"כעסתי עליה שהיא אוכלת כל הזמן": ברוריה ברטלר על הטעות הגדולה בחייה

אני כאן בפרדסחנה ממש ליד הבית של בוריה ברטלר שהיא מייסדת שיטת הסטיילינג הרגשי אני הולכת לדבר איתה בשיחה מלב ולב על היחסים של אמא ובת על הסיפור שלה עם הבת שלה אוריה על מה זה בעצם סטיילינג על מה בגד עושה לבן אדם על נשיות על זוגיות על הורות הולך להיות באמת הולכת להיות צריכה מרתקת אל תפספסו את ברור יא ברטלר איזה כיף לי לשבת איתך זה לשבת עם חברה ממש לגמרי חסר לנו רק הקפה נכון נכון אחר כך תעשי לי את יודעת אני צוחקת כי רק נכנסתי אלייך הביתה ואת ישר רצה אמרת לי את צריכה איזה ג'קט את צריכה איזה רצנו לחדר שינה שלך והלבשת אותי בג'קט אור החגיגי הזה הלבן שמעולם לא לבשתי פריטים כאלה בואי כאילו אני אדבר על

את יודעת איך אני מי נראית אז אני מרגישה נורא כזה מכובדת שאני יושבת מה זה הרמת מה זה הרמת אם פתחתי לך את הלב זה זה הדבר ברור אני גם הזכרתי לך שפעם פגשתי אותך לפעם הקודמת שהייתי בארץ ואת ראית אותי ואמרת לי חני אולי את חושבת שאם תכניס חולצה בפנים אז תראי קצת יותר מלאה או משהו כזה לא תכניס חולצה בפנים ומאז אני ממש משתדלת יש שיחקתי אותה שכולם ידעו אני אחראית לחולצה בפנים של חני ליפשיץ תמיד לנצח וואי אז ממה בא לך להתחיל וואו אני חושבת ש שהסיפור הכי כולנו כולנו הרי בסופו של דבר חומר טוב לסרט נכון אבל א אני חושבת שהסיפור שלי הוא הסיפור שלי ושל אוריה א הסיפור הכי א דומיננטי משמעותי אה כזה שבנה בתוכי

קומה ש הפכה אותי להיות ברורי אחרת הקשר הזה בין אמא לבת בת בכורה עם כל החלומות והציפיות והשבר והקימה מהשבר בת כמה את כוריה נולדת א בעצם אה בגיל 28 אוריה מגיעה לעולם א אחרי אחרי שאני ועודד אגב, מתוך הבנה שאנחנו רוצים לעשות איזשהיא עבודה זוגית, קודם כל א אנחנו בעצם ככה לוקחים את הזמן שלנו ו א מתהפחים ומגדלים ועובדים כל אחד על עצמו כדי בעצם להגיע קצת יותר בשלים לחווית ההורות. א ובעצם אוריה מגיעה לעולם בגיל 28, כשאני בת 28. אמ תינוקת מתוקה להפלי, משקל קטן וזעיר. זו הילדה הבכורה שנולדה הכי קטנה מבחינת המשקל. ואז זה הופך להיות סיפור אחר לגמרי אבל היא ה ממש היא הכי קטנה. אני כן חייבת להגיד שקדם קדם

לתהליך כאילו לכל המסע שלי עם אוריה אני חושבת שהדברים עוד יתבשלו ונולדו הכאב נולד עוד בשלב ההריון א כי בעצם אה אני חושבת שאני באה לתוך ההריון הזה עם איזשהיא תפיסה של דימוי גוף שבה אני מאוד מאוד מאוד מפחדת לעלות במשקל להפוך להיות מקרר אמ את רואה אנשים בהריון שזה קרה להם בדיוק. אני רואה אנשים בהריון מאוד מאוד גדולות והחוויה שלי, את תפיסת הגוף שלי אז היא בקשה מאוד מאוד עמוקה. לא לגדול ולא להשמין ולחזור למה שהייתי וכאילו תפיסת גוף שבא ואני אומרת אמא לי ואבא לי אני רוצה א אני לא חושבת שהייתי אזרזה אבל אני רוצה לשמור על איך שאני נראית ולכן אני חושבת שגם בהריון עצמו אני מתבוננת וחווה אותו עם שאלות

מאוד עמוקות לגבי תפיסת הגוף שלי ודמוי הגוף שלי וכמה אני אוכלת וכמה אני מחסירה אוכל והאם אני מכניסה תזונה נכונה ולא מהמקומות החיוביים כן זה מתחיל להיות כמו הפרעת אכילה מסוימת בדיוק אני חושבת ששם זה מתחיל הניצוץ הראשון א ובעצם אוריה מגיעה לעולם 2700 אור ושמחה אמ א מגיעים איתה א כשאני עוברת לידה מאוד קשה מאוד מאוד קשה אני באה אני מכינה את עצמי אני לוקחת דולה הכל טוב ויפה א בפועל א אני עוברת בעצם לידה עם סטז'רית א שעושה הכל לא בצורה הכי מדוייקת בעולם א ובעצם רק לאחר מעשה אני מבינה שאני עוברת לידה כמו ניתוח כיסרי. זאת אומרת אני מתאושת כמו ניתוח כיסרי למרות שלא עברתי ניתוח כיסרי עברתי לידה רגילה א

וההתאוששות היא היא בלתי נסבלת ממש אני מסתובבת בבית חולים על כיסא גלגלים אני לא יכולה לעמוד אני לא יכולה ללכת א כשכולם נורא שמחים ונורא מאושרים והגיעה הבת הבכורה ואמא שלה כן מפורקת א ומה קרה לגוף שלי ובאמת טראומה מאוד גדולה ובעצם הטראומה השנייה א ממשיכה כשאני מנסה להעניק ואני לא מצליחה עכשיו בתודעה שלי יש אמא מוצלחת אחת והאמא המוצלחת האחת הזאת זה האמא המניקה ברור זה מה שמספרים תמיד זאת אומרת זה משהו מנטרה כזאת של צריך להעניק וצריך ל אני חייבת להעניק כי אם לא אני אמא כישלון כן ואני לא מצליחה משהו שם לא עובד לי כן ואני מנסה בכל מודי כי אני חייבת להיות האמא המוצלחת ואני חייבת להישאר בטייטל הזה

ואני חייבת להחזיק אותו אמ וזה מביא בעצם את שלב ה ה ה כאילו הבראה שלי א אני בעצם מביאה על עצמי תהליך הרבה יותר קשה כי אני בעצם לא מוותרת והוריה מתחילה להיות רעבה ואני נלחמת שם בשיניים וזה בכלל מלחמה תודעתית כאילו הגוף שלי שם משלם מחיר ברמות אחרות אבל המלחמה היא מאוד תודעתית עד שבעצם א א המשפחה מתערבת כי רואים שאני לא מצליחה להתרומם ולא מצליחה להתאושש ואני לא מצליחה גם להעניק וילדה צורחת וכמה אבא שלה יכול כבר להחזיק אותה ואין יום ואין לילה ואני חושבת שאני נלבחנת ככה חודש אה רצה בערך לכל א הדרכת מדריכת ענקה אפשרית שיש בארץ באמת ברמה הזאת וואי א וזה לא עובד עד שאני מתחילה להתייאש ולהרים ידיים

ואני חושבת ששם מתחיל הניצוץ הראשון הראשון של טוב את נכשלת כאמא וואי איך זה קשה נכשלת כאמא כי לא הנקת כי יש אמא מניקה ואת לא הנקת ו לאט לאט אנחנו מתחילות להתקדם עם הבקבוק ואוריה מתחילה טיפה להירגע והופכת לידת פלא. ובגיל שלושה חודשים, את יודעת, יש לי ילדה מתוקה ומהממת שעושה קפיצות משקל מאוד גדולות ובהתחלה זה נראה חמוד ומתוק שיש לי ילדה מתוקה שמתחילה להשמין ואפשר לתפוס לה בעלי חייים אבל כבר בגיל שלושה חודשים אני מסתכלת עליו ואני אומרת אמאל'ה היא קצת שמנה וזה מפריע לך כבר אז מתחיל א אני מתחילה שם לדבר ביני לביני אבל זה עוד לא יוצא החוצה ובגיל חצי שנה שהיא הולכת ותופחת וכולם מסביבי כל כך שמחים בה

אני מתחילה בעצם לגדל בתוכי אני אגיד כאן מילים קשות אבל אין לי ברירה כן סוג של מפלצת אמ שרואה שמסתכלת על התינוקת שלה בתחצי שנה ורואה שומן וואי ולא רואה ילדה וואי איזה קשה זה נכון ואני עם דמעות עכשיו אני רואה בדיעבד את יודעת לקרוא לזה קצת אולי דיכאון של אחרי לידה שמתפתח הכל נסע שם. כן. כן. הכל נסע שם לא כמו שצריך. וחלום האמא המושלמת והטיולים עם העגלה בחוץ וחופשת הלידה המהממת שמחכה לי פשוט זה החלום ושיברו. את מתביישת בה בגיל חצי שנה? עוד לא. עוד לא. אבל זה מגיע. וואי בטח. ככל שהיא הולכת וגדלה וככל שהיא הולכת ומשמינה אני הולכת ונסגרת. עכשיו זה מתבטא בנוואנסים הכי קטנים. זה מתבטא בזה שאם אני יורדת

איתה לגינת משחקים והיא בקושי מצליחה לטפס על מגלדשה, אני רוצה למות בתוכי. זה מתבטא שאם היא הולכת כמו ילדה הכי פה תינוקת הכי מתוקה, כי היא רואה ילד אחר פתח חטיף והיא רוצה לבקש ממנו, אני ישר רצה אחריך רצה אחריה ולוקחת אותה הצידה ואמרת לה. א וזה מתבטא בכל דבר ואני מנסה לקסתח על זה בכל צורה אפשרית כי ביני לביני אני פשוט לא מסכימה להודות שיש לי ילדה תינוקת היא עוד לא ילדה תינוקת שמנה שאני פשוט לא מקבלת אותה יואו אז אני הרבה יותר מתפחת אותה ואני משקיעה בה הרבה יותר בבגדים ווכל הכביכול החיצוניות הופכת להיות משהו שאני עסוקה בו עד בלי די כי הפנים שלי ריק אנשים בחוץ שמים לב מצד אחד את אומרת יש פה אין

מצב אני שחקנית זהו את שחקנית וגם את אומרת אניך היא היא ילדה הכי מטופחת שיש היא לבושה יפה היא תמיד נקייה היא תמיד בגלל שאת אובר מתפחת אותה וואי זה הרבה יותר קשה לעזור גם בצורה כזאת הרבה יותר קשה לעזור מי שלאט לאט באיזשהו שלב אני כבר מתחילה ביני לביני להתפוצץ אז מי שאני מתחילה כמובן לשתף אותו זה עודד ואני חושבת שעודד הוא הנס בסיפור הזה כי הוא הוא לא רואה, הוא לא רואה שיש לו ילדה עם עודף משקל. עכשיו אני חייבת להגיד שגם מבחוץ אני מתחילה לקבל ריכושת עם הזה. כלומר, אני הולכת לטיפת חלב ובטיפת חלב רמי לי, איזה יופי, הילדה היא באחוזון 90 בגובה, אבל את רואה שהיא גם באחוזון 90 במשקל, תשימי לב אליה. ואז

אני אומרת, אוקיי, כאילו הנה יש לי כבר יש לי איש וי מבחוץ שמשהו פה לא בסדר. כן? אז לא רק אני אהיה הנה גם העולם לא מקבל את זה שיש לי ילדה שמנה. יש פה בעיה ואני תופסת טרמפ על הבעיה הזאת כי יש בתוכי בעיה אבל אני לא מוכנה להגיד שהיא בתוכי היא הבעיה לא אני אוריה שמנה זו בעיה ובבעיה הזאת צריך לטפל מבחינתי פה מתחיל הסיפור שאני מפנה את המבט אליה בשום צורה לא מפנה את המבט אליי ומתחילה לטפל בה כי היא הבעיה וואי מה היא חובה זאת היום שהיא יותר גדולה מה היא יודעת להגיד, מאיפה הזיכרון שלה מתחיל בעצם? זאת אומרת, אני ממש אפטיע אותך שאני אגיד לך שרק כשהוריה הגיעה לגיל ההתחלנו לדבר על זה כי כי אז בעצם א עשינו

את העבודה של הריפוי שם, התחלנו לאט לאט לדבר על זה ולפתוח את זה בצורה מאוד עדינה. היא נזכרת בשב, ברגעים, אבל זה לא ניהל אותה. ובאמת זה פלא פלאים, נכון? כי אני חושבת שבסופו של דבר היה משהו מאוד מורכב שאני העברתי לה, מסר מאוד לא בריא מצד אחד, אבל מצד שני יש את אבא שלה שהוא מאזן את כל הדבר הזה. לא רואה על מה אני מדברת. הוא לא מבין בכלל. הוא לא רואה את זה בעיניים שלו. הוא לא רואה את השומנים שלה בכלל. היא לא שמנה מבחינתו ואני פשוט עובדת בלהוריד את הבת שלי במשקל. עובדת בזה, הופכת את הבית מגיל מאוד מוקדם. הבית הופך להיות בריא כי אוריה חייבת להיות בריאה. וזה אומר שכל מגירת הממתקים שהייתה למטה הופכת

להיות למעלה. והילדה שלי שלומדת לזחול פותחת את מגירת הממתקים ומגלה שפתאום לקחו לה את הכל וזה עובר לארון למעלה והיא צריכה כבר לבקש רשות ואם יש שוקולד זה לא שוקולד רגיל זה שוקולד חרובים ואם יש ממרך זה לא ממרך רגיל זה ממרך שקדים ואם יש לחם זה לא לחם רגיל זה לחם כוסמין ואני מלבישה זה את התירוץ המושלם הילדה צריכה להיות בריאה זהו אני אמא מהממת כיסוי נהדר כן כן לחוסר החלה וקבלה מוחלט שלי את הדבר כן עכשיו בגיל שלוש אני לוקחת אותה לדיאית כי אי אפשר אי אפשר גיל שלוש את לוקחת אותה לדיאטנית ואף אחד לא גם הדיטנית לא רואה בזה בעיה או אוקיי אוני אמ תשמעי אורייה במשקל גדול גבוה כן כן אמ אז זה הגיוני כן אבל

באופן שבו את זועקת את זה הסאבים והסבתות כן באשהו מקום לא מבינים. נגיד אני חייבת להגיד שהם לא מאחו שיתפו טיפולה הרבה פעמים שהייתי באה ומנסה כאילו וכאילו נלנחמת שלא יתנו לה ממתקים סבא שלה נתן לה כן כי הוא לא היה מוכן לשתתף איתי פעולה לשיגונות שלי א אבל הדיאית כאילו כן מדברת איתי על תזונה נכונה היא לא כן אגב אני חייבת להגיד שאני לוקחת אותה על הדיטנית שאני הייתי אצלה בגיל א 19 כשאני החלטתי שאני צריכה לרדת במשקלכ אז אני לוקחת אותה כאילו אני ממש סיפור חוזר למה שהעברה דורית כזאת? כן כן העברה בן דורית לגמרי. כן בן דורית. אמ ואז אני מחליטה שאם זה לא מספיק אני אני מצליחה לטפל בה. א כי הוריה סובלת

מאסטמה אסטמת ילדים ואז אני מגלה את ה א הומופטיה ואני בעצם לוקחת אותה ל להומופתית כדי שטפל בבסטמת ילדים. אבל על הדרך אני גם מכניסה את החוויה הזאת שאולי כדאי שנטפל בחוסר איזון במשקל בבריאות שלה קולד כן אמ ובאמת ההורמופתיה עוזרת לה גם לאסטמת ילדים וגם באיזשהו מקום לוות של ה של האוכל אז יש תקופות שאוריה מ ממצב של א א שמנמונת לאט לאט א מצליחה להחזיק את עצמה יותר כן ו ייתכן ורק אמהות לילדים שמנים יבינו את מה שאני אומרת עכשיו עכשיו אבל כשיש לך מורכבות עם ילד שמן אז אתה לא נוגע בו אז אתה לא מחבק אותו ואתה לא מלטף אותו כי הדבר הזה הוא לא טוב תסביר את זה יותר זה ניכור זה חוויה ממש גבוהה של ניכור כאילו

מבחינתי אם המשקפיים היחידים שהרכבתי היו של ילדה שמינה אז לעטוף ולחבק את השומן הזה זה כמו להסכים לקבל הבנתי אמ לתת לזה תוקף כן אז את לא הרבה נוג ואתה אפילו נגעל כאילו זה ברמה של אכן זה מגעיל אותי יואו ואני לא אומרת את זה רק אני יודעת בתוכי זאת אומרת אני אני חיה עם דיסונס דיסוננס מטורף פנימי ואני חייבת להגיד שאני כועסת עליי זאת אומרת ברגעים שאני כבר לא יכולה אני נכנסת לחדר ואני בוכה את החיים שלי ועודד נכנס ואומר לי מה איך אפשר לעזור תטפלי בעצמך ואני מתפרקת באמת מתפרקת ואני אומרת לו אתה לא רואה שאנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה והוא לא מבין כי הוא לא רואה מבחינתו מה הבעיה לחיות עם ילדה שמנה כן

ואני מבינה שאני חייבת לעזור שם לעצמי ודחוף זאת אומרת בעצם היא לא חווה הרבה מגע ממך את אומרת אני בקושי מחבק פחות מגע קשה לך לחבק אותה מה קורה לך שאת מחבקת אותה מה את מרגישה זה מאמץ מאמץ זה מאמץ לחבק את הילדה השמנה שלי כן זה מאמץ זה מאמץ לצלם אותה זה מאמץ להתגאות בה זה מאמץ אה נגיד היום שאת מסתכלת על אלבומים את רואה פחות תמונות שלה בנגיד בין הילדים או בין ה ארבעה ילדים יש לכם נכון נכון יש לי ארבע בנות צילמנו א אני כאילו צילמנו אותם הרבה אבל א לא הפחטתי את הרמה של הצילום בגלל שהיא הייתה שמנה לא גם שנתיים ושבע אחרי פערי מצטרפת א ופארי רזה יש אני לא עם התפוקה יש לי ילדה רזה יואו ואותה את יכולה

לחבק ולגעת בלגת והכל וגם וכל הזמן הזה אוריה לא שמה לב שאת איזה נס זאת אומרת זה התגובה הראשונה שעולה לי בראש זה ממש לא פשוטה א שעודד הולך לבית כנסת בערב שבת ופארי הולכת איתו ואוריה נשארת איתי ו ואנחנו נשבות במרפסת ואוריה ניגשת אליי באופן טבעי ואומרת לי אמא אני רעבה ואני אומרת לא, את לא אוכלת עכשיו. והיא אומרת לי, אבל אני רבה. ואני אומרת לה, לא, את לא אוכלת עכשיו. ואז אני זוכרת את עצמי, ממשיכה להגיד לה, את מבינה שאת לא יכולה לאכול? את אוכלת כל הזמן. מתי תפסיקי כבר לאכול? את רק אוכלת. ואני כועסת עליה. והיא עומדת מולי והיא מסתכלת עליי והיא לא מבינה מה אני רוצה מהחיים שלה. אומרת לה, "לא, את לא

תאכלי עכשיו. את תאכלי רק שאבא שלך יבוא. זה היום ונורא. אני אני זוכרת את הסיטואציה הזאת ואני כולי לא החזקתי את זה הייתה לי ילדה שמנה אלה היום המשקפיים מעבר לזה היא הייתה כלום בשום דבר עד כדי כך ממש כל כולי בושה אני מרחמת עליה ואני מרחמת עלייך כי כי אני כאילו אומרת נכון זה כל כך קשה זה כל כך קשה גם אני בטוחה שיש כאלה שישמעו את הסיפור הזה ויגידו אוי זה אמא נוראית זאת אומרת יש איזה כעס עלייך, אבל אני אני רואה פה את בגלל שאת יודעת אני גם קצת מהתחום הטיפולי אז אני רואה פה כל כך הרבה קושי נפשי פה בכל האירוע הזה מתי מתחילה להיות איזה נקודת מפנה בכל הסיפור הזה אני מנסה לטפל בעצמי כי אני מבינה שמשהו בי

לא עובד לא טוב ואני באמת מנסה א הולכת לטיפולים אישיים א הולכת לטיפולים קבוצתיים אה מרגיש מגישה שהווליום של ה של העוצמה של הכאב לפעמים פוחטת, אבל זה לא עד הסוף. זה לא עד הסוף. אמ ובעצם התפנית א מגיעה כשאני אפילו סליחה זה לא התפנית כמו השב זה כן התפנית. אני לא זוכרת אפילו כמה שנים זה שמונה שנים לתוך הזוגיות שלי שבע שנים לתוך הזוגיות שלי אני בעצם מתחילה ללמוד סטיילינג א כי אני מגלה שיש לי עניין עם בגדים אי אפשר שלא לראות את זה כן שמשהו בבגדים קורה לי כ זה היה שם תמידכן א ובעצם א אני מסיימת את לימודי עם הסטיילינג מתחילה לצעות בעולם הזה מופתחת לעצמי עסק ובעצם א מתחילה להלביש נשים אחרות אה הוא ראי

איזה פלא נשים שמגיעות אליי הם לא בדיוק 90 60 90 אני בעצם מתחילה ללכת בעולם הסטיילינג בונה על עצמי עסק ובעצם מתחילה להלביש נשים לא במידות ה של התרבות החולונית שלנו היוםכ וומגלה שאני מצליחה ואני ממש טובה בזה עכשיו זה לא רק להלביש לאט לאט בעצם אני מגלה שיש משהו בעולם הסטיילינג שהוא לא נשאר בבגדים עצמם אלא יש בעצם איזשהי התכתבות מאוד עמוקה בין בגדים לרגשות נכון ומה שכן ומה שאנחנו בעצם חובות מול המראה זה איזשהיא הבאה רגשית, איזשהיא בקשה עמוקה להוציא את הכוחות שלנו החוצה א באמצעות הבגדים כי תראי שלמשל אישה שהיא מלאה היא לובשת יותר שחור כההק כזה להסתיר יש משהו בהסתרה הזאת ואישה כן בטשטוש ויש את הצבע

הזה את הצבעוניות לפעמים ויש את הזה המידות שהם בעצם לא מגלמות את את היכולת שלנו לבטא את הנשיות שלנו זה מתבטא בהמון דברים בצבעים במידות בסיפור בסופו של דבר אם אני לאן לובשת את הבגד שאני שמחה בו ואני עומדת מול המראה ואני רואה שם אותי אז אני רואה שם איזשהו זיוף שלי אני רואה שם את הפער ובסופו של דבר התחלתי לראות שאני מצליחה להחזיר נשים הביתה אל עצמם באמצעות הבגדים יש צבעים יש גזרות איך הגעת לנשים זאת אומרת לאט לאט שמעו עלייך מפה לאוזן ש התחלתי פשוט לפרסם שאני מתעסקת בסטיילינג עוד יעוץ עוד סדנה לאט לאט אני כי אתה זה משהו של הדור הזה אם נגיד תגידי לאמא שלי יודעת שאמא שלי החמודה א תגידי להביא מישהי

הביתה לראות את הארון שלה כאילו זה יהיה לה מוזר זה יהיה לה כאילו לסדר ארונות בסדר אבל לעשות ממש של הדור עכשיו כן נכון נכון אני ממש מסכימה שזה של היום אבל א בוא נגיד שלפני א העסק שלי קיים עוד מעט 15 שנה הסתובבתי באפלה בהתחלה כן זאת אומרת הסכימו לראות אותי בעיקר מעודני זקנים בין 8 לת בערב א וזה היה חתיכת חוויה אבל לאט לאטן תפסת תאוצה אבל באמת העיקר היה ש שבעצם התחלתי לחבר בין ה בין עולם הנראות לבין עולם הרגש ואז בעצם התקרו המון דברים מופלאים מאחורי וילון נשים שהתמודדו ע עם מציאות של דימוי גוף של ריחוק של ירור של מה אני רוצה ללבוש אבל באמת מהמקום הפנימי מעבר לבטן מעבר לאגן מעבר ל מעבר לחוויה

החיצונית שלהם התחלתי לתת להם מענה אספתי מעולמות הטיפול שבאתי מכל המסך את החיים שלי ווואו קרו דברים מופלאים מאחורי וילון. מה זכור לך למשל שאמרת וואי אני אני מצילה את האישה הזאת? זאת אומרת ממש תחושה כזאת של שאני עושה פה טיפול נפשי לא טיפול ב זה לא בגד זה משהו אחר לגמרי וואו יש לי המון המון סיפורים יש לי סיפורים של אחי של אחות שהגיעה אליי שבעצם עשתה שם עבודה של נפרדות מאחותה התאומה ופאום פתאום בעצם עבדה על לזהות את עצמה בתוך הבגדים הגיע אליי הגיעה אליי פעם אחת אישה ש התייתמה מההורים שלה וגדלה אצל משפחה אצל המשפחה אצל דודים וכאילו הבגדים עברו אצלה מדור לדור, לא טיפחו אותה, לא השקיעו בה, והיא בעצם

באה אליי לגלות בכלל מי. אני זוכרת את הרגע שראיתי אותה נכנסת ופגשתי אותה לתהליך הנראות שהיה באמת ברמה של הזנחה כל כך גבוהה. ואיך סיימנו? לא כי היא סיימה עם שקיות, כי היא סיימה עומדת מול המראה כשהיא אומרת זאת אני. וואו, אני כל כך שמחה עכשיו לראות אותי. יש שמה אותי סוף סוף יש שמה בחירה יש שמה זהות יש שמה סיפור בגד זה זהות את אומרת זה מעבר ל בגד הוא ביטוי נשמתי ביטוי נשמתי אם מסכימים להקשיב לו הוא עוד כלי את יושבת מולי עכשיו אנחנו מדברות אנחנו נשים אנחנו עושות אנחנו פועלות במרחב אבל זה עוד כלי זה עוד כלי שמאפשר לנו לספר לא רק לא רק את החוויה החיצונית לא רק כדי להתייפות שגם זה אגב מבחינתי חובה זה

רצון האל. אוקיי? זה ממש רצון אלוקי כשאת יפה עצמך. אבל יש פה נטבח הרבה יותר עמוק. את יכולה להביע איכויות שקיימות בך דרך הבגדים, כוחות נשמתיים שקיימים בך דרך הבגדים שלך. כן. זה לא עוד צבע, זה לא עוד גזרה. זו את נשמה שעומדת מול המראה ויכולה לראות אותך במלוך. זה פלא. וואי דין. באמת. ובעצם קרה מה שקרה. התחלתי להלביש נשים שמנות ולהסביר להם שהבטן הזאת לא צריכה לנהל אותם ואז את חוזרת הביתה על הילדה השמנה שלך שאת בקושי יכולה לגעת בה ורק רואה שומן ועדיין זאת אומרת גם כשאת אותה מנטרה את אומרת לאישה הזאת בחדר הלבשה ואז את חוזרת אבל אז בעצם הכאטיות של המציאות הופכת להיות כבר ממש בידי נסבלת כי איך עכשיו

העברת חמש שעות בקניון הצלתי אישה מהמקום נתת לה נוכחות נתת לה קיום נתת לה ביטוי עם המשקל העודף שלה ועכשיו לבת שלך את לא יכולה? את מרגישה צבועה קצת. עד מתי? זה לא צבועה, נשמה, זה מיסטר ג'ייקל ומיסטר הייד באותו בן אדם. ממש נכון. ואז די ואז די, ריבונו של עולם די. ואני ממש הולכת ומצליחה בתחום הסטיילינג ואני כאילו מרגישה שזה לוקח אותי, הבית לוקח אותי אחורה ממש כבר כי אי אפשר. זה ממש התנגשות חזית. זהו, זה כאילו לעמוד מול המראה של עצמי ודי. ואז זה קצת מקבילה. אני מנדסה לחשוב על עצמי שלהיות להרצות על שליחות ושהבית שלך יהיה סגור לאנשים זה ממש אותו דבר זה זה כאילו באמת זה זה בלתי נסבל זה באמת בלתי נסבל

כדי לקדם את העסק אני הולכת ללמוד NLP עבודה על בעצם אמונות מגבילות מחשבתיות ואני יודעת שיש רק דבר אחד שאני הולכת לעשות אני הולכת לטפל בי מול אוריה כי אם לא אני סוגרת אני מפסיקה כי אני אני עוד שנייה מתשפזת לא בית גע וואי ואני נכנסת לחצי שנה של לימודים אינטנסיביים ולא הבנתי לאיזה פלא נכנסתי כי מחייבים אותנו כל שבוע לעשות שיעורי בית ולמזלי לא פחות ולא יותר אני נופלת על שני אנשים מיוחדים במינם אחת מטפלת זוגית והשני קוראים לו נתן מאיר א שהם אנחנו בעצם הופכים להיות צוות של שיעורי בית שאנחנו נפגשים אחת לשבוע וחייבים לעשות את השיעורי בית של כל פעם שאנחנו אנחנו לומדים ואני בפתיחות מלאה מספרת להם את

השבר שיש לי מול אוריה ואני אומרת להם תקשיבו לא משנה מה למדנו השבוע התרגול שאנחנו עושים בינינו נכנס על אוריה אוקיי עכשיו תנסי לדמיין מציאות שבה אני גרה בבית לפעמים בקי ומתן מגיעים אליי אנחנו עושים תרגול על אוריה אוריה נכנסת מהבית ספר היא היא מודעת לכל הדבר הזה כלום יואו אוריה נכנסת מהבית ספר כולה חיו וכולנו מחייכים אליהו והיא נכנסת לחדר שלה ואני ממשיכה לעשות את התרגול עליה בלי שהיא יודעת וואי ואני ממשיכה שיעורי בית מה זה אומר שיעורי בית זה אומר שאני מתחילה ממש לעבוד עבודה תודעתית להתחיל לראות את הבת שלי מעבר למשקל שלה מה עוד קיים בה גילוי זה נורא להגיד את זה כאמא כי לא ראיתי את זה במשך 12 שנה

כן אבל אני ממש עושה עבודה של גילוי מה זה אומר גילוי יום שישי שזה היום הכי קשה מבחינתי היה כי מבחינתי להלביש את הוריה לשבת כדי לשלוח את אבא שלה לבית כנסת זה הדבר אני רוצה שהיא תהיה יפה אני רוצה שהיא תהיה מטופחת זה הרגע הזה שדווקא שם אני נכנסת אני מתחילה לעזור לה לבחור מה ללבוש אני מתחילה לגעת בה לחזור למשש לחזור לחבק להכריח אני מכריחה את עצמי לעשות את זה בסדר בשלב הראשון אני מכריחה כן בשלב השני אני ממש יושב שבת איתה ומדברת איתה שיחות על מה עוד קורה איתה בבית ספר ומה עובר עליה ומחפשת עוד כוחות ועוד יכולות כאילו מתחילה לאט לאט ממש להסיר את המשקפיים שרואות אותה רק דרך משקל ולומדות לראות אותה עם

כל האכויות והטוב שקיים בה פשוט להגדיל את העין הטובה על הבת שלי ואני לומדת לעשות את זה אני אני מתרגלת את זה בכתיבה אני מתרגלת את זה בדיבור אני מדברת מתרגלת את זה בלצאת רק איתה בימי אמא הרבה יותר גדולים עולים איתה כדי להתחיל לפנות מקום בתוכי לעוד כוחות יכולות שקיימים אצל הילדה הזאתי פשוט ללמוד אותה מחדש למה זה כל כך חשוב כי כאילו בעולם שלנו אנחנו תמיד יש כזה משפט שאומרים כל עגל בעיני עמו איילה כאילו ברור לנו שילד יהיה מושלם תמיד צוחקים עליי שאני אומרת על ילד שהוא מושלם והיא מושלמת וחזקי דווקא שהוא יותר כן היא חמוד חמודה כאילו זה חני אמר חני תמיד תגיד ופה יש לך את העומץ המטורף להשאיר עיניים

למצלמה ומלא את עושה פה שירות מטור בא מאדיר תדעי לך כי יש כל כך הרבה אמות שמסתכלות עלייך עכשיו ואומרות לא העזתי אף פעם לספר יודעת כי כאילו בעולם שהאמא רואה את הילד מושלם לא תמיד האמא רואה את הילד מושלם ולפעמים היא רואה דברים אחרים ולפעמים ופה ברוריה יושבת וזועקת זאת הייתה הבעיה שלי נכון ובא לי להגיד אפילו חני שלא היה לי אומץ פשוט לא היה לי כבר כוח לסבול את עצמי כן, לא היה לי כוח לסבול יותר את המחשפה שהייתי. לא הגיע לא לי ולא לבת שלי את הדבר הזה. לא ייתכן שיש ילדות אחרות שמקבלות חיבוק מאמא בסוף הדלקת נרות ורק את הילדה שלי אני לא יכולה לחבק. ואגב, זה זיכרון שאוריה זוכרת אותו. היא זוכרת אותי לא

חיבקת אחרי הדלקת נרות. וואו. את זה היא אמרה לי כשהתחלנו לאבד את זה. כן. ובעצם כאילו התהליך הזה הולך ונבנה הולך ונבנה הולך ונבנה עד שאני אומרת לעצמי אוקיי בזמנו עבדתי באיזשהו מגזין ואני לוקחת את אוריה ומצלמת אותה למגזין וואי כאילו מניחה אותה כבר עם ועולם מלבישה מאפרת מסרקת ומספרת וואו הנה הילדה שלי הילדה השמנה שלי והנה ברוריה שבאה ומספרת לכם שאני הילדה השמנה שאני הייתי שמעולם לא פתרתי את זה ביני לביני השלחתי את הכל עליה ובעצם לא ממש בעבודה הזאת של הלימודים שלפי פשוט התחלתי לעשות הפרדה בסופו של דבר שנים 12 שנה הסתובבתי מול הבת שלי בפחד אימה שמה שעשו לי יעשו לה כי אני הייתי ילדה שלמנה ואני הייתי

ילדה מוחרמת ואותי הרגו כי הייתי שמנה כל פעם שיראתי לגינה היו הורגים אותי וכל הפחד הזה במקום לאבד אותו ולעבוד איתוברת שלח עליה ובעצם רק שהאוריה הגיעה לגיל 12 עם עבודת נפש מטורפת התחלתי לאט לאט ממש בכוח לעשות את ההפרדה הזאתי ברוריה זה הסיפור שלך מה ששלה שלה מה שהיא צריכה לעבור היא תעבור תפסיקי להשליך עליה עכשיו אני רוצה להגיד עוד מנגדותה אני כל כך השלחתי שסיפרתי ש שבכיתה ו' היה לי חרם מכיתה ג' עד כיתה ה אוריה סבלה בהתנקלויות חברתיות וואי תראה מה זה אני כאילו הזמנתי את זה לחיים שלה זה נורמלי אני הזמנתי את זה לחיים שלה כי לא עשיתי שם עבודה כי לא הסכמתי לקבל את הבת שלי כמו שהיא כי ראיתי אותה רק

דרך מבט אחד מסוים פשוט לא ראיתי את האור האדיר שהיא הייתה לא ראיתי את האוריה איך את הייתה היום וואו נגיד מה היום סתם נגיד את היא יודעת שאת יושב את מדברת עליה נכון היא יצא לך כבר לחמול אמרתי לה את זה אמרתי לה ארי מחר אנחנו הולכות לעשות אני הולכת לספר עלייך נו אמא עוד פעם עשית אותה סלב כן עוד פעם מה היא אומרת על זה תראי אנחנו התחלנו לאבד את זה יותר מאוחר זאת אומרת א רק לקראת גיל 15 16 התחלתי לשבת לדבר איתה שאלתי אותה מה היא זוכרת אם היא זוכרת רגעים ש א לא בדיוק הייתי האמא המושלמת כלפיה ובאמת אז לאט לאט צצו כל מיני דברים אמ אמ אני חושבת שהיום בדיעבד כשאנחנו מדברות כשהיא מתבוננת על הרגעים שלה

אחורה היא מבינה שיש רגעים שעיצבו את ה את ה את מי שיהיה היום בעקבות החוויות הלא פשוטות שעברנו ו היא גם אומרת לי אמא את יודעת יהיה היום שאני יודעת שאנחנו אני אטפל בזה אני אלך ואני אדבר ואני אעבוד על זה כי כן יש לה ריקושטים כן ברור הכל בסוף נכנס נשמע בנפש בדיוק א אני מוד מתוודה שנים כשהסתובבתי עם המורכבות הזאת אמרתי לעצמי בשקט רק ביני לבני ברוריה את תביא אותה לאנורקס ובולמיה מתי תעצרי מתי תעצרי וואו וכאילו אוריה גדלה גדלה וברוך השם זה לא קרה כן יש משקעים אני חושבת שזה שפתחנו את זה פלוס מינוס סביבות 15 15 וח א הביא איתו גם את התהליך של הריפוי. כן. כי הלכנו ודיברנו ופתחנו את זה ו ועשינו שם חוויה

מאוד מאוד עמוקה של סליחה. כן. אפילו באיזה תוכנית טלוויזיה מסדיבר. כן. ממש בתוכנית טלוויזיה זה היה הרגע ש הרגע הכי אותנטי שם היה הרגע שבו אני מסתכלת על אוריה מתפרקת מבכי ואומרת לה אוריאלי אף פעם אף פעם לא ביקשתי ממך סליחה. יא וזה היה הרגע שעצרתי הכל וביקשתי ממנה סליחה. קיבלה את הסליחה? כן, היא קיבלה את הסליחה, כי אני מרשה שהקשר ביני לבין אוריה הוא קשר, יש ביניהנו קשר מאוד אמיץ, יש בינינו קשר מאוד חם היום, יש בינינו קשר מאוד מאוד פתוח, אוריה היא וואו. ולמרות, את יודעת, אני לפעמים מסתכלת ואומרת לעצמי, אני כאמא מסתכלת ואני אומרת, אלוהים, כאילו האכלתי אותה כל כך הרבה, לא טוב. והיא פלא מעלך. וואי,

היא פלא מעלך. א יודעה עם עוצמות, עם ביטחון, עם שאר רוח, עם כוחות. היא רוצה לך ללמוד פסיכולוגיה, היא רוצה לכת לעזור לאנשים בעולם. וואו. אמ וכאילו יש אני אני רוצה להגיד שבסופו של דבר אנחנו יכולים לטעות כהורים ואנחנו עושים מלא טעויות, מלא. אבל כל כך אפשר לתקן. כן, אני תיקנתי. אי אפשר לבוא ולהגיד שאי אפשר לתקן. כל הדנר דולק אפשר לתקן. גם את הנורא מכל אפשר. את יודעת ב אני לא יכולה להתעלם מזה כי בעמוד הפייסבוק שלך רשום מחטת בבגדים של נפטרות או בארונות של נפטרות. זה הוואטסאפ שלי. זה אני חת בוואטסאפ. נכון נכון באיזשהו מקום ראיתי את זה ואמרתי טוב אין מצב שאני לא שואלת אותך על זה. אז הגיע לתת הגיע הזמן

לתת לזה תשובה. כן, בגדים מבחינתי נושעים משמעות, נכון? קרה המקרה ואני בן אדם שמאוד אוהב יד שנייה, אוקיי? א מתנצלת את כל חובבות הזרה למיניהם אני פחות וגם השן אני יותר חובבת בגדים חנויות יד שנייה ולאט לאט קרה שבנות שמכירות אותי וודעות שאני אוהבת יד שנייה הפנו אותי לכל מיני מקומות ששם נפטרה הסבתא פה והסבתא שם ואם אני מוכנה לבוא לקחת את הבגדים נורא הולך היום השמלות של הווינטג' דווקא של הסבתא כאילו זה זה הדבר בעיניים נכון ובעצם הגעתי פעם אחת לנערה מאוד מאוד חמודה שפתחה בפניי את הבית ואת הארון של סבתא שלה ולקחתי שם בגדים מטורפים והכל היא נתנה לי פשוט היא אומר לי קחי אין לי מה לעשות עם זה ואז אמרתי

לה רגע אני חייבת לדעת מי זו הסבתא שלך אני רוצה להבין את מי אני לובשתו ואת מי אני ממשיכה כי זה מבחינתי המהות של הבגד אם כבר ניתנה לי ההזדמנות תספרי לי של מי הזכות כאילו מי זאת האישה הזאת כי אני ממשיכה אותה עכשיו בעולם את מחיה אותה את לובשת אותה ואת מחיה אותה מחדש ולכן מבחינתי הרבה פעמים פעמים היום שפונים עליי ואומרים לי שיש את הארון הזה ואת הארון הזה אז מבחינתי זה לא לבוא ולקחת זה בעצם להבין שאם כבר אני לובשת יד שנייה יש לי פה הזדמנות להמשיך את הדרך של מישהי להחיות בדרך אחרת לכן אל תיבעלומי מחטטת בארונות שנפטרות מבחינתי זה זה זכות אני מורישה לך את הבגדים שלי ברגע זה זו זכות ממש אני מרשה לך לכפ

את יודעת שאמא שלי לא השאירה לי בגדים עד היום אני בהר ממנה למה לא ידעתי היא מסרה והיו לה בגדי וינטג' מטורפים. אני אמרת לה אמא עד היום אני הלכת לחטת בארונות ברוך השם כאילו ברוך השם שאני זוכה א לכבד אותך אבל איך איך הלכת איך לא השארת לי בגדים? אמא'ה וואי את את פשוט אישה מרתקת מיוחדת מלא חן ויופי כל כך כיף לי לשבת לידיך ולדבר איתך ויותר מהכל את לא מנסה להראות שאת מושלמת ממש לא שזה חטא שאנחנו הרבה מאוד חוטאים בו את מיוחד שאתה יושב על מצלמות ואתה פותח נושא כל כך שכל כך מציג אותך באור לא מושלם וזה מדהים בעיניי ואני רוצה להגיד לך תודה רבה על זה ממש א תודה אני מגשה כזה אני כל כך מושלמת פיסה מהלב שלך

שאני ממש מרגישה צורך להגד על זה תודה באהבה והרגע הזה יתן אור לנשים אחרות א להכיל את עצמם לקבל את עצמם לאהוב את עצמם יותר ולהבין שהכל בסדר ובאמת אפשר לתקן באמת נכון ממש ככה תודה אין לי מילים באמת תודה באהבה มา