משקפיים ורודות - הרב אליהו עמר HD

אנחנו נמצאים בתקופת אבל על פטירתם של תלמידי רבי עקיבא. עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שנפטרו, בזמן הזה שבין פסח לבין עצרת, נפטרו במשך ל"ב יום. טוב ימים, ט"ו ימים זה ימים של שמחה, אבל 33 יום מתוכם, עד ל"ג בעומר זה זמנים של אבל. אבל חמור, כמו, חס וחלילה, אבל על הורים. לא מגלחים, לא מסתפרים, לא שומעים שירים, כל הדברים האלו, הם דברים שמסמלים על אבלות שהיא אבלות חמורה. מה באמת העניין? למה אנחנו מתאבלים בצורה כזו? ומה המסר שזה מלמד אותנו? אם מתאבלים כנראה אנחנו צריכים להתעורר פה באיזושהי נקודה מסוימת. סיבת האבל היא סיבה פשוטה. רבי עקיבא לימד למעשה את כל התורה שבעל-פה. היו לו 24,000 תלמידים. ברגע

שהתלמידים הללו נפטרו, אומרת הגמרא במסכת כתובות ס"ב, שהיה העולם שמם. לא הייתה תורה. אדם רצה לשאול שאלה בהלכה, אתה מרים טלפון ל'קו ההלכה,' אין מענה, אין רב שירים שם בצד השני, יענה לך תשובה. היית נמצא במצב שהוא מצב בעייתי, אין את מי לשאול. הולך לבית הוראה, אין רבנים. והיה העולם שמם. היה מצב פשוט של שממה בכל העולם כולו. עד שבא רבי עקיבא ולימד 5 תלמידים וזה מה שיש לנו, רבי מאיר, רבי שמעון בר יוחאי, רבי יוסי, רבי יהודה בר עילאי, כל התלמידים הללו הם רק חמישה. וכל מה שיש לנו היום: הזוהר הקדוש, משניות, גמרות, הכול הגיע מאותם 5 תלמידים. אם היינו זוכים והיו לנו 24,000 תלמידים, הרי שהיום היה לנו הרבה

יותר קל ללמוד! היום היינו מחוברים הרבה יותר. צמצמו לנו את זה, על זה אנחנו בוכים. לא עליהם, בוכים על עצמנו, על המצב העצוב שבו אנחנו חיים שקשה לנו היום ללמוד תורה. גם התורה שיש לנו, עדיין אין לנו מספיק, היה הרבה הרבה יותר. כל הדברים הללו זה ימי אבל לימינו. אבל, האבלות היא גם, לא רק לבכות על העבר, אלא בעיקר להסתכל על העתיד. למה זה הגיע? אז כתוב מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. לא הייתה ביניהם... לא שנאו אחד את השני, חס ושלום, לא כיבדו אחד את השני, לפי רום דרגתו ומעלתו של כל אחד, ועל זה נתבעו. הנקודה הזו היא נקודה שאנחנו צריכים לדעת אותה ולזכור. אחד מהאחרונים מסביר, הוא אומר: בן אדם לחברו זה אש. כשאתה

מכניס את היד לאש, זה לא קשור לכוונות הטובות שלך. אחד ששם את האצבע בחשמל, זה לא קשור לזה שהוא לא התכוון והוא לא רצה והוא לא חשב והוא לא ידע, חשמל מחשמל. זה פוגע. אותו דבר גם כן העניין הזה של אהבת חינם, האחדות בין אחד לשני, זה דבר שבאמת קשור ומחובר זה לזה. אנחנו צריכים לעבוד על העניין הזה בצורה חזקה מאוד, וזה בעיקר לדון לכף זכות בימים הללו. אני אתן כאן 2 דוגמאות. בעבר אני ציינתי אולי אותן פה, אבל זו הזדמנות טובה לחזור על זה פעם נוספת. כמה צריך לדון אחד את השני לכף זכות? סיפור אחד, זה סיפור שקרה בבית הכנסת. עכשיו אנחנו נמצאים ימים אחרי פסח, ימי ספירת העומר. בחג הפסח לפני כשנה באחד מבתי הכנסת,

הגבאי באמצע התפילה, בחג הפסח קוראים כל יום בתורה בימי חול המועד, אז הגבאי שאל, הוציאו את הספר תורה אז הגבאי שאל: האם מישהו יודע לקרוא בתורה? יש פה מישהו יודע לקרוא? היה שם איזה בחורצ'יק אחד, אמר לגבאי: אם זה עם כסף אני קורא. הגבאי הסתכל עליו, אמר: חצוף! כאילו, מבקש מתנדב, מה זו קריאה כזאת? כאילו זה... דקה שתיים, אם אתה הכנת אתה יודע. מה זה? רק עם כסף אתה קורא? כאילו בלי כסף אתה לא... לא ניגש?! אמר לבחורצ'יק: זוז, זוז הצידה! יש פה מישהו אחר שרוצה אולי לקרוא? בקיצור העלו איזה מישהו אחר. אבל הגבאי כל כך הפריע לו. ניגש לבחור בסוף התפילה, אמר לו: תשמע, בחור צעיר, אתה לא חושב שאתה חצוף? אני שואל אם

אתה יודע לקרוא בתורה, אתה אומר לי רק אם זה עם כסף אתה קורא!? אמר לו הבחור: אני לא מבין על מה אתה מדבר. בחול המועד, כל יום קוראים קריאה אחרת, 'שור או כשב או עז כי ייוולד.' יש יום שקוראים 'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך'. הוא אמר לו: אני מכיר את ה-'אם כסף תלווה את עמי.' זה מה שאני מכיר. אמרתי לך אם זו קריאה אחרת לא מכיר. 'אם כסף' - אם זו הקריאה של התורה 'אם כסף תלווה את עמי את העני עמך,' זו הקריאה שאני מכיר אותה. אז שאלת אותי אם אני יודע לקרוא, אמרתי לך: אם 'אם כסף', כן. אני יודע. ההוא מיד משך את זה, הגבאי. טוב, התאורה, החשמל, הניקיון, חשב מיד על הכסף שקשור למוסד. הגבאי יצא משם: תראה מה זה

לדון לכף זכות. לפעמים בן אדם אומר למישהו משהו. אומר: תראה איך הוא לא מתבייש להגיד. בסופו של דבר אתה בא, ניגש, מברר, אתה רואה הוא לא התכוון אפילו לומר את זה, הוא לא חשב על זה, אפילו חשב הפוך אתה הבנת אותו אחרת. זה, רבותיי, בעיקר קשור לאהבת חינם שנמצאת בינינו, לבוא ולדון לכף זכות. סיפור נוסף, זה סיפור שאותי באופן אישי מאוד מאוד חיזק בעניין הזה של לדון לכף זכות. סיפר לי אותו אדם שהיה במעשה, מכלי ראשון. יש פה איזה יהודי אחד שלוקח את הבן שלו על אופנוע כל יום לבית ספר. פה בגוש דן. ומביא אותו לבית ספר, מכניס אותו פנימה לתוך השער. נמצא בפנים. לוקח את האופנוע, נוסע לעבודה. למה עם אופנוע? פשוט יותר קל,

אין פקקים, אין זה, חותך פה, חותך שם, מגיע למקום. הוא מספר, זה היה לפני חג הפסח שנה שעברה. הוא מספר שהוא הגיע לבית הספר, הוריד את הילד מהאופנוע, הכניס אותו פנימה לתוך השער, ראה שהשומר קלט אותו שהוא נמצא בפנים בתוך המתחם, חזר בחזרה לאופנוע, בא לעלות על האופנוע כדי לנסוע לעבודה, הוא אומר, הוא נתן כנראה דחיפה לרגלית של האופנוע, ובמקום שהוא יטפס על האופנוע האופנוע כמעט טיפס עליו. הוא איבד את שיווי המשקל. אופנוע כבד קצת, 100 קילו, זה דבר כזה נופל על הרגליים זה לא כל כך נחמד. הוא אומר, ככה הוא מנסה לייצב את עצמו כי הוא כבר בתנוחה כזו, עם רגל אחת עולה ופתאום האופנוע יורד על הכיוון שלו. ניסה כזה

לייצב. לא בדיוק הלך לו. הוא הבין שעוד רגע האופנוע נופל לו על הרגליים. עבר שם בן אדם. הוא צעק לו לעזרה. אמר לו: האופנוע נופל! תבוא לעזור לי! הבן אדם נעצר, מסתכל עליו. ממשיך ללכת. מסתכל, הוא צועק לו, אומר לו: האופנוע נופל! תעזור לי! עוצר פעם שנייה, מסתכל עליו, ממשיך ללכת. זה שברירי שנייה, רבותיי, כן? ההוא ראה שזה ככה. הבין שממנו לא תבוא הישועה. נתן קפיצה אחורנית, האופנוע נפל על הרצפה, נחבל, אבל את הרגליים שלו הוא הציל. הרים, לא נורא קצת שריטה, קצת מכה, אבל בסדר. אופנוע תקין. התניע. נסע לעבודה. הוא מספר, שכל היום היה לו ככה בלב כל פעם שהוא נזכר כאילו בקטע, הייתה לו כזו רטינה על הבן אדם הזה. מה

ביקשתי? מה...? תבוא תעזור. אתה רואה שאני עומד ליפול עם האופנוע. מה העניין? מה אתה לא יכול לבוא לעזור!? הוא אומר, כל היום הוא מנסה להפוך לכף זכות, הוא אומר: איזה כף זכות? 'כף סחוג!' לא זכות ולא שום דבר, הוא אומר. מה? מה? מה כבר יכול להיות!? הוא אמר: אולי הוא לא מבין את השפה. מה הקשר לשפה? תסתכל! אתה רואה בן אדם עומד ככה ליפול. אולי, אני יודע מה, יש לו בעיה בריאותית, נגיד, 'פריצת דיסק', חס וחלילה. לא יכול להרים. אין בעיה. לא בא אליך בטענות. אולי הוא חירש? לא יכול להיות, כי איך הוא הסתובב כשצעקתי אליו? סימן שהוא שומע. אולי הוא עיוור? איך הוא המשיך אחרי זה ללכת רגיל, הכול בסדר? רק עיוור כשאני

קראתי לו לאופנוע? בקיצור, הוא אמר: כל מה שאני חושב לא הולך, לא הולך. אין. מה? מה הסיבה!? למה הבן אדם לא עזר? הוא אומר: הסיבה היחידה שחשבתי, הוא רצה לחנך אותי. למה? אלה שנפגעים בתאונות אופנוע זה בדרך כלל, פגיעה של מוות. למה, אין בדיוק מה שיגן עליו, אין קורות, אין כריות אוויר, אין זה, חס וחלילה, המשחקים האלה על הכביש עולים בחיים. וכמובן זה האחוז הגבוה ביותר באוכלוסייה שמקבל התקפי לב. כי רמת האדרנלין עולה, אני מדבר על אופנועים כבדים, רמת האדרנלין עולה ויש להם את הסיכויים הגבוהים ביותר באוכלוסייה לקבל התקפי לב. אז כל ה'פוזות' האלו גם מסכן את החיים, גם מכניס את עצמו לסכנה שהיא סכנה בריאותית, אז

הוא החליט לחנך אותי! כאילו ראה אותי אהה... מתמודד עם האופנוע, אמר: 'שייפול לו על הרגליים. אולי פעם אחת הוא ילמד לא לנסוע.' הוא אומר: זו הכף זכות היחידה. כמובן זו כף חובה גדולה. מה, אתה נהיית לי המחנך הלאומי? אני צריך עזרה, תגיש עזרה. אל תהיה לי מחנך. בקיצור, הוא אומר, כל היום מכל זווית שהפכתי, לא הבנתי את הבן אדם. הוא אומר, בערב אני מקבל שיחת טלפון. אני עונה: שלום, אתה האיש מהאופנוע שכמעט נפל הבוקר? הוא אומר: כן. מי אתה? הוא אומר: אני זה שפנית לבקש ממני עזרה. -כן, מה אתה צריך? הוא אומר, כל ה... הכול ככה עלה לו בבת אחת. מה אתה צריך? אז הוא אומר לו: התקשרתי להתנצל. הוא אומר לו: בטח בטח! יש לך

על מה להתנצל. הוא כולו ככה קיבל איזו רתיחה. הוא אומר לו: רגע, אדוני, תשמע מה שיש לי להתנצל. ואז הוא מספר לו, תראו מה זה לדון לכף זכות. כמה אנחנו... איפה שנגמר לך הדמיון, עדיין לא מתחילה המציאות. הוא מספר לו, לא עלינו ולא עליכם, שהוא לפני, ככה הוא אומר לו, שהוא לפני שלושה חודשים עבר אירוע מוחי. הוא אומר: קודם כול, בר מינן, לא על אף אחד מעם ישראל, הוא אומר: קודם כול אסור לו להרים דברים כבדים. זה דבר ראשון. הוא לא יכול היה להגיש עזרה בכל מצב. אז תגיד, תגיד: אני במצב בראותי. אני לא בא אליך בטענות, אבל ככה להסתכל ולהתעלם?! הוא אומר לו: רגע אדוני. הוא אומר לו: כל אדם רגיל אם הוא רוצה לעשות איזו

פעולה מסוימת, הפעולות שאנחנו עושים הן פעולות של שברירי שנייה. כוס מים עומדת ליפול, צ'יק, לוקח את היד, מייצב, מסדר את הכוס. כל פעולה שאנחנו רוצים, אנחנו עושים את הפעולה מאוד מאוד מהירה. הוא אומר, שברגע שאנחנו עושים פעולה, למשל, כוס מים שעומדת ליפול, יש פה כמה וכמה תהליכים. קודם כול העיניים שלך ראו, התמונה שאתה רואה, היא תמונה הפוכה כמו מראה, אתה רואה את זה הפוך. התמונה נכנסת דרך קולטני הראייה, נכנסת למרכזי הראייה במוח ומתהפכת לתמונה הריאליסטית, לתמונה הנכונה האמיתית. לאחר מכן המוח מבצע ניתוח מערכות מידע, מנתח מה התמונה הזו אומרת אם זה ייפול, הכוס תישבר, יהיה מים, פטל, מיץ, זכוכיות, עושה שיעור

והערכת הנזק, ואז ברגע שהוא מבין מה עומד להיות, הוא נותן פקודה למערכת העצבים, שנותנת פקודה למערכת השרירים, ואז אתה בשבריר שנייה מקרב את היד הכי קרובה לזירת האירוע, כן? לא את היד הרחוקה, את היד הקרובה, טלק, תפסת את הכוס. כמה זמן זה לוקח לאדם נורמאלי? שבריר שנייה. נורמאלי... זה נס גדול הדבר הזה. רק אנחנו מרגישים שזה הניסים של הכיס האחורי. כאילו, ברור שבורא עולם חייב לנו את הנס הזה! אבל זה נס. הוא מספר, הוא אומר לו בר מינן הוא עבר אירוע מוחי, הוא אומר לו אצלו התהליך הרבה יותר איטי. הוא אומר, קודם כול אני רואה משהו, רואה. לוקח לי זמן להבין מה ראיתי, מה היה פה. אחרי כמה זמן שאני מבין, כמה רגעים

מבין מה קרה, אני צריך להבין מה אני צריך להגיב - עוד תהליך. אחרי שאני מבין מה אני צריך להגיב, אז אני ניגש ועושה, גם בצורה מוטורית קצת מוקשית. הוא אומר: כשאתה צעקת, זעקת לעזרה, אני הסתכלתי עליך, שמעתי אותך, ראיתי אותך. לא הבנתי, זה לא התחבר לי, לא הבנתי מה המשמעות. חלפו כמה רגעים מאז אותו דבר, הבנתי מה אתה רצית, והבנתי שקראת לי פעמיים ואחרי כמה רגעים הבנתי מה הייתי צריך לעשות. אבל אתה כבר מזמן לא היית, למה האופנוענים אצלם זה זמן נצח. עד שאתה מבין, רואה, שומע, ההוא כבר התניע, נסע לעבודה. הוא אומר: עצרתי באמצע הרחוב במדרכה. אמרתי: הבן אדם הזה בחיים, בחיים שלו לא יכול להבין למה לא הגשתי לו עזרה.

חזרתי לבית הספר, ניגשתי למזכירות, אמרתי: יש פה מישהו שמביא את הבן שלו על אופנוע? אמרו לי: לא אחד, יש פה הרבה מביאים, כל אחד ממהר בבוקר לעבודה. אמרתי: תביא את הרשימה של אלה שמביאים את הילדים עם האופנוע. הוא אומר: אני מתקשר אחד אחד מהבוקר. הלו, שלום אדוני אתה הבאת... -לא, היום אשתי הביאה את הילד ברכב. אה, טוב, בסדר. שלום אדוני אתה הבאת... -כן הבאתי, אבל האופנוע לא נפל. -טוב, בסדר. הוא אומר: אני עובר ככה את הרשימה עד שהגעתי אליך. זה קרה איתך. התקשרתי להתנצל. הוא אומר: טוב, כמובן הוא מיד אמר לו: אה... ברור, זה וזה... התפייסו. הוא אומר: הוא סיים את שיחת הטלפון, הוא אמר: למזלי שהוא לא ראה אותי.

למזלי! הסמקתי עד תכוני האוזניים שלי. אני לא מתבייש? בן אדם צריך כמעט למות, לעבור אירוע מוחי, כדי שאני אהיה רגוע ואדון אותו לכף זכות ולהגיד: טוב, בסדר, הוא לא הגיש לי עזרה. עכשיו אני מבין למה הוא לא הגיש עזרה. למה אני צריך להגיע למצב כזה שבו כביכול, כמעט בן אדם מת ורק אז אני נרגע, למה לא הגישו לי עזרה. וכמה פעמים לא מספרים לי את החצי השני של האירוע? זו, רבותיי, העבודה שלנו. ימי ספירת העומר, זה הזמן להתחזק באהבת חינם אחד לשני, בלנסות לדון אחד את השני לכף זכות, לנסות להבין אחד את השני, גם אם לא מסכימים אחד עם השני. לפחות שתהיה לנו הבנה. הוא עם הראש שלו, אני עם הראש שלי, אם אני הייתי במצב שלו

הייתי מגיב אולי יותר גרוע ממנו, לא יודע את כל קשת הנתונים. אולי יש נתונים נוספים שאני לא מכיר, כל הדברים הללו, לפעמים מגלים לנו, לפעמים לא מגלים לנו. אבל העבודה היא עבודה שלנו. בזכות העבודה הזאת, דווקא בימים המיוחדים הללו, ימי אהבת חינם, הקב"ה בעזרת השם יקרב את קץ גאולתנו. הימים הללו הם עתידים להפוך להיות ימים של שמחה. הרמב"ן כותב שזה כמו ימי חול המועד, מחג הפסח עד חג השבועות, זה כמו ימים של חול המועד, כל יום יש את ספירת העומר. לצערנו זה יתהפך לימי אבל, אבל בעזרת השם לעתיד לבוא, הימים הללו יתהפכו לנו לימי ששון ושמחה. חזקים וברוכים תהיו. תודה ל-אל עריכת תמלול: חיים גלסורקר