מסרים לחיים מפרקי אבות: פרק 8 - הרב זמיר כהן HD (כתוביות)

שלום וברכה וערב טוב. הגענו לפרקי אבות, פרק א', משנה י"ד. מי זה "הוא היה אומר"? הלל הזקן כפי שראינו במשנה לפני כן. כלומר, אומר הלל הזקן: כל אדם צריך שיהיה לו ביטחון עצמי ולומר "אם אין אני לי, מי לי"? אבל יחד עם זאת, שתהיה לו ענווה כלפי הקב"ה. "וכשאני לעצמי, מה אני?" אם אני לבד בלי העזרה מלמעלה, מבורא עולם, אז מה אני שווה בכלל, איזה כוחות יש לי? כלומר, השילוב הזה בין ההכרה בערך עצמו, במסוגלות של עצמו, ושלא יסמוך על אחרים, בפרט לא ברוחניות. עוד בענייני גשמיות יכול להטיל על אחרים שיעזרו לו או שיסייעו, אבל ברוחניות האדם בונה את עצמו. כשהוא משקיע בעצמו, הוא בונה את עצמו, הוא מתעלה, אבל ידע תמיד שיש

את הסייעתא דשמיא. "וכשאני לעצמי", אם אני לבד, "מה אני"? זה ביאור אחד. מהיבט נוסף, ראינו גם בשיעור הקודם, "וכשאני לעצמי, מה אני?" כלומר, אם אני מרוכז רק בעצמי, אני לא שווה שום דבר. אדם שגם לא דואג לאחרים, אלא משקיע רק בעצמו, אכפת לו רק מעצמו, אף פעם לא מנסה לסייע לאחרים, לחשוב על הזולת, על השכנים שזקוקים לעזרה, על חבר בעבודה שנמצא עכשיו במשבר, על קרובי משפחה, על הורים שלעת זקנה קשה להם והם זקוקים לעזרה, רק לא נעים להם לבקש, אדם כזה, שהוא מרוכז רק בעצמו, כי הוא אומר: "מה אתה רוצה? אם אין אני לי, מי לי", אבל שכחת את ההמשך, "וכשאני לעצמי, מה אני?" אם אתה חושב רק על עצמך, מה אתה שווה? כלומר,

"וכשאני לעצמי, מה אני?" מתפרש לשתי זוויות. זווית אחת כלפי בורא עולם, זווית שנייה כלפי בני אדם. אלה שתי הזוויות שיש ב"וכשאני לעצמי, מה אני?" מסיים הלל את המשנה ואומר: "ואם לא עכשיו, אימתי?" כלומר, לא לדחות דברים. דבר שאתה יודע שצריך לעשות אותו, שנכון לעשות אותו, אל תדחה אותו לאחר כך. לפעמים האדם רוצה להתחזק במשהו, בעבודת המידות, אדם שמזהה בעצמו איזו מידה שלילית. הוא מרגיש: אני באמת לא בסדר במידת הקנאה, לא רגוע עם עצמי, כל הזמן מקנא, מסתכל על אחרים, מה יש להם, מחטט במבט שלי בכל עניין. אחר מרגיש: אני כעסן, כל דבר מיד מבעיר אותי. לא תמיד האדם שם לב לחסרונות שלו, אלא לאחר שעובר זמן, אבל כשהוא מזהה

בעצמו דבר שהוא צריך לתקן, רדיפת כבוד, שנאה, קנאה, תאווה. הוא מרגיש שיש לו תאווה עצומה, היצרים בוערים בו בעוצמות, שלא ישלים עם המצב הזה. אז מה הוא אומר לעצמו: כן, יבוא יום שאני אתקן את זה. יום יבוא, אני אעבוד על המידות. אני אלמד מוסר, אתחיל להתאמן, להשתנות. יום יבוא ואני אתחיל לשמור שבת, יום יבוא ואתחיל לקבוע עיתים לתורה. למה "יום יבוא"? אם הגעת להכרה שצריך לתקן, צריך לשנות, תעשה את זה עכשיו. "ואם לא עכשיו, אימתי?" מה פירוש "אימתי"? הוא אומר: אני עכשיו בן 17, בן 25. יש לי עוד הרבה שנים. הגמרא במסכת שבת מביאה שרבי אליעזר אמר לתלמידיו: "שוב יום אחד לפני מיתתך". אמר: תשמעו עצה טובה שלי, יום לפני

שאתה מת, תחזור בתשובה, וכך תבוא לעולם הבא נקי. התלמידים לא הבינו מה הרב אומר. אמרו לו: כבוד הרב, וכי אדם יודע מתי ימות? אם היינו יודעים, זה היה מצוין. מי לא היה עושה תשובה יום לפני? אבל איך אדם יכול לדעת? אמר להם: זה בדיוק מה שאני מתכוון. כל יום יעשה תשובה, כי אולי זה מחר, "ונמצא כל ימיו בתשובה". כי באמת אדם לא יכול לדעת מתי יבוא יומו. שם ממשיכה הגמרא ואומרת על הפסוק שלמדנו אותו כאן בשיעור, בקהלת. שלמה המלך, החכם באדם, הוא אומר: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". כלומר, תמיד תהיה עם בגדים יפים, תמיד תהיה מסורק, תמיד תיראה טוב. מה התכוון שלמה בפסוק הזה? אומרת הגמרא, משל למלך שאמר

לכל אנשי הארמון שלו, עבדים, משרתים, שרים, אמר להם: תתכוננו, אני מארגן מסיבה. כשהמלך מארגן מסיבה, מיד כולם הולכים להתקלח, להתלבש יפה, להסתרק, עניבות הכי מפוארות שיש להם. מסיבה שהמלך מארגן. גם היום בעולם, כשמלכים, נשיאים, מארגנים מסיבה בארמון המלכות, כל מי שמוזמן משקיע הרבה כדי להיראות יפה. אבל הוא לא נתן להם תאריך. לא אמר להם: זה יהיה היום, עוד שבוע. אמר רק: תתארגנו, יש מסיבה. הטיפשים שבהם אמרו: כדי להכין מסיבה לוקח זמן. עד שיבשלו, עד שיארגנו, עד שיכינו, הלכו לעיסוקים שלהם. אדם שעובד בסבלות הלך להיות סבל, אדם שעובד בבניין הלך לעבוד בבניין. הפיקחים שבהם אמרו: וכי חסר משהו למלך? המלך יכול תוך

כמה שעות לארגן מסיבה, והקפידו מאותו רגע להיות לבושים יפה, מאורגנים. לאחר כמה שעות הודיע המלך: השערים נפתחים, תיכנסו כולכם. המלך אומר לכולם להיכנס הרגע, אף אחד לא יכול להתחמק. כולם נכנסו. אלה שהיו לבושים יפה נכנסו שמחים, רגועים, מאורגנים, אבל הסבל שבא עם בגדי הסבלות והבנאי עם בגדי הפועל בניין, ונכנסו בצורה כזו. הסתכל עליהם המלך, איזה ביזיון היה להם שם. אמר להם המלך: אתם תעמדו ותסתכלו על כולם, איך שהם אוכלים. לשבת איתנו, לא מתאים שתשבו בצורה כזו. אמרתי לכם להתארגן, למה לא התארגנתם? על זה אמר שלמה: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". תמיד תהיה מאורגן. זה מה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו: "שוב יום אחד לפני

מיתתך". לכן אומר הלל: "ואם לא עכשיו, אימתי?" אל תגיד "יבוא יום". אם הגעת להכרה שצריך לתקן משהו, לשנות משהו, תעשה את זה עכשיו. בפרט בעבודת המידות, כמה שהאדם יותר צעיר, יותר קל לו להשתנות. כמה שהוא מתבגר יותר, יותר קשה לו להשתנות. זה נכון בכל שינוי הרגל. לשנות הרגלים, צעירים, יותר קל להם לשנות הרגלים, יותר גמישים, אבל כשאדם מגיע לגיל מופלג... גם יש הבדל בין רווק לבין נשוי. בחור רווק, בחורה רווקה, רוצים להתחזק בתורה ומצוות, שמירת שבת, שום בעיה, זה תלוי רק בהם. אחרי החתונה, כמה התמודדויות וקשיים. הוא רוצה להתחזק, היא אומרת לו: "רגע, אבל התחתנו כשאתה לא היית דתי, "מה פתאום אתה עכשיו מתחיל לשמור

שבת?" או להפך. כמה שהאדם יותר צעיר והוא מכוון את עצמו לדרך נכונה, משנה את עצמו ללכת בדרך טובה, הרבה יותר קל לו. עץ, כשהוא שתיל רך, אתה יכול ליישר אותו. אתה רואה שהוא קצת עקום, אתה מיישר אותו, אבל לאחר שהוא נהיה כבר עץ זקן, עם הגזע הגדול והשורשים, לא שאי אפשר, אבל קשה מאוד. אני אומר "לא שאי אפשר", כי באמת פגשתי אנשים. היה פרופסור ללשון לפני מספר שנים שקצת התחיל להתחזק דרך השיעורים ב"הידברות". לראשונה בחייו בגיל 80 התחיל להניח תפילין יום-יום, לקבוע עיתים לתורה, והשתנה מקצה לקצה. שומר תורה ומצוות ממש בלב ונפש. אז יש, יש גם בגילאים כאלה שאדם יכול להתחזק, להשתנות, אף פעם לא מאוחר. אבל כמה שהאדם

יותר צעיר הרבה יותר קל לו. לכן אומר הלל: "ואם לא עכשיו, אימתי?" נעבור למשנה הבאה, משנה ט"ו. שמאי אומר... ראינו קודם, כל המשניות שראינו עד עכשיו הן מתקופת הזוגות, כשהיה אחד נשיא ישראל והשני אב בית הדין. הלל ושמאי, הלל היה נשיא ישראל משושלת מלכי בית דוד, ושמאי היה אב בית הדין. אז עד עכשיו דיבר הלל, עכשיו עוברים לשמאי. כלומר, שמאי היה תמיד רגיל לחזק את האנשים בנקודות האלה, לכן ציטטו אותו, את הנקודות האלה בשמו. ראשית: "עשה תורתך קבע". מה זה "קבע"? יש דבר שהוא מרכזי בחיים, יש דבר שהוא ארעי בחיים, שהוא טפל בחיים. אדם, יש לו משפחה, נאלץ לעבוד לפרנסתו. אומר לו הלל: נכון, אתה עובד לפרנסה, כי צריך

לפרנס את המשפחה, אבל תרגיל את עצמך שמה המרכז, מה העיקר בחיים? זה השיעור תורה שאני הולך להשתתף בו. כל השאר זה טפל. נכון, חי בעולם, צריך שיהיה אוכל, צריך שתהיה פרנסה, אז אני משתדל שיהיה את מה שצריך, אבל מה חשוב לי בחיים, מה המרכז אצלי בחיים? זה התורה. אדם שמרגיל את עצמו לחשיבה כזו, שלא שהוא הולך לשיעור תורה כדרך אגב. יש לו מעט דברים חשובים בחיים, אחד מהם זה תורה. יש אדם אחר שאצלו התורה זה המרכז וכל השאר המעגלים שמסביב, אבל מרכז החיים זה תורה. אדם כזה שאצלו מרכז החיים זה תורה הוא הופך להיות אדם מאושר, רגוע, שלו. יש לו התמודדויות וקשיים כמו כולם, אבל הוא לא מרגיש את כל הקשיים האלה, כי הוא יודע

"מה העיקר אצלי בחיים". אז מישהו פגע בו. בעבודה אמרו לו משפט. יש אנשים, משפט אחד שאמרו בעבודה, שבוע שלם הוא בדיכאון. פגוע, נעלב, עושה חשבונות עכשיו, יפטרו, מה יהיה ואיך הוא אמר ומה היא אמרה. אבל אדם שאומר: רגע, מה העיקר אצלי בחיים? זה השיעור תורה שאני הולך. אז אמרו בעבודה. בסדר, שיגידו. אבד קצת כסף. בסדר, אז הלך הכסף. מה העיקר בחיים? לא עושה עניין יותר מדי מכל דבר, כי תמיד הוא בודק מה עיקר ומה טפל. "עשה תורתך קבע." אדם כזה, גם בהתמודדויות של השלום בית, של הבין אדם לחברו, עבודת המידות, הרבה יותר קל לו מאנשים אחרים, כי דבר שהוא חשוב בחיים, זוכרים אותו. דבר שהוא טפל לא נכנס לזיכרון. דבר שהוא

מרכזי, אנשים זוכרים. אדם שאצלו התורה היא העיקר בחיים, היא המרכזית, "עשה תורתך קבע", כל התמודדות שיש לו בחיים הוא בודק מה רצון השם. איך הקב"ה היה רוצה שאני אגיב עכשיו. נניח שאשתו אמרה משפט או התנהגה בצורה שהוא מאוד כעס, מאוד נפגע, ונניח שהיא באמת לא הייתה בסדר. אם מה שמנווט אותו בחיים זה האגו הפרטי, הוא יכול לצאת עכשיו לריבים, למחלוקות, לכעסים, אבל אם מה שמוביל אותו בחיים זה מה רצון השם, מה כתוב בתורה, איך צריך להתנהג בצורה כזו, כי אצלו בחיים התורה זה המרכז, אז הוא מתנהל על פי זה. איך רצון השם שאני אגיב עכשיו על המילים שאשתי אמרה? שאדבר בנחת או אדבר בצעקות? מיד יאמר לעצמו: ודאי, "דרכיה דרכי

נועם וכל נתיבותיה שלום". צריך לדבר בנחת. "רגע, אבל היא הכעיסה אותי." בסדר, אז נמצא את הזמן מחר, עוד כמה שעות, כשהאווירה תירגע, אני אשב איתה ואדבר איתה, למה היה כך ומה אני מצפה ממנה בפעם הבאה כשיהיה דבר כזה. נפתור את הבעיות בלי לריב. אדם כזה, שהתורה מרכז אצלו בחיים, מקבל גם כוחות, כמו שרואים אצל דוד המלך, שהיה נרדף על ידי שאול. בלילות היה בורח: "גם כי אלך בגיא צלמוות". היה הולך בגיא בין הרים ורואה מעליו את הצל של מלאך המוות כאילו הוא מרחף עליו, על דרך המשל. כל רגע הוא הולך למות. שאול רודף אחריו להורגו, המלך עם כל הצבא. איזה פחד זה. אבל אומר דוד, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע", אני לא מפחד

שיקרה לי רע, "כי אתה עימדי". אני יודע שאתה איתי, אז מה שיצא זה לטובה. עליי מוטלת חובת ההשתדלות, אבל אני סומך עליך שאתה משגיח עליי. אדם כזה זה אדם שהרוחניות היא המרכז בחיים שלו. זה דוד שאמר: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". מה פירוש המילה "שיוויתי"? "שמתי". תמיד הוא אומר: אני שם מול העיניים שלי את הקב"ה, את התורה שלו, ואני תמיד בודק מה רצון השם ממני, אני חי על פי זה. אדם שעושה תורתו קבע, הוא מרוויח לא רק עולם הבא. עולם הבא, ודאי, אבל מרוויח גם עולם הזה. איך מגיעים למצב ש"תורתו קבע"? הרי זה לא קל, חיים בעולם חומרי, ואדם מרגיש באופן טבעי שמה שחשוב בחיים זה לגמור את המשכנתה ולהרחיב את הדירה ולקנות רכב

כזה וליהנות מפה ולטייל שם. זו הטעיה של היצר הרע. רש"י כותב שהעולם נקרא "עולם" מלשון "העלם". העולם החומרי, התפקיד שלו, להעלים מהאדם את הרוחניות שמסתתרת בעולם. לא לחינם המילה "הטבע" אותה גימטרייה של המילה "אלוקים". אלוקים ב-ה', כמובן. לומר שהאלוקים מסתתר בתוך הטבע. אפילו אותם שמדברים על האבולוציה, מדברים בהתפעלות שיש איזה חוק אבולוציוני שעל פי זה התפתח זה מזה, כדי להגן על זה. כאילו שאבולוציה זה איזה מישהו. הם מדברים על אבולוציה כאילו יש פה איזו יד מכוונת, מתכננת, מאחורי הדברים. אדם בר דעת יודע שזה אלוקים. מה זה אבולוציה? הקב"ה סידר מערכות בטבע, ולא שיצור התפתח מיצור, אלא הוא ברא את האדם עפר מן

האדמה ונתן בו תכונות מסוימות, שעל ידי התכונות האלה הוא יוכל להתגונן, שהוא יוכל לפתח מערכות הגנה על עצמו. הכול בגדר של המערכות של הבריאה עצמה של האדם, ולא שיצור יהפוך להיות יצור אחר. העולם נקרא "עולם" מלשון "העלם". הוא מעלים מהאדם את הרוחניות. אדם שהוא חכם לא נותן לעולם לבלבל אותו, אלא תמיד בודק מה העיקר בחיים, יודע שהעולם הזה פרוזדור בפני העולם הבא. "התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתיכנס לטרקלין." וההגנה הכי טובה, קביעות עיתים לתורה, שאומר לעצמו: אין מצב שעובר עליי יום בלי שיעור תורה. הגוף מקבל שלוש ארוחות ביום. אין מצב שהאדם לא יאכל שבועיים או חודש ויגיד "לא היה לי זמן". "לא אכלתי, כי לא היה לי

זמן." מה זה "לא היה זמן"? יש זמן, אין זמן, אדם מוצא זמן לאכול. כך גם לשיעורי תורה. לא יכול לומר "אין לי זמן". הרי יש 24 שעות, מה זה "אין לי זמן"? אלא מה, הוא אומר: הייתי טרוד. זאת אומרת, מדובר בסדרי עדיפויות, זה לא שאין זמן. יש זמן, השאלה מה סדר העדיפויות שאתה עושה. אם אתה רואה את התורה שהיא קבע, אז אתה תמצא את הזמן, כמו שאתה מוצא זמן לדברים חשובים אחרים, כי הרי 24 השעות האלה חולפות, השאלה מה עושים בהן. רואים אצל גדולי ישראל שהתורה שהייתה עבורם קבע, זה מרכז החיים, ממש התקיים בהם מה שכתוב: "לולא תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי". כך אומר דוד המלך על עצמו. הוא אומר, "לולא תורתך שעשועיי", כמו ילד

שמשתעשע בדבר שהוא מאוד אוהב, "כך התורה שלך, אני לומד אותה, מתפעל", כמו משתעשע בה. "לולא תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי", הייתי כבר נאבד מכל הצרות שיש לי. וגם בזמננו רואים גדולי ישראל ששקועים בתורה, אז אתה רואה שהדברים האחרים לא מטרידים אותם. סיפר ראש הישיבה, מרן הרב שלום כהן, השם ישמור אותו וייתן לו בריאות ואריכות ימים. -אמן. הוא סיפר שכשהיו ההפגנות הגדולות ליד ביתו של מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בעניינים פוליטיים. עשו הפגנה, כי הוא אמר להצביע כך ואנשים רצו אחרת. הפגנות עם רמקולים וצעקות ליד ביתו. ימים שלמים היו מפגינים ליד ביתו. וראש הישיבה הגיע אליו לדבר איתו באיזה עניין, וכשנכנס לחדרו עמד

לידו פרק זמן ארוך, והרב עם הספרים שלו, מי שמכיר את התמונות, שולחן מלא ספרים פתוחים. מעיין בספר הזה, עובר לשם, פתאום לוקח את העט, כותב כמה שורות, והוא עומד לידו פרק זמן ארוך, ולא הרגיש בו בכלל. עד שבאה הרבנית ואמרה לו שראש הישיבה מחכה כאן, אז הוא התנצל והושיב אותו ומיד התייחס אליו. וראש הישיבה שאל אותו במה הוא עסוק עכשיו. אז אמר: יש שאלה גדולה בבית הדין של אישה עגונה שבעלה ברח. והוא דן האם אפשר להתיר אותה על פי איזה סיבות מסוימות, שאולי הקידושין הראשונים לא תפסו. יש מצב שאחד העדים הוא פסול בקידושין. למשל, אם העד מחלל שבת, הוא פסול לעדות. אז האישה הזאת לא נשואה. אם היא לא נשואה, אז אין לה דין

של אשת איש. בעגונות צריך להיכנס לעומק. מצד שני אם היא עדיין נשואה ויתירו אותה, זו אשת איש. הילדים שייוולדו ממזרים ויש איסור חמור בדבר. אז הוא היה מלבן שם בבירורי הלכה בספרים בסיפור של אישה עגונה, אם היא מותרת או אסורה. שאל אותו ראש הישיבה, בחוץ צועקים ברמקולים נגדו, נגד הרב עובדיה יוסף, ואיזה רעש בכל הסביבה ומשטרות וצעקות. "אפשר להיות מרוכז בשעה כזאת לכתוב תשובה הלכתית?" אמר לו: אני אגיד לך את האמת, אני לא שומע כלום. הוא שומע, אבל מהלימוד... זה לא שהאוזניים שלו כבדו. אבל הוא שקוע בלימוד, הוא לא שומע שום דבר. הוא מנותק מהמקום. יש סרטון שפרסמו בזמנו שבא ראש הממשלה אליו לבית לדבר איתו. גם כן,

נעמד שם דקות ארוכות והרב בכלל לא ראה, עם כל הרעש והפמליה שנכנסו, אבל הוא לומד. ראש ממשלה, לא ראש ממשלה, עכשיו יש תורה. "לולא תורתך שעשועיי אז אבדתי בעוניי." חי את התורה, חי את המציאות של התורה. שמעתי מבנו של הרב עובדיה יוסף, הרב דוד יוסף, שסיפר שאביו היה צריך לעבור פעם ניתוח ברגל, באגודל, הייתה איזו בעיה, והוא ביקש שלא ירדימו אותו. אמרו לו שאפשר בלי הרדמה מצד שאין פה סכנת חיים, אבל זה כאב נורא. אמר להם שהוא בכל זאת מעדיף שלא ירדימו אותו. רק שייתנו לו קצת זמן להתרכז. יש לו איזו סוגיה שהוא עכשיו דן בה בתורה, כמה קושיות, תירוצים, מהלכים שהוא צריך לדון. הרי הוא היה זוכר עם זיכרון עצום את כל התורה

שהייתה מונחת בראשו. אז ביקש שלפני הטיפול ייתנו לו זמן להתרכז בלימוד ואחר כך שינתחו. ובאמת, נכנס לעומק הסוגיה, דן עם עצמו, חקר, שאל, תירץ, בראש ככה הביא ראיות מכאן לשם, עד שהגיע למסקנה ההלכתית. כשהגיע למסקנה ההלכתית, פנה לרופאים, אמר להם: למה אתם לא מתחילים? כי הוא כבר סיים עם מה שהוא רצה, עבר הרבה זמן: למה אתם לא מתחילים? אמרו לו: כבוד הרב, סיימנו. חתכו, פתחו, תפרו, עשו. הוא לא הרגיש שום דבר, כי המוח שלו היה במקום אחר. זה אדם שהתורה קבע אצלו. "עשה תורתך קבע", כשהתורה קבע אצל האדם, כל הדברים האחרים לא מורגשים אצלו, לא צרות ולא צעקות ולא מתחים, כי יודע, זה עיקר וזה טפל. אז זה אומר שמאי: "עשה

תורתך קבע". עצה שנייה של שמאי: "אמור מעט ועשה הרבה". חז"ל אומרים שהצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, והרשעים אומרים הרבה ואפילו מעט לא עושים. כלומר, פונים אליך בבקשת עזרה לאיזה דבר, לפרויקט, ואתה מתלהב ואתה רוצה באמת לעזור, לא עכשיו, בעתיד, כשיגיע הזמן. אם עכשיו, אז אתה מיד במקום עוזר במה שצריך. אבל אתה מתכנן לעזור. "אל תדבר גבוהה גבוהה", תדבר פחות ממה שאתה מתכנן. אמור מעט, כשיגיע לשעת מעשה, תעשה הרבה. אבל אל תהיה מאותם שמדברים בהתלהבות ואחר כך בשעת מעשה, כשצריכים אותו, הוא בכלל נעלם. מן הסתם כל אחד מכיר אנשים כאלה שמטבעם: "כן, ודאי, אני אעשה, אני אבוא, אל תדאג, הכול יהיה ב..." ברגע של מבחן האדם

הזה נעלם. איפה רואים את זה בתורה? אברהם אבינו, כשראה את שלושת האנשים שבאו לפניו, פרשת "וירא", הוא לא ידע שהם מלאכים. "נדמו לו כערביים." והיו שלושה מלאכים: רפאל, מיכאל וגבריאל. רפאל בא לרפא את אברהם מהברית מילה שהוא עשה, אדם מבוגר, בגיל שלו, הוא בא לרפא אותו. "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", הוא היה חלש מהברית. מיכאל בא לבשר באותו מעמד... מיכאל הוא השר של ישראל, בא לבשר באותו מעמד לשרה ולאברהם שהיא עתידה ללדת שנה הבאה: "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן". וגבריאל הוא שר של גבורה, שר של אש. משם הלך להפוך את סדום ועמורה, כמו שהתורה מספרת. אז הוא ראה שלושה מלאכים, חשב שהם אנשים, "נדמו לו כערביים".

מיד רץ אליהם. אחרי ברית מילה, קשה לו לזוז, אבל רץ אליהם והוא מתחנן, מבקש מהם: תיכנסו אליי, תתארחו אצלי בבית. אברהם אבינו עשה אוהל עם ארבעה פתחים במדבר, מאיפה שיבואו אנשים, שיראו פתח פתוח וייכנסו. והיה משרת אותם באהבה ובשמחה, ואחר כך כשהיו מסיימים, היו אומרים לו: תודה רבה לך. היה אומר להם: תודה רבה לי? תגידו תודה רבה לבעל הבית. אומרים לו: מי זה בעל הבית? אמר: מי שברא את הכול. אז מוציאים את הפסל שלהם "תודה רבה". הוא היה שואל אותם: תגיד, זה הגיוני? הפסל הזה, מי עשה אותו? אז הוא אמר לו: הצורף אצלנו בשכונה. הצורף עשה אותו, אז הוא עשה אותך? איפה ההיגיון שלך? הוא ברא את העולם? הוא אומר לו: כן, אבל

כך כולם אומרים. אומר לו: מה זה "כולם"? תפעיל את השכל שלך. העץ הזה שאתה עובד אותו, עשו ממנו פסל, אני זוכר אותו כשנטעו אותו. חצי ממנו הכנסנו מתחת הגחלים לעשות על האש, שם מתחת הסיר, וחצי עשו ממנו פסל, אז הוא ברא אותך? איפה ההיגיון שלך? אל תהיה כמו דג מת ששוחה עם הזרם. דג חי יודע לשחות גם נגד הזרם, תפעיל את ההיגיון. היו קולטים שזה שטויות, אומרים לו: אז מי ברא את העולם? אתה רואה בריאה מורכבת, בריאה כזו, מי עשה? היה מלמד אותם שיש בורא לעולם. זה אברהם אבינו. אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת את הנשים. כשביקש מהם לבוא אליו, כתוב שם כך: "ואקחה פת לחם וסעדו ליבכם, אחר תעבורו". הוא אומר: תיכנסו, אני

אתן לכם חתיכת לחם אתם באתם בדרך, במדבר, ואחר כך תלכו. אמרו לו: בסדר, אנחנו באים. מה כתוב אחר כך? "ואל הבקר רץ אברהם, וייקח בן בקר רך וטוב." "שלוש סאים קמח סולת", הוא אומר לשרה, "לושי ועשי עוגות". אבל אמרת: "ואקחה פת לחם". זה צדיקים, אומרים מעט ועושים הרבה. אומר, "בוא, רק תאכל משהו קטן", אחר כך שוחט לו בן בקר, מביא לו לחמים משובחים, עוגות. זה צדיק. לעומת זאת אומרים חז"ל: תראה את עפרון החיתי. באותו דור של אברהם אבינו היו בני חת שהיו... חת ב-ת', החיתים שהיו בארץ. והיו באזור חברון מתגוררים. שרה אימנו נפטרה, תחילת פרשת "חיי שרה", וכל בני חת באו לנחם את אברהם, העריצו אותו, את האישיות הזאת. והוא קם

ואמר להם שהוא מבקש שייתנו לו אחוזת קבר. הוא צריך לקבור את אשתו. אמרו לו: תבקש, מה שאתה רוצה תקבל. אמר להם... שם כתוב: "ועפרון יושב בתוך בני חת". עפרון היה הבעלים של מערת המכפלה. מערת המכפלה היא מערה שהיא כפולה. הם לא ידעו שהאדם הראשון קבור שם. אברהם יודע. אז אמר להם: אני מבקש את מערת שדה המכפלה, אני רוצה לקנות ממנו. כמה שצריך אני אשלם. עפרון התרגש שהוא נבחר שהמערה שאצלו תהיה לאברהם בשביל שרה. והוא לא רוצה לקחת כסף. הוא אומר לו: תיקח את זה בחינם. אברהם אבינו אומר לו: לא, אני רוצה לשלם. אמר לו עפרון: טוב, "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא, ואת מתך קבור". פתאום עכשיו הוא רוצה 400 שקל כסף.

"וישקול אברהם לעפרון ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר." לא סתם שקלי כסף רגילים, אלא שקלי כסף שהיו מתקבלים בכל המדינות שמסביב. אמרת שאתה לא רוצה כלום, אבל את זה הוא אמר לא בגלל שהוא התכוון באמת "לא רוצה כלום". סתם, מצד דרך ארץ אמר, אבל בליבו היה חמדן, רצה את הכול. זה אומרים חז"ל שהרשעים אומרים הרבה, אפילו מעט לא עושים. אמר הרבה: תקבל בחינם. טוב, אתה רוצה כבר כסף, לפחות תיקח משהו קטן, אבל לקח 400 שקל כסף והוא גם נוקב בסכום, "ביני ובינך מה היא", הוא אומר לו. אומרת המשנה: כל אדם צריך להרגיל את עצמו להיות בגדר אומר מעט ועושה הרבה. כי אם אתה אומר הרבה ואחר כך עושה מעט, אנשים מתאכזבים ממך. כמה דיברת.

יכול להיות שלא יגידו לך כלום, אבל בלב מרגישים זלזול. האדם הזה, אין משקל למילים שלו, סתם מדבר. אם אמרת מעט ועשית הרבה, אדרבה, מתפארים בך: הוא התחייב רק מעט ותראה כמה הוא עשה, פי כמה ממה שהוא דיבר, אפילו שמראש תכננת את זה. אבל אם זה הפוך, זה מוריד את הערך של האדם. ובפרט כלפי ילדים. הילדים בבית, כמה צריכים ההורים להקפיד לא להבטיח הבטחות ואחר כך לא לקיים. אני ראיתי כמה פעמים אצל הורים שליד הילד... הם רוצים שהוא יתנהג יפה, מבטיחים לו הבטחות, אבל מי שנמצא שם יודע שהם לא יקיימו את זה, בכלל לא מתכוונים לקיים, רק מדברים. אסור לעשות דבר כזה. הגמרא אומרת שאדם שאמר לילד "תקבל כך וכך", שיקפיד לקיים את מה

שהוא אמר. אפילו אם הילד שכח. לפעמים ילד קטן, בן ארבע, בן חמש, הוא לא זכר שאמרו לו "לך לישון ומחר תקבל כך", "תיכנס להתקלח, מחר נקנה לך", הוא כבר לא זוכר. ההורים צריכים לזכור ולהביא לו: אתה זוכר, לפני שבוע הבטחתי לך כך וכך? היום הייתי בחנות, אז הנה, קניתי לך כמו שהבטחתי. כמה זה עוזר לילד לתת אמון בהורים שמילה שלהם זו מילה, וזה גם חינוך לילד עצמו, שהמילה שלו תהיה מילה. אם ילד מתרגל אצל ההורים שהם מבטיחים לו, בסוף לא מקיימים, אומרים הרבה ועושים מעט, או שלא עושים שום דבר, אז יכול להיות שכמה פעמים הוא שכח, אבל יש מקרים שהוא זוכר, ויכול להיות שהוא כבר לא יאמר כי לא נעים לו לומר, אבל מה הוא למד

מההורים? שאין ערך למילים, שאתה יכול להבטיח הבטחות, אתה יכול לומר לאנשים שתעשה, ואתה עושה דברים אחרים. הרסנו את החינוך של הילד. לכן היסוד הזה של "אמור מעט ועשה הרבה" זה נכון בכל תחום, וכלפי ילדים, אתה יכול להגיד מה אתה מתכנן, אבל תעמוד במילה שאמרת. מה זה "את כל האדם"? כלומר, לא חשוב במי מדובר. אם מדובר בקבצן ברחוב, אם מדובר בבעלך שעכשיו חוזר מהעבודה ונכנס לבית, אם מדובר בהורים מבוגרים שאתה מטפל בהם, "כל אדם ואדם בסבר פנים יפות." לפעמים בא אדם לבקש עזרה, כמו קבצן ברחוב, או נוקש בדלת של הבית ומושיט יד, או חבר שבא לבקש הלוואה מחברו, ויש סיבות שהוא לא יכול לעזור לו, או שהוא לא רוצה או שהוא לא

יכול, לא חשוב. מצוי במצבים כאלה, כשאדם מסרב לחברו הוא גם מזעיף לו פנים. ואז החבר לא רק שקיבל סירוב, גם נעלב ונפגע מהסבר פנים הדוחות האלה שהוא קיבל. הוא אומר: תמיד תהיה עם סבר פנים יפות, גם כשאתה מסרב לקבצן, מסרב לחבר שביקש הלוואה, אבל תהיה עם סבר פנים יפות. כלומר, במאור פנים תסביר לו: אני מתנצל, אבל כאן אני לא יכול לעזור לך. לא צריך לתת לו הרגשה רעה באותה שעה שמסרבים. ועיקר הלשון: "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", הכוונה כשהוא ניגש אליך. בעל חוזר מהעבודה, נכנס לבית, האישה בבית ויש לה קשיים, היא כועסת על הילדים, כועסת על מה שהיה אצלה בעבודה. תקבלי אותו בסבר פנים יפות. האישה חוזרת, נכנסת

לבית, חזרה מהעבודה, חזרה מטיפול שיניים, הבעל נמצא בבית, תקבל אותה בסבר פנים יפות. תפנה בהתלהבות, במאור פנים, בחיוך. ויש כאן גם הגדרה מעניינת שלא שמים לב אליה. בתוך המילים האלה, "סבר פנים יפות", שמופיע כאן במשנה, אנחנו משתמשים בזה כמטבע לשון, "סבר פנים יפות". מי שיתבונן בניתוח של המילים, מה זה "סבר פנים יפות"? מה זה "פנים יפות"? יש אנשים שהולכים לעשות ניתוחים פלסטיים, כדי שהפנים שלהם יהיו יפות. מלמדים אותנו חז"ל, אפילו אדם שהוא לא יפה מצד עצמו, אם הוא מקבל אנשים במאור פנים, כולם מרגישים שהאדם הזה יפה, יש לו פנים יפות. אפילו אדם מכוער, אבל אם הוא תמיד, העיניים שלו מאירות כשהוא רואה אנשים, שמח

בהם, מחמיא להם, מחייך לאנשים, אנשים לא מרגישים שהוא מכוער, רואים אותו כאדם יפה. זה מעניין שחז"ל קיפלו את זה בתוך המילים "סבר פנים", כלומר צורה של פנים שהן יפות. איך? על ידי מאור פנים. בגמרא כתוב, במסכת קידושין: אדם שיש לו הורים זקנים והוא מטפל בהם, מכבד אותם, "כבד את אביך ואת אימך", יש משקל גדול לסבר הפנים שהוא מראה להם בזמן שהוא מטפל בהם. שם אומרים חז"ל: יש אדם שמאכיל את אביו פסיוני. פסיוני זה עוף מאוד יוקרתי, עולה הרבה כסף. ונענש על זה. ויש אדם שמטחין את אביו ברחיים, שולח אותו לעבודה קשה, שיטחן ברחיים, ומקבל על זה שכר. איך יכול להיות דבר כזה? אז שם מסבירים כך: אדם שנהיה עשיר, ואביו, המצב

הכלכלי של אביו לא הכי טוב. יש הרבה כאלה, שהתמזל מזלו של הבן ועלה לגדולה מבחינה כלכלית והתעשר. והאבא אדם מבוגר, הבן טרוד בעסקים שלו, ומביא לאביו פסיוני, מביא לו ארוחת מלכים שיאכל. האבא מתפעל: מאיפה יש לך את זה? הוא אומר לו: "זקן, שתוק ואכול. מה אכפת לך מאיפה? "יש לך אוכל טעים? תאכל." נענש על זה. "אבל הבאתי לו פסיוני." אבל ככה אתה מביא לו? אתה אומר לו "שתוק ואכול"? פוגע לו ברגשות כאילו שהוא איזה אשפה ברחוב? זה האבא שלך, תכבד אותו, תדבר איתו בכבוד. שפת הדיבור, שפת הגוף, הסגנון, יש לזה משקל גדול, איך אתה מדבר עם ההורים. ויש אדם שמטחין את אביו ברחיים ומקבל על זה שכר. באיזה אופן? אדם שפרנסתו...

הבן, הפרנסה שלו שהוא טוחן ברחיים, עם האבנים הגדולות האלה, צריך ל... עבודה קשה. ויש לו אבא מבוגר, והנה באו מהרשויות של המלכות. אז היו מלכי גויים, והיו מטילים מס שאחד מבני המשפחה יבוא לעבוד בשביל המלך. כל משפחה יכולה לבחור, כמו שיש מס של כסף, כל משפחה צריכה לבחור אחד מהגברים של הבית שילך לעבוד בשביל המלך. ולעבוד בשביל המלך, לעיתים זה היה עינויים קשים וייסורים, ואנשים עלולים לא לחזור משם בחיים בכלל. והבן אומר לאביו: אבא, אני אלך במקומך לעבודת המלך, והפרנסה של המשפחה, מה שאני עד היום עבדתי ברחיים, אז אתה תעשה כדי שתהיה פרנסה לבני המשפחה. והאבא הולך לעבוד ברחיים. הוא מקבל שכר על זה. כי למה הוא שלח

אותו לעבוד ברחיים? לטובתו של האבא, לכבודו של האבא. כלומר, לימדו אותנו חז"ל שהגישה היא חשובה לא פחות ממה אתה עושה. איך אתה מגיש את הדברים: בצורה של השפלה, של ביזיון, או אדרבה, דרך כבוד וגדולה? זה מה שמסיים כאן שמאי: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".