לשבוע מבפנים - על אכילה רגשית ונפש רעבה | משיבת נפש | עם הרבנית צילה אלחנתי והרבנית פרי כהן

זמן

אני מאמין מכל סופה תצמת יותר יפה או בין הדרך למסע מישהו קורה לי משהו נרגע אות מתנגנת בשירה בא לי הביתה יש לי ברירה שלום וברכה ברוכים הבאים לעוד תוכנית של משיבת נפש. התוכנית שלכם ושלנו ביחד. אנחנו כאן בשידור חי. מדברים על כל ענייני הנפש. נוגעים במקומות הכי עמוקים. לומדים איך להתבונן ולהתחבר לתוך עצמנו. היום יש לנו נושא שאני בטוחה שכל אחד ואחת ימצא את עצמו כי כל אחד בוודאי מצא את עצמו במצב הזה במיוחד לאור כל מה שאנחנו עוברים במדינתנו הקטנה והיפה ולאור כל מה שאנחנו עוברים כל אחד בפרטיות ובכלליות של כל עם ישראל ואני מדברת כמובן על התופעה שנקראת אכילה רגשית התופעה הזאתי שבעצם גורמת לנו לפתוח את

המקרר לחפש את הדבר דבר המתוק הבא, אבל לא מתוך רעב, אלא מתוך רעב רגשי, מתוך מקום שאנחנו רוצים להתמלא. אבל מה שבאמת רעב זה המקום הזה שאי אפשר למלא אותו באוכל. כולנו מכירים את זה שהרגשנו שפתאום חסר חסר לנו משהו ואנחנו מחפשים בארונות, מחפשים במקרר, א מסתכלים אולי על עוד איזה פרסומת של אוכל וחושבים שגם אנחנו צריכים כזה ולא באמת צבעים, לא באמת זה מה שחסר לנו. הרי בוא נדע באמת, אנחנו לא באמת אוכלים כדי לחיות לפעמים יותר התחושה היא שאנחנו חיים כדי לאכול. אז באמת מה המקום הזה שגורם לנו לאכילה רגשית? האם המושג הזה הוא באמת נכון או שזה משהו פסיכולוגי ולא אמיתי? איך אנחנו יכולים לעצור את זה? איך אנחנו

יכולים לראות סימנים לזה? האם זה יכול להוביל לדברים שהם גם אפילו יותר גרועים כמו הפרעות אכילה של ממש? אז אנחנו בעזרת השם היום נדון על כל הנושאים האלה. אתם כמובן מוזמנים לפנות אלינו עם השאלות שלכם בנושא הזה ובכל הנושאים הנוגעים לנפש, למספר שמופיע לכם על המסך בהודעת וואטסאפ ואנחנו כאן בעזרת השם נענה על השאלות ואנחנו עכשיו נקבל בברכה את הרבנית פרק כהן ערב טוב

ערב מבורך

מה שלומך

ברוך השם

אז הנה אתם רואים היא תענה לכם על כל השאלות כל מה שאתם שולחים אלינו אנחנו נפתח את הנושאים כאן נדון בהם ותקבלו תשובות ומי יודע זה יכול לחסוך לכם טיפול ארוך התלבטות קשה או אפילו להחליט שכן זה המקום שבאמת אנחנו צריכים לגשת לבעל מקצוע ולפתור את הדברים לא רק בינינו לבין עצמנו. אז מה את אומרת על הנושא שלנו היום? אכילה רגשית מוכר לך מהחיים הפרטיים מהקליניקה? מוכר לי לגמרי מהחיים הפרטיים שלי. כיוון שיש בכל ה המכלול הזה של אכילה אז יש את הקטע של אכילה מאופקת שזה הפחד מלהשמין. אז אנחנו אוכלים בצורה מאוד מדודה. יש את ה את האכילה הרגשית שהיא אכילה שאנחנו א אוכלים אותה כשאנחנו מרגישים רגשות שליליים ואנחנו

רוצים להעלים אותם. ויש את ה מה שאחר כך כבר אנחנו מדברים עליו כממש הפרעות אכילה. משהו שכבר ידרדר. עכשיו אם אני שמה לב על עצמי, אני בן אדם שממש משתדל לשמור על ה על מה שאני אוכלת ואני שמה לב שאני איוכול לשמור יום שלם ואז לא יודעת קיבלתי שיחת טלפון שנורא נורא התרגבתי ותפסתי את הדבר הראשון שאהבתי ו שראיתי לא שאהבתי כן ואכלתי אותו על למה

אז מחקרים מגלים משהו מאוד מעדיין מחקרים מגלים שכשאנחנו נמצאים בסטרס ואנחנו אוכלים המוח שלנו משחרר א איזשהו חומר שהוא ממשזה הוא לא כמו הוא ממש כמו האו שהתפקיד שלו הוא להרגיע את הגוף שלנו.

זאת אומרת, יש לזה ממש מקור מחקרי פיזי,

שזה לא עכשיו בא דווקא מאיזשהיא תאווה או מאיזשהו מקום. יש לו זה הסבר, את אומרת אפילו מד

זה לא בדיוק. זה לא תאווה בכלל. להפך זה תאווה. זה אולי אני אתן עוד. אמרנו שיש את האכילה ה את האכילה המאופקת את האכילה ואת ההפרעות אכילה אבל יש באמת גם את המקום של אכילה חיצונית אני רואה משהו שאני ממש אוהבת ממש בא לי על זה זה נראה לי נורא טעים ואז אני אוכלת אותו זאת אכילה חיצונית וזאת אכילה כביכול שאני אוכל לתת אותה בהקשר של תאווה אין אין פה שום תאווה בקטע של זה וכבר אנחנו יודעים עוד בעבר שמי מי אני חושבת מהמאה הקודמת כבר התחילו לדבר על הרעיון של של אוכל מנחם

שיש באוכל איזה זה משהו מנחה שיש בו נחמה נחמה מתוקה לרוב

נכון כן נח

או במקרה שלך נחמה מדוכה

כל כל אחד ומשהו אבל אבל זה לא בא ממקום של צורך פיזי שרדותי ביולוגי אלא ממקום של הרגש אף כך הבנת של הנפש

יואו טוב אז רגע שנייה אחת נעשה סדר האם זה האם זה של הנפש האם זה נובע מתאווה האם אפשר לקשור את שתיהם ביחד אז בוא נלך למה שקרה בפרשת חומש במדבר בפרק יא בני ישראל מתלוננים ויהי עם כמתעוננים רע באוזני השם ותבאר בם אש השם ותאכל בקצה המחנה הם מתלוננים והקדוש ברוך הוא מתחיל לנגוז במחנה והם נורא נורא נבהלים ואז הם יושבים ובוכים הם נבהלים והם יושבים ובוכים

ואז הם אומרים ככה מי אך אילינו בשר זכרנו את הדגה את הקישויים והותיחים ואת החציר והבצלים והשומים ואתה הם אומרים משהו שממש הדליק לנורה אדומה נפשנו יבשה הם משתבשים במושג של נפש.

כן.

אנחנו רוצים לנחם את עצמנו באוכל אבל אין לנו אוכל. מה יש לנו? הם מתלוננים. יש לנו את המן וזה. ואז אני

זאת זה המקור לאכילה רגשית מהשורש. יש לזה יש פה יש פה איזשהו סימוכין. כן. בעצם הם הם מדברים הם אומרים הנפש שלנו

כן מתי זה בא? ברגע שהם רואים שהקדוש ברוך הוא כבר נגס להם בקצה המחנה וקשה להם ולא טוב להם והם בלחץ ואז הם מתלוננים על מה? הם לא מתלוננים על רוחניות, הם לא מתלוננים על זה שהילדים שלהם לא בסדר, הם לא מתלוננים על זה שהם אין לנו אוכל, הנפש שלנו יבשה, אנחנו רוצים לנחם אותה במה? באוכל. ואז משה רבנו אומר ויאמר א משה אל השם למה הראות על עבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך? עד כדי כך הוא בא ומתלונן ואומר, ריבונו של מה אתה רוצה ממני? אתה נתת לי לסבול את כל העם הזה ואתה לא נותן לי כלים איך איך להתמודד איתם? איזה כלים הוא מבקש? זה כל כך חשוב שאת מביאה את המקור הזה כדי שכולנו קודם כל נרגע ולא נרוץ לאכול אכילה רגשית ונדע שיש לתופעה הזאת מה שנקרא כמו שאמר צימוכין יש לזה מקור והוא אמיתי

כן

אני חושבת שכשמים את זה על השולחן תרתם משמע אז קודם כל אנחנו יודעים שכל אחד עכשיו שמזדהה עם הנושא הזה ומוצא את עצמו בתוך הנושא הזה אוי כן אני כבר אוכלת אכילה רגשית מאז שבילוקטובר ואז מתלווה לזה רגשות השמע שאני חייבת שנדבר על זה בפני עצמו אז קודם כל לדעת הנה בני ישראל במדבר זה כבר היה כן ואז כשמשה רבנו בעצם מדבר עם הקדוש ברוך הוא אומר לו אנוכי הריתי את כל העם הזה הוא בא אליו ממש בתלונה ואם ככה אתה עושה לי תהרוג אותי על מה

על זה שהם רוצים אוכל הם רוצים ללעוס אוכל מה הרעיון הזה של אוכל מנחם אז אמרנו בעצם כששאנחנו נמצאים במצוקה הגוף שלנו נכנס לסטרס, הוא רוצה משהו להרגיע אותו. באוכל, בפחמיממות המתוקות האלה, יש איזשהו הם מעלים את עצמם כביכול למוח. המוח משחרר אופיואים וזה מרגיע את הגוף. עכשיו, אבל פה נוצר משהו שהוא בעייתי. אם כשאנחנו לוקחים מהגוף שלנו אוכל, הוא נכנס לסטרס ואז הוא עוגר שומן בתאים. ולכן אנחנו לא יורדים במשקל. כשאנחנו עושים דיאטות דרסטיות אז בתחילה אנחנו יורדים כאילו כגוף א אבל אחר כך הגוף מתחיל להיכנס לסטרס והוא עוגר שומנים. אותו דבר כאן קורה. אנחנו בזמן של סטרס. אנחנו אוכלים

ואז בזמן הזה שאנחנו אוכלים הגוף שהוא בסטרס לא אומר אני בסטרס כי אמא שלי צעקה עליי. א אני בסטרס כי לא יודעת מה הבן שלי התנהג לא יפה. הגוף אומר אני בסטרס. והוא עוגר מהר את מנות הפחמימה, את הסוכרים, את הפחמימות שיש לו, והוא עוגר אותם בבטן.

למה זה קורה? זה ממקום

מישרדותי. כן. ואז פה מתחילה הבעיה הנוספת של השמנת יתר,

כי בעצם הגוף לא משתמש באנרגיה הזאת אלא הוא

הוא בסטרס. הוא בסטרס. הוא לא אומר, "טוב, אני בסטרס בגלל זה או בסטרס בגלל זה. אני בסטרס כי גורים ממני אוכל, אלא אני בסטרס, אז קודם כל אני יוגר."

כן?

ובגלל שאני אוגר אז פה נוצרת בעיה נוספת.

כן. אבל בוא נגיד שלהשמין מאכילה רגשית זה עוד דבר. עצם זה שאכילה שכמו שראינו גם מהמקורות זה דבר כל כך משמעותי וכל כך יסודי בחיים שלנו כבני אדם ואגב גם כיהודים. אנחנו כיהודים זה תמיד ניסו להרוג אותנו לא הצליחו בוא נעשה ארוחה חגיגית. זה בעצם הנקודה. אז באמת יש כאן משהו שהוא מאוד מאוד בסיסי ויסודי בחיים שלנו, שזה האוכל. איך שלא נסתכל על זה, זאת עובדה ויש לזה מקור ויש לזה סימוכין. אבל הנקודה כאן שזה לא רק העניין של להשמין, זה העניין שהאוכל הופך לאוגן. האוכל הופך למקום של אפילו של בריחה. ווזה נשמע לי ממכר. בוודאי שזה ממכר כי אם אנחנו מדברים על אופיום כן על הסם הזה שהוא שם ממקר חד משמעי וברגע שאני

אכלתי משהו וזה ניחם אותי וקרע לי במוח את אותם תסמינים שיש כשלוקחים משהו שהוא מרגיע כן אז לא סתם אומרים א לא לקחת את התרופה הזאת יותר מכך וכך כי היא ממכרת לא להיכנס לזה וזה כי זה ממקר

אנחנו נרצה את את אותה תחושה טובה ש

שוב אנחנו שוב נרצה את זה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם ואז אנחנו נכנסים בעצם לאיזושהיא בעיה. עכשיו, אבל חשוב רגע אחד שאנחנו רק נדייק שוב פעם. יש את את אהבת האכילה, כן?

ויש את הרצון בנחמה.

זה שני דברים שונים שאת מחלקת בינ

לגמרי. כן. כי אני מחלקת אבל אני מחברת. כיוון שגם תאוות אכיל, התאוות אכילה אפשר לקשור אותה יותר לאכילה חיצונית. ראיתי משהו, אני אוהבת אוכל. לא סתם כל סרטוני האוכל יש להם את הביקוש הגדול ביותר ותוכניות האוכל אנשים יושבים וצופים כי יש שם משהו באמת מנחם האוכל הוא בבסיס שלו כשאנחנו בעצם איך שתינוק נולד הוא רוצה לינוק כי זה יצר ההישרדות שלו אנחנו מבינים שאנחנו צריכים אוכל כדי לחיותכן

כן אם מחלקים לנו את את המטרות של האוכל האוכל הוא בעצם מקור לאנרגיה הוא מקור ליכולת של הגוף לצמוח להתפתח אבל יש בו משהו מאוד מעניין. יש בו את הרעיון של רווחה רגשית שזה מה שאנחנו מדברים הוא מספק לנו גם נחמה ויש גם את הרעיון של קיום תרבותי וחברתי ככה שזה כבר המקום שהאוכל הוא הרבה הרבה מעבר למשהו קיומי שעל זה אנחנו מדברים כי אם הרי היינו אוכלים א רק בשביל הקיום שלנו אז אוכל היה ממש הרבה הרבה יותר מצומצם הקדוש ברוך הוא גם נתן לנו מבחר ונתן לנו את האפשרות לברך על כל כך הרבה דברים שזה עוד נדבח שאפשר להרחיב עליו אבל הנקודה היא שזה זה הופך להיות משהו הרבה הרבה מעבר להישרדותי. זה לא עכשיו משהו שאנחנו

אוכלים את הכמות המסוימת וזהו. אנחנו שורדים עם זה והכל טוב. אנחנו אוכלים מכל כך הרבה סיבות. יש מאכלים לעדות, יש מאכלים לאירועים, יש מאכלים שאנחנו שהם תרבותיים גם שאנחנו א לומדים ולוקחים אותם מארצות אחרות, כי העולם מתפתח והפך להיות מה שנקרא כפר גלובלי אחד קטן. ואם דיברת קודם גם על העניין של הסרטוני אוכל, זה עוד דבר שאנחנו כל הזמן מוצפים. אם לא דרך מסכים, אז דרך שלטי חוצות ודרך אפילו בסופר. את הולכת לסופר, את עושה קניות, את מכוונת מטרה לרשימת קניות שלך בהנחה שעשית אותה בבית ובדרך יש לך עוד מיליון מיליון פיתויים כדי להזיז אותך מהמטרה הזאתי. ואם הלכת לסופר רעבה, הלך עליך.

בדיוק, נכון? אז יש כאן כל כך הרבה אלמנטים שהם מעבר לנקודה הבסיסית והיסודית הזאת של אוכל הוא לא רק אוכל. כי ברגע שהאוכל הפך מעבר למקור לאנרגיה ומקור לצמיכה גופנית, זה גם ברגע שאנחנו מסתכלים על זה במובן הרחב יותר, אוכל זה דרך לקרב בין אנשים. אוכל זה דרך בלהעביר מסורת. אנחנו מצווים גם לחגוג את החגים שלנו עם בשר ויין. זאת אומרת שיש לו משמעות. אוכל הוא משמח, אוכל הוא מנחם. אז כשאנחנו נכנסים לקטע של אכילה רגשית, אנחנו באים ואומרים אוכל זה דבר מנחם מצוין. עם ישראל מתלוננים על האוכל כי הם מחפשים דרך בעצם להתנחם. ועם כל זה כן אנחנו צריכים לזכור דבר מאוד מאוד חשוב שאם אנחנו לא אם אנחנו נאכל יותר מדי אז

מעבר להשמנה זה גם הזיק לנו לבריאות ופה לכן אנחנו אם אם זה לא היה מזיק לנו אז מה אכפת לי שאני אוכלת ומתנחמת מה זה משנה את יודעת יש המון המון המון א א מקומות שאת יכולה למצוא את הרעיון של אוכל מנחם נעשו על זה מחקרים האם באמת האוכל הזה הוא מנחם האם מרק עוף הוא באמת מנחם האם אה אה תלוי תלוי ביזה עדה ואיזה אוכל שלה כן מה האוכל המנחם שלה כן כל אחד וזה מרסל פרוסט הוא סופר מחזאי סופר מדבר על עוגיות מדלן הייתי חייב משהו מביא בספר במחזה שלו הייתי חייב משהו להתנחם אז חיפשתי עוגיות מדלן וזה הפך להיות שם לעוגיות מנחמות שכן השם יודע מה מנחם בהם אבל כן א אנחנו אנחנו מחפשים את המתוק את המשהו קטן להתנחם את

הקוביית שוקולד את המשהו שיהיה לך בערב להתנחם בו. למה? אז אם אנחנו חושבים על זה שאנחנו זה שאנחנו מחפשים אוכל זה כי אנחנו תאוטנים. בוא נראה מה מה כותב לנו הקדוש ברוך הוא יהיה עם שמוע תשמעו תלכו בזה. ונתתי לכם הוא נותן לנו את את הגשם הוא נותן לנו את ה את ה הסבתא דגניך ואת ראשירושך ויצהריך. זאת אומרת הוא מדבר פה על דברים שמביאים לנו את את האר, את השמן, את את הדגן, את את הקמח, את ה שפ

זאת אומרת יש פה מושגים של אוכל, אנחנו צריכים את האוכל

וה לא סתם תאוות אוכל היא מבין התאוות הכבדות כי אתה צריך אתה צריך לאכול, הקדוש ברוך הוא מבקש ממך לאכול, אבל תדע למנן את זה, כי אם אתה תעשה את זה בצורה לא נכונה, אתה בעצם מזיק לעצמך. אז איפה עובר הגבול? איך בני אדם עכשיו יכול לזהות ששוב מאז השביעי לאוקטובר אני שמעת שכאילו כולנו כולנו בתוך הדבר הזה של אכילה רגשית גם בזמנים שלא מזמן הייתה מלחמה והיינו יותר בבית ואת יודעת מה גם עכשיו את הולכת לסופר את רואה את כאילו את כל עם ישראל כולם בחופש גדול ומה עושים בחופש גדול חייבים כל הזמן כי הילדים גם כל הזמן פותחים את המקרר וגם אנחנו זה מין סוג של אווירה כזאתי גורפת פ ושוב אני אומרת גם מאז השביעילוקטובר

אנחנו אנחנו מחפשים מה מה ירגיע אותנו מה מה ינחם אותנו והרבה פעמים אנחנו מוצאים את התשובה באוכל אז אוקיי עמדנו על זה שזה דבר כל כך בסיסי ויסודי ויש לזה מאיפה להיות אבל איפה הנקודה שאנחנו יכולים לזהות ולהגיד אוקיי אני כאן באכילה רגשית כשיש כמה כמה דברים שאנחנו יכולים ממש לעמוד עליהם. אחד כשאני רואה שאני אוכלת אני ממש רואה שאני אוכלת יותר מדי. האדם הממוצע צריך שיהיה לו שלוש ארוחות מרכזיות. כן? עכשיו אני אשמח כמו איזה תזונאית. אכן זה חייב שלוש ארוחות א כל הדיטנים ואני אלופה בזה. אז צריך שיהיה שלוש ארוחות מרכזיות ועוד שתיים או שלוש ארוחות קטנות.

אוקיי?

בסדר. מה זה נקרא? מה מה אנחנו מכניסים בארוחה?

עולה לי לראש עכשיו מיליון שיטות שסותרות את מה שאת אומרת, אבל בוא נגיד שכל אחד מוצא את ה את הנתיב אכילה שנכון לו ומתאים לו. אוקיי? איפה

אבל אם אני מסתכלת כאילו על על תפריט שהוא תפריט שהוא הגיוני אז פחות או יותר זה זה מה שהגרסאות הגורפות שלו. בוא נגיד שאנחנו לא מדברות על תפריט בדיוק אני בכוונה לא רוצה בק אני לא רוצה להיכנס לזה בכוונה כי זה לא באמת תוכנית בקו זה לא התזונתי אלא הקטע הרגשי כשאני רואה את עצמי עכשיו שאני מחפשת את המתוק הבא וכשאני רואה שכל דבר מתוק או כל לא יודעת מה פרסומת של אוכל בשלטי חולצות א עכשיו אני מתחילה לחשוב איפה להשיג את זה איפה הנקודה שאני יכולה לזהות אני באחילה

אז כמו בכל דבר כמו בכל דבר גם אם זה קנייה רגשית, כאילו קניות רגשיות א וגם אם זה צריכת מדיה בצורה מופזת. כשאני שואלת את השאלה, זאת אומרת שאני מבינה שאני בבעיה. מה קורה כשאני לא שואלת את השאלה? אז בדיוק איך אני מראה את זה כשאני לא במודעות ואני לא שואלת את השאלה? אז אז כשאני שואלת את השאלה אז זאת אומרת שאני בבעיה אבל אני אני מודעת אז זה כבר חצי עבודה. אבל כשאני לא שואלת את השאלה ואני רואה שאני בעצם משמינה או אני באמת רואה שאני כבר צורכת את הדבר הבא מי יש אנשים שלא ישימו לב לזה בכלל אוקיי כבר צורכת הדבר הבא וצורכת את הדבר הבא והיא גם יכולה לשאול סליחה אבל מה הבעיה

בדיוק כי זה גם לא כמו איזשהיא התמקרות לשם מסוכן אף על פי שהרמבם אומר שאכילה של ריבוי אכילה זה שם המוות לגוף הרמב"ם אומר את זה אבל בוא נגיד שאנחנו לא חיים לפי הרמבם ואנחנו לא כאלה בריאותים ולא כאלה במודעות איזה דגל אני יכולה לזהות לא יודעת מה עכשיו על עצמי על חברה שלי שאני אני עכשיו מחפשת אוגן באכילה ואני באכילה רגשית

לא אני לא אני כן

אז ברגע שברגע שמי שי שואלת את השאלה אני חוזרת על זה שוב פעם זאת אומרת שהיא במודעות מי שלא שואלת את השאלה היא לא במודעות אז לא יעזור לה אז לא יעזור לה יעזור לה כל עוד היא לא שאלה את השאלה והיא אומרת לעצמה תשמעי בוא אני מרגישה שזה כבר עבר את הגבולות היא כרגע באטרף שלחפש ולחפש פס זה בדיוק זה ההגדרה היא מה שאת אמרת אני מסתכלת כבר על הדבר הבא אני שואלת את עצמי מתי המתוק הבא זאת אומרת ברגע שאני כל הזמן במחשבה על זה אז אני בבעיה

זה נהיה כבר איזה לוק אז יכול להיות שהחברה תאיר אותנו כי אי אפשר להימן מזה שאת תלחי לאירוע או תלכי לזה ויגידו לך

בך כלל המשקל יאיר אותךברה או הרופא א פתאום משהו לא טוב אני אני בעצם מה שקורה כשאנחנו אוכלים יותר מדי וצורכים אוכל שהוא לא בריא לנו אנחנו מאבדים אנרגיה אנחנו עייפים יותר אנחנו באמת צורכים את המתוק כי הגוף מפתח את התלות הזאת ואז מגיעה הערב אני חייבת את המשהו ו

אכילה רגשית זה התמקות

לא הייתי משתמש על זה בענק כזה כן אבל א אבל זה יכול להביא למצב לא הייתי משתמשת בזה פשוט צורך אינזופי שבעל על בעל סיפוקו עוד עוד ועוד ועוד ועוד

יש אנשים שנמצאים במצב של אינסופי ואת מסתכלת עליהם ואת אומרת איך יכול להיות איזה קיבולת יש להם סליחה על הביטוי יש להם קיבולת של קונטיינר כאילו זהזה זה לא מפסיק זה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד וזה לא נגמר. אוקיי

כן אז זה בעיה אבל א צריך להגיד שבאמת כשבן אדם אוכל רגשית זה כי הוא לא יודע הגוף שלו בעצם המוח שלו צורך משהו הוא בסטרס והמוח שלו מבקש משהו ואנחנו מפרשים את זה דרך אוכל כי זה מה שאנחנו מכירים כי מאז שהיינו ילדים קטנים אמא אמרה אוי קיבלת מכה לא נורא מוטק אני אביא לך סוכריה מהארון או בוא תראה מה אמא הכינה לך לאכול אל תבקש ארוחת ערב את האמא או ילד מתקשר לאמא בבית הספר אומר לה אמא ממש קשה לי וזה וזה אבל אתה יודע מה הכנתי לך לאכול אל תדאג תבוא הביתה ואני אשב לאכול ויהיה לך טעים אנחנו משתמשים בזה. זה משהו ש שפיתחנו עם השנים יותר ויותר ויותר את גם המקום שלנו בתור אמהות את הדרך שלנו לנחם את הילדים שלנו

על ידי הרוחה חמה. על ידי כשאמא רוצה להגיד כמה היא עשתה בשיל הילדים שלה אז היא תגיד תמיד הייתה ארוחה חמה תמיד השתדלתי שהיא אז כן

זה סוג של מודל האמא הטובה זה אמא שמבשלת כאילו לא בישל היום לא בישלתי אז א כאילו פספסתי משהו אבל אבל שוב אנחנו חוזרים למקום הזה שהאוכל תופס לנו בחיים כי זה באמת דבר עיקרי גם יש לנו הלכה שגדולה לגימה שמקרבת לכן אנחנו לא יושבים לאכול עם גויים לכן יש לנו בזה העניין הזה של של הבאמת להיות סביב השולחן זה כל כך יהודי כי באמת כשילד חוזר הביתה אם דיברת על הקטע של האמהות ויש את הריח הזה של האוכל את הריח הזה של הבית והוא יושב לאכול ולהשביע נפשו נפשו

בדיוק בדיוק המקום הזה עכשיו אז עכשיו יש משהו מאוד מאוד מאוד יפה את אומרת גדולה לגימה שמקרבת מצאתי משהו מאוד יפה א שכתוב ככה א וביום השמיני עצרת תהיה לכם רש"י מביא את מדרש תנחומה שמי שיש לו אחסניה אחסניי אורח אז יש כל יום הוא צריך לתת לו ביום הראשון הוא נותן לו פתומות שזה דבר מאוד מאוד שווה אחר כך הוא יורד הוא נותן לו דגים ביוםזה ביום השני ביום השלישי הוא מאכיל לו בשר בהמה אחר כך ברביעי הוא נותן לו קטניות בחמישי הוא נותן לו ירק אז

בחמישי הוא עדיין נשאר ולא הבין את עצמוכן

אז רמנדה למבורקי שואל זה דרך ארץ מלמדים אותנו הוא אומר שבעצם מדרש תנחומה אומר איך אנחנו מלמדים דרך ארץ את האדם. מי שיש לו אחסנה היא שילמד לעשות ככה וככה וככה וככה. אז רמד לבורקי אומר זה דרך ארץ. כל יום להפריט ולהפריט ולהפריט מן האורח שמגיעה זה לא יפה. מה בעצם צריך? אז הוא ישב את דברי הגמרא ואומר ככה גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים. אז מגיע אדם רחוק וא מגיע אליך לאכסניה והוא אורח שלך או או הביתה שלך אכסניה. אז זה הכוונה. כן

ואז ככה ביום הראשון שעוד אינכם מכירים אומר המדה לבבורקי אז אתה נותן לו משהו גדול ואחר כך אתם כבר מתחילים להכיר אז לא צריך כזה גדול קצת פחות ואחר כך קצת פחות וקצת פחות וקצת פחות וקצת פחות למה כי כשאתם כבר מכירים אין שום צורך להכיל את האורח פתומות יש לכם כבר דברים על מה לדבר אתם לא חייבים להתרכז רק באוכל אפשר כבר לדבר על דברים אחרים

להתאמץ פחות

כן כן צריך להתאמץ פחות להכיל אותו אבל כי יש לכם נושאי שיחה אחרים כן כן ואוני זוכרת זה פתאום ככה קופץ לי א שהגיעו אליי פעם זוג וה האישה סיפרה שנורא לא פשוט לה כי בעלה אה לא לא כל כך אוכל אצל ההורים שלה והיא אומרת אני כל הזמן אוכלת אצל ההורים שלו אז שאלתי את הבעל אוקיי בוא תסביר אז הוא אמר את יודעת אצל ההורים שלי יש פחות על מה לדבר חייב לאכול אצל ההורים שלה יש המון על מה לדבר

מעניין אז בעצם האוכל מהווה פה איזה משהו אבל מה שאני למדתי מהרעיון הזה של רמנדל למבורקי זה בעצם מה שקורה לנו עם עצמנו מתי אנחנו צריכים אכילה רגשית כשאנחנו עוד לא מכירים את עצמנו אז אנחנו חייבים לתת לעצמנו אוכל כי אנחנו חייבים להרגיע כן אנחנו חייבים להרגיע בדיוק אבל כשלאט לאט אם ניכנס פנימה עכשיו אני נמצאת בסטרס אז ביום הראשון של הסטרס אוקיי נתתי לעצמי לאכול אבל אם אני לאט לאט לומדת להכיר את עצמי ואני עושה את העבודה הזאת מה שקורה זה זה שאני כבר לא צריכה אוכל. אני יכולה להתנחם בדיבור טוב. אני יכולה לדבר עם עצמי, להרגיע את עצמי. אני יכולה להכיר את הנפש שלי פנימה ולאסוף לה את הנחמה האחרת. אני לא

צריכה להשתמש רק באוכל. וזה לימד אותי משהו ענק. בעצם הגמרא מלמדת דרך ארץ. איך מקרבים את הרחוקים? עליני מנהג מנה גדולה של אוכל בתחילה. ואחר כך אפשר כבר לרדת ולרדת. למה? כי אתה כבר מכיר את האורח יותר טוב. ודיברנו המון על הרעיון של להכיר את האני הפנימי יותר טוב. ככל שנכיר אותו יותר, לא נצטרך להביס אותו בכל כך הרבה אוכל. נוכל להסתפק בדברים אחרים. ואני זוכרת כשבעלי ואני הלכנו לרב יובלה שרוב כדי לקבל דרך חיים וטוב פה אני המון אנשים שואלים אותי תגידי מה את עושה באור הפנים? הרב יבל שרוב הדריך אותנו איך לאכול אוכל בריא ובעצם הוא ממש טוען שככל שאתה אוכל בריא יותר אז האור שלך רענן יותר וכולי ואני זוכרת

שבאלי אמר לו אבל מה ואני לא אוכל כך וכך ואני לא אעשה כך וכך אבל לא יהיה לי את האוכל הזה הוא אמר לו אתה תלמד לשים את הפוקוס שלך על דברים אחרים ולא רק על אוכל

מדהים

וזה בעצם מה שמלמדת אותנו הגמרא בסיפור הזה ככל שאתה רחוק יותר אנחנו אנחנו ניקח את זה למקום שלנו. ככל שאת רחוקה יותר מעצמך, אז את חייבת מלא מלא מלא אוכל. ככל שאת מכירה את עצמך יותר לעומק, את כבר לא צריכה את האוכל.

זה איזשהי תחושה של סיפוק, של סובע, שהוא מגיע בעצם מהנפש,

נכון? את את יש לך מה לתת לנפש שלך? את אם אם לפי מה שראינו בחומש במדבר, כן? על הרעיון של עם ישראל שהם בלחץ, ש המחנה שלהם מתחיל להאחל, יש פה סטרס מאוד גדול, יש פה לחץ ואז הם מבקשים, הם מדברים באוכל. כן? נלך אל עצמנו, כן? ונחבר את זה עם הגמרא. גדולה לגמרה שמקרבת בין הרחוקים. כשאנחנו נמצאים בריחוק פנימי, אנחנו חייבים המון אוכל, אבל כשאנחנו נמצאים כבר בקירוב פנימי, לא צריך כבר כל כך הרבה אוכל. אני יכולה להירגע ולנחם את עצמי בדרכים אחרות. אז אני יכולה לקחת את עצמי לאיזשהו מקום לשבת בשקט, ואני יכולה לעשות איזה משהו שאני רואה עם עצמי. בגלל זה חברות טובות ישבות רק לקפה כי לא צריך יותר. זה מתחבר הדבר הקרוב הזה, החיבור הזה לעצמי בעצם נותן לי איזשהו מקום של סובע פנימי.

אבל ראית מה את אומרת החיבור הזה לעצמי? החברה היא בעצם איזשהיא חברה אבל מי שהעיקר הנושא של המשפט זה חיבור פנימי. הנשו זאת החברה אבל הנושא זאת האני.

נעמם. אז בוא נראה מה יש לצופים שלנו א לשאול בעניין הזה. א כי באמת הרבה פעמים כשאנחנו מציפים איזשהו נושא אנחנו רואים שזה צף גם אצלכם מהבית. אמ אוקיי, יש לנו כאן שאלה. אני מרגישה שבורה ממש ומיואשת. א אני בת 27, עדיין לא התחתנתי. אני גם לא יודעת להחליט לגבי הצעות עבודה שאני מקבלת. הכל ביחד גורם לי לדיכאון. ולמרות שניסיתי הרבה דרכים, אני מרגישה שכבר אין לי סיכוי. מה כן אולי יכול לעזור לי? קודם כל להוציא את המשפט אין לי סיכוי מהלקסיקון שלנו. זה משהו שלא קיים. כיוון שלא אנחנו מנהלים את העולם. אם אנחנו מנהלים את העולם אז באמת אין לנו סיכוי. אבל אם הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם יש סיכוי בכל רגע. כיוון

שהעולם מתחדש בכל שנייה ושנייה. ואם כרגע נראה לך שאין לך סיכוי, זה לא אומר שמחר אין לך סיכוי. התת מודה שלנו א ממש קשה לו עם דברים גורפים. הוא לוקח את זה והוא מחבק את זה והוא כל הזמן רוצה להיות טוב ומיטיב איתנו ואז מה שקורה כשהוא שומע את המשפט אין לי סיכוי אומר רגע אני חייב לתת לה סיכוי איך נעשה אין סיכוי כשהיא מרגישה שאין לה סיכוי היא בדיכאון לכן אני צריך לקחת אותה למקום שהיא אפילו לא תצפה אם היא לא תצפה אז ממילא הכל טוב היא לא תתאכזב אז

אבל זה פתרון להוריד ציפיות

לא זה התת מודע עושה התת מודע בעצם פועל הפוך על הפוך עלינו

הוא שומע אין סיכוי הוא אומר וואי מסכנה היא מאוכזבת נורא אני חייב לגאול אותה מהיסורים האלה של האכזבה. איך אני גואל אותה? כי אני הייתה תמודה. התפקיד שלו זה להטיב איתנו, לדאוג שהכל יהיה טוב.

הוא כל הזמן מתקן את המצב.

כן, בדיוק. אז הוא אומר, רגע, אין סיכוי. זאת אומרת שהיא נורא נורא מאוכזבת. איך אני דואג שהיא לא תהיה מאוכזבת? אני גורם לה לא לרצות בכלל. ואז אנחנו מגיעים למצב הקוטי. יש סיכוי, הכל בסדר. הקדוש ברוך הוא כאן, חי וקיים לנצח. לא חלו רחמיו. הכל בסדר גמור. זה שיש לה באמת בעיה ביכולת לקבל החלטות והיא קצת מבולבלת, זה בדיוק הסימן שצריך ללכת לכמה שיחות כדי לקבל עזרה, לדעת באמת מה היא רוצה. אנשים שהם מאוד מודעים לעצמם, הם יכולים אפילו לעשות את זה לבד. מה זאת אומרת? היא יכולה לשבת בשקט בשקט בדממה. יש לנו המון המון אזרים חיצוניים. אנחנו מבקשים תשובות מה מהא איינטרנט, מהצ'אט, מה כל הזמן אנחנו מבקשים מבקשים

תשובות. לא, התשובות נמצאות בתוכנו. אף אחד לעולם לא יכול לעזור לנו כמו שאנחנו יכולים לעזור לעצמנו. לשבת בדממה ובאמת לנתח כל דבר ודבר. יש כאן עבודה. מה באמת אני רוצה? לנתק רעשים חיצוניים. אמ יכול להיות שאת רוצה לעשות איזה משהו גדול, אבל את רואה שזה לא קורה. מצד אחד את רוצה לעשות משהו גדול, מצד שני זה לא קורה. אם זה לא קורה זאת אומרת שיש משהו בתוכך שמונע ממך להתקדם למקום הגדול הזה ואז לשבת עם עצמי ולהגיד אני באמת רוצה את זה. מה זה הדבר הגדול הזה שאני רוצה? מה הוא יתן בי? מה הוא יתן לי? מה יש בו שאני כל כך כל כך רוצה? האם אני רוצה את זה או שהסביבה מושכת אותי למקום הזה? אז זה ממש לשאול את עצמי שאלות כדי לכוון את התשובות שנמצאות בתוכי כי את אומרת שבעצם זה משהו שהיא יכולה לעשות עם עצמה לבד

נכון ואת יודעת משהו שמאוד מעניין אם אנחנו מדברים על קטע של אכילה רגשית כשאני נותנת את את הזמן הזה לעצמי ואני שואלת את השאלות האלה בכל הבנה כזאתי אני מרגישה כאילו אכלתי ארוחה טובה למה כי בעצם נתתי לנפש שלי משהו שהיא הייתה צריכה אז אני יכולה לתת אוכל אבל אני יכולה לתת נחמה. הנחמה הזאת היא היא בעצם לתת לנפש את ההבנה שאני כאן ואנחנו נעשה את זה ביחד ואנחנו לא מתרגשים וזה לא חייב לקרות היום. אחת הבעיות שלנו זה חייב לקרות הרגע. הרגע אני צריכה לקבל החלטה, הרגע אני צריכה למצוא זוגיות, הרגע אני צריכה, הרגע אני צריכה, רגע, מה שאין לנו סבלנות, אנחנו רוצים לפול כאן אז לא, זה בסדר גמור שזה יתמאמע, להבשיל

את הרעיונות, להבין אותם, לאט לאט לעשות את זה. את יודעת א היהדות מלאה בעניין של זמנים ממש מלאה בעניין של זמנים וחשבתי על זה שנולד ילד יהודי לעולם כן ואמא שלו היהודיה הצדיקה יש לנו הרבה יהודיות צדיקות כאלה שהם רוצות רגע רגע רגע להכניס את כל היהדות שלהם בילד שלהם באותו הרגע ועכשיו היא רוצה לעשות אותו יהודי הרגע הוא בן יום בבית חולים היא רוצה עכשיו למול אותו בזה הרגע תביאו לי מוהל אני רוצה את הילד שלי יהודי היום לא חמודה את לא יכולה לעשות את זה למה אבל אני רוצה אני כל כך רוצה שילד שלי יהיה יהודי לא אבל את לא יכולה את צריכה לחכות ליום השמיני למה למה? כי אז הזמן שהעצבים שלו יבשילו, כי אז הכרישה של האדם שלו במקום הנכון. אין הרגע ביהדות הכל עניין של הבשלה וזמן ולפני זה לא יקרה.

אני חושבת שאת מעלה כאן דבר שהוא כל כך יסודי וחשוב כי הרבה פעמים מתוך כל המירוץ הזה שאנחנו נמצאים בו, הכל בלחיצת כפתור, את מזמינה חופשה בלחיצת כפתור, את מקבלת תשובה לכל שאלה בלחיצת כפתור, הכל כל כך אינסטנט. שפתאום אנחנו שוכחים שבחיים יש גם תהליכים וכמו שנתת את הדוגמה עם התינוק זה דברים שיש להם תזמון מסוים ואי אפשר להחיש אותם ואי אפשר להעיץ בהם זה פשוט תהליך

זה לא נכון זה פשוט לא נכון מדברים על על הגבר שרוצה ללמוד א רוצה ללמוד את תורת הנסתר רגע דקה תגיע לגיל 40 תמלא כרסך בשס ופוסקים

אגב גם דימוי של למלא כרס כן כן כזה עולה פתאום את זה במלאומות נכון נכון

כמו שאת מחפשת אוטו מסוים פתאום את תראי מלא רחבים כאלה זה מה שקורה אז פתאום המושג הזה של אכילה רגשית אני מקווה שזה לא יגרום לנו לאכול יותר כן אבל המודעות הזאת היא תמיד הצעד הראשון ואני חושבת שבכל נושא שנגענו בו בתוכניות שלנו אז באמת ראינו כמה המודעות היא הצעד הראשון ולכן הנקודה הזאתי שפתאום מעוררת אותנו למודעות, שפתאום אומרת לנו מה שנקרא להרים את הדגל ולראות את עצמנו מה שנקרא מזווית אחרת קצת מבחוץ כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ואז בעזרת השם כמו שיעצת לשואלת למצוא את הזמן הזה להסתכל פנימה להתבונן פנימה ולשאול את עצמנו שאלות זה נשמע כל כך פשטני אבל גם זה תהליך

נכון ההבנה וההכרה שזה יכול להיות וזה אפשרי וו ואני חושבת שכל התוכניות שאנחנו מדברים עליהם על פניו זה נושאים של יום יום זה איך זה זה כמו שא זה את יכולה להכין את המתכון הזה מדברים שיש לך בארון אבל אנחנו לוקחים נושאים שהם

שהם החיים עצמם

והם נראים פשוטים אבל אנחנו בעצם מרימים אותם למודעות ואז אני בטוחה שכל אחת שהוא רואה את זה בעצם אומרת וואו נכון גם אני פוגשת את עצמי כאן או כאן או כאן ואז א זה עולה למודעות וברגע שזה עולה למודעות אז כבר יכול לבות תיקון. וואי. אה, יש לנו כאן שאלה של אמא ששואלת בשביל הבת שלה, יש לי בת שלא כל כך הולך לה בשידוכים וכל פעם שזה לא מצליח, היא לוקחת את זה מאוד קשה ובוכה הרבה. איך אפשר לעזור לה? זה באמת סוגיה מאוד כואבת. כיוון שכשמדברים על תשעה באב, איך קוראים לחג הזה? קרא עליי מועד. אומרת הרבנית ימימה. א קרא עליי מועד. לשבור בחוריי. והיא אומרת מה שעובר? בחורים או בחורות שהם לא נבחרו. כל אחד מאיתנו רוצה

להיות נבחר. כל אחד רוצה שיבחרו בו, שיגידו לו, "בוא אותך, אני רוצה אתה מבין כולם, אתה הכי טוב שיש." וו לגלות שאף אחד לא בוחר בי, שאף אחד לא רוצה אותי. זאת אומרת אני לא שווה במילים אחרות. וזה נורא נורא קשה. ולכן מה שהאמא הזאתי יכולה לעשות זה ללמד את הילדה שלה להבין כמה היא שווה איתו איתו ובלעדיו ולפניו כי בעזרת השם הוא יבוא

הוא יגיע בוודאי אבל קודם כל לדעת כמה היא שווה ואז אם לא בחרות בה אז זה בסדר אני זוכרת שאבא שלי סיפר לי שאלתי דיברנו ככה על הרצאות אבא שלי גם כן מרצה ואמרתי לו לא יודעת דיברנו על א על הרצאות עם הרבה קהל עם פחות קל והוא אומר פעם אחת הגעתי לתת הרצאה והיה שם רק אדם אחד וגם הוא אומר זה היה הגבאי ש שהזמין אותי חייב להיות

ואז אמרתי אבא ולא כאב לך איך הרגשת ואז אבא שלי ענה לי ככה הוא אמר תראי חשבתי לעצמי שאיזה מסכנים הם שהם הפסידו את ההרצאה שלי יכלו כל כך להרוויח והוא לא אמר את זה סתם מאוד מחובר לעצמו מאוד אה אמרתי אוקיי הוא לא תלוי בקהל זה מהמם זה התבוננות כזאת על כמה שהכל מדויק, כמה שהכל נכון. ובעצם אני עושה את המקסימום שלי לא בלי להיות תלוי בשום גורם חיצוני אחר,

נכון? אבל לאבא שלי זה קל יותר. כן? אני לא יודעת מה כמה הוא עובד עם עצמו כי הוא בן אדם מאוד מאמין כן? יש לו אמונה מאוד מאוד מאוד גדולה. ואז הוא אומר מי שהיה צריך להיות שם יהיה, מי שלא היה צריך להיות שם לא יהיה. אבל אנחנו באמת צריכים להאמין, להתחזק מאוד מאוד באמונה ולדעת שבכל רגע ורגע הקדוש ברוך הוא מושיל את הקרקע לדבר הטוב שיקרה. יש עצה מאוד טובה שככה מאוד מתחברת למה שאת אומרת שוגם לשואלת עם העניין של השידוך שהרבה פעמים מאוד מאוד עוזר לדעת שאנחנו בתוך תהליך. לדעת שהדבר שרציתי לא קרה להוסיף לזה את המילה עדיין

עדיין עדיין זה לא קרה כשאנחנו באים ומוסיפים את המילה הזאת זה פילו קודם כל מכניס אותנו לפרופורציות דבר שני נותן לנו תקווה עדיין זה לא קרה ובעזרת השם כשזה יהיה הזמן הכי טוב בסיעתא דשמיא זה יקרה ויש לנו גם עצה טובה מרבי נחמן מברסלב שאומר כל דבר שאנחנו רואים ש שהוא חסר כל חיסרון זה אומר או שלא התפללו עליו או שלא יתפללו עליו מספיק

אז להוסיף עוד תפילה בעזרת השם בסיעתא דשמיא יהיה בשורות טובות

יפה את רואה גם אותי זה מאוד חיזה כי גם אני ככה מחכה לאיזה משהו ואני אומרת אוקיי בעזרת השם אז באמת להוסיף עוד תפילה ויש משהו גם כן שמאוד מחזק יש את ה את השאלה הידועה א של כמה זמן כמה זמן לוקח עיבור של כלב אל תשאלי אותי אני לא זוכרת אבל זה כמה חודשים ואז מה קורה עם הכלב? הוא עם הכלביבה עם המליטה הם כמה גורים קטנטנים במשקל של 100 150 גרם כן וכמה הזמן זה עיבור של פילה? לא יודעת אבל לא זוכרת אבל המון המון זמן בסדר

שנה אני אספר לך אחר כך איך אני יודעת

ומה ואיזה ואיזה גורים היא יולדת משהו אדיר ענקי אז כשזה הולך אנחנו מסתכלים תמיד הרי איך אנחנו ניזונים אנחנו ניזונים מהחברה וואי תראי היא כבר קיבלה וואי תראי היא כבר התחתנה וואי תראי זה זה כבר קיבלת מה שהוא רצה נכון זה קשוח נכון אבל הישועה שלו הייתה קטנטנה כן במשקל של 100 ומשהו גרם כשהישועה הזאתי שאמנם לוקחת הרבה יותר זמן תגיע, זה יהיה ישועה ענקית שאם היינו רואים פיל שנולד עכשיו, משקל של טון ומשהו והוא מרעיד את האדמה שהוא דורך עליה וזה לוקח יותר זמן. בעזרת השם ישועות גדולות

אמן

כגודל הציפיה גודל הישועה א שאלה נוספת שיש לנו כאן שלום וברכה יש לי שתי בנות ברוך השם אבל הם לא מדברות אחת עם השנייה כבר כמעט חודשיים לי זה מאוד מפריע מה אני אמורה לעשות דיברתי איתם אבל בת אחת פשוט לא מעוניינת בקשר בכלל אני חושבת שזה כאב מאוד מאוד גדול לאמא כיוון כן שכל ילד הוא תוצר א תוצר כל כך א אישי של האמא הזאת ולראות ששתי הילדים שלך לא מדברים אחד עם השני זה מאוד מאוד עצוב זה רק מטפורה למה שקורה א בינינו לבין הקדוש ברוך הוא בינינו האחים לבין הקדוש ברוך הוא למה כל כך כואב לו ולמה ה למה הוא החריב לנו את הבית בגלל זה בגלל הכאב שלו הכל כך גדול על על הסיפור

הזהכ

בעצם מה שאמא הזאתי יכולה לעשות זה שוב לדבר אבל היא לא יכולה לעשות עם זה שום דבר יותר היא לא יכולה להכריח אף אחת לדבר עם אף אחת היא יכולה היא יכולה להסביר יכולה לבקש אין מה לעשות זהו זאת אומרת היא עשתה את ההשתדלות שלה

אין מעבר לזה מה שהיא יכולה אנחנו לא יכולים להכריח אנשים לעשות דברים כנגד רצונם זה לא יהיה טבעי

אין פה שום דבר שהוא טבעי אבל כן אפשר לדבר ולהסביר מה זה עושה לה אולי ביניהם הן לא רוצות לדבר אבל אולי מתוך הנאמנות שלהן אליה וההבנה של כמה זה כואב לה עכשיו לא לבוא אית איתם בקושי ולומר תקשיבו אתם א א גורמות לי צער מאוד גדול אתה טה טה לא להסביר מתוך מקום אכפתי וכואב שלה למה זה כל כך כואב לה למה כואב לה שורדת שת הילדות שלה לא מדברות מה כל אחת בשבילה וכולי ואז אולי איך שום זה

מהמקום שלה ואז אולי זה ימיס להם את הלבכ

ולפעמים צריך אולי לתת קצת לזמן לעשות את שלו הרי כשאנחנו ניגשים לבן אדם כשהוא בריחה יותר קשה לפייס ולדבר. לפעמים אולי למרות שחודשיים זה קשה לאמא זה הרבה זמן

נכון ועם כל זה לפעמים אנחנו צריכים לדעת להניח

אוקיי והזמן באמת יהיה הסת שלו בעזרת השם יש כאן עוד שאלה אני תמיד מרגישה שאני לא מספיקה אני כל הזמן בלחץ של זמן אני מדבר לדבר אני רוצה להספיק דברים ואני מרגישה שאני לא נושמת האם יש לי בעיה יש עצה לדבר הזה

אז אין לה בעיה זה בעיה חברתית אנחנו כולנו רק רוצים להספיק ולהספיק ולהספיק ולהספיק ואנחנו עוברים מדבר לדבר, מדבר לדבר, מדבר לדבר בלי רף ויש עצה כן צריך לשבת ולשים פוקוס על הדברים שהם באמת חשובים אנחנו לא הקדוש ברוך הוא ואנחנו הרבה הרבה הרבה הרבה פחות מזה להבדיל ממנו ולכן אנחנו לא יכולים לעשות הכל אבל אנחנו יכולים לעשות דברים שהם חשובים לנו מאוד לכן צריך לשבת ולהבין מה הם הדברים החשובים בחיים שלי מה מתוך הדברים באמת חשוב לי ומה אני שמה בראש סולם העדיפויות שלי ומה לא ומה שממש חשוב לי שזה יהיה פרופורציונלי למה שאני יכולה להספיק הרי יש לנו אם אנחנו תפסת מרובה לא תפסת אז אנחנו עושים קצת מזה וקצת מזה וקצת מזה ואז אנחנו מרגישים תחושה של החמצה ופספוס אנחנו לא טובים בשום דבר

נכון כי כאילו זה קצוות קטנות

כן זה דגימות מזה מזה מזה מזה לא אז צריך לקחת את הדברים שהם ממש חשובים לי לשים אותם בראש סדר העדיפויות לקחת דברים שהם הגיוניים למה שאני יכולה להספיק ולא לנסות להיות מה שאני לא. אנחנו כל הזמן מנסים להיות מה שאנחנו לא כי אנחנו תוצרים חברתיים 24 שעות. היא עשתה ככה, היא לקחה את הילדים שלה ככה, היא אנחנו מסתכלים עכשיו מה שקורה.

מה זה בא ממקום של השוואה?

בוודאי, בוודאי. אנחנו איינשטיין דיבר על על הרעיון הזה של ההשוואה, על תורת היחסות. אנחנו כל הזמן ביחס ל

אז בואו לא נהיה ביחס לה. בואו נהיה ביחס לעצמנו. למה אנחנו יכולים? מה אנחנו מסוגים?

כן, מצד אחד אני מתחברת למה שאת אומרת, בוא לא נהיה ביחס לה, אלא ביחס לעצמנו. מצד שני, הבחס לה הוא כן גורם לנו באיזשהו מקום לדרייב.

אז את מדברת על קנאת סופרים. א בואי לא כזה מקום גבוה להיות בו עדיין הלוואי אבל כן אבל בוא נגיד ש שאם לא היה לנו אם לא היינו יצורים חברתיים וכל אחד באמת היה חי לעצמו אז יופי

אז אני רוצה לתת לך אני רוצה לתת לך

אגב גם אכילה רגשית זה מאוד קשור לעניין הזה כי אכילה הרבה פעמים זה דבר חברתי אנחנו יושבים בשולחן ביחד ופתאום מישהו לוקח משהו ואומר וואו איזה טעים זה כולם חייבים נכון אבל מה קורה עם זה שאנחנו יושבים ואנחנו אוכלים לבד עם עצמנו בבית כן

כן

ואז אז אז זה כבר זה כבר לא רק חברתי אבל כשאני מדברת על על זה שאנחנו תוסר חברתי ובואו נתכנס פנימה תקחי לדוגמה א שתי שתי אנשים בסדר אחת מסתכלת כל הזמן על מה יגידו ולכן היא מנקה והיא מסדרת והיא עושה והיא מכינה והיא מגישה והיא מבשלת וזה זה ואחת אומרת אני יודעת שאני לא טובה בזה ולכן אני מנסה סה שתהיה ארוחה חמה אחת ביום ואני אעשה אותה את הכי טוב שיש. אני מנסה שאני לפחות חדר אחד יהיה ממש מסודר כשיכנסו כשהילדים יכנסו הביתה זה יראה טוב. אני יודעת מי אני. על מי תסתכלי בארצה גבוהה יותר? אה וואי שאלה קשה כי מצד אחד זאת שמספיקה הכל ורוצה לעשות הכל זה נשמע שהפטני ולפעמים זה נשמע אפילו נכון. אני אגיד לך את

האמת. ומצד שני זאת שהיא כביכול מניחה לעצמה אז כאילו את לא עושה לעצמך הנחות. אוקיי יופי. אז עכשיו אני אשאל אותך שאלה מי תתפרק מהר יותר?

ברור שזאתי שהיה מוס.

יופי. כשזאתי תתפרק מה יהיה עם בני הבית שלה?

החיו בכאוס גם

התפרקו ביח. לכן כשאני מחוברת לעצמי אני לא יוצרת קרייסס. כשאני רוצה להספיק ואני רוצה ואני רוצה ואני רוצה ואני רוצה כשכנה לקרה את הילדים לזה. והאמא של החברה שלי הכינה עוגה מפוצת

טוב אבל בגלל זה יצרו את הנופשי נשים את יודעת כי כדי להיות במירוץ במירוץ במירוץ לעצור הכל ללכת שלושה ימים לחזור לכל הכביסות

תקשיבי לי תקשיבי לי טוב אלה

אני פה איתך

אלה שרוצות רוצות רוצות רוצות רוצות הם גם לא יודעות לפרגן לעצמם נופש נשים מעטות מהם יודעות לפרגן לעצמם את הנופש נשים למה כי הנופש הזה זה עצירה הוא מגיע לי לעצור מה פתאום אני חייבת להמשיך במרוץ היא יכולה ללכת לנופש ועכשיו אני אתפלסף כן היא יכולה ללכת לנפש נשים כי כי שוב היא תוצר חברתי וכולן הולכות אז גם היא הולכת אני אתפלספת אח יותר מאחורי כל אישה בנופש נשים עומד בעל שנמאס לו מהלחץ שהיא עושה בבית ושולח אותה לשם אבל יש לזה הרבה היבטים זאת אומרת אני כן מתחברת לעניין הזה של אני יודעת את מקומי אני ממוקדת אבל הרי אנחנו כולנו בהספקים כולנו בהספקים

גם זאת גם זאת שמכירה את עצמה, היא תהיה בהספק. גם זאת שמכירה את הזמן. אנחנו לא מדברים על איזה מישהי עכשיו שמניחה לעצמה כל הזמן ומותרת לעצמה כל הזמן. לא. אבל אנחנו כן, אני כן מדברת וזה נובע מתוך איזשהיא אמת פנימית מאוד גדולה. אני יודעת מי אני, אני לא מנסה להוכיח לעולם. אני מכירה את מקומי. אני צריכה לעשות את מה שאני עושה טוב ולכן אני לא אנסה לקחת כל כך הרבה.

מה האינדיקציה שלך? הזה הם ידפקו לך בדלת ואת אחת שאומרת לעצמה אני יודעת מי אני ובגלל שאת יודעת מי את הזנחת את הרצפה והיא נראת כמו שהיא נראת ובאים לך פתאום ורחים אז את בהרגשה של אני יודעת מי אני

בדיוק אם זה מקום אם זה מקום שלם היא לא תתנצל

ואם זה לא מקום שלם היא תתנצל והיא תתחיל לרוץ וזה ותתקשיבו ילד עשה וזה כי וזה זרק ופה והיא מהר מהר תאסוף לא אם את יודעת מיד אז תי שלמה עם עצמך עד הסוף

או שאת יודעת לא פותחת את הדלת מהר מהר מעבירה ואיש ואז רק פותחת את הדם מתייבשו מאחורי הדלת עד שנגמר אבי תלוי באיזה

את יודעת לכולנו יש באיזשהו פעם העדות לכולנו באיזשהו מקום יש את את ה כביכול את המשחק הזה שאנחנו רוצים חברתיים אחרי הכל

בדיוק אבל זה דיברנו על אמת פנימית אז זה חלק מהאמת הפנימית לדעת שכן אני נמצאת באיזשהו שהו מקום שאף אחד לא רוצה להיות חריג שונה או לא להיות באיזשהו רף שהחברה שאנחנו חיים בה א מצוה. תראי, יש בתים שתיכנסי אליהם

ברמה כזו או אחרת.

יש בתים שתיכנסי אליהם. את בעלת הבית אפילו לא מודעת לגודל הזוה שיש בבית שלה. וזה לא בגלל שהיא מכירה את עצמה, אלא בגלל שזה מה שהיא גדלה והכירה. ויש כאלה שהבית יהיה מדוגם בטירוף ואיך שתפתח הדלת ויגיעו הורכים אני מה זה מתנצלת שהבית נראה ככה וההורכים יגידו אוי כאילו אפשר ללקק את הרי כן והיא תשאב את המחמאות האלה ב

מחמאות על דרך השלילה כאילו למה למה זה צריך להיות ככה כאילו די תמשיכוכן בדיוק

בדיוק ואז שוב שוב אז אז זה עוד הפעם אנחנו מדברים על קטע חברתי על תוצאה חברתי היא ניזמ שאני אומרת אי אפשר להפ להפריד את זה מאיתנו אנחנו נכון אבל אסור לנו יפה אבל אסור לנו לתת לזה לשלוט בנו

אנחנו טיפוסים חברתיים זאת עובדה אנחנו נולדנו בתוך קהילות בתוך משפחות אי אפשר להוציא את זה מאיתנו השאלה האם אנחנו נותנים לזה לשלוט בנו

ואנחנו רק תלויים בזה או שאנחנו מסוגלים להבין ש זאת עובדה ועדיין יש לנו את האני בתוך הקבוצה יש את האינדואל בדיוק או האני

בדיוק יש לי את האינדיבידואל בתוך הקולקטיב ולא הקולקטיב השתלט על האינדיבידואל

אבל את רואה הרבה פעמים מה מה את רואה יותר בואי את עכשיו שאת פוגשת ואת מה את רואה יותר

בוודאי קולקטיב שישתלט עליה אינדיבידואל ולכן לכן אנחנו מאוד מאוד מעריכים

בן אדם שיודע להגיד מי הוא ומה הוא ויודע ויודע לתת מקום לעצמו ואני לא מדברת על אלה שנותנים הנחות לעצמם אלא שבאמת יודעים מי הם זה גבולות גבולות דקים אנחנו כל הזמן נמצאים באיזונים אנחנו כל הזמן נמצאים ב ולכן יש כל הזמן א רצון ווחקירת האמת איפה זה נוגע באמת המדויקת שלך ואיפה לא אוקיי אז באמת אנחנו בתוכנית הזאתי ששוב באורך פלאים הגיעה לסיומה עסקנו בנושא שאני בטוחה גם מהשאלות שלכם וגם ככה מהשיח שלנו כאן שנגעה לכל אחד באיזשהיא נקודה, כל אחד במינונים שלו, הנושא של אכילה רגשית, הנושא של הרעב הזה שמגיע מבפנים וראינו שלכל אחד יש איזשהו רעב. השאלה איך אנחנו משביעים אותו. אני רוצה להודות שוב לרבנית פרי

כהן היקרה שהייתה כאן איתנו, לכל העוסקים המלאכה. תודה לכם צופים יקרים שהייתם איתנו. בעזרת השם ניפגש גם בשבוע הבא לתוכנית חדשה, נושא חדש של משיבת נפש. איזה יום שמח לי היום זו מתנה כי כל מה שהיה אתמול סגרתי במגירה השעון מתקדתק והלב שלי דופק כי היום בלילה יש אצלנו אחלה מסיבה ורוצ ספקד רוקד אני רוקד לי מהלב ועוקד כד כד רוקד אני רוקד לי מהלב איזה יום שמח לי מלא באמונה, כי אני תמיד יודע שהכל זה לטובה. כל היום מחייך, אל תשאל על מה ואיך. כי הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו ורוצה עוד רוקד. כד קד רוקד אני רוקד לי מהלב ורוקד רוקד

אני רוקד עם אז אנחנו רופחדים לא מפחדים כי אנחנו חזקים ‏Yeah.