לא מסוגל להתמודד יותר - הרב יצחק פנגר HD

תראה, אדם רוצה להרגיש סיפוק בחיים. מספרים על אחד שהוא היה אוהב ציפורים. חובב ציפורים. יש כאלה, אתה יודע, צפרים כאלה, מאוד אוהבים ציפורים. היה גר בארצות הברית. יש לו ככה "בק יארד", חצר אחורית כזאת גדולה. עד שקיבל איזה ככה רעיון להתחיל לתקשר עם ינשופים. יצא מאחורי הבית בלילה, התחיל לעשות: "או או... או או." אין קול ואין עונה. לא נשבר. לילה למחרת עוד פעם שעה, "או או... או או." כלום. מחפש, אתה יודע. עד שאחרי שבועיים כאלה אתה יודע, בלי להתייאש, עושה "או או" פתאום... כלום. סתם. פתאום "או או". אתם יודעים מה זה עשה לו? אתם יודעים מה זה עשה לו? תחשוב איזו הרגשה. בוא'נה, עשית לו את השנה! ההוא חזר הביתה

באורות. "או! או"! תראה מה משמח בן אדם, "או או". מה?... כאילו, מישהו מתייחס אליך, אתה מבין? זהו, מאז קביעות. כל לילה הוא יוצא שעות "או או"... והוא עונה לו "או או או"... עד שהוא כבר היה על סף פריצת דרך בכל הנושא של תקשורת בין מינים, לא, הוא ממש פיתח. הוא שלוש פעמים, ההוא עונה לו פעמיים, לא יודע. עד שאשתו כבר אמרה: "מה הוא עושה שם כל לילה? השם ירחם." אז היא ישבה בגינה עם חברה שלה השכנה, ואומרת לה: "אני לא יודעת מה להגיד לך, "בעלי יש לו איזה קטע מוזר. הוא בלילות יוצא החוצה "ומדבר עם ינשופים. עושה 'או או."' אומרת לה השכנה: "אל תגידי לי את זה. גם בעלי"! פתאום הבינו מי ה... מי הינשוף! עכשיו תחשוב

איזה משבר זה, אה? תאמין לי, עזוב אותך, איזה עולם. כבר חשב שהוא על סף פריצה, על סף כאילו: יש! יש לי משהו! ינשוף מדבר איתי! אני אומר את זה לעצמנו, כיוון שאדם חווה באמת אכזבות בחיים. ובפרשה... יש פרשה בתורה שנקראת פרשת ויצא. אם תראו פעם ספר תנ"ך, או אפילו תנ"ך סתם שקיבלתם בבר מצווה כזה אתם תראו שבכל פרשייה יש אחרי כמה פסוקים יש את האות פ' או את האות ס.' עכשיו, מה? זה כאילו תקוע באמצע, כאילו פ'! ס!' מה זה? אלא יש פרשיות פתוחות, יש פרשיות סתומות. חז"ל לימדו אותנו, כאשר אלוקים הכתיב למשה רבנו את התורה, הוא לא הכתיב לו את זה ברייס, כאילו "רררררר"... אלא הוא סימן לו איפה תעצור. זו פרשה, תעצור. תעצור

פה. למה יש פרשה פתוחה, סתומה? על מנת שנוכל להתבונן. שנבין שזה לא סתם רצף של היסטוריה, אלא זה שיעורים כל אחד בפני עצמו. אחת הפרשות בתורה שאין לה הפסקות היא פרשת ויצא. כאשר יעקב בורח מאח שלו עשיו, אח שלו, מה שנקרא בלשון הרחוב, מחומם עליו. הוא רוצה לרצוח אותו, הוא גנב לו את הבכורה, קטע לא יפה. אוקיי? אימא שלו אומרת לו: יעקב, אני אוהבת אותך, אבל תברח, מאמי, תברח. המצב לא פשוט. בשפה שלנו, אני אומר את זה מראש. כל מה שאני אגיד עכשיו בשיעור, זה הכול יהיה בשפה שלנו, אוקיי? שלא... חס ושלום. אנחנו לא יכולים בכלל... מי זה יעקב אבינו? מי זו רבקה? אנחנו אסור לנו בכלל להגיד את השמות שלהם בלי כאילו להשתחוות,

אתה מבין? אז אני עוד ככה... אוקיי. אבל אנחנו מבינים כדי להוריד את זה, מה שנקרא, לרמתנו, או לרמתי יותר נכון. אז יעקב אבינו יוצא לדרך, והוא עובר מסכת של תלאות. בדרך אליפז, זה הבן של עשיו, רודף אחריו בשליחות אבא שלו להתנקש בחייו. בא לרצוח אותו, ויעקב מתחנן על חייו, אומר לו: תקשיב, בוא'נה, אני דוד שלך, אוקיי? אני דוד שלך! עוד פעם בשפה שלנו, כמובן. "עזוב, אחי, בוא תשחרר." אליפז אמר: "אני לא יכול. אני, כיבוד אב ואם אצלי, אין דברים כאלה. כיבוד אב ואם"... אליפז היה מכבד את אבא שלו. עשיו עצמו היה מכבד את אבא שלו ברמה מפחידה, דבר יפה לראות, זה עובר בתורשה. אליפז מכבד את אבא שלו. אבא שלו אמר לו לרצוח את

דוד שלו, אין מה לעשות. הוא אומר לו: "יעקב, אני מצטער. אני חייב לרצוח אותך. "מצטער. אל תכעס עליי. אני חייב לעשות מה שאבא שלי אמר." אמר לו יעקב: "בוא נעשה עסק. קח לי את כל הרכוש שלי. "קח את כל מה שיש לי, את כל הכסף שלי, את הבגדים שלי, קח הכול. "ועני", עם ע', "חשוב כמת. "עצם זה שלקחת לי הכול, אני נחשב כמת, ואתה קיימת את מה שאבא שלך אמר. "הנה, כביכול הרגת אותי. מצד שני, אני נשאר בחיים." אליפז מסכים, לוקח לו את כל הרכוש, ויעקב אבינו נמצא במצב לא פשוט. מצב שהוא מרגיש: בוא'נה, אף אחד לא יכול לעזור לי, כי אני בצרות. כולנו מכירים את המזמור בתהלים קכ"א: "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי."

מי שאמר את זה זה יעקב אבינו. מתי? בקטע הזה. "אשא עיניי אל ההרים", אומר המדרש, הרים ,mountains ,לא אשא עיניי אל ההרים, אלא אל ההורים. אמר יעקב אבינו: בואו רגע נשחזר איך ההורים שלי נפגשו. הרי אדם ברמה לא לחפש בחורה, סליחה מכבודכם, ברחוב כאילו. מישהי רוצה להתחתן איתי פה כאילו? היי, אני פה. לא. הוא שולח, אתה יודע, כמו לא יודע מי, הנסיך, הבן של אליזבת, אוקיי? הוא לא מחפש בחורות ברחוב. שולחים איזה, לא יודע מה, שדכן או איזה מישהו כזה ברצינות להציע. איך יצחק מצא את אשתו? שלחו את אליעזר. אליעזר הלך עם עשרה גמלים, עם תכשיטים. לפנק אותה. עכשיו, יעקב אבינו בא, כאילו איך אני ימצא אישה? הרי הוא ברח למצוא

אישה. איך? אין לי כלום, אין לי כלום. תסתכל יחסית להורים שלי. בוא'נה, שדדו אותי. אני אבוא, "שלום, אני יעקב אבינו. מישהו רוצה להתחתן איתי פה"? יגידו לי: מה, אתה צחוק? א', אין לו תעודת זהות. אין לו פייסבוק, אין לו כלום. איך ידעו שזה הוא? איך ידעו שזה הוא? מי אמר שאתה יעקב אבינו? תראה, איפה... לא... מה... לא, כי העבד שהגיע הגיע עם גמלים. אתה האדון בעצמך בא בלי כלום? לא... אל תשקר, מאמי, אל תשקר. אומר יעקב אבינו: "אשא עיניי אל ההרים", אל ההורים שלי. בוא'נה, מה יהיה איתי? מאין יבוא עזרי? ואז אומר לעצמו תשובה אחת: "עזרי מעם ה,' עזרי מעם ה'! עושה שמים וארץ." יהודי צריך לדעת: לא משנה מה קורה, לא משנה

מי אתה, מה עשית - תתחזק באמונה פשוטה. שוב פעם, יעקב אבינו נמצא במצב שאני מקווה שאף אחד מאיתנו לא יעמוד בזה. שלא ניתקל במצב כזה. אבל לפעמים אתה מרגיש שהכול, הכול קרס. הכול קרס. כל עוד יש לך איזו תקווה מסוימת, אתה יודע מה, הישועה תבוא מ... מישהו יעזור לי בעזרת השם, יש לי חברים, בסך הכול עוד אוהבים אותי. יש רגעים, לא על אף אחד מישראל, שאתה מרגיש: זהו, הכול נגמר. העולם נגמר. אין, אין מחר. אני לא יודע איך אני קם בבוקר. אני לא יודע איך אני מתמודד. וזה עוד בוקר כזה ועוד בוקר, והמצב נהיה יותר גרוע ויותר גרוע, ופתאום ההוא מתקשר אליך, וזה רוצה ממך ככה, ואתה מרגיש די! די! יעקב אבינו נמצא במצב הזה ואומר:

"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ." אסור לך להישבר. לכן הפרשה הזו סתומה. למה? יש ספר שנקרא "שיחות מוסר" של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. אחד בדור הקודם, היה משגיח. והוא כותב ככה: מה הבעיה של יעקב אבינו? מה הטעות שלו הייתה? לא רק פה, שוב, לפי דרגתו של יעקב אבינו. כתוב בנביא ישעיה: "למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה?"' למה יעקב, למה אתה אומר שכביכול, אתה יודע, כביכול אני לא מבין מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני. "נסתרה דרכי מה."' ואומר המדרש: "מעולם לא אמר יעקב דבר בטל אלא כאן." אף פעם יעקב אבינו לא אמר, כביכול לפי דרגתו, איזה משהו לבטלה, סתם שטות, חוץ מכאן. מה זה כאן? מה הוא אמר? "אמר הקדוש ברוך הוא, אני

עסוק להמליך את בנו, "והוא אומר למה הרעותם לי להגיד לאיש העוד יש לכם אח"? קצת רקע. יוסף נזרק לבור, נמכר למצרים. הוא עבד שמה. בשלב מסוים מעלילים עליו עלילה, נזרק לכלא ל-12 שנה. אחרי 12 שנה יוצא מהכלא, נהיה המשנה למלך מצרים. הבן אדם הזה נהיה... יד ימינו של פרעה, בסדר? כאילו הוא המשנה למלך. נהדר. דרגה טובה, דרגה רצינית. מה שנקרא, בחור טוב. כל זה אלוקים עושה כדי ש... יש גזירה על עם ישראל. אנחנו צריכים לרדת למצרים. יעקב יכול היה לרדת למצרים כשאין אף אחד שמה. אלוקים שולח את הבן שלו בלי שהוא ידע. כל זה מתגלגל כדי להכין שהוא ירד כמו מלך, מה שנקרא. אז האחים גילו ליוסף שיש להם עוד אח בשם בנימין, ועכשיו

בגלל זה הם צריכים לרדת למצרים יחד איתו. אז יעקב אבינו אמר לבנים: "למה הרעותם לי"? למה עשיתם לי דבר רע? מה אתם מגלים לו? לפי דרגתו של יעקב, אל תתלונן. אל תתלונן. אתה לא יודע מה טוב לך. אתה חושב שעשו לך משהו רע. מי אמר? ואני קורא לכם עכשיו. "יעקב אבינו דן את המקרה הפרטי אשר לפי הנראה היה רעה גדולה עבורו." אדם דן בטעות מקרה פרטי, משהו שקורה לו, ועל פי המקרה הפרטי מחליט מה מצבו. "אך לעולם", הוא אומר, "אין לדון את הפרט לבדו, כי בחשבון הכללי נראה כל פרט באור אחר. אתה שתסתכל על החיים שלך בסך הכול, לפעמים אתה תראה שמשהו שהיה נראה ממש טוב, בסוף קלקל לך הרבה מהחיים. לא משנה, זוגיות שהתחילה עם "טה! טה!

טה! טה! טה! טה"! והיית בטוח, "זהו, אני בפסגת האוורסט. אני הגעתי לשלמות שלי, הגעתי, הגעתי." וקח פרספקטיבה ארוכה, אחרי שנה אתה מרגיש: "תאמין לי הרב, נפלתי חזק. חזק." נכון? חבל שלא צילמתי אותך, איך היית "אוורסט, אוורסט." לפעמים אדם חוטף סטירה, ומהסטירה הזאת הוא התעורר. השתנה, קרה משהו חיובי, אני לא יודע מה. אי אפשר לדעת. הנה, סיפרו לי. היה מקרה לא מזמן. לצערנו הרב, אדם מבוגר חלה באלצהיימר והוא נכנס לאיזשהו... איזשהו... כזה קצת איזשהו... לא יודע איך לקרוא לזה. הוא התחיל לאסוף דברים מהרחוב. כל דבר ישן שהוא רואה ברחוב, לוקח הביתה. עכשיו, הוא לא מודע לזה. הוא לא עושה את זה בכוונה. הוא לא נהיה עכשיו

איזה אספן מקצועי. כל מטאטא ישן לוקח הביתה, זה לוקח הביתה. הוא לא בדיוק... כאילו לצערנו הרב, המחלה פגעה לו בראש והוא מביא דברים הביתה. עכשיו, בשלב מסוים הבית מפוצץ סחורה, וזה... אשתו כבר לא יכולה. לא יכולה. אז כאילו היא אמרה לילדים: "תעזרו לי. מה אני עושה? "כאילו אבא שלכם... אני לא יודעת מה להגיד." אתה לא יכול להסביר לו את זה גם. כאילו הוא לא שם לב שהוא עושה את זה אפילו. הוא לא... הוא לא מבין כאילו. "מה אני עושה? מה אני עושה"? הם הלכו לאיזה יועץ, מישהו מהעירייה, מהרווחה, והמליץ להם שיתבעו את האבא לדין על כך שהוא בעצם... הוא חייב לדאוג לאשתו לבית נורמאלי. תתבעו אותו לדין, ואז הוא יהיה חייב

להשכיר לה דירה אחרת. אין בעיה, הוא רוצה לאכסן פה בבית את האוצרות? שיאכסן בבית. אבל תתבעו אותו ואז הוא יצטרך לשלם לה להשכרת דירה, הוא לא ירצה לשלם. זה הוא עוד מבין. כסף לשחרר הוא לא ירצה. אז הוא יפסיק עם השטויות שלו. אשתו שמעה את זה. "מה? לתבוע את בעלי? כאילו מה, אתם?... "לא, לא שייך. מה פתאום. אני לא תובעת." אמרו: "זה בשבילך." "תביני, הוא לא... את חייבת לדאוג לעצמך, עם כל הכבוד." והיא אמרה: "בשום פנים ואופן. אני לא רוצה שמישהו יתבע את בעלי ואני לא... "אני אחיה ככה איתו. לא משנה לי. אני לא"... ויתרה. ויתרה. הבנים סיפרו שבאותו זמן, לצערנו הרב, האימא היה לה גידול במקום מאוד בעייתי. והגידול הזה

אחרי שהיא החליטה התחיל להצטמצם. הרופאים אמרו: לא יודע. אנחנו לא צריכים כימותרפיה. נעצור שנייה. זה מצטמצם מעצמו. מצטמצם, מצטמצם, וראו שעבר לה. עבר לה. הרב אמר כשהם שאלו את הרב איך זה יכול להיות, מה זה הדבר הזה, הוא אמר: אולי היא עשתה מה שנקרא מעל הטבע. היא ויתרה. היא לא הייתה צריכה לוותר לו אולי. לא יודע מה. אתה עושה לפעמים... אתה מקבל איזה משהו לא נעים, והמשהו הלא נעים הזה אולי עוזר לך במקום אחר שאתה בכלל לא יודע עליו בכלל. אתה אפילו לא חולם עליו. אי אפשר לדעת שום דבר. בקיצור, "אסור לדון את הפרט לבדו, "כי בחשבון הכללי נראה כל פרט באור אחר. "וכן היה כאן. הכול היה כלול בחשבון הכללי להמליך את

בנו לטובתו ולטובת הכלל." יעקב אבינו לא ידע את זה. "וכן לפרש", הוא אומר, "כוונת הגר"א". הגר"א, הגאון מווילנה, כשהוא רצה לעלות לארץ ישראל, הוא היה חי הרי בווילנה. הוא רצה לעלות לארץ ישראל, והוא כתב מכתב למשפחה שלו שלא... שלא יישברו. אז הוא כותב באיגרת שלו ככה: "למה תבכה מאשר היום תשחק..." סליחה, "למחר תבכה מאשר היום תשחק." תדע לך, מה שאתה היום שמח, לא משנה מה, אדם רוצה לזכות הרי בלוטו, מה... כל אחד רוצה לזכות בלוטו, באיזה משהו, ירושה, משהו טוב כזה... הרי כל אחד מחכה שאראלה תתקשר אליו, לא? זאת... אתה שומע כל הזמן: "שלום, מדברת פה אראלה." "יו, אראלה, אני לא מאמין! יו, אראלה, יו...!" נכון? עכשיו,

אם נהיה אמיתיים, אז הוא היום צוחק, מבסוט, זכה בלוטו. נסתכל בטווח זמן, יכול להיות שזה הרס לו את החיים. הרס לו את החיים. בגלל זה הוא תגרש מאשתו, והכלב שלו ברח בגלל זה, והילדים נוגחים בו, "תביא את הכסף". רוצים שהוא ימות, יקבלו את הירושה. לך תדע. הוא לא יודע את זה. הוא לא יודע את זה. מחר תבכה, חס ושלום, על מה שאתה היום צוחק. אותו דבר ההפך, תצחק על מה שהיום את בוכה. מה שנראה לך היום סוף העולם הגיע אתה עוד תצחק. רק אל תזלזל ולו בדבר קטן. ותראו דבר מאוד מאוד יפה שהתורה מלמדת אותנו. כמה התורה באמת... תראה, היו ליעקב שתי נשים. רחל, לאה. אלו היו שתי הנשים העיקריות. שתיהן עקרות, לא זכו לילדים, אבל בשלב

מסוים שתיהן זוכות לילדים, למה? בשלב מסוים "וירא ה'", אומר הפסוק, "כי שנואה לאה ויפתח את רחמה." "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה." לאה לא הייתה שנואה, חס ושלום, בפועל. אסור לחיות עם מישהו שאתה... חס ושלום. אין כזה דבר שיעקב שנא את לאה. גם אדם רגיל נורמאלי אסור לו לשנוא, חס ושלום, בטח לא יעקב. אלא מה? לפי האהבה שלו לרחל, יחסית לרחל היא הייתה פחות, אז היא הייתה נחשבת כביכול שנואה. הפסוק אומר. אני אקריא לכם את הפסוק. "ויאהב גם את רחל מלאה," זאת אומרת הוא אהב את שתיהן, אבל יחסית לרחל היא הייתה קצת פחות. בסדר? לאה יחסית לרחל. לכן אמרנו בפסוק: "וירא ה' כי שנואה לאה." זה לא שהשכנים אמרו. "השם ירחם

מה קורה בבית הזה, תאמין לי. "לא, צלחות עפות שמה, נגיחות. אני שומע צעקות, אני שומע"... לא. "וירא ה'", רק אלוקים ראה. רק אלוקים. הוא יודע מה קורה בלב של כל אחד מאיתנו. "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה." זאת אומרת, עוד פעם אנחנו רואים, דווקא בגלל שהיא הרגישה כאילו "אוף," כאילו קצת פחות, מה שנקרא מקום שני - זכתה. זכתה. והיא זכתה, תבינו את העוצמה מה היא זכתה. היא זכתה, א', לשני בנים שישנו את ההיסטוריה. אחד זה יהודה. כל בית דוד, כל שלמה המלך, כל המלכים, הכול זה ממנה. היא זכתה ללוי, הבן שלה לוי. כל משה רבנו ואהרון, כל שבט לוי זה שלה. להבדיל, רחל, כביכול, לא זכתה כמעט לכלום. "וירא ה' כי שנואה לאה

ויפתח את רחמה." אנחנו לא מחפשים ביזיונות, חס ושלום, אבל אם יש כבר ביזיונות... אז לפעמים אתה מחפש מה יצא לך מזה? אתה לא יכול לדעת. אבל בואו תראו משהו שקצת יפחיד אתכם, בסדר? סליחה שאני אומר את זה. אני אומר את זה לעצמי. הרי יעקב התחתן עם שתי נשים, נכון? למה? למה זה קרה שמה? מה קרה? הוא רצה את רחל. עבד בשבילה 7 שנים, ככה חז"ל מספרים. הוא בא, פוגש אותה בבאר, קטע מאוד מרגש וזה. פעם כולם נפגשו בבאר, תדעו לכם. כדאי לפתוח "פאב הבאר", "פאב הבאר," ואז זה ילך טוב, שידוכים ועניינים כאלה. פגש אותה בבאר ובא לאבא שלה. אין בעיה, בוא, תעבוד בשביל הבת שלי 7 שנים. עבד שבע שנים! שבע שנים! אחרי 7 שנים... "חתונת

השנה - יעקב אבינו עם בחירת לבו." תלו מודעות בכל ארם נהריים וזה, ארץ כנען, כולם יודעים, וואלה איזה כיף, חייבים לבוא לחתונה הזאת. ואז חתונה מפחידה, למה? כי אבא שלה לבן הוא תחמן. זו הסיבה שאנחנו עובדים בשחור. בגלל שעבדנו בלבן שבע שנים, תראה מה קרה. לבן מחליף בין רחל ללאה. יעקב אבינו חשב שיקרה כזה דבר. הוא נותן לרחל סימנים. יהיה איזה מחטף, אנחנו... רחל צדקת, מעדיפה לוותר שאחותה לא תתבזה. באמת אין לנו השגה מה זה. שאחותה לא תתבזה, היא נותנת לה את הסימנים. אז "ויקום בבוקר והנה היא לאה." תחשוב איך יעקב אבינו הרגיש. בוא'נה, מה זה? מה זה? עכשיו, אם הייתי אני, כביכול, כן? הייתי בא, שורף את החווה של לבן,

שורף אותה. בא לרחל, בואי מאמי, בואי מאמי, בואי הביתה! בואי, מי זה אבא שלך? אני אפרק אותו. יעשה לי עוד פעם... 7 שנים אני עובד פה! כלום. ששש... ששש.... שקט! לא מדבר. עכשיו לא תחשוב, חס ושלום, יעקב אבינו היה כזה, אתה יודע: לא נורא, הכול לטובה. אתה חושב ככה? חס ושלום. יעקב אבינו היה חזק מאוד פיזית. חז"ל אומרים שהוא פגש אותה בבאר, והייתה שם אבן על הבאר, ושלושה עדרים, שלושה רועים לא יכלו להזיז את זה. היו צריכים לחכות לכולם שיזיזו את האבן, ויעקב אבינו עם יד אחת הזיז אותה. הוא יכול היה לקמט את לבן ולקחת את רחל. לא. אבל אז יש קטע שצריך לחזק אותנו, ואפילו טיפה להפחיד, אני אומר לכם. מילא, רחל היא צדקת,

ברור לנו. יעקב אבינו לא שם לב, גם יכול להיות. אבל מה עם לאה? שוב, אנחנו לא יכולים חס ושלום לדבר עליה, אבל להבין. לאה, במילים שלנו, שיחקה פה קטע לא יפה. אה? לא, כביכול, הייתה באמצע הלילה צריכה להדליק את האור, יעקב, זו אני. אתה רוצה, תישאר. אתה לא רוצה, לך הביתה. בסדר? אוקיי? אבל זו אני. אוקיי? שלא תגיד לי לא אמרתי לך. לא. לא אמרה כלום. כלום. "ויקום בבוקר וירא והנה לאה." יעקב אבינו שאל אותה. כאילו, באמת, הוא כעס עליה. למה? למה את עושה לי את זה? כאילו מה עשיתי לך? מה? ואז היא אמרה לו: הרב שלי לימד אותי את זה. מי זה הרב שלך? תביאי אותו, אני גם אדביק אותו. היא אומרת לו: כן. הרב שלי זה אתה. אתה לא

עשית את זה? אתה לא עשית את זה לאח שלך? הרי אימא שלך אמרה: לך תתחפש לאח שלך. תהיה לי בריא, אתה שמת עורות של עזים על היד. באת לאבא שלך, אבא, תמשש אותי, בוא. ואבא שלך עיוור, עושה ככה, אהה... ואומר "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו," איך זה יכול להיות? ואתה אומר לו: כן, מה אני אעשה? זה מה יש. "אנוכי עשיו בכורך." אתה שיקרת. אתה עשית מה שאימא שלך אמרה לך והתחפשת לאח שלך, אני עשיתי מה שאבא שלי אמר לי והתחפשתי לאחותי. למדתי את זה ממך. תדע, גלגל חוזר בעולם. ואני אומר לכם, זה הקטע, אחד הקטעים שהכי מפחידים אותי בחיים. אני אומר לכם את האמת. עזוב אותי עולם הבא אפילו. לא מדבר שמה. פה. אה? גלגל חוזר בעולם.

יעקב אבינו לפי דרגתו לא כיבד את ההורים שלו 22 שנה. כשהוא ברח הוא היה בישיבת שם ועבר 14 שנה, ואחרי זה הוא היה אצל לבן. עשרים ושתיים שנה הוא לא כיבד את ההורים שלו, הוא לא זוכה לנחת מהבן שלו יוסף עשרים ושתיים שנה - מידה כנגד מידה. יהודה בשלב מסוים הוא מביא את הכותונת של הדם. הרי הם טבלו את הכותונת בדם של עזים, ואמר ליעקב: "הכר נא הכותונת בנך היא"? במילים האלה, "הכר נא," כשיהודה לפי דרגתו, הרי הוא הולך... והייתה לו כלה בשם תמר, הם היו ביחד, התעברה ממנו. הוא רצה להוציא אותה להורג. אומרת לו באותן מילים. היא לא יודעת מה שהיה שמה. היא אומרת לו: "הכר נא," עוד פעם אותן מילים. אני הרה למי שאלה שלו. מידה

כנגד מידה. גלגל חוזר בעולם, אני אומר לכם. זה אחד מהדברים שצריך לתפוס כל אחד מאיתנו. אתה מבין? כי אנחנו רוצים שיהיה לנו טוב, כל אחד מאיתנו. אף אחד לא רוצה צרות ואף אחד לא רוצה שום דבר, אבל, אני אומר את זה לעצמי, מה שאתה זורע, אתה קוצר בסופו של דבר. אלא אם כן משתנים, בעזרת השם, מבקשים סליחה. קורה, אנחנו בני אדם. אבל תבינו עד כמה האדם לא שם לב לזה. אני אטשטש פרטים שאף אחד לא ידע. ניגש אליי בן אדם, אומר לי: "הרב, אתה חייב לעזור לי." אמרתי לו: "מה אני יכול לעזור לך"? הוא אומר לי: "הבת שלי עומדת להתחתן עם בחור, הרב, אני אומר לך, ממש לא שייך לה. "לא שייך, הרב! על גופתי היא תתחתן איתו! על גופתי!

"הרב, אני לא בא לחתונה. המשפחה על סף פירוק. "הרב, אני לא רואה אותו בעיניים. הוא תת-רמה לעומתה. תת-רמה. "הרב, הוא לא בן אדם. לא. לא שייך. הבת שלי כלילת המעלות, ההוא... "לא יודע. מה אני אגיד לך, הרב? לא יודע. "אתה חייב לעזור לי. דבר איתה." חצי שעה הוא מדבר איתי, מנסה לשכנע אותי כמה הבחור לא מתאים לה. יכול להיות שהוא צודק. לא אמרתי שלא. לא אמרתי. אדם חשוב מאוד, אני אומר לכם. אני מסכים איתו. אבל בסוף, הוא אומר לי: "אתה יודע משהו, הרב? "הסיפור הזה בדיוק איתי והמשפחה של אשתי ככה. "כשאני רציתי להתחתן עם אשתי, המשפחה שלה התנגדה ועשתה לנו בלגן. אותו דבר." אמרתי, אבל תראה... לעצמי אמרתי, איך הוא לא שם

לב לזה אבל? איך הוא אמר לי את זה בסוף, בסוף. קודם כול, הוא צודק. ברור שהבחור הזה לא מתאים. אבל גם אתה עשית את זה להורים שלה. עכשיו עושים את זה לך. גלגל חוזר בעולם. אנחנו לא יכולים להבין את זה. עוד פעם, אף אחד מאיתנו לא מושלם. הרי לצערנו הרב, בלי להפחיד, כי אתה מתחיל לפחד. שנייה. הכול חוזר פה? שנייה... הכול חוזר עליך ואתה יודע מה שבידיך. לא יודע. עם הטישו. לא משנה. אבל בקיצור, אתה מתחיל להרגיש: בוא'נה, מה קורה פה? מה... איך אני יכול באמת להינצל מזה? לצורך העניין, עד כמה הדבר הזה חשוב? מצד אחד, לא צריך לדאוג יותר מדי כי אנחנו בני אדם, וכבני אדם אנחנו עושים טעויות. אין פה זה... איך מישהו אמר לי?

"הרב, אני כבר הפסקתי לדאוג למינוס שלי בבנק." אמרתי לו: "למה"? אמר: "הוא מספיק גדול לדאוג לעצמו." אז לפעמים, אתה יודע, אתה כבר... אתה מרגיש: יאללה, עזוב. אני אבוד, אני אבוד, הרב. אבוד, אבוד. היה איזה אלכוהוליסט אחד, חזר בשלוש לפנות בוקר, ככה כולו... אשתו שואלת אותו: "איפה היית? אתה לא מתבייש? "איפה היית? חסר אחריות אחד. איפה היית"? אמר: "הייתי בבית קברות." אומרת לו: "בית קברות? יו, מי נפטר"? "כולם נפטרו שמה." אדם לפעמים מרגיש, אתה מבין? כולם, הרב. כולם. עזוב אותך, כולם כאלה, כולם. ואתה מתייאש מעצמך. ופה מגיע השיעור הכי חשוב אולי. השיעור הכי חשוב זה אל תזלזל, ולו בדבר קטן שאתה עושה. שוב אני

אומר, הסיפורים שאני מספר לא בהכרח ללמוד מהם. ואני אסביר למה תכף. אבא אחד הלך עם הבת שלו לקניון. וכשנכנסו לקניון, אז היא אמרה לו: "אבא, אני רוצה שקל לתת לבוריס." אז הוא אומר לה: "מי זה בוריס"? אז היא אומרת לו: "זה הנגן של הכינור בכניסה לקניון." אז הוא אמר: "מאיפה את יודעת איך קוראים לו"? "הוא אמר לי." "טוב, בואי איתי לבוריס." לקח אותה לבוריס, לקחה שקל. אמרה לו: "בוריס, זה בשבילך, חמוד." עכשיו בוריס גם היה מופתע. "מאיפה את יודעת איך קוראים לי"? אז היא אמרה לו: "אתה אמרת לי." אז הוא שאל אותה: "אז איך את זוכרת אבל"? אז היא כאילו לא הבינה בכלל את השאלה. "אתה אמרת לי, אז אני זוכרת." בוריס כל כך

התרגש, לקח את הכינור והתחיל: "אה"... עכשיו, אחרי שהוא הרביץ איזו סימפוניה תשיעית של מושיקו, התכופף, לקח את השקל, החזיר לה, אמר לה: "את חברה שלי. בשבילך אני מנגן בחינם", ו"אה...", המשיך. אז אני אומר עוד פעם, לא ללמוד מהסיפורים האלה. לך תדע, בוריס, שהשם ירחם, לא יודע, נתן לה שקל, לך תדע איפה זה נגמר. אבל היפה הוא, היפה, תראה איך הוא מתרגש ממשהו קטן. מישהו זכר את השם שלו. מישהו זכר את השם שלו. כמה אנחנו עוברים ליד אנשים, אתה יודע, לא תגיד איזה הומלס ברחוב, אנשים שעובדים איתך. אני אומר את זה לעצמי לפעמים. אנשים שעובדים איתך, אנשים שסביבך, ואתה, אתה יודע, שקוע בדברים שלך. לא אכפת לך כלום, אתה

מבין? אני אומר לעצמי, אנשים לפעמים כאלה אגואיסטיים. כל אחד חושב על עצמו. אפילו זה מפחיד לראות את זה. אני אומר את זה לעצמי. אני מפחד בעצמי גם. בוא'נה, אתה בטוח שאתה צודק, אתה בטוח שעושים לך עוול. אתה כזה אחוז, אתה מבין? ובסוף אני אומר לך, אתה רואה שכל אחד חושב על עצמו. גם אפרופו, אלכוהוליסט כזה, כן? הוא שכב באיזה פאב, כולו ככה זרוק לרצפה. אז בכניסה לפאב הוא שוכב ועברה שם נזירה. אז היא אמרה לו: "אלכוהול, אלכוהול, אבי אבות הטומאה"! אז הוא אמר לה: "מה את מדבר? מה, את פעם ניסית כזה דבר"? היא אומרת לו: "לא, חס ושלום." הוא אמר לה: "אז מה את מדברת? אם את היית מנסה, אולי היית מדברת אחרת"! היא אומרת

לו: "לא. אני לא יכולה לנסות. אני נזירה, אנחנו לא עושות כאלה דברים." הוא אומר לה: "אני אביא לך, אל תדאגי." היא אומרת לו: "איך תביא לי"? "מה... אני אביא לך עם כוס תה מהבר. אף אחד לא ידע שזה וויסקי." אמרה: "טוב, נו, בוא ננסה." ההוא נכנס לבר, "אפשר וויסקי בכוס תה"? הברמן אומר לו: "עוד פעם הנזירה הזאת"? אתה רואה? לפעמים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו." אבל אנחנו צריכים לדעת שזה לא ככה. אנחנו צריכים לדעת שלפעמים משהו קטן יכול לשמח אחר. נכון שהיית רוצה את זה גם לעצמך, אבל תחשוב טיפה על השני. עזוב אותך עכשיו. עזוב אותך, אתה כולך... תנסה להיכנס לנעליים של השני ולראות את העולם דרך העיניים שלו, ואתה

תראה עולם אחר, אני אומר לך. עולם אחר לגמרי. אתה כל כך סגור אצל עצמך. אני אומר לך, וככה זה בזוגיות ובחינוך הילדים ובעבודה. כל אחד... יו, זה מפחיד לראות את זה, אני אומר לכם. למה אני אומר את זה? מכיוון שלרחל נולד אחרי זה בן. הבן הראשון של רחל איך קוראים לו? אתם יודעים? יוסף. למה קראו לו יוסף? למה קראו לו יוסף? למה לא משה, אברהם, יעקב? אני אקרא לכם. אני אקרא לכם. אומר הפסוק: "אסף אלוקים את חרפתי." היא קראה לו יוסף כי "אסף אלוקים את חרפתי." איזו חרפה? מה אסף? אז תקראי לו אסף. למה יוסף? המדרש אומר ככה: "כל זמן שאין לאישה בן, אין לה במי לתלות סרחונה." מה הכוונה? נסביר לאט לאט. "מי שיש לה בן תולה

בו." אומר המדרש: "מי שבר כלי זה? בנך. "מי אכל תמרים הללו? בנך." אנחנו נסביר. תאר לך עכשיו אין ילדים עדיין ומישהו שבר כלי. הבעל מגיע, "מי שבר את זה? "מי שבר את זה"? אם אין ילדים, "אהה... אהה"... כשיש ילדים, "הבן שלך. תאמין לי, משוגע, משוגע. הפרעות קשב וריכוז, אני אומרת לך. "הוא רץ פה כמו משוגע. אני לא יכולה לשלוט עליו." כשהוא ישן, "מי אכל את התמרים האלה"? בימינו נגיד, "מי אכל את השוקולד שלי? מי אכל את השוקולד"? אם אין ילדים, "אהה"... "אהה... היו עכברים, פרצו לדירה והתחרעו על השוקולד." כשיש ילדים, "מה אני אגיד לך, הם מוצאים את זה היום. מה... ילדים." עכשיו אני רוצה להבין את זה. לא, תבין, רחל

אימנו, אין לנו השגה מי זו האישה הזו בכלל. רחל אימנו נשואה ליעקב, נו באמת, אז ברגע שנולד לה בן, סוף כל סוף יש לה את מי להאשים. אה... עכשיו אני יכולה להיות רגועה. עכשיו יש לי את מי להאשים. זהו, אני מסודרת בחיים. תגיד לי, מה, מה הולך כאן? א', הם נשואים כבר שנים. זה יעקב אבינו. אתה יודע מה זה יעקב אבינו? וואו, וואו, וואו... הוא נשוי כבר בן... הבן אדם בן 100, אוקיי? מה עכשיו "מי שבר את הכלי"? מה, הוא ילד קטן? א', הם גרו באוהל בכלל. איך אפשר לשבור כלים שם, אני לא יודע. זה הכול חול. אני לא יודע מה... "מי אכל תמרים?" מה, הוא בקטנה? "מי אכל את התמרים? בואי, תראי לי, תראי לי את השיניים." תקטוף עוד כמה

תמרים מהעץ. מה? זה מה ש... זה... זה?... ותבינו, היא הייתה עקרה שנים, עד כדי כך שהיא אמרה ליוסף: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי." מפה לומדים חז"ל ששוב, אדם שאין לו ילדים... למי היא אמרה את זה? מה אמרתי? יוסף? בדקתי רק שאתם מקשיבים. זה בסדר. אני יודע. זו בדיקת הקשבה כזו. היא אומרת ליעקב: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי." זאת אומרת, מפה לומדים חז"ל, אדם שאין לו ילדים, לא על אף אחד מישראל, חשוב כמת. כי היא אמרה: "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי." זאת אומרת, היא הייתה במצב קשה. ביום של הלידה שלו, ביום של הלידה, היא צריכה לקרוא לו, לא יודע מה... אני לא רוצה להגיד שם, אחרי זה יכעסו עליי. תקראי לו

משהו. יוסף? למה? כי הנה עכשיו אני אוכל... מה זה? זה השם של הבן הראשון שלך? זו הכותרת? אלא יש פה כמה דברים, לפחות שניים חשובים עבורנו. האחד: בדרך כלל אדם מודה על דברים גדולים. אתה מבין? לא יודע מה, ניצח, הצליח, זכה, ירושה, לא יודע מה, דברים גדולים הוא מודה: "יו, אלוקים, תודה. אני אוהב אותך". אין בעיה. רחל רצתה להראות לנו, תודה גם על הדברים הכי הכי קטנים שבעולם אפילו בשבילך. אל תיקח שום דבר קטן גם כמובן מאליו. אתה תהיה יותר מאושר כשאתה תראה כמה חסד מציף אותך, ברוך השם. בסדר, נכון, אז קצת קשה לך פה. תגיד תודה שאתה רואה. מה אתה צריך? חס ושלום שייקחו לך את הראייה ואז תודה? הנה, אני אומר לכם, באתי

יום אחד הביתה מהרצאה והייתי עייף, רעב... לא מצאתי כלום. אמרתי: אין מה לעשות. "אם אין אני לי, מי לי?" אני חייב לעשות לעצמי אוכל. עשיתי לעצמי סלט, סלט. אני בא לחתוך סלט, אני מחפש ירקות. מצאתי ירקות כמובן. ואז מצאתי פלפל חריף כזה. אני אומר לכם, לא ראיתי פלפל חריף בבית שלי הרבה שנים. אנחנו אשכנזים כאלה, לא בקטעים של החריפים. אנחנו יותר גפילטע פיש, גזר על הראש, דברים כאלה. תקשיב, ראיתי פלפל. אני אוהב חריף. אני אוהב חריף, אני אומר לך. אמרתי: בוא'נה, אשתו שמחה אותי. אני לא מאמין. מאיפה הגיע החריף הזה? מרוב ההתלהבות תפסתי אותו בשתי ידיים, חיבקתי אותו עוד רגע. אבל נגעתי בו, וזה אני לא זכרתי. חתכתי. אז

אני חותך כמו אתה יודע, מלפפונים, אותו דבר... חתכתי הכול ביחד, באתי לאכול. נפלה לי חתיכת פלפל על ההתחלה. עכשיו, כשאתה אוכל משהו חריף, לוקחות כמה שניות עד שאתה קולט מה אכלת. ואני מרביץ... והייתי רעב... פתאום... צבע אדום! בוא'נה, נהייתי אדום, יצא לי עשן מהאוזניים... להבות מהעיניים... כמו שור. אמרתי: "יואו! מה אני עושה"?... אמרתי, אני חייב משהו לשתות. התחלתי לחפש איפה לשתות. עכשיו, אני לא רואה, אז עשיתי ככה... תקשיבו, יש לי בקשה אליכם, אם נגעתם בפלפל חריף, בחיים, בחיים אל תגעו בעיניים. אתם יודעים איזו הרגשה מפחידה זאת? יואו, זה שורף! עכשיו, אתה לא יכול לפתוח את העיניים. אתה כאילו פותח, "אח...

אח"... עכשיו, כולם ישנים ואני כאילו. "אשתי... אשתי"... אני אומר לך, באותו רגע פחדתי חס ושלום אני לא... לא יודע, לך תדע מה יהיה, מה יהיה. אני רוצה לראות! אני רוצה לראות! אני שוטף את המים, לא עוזר. אני, "אח..." יואו, יואו, יואו... ואני אומר לכם, איזה רבע שעה ככה אני בהלם, בהלם. ואז אני יושב ככה, ואני מתחיל לחשוב כאילו, אה, אה, מה אני אעשה עכשיו ככה? אם אני אראה ככה וזה? איך אני אתן הרצאות ככה וזה, מה? אני מתחיל לחשוב קדימה, ישר קדימה. תכל'ס, מה עושים? ואז כנראה אשתי שמעה אותי והיא הגיעה ואני עושה ככה... היא אומרת לי: "מה קרה"? אני אומר לה... "את אשמה"! אתה מבין? לא משנה. בקיצור, זה היה קטע חזק

באמת. אני אחרי זה נהניתי לראות כל דבר והלכתי ככה, "אני רואה, יש! אני רואה, "הנה, בוא אנשים. אני רואה"... נו, מה אתה רוצה? חס ושלום שיקרה לך משהו ואז תגיד תודה על הראייה? תגיד תודה. אתה רואה, ברוך השם? לא שורף לך שום דבר? תגיד תודה, תגיד תודה. אתה יכול לאכול פלפל חריף בלי זה?... תגיד תודה. אני אומר את זה לעצמנו, כיוון שאדם באמת דווקא דברים גרנדיוזיים וזה אז הוא... נפטר בבני ברק יהודי בשם הרב ישראל קליין, זכרונו לברכה. הוא היה ניצול שואה. אני מאוד מאוד... באמת אני אומר לכם, אני מאוד מעריך אנשים... כל מי שעבר, כל המבוגרים, אני באמת, עפר לרגליהם. זה... אתה רואה אנשים, הם עברו בחיים. איזה מפחיד

זה. הם עברו, לא "קצת יש לי איזה משבר וזה, אני קצת עובר איזה דיכאון." אה? אתה רואה אנשים באמת, השם ירחם. אני לא מזלזל בדיכאונות של היום. חס ושלום, אני לא מזלזל. אבל אני רק אומר ש... אז נפטר כזה אדם ניצול שואה בשם הרב ישראל קליין, זכרונו לברכה. ופעם שאלו אותו, תתמצת את השואה. תיתן לנו סיפור אחד שלך. סיפור אחד שאתה יכול ככה... שמאפיין. הוא אמר: "הייתי במחנה עבודה. קרוב לאושוויץ, מחנה עבודה מאוד קשה." הוא אומר: "יום אחד אני מסתובב במחנה עבודה ואני רואה ליד פח אשפה יהודי אחר, "כולו רזה, אתה יודע, בטן נפוחה. מראה לא פשוט, לא פשוט. "ריחמתי עליו. הוא מחטט בפח, מחטט בפח. "אז ניגשתי אליו", הוא אומר,

"ושאלתי אותו: מה אני יכול לעזור לך? "אז הוא אמר: אני מחפש קצת לאכול. 'עסנוואג' ביידיש. "אני רוצה משהו לאכול, משהו לאכול." עכשיו תבינו, הוא מחטט בפח. זה פח של מחנה עבודה. זאת אומרת, גם האוכל היה לא אוכל, אז בפח אין כלום. הוא מחטט משהו... הוא אומר: "מאוד כאב לי עליו. מאוד כאב לי עליו. "לא שהייתי במצב יותר טוב ממנו, אבל מאוד כאב לי עליו, כאב לי עליו." אז הוא אמר לו: "אני אין לי אוכל לתת לך, אין לי אוכל לתת לך, "אבל יש לי משהו אחד שאני יכול לתת לך ויש לי הרבה מזה." אמר: "אני יכול לתת לך את האהבה שלי. אני רוצה להגיד לך שאני אוהב אותך. "אתה יהודי וגם אני יהודי ואני אוהב אותך. "אני באמת אוהב אותך."

הוא חיבק אותו, נישק אותו. "אני באמת אוהב אותך. ואתה יהודי צדיק וגם אני יהודי. "אנחנו נעבור את זה." והוא חיבק אותו והוא נישק אותו ונישק אותו. והם שניהם התחילו לבכות, לבכות. "אנחנו יהודים ואנחנו נחזיק מעמד," והוא חיבק אותו. והוא אומר: "המצב הזה ש... מאז נקשרנו כבר. היינו רואים אחד את השני פה בעבודה ו... "שנינו שרדנו את המלחמה. שנינו ניצלנו. "שנינו הגענו לארץ והקמנו משפחות ודורות. "והוא אמר לי תמיד: תדע לך, אתה הצלת את החיים שלי. "אתה הצלת את החיים שלי. "ותקשיב, לא נתתי לו כלום. כלום, חוץ מחיבוק. "אמרתי לו שאני אוהב אותו. מה... לא מכיר אותו בכלל." סתם הרגשה של... תבין, אתה לא לבד. תחשבו איזו

הרגשה זאת. באמת, אדם חס ושלום... אני אומר את זה על עצמי, סתם אני איזה אפס כזה, אבל הרבה פעמים אנשים באים אליי ומספרים את הצרות שלהם. באמת אני אומר לכם, כאילו אני כמו כותל מערבי נייד, מדי פעם זז. לא, לפעמים אתה מרגיש: אני לא יכול. אתה לא יכול לעזור לבן אדם. באמת, אתה לא יכול לעזור לבן אדם. זה לא "טוב, אז בוא"... מה אתה יכול לעזור לו? חשבתי על הסיפור הזה. לא שעכשיו אני אתחיל לחבק אנשים. יחשבו... אבל זה באמת כזה יפה, נכון? אם מישהו היה מחבק אותך, ונותן לך סתם, "אני איתך, אני איתך. "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך. יהיה בסדר." מילה טובה לפעמים. אתה מבין? המילה הטובה הזאת... אז לא צריך ללכת רחוק

ועכשיו לחבק אנשים ברחוב או לחפש אנשים בפחים ולחבק אותם. אתה יכול גם. לא אמרתי שלא. תעשה מה שאתה רוצה. אבל אל תזלזל ולו בדבר קטן. לא משנה כמה שנים עברו, אם רחל קראה לבן שלה יוסף, כי היא הבינה שנכון, גם משהו כזה קטן. כי משהו כזה קטן אפילו גם יכול לפגוע בשלום בית שלנו. שלום בית זה משהו מושלם צריך להיות. ששום דבר לא יהרוס, שום דבר לא יסדוק את זה. ואפילו משהו קטן, אפילו שיעקב אבינו יכול לחשוד ש... ש- ... זה גם יכול לפגום משהו קטן. אותו דבר כאשר המלאכים מגיעים לאברהם אבינו. שלושה מלאכים מגיעים, אברהם אבינו ניגש אליהם, שלום שלום וכן הלאה. אמר: בואו תאכלו, לשונות בחרדל... והם שואלים אותו: "איה שרה

אשתך"? אז א', הוא היה צריך לשאול אותם: מה אתם שואלים על אשתי? א', מאיפה אתם יודעים שקוראים לה שרה בכלל? סליחה. אתם חברים שלה בפייסבוק? מאיפה? כלום. אז הוא אומר להם: היא באוהל. רש"י אומר שם: למה הם שאלו את זה? למה הם שאלו? כדי לחבבה על בעלה שהיא צנועה, שהיא צנועה. עכשיו, באותו זמן שרה הייתה בת 90 ואברהם בן 100. מה לחבבה על בעלה בדיוק עכשיו? די, די. אתה מבין? כאילו די. הרבה מים זרמו בנהר מאז, חבר'ה. מה עכשיו לחבבה? על מי לחבבה? לא. לא נכון, לא נכון. לא משנה מה הגיל, לא משנה... משהו קטן, סתם משהו. מילה טובה לבעל, מילה טובה לאישה. משהו קטן. עד שבורא עולם אפילו, כשהרי מבשרים לשרה שהיא בהיריון, אז

היא צוחקת, אבל אברהם אבינו, היא אומרת: מה, ואדוני זקן. מה, איך יכול להיות? אדוני זקן. כשאלוקים בא לאברהם ואומר לו: "למה צחקה שרה ותאמר אני זקנתי." היא אמרה "ואדוני זקן." כאילו אברהם אבינו, נו, מה עכשיו? ואלוקים שינה ואמר לאברהם שהיא אמרה "ואני זקנתי." מפה לומדים הלכה. שוב פעם, תיזהרו איך ליישם אותה, אבל שמותר לשנות מפני השלום. זאת אומרת, אלוקים בכבודו ובעצמו. עכשיו, ונגיד והאלוקים היה אומר ששרה אמרה לך "ואדוני זקן." מה, אברהם בן 18? מה, בואו נודה. הוא עצמו יודע שהוא מבוגר. הוא עצמו אמר: "וכי לבן מאה שנה ייוולד בן?" הוא עצמו אמר שזה לא יכול להיות. נו, אז אם אשתו אמרה לו שהוא זקן, בסדר. נכון,

זקן זקן, אבל כוחי במותני. נכון? לא, שמא עכשיו, אה, אמרת שאני זקן, אה? אין בעיה, זקן. אין בעיה, אין בעיה. זה אברהם אבינו, זו שרה. לא. משהו קטן אפילו. משהו קטן. אני אומר את זה לעצמנו, כיוון שלפעמים אנחנו חושבים רק דברים גרנדיוזיים הם עושים את הדברים בחיים. לא. לפעמים מילה טובה, לפעמים דבר כזה. אבל מצד שני, אני אומר את זה בזהירות, כן? איך נוצרת? פנינים הרי נוצרות בצדפות. צריכים לצלול מאוד לעומק ועד שמוצאים וזה... יש פנינה אחת ששווה 400 אלף דולר. פנינה ענקית. אבל היא נמכרה ברבע מהמחיר שלה, למה? כי השולה של הפנינים, כשהוא בא לצאת, נתקעה לו הרגל בפנינה, בצדף. והוא לא הצליח... ולא היו פעם בלונים

וזה. והוא מת שמה, נפטר. אל למה אני אומר לכם? כי פעם היה מאוד קשה לשלות פנינים. עד שאותו יפני עלה על הרעיון. ניסה להבין. ואז התברר שהפנינה חיה בקרקעית הים. יש סופות חול. פתאום נכנס גרגיר של חול לתוך הצדף. עכשיו, הפנינה זה לא נוח לה. "איי, איי..." זה לוחץ לה פה, "אח"... עכשיו אין לה ידיים. תוציאי, מה הבעיה אחותי? תוציאי. אין לה פינצטה, אין לה כלום. אז מה? היא עושה כזה כיס, מנפחת כזה כיס. ובתוך הכיס היא משפריצה כזה נוזל... ועוטפת את הגרגיר הזה. ואז היא כאילו, אהה... עכשיו, לאט לאט זה מתקשה. עוד פעם... עוטף את הגרגיר. אהה... ככה זו פנינה. עלו על זה, ועכשיו מזריקים לה את זה כאילו כל הזמן בברכות

זה... גרגירים. אבל אותי זה חיזק מאוד. כי לפעמים משהו נתקע לך בחיים, נכון? משהו נתקע לך בחיים, אח... אח... אח... ואתה לא יודע שיצא לך מזה פנינה בסוף. יצא לך מזה פנינה. חכה, חכה. אל תקפוץ למסקנות ואל תחשוב שהעולם כבר נחרב. לא. עוד תצא לך מזה פנינה. לכן הדבר האחרון, אולי אתם מכירים את הסיפור הזה, אבל היה יהודי עשיר. לא יהודי בעצם. מה זה משנה יהודי? טוב, יהודי. לא אכפת לנו. הוא הסתובב יום אחד ככה ברחוב. הסנדל שלו נקרע. הוא נכנס אצל סנדלר. הוא נכנס לסנדלר. "אתה יכול לסדר לי את הנעליים"? אמר לו הסנדלר: "בשמחה." הוא לקח את הנעל ו... והעשיר הזה רואה שהסנדלר מאוד מבולבל. ככה... פה.... לי זה גם קרה.

אשתי אמרה לי את זה. הייתי צריך לספור קצת כסף. מצב טוב, כן? אבל לשלם למישהו. לא בגלל זה... והתחלתי לספור כאילו "מאה, מאתיים"... אני בכלל לא רואה איזה שטרות. אז אשתי אומרת לי: "מאמי, קרה לך משהו נראה לי. תביא לי לספור, חמוד שלי. "אתה קצת לא מפוקס." אז ככה אני אומר לכם, אדם שטרוד לפעמים הוא... אז העשיר רואה שהסנדלר כאילו קצת לא... אז הוא אומר לו: "מה קרה, חמוד שלי? מה קרה"? אז אמר לו הסנדלר: "השם ירחם, יש לי שמונה בנים ובנות, "והמצב הכלכלי בבית מאוד קשה, "ואני לא מצליח להתרכז, אני לא מצליח להתרכז." העשיר, זה מאוד נגע לו ללב. אמר לסנדלר: "בוא איתי." לקח אותו לווילה שלו, נכנס הביתה, מוציא כיכר

מזהב. סיפור מאוד ידוע. כיכר מזהב. אמר לו: "קח. "קח. וכל פעם שתצטרך מבחינה כלכלית, "תחתוך את הכיכר פרוסה, תמכור אותה ותסתדר כלכלית." הסנדלר הזה מאוד שמח. חזר הביתה עם הכיכר. מה זה שמחה עצומה. "זהו, אני מסודר, אני מסודר." שם את הכיכר בכספת. עכשיו, הוא יודע שכל פעם שהוא יצטרך הוא ישתמש בזה. חזר לעבודה, התחיל לעבוד במרץ. "תביאו נעליים, זה... עכשיו אני מסודר." עבד כמו שצריך, הרוויח כסף טוב. ברוך השם, התחיל להתקדם. ואז פתח סניפים ועוד סניף של נעליים. והוא לא נגע עדיין בכיכר. גדל, התפרנס, הילדים שלו כבר בתוכו. נהיה עצמו עשיר גדול. עד שיום אחד הסנדלר הזה הולך ברחוב, רואה אדם עני, מסכן ככה, עצוב,

בוכה. אמר לו: "למה אתה בוכה"? אמר לו: "המצב שלי הכלכלי מאוד קשה וזה." אמר לו הסנדלר: "בוא אני אתן לך משהו. לי נתנו את זה, ואני אתן את זה עכשיו לך." הלך הביתה, הביא את הכיכר מזהב, נתן לו את זה, אומר לו: "קח. "אם תצטרך, תחתוך, תמכור. תסתדר." האדם הזה לקח את הכיכר, רץ הביתה, אומר: "אני לא מאמין." לקח פטיש, התחיל לדפוק על הכיכר. וראה באמת שיש רק מעט מעטה קטן של זהב, זה הכול סתם נחושת. חזר לסנדלר, "איזה גנב אתה! שקרן! זה בכלל לא זהב אמיתי, זה רק קצת מעטה." אמר לסנדלר: "תראה מה זה, אני הייתי בטוח שזה באמת זהב. "אז היישוב הדעת הזה שהיה לי, עזר לי להמשיך בחיים. "אתה עם הזה שלך... עכשיו אתה חזרת לאותו

מצב." לפעמים אדם רק צריך לתת לעצמו את ההרגשה: יהיה בסדר. יהיה בסדר. תפסיק להיות טרוד כל הזמן, ואתה תוכל להתקדם יפה. יסתדר, תסתדר העבודה ותסתדר הזוגיות. יהיה בסדר. רק תסיח את הדעת, משהו שירגיע אותך, כי אחרת אתה הורס. גם מה שיכול לעזור לך, אתה הורס. לכן לסיכום, מספר דברים למדנו היום. האחד: הפרשה היא סתומה. למה? כי אל תסתכל על נקודה אחת בתוך הפרשה, או פרשה של החיים שלך, מה שנקרא. יש... לא משנה. לא נגיד מי, אבל יש כאילו... יש איזה... בחוץ לארץ איזה ראש ממשלה, איך שהוא עבר, התחילו לנשק אותו. אמר להם: "למה אתם מנשקים אותי"? אמרו לו: "אתה כמו ספר תורה, אתה." אמר: "מה קשור"? -"כל שבוע פרשה אחרת."

טוב, לא משנה. אז אני רק אומר שיש פרשה סתומה, פרשה פתוחה. אל תסתכל על משהו אחד ותכליל. לא משהו טוב, משהו פחות טוב. תסתכל על הסך הכול. בסך הכול פתאום אתה רואה באמת הדברים יסתדרו לטובה בעזרת השם. אתה תבכה, חס ושלום, על מה שהיום אתה צוחק, ואתה תצחק מחר על מה שהיום אתה בוכה. תן לזמן לעשות את שלו, מצד אחד. מצד שני, "אסף אלוקים את חרפתי." אפילו משהו קטן - תודה. משהו קטן -תודה. אל תזלזל בזה. אם חס ושלום יש קצת ביזיונות, קצת... "וירא ה' כי שנואה לאה, שנואה לאה - ויפתח את רחמה." אנחנו לא רוצים, חס ושלום, להיות עקרים, אבל השם יפתח לכולנו את כל השפע, את כל הברכות לפרנסה טובה, לבריאות איתנה, לשלום בית, להצלחה בכל מה שתעשו, אמן כן יהי רצון. תודה רבה. שיהיה בהצלחה.