד, ובואי נאמר שזה היה מסע שלם. האמת היא שאני מרגישה שזו מצווה יפה מאוד, אבל בו בזמן גם מאתגרת מאוד עבורי, כי טוב השיער שלי, ואני חושבת שכולנו אוהבות אותה. אבל בכל מקרה, אני מרגישה שזאת מצווה שקשה מאוד לקיים, יש גם הרבה אפשרויות לקיים

אותה אז אני אומרת, שהשכנים שלי בטח חושבים שאני משוגעת, כי יום אחד אני חובשת פאה, יום אחר אני עם המטפחת למטה, יום אחר אני חובשת את המטפחת בסגנון ישראלי. אז אני, האמת, אני משתמשת בכל מגוון האפשרויות ואני אוהבת את זה, אני נהנית מאוד לכסות את השיער שלי עכשיו, לשחק עם המטפחות והפאות השונים, לחבוש כל פעם משהו אחר. אני גם מרגישה שזה עוזר לתלבושת, זה תלוי בכל אביזר שאת לובשת. כלומר, לפי מה שאת מרגישה, את כל הזמן חוקרת. בדיוק. -זה תהליך של זהות. כן אני לא חושב שזה נכון שיקטלגו אותך במשבצת מסוימת, רק בגלל סוג המטפחת שאת חובשת. אז אני אוהבת להשתמש בכל דבר, פאה, מטפחת, הכול ביחד. טוב, איזה יופי. וחנה, את

אישה צעירה מאוד, עם ניסיון חיים רב, יש לך סיפורים רבים לספר. האם תרצי שמי שצופות בנו, אותן נשים צעירות דוברות ספרדית, שנמצאות בכל פינה בעולם, שמאזינות לך עכשיו, יש לך מסר שאת יכולה להעביר להן היום? אני מאמינה שכל מה שאדם רוצה לעשות בחיים לא צריך לפחד, עלינו לדעת שה' נמצא תמיד לצידנו, לכן, פשוט תתקדמי, תעזי, תדעו שלכולנו יש תיקון בחיים. יש סיבה לכך שבאנו לעולם, לכן רק צריך לצאת ולעשות את זה. לדעת שה' איתך, ואם זה נועד להיות בשבילך, זה יהיה בשבילך. יש מקרים שבהם צריך להמשיך הלאה, ועוברים מבחנים, אבל חייבים להמשיך, כי אם את באמת מרגישה שזה המקום שלך, לכל דבר שתרצי, לפתוח עסק, לעשות תשובה, לכל

דבר שאנחנו רוצים לעשות בחיים, רק צריך לעשות את זה. ולדעת שה' יהיה איתנו לאורך כל הדרך. איזו מסר מקסים. אני מעריצה אותך, בנעורים שלך את נותנת לנו השראה, יש חזקה מאוד, ואני מאחלת לך שהקדוש ברוך הוא ימלא אותך בכוח ובאנרגיה הזאת כדי להמשיך לתת השראה לאלפי צעירים עוד זמן רב. תודה רבה שבאת. תודה. -היה תענוג לארח אותך כאן. תודה לכם שאתם כאן איתנו, כשאנחנו משתפים את הסיפורים מעוררי ההשראה האלה, ואל תלכו לשום מקום, כי נציג כעת את הסיור בהידברות, הארגון הגדול ביותר בעולם היהודי, שמגיע לכל מקום בעולם, ליותר מ-8 מיליון איש. אני מקווה שתיהנו. תודה, זאת התוכנית "חובקות עולם". להתראות בפעם הבאה.