
קצר ולענין: איך נהנים מחיי הזוגיות? - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)
מה המפתח לשלום בית? אלו נתונים חייבים לדעת הבעל והאישה כדי ליצור מערכת זוגית בריאה? הרב זמיר כהן בהדרכה קצרה לזוגיות מוצלחת
ישנה שאלה שנוגעת לעולם הזוגיות, שכמעט כל אדם שמכיר זוגות נשואים או את עצמו שואל את השאלה הזו. מדוע אנחנו רואים בעולם כל כך הרבה זוגות שהגבר אדם טוב לב, האישה טובת לב, ובכל זאת הם לא מסתדרים. הרבה מחלוקות, הרבה כעסים, הרבה ריבים. ואת השאלה אנשים שואלים גם על עצמם, אומר: שמע, אני בן אדם טוב, אשתי אישה טובה, אבל אנחנו לא מבינים אחד את השני, תמיד במתח, תמיד בכעסים. הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אישות משיב תשובה, שבעולם המדע רק בעשרות השנים האחרונות עלו על התשובה הזו. ואדם שייקח את היסודות האלה של הרמב"ם לעצמו מובטח לו ב-100 אחוז שלום בית. אין הרבה דברים שאתה יכול לומר "אם תעשה - זה 100 אחוז," וכאן, שכל
כך חשוב לחיים, אם הבעל יקיים את ההוראות של הרמב"ם לבעל והאישה תקיים את ההוראות של הרמב"ם לאישה - דברים שהם לא בשמיים, בהישג יד - מובטח להם שלום בית, כי הרמב"ם נכנס שם ממש לעומק הנפש. היסוד של הרמב"ם הוא כזה: איש ואישה הם בעלי צרכים נפשיים שונים זה מזו וזו מזה. בתורת הקבלה מוסבר שכל נשמה לפני שהיא באה לעולם מורכבת משני חלקים: זכר ונקבה. כשהיא יורדת לעולם היא מתפצלת. בחתונה שוב מתאחדים. "הרי את מקודשת לי," חופה, קידושין - הנשמות התחברו. שאגב, זו הסיבה שביהדות כל כך מקפידים על שמירת נגיעה לפני החתונה ומצווה גדולה להיות ביחד אחרי החתונה, דבר ש... מאכל לא כשר - אין הבדל בין לפני החתונה או אחרי.
מדוע כאן יש כזה הבדל קיצוני? כאן איסור חמור, פה מצווה גדולה אחרי מקווה? התשובה היא: כי לפני כן הם היו שני חלקים של נשמות נפרדות. אחרי שנתן את הטבעת, הנשמות התחברו, עכשיו יש גם את הביטוי הפיזי, הביטוי הגופני. אבל קודם כול צריך שהנשמות יתאחדו. אומר הרמב"ם: תיקח את הגבר ותיקח את האישה ותבדוק ותבחן כיצד הם בנויים, אתה תראה שהגוף של הגבר הוא יותר חסון, טון דיבור יותר עבה, מקצר במילים, ביופי וניקיון הוא לא מגיע לרמות של אישה, אסתטיקה. יש גברים אפילו יותר מנשים, אבל בדרך כלל האישה היא יותר בעלת חוש ליופי, לניקיון, לאסתטיקה. יש לה גוף יותר עדין, טון דיבור יותר דק, היא יכולה ליצור ילד בתוכה. גבר לא
יכול ליצור ילד בתוכו. מה פשר ההבדלים האלה? כדי להבין את ההבדלים ומתוך כך לקבל מפתח לשלום בית, ניקח דוגמה פשוטה. נתאר לעצמנו שני מנהלי בתי ספר - בעל ואישה. הוא מנהל בית ספר בשכונה הזו, היא מנהלת בית ספר בשכונה ההיא. אותו תואר, אותה משכורת, מתעייפים באותה מידה, קמים באותה שעה, חוזרים לבית באותה שעה. לשניהם חשובים הילדים שבבית, ולשניהם חשובה המשכורת בסוף החודש. אבל מה מעסיק להם יותר את הראש במשך היום? האישה, ממה היא מוטרדת יותר? מה קורה עם הילדים בבית, שתהיה ארוחת צוהריים, שיהיו מסודרים, בגדים, כביסה או מה יהיה עם המשכורת בסוף החודש? האישה מטבעה במשך היום מוטרדת יותר מהילדים. כך בדרך כלל. שוב,
תמיד יש יוצאי דופן, בדרך כלל זה כך. האיש - הילדים חשובים לו, אבל הוא מוטרד יותר מהמשכורת. חוזרים שניהם לבית, האישה מיד עוברת לטפל בענייני הבית ובילדים, והבעל הולך לאכול ולנוח. אבל התעייפתם באותה מידה. אף אחד לא מחייב את האישה לעבוד שוב. גם היא יכולה לומר "אני עייפה", הולכת לנוח. אבל האישה מרגישה סוג של אחריות טבעית על הפנימיות של הבית. וזה לא רק בגלל שהרגילו אותם. גם בגיל הרך, קח ילדים, בגיל שנתיים, שלוש, תכניס אותם לאולם ענק מלא משחקים, בדרך כלל הבנים ייגשו לאופניים, לכדורים, הבנות - לבובות, לעגלות, פינת מטבח. אתה רואה שהבת מטבעה היא חיה יותר את הפנימיות, לא בגלל שהרגילו אותה, והאיש מטבעו חי
יותר את החוץ. לכן האישה היא בעלת חוש ליופי, לניקיון, לאסתטיקה. אלוקים ברא אותה כך לטובת הבית, מטפחת את הילדים, משקיעה בהם. אדם שמבין את ההבדלים האלה שבין גברים לנשים, ונדגיש שלעניין זה אין הרבה הבדל, קצת הבדל באמת יש, אבל אין הרבה הבדל בין נשים לפני 100, 200, 300 שנה לבין נשים של היום. כי גם היום, בדרך כלל אישה חיה את המשפחתיות יותר מאשר את החיצוניות, גם אם היא עובדת וקריירה. יש כאלה שהקצינו - שכחו כבר את הילדים ושקעו רק בקריירה, אבל אישה מן היישוב, אישה סבירה - עובדת לפרנסתה, אבל היא חיה יותר את הילדים. האיש יותר חי את החוץ. אומר הרמב"ם: אם הבנת את זה - קיבלת את המפתח לשלום בית. האיש שיודע
שבורא עולם ברא את האישה יותר משפחתית, אז מה היא צריכה לקבל ממני? מה היא זקוקה יותר מבחינה נפשית? היא זקוקה למשפחתיות, היא צריכה את האוזן הקשבת, את המילה הטובה, את הזמן שמקדישים לשבת ביחד. גבר, כשמדבר עם אישה, כל התכלית בדיבור היא להעביר מידע. אבל אישה זה לא כך. כשאישה מדברת עם בעלה, היא מרגישה שעל ידי כך אנחנו נקשרים. אצל אישה תקשורת היא כפשוטו, וזו התשובה לשאלה שהרבה גברים תמהים ולא מבינים: אתמול דיברנו מה צריך לעשות היום, אמרה לי הכול, אני זוכר בעל פה. הוא בא לצאת לעבודה - חוזרת על הכול. הוא אומר לה: בסדר. אבל היא אומרת לו: תקשיב עד הסוף. הוא אומר לה: אבל אני יודע, אני ממהר. למה אתה קוטע
אותי? הוא כועס והיא נעלבת. אבל אם גבר יבין: כשאשתך רוצה לדבר איתך הרבה, זה אומר שהיא אוהבת אותך, והיא מרגישה שחסר קשר, ועל ידי דיבור אנחנו נקשרים, אז הוא יותר פתוח להכיל אותה, להבין, לשמוע, להטות אוזן קשבת. אישה מצידה יודעת שגבר בנוי אחרת, אז היא מקצרת. הוא הולך לקראתה, מאריך יותר, היא הולכת לקראתו, מקצרת, זו לא חברה, זה בעלי - עולים על דרך המלך. כשהבעל יודע: אשתי היא יותר משפחתית, כך בורא עולם ברא אותה, אז הוא נותן לה את היחס של החום, של האהבה, של האוזן הקשבת של הכתף להישען עליו. תרגישי שאני אוהב. אז היא פורחת כולה. וכשהיא פורחת, כל הבית פורח. לעומת זאת, האיש, גם הוא צריך חום ואהבה ואוזן
קשבת, אבל במינון נמוך יותר. האישה זקוקה במינון יותר גבוה. מה הוא צריך במינון יותר גבוה? משום היותו שר החוץ, נקרא לזה, יותר חי את העולם החיצוני, הוא צריך לקבל מאשתו מסרים של כבוד, של הערכה, של רוממות. לא מדובר בגאווה או קטנוניות של גברים. בורא עולם ברא אותו כך כדי שהבית יתפקד כמו שצריך. יש לו ייעוד, יש לה ייעוד. כל אחד קיבל את הכלים שהכי מתאימים עבורו. לכן האיש מטבעו הוא זקוק יותר לקבל את תחושת החשיבות של הבית. יש נשים חסרות דעת, עושה כל מאמץ להקטין את בעלה, להוכיח לו כמה הוא טיפש וכמה הוא לא מבין וכמה הוא לא מוצלח. ואז או שהוא יוצא למלחמת עולם כדי להראות לה שהוא חשוב, והיא לא מבינה למה הוא רב
איתה על כל דבר קטן, או שהוא אומר לעצמו: נזניח אותה, נעזוב אותה, אני אחיה עם עצמי, לא רוצה אותה בכלל בחיים שלי. גם אם הוא ממשיך לחיות בבית, אבל הוא מתכנס בתוך עצמו, מעדיף להיות בחוץ יותר מאשר בבית, ואז האישה מתלוננת עוד יותר. אבל למה את מתלוננת? את רוצה שיהיה לו טוב? תני לו להרגיש טוב בבית. איזה אדם ירצה ללכת למקום שלא נעים לו שם, שרק יורדים עליו, פוגעים, מעליבים, מתלוננים? תיצרי אווירה טובה, תרוממי אותו. אישה שמרוממת את בעלה, כשאחר כך יש לה תלונות, הוא פתוח לשמוע. אדרבה, הוא רוצה, הוא אוהב אותה, הוא רוצה שהבית יתפקד כמו שצריך, הוא מוכן לעשות הכול. את יכולה להעיר לי על מה שאת רוצה, אבל אל
תקטיני אותי, אל תבזי אותי, אל תשפילי אותי. מצד שני, הבעל יודע שגם אם אני לא מרגיש צורך שייתנו לי מילים של חום ואהבה, לאשתי אני חייב לתת כי כך בורא עולם ברא אותה. זה בעצם הבסיס לכל רשימת ההוראות של הרמב"ם לבעל ורשימת ההוראות של הרמב"ם לאישה. נעבור עליהן בקצרה. בספר "המדריך המלא לנישואין מאושרים" הרחבנו בזה יותר, אבל כאן, במסגרת הדברים, נקצר ונתמצת. אומר הרמב"ם לבעל כך: "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו- " זו הוראה ראשונה, "ואוהבה כגופו" - שנייה. "ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו, "ויהיה דיברו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רגזן." כל הוראה היא כותרת שצריך לפרט מתחת הכותרת באריכות
רבה, אבל נאמר את הדברים בקצרה. אומר הרמב"ם לבעל: "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו- " בכל מה שנוגע לכבוד, היא קודמת לך. למשל, בגדים מכבדים את האדם? כך כתוב בגמרא, בגדים מכבדים. והמצב הכלכלי לא מאפשר לקנות לאירוע הקרוב בגד חדש גם עבורו, גם עבורה - על פי ההלכה, היא קודמת. אף על פי שהבעל אומר: אבל רגע, אני המפרנס היחיד. היא מובטלת, לא מוצאת עבודה, כל הכסף זה ממני, לא מגיע לי? היא קודמת לך בכל מה שנוגע לכבוד. מכבד את אשתו יותר מגופו. מה פשר האפליה הזו? התשובה פשוטה: בורא עולם ברא אותה עם חוש ליופי, לניקיון, לאסתטיקה יותר מאשר אותך? הכלל: מי שאלוקים ברא אותו זקוק יותר - השני צריך לוותר
לו באותו עניין. היא זקוקה יותר? אתה תוותר. "ואוהבה כגופו- " לאהוב לא צריך יותר, כבוד כן, "מכבדה יותר מגופו," לאהוב כגופו. מה זה "אוהבה כגופו?" כמו שהאדם קשוב לצרכים של הגוף, תהיה קשוב לצרכים של אשתך. אל תמתין שהיא תקרוס כשהיא מבקשת משהו שהיא מאוד זקוקה, ורק אז תיענה לבקשתה. תשמח אותה כמו שאתה אוהב את הגוף שלך. "אוהבה כגופו- " תהיה קשוב לצרכים שלה. וכשאישה רואה שבעלה קשוב לה, היא פורחת. ממשיך הרמב"ם: "ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו." אתה יכול להקל מעליה את החיים על ידי הממון - תקל מעליה את החיים. עוזרת, מכשיר, כלי שיעזור לה במטבח - תעזור לה, לפי היכולת, אם יש לו. אם יש לו ממון, אומר
הרמב"ם. הוראה הבאה: "ויהיה דיבורו עמה בנחת." כלומר, גבר לא יכול לומר: אם היא צורחת וצועקת עליי ומבזה אותי, אז אני מחזיר לה באותה צורה. אתה מצווה לדבר איתה בנחת. גם היא צריכה לדבר בנחת. הרי, חשוב להדגיש, כל רשימת ההוראות לבעל נכונות גם לאישה. כל הרשימה שעוד מעט נראה לאישה, נכונה גם לבעל. מדוע הרמב"ם פיצל אותם? על מה לתת דגש יותר. לבעל הוא אומר: אתה תיתן דגש יותר על הדברים האלה כי הם נוגעים לנפש האישה, קריטי עבורה. לכן תדבר בנחת. אם היא צעקה עליך, נניח, לקחה 10 קילו של מילים קשות וזרקה עליך, ואתה לקחת גם 10 והחזרת לה, היא לא קיבלה 10, היא קיבלה 100. למה? כי האישה היא יותר רגישה. מדוע היא יותר
רגישה? כי היא יותר משפחתית מטבעה, אז הציפיות שלה מבעלה למשפחתיות הן ציפיות גבוהות ואז הפגיעה היא קשה. כמה שאדם מצפה יותר, גם האכזבה יותר גדולה. תדבר איתה בנחת. "ולא יהיה עצב ולא רגזן." בעל עצוב בבית נועל את כל המערכות של הבית, בעל כעסן בבית גורם שיסתירו ממנו דברים, גורם שכולם יפחדו ממנו, שיילחצו ממנו שלא כדין. הרבה נזקים יש בדבר הזה. לאישה אומר הרמב"ם: "וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדי." כבוד זה הדבר היחיד שהרמב"ם דורש משניהם, אבל הוא חילק את הניסוח, פיצל את הניסוח: לאיש הוא אומר "מכבד את אשתו יותר מגופו," לאישה הוא אומר: "מכבדת את בעלה ביותר מדי." מה זה "יותר מדי?" ניסוח
קצת מוזר. לא משתמשים בו בדרך כלל. אבל הפירוש כך - שואלים אישה: את מכבדת את בעלך? רוב הנשים עונות: כן, נראה לי שכן. את מכבדת אותו מספיק? כן. די לו בכבוד שאני מכבדת אותו. אומר הרמב"ם: תכבדי אותו ביותר מדי. כמה שאת חושבת שדי, תוסיפי עוד קצת. למה? כי בראש שלו, אם תיתני לו כבוד על פי צורך נפשי של אישה - מבחינתו הוא לא קיבל את מה שהוא צריך, כי הקב"ה ברא אותו יותר חוץ, יותר בעולם, ממילא הוא צריך להרגיש בבית שמחשיבים אותו, שמרוממים אותו. אז אם את מכבדת אותו כמו שאת מכבדת את החברה, הוא מרגיש שאת לא מכבדת, ולכן הוא מתלונן: את לא מתייחסת אליי, את לא מכבדת, את מזלזלת. היא לא מבינה מה הוא רוצה. מה אתה
רוצה שאני אעשה? אני מכבדת אותך. אבל הוא מרגיש פגוע ממנה. תשאל האישה: רגע, אבל אני לא הייתי גבר, אז איך אני אדע איך לכבד אותו? מה זה לכבד אותו "ביותר מדי?" ממשיך הרמב"ם ומסביר כך: "עושה כל מעשיה על פיו." אומר הרמב"ם לאישה: כל דבר חשוב תשאלי את בעלך לפני שאת עושה. למשל, המקרר התקלקל, אל תגידי לו: יוסי, מחר קונים מקרר עם מקפיא בצד או למטה, נמאס לי מהעליון. תשאלי אותו: אתה מעדיף כאן או שם? המקרר הגיע לבית? אל תגידי לו: יוסי, המקרר, נמאס לי שהוא עומד כאן, רוצה שהוא יעמוד שם, לגוון את המטבח. תשאלי אותו: אתה חושב שעדיף כאן או שנגוון? יש נשים שההוראה הזאת מכעיסה אותן: למה הרמב"ם אומר לי לשאול אותו על
כל דבר חשוב? למה שהוא לא ישאל אותי? אז אמרנו שזה הדדי, ודאי, גם הוא צריך, אבל את תקפידי יותר, ואת לא מפסידה מזה כלום. המציאות מוכיחה, ובהרצאות כששואלים נשים, אישה ששואלת את בעלה על כל דבר חשוב, מה הוא עונה לה על 90 אחוז מהשאלות? תמיד הנשים עונות ביחד: תעשי מה שאת רוצה. וזה נכון, כי הוא לא מעורה בכל ענייני הבית. מעניין אותו מקפיא למעלה, למטה, בצד? יעמוד כאן? יעמוד שם? אז תאמר האישה: רגע, אז למה לשאול? אני יודעת שהוא יגיד לי "תעשי מה שאת רוצה." התשובה היא: כשאת שואלת אותו, את מעבירה אליו מסר חשוב. המסר שהוא מקבל: בעלי היקר, אני מחשיבה את דעתך, אני רוצה שאתה תחליט. וכשהוא אומר לה "תעשי מה שאת
רוצה, זה לא מעניין אותי," במילים אחרות הוא אומר לה: אם את אומרת שאני מחליט, אז אני מחליט שאת תחליטי. ואז שניהם מרוצים, כי היא מנהלת את הבית כמו שהיא מבינה, כי סך הכול זה התחום שלה, אבל הוא מרגיש שהוא בתמונה, שרוממו אותו, נתנו לו את ההחלטה, ואצלו זה צורך נפשי אמיתי. ואז מגיעים לשלום בית. וכך כל ההוראות של הרמב"ם לאישה סביב הציר הזה של תרוממי את בעלך, תיתני לו להרגיש את החשיבות הזו. ושם הוא מסיים: "וזה דרך בני ישראל ובנות ישראל הקדושים והטהורים בזיווגן "ובדרכים אלו יהיה יישובם נאה ומשובח." הניסיון מראה שאפילו זוגות שחיים במשך תקופה ארוכה עם התמודדויות וקשיים ומרגישים שכל ההרצאות האלה וכל הדרשות
לשלום בית, הם רואים: זה מתאים למי שעכשיו הולך להתחתן. אנחנו כבר 15-10 שנה, אצלנו הכול הרוס, הכול מקולקל. ואז מגיעים לייאוש. וזה לא נכון בכלל. הניסיון מראה שאם שני הצדדים באים מתוך כוונה טובה, לומדים את הרמב"ם הזה כמו שצריך, יש גם הרצאות שמרחיבות בעניין הזה, יש את הספר שהזכרתי, "המדריך המלא לנישואין מאושרים," מעשירים את עצמם בידיעות, מיישמים, גם אם נופלים, קמים, אבל מיישמים, פחות ביקורתיים אחד כלפי השני, יודעים ששנינו עובדים, שנינו מתאמצים כמו זוג בוגר - בידם לעלות על דרך המלך ולהגיע לשלום בית אמיתי. אפילו שחלפו שנים עם זיכרונות לא נעימים, אבל ניתן לשקם ולבנות ולשפר, כי שוב, גם הוא בן אדם טוב,
גם היא אישה טובה, אבל לא למדו מה הצורך של השני. אז מה קורה? הבעל מקריב המון למען אשתו, אבל הוא מקריב בראש גברי. הוא לא היה אישה, אז הוא חושב לעצמו: איך הייתי רוצה שיתנהגו איתי? מה הייתי רוצה שיאמרו לי? שייתנו לי? וזה מה שהוא נותן לה. אבל היא לא צריכה את זה, היא צריכה דברים אחרים. אתה מקריב המון, והיא לא קיבלה כלום. ושניהם צודקים, הוא צודק שהוא מקריב, והיא צודקת שהיא לא קיבלה. אז עדיף כבר שתקריב מה שהיא באמת צריכה. וכך גם אישה כלפי בעלה, כשהיא לומדת מה הצרכים הנפשיים, מספקת לו את הדברים, ואז שניהם עולים על דרך המלך. ונסיים בברכה שבעזרת השם נזכה כולנו לשלום בית אמיתי, לחיים טובים ומאושרים, שנזכה לראות נחת מכל הילדים, אמן ואמן.
התמלול נוצר אוטומטית ועשוי לכלול שגיאות.
פורסם ביום שלישי, ט״ז בשבט התשע״ט (22.1.2019). משך: 17:17

0 תגובות
תגובה מתפרסמת אחרי אישור של המערכת.
עדיין אין תגובות לשיעור הזה. אפשר להיות הראשונים.