מייסדת Jewgal הרבנית דבורה בן שימול | האובדן הטראגי של בנה וההתמודדות עם עמידה בפני אתגרים מורכבים

שלום ברוכים הבאים לתוכנית "חובקות עולם", התוכנית החדשה של "הידברות", הארגון היהודי הגדול ביותר בעולם, שמגיע ליותר משמונה מיליון איש בכל קצוות העולם. בתוכנית זו נראה סיפורים מעוררי השראה של נשים מנהיגות שמשפיעות על הקהילות שלהן, שאוהבות את התורה והיהדות, והן באות לכאן כדי לעורר בנו השראה, לספר לנו, לתת לנו את הכוח שכולנו צריכים. אני חיה ביסקר, ולכבוד הוא לי להיות כאן איתכם. זאת התוכנית "חובקות עולם" וההרפתקה מתחילה עכשיו. בתוכנית היום תצטרף אלינו חברתי היקרה, הרבנית דבורה בנשימול. ברוכה הבאה. תודה. לכבוד לי לארח אותך כאן. באת ממיאמי כדי להיות כאן איתנו, לספר לנו את הסיפור שלך, לתת לנו השראה.

לכן תרשי לי להודות לך, לקבל אותך בברכה ולשאול אותך, חיית במדינות רבות, נולדת בארגנטינה, ואז נסעת לגואטמלה, קולומביה, מיאמי. איך היה המסע הזה? ספרי לנו קצת על זה. ובכן, קודם כול, תודה על ההזדמנות להיות כאן, תודה ל"הידברות", על כך שאת מארחת אותי כאן. תודה רבה. תראי, אני חושבת שמהרגע שהנשמה יורדת אל הארץ אנחנו במסע, לא? כשאנחנו עוברים מכאן לשם. המסע שלי היה לעבור בין מדינות רבות, ממקום למקום, בשל עבודתו של בעלי כרב. וכשהתחלתי לעבור ממקום אחד לאחר, סבתא שלי תמיד אמרה לי שבמקום שבו אתיישב, אני צריכה לטעת בו גינה. לכן בכל מקום שבו התיישבתי, קולומביה, גואטמלה, נטעתי גינה. לכן במקום לזכור בקולומביה

את הבשר הארגנטינאי, בקולומביה התרגלתי לאכול ארפות. בגואטמלה התרגלתי לאכול טורטיות. ובמיאמי, ובכן, לא כל כך התרגלתי לפיצה, אבל אני מתרגלת לכל דבר. זה החלק של החוסן במסע. את מסתגלת. -כן. אני מחפשת את הטוב ביותר בכל מקום. טוב, אבל ספרי לנו קצת, איך הגעת לכל המסעות האלה שהם שונים כל כך? איך זה היה? מתי עזבת את ארגנטינה? עזבתי את ארגנטינה בשנת 93', אבל לפני זה, כשהתחתנתי ב-85', סליחה, ב-86', נסעתי לאנטרה ריוס, למושבות היהודיות העתיקות ביותר, שנמצאות במרחק של כארבע שעות נסיעה מבואנוס איירס. ולאחר מכן נסעתי לקולומביה לעשר שנים, ואחר כך נסעתי למיאמי, ואז לגואטמלה לשלוש שנים, וחזרתי, וכבר עשרים שנה

שאני חיה במיאמי. לכן זה המסע שלי, ערכתי אותו כי בעלי, כפי שאמרתי לך, הוא רב, ואני חושבת כי אלוהים יודע שאני אוהבת לנסוע, להכיר תרבויות. לכן אלוהים בוודאי אמר: "טוב, אתן לה מה שהיא אוהבת". וכך נסעתי והסתגלתי. איך היהודים בקולומביה? תראי, בכל מקום היהודים מאמצים בצורה רבה מהתרבות של המקום, נכון? והיהודים הקאלים, כי שם אני חייתי בקאלי, אימצו את השמחה של תושבי קאלי. הילדים שלי, הקטנים ביותר, שניהם מקאלי, ויש להם את השמחה הזו. אבל יש לזה הקשר מסוים מאוד, כי גרתי שם בכל תקופת הגרילה. ופגשתי שם קהילה יהודית שחיה בפחד רב, היו חטיפות רבות. אני חוויתי חמש חטיפות. הייתי עדה לכך שהם הרגו אנשים. חייתי

בקרבת הקרטל של קאלי, של רודריגס אורחואלה. לכן בואי נגיד, שחוויתי מגוון התנסויות, ראיתי גופות של מתים. באמת. אבל ידעתי שאלוהים הטיל עליי שליחות, לכן כל זה היה די זר לי. אם כן, הקהילה היהודית של קאלי חיה בפחדים האלה, לא? לפחות באותו הזמן. אז לפעמים... כן, אבל חוץ מהפחד, האם זה שונה להיות יהודי בקולומביה, בגואטמלה, בארגנטינה, במיאמי? -כן. איך זה? בגלל מה שאמרתי לך הרגע, שהיהודי מאמץ את התרבות גם של המקום. לכן, המאפיינים שלהם משתנים. למשל, הגעתי מארגנטינה, ממקום שיש בו "סטראוטיפ" מסוים של אישיות, של קהילה, של תרבות. והגעתי לקולומביה, שבה זה לא כך, שבה לא מדברים על הכול באופן גלוי כמונו. בכל דבר

הם מגלים איפוק רב יותר, חייבים לומר את הדברים כראוי. בצורה מנומסת יותר. כן, מנומסת יותר. כמו שאמרתי לך אתמול, אני דוגלת מאוד במתן חופש פעולה, בחינוך, לתת לילדים שלי לעשות דברים. כשהם הגיעו, הבת שלי חלצה את הנעליים בבית הכנסת. ואמרו לי: "איך את נותנת לה לחלוץ נעליים בבית הכנסת?" אבל, באמת, היא ילדה. ובכן, בדברים הקטנים האלה התרגלתי לאט לאט ובסופו של יום, כל אחד רוצה לחיות בשלום. אז גם אני למדתי על התרבות של קאלי. והיום אני אסירת תודה מאוד על מה שרכשתי גם מהקהילה היהודית בקאלי. איזה יופי. מאוד. איזה יופי. טוב, את האישה היחידה ששומרת מצוות במשפחה שלך. איך זה? תספרי לנו. ובכן, זה לא היה קל. אני

חושבת כשהצגת לי את השאלה הרגשתי קצת צביטה בלב. זה לא היה קל, כי חוץ מזה עשיתי תשובה לפני 40 שנה, כאשר בקהילה היהודית בארגנטינה זה לא היה נפוץ במיוחד. אני באתי ממשפחה ליברלית מאוד, מנותקת מאוד מהיהדות. לכן לא היה לי... אימי לא ידעה איך להתייחס אליי, המשפחה שלי לא ידעה איך להתייחס אליי. האחים שלי, כשסיפרתי להם שאני לא מתכוונת לתת להם נשיקה וכו', זה לא היה קל עבורם. והרגשתי קצת מבודדת, הרגשתי קצת לבד. עד שתודה לאל, יש לי בעל מעולה, שמחפש תמיד יחסים טובים. והרבי תמיד אמר, הרבי מליובאוויטש אמר, שאין... שכשמדובר במשפחה לא צריך לקרב אותם, לקרב אותם ליהדות, אבל צריך, יותר מכול, לחיות איתם בשלום.

והבנתי את עמדתו, התחלתי לאחד את הדרכים איתם. אבל זה לא היה קל, כי לפעמים הם אפילו התביישו שהייתי דתייה. כי בבית שלי כולם תרבותיים מאוד, בעלי מקצועות חופשיים. אבל החיים גורמים לכך, שדרך אהבה והבנה וסבלנות, הכול מתחבר, נכון? כי המשפחה היא הדבר החשוב ביותר. זה מה שלימדו אותי. במובן מסוים, האהבה הזאת והסבלנות הזאת היו הדרך שבה השפעת עליהם. נכון, אהבה וסבלנות. זו מילה נהדרת, נכון? שתי מילים נהדרות. לגמרי. ותספרי לנו איך זה להיות אימא ולגדל ילדים במסע הנדודים של דבורה בנשימול. תראי, פעמים רבות הילדים שלי אמרו לי: "אבל אין לנו בית ולא קנינו בית". ותמיד אמרתי להם: "אתם יודעים מה? בחיים יש דברים

חשובים יותר שצריך לקיים". ואחד מהם הוא ערכים, אהבה ומשפחה, כפי שאמרתי לך קודם. וזה המטען שנסחב איתנו לכל מקום. -איזה יופי. לכן מתוך כל התנועות, נולד דבר יציב, שהוא ההכלה של המשפחה. וזה מה שלימדתי את הילדים שלי. זה הדבר היחיד שאנחנו לוקחים איתנו בחיים. זה כמו לשאת בית בתוכנו. בדיוק. למרות השינויים. השינויים, תמיד יש שינויים בחיים. אבל יש דברים שלא יכולים להשתנות. שחייבים להיות מוצקים בהווייתך וברוחך. וזה מה שאני... ואני חושבת שהילדים שלי הם כאלה עכשיו. עכשיו אני רוצה שנדבר על אחד הדברים העצובים ביותר והמצערים ביותר שיכולים לקרות לבן אדם בקיום. וזה מות בנך, שולם. איך זה קרה? תספרי לנו על זה.

ובכן, אף פעם לא מצפים לזה. אבל כשזה קרה לשולם, תראי, אני עונה לך ופתאום הראש שלי ריק. כשזה קרה, הדבר הראשון שעלה לי לראש היה, כרבנית, פעמים רבות יצא לי לנחם אבלים בשבעות. ותמיד סיפרתי את הסיפור של הבעל שם טוב, על אישה שילדיה מתו, והיא לא ידעה איך לספר לבעלה. וכשהבעל הגיע, היא אמרה לו: "אם מישהו ילווה לך שני יהלומים, מה תעשה?" והאיש אומר: "אחזיר אותם". ואז היא ענתה לו: "ה' השאיל לנו שני יהלומים ולקח אותם". וזה חלק מהסיפור שסיפרתי, ופתאום הייתי צריך לספר את זה לעצמי. איך זה לספר את הסיפור הזה? ובכן, זה סיפור שלא רציתי לשמוע. לא רציתי לשמוע את הסיפור הזה, אבל ידעתי שלאלוהים יש תוכנית. אני יודעת

שלאדם יכולים לקרות דברים, אבל לא זה. וזה היה בדיוק בפרשת "אחרי מות", שבה אהרון שתק כשילדיו מתו. זה לא שהוא שתק, אלא שהוא לא שאל. וזה באמת עזר לי להבין שלא יכולתי לשאול את אלוהים למה זה קרה. וכמו שחברה אמרה לי, יש חלונות שבהם אף אחד לא עונה לך. וידעתי שאלוהים לא יגיד לי מה הסיבה, אבל ידעתי שיש לי מטרה כלשהי. ולאט לאט מצאתי את המטרה שלי אחרי מה שקרה לי והצלחתי לצמוח מאובדן גדול כל כך. כי אימא, ואני אומרת את זה בסרט שלי. עוד נדבר על הסרט שלך. -עוד נדבר על זה. אבל אני אומרת שם, כשאת מאבדת ילד, יש לך שתי אפשרויות. או שאת משליכה את עצמך איתו לקבר או שאת חיה למען מי שנשארו לך. ואני החלטתי לחיות למען

אלה שנשארו לי. אחרת, איזה מסר אני מעבירה להם? ולאור מה שקורה כאן בישראל, שאימהות רבות מאבדות את ילדיהן, אני אף אחד. ממש אף אחד. זה קורה לי כמו לכולן. מה קרה לשולם? איך הוא נפטר? מה קרה? הוא מעולם לא רכב על אופניים. ומנחם, הבן השלישי שלי, הוא תמיד רכב על אופניים. ובאותו לילה הוא דיבר איתי, שולם במטבח. ומנחם אומר לי: "אימא, לפני הסגר בגלל הקורונה, אני הולך לרכוב על האופניים שלי". ושולם אמר: "חכה לי, אני בא איתך". אלו היו המילים האחרונות שהוא אמר. ואחרי 20 דקות הודיעו לנו שקרתה תאונה. והוא שכב שלושה ימים בבית החולים. וזה היה... כל מה שקרה נראה כמו נס. והאהבה שקיבלנו הייתה מדהימה. והתברר שילד קטן

בן שבע נגע לליבם של רבבות. ושם שולם יהיה. כי הקהילה הייתה איתכם, בסולידריות רבה. ואלפי אנשים הצטרפו. אלפי אנשים. הקימו קבוצות תהילים בכל העולם, לא רק בארצות הברית. גם בספרד, דרום אפריקה, ישראל, דרום אמריקה. כמות האנשים. זה מדהים. ומה שמשך תשומת לב יותר מהכול היה יום הלוויה שלו. ביום שהיינו בבית הקברות, המנהל אמר לי: "מעולם לא ראיתי דבר כזה. מעולם לא ראיתי דבר כזה". והוא היה ילד פשוט מאוד. היה ילד... איך הוא היה? הוא היה נחמד מאוד, כמו כל ילידי קאלי. היה לו אופי משלו. אבל הוא גרם לכל אדם להרגיש שהוא הטוב ביותר בעולם. וזה כישרון, נכון? כשאתה עם מישהו, להגיד: "הוא החבר הכי טוב שלי". כולם אהבו את

שולם הוא היה החבר הכי טוב של כולם. הייתה לו היכולת הזאת לאהוב אנשים, ולתת מעצמו לגמרי, לא לשפוט אף פעם. הוא היה ילד שכאשר דיברו בלשון הרע, הוא היה עוזב. יש סיפורים, כי יש לי הרבה סיפורים מחברים, כשהם התחילו, את יודעת, את יודעת, מתבגרים, והוא היה קם ואומר: "אם אתם לא מפסיקים לדבר, אני עוזב". ופעם הם ניסו את זה, והם המשיכו לדבר והוא קם ויצא. אז הוא היה בן אדם שבאמת הייתה לו היכולת הזאת לאהוב. ומה שקרה הראה לנו שלמרות שלפעמים יש לך ילדים שאת מעריכה, נכון? כמו שאמרתי, אכן, יש לי בן טוב. לכולנו יש ילדים טובים. ארבעת הילדים שלי יפים. אבל מותו גרם לנו לראות שהוא השפיע על אנשים רבים. ספרי לנו קצת על

הסיפור הזה מתוך פיסת הנייר שמצאת ששולם השאיר שנתן לך השראה לפעול ולבצע דברים רבים אחר כך. איך זה היה? הוא היה ילד מכבד מאוד. כל הילדים שלי כולם מצטיינים בכיבוד אב ואם גדול מאוד. אני חושבת שבעלי ראוי לשבח על כך. והיה לו נייר תלוי מהתקרה שלו שחשבתי שזאת פיסת נייר שהייתה אמורה להזכיר לו את המטלות שלו. כי לפעמים הוא שכח. כן. ואני לא נוהגת לחטט בחפצים של הילדים שלי, אבל הנייר הזה, כשהוא נפטר, הורדתי אותו. והוא כתב על הכבוד שהיה לו כלפי הוריו ושהוא יכבד תמיד את אבותיו ושתמיד הוא יחייך כחלק מהחינוך שלו וכלפי הוריו. זה מדהים. ואז הבנתי מאין נבעו הערכים שלו, נכון? מה שהיה העיקר עבורו, היהדות שלו. זו

הייתה פילוסופיית החיים שלו. כיבוד ההורים, אהבה לערכים שלו, אהבה כלפי עמו. מעל לכול. וזה מה שנתן לך השראה לצלם סרט קולנוע. כן, סרט תיעודי. מה הקשר בין פיסת הנייר והסרט? איך זה? הסרט משקף את הערכים שלו והכבוד שלו. המניע לסרט היה באמת כי הוא רצה להיות שחקן הכדורגל הראשון שחובש כיפה ולהראות לעולם שהוא יכול להיות יהודי גאה למרות שהוא עוסק בספורט. וכשהוא נפטר הבטחתי לו לשמר את המורשת שלו, כמורשת שלו, להגשים את חלומותיו. שאארגן משחק כדורגל עם שחקנים חובשי כיפה, ויש סיפור עם דיוויד בקהאם, שחקן הכדורגל והבן שלי. לא אציג את כל הסיפור עכשיו, אבל דיוויד בקהאם גילה על הגאווה שהייתה לשולם. את כתבת לדיוויד

בקהאם. כתבתי... התפרסם מאמר בעיתון "מיאמי הראלד", מתוך סיפור עליו, כי דיוויד בקהאם, סבו היה יהודי והוא ביקר בבית הקברות כשהוא חובש כיפה. וכששולם אמר: "איזו קבוצת כדורגל תקבל אותי כשאני חובש כיפה?" ואני אמרתי לו: "טוב, תראה, אולי דיוויד בקהאם יכול להכניס אותך לאינטר מיאמי". וזה כל מה שדיברנו, ושולם היה מאושר. כאשר הסיפור של שולם, כי כל הקהילה במיאמי, לא רק היהודים שמעו על שולם. התקשרו לראיין אותנו על הבן שלי. דיברנו על הסיפור הזה. ואני אמרתי, טוב, איך באמת אעשה כדי שדיוויד בקהאם ידע על הסיפור? כן. והוא גילה. והוא שלח לנו מכתב, הוא שלח לנו חולצה של אינטר מיאמי שבה היה כתוב: "בנג'י, מספר 3, על

כך שהוא כיבד את הכיפה, על כך שהוא כיבד את היהדות שלו". איזה סיפור. על מה הסרט? ובכן, המטרה של הסרט בהתחלה הייתה להגשים את חלומותיו של שולם. אבל הבנתי ששולם בעצם, מה שרצה היה עולם של ערכים, של עקרונות. כי הוא לא סבל כשאין עקרונות, כשאין ערכים. הוא היה קפדן מאוד, במובן הטוב, לא? כאילו יש דברים שלא ניתן לשנות. יש דברים שחייבים להיות ישרים. ואז הסרט בסופו של דבר הפך למסר של ערכים, של חוסן ולהיות גאה להיות יהודי. מה שחסר לנו כל כך כיום. כי צעירים רבים, אפילו, זה לא מקרי שהסרט יוצא לאקרנים עכשיו כאשר צעירים רבים בארצות הברית חוששים מאוד להראות שהם יהודים. הם מפחדים. היום בבוסטון הבנות מחליפות את

השם שלהן כי הן מפחדות מכל מה שקורה. והרעיון הוא שכן, דברים תמיד עלולים לקרות, אבל אנחנו חייבים ללכת בראש מורם ולהראות מי אנחנו. להיות גאים להיות יהודים. זה המסר. איך היה התהליך להפקת הסרט? היה לך ניסיון בזה? האם אי פעם דמיינת את זה? איך הפקת את סרט? בתור רבנית שמשרתת את הקהילה. איך מצאת את המשאבים, את האנשים לסרט? איך כתבת את התסריט? איך זה לצלם סרט? תראי, יש לי תכונה ששולם גם ניחן בה ואני חושבת שזה נכון לגבי כל הילדים שלי, והיא לא לוותר לעולם. לא לעצור לעולם. שום דבר לא עוצר אותי. ורציתי לצלם את הסרט הזה בלי כסף, אבל זה לא היה הגיוני כל כך ולכן אמרתי: "בסדר, אבל אני צריכה כסף". עשיתי את כמו

כשאומרים לך: "יש לך 20 אורחים לשבת ויש לך רק עוף אחד". מה תעשי? תיקחי את העוף, תפרקי אותו, תוסיפי תפוחי אדמה ועוד מצרכים... תהיי יצירתית. בדיוק. תגלי תושייה. תגלי תושייה. וכך היה גם עם הסרט. התחלתי לחפש כשלרשותי משאבים מעטים, נסעתי לקולומביה כי שם זול יותר ויש לי הרבה... אני אוהבת מאוד להיות עם קולומביאנים. תודה. והתהליך היה ארוך מאוד כי לפעמים לא היה כסף והיה לי קשה, אבל תמיד ה' שולח מלאכים. והתהליך היה ארוך מאוד. כי אי אפשר היה לצלם על פי התסריט. כי צילמנו כבר הרבה בלי תסריט. מישהו בא לצלם את החברים של שולם, ולא היה תסריט. ושני קולומביאנים הצילו את התסריט שלי. הם לא היו יהודים, אבל הם הצילו

לי את התסריט. והם הבינו הכול? היית צריכה להסביר להם? הייתי צריכה להסביר להם, אבל הם היו אלה שאמרו לי ברגע מסוים: "את חייבת להוסיף לזה עוד כוח להיות גאה להיות יהודייה". בא אליי לא יהודי ואמר לי את זה. וזה המסר שלך. זה המסר שלי. לאן את רוצה להגיע עם המסר הזה? אל ליבו של כל אדם. ללב של... כי הקרן שלי, ששמה: "שולם לב אמיץ", מטרתה להעצים את הצעירים הללו. באמצעות העצמה, הזהות והמוטיבציה. כי הצעירים האלה, דור המילניום הזה, דור ה"זד", שהוא אכן דור לא קל, שימשיכו להיות גאים במי שהם. שהערכים מסביב לא ישתלטו עליהם, אלא שהם יעצימו את כולם בסביבה, בסביבה שבה הם נמצאים. שאנחנו נהיה האור לאחרים, לא שהאחרים

ישפיעו עלינו. וזו הייתה במידה מסוימת המוטיבציה שלי להפיק את הסרט הזה. וגם בגלל זה אני חושבת שזה לא צירוף מקרים והשגחה פרטית, שיוצאת עכשיו. האם את חושבת שמצב הצעירים בתפוצות היא כמו בישראל? האם המסר שם זהה? אני חושבת שכן, כי זה קשור ללב. ואני מאמינה שהלב של כולנו זהה. אני חושבת שכיוון שכיום אנחנו חיים בעולם גלובלי כל כך, האידיאולוגיות הופכות לגלובליות יותר. זה כבר לא כל כך שונה... למרות שהמצבים שונים מבחינה פוליטית, אבל מכיוון שהכול מאוחד כל כך בשל הרשתות החברתיות, היום אני לא חושבת שיש הבדל בין מה שצעיר מישראל צריך לבין מה שקולומביאני צריך לבין מה שאמריקאי צריך. איך נראים חיי הקהילה שלך

במיאמי? איך הקהילה שלך? מהממת. קולומביאנים. קולומביאנים. שגרים במיאמי. יש לי קהילה מדהימה. הם תמכו בנו בזה, בצורה מרשימה מאוד. מעבר לקהילה שלנו, ברוך ה', אני חייבת לומר שבעלי ואני יש לנו את המרחב שלנו במיאמי. יש לנו אנשים יקרים. יותר עם אנשים שהגיעו מאמריקה הלטינית מאשר עם אמריקאים, אבל גם עם האמריקאים. בעלי הוא רב מצוין. הוא הרב האהוב עליי. הוא איש מסור מאוד, צנוע מאוד, נדיב מאוד. וגם הילדים שלי הם כמוהו. לכן אנחנו חיים באושר במיאמי אבל הייתי רוצה לחיות בישראל, אם כי ברגע הזה אני חושבת שהתפוצות זקוקות לישראל וגם ישראל זקוקה לתפוצות. ברור, ברור. ואם תוכלי לשלוח מסר כאן, כאישה הראשונה היהודייה

האורתודוקסית מאמריקה הלטינית שמפיקה סרט קולנוע כדי לקדם את הזהות היהודית. מסר למשפחה שלך. מה היית אומרת לבעלך, לילדים שלך? להם רק הייתי אומרת תודה. תודה על הסבלנות שגיליתם כלפיי. תודה על האהבה והתמיכה שנתתם לי. ואני יודעת שפעמים רבות אולי לא התחשק להם לבוא לצלם. כל אחד בחוויה הזו חווה את זה בדרכו. אבל אף פעם הם לא סירבו לי. אז הדבר היחיד שיש לי לומר לילדים שלי ולבעלי זה תודה. תודה. והאם יש מסר כלשהו שתרצי להעביר לקהל? למי שצופים בנו מכל קצוות העולם? כן, כשיש לכם משהו בלב ויש לכם רעיון שתרצו להגשים, זה לא מקרה, אלוהים שולח לכם את הרעיון הזה לביצוע. וצריך לחפש את כל האמצעים כדי להגשים אותו

ולהצליח לבצע אותו עד הסוף. כי אני מאמינה שאלוהים... לכל אחד יש מסלול. והמסלול שלי ושל כל אחד הוא שיש לנו משימה בחיים האלה וכשהוא שולח לנו את הרעיון הזה צריך להוציא אותו לפועל. צריך להתאמץ ולהוציא אותו לפועל. לגמרי. ובכן, תודה רבה, רבנית, שהיית כאן איתנו. זה היה תענוג אמיתי לפגוש אותך, להכיר את הסיפור שלך. אנחנו מקווים שנוכל לצפות בסרט בקרוב. מי ייתן שכל האנשים שצופים בנו יעזו לצפות בסרט כדי להפיץ את מסר האומץ הזה שהוא חשוב כל כך בזמן הזה, לכל עם ישראל. תודה. תודה רבה לך. תודה רבה שאירחת אותי בתוכנית שלך ונתת לי את ההזדמנות הזאת. תודה רבה לך. אני רוצה להודות לכולכם על שהייתם כאן. על שהצטרפתם

אלינו, על שיתוף הסיפורים מעוררי ההשראה הללו כאן ב"חובקות עולם". ולפני סיום, אני רוצה להזמין אתכם לערוך סיור ב"הידברות", כדי שתכירו את הארגון הנפלא הזה שמגיע ליותר משמונה מיליון איש בעולם. הארגון היהודי הגדול ביותר בעולם. תודה רבה שהייתם כאן איתנו ולהתראות בפרק הבא. אני חיה ביסקר ולעונג לי להיות כאן. -¡Shalom, director de Hidabroot! -Shalom, Yishai. - ¡Qué feliz de verlo, Rabino! - ¡Un gusto saludarte! Además de los otros proyectos de Hidabroot, usted está a cargo del proyecto "Mitjabrot". Podemos decir que este es el punto culminante del mundo judío en general. Esta mitzvá preserva el núcleo

familiar judío. Yishai, te propongo que vayas a las otras salas de esta división de Mitjabrot En el centro de llamadas vas a ver que hay decenas de Rabbaniot y representantes expertas que atienden a las mujeres que llaman Una de las mitzvot más especiales y básicas. en el mundo judío, en el hogar judío, es la mitzvá de Pureza Familiar. Disculpen que las molesto en medio del trabajo. Veo que están muy ocupadas Tal vez podrían explicarme ¿qué es lo que ocurre realmente en este centro? Porque veo que está activo las 24 horas del día. Exacto. Estamos abiertos las 24 horas del día. de tantas

consultas que nos llegan tanto de Israel como del resto del mundo. De hecho, cada chica que llama, cada mujer que llama, es todo un mundo. Nos llaman y preguntan: "Por favor, dígame, "en la noche del curso de Hafrashat Jalá "se habló de 'Pureza Familiar' "Me gustaría saber qué es la pureza familiar "¿Podría darme algo de información?" Aquí no hacemos diferencias. ni de nivel espiritual, ni de conocimiento, porque evidentemente la mujer que ha decidido tomar el teléfono y llamarnos -está en problemas Y nosotras estamos aquí para ayudarla. Luego, por supuesto, le explicamos el concepto de

Pureza Familiar de comienzo a fin y por qué necesita llevar a cabo este proceso Le explicamos todo el proceso hasta el momento en que se sumerge en la mikve. No dudes en llamarnos. Te daremos toda la información que necesitas de la manera más rápida y más fácil para que puedas cumplir esta mitzvá como se debe Así que ahora está todo perfectamente claro. Ahora te puedes conectar con "Mitjabrot" Si quieres tener un genuino hogar judío, si quieres un hogar basado en la Pureza Familiar pero no siempre sabes cómo se hace, ¡aquí estamos, esperándote en "Mitjabrot"!