דברי שיר - החיפוש אחר האמת

השנה 1942, ורשה, פולין. הנאצים פורצים בסערה אל תוך פולין. הם מחרימים את כל העסקים של היהודים שם. משפחה יהודית עם מפעל גדול, העסק מוחרם. אב המשפחה מרגיש שזה לא הולך להיגמר טוב, הוא אומר להם: צריכים לברוח מכאן. והוא לא מספיק. למוחרת הנאצים נכנסים, תופסים אותו, לוקחים אותו. שנייה לפני שהוא עוזב את הבית הוא לוחש משהו לרעייתו ונעלם. הייתה להם בת יחידה. למוחרת האימא לוקחת את החפצים, מעט כסף שנשאר והיא בורחת מן הבית. מגיעה לשכונה רחוקה קצת בוורשה, שם מתגוררת אחת המשרתות שהייתה עובדת אצלם בבית כשעוד הכול היה טוב. נוקשת אצלה בדלת, פותחת, קצת מפחדת ממנה, היא לא רוצה כל כך להכניס אותה. היא אומרת לה:

תקשיבי, אני רוצה לתת לך סכום של כסף גדול שיש לי, תחביאי אותי אצלך עם הילדה שלי. אני מפחדת. -אל תדאגי. אני מבטיחה לך שאם הנאצים יבואו לחפש אותנו פה, אני פשוט אקפוץ מהמרפסת שלך למרפסת של השכנים שנמצאים למטה. אני לא אפיל אותך, אני לא אכשיל אותך, אל תדאגי. טוב. מחוסר אונים, אולי מבושה, היא מכניסה אותן, מפנה להן חדר עם מיטה אחת בסך הכול וכעת הן מתגוררות אצל אותה גויה. לאותה גויה הייתה ילדה ממש בגיל הילדה היהודייה והן היו משחקות ביחד. בלילה הילדה מספרת לאימא שלה: את יודעת, אני כל הזמן מנצחת את אווה. תראי, חנה, זה לא טוב שאת מנצחת אותה כל הזמן. מה זאת אומרת? אבל אני יותר טובה ממנה. ילדה בת שבע, מה

היא מבינה כבר? תיתני לה קצת לנצח. -למה? אני אומרת לך, תשמעי, לפעמים מקפידים, לפעמים מקנאים. אנחנו רק מתחבאות פה, שלא... שלא ייווצר מצב שאולי ימאסו בנו. זה היה קשה לאותה ילדה לוותר, אבל היא מסרה את הנפש בגלל שאימא שלה ביקשה. ככה בלי שאווה הגויה תרגיש היא הייתה מוותרת, מוותרת במשחק אחד, מנצחת במשחק אחד. ככה עוברים הימים. וכשהילדה הייתה מנצחת, אווה הייתה מנצחת, היא הייתה רצה לאימא שלה ואומרת לה: אימא, ניצחתי את חנה, ניצחתי את חנה. והאימא הייתה שמחה ומאירה להן פנים באותו יום. בוקר אחד נשמע רעש ברחוב, משאיות, ג'יפים. הנאצים באים לחפש יהודים באותו רחוב. הגויה נכנסה ללחץ, "מה אני עושה?" אל תדאגי,

אני הבטחתי לך, ברגע שהם נכנסים כאן לבניין אני קופצת לקומה השנייה. היא לוקחת מזוודה ביד, אפשר לחשוב שיישאר משהו אחרי שהיא תקפוץ, אבל לפתע אווה נעמדת ליד החלון ולא נותנת להן להתקדם. אתן לא קופצות. אימא שלה מנסה להזיז אותה, "הנאצים יתפסו אותן, אנחנו נמות כולנו." הן לא קופצות, החברה שלי לא תמות, הן לא קופצות. אם את לא תעזבי אותי אני פשוט אצעק שהנאצים ייכנסו לכאן, לא אכפת לי, הן לא קופצות. אבל מה נעשה? אני אחביא אותן בגג בצריף שאני וחנה בנינו כמשחק, אני אחביא אותן שם. מהר הן עולות לגג, הן מושכות את הסולם ומתחבאות בצריף. הנאצים הופכים את כל הבניין, לא מוצאים שם שום יהודי. אחרי שהנאצים עוזבים אז היא

שרה לה, אווה לחנה, את אותו שיר שהיא הייתה שרה לה כשהן היו משחקות: "ניצחתי את חנה, ניצחתי את חנה". אז היא הבינה שהנאצים עזבו ואז הן ירדו וניצלו. את הסיפור הזה סיפרה סבתא לנכדותיה ללמד אותן, ללמד אותן שבחיים צריכים לוותר, צריכים גם להפסיד בשביל לנצח. אנחנו עוברים בעולם שהוא מלא ניסיונות, מלא מהמורות. כל אחד מאיתנו צריך לבקש מהקב"ה שיראה לו את השביל שלו, את הדרך האמיתית שהוא צריך לפסוע בה בזה העולם. וצריך לדעת שלא תמיד מנצחים, לפעמים גם צריך להפסיד. העיקר זה פשוט לעשות נחת רוח להשם יתברך, לעבוד על המידות ולרצות אותו יתברך. אני רוצה לשיר לכם שיר שלי שנקרא "דרך אמת", שכתבתי והלחנתי על המעברים שלנו

בחיפוש אחר האמת בזה העולם. "רבו מבוכותיי, שאלותיי, ספקותיי "נסתרה דרכי מהשם "מהו תפקידי? מהי שליחותי? "על מה ירדת לכאן, נשמתי? "שא אותי על כפיים, אבא שבשמיים "הורני דרך אמת "שא אותי על כפיים, אבא שבשמיים "הורני דרך אמת "לכל אדם נתיב ודרך לו בעולם "צריך הוא לבקש כל הזמן "הורני ריבוני, האר נא את דרכי "לזכות להשלים את ייעודי "שא אותי על כפיים, אבא שבשמיים "הורני דרך אמת "שא אותי על כפיים, אבא שבשמיים "הורני דרך אמת "אסור להיחלש רק להמשיך ולבקש "לא לאבד את התקווה "בכל יהודי שוכנת נשמה קדושה "אבקש הורני דרכך "שא אותי על כפיים, אבא שבשמיים "הורני דרך אמת "שא אותי על כפיים, אבא שבשמיים "הורני דרך אמת"