אחת אחת - אפרת שטרן נפגשת עם בת גלים שער (עם כתוביות בעברית)

שמונה עשרה ימים של חיפושים אחרי שלושת הנערים שנחטפו חיברו את כולנו ואותנו למשפחות שער, פרנקל ויפרח. יותר משלוש שנים אחרי אנחנו באים לפגוש את בת גלים שער, לראות איפה היא נמצאת היום, מה היא גילתה ביומן שגיל-עד כתב ומצאו אותו אחרי הירצחו, ואיך היא רואה את הדברים ממרחק של זמן. שלום, בת גלים שער. -שלום וברכה. אנחנו נפגשות קצת יותר משלוש וחצי שנים אחרי הרצח, ואני תוהה אם יש לכם כבר איזושהי פרספקטיבה על מה שהיה, איזשהו מסגור או שכאילו זו הרגשה שזה עוד... אנחנו עוד בתוך המשבר? יש עדיין תחושה שאנחנו בתוך המשבר, אני לא יכולה לדבר מבחוץ. אני חושבת שכנראה לא נוכל לדבר אף פעם מבחוץ, זה איזשהו תהליך מאוד

ארוך ופנימי שעוברים. כן, יש משהו. בכל זאת, שלוש וחצי שנים הן לא מעט זמן, ההתמודדות משנה פניה. יש קצת דברים שאני יכולה לדבר עליהם בפרספקטיבה. מה? מה למשל? הצלחנו, ברוך השם, להכניס עכשיו את הבית לאיזושהי שגרה. לקח המון זמן עד ש... אני ממש מרגישה היום שהבנות באיזושהי שגרה בריאה. הימים עמוסים, מלאים, אז ככה זה משהו שנותן בכל זאת... גם ההתמודדות היא קצת אחרת, גם מבחינת הבנות, גם מבחינתנו. זה... כשקרה מה שקרה, יכול להיות שבגלל הנסיבות ויכול להיות שגם לא, מאוד בלטתן שלושתכן, שלוש האימהות, ככה גם דיברו על זה, וגם, גם האבות, גם להם היה חלק. -נכון. האמת שהתקשורת עשתה את זה בהתחלה, הובילה איזשהו מהלך

ואנחנו שיתפנו פעולה עם זה כי זה היה נראה לנו גם נכון. אימא היא בעצם האימא שדואגת, האימא ש... אבל זה לא בא... -אבל היה לכן גם משהו מיוחד. זאת אומרת, אולי התקשורת נתנה את הבמה, אבל אתן מילאתן את המסך. זאת אומרת, באמת נפגשנו עם שלוש נשים מאוד מיוחדות ואני תוהה... ציבורית, בטוח את "אימא של," אימא של גיל-עד. אבל את מרגישה מאז הרצח שבאמת אולי קצת הפכת להיות "אימא של גיל-עד"? מין... קודם כול, אני משתדלת לא להיות רק "אימא של גיל-עד," יש עוד חמש בנות מדהימות, חיות, נמצאות איתנו, ואני משתדלת מאוד כל הזמן שהן יהיו בפוקוס. למרות שזה לא פשוט כי באמת בגלל שהאירוע הוא הפך להיות אירוע לאומי, אז יש את העניין

הציבורי והרבה עשייה והנצחה והמשמעות של סביב מה שקרה מאוד ממשיכה איתנו ואנחנו גם עושים בשביל זה. אני חושבת שהעובדה שיש... לצד האובדן הייתה פה לכידות חברתית מאוד חזקה, היו פה חיבורים מדהימים. אנשים התחברו לעצמם, אנשים התחברו גם אחד לשני, הייתה פה איזושהי אופטימיות באוויר. אנחנו מאוד מנסים לא רק לחזק את זה, אלא לנסות לחשוב כל הזמן איך מגיעים לזה עכשיו מתוך טוב. לא לחכות, חס וחלילה, לעוד טרגדיות כי בדברים האלה העם שלנו מצטיין, עם ישראל יודע להיות... -כשקשה. להתאחד כשקשה. -ממש. נכון. ואנחנו טוענים שזה... אם יש את זה בדי-אן-איי אז זה צריך לצאת מתוך טוב. עכשיו זה דורש המון עשייה ו... אבל למשל לא

חזרת לעיסוק שלך בתור מורה. -נכון. נכון. זאת אומרת, אפילו במובן הזה שינית את החיים. -נכון. את המון המון עסוקה בהנצחה של כל מה שהיה, גם בהעצמה של האחדות. זאת אומרת, לא בזיכרונות עבר. -זו עשייה ציבורית שהיא בוודאי התחילה או נבעה מההנצחה, אבל היא לוקחת גם לכיוונים אחרים. נכון, זה שזור אחד בשני, אבל אני חושבת שזה תמיד כנראה יהיה שזור. הנוכחות של גיל-עד או החיסרון שלו בסופו של דבר זה משהו שמלווה אותנו. החיים באמת השתנו אז גם החזרה להוראה הייתה נראית לי כבר לא נכונה. אני מגיעה היום למקומות אחרים, בעשייה אחרת. עדיין בתחום החינוך, מאוד מאמינה בזה, מאוד מחוברת לזה. אבל אין מה לעשות, זה... המציאות

השתנתה ובמקום להיאבק בה אני מנסה לזרום איתה או למצות אותה או להתאים את עצמי אליה. את אישה היום יותר חזקה או דווקא יותר כואבת? יותר דואגת? -לא, המילה "חזקה" היא כל כך לא מתאימה להתמודדות עם שכול כי אנחנו הכי לא חזקים. כאילו, יש פה כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה... אפילו אמירה של הקב"ה, אתם לא מנהלים את העולם בסוף, מי שמנהל את העולם זה... אז דווקא המילה "חזקה" שאנשים לפעמים משתמשים בה היא לא... היא לא מדויקת. אנחנו אנשים מתמודדים. ככה אני רואה את זה. אנחנו אנשים מתמודדים. השתנה לך משהו באימהות בעקבות הרצח? פעמיים. גם בגלל העובדה שבעצם ילד שהוא עדיין לא בוגר נלקח מאיתנו ובכל זאת אנחנו האימהות ואנחנו

אחראיות וגם סתם, העובדה שילד אחד חסר, אולי זה עושה משהו לאימהות של הילדים האחרים? אני לא חושבת שבצורה דראסטית. כן אני משתדלת כל הזמן להזכיר לעצמי אילו נשמות רכות גם כשהם לא הולכים בתלם שלנו, גם כשהם מצליחים להרגיז אותנו, אני אומרת לעצמי: יש פה נשמה רכה בסוף, ואנחנו כל כך צריכים לנהוג בזהירות איתם ו... משתדלת, אני לא חושבת שאני אימא היסטרית, אני לא הייתי אף פעם ואני גם מאוד משתדלת, למרות שיש לי סיבה טובה ואני יכולה, אני לא מגבילה את הבנות, ממש משתדלת מאוד לתת להן מרחב. לפעמים הן מגזימות אפילו, אני אומרת לעצמי כאילו במצב רגיל לא עושים מה שאת עושה, את מוכנה קצת... אבל הן עוד צעירות, הן רוצות

לנסות, הן רוצות לנסוע, הן נוסעות המון, הן המון מטיילות, ואני משתדלת לא למנוע את זה. זה... אני חושבת שאנחנו צריכים להשתדל שזה לא יקרין על כל דבר. גם ככה זה מקרין, גם ככה זה נמצא, גם הן חוות חיסרון מאוד גדול אז הן לא צריכות גם את ההיסטריה של האימא, אבל אני גם באמת בטבעי לא כזאת. זאת אומרת, אני לא נדרשת פה לעבודה מאוד קיצונית, זה משהו ש... ברוך השם, שלא השתנה, לא נכנסתי עכשיו להיסטריה וחרדות מכל דבר. זה מקרה מאוד קיצוני מה שקרה. הוא... מאוד. -לפעמים אני אומרת לעצמי, עדיין אני לא מאמינה שזה אמיתי הדבר הזה, נכון? -כן. זה כאילו מעבר להיגיון, מעבר לכל סטטיסטיקה, מעבר ל... ויש לך מין דיבור כזה עם

אלוקים: למה אנחנו נבחרנו? את מנסה להבין? אני... לא. -או שזו בכלל לא שאלה שבאה בחשבון? -קודם כול, אלו שתי שאלות, אני חושבת, אין לי... אני לא עסוקה בלהבין כי... אין לך דיבור עם השם שאת אומרת: מה רצית להגיד לי? -יש לי כל הזמן. מה רצית להגיד לי? -לא. "מה רצית להגיד לי" זה משהו אחר. "מה רצית להגיד לי" זה משהו אחר. זה בוודאי שזה דיבור שמאוד נמצא. מה רצית להגיד לנו? מה לעשות עם כל זה? לאן לקחת את הדברים? זה בוודאי מאוד נמצא. אין לי ניסיון להבין את מה שקרה כי אני לא חושבת שאנחנו מסוגלים בכלים האנושיים שלנו להבין וגם... גם אם אני אבין, אני חושבת שבמקרה שלנו דווקא אנשים יכולים לקחת את זה. הרבה אנשים

אומרים לי: מה זאת אומרת? הילדים נחטפו, הם מצאו את המנהרות, הצילו את עם ישראל. עכשיו הבנו מה קרה. זה לא... בתור אימא, זה לא... -כן. וגם אפשר למצוא את המנהרות בדרך אחרת, לא? -כן. כן. לכן אני אומרת, ההבנה פה היא לא... אני... אני רוצה את הבן שלי פה איתי. זה לא... זה לא מעניין אותי למה, זה לא משנה לי למה, זה לא... זה לא משנה לך? את לא מדברת עם הקב"ה על זה? -זה לא... את לא אומרת לו... ה"למה", לשאלת ה"למה." אני לא. לשאלת ה"למה." יש לי המון "אוף," בוודאי יש לי "אוף, אוף, אוף" כאילו... כמו שאת אומרת, הרי יכולנו להגיע לזה לכאורה בדרכים אחרות אז יש פה המון כאב, יש פה המון צער, יש פה געגוע שהוא...

-אינסופי. אי אפשר, אי אפשר לתאר אותו. אי אפשר לתאר את הגעגוע. הגעגוע הוא פוגש אותי במקומות... ואז מה עושים? אפשר כאילו לשלוט בזה? אפשר לעשות גבולות לכאב האינסופי הזה? תלוי מתי. יש רגעים שאני מאוד מרגישה שאני יכולה לשלוט בזה ואני יכולה להגיד לעצמי "אוקיי, לא עכשיו" או... ויש רגעים שלא. יש רגעים שהגעגוע פשוט הוא כל כך חזק ש... אבל אני גם לא מנסה לריב איתו כל הזמן. זאת אומרת, יש משהו בבכי ובגעגוע שגם מנקה, שגם משחרר קצת אולי אפילו. אין מה לעשות. את אומרת לי "מה עושים"? אין מה לעשות. פשוט לבכות. זה מעיין ליד היישוב טלמון, של היישוב אפשר להגיד. -נכון. שגיל-עד היה נמצא כאן המון. -נכון. חשוב לך

להיות מחוברת למקומות שגיל-עד היה מחובר אליהם? אנחנו מגיעים לפה הרבה, זה מעיין של היישוב, הבנות שלנו מגיעות לכאן, זה באופן טבעי. יש מקומות שאני מגיעה אליהם, אני יותר ככה מרגישה אותו, יש מקומות שפחות. זה עניין של טיימינג, אני חושבת. הוא אהב מאוד את המקום הזה? זאת אומרת, זה היה לו מקום מיוחד? -הוא מאוד אהב מים בטבע. גיל-עד ילד של טבע, הוא אהב לטייל, כמו הרבה נערים בגיל שלו. היה מטייל המון בארץ, אבל במיוחד מעיינות ומים, תמיד הראשון במים עד שכולנו מתלבטים אם חם לנו, אם קר לנו, אם זה נכון, נרטב, לא נרטב - הוא כבר בפנים. -הוא כבר בפנים. כן. ואיזה מקום את ככה הכי מרגישה את גיל-עד? יש איזה מקום

שככה... האמת שהכי קשה לי אולי זה בית שמש, שמה הכביש של בית שמש ליד הישיבה, המקום ששמה זה קרה. זה... אבל את לא נמנעת מלנסוע לשם, נכון? -אני לא נמנעת. את נוסעת לשם כי את נמצאת לא פעם ולא פעמיים בישיבה התיכונית. -אני נוסעת, אני הרבה שמה. אני הרבה שמה. שמה אני חושבת שאני הכי... הכי מרגישה אותו. אבל... אני חושבת עכשיו, כשאני מדברת איתך על זה, זה לא עניין של מקום, זה באמת עניין של הרגשה יותר מאשר... -שמה? מה הכוונה? של מחשבות, של משהו שקורה שפתאום איזה זיכרון שעולה לי ואז אני ככה... -בלי קשר למקום שאת נמצאת. -נכון. עם גיל-עד את מדברת לפעמים? כותבת לו אולי אפילו? כתבתי הרבה בשנה הראשונה, כתבתי הרבה

מאוד. זה אחר כך אפילו יצא לספר. -עוד נדבר על הספר, כן. עוד מעט נדבר על הספר, אבל אני מתכוונת לא מה שפורסם. -אבל היום, היום אני לא. מאז הספר הגעתי לאיזושהי כנראה רוויה מסוימת. גם הספר, הכתיבה הייתה מאוד קולחת, מאוד פנימית, מאוד מהבטן, לא דרשה ממני כמעט אנרגיות ו... אחר כך, השלב של העריכה היה מאוד מאוד מורכב ואז אני חושבת שהגעתי לאיזושהי רוויה ש... עכשיו, ככה בשנה האחרונה לא כל כך כתבתי סביב זה. זאת אומרת, אני הרבה עסוקה בכתיבה והרצאות, אבל לא כל כך ברמה של ההתמודדות האישית ויש שיח פנימי עם גיל-עד, בוודאי שהוא שיח שמתערבב עם התפילות, עם הקב"ה, עם גיל-עד. אבל גם איתו? גם איתו את מדברת? גם עם

גיל-עד, כן. יש לי... -כן? מה? את מספרת לו, נגיד, מה קורה? דברים כאלה? -לא. מן הסתם הוא יודע מה קורה. הוא יודע, הוא לא צריך שאני אספר לו. -אז מה? אז אני חושבת שהוא נמצא כנראה במקום שהוא מאוד יכול אולי לעזור לנו, אולי... אז מהמקום שבו הוא נמצא לפעמים אני ככה... לפעמים אני מרגישה שהוא שומר עליי בכביש, הרבה פעמים היו לי כמה "כמעטים" מאוד לא פשוטים ואמרתי לעצמי אם לא היה לי מישהו למעלה ששומר עליי לא יודעת איך זה היה נגמר. ממש... אבל לא מאוד מיסטית, זאת אומרת... מיסטי אבל בגבולות. -מיסטי בגבולות. דיברנו על הספר שהוצאת, עם קטעים מיומן שגיל-עד כתב. את היומן מצאו כמה חודשים אחרי שהם נרצחו. -נכון. ולא

ידעתם שהוא כתב יומן. הופתעת מזה שהוא כתב יומן? בשלב שבו הוא נמצא מאוד הופתעתי, אבל בואי נגיד שחיפשתי כשגיל-עד... -כן? חיפשתי כי גיל-עד ילד מאוד עמוק, מאוד נבון. זה לא היה מפתיע אותי אם הייתי מוצאת מייד יומן, אבל לא ידעתי שהוא כתב. לא. פשוט... יכול להתאים לו אולי, אני יודעת? זה... אבל כשלא מצאנו כלום אז השלמתי עם זה. השלמתי עם זה. זה מאוד כאב לי כי כאילו פיזית לא נשארו לי הרבה דברים שלו ו... -הפלאפון שלו, נדמה לי, אין... הפלאפון שלו הלך ו... -שזה היום כמעט כמו... -נכון, נכון. הדבר הכי קרוב לבן אדם. -יש לנו מחברות מתמטיקה וביולוגיה שלו. זאת אומרת, זה מה שנשאר וגם כמובן קצת בגדים והטלית שלו

נשמרה בשלמותה, שזה גם... -היא הייתה איתו ברכב? היא הייתה איתו ברכב. -וואו. תפילין לא, אבל טלית כן. אז זהו. זה ממש ככה... מצד אחד אני אומרת לעצמי: זה מדהים כמה לא צריך את הפיזיות, הוא פשוט נוכח ב... הוא פשוט נמצא. בלי... -בלב, בתוכנו. -כן. ולא צריך את החפצים, אבל בכל זאת כשאתה מאבד מישהו אז יש לחפצים המון סמל. אבל פה זה יומן, הוא ממש מדבר אליכם. -בדיוק. בדיוק. זה היה ממש סוג של דרישת שלום מאוד חזקה ממנו. מה תפס אותך ביומן? היו דברים מיוחדים ש... קודם כול, יש את המשפט שזה מה שתפס את החוקרים ו... חוקרי המשטרה. -חוקרי המשטרה. הם במקרה כשהם פתחו את הדף הראשון אז ככה יש איזה משפט שהוא מתאר איזושהי

שיחה שהייתה לי איתו ערב קודם ואז הוא כותב לי: אני אוהב את אימא. נקודה. מאוד. נקודה. ואנחנו אוהבים את הילדים שלנו, הילדים שלנו אוהבים אותנו, אבל בכל זאת, לקרוא משפט כזה של ילד מתבגר זה... זה חיבוק שאין לו... אי אפשר לתאר אותו במילים אפילו, זה... אני הולכת עם המילים האלה כל הזמן. -זה היה בעמוד הראשון, משפט הזה? -לא, לא. זה היה... בתוך היומן. -כן. עכשיו, בכלל, היומן הזה הוא לא יומן מסודר. זה יומן ככה שנראה שהוא כתב על הדרך, כל מיני משפטים, הגיגים ממש לעצמו, זה לא חייל שיוצא לקרב וכותב איזו משנה סדורה ש... כן. זה ילד שאני חושבת שמוות לא היה באופציה שלו בכלל, ילד שחי כולו את החיים, רוצה לחיות אותם

הכי טוב שאפשר, מאוד בודק את עצמו כל הזמן, מאוד עובד על המידות שלו, מאוד רוצה מעצמו. ילד שיש לו נפילות גם והוא כותב את זה לעצמו. באמת יומן מאוד אישי ש... מאוד הביא אותו, ככה לא הפתיע אותי לקרוא את הדברים שמה וסך הכול זה גם כן ככה נתן תחושה של: אוקיי, אני מכירה את הילד, אני יודעת מה עבר עליו, אני לא... אז זה היה מאוד... -צריך לזכור שהוא היה בפנימייה, הוא היה בשנים האחרונות לחייו. זאת אומרת, הוא לא היה כל ערב בבית. -אבל יחסית ילד מאוד פתוח, מאוד משתף, למרות שבשנה האחרונה כן הרגשתי איזושהי ככה התבגרות יותר... עצמאות. -איזו עצמאות שלו. כן. כן. כן. אתן עובדות, את וחוקרת משטרה, מאוד קשה כדי לפענח את

היומן הזה. הרי הוא היה בתוך רכב שנשרף. -נכון. הרבה זמן. ועוד מים. -נכון. גם נשרף וגם נרטב. אבל, ברוך השם, הוא כתב קודם כול בצד אחד של היומן ובאמצע אז בעיקר השריפה הייתה מסביב, בשוליים, ויחסית את הרוב הצלחנו לפענח. -אתן ממש יושבות, ראיתי נדמה לי שורה שורה כזה. -יושבות שורה שורה, בודקות. ואיך היה לך התהליך הזה? מצד אחד זה לא קל כי עוד פעם, זה מחזיר אותי לצד הזה של המוות, של החיסרון. ומצד שני זה דווקא החלק החי, כאילו, זה... זה הפנימיות, זה החיים דווקא. אז זה מאוד... עמוס. עמוס. מורכב מאוד. יש משהו שריגש אותך ביומן, חוץ מהמשפט על אימא, אבל יש משהו ככה שריגש? יש לו שמה כמה תובנות מאוד מעצימות,

שאתה אומר: וואו, ילד בן 16.5... שעוד פעם, הוא לא כתב את זה כדי שחס וחלילה, כן? אף אחד לא כותב, אני חושבת, יומן "בשביל" אבל זו עמדה אחרת, זו פוזיציה אחרת שאני חושבת שאתה בגיל כזה אתה משרבט לעצמך אמירות ואפילו האמירה הזאת של הוא בוחר... הוא מבין שלחיות בלי שמחה זה בחירה והוא בוחר לממש את השם שלו. -הוא כותב את זה ביומן? -הוא כותב את זה. אתה אומר לעצמך זה... -הוא מממש את השם שלו. -כן. לפעמים בן אדם מבוגר לא מבין את זה שבסוף זה בחירה איך אנחנו חיים את החיים שלנו ושילד מבין את זה וחי את זה, זה מאוד חזק בעיניי. ואז אתם לוקחים חלקים מהיומן. -לוקחים חלקים מהיומן. פלוס קטעים שאת כתבת. -בגלל שזה מאוד

אינטימי הסיפור הזה ומאוד אישי. -זהו, חשבתי על זה שאם הרגשתם... -לא פשוט, איך מפרסמים. לא, ממש לא. -לא, האם בכלל הרגשתם חופשי לקרוא את היומן? זאת אומרת, הוא לא אישר. כן, לא? -לקרוא כן. לא הרגשתם שאתם... -כי לא הרגשתי גם שבסופו של דבר, עוד פעם, לא היו שם חידושים שחשבתי ש... אבל לא ידעתם לפני שקראתם. -נכון, לא ידעתי. אבל זה היה ברור שאני אקרא אותו. השאלה הייתה אבל בפרסום. זאת אומרת, פה זו באמת שאלה כי כאן זה לא נכתב... כן. אבל קטעים כאלה יפים ובוגרים. -נכון. ופשוט בחרתי קטעים שכל הזמן מה שהנחה אותי זה או שאלה קטעים שמעצימים אותו או שזה יעצים אחרים שיקראו את זה וגם לא ניסיתי לתאר איזה ילד מושלם

שהכול אצלו ורוד. הבאתי קצת ככה שזה יהיה אנושי. בסופו של דבר הוא ילד שמתלבט, שהוא... אז ככה לקחתי קטעים שאני חושבת שהם מאוד חזקים, שמלמדים קצת על האישיות שלו, על מה ילד מתמודד בגיל שלו. אני חושבת שזה מאוד חזק. וזה נמצא בסוף, בחלק האחרון של הספר בעצם. הספר הוא בעצם יומן בתוך יומן. הוא בעצם יומן שלי שמתחיל ממש מהימים של החטיפה, אותם ח"י ימים. שאת כתבת בהם. -לא. זה שחזור ה... הח"י ימים הם שחזור כי בהתחלה ככה היה מאוד קשה להתיישב... -למי היה זמן לכתוב. -כן. ואחר כך ממש התחלתי מהשלושים, הרגשתי שזה ממש נותן איזשהו מקום... מקום לעצמי לכתוב, לכתוב, לכתוב, לכתוב. זו גם איזושהי תרפיה טובה, זו גם דרך

להתמודד. זה עשה לי מאוד סדר בדברים אחר כך כשהייתי צריכה לסדר אותם. ו... אז החלק הראשון זה הח"י ימים, אחר כך זה ה... זו באמת הכתיבה שהיא יומן ואז החלק השלישי זה בעצם היומן של גיל-עד, ואני חושבת שזה באמת מבנה מאוד ייחודי של יומן בתוך יומן שבעצם בסופו של דבר מספר פה איזשהו סיפור של עם. עם ש... הייתה פה איזושהי אווירה מאוד מאוד חזקה שמאוד ניסיתי להביא אותה בספר, להביא את הצדדים החיוביים שלנו, להביא את הכוחות שיש לנו בעם, את הנתינה שיש בעם, אנשים לא תמיד מבינים. כאילו נראה להם שטוב, עם ישראל בא להיות איתנו. מה זה אומר, זה מדהים. אנשים... יש פה סיפורים מרתקים. כשאנחנו חוטפים כזה אירוע ואני אומרת

לעצמי "אני לא יכולה להתמודד עם זה לבד," ואנחנו פותחים דלת ועם ישראל מגיע ועם ישראל ולא רק בארץ, גם בתפוצות, ונותן כזה חיבוק וממש נושא אותנו על כפיים. אני חושבת שזה נתן לנו המון כוח. ואת הכוח הזה, את הדבר המיוחד הזה, רציתי להביא בספר. ובאמת, אפרופו גם אז דובר המון, לא רק אתם, כולם הרגישו את האחדות הזאת. -נכון. את חושבת שזה נשאר איתנו או כמו הרבה פעמים שזה קורה בעם ישראל, זה קורה כשקשה ואחר כך חוזרים. -השגרה, נכון. השגרה היא לא פשוטה. אני כן חושבת שיש פה איזו עליית מדרגה של החברה. החברה היום הרבה יותר בוגרת, הרבה יותר בשלה לשיח אחר, למפגש של קבוצות שלא מדברות או שלא דיברו בעבר והן כן רוצות

להיפגש ולהכיר. זה כל הזמן אני שומעת, אני מסתובבת הרבה. אנשים כל הזמן רוצים עוד להכיר, עוד להיפתח, עוד ללמוד. עדיין יש לנו המון עבודה. זאת אומרת, זו איזושהי משימה גם אישית וגם לאומית להגיד: אוקיי, איך מגיעים לביחד הזה ולכוח הזה ולטוב הזה מתוך טוב. זה האתגר בעיניי. השביל הזה זה שביל שמחבר את טלמון לנריה, ואת השביל הזה קראו על שם גיל-עד. של מי היה הרעיון? -קוראים לו "בשביל גיל-עד," תרתי משמע. "-בשביל גיל-עד." שיתוף המועצה שרצתה שיהיה כביש שמחבר בין טלמון לנריה, אלה שני ישובים שהם יחסית קרובים. היה פה חשוך הכול, היה מאוד לא נעים ללכת בלילה והשביל הזה בעצם יצרו אותו ושמו כאן תאורה, יש מוזיקה הרבה

פעמים בבוקר ובלילה, קצת מתקנים. משתדלים שזה יהיה שביל חיים. הרבה אנשים צועדים כאן ביום-יום? כן. יש כאן ממש... זה נהיה עכשיו במודעות מאוד של המשפחות, הליכה, אופניים, משחקים. באים לכאן ילדים צעירים, מבוגרים, באים בלילה. -וראינו קודם שממש יש רמקולים לאורך כל השביל. -נכון, נכון. ויש מוזיקה בבוקר... -בשעות הבוקר ובשעות הלילה יש כאן מוזיקה ומאוד נעים ללכת. הדרך נהייתה בטוחה, שזה ממש רווח כפול מהשביל הזה. לא חשבתי בכלל שתהיה לזה משמעות ביטחונית, שבעצם אנחנו מחברים כאן, יוצרים פה תחושה של ביטחון. אפשר ללכת היום, הבנות שלנו לומדות בנריה, הן לא עושות את זה, אבל הן יכולות ללכת ברגל 20 דקות, להגיע. מאוד

נעים, מאוד נעים ובטבע. את יודעת, את מדברת ואני חושבת מעניין מה גיל-עד היה אומר על השביל הזה. זה בטוח היה מוצא חן בעיניו. לא? אולי לא שזה על שמו, אבל שיש שביל עם מוזיקה זה חמוד. -נכון, כן. אני חושבת שבחיבור לטבע זה מאוד... -שזה, אגב, מאוד קרוב למעיין, זה ממש דקה מהמעיין. -נכון. זה ממש... נכון. המעיין נמצא בסמוך אלינו. גיל-עד בילה כאן הרבה. כן. את מדברת על האחדות, ובאמת חלק גדול מההנצחה שאתם מנציחים את גלעד זה באמת סביב הדבר הזה של אחדות והכוח של עם ישראל ולתת לעם ישראל כוח. אבל העיסוק הזה שהוא בעצם סביב גם גיל-עד וגם מה שקרה אחרי... בזכות שלושת הנערים האלה וגם אחרי, מה זה נותן לכם כל העיסוק

הזה בהנצחה, בעצם במה שקרה? תראי, אני חושבת שיש הרבה כאב כשקורה דבר כזה, ועכשיו השאלה היא מה בוחרים לעשות איתו. אצל אופיר ואצלי זה מאוד... אני חושבת מאוד בולט לנו גם שהעשייה היא נותנת איזשהו כוח, היא בסופו של דבר לקחת את כל הדבר הזה ולנסות לנתב אותו למשהו משמעותי. שלוש המשפחות ביחד יצרנו את יום האחדות, שממש מתקיים סביב יום השנה שלהם, יום שנהיה יום שיא, יום שמחלקים בו את פרס ירושלים לאחדות ישראל. יש המון חיוב והמון דברים טובים בעם שלנו, אבל לא תמיד זה מובא לקדמת התקשורת ויש הזדמנויות שאנחנו משתדלים למנף את זה. אז היום הזה הוא למשל דוגמה לדבר הזה, אבל אנחנו משתדלים שיהיו עוד כל מיני נקודות אור

כאלה. למשל, ביום ההולדת שלו הרבה אנשים לוקחים חלק במבצע "מתוק בלב," אופים איזה משהו, מכינים משהו טעים, נותנים למישהו שלא מכירים. זה לכאורה כל כך פשוט וקל, אבל זה מדהים כמה זה מחמם את הלב וכמה זה נגיש וכמה אנשים משתפים פעולה עם זה בארץ ובעולם. יש לכם גם קשר עם התפוצות. -נכון, נכון. תספרי על זה קצת. איך זה התחיל, אגב? פשוט כשפתחנו את הדלת... -אז נכנסו גם לשם? אז גילינו עוד שישה, שבעה מיליון אחים שנמצאים בתפוצות. וזה ציבור שלא נחשפנו אליו קודם, אין לנו... לא היו לנו קשרים עם תושבים מחוץ לארץ, לא אירופה, לא ארה"ב ונוצר קשר כל כך חם. הגיעו לפה משלחות, ועד היום יש לנו קשר עם המשלחות ואנחנו נוסעים

והם באים ויש איזושהי דינאמיקה שהאמירה הראשונית שלה היא קודם כול הלב שלנו מחובר. כשאנחנו מדברים על עם אחד, זה כל הזמן עכשיו. אני חושבת שזה משהו שבמודעות הישראלית לא מספיק מבינים את החשיבות הזאת של הקשר עם התפוצות. לפעמים נראה לנו ש... -זאת נישה מאוד מיוחדת שנכנסתם אליה, זה אני חייבת להגיד. -נכון, נכון. זה פשוט... זה קרה. זה פשוט קרה. וגם אנחנו הינו בתפיסה הזאת של: אוקיי, נסעתם אז מה אתם רוצים מאיתנו? והיום אני אומרת לעצמי שאנחנו צריכים לעשות פה עבודה בחברה הישראלית ויש פה אינטרס הדדי של שני הצדדים. זה לא רק אינטרס שלהם שאנחנו נהיה בקשר איתם, זה גם אינטרס שלנו להיות בקשר איתם. יש פה איזושהי

הדדיות שחינוכית אנחנו צריכים להבין שמדברים על עם אחד, זה 13, 14 מיליון יהודים שנמצאים בעולם, כל אחד מאיפה... מהסיבה שבה הוא נמצא וזה לא משנה בכלל למה נסעת או למה אתה נמצא שמה. הלב שלהם איתנו, הם באמת אוהבים, הם דואגים, הם רוצים להיות חלק ואנחנו צריכים לחשוב כל הזמן איך אפשר להתחבר כי הכוח שלנו ביחד הוא הרבה הרבה יותר משמעותי. ולהפך, אפשר להסתכל עליהם כשגרירים בכל העולם, אפשר להסתכל על זה בצורה מאוד חיובית, אבל אני חושבת שהם צריכים להרגיש פה בנוח, הם צריכים להרגיש את החיבוק הזה, הם צריכים להרגיש את האהבה הזאת, ואנחנו מנסים לתת אותה כמו שקיבלנו אותה באותם ימים. אז זה רק חלק מהדברים שאתם עושים.

-נכון. ומשהו שהעם עושה, שמעתי ש-22 תינוקות נקראו על שם גיל-עד. -נכון. נכון לרגע זה. אי אפשר לדעת, אולי משהו מתבשל. -נכון. עשרים ושניים שאנחנו יודעים עליהם. יכול להיות גם שיש ילדים שאנחנו לא יודעים עליהם. הייתה איזושהי חשיפה וידענו על 15 ילדים, התווספו לנו עוד כמה ילדים בעקבות הפרסום. שאלתי אותך ואמרת לי שרובם לא הכרתם אותם. -נכון. יש לנו אחיין אחד שקרוי על שמו של גיל-עד, ובעצם שאר הילדים הם ללא קשר משפחתי או... ומה הם מספרים לכם? למה הם בחרו לקרוא לילד שלהם גיל-עד? אגב, הם קוראים לו גיל-עד כמו שאתם הקפדתם עם המקף? אז לא, יש ורסיות שונות. -מצוין. יש גיל-עד עם יו"ד, בלי יו"ד, עם מקף, בלי מקף,

יש גיל-עד בתור שם ראשון, בתור שם שני. יש גילי, בת. -שהיא על שמו? שהיא על שמו. -וואו. יש ילד אחד שקוראים לו אייל, גיל-עד ונפתלי. יש ילד משלישייה שקרוי גיל-עד ושני הילדים האחרים קרואים בשמות אחרים. אני חושבת שכל אחד לקח את זה למקום מאוד אישי, מה שמדבר אליו, מה שטוב לו עם זה. אבל מה אנשים הסבירו לכם? למה הם... אנשים מדברים על ה... קצת תכונות אופי, על השם, המשמעות של השם, על החיבור למה שקרה, על החיבור לילד עצמו. ואני חושבת שזה מה שמיוחד בעם שלנו, שאנחנו בסוף משהו בפנימיות שלנו מחבר אותנו בצורה מאוד עמוקה ושם זה מהות. עכשיו, אני אומרת, כל אחד יגדל ויהיה ילד בפני עצמו, עולם בפני עצמו. זה בכלל לא...

אבל יש כאן איזשהו משהו בסופו של דבר במהות של השם שבוודאי מחבר אותנו. ועשינו מפגש בט"ו בשבט דווקא, רצינו לקחת את העניין של נטיעת עצים. נטענו עצים ביחד, שזה גם כן עם משמעות של צמיחה, של חיבור. -עם התינוקות? עם הילדים, עם הקטנים. -הם חמודים? זה היה מדהים, מפגש מאוד מרגש. ילדים מהממים, באמת אחד אחד, מתוקים ובגילאים שונים. מה יותר היית במפגש הזה - יותר שמחת או יותר כאבת? יותר שמחתי למרות שהכאב זה תמיד לפני החשש הזה של איך אני ארגיש ומה יהיה ו... ובסוף אני משתדלת מאוד כשאני במפגש עצמו להיות בטוב. יש פה המון אופטימיות בדבר הזה. כמה חשוב לך להיות מחוברת לאנשים שגיל-עד היה מחובר אליהם? מאוד. מאוד. זה

מאוד מחבר אותי אליו בעצם חזרה לכן גם החיבור לחברים, החיבור לעופרים, אני חושבת ש... את שואלת אותם שאלות על גיל-עד או שזה כבר לא? כן, אנחנו מדברים על זה. לא כל פעם, זה לא האישו. -לא, לא כל פעם, אבל מעניין אותך לשמוע מהם עליו? -מאוד, מאוד. גם יש דברים שאתה שומע ואחרי כמה זמן אתה שומע את זה אחרת ובוודאי, אני צמאה לשמוע כל דבר וזה מאוד חזק. היו לו המון חברים, גם ביישוב, גם בישיבה התיכונית שהוא למד, "מקור חיים," וגם ב"בני עקיבא" שהוא הדריך. הבנתי שזה בכלל סיפור אהבה אחד גדול בעופרים, ביישוב ליד, שהוא יישוב שאיננו דתי. -נכון. אתם בקשר עם כל המעגלים האלה? -אנחנו בקשר. משתדלים מאוד לחלק את עצמנו.

המעגל שאני חושבת שהכי משמעותי זה החברים מהישיבה, הם ממש... אנחנו נפגשים איתם כמה פעמים בשנה, שבת יום ההולדת היא שבת שיא של מפגש עם כולם, הם באים אלינו הביתה, אנחנו עושים שבת ביחד. זה גם יום מאוד לא פשוט, יום הולדת. ואז כשנמצאים ביחד זה... יוצאת שבת מאוד מרוממת, מאוד מעצימה. ומה עושה לך לראות אותם גדלים? קודם כול, זה מדהים אותי אילו חברים, אילו חברים יש לו, באילו חברים הוא זכה. החברים שלו הם באמת מדהימים אחד אחד. יש... יש את התחושות הכואבות האלה. כן, אני יכולה להיכנס לזה. גם סתם במפגש משפחתי אני... נורא משתדלת כל הזמן כשאני יכולה לבחור לא להיות במקומות הכואבים האלה, אבל זה בלתי אפשרי כל הזמן.

זאת אומרת, ברור שהכאב מציף וזו תחושה ככה ש... ה"אוף" הזה שאמרתי לך, שאתה אומר לעצמך: וואי... "למה הוא לא פה"? מה יכול היה להיות, ולמה הוא לא פה. אבל אלו מחשבות מחלישות ואלו לא מחשבות שנותנות כוח. אז כשיש לי כוח לבחור אני משתדלת... לא מתוך בריחה, ממש לא, כי אני חושבת שצריך לשים את הדברים וזה לא נכון לא לדבר על הכאב ולא להיות בו. אני חושבת שלהפך, בבית יש מאוד אמירה של לשים את הדברים ולדבר אותם ואין משהו אחד שאנחנו לא עושים כי הוא כואב לנו מדי. גם כשזה כואב שומעים שיר וזה... אנחנו שומעים אותו, זה כואב, זה לא... אבל אנחנו משתדלים לא להתחמק מזה, לא... אלא אולי "להסתכל על הכאב בעיניים" זה קצת משפט

ככה... יומרני. -יומרני קצת, כן. אבל אני חושבת שזה לא נעשה מתוך בריחה, שזה מאוד חשוב, בטח בשביל הבנות. אני מאוד רוצה שהן יתמודדו ולא יברחו ולא... אז יש פה ניסיון מצד אחד לשים את הדברים, ומצד שני אין עניין להכאיב לעצמנו יותר מדי, אין עניין לחשוב... זאת אומרת, אם יש לנו אפשרות לשים את המחשבות לפעמים בצד או לשים את המחשבות, לנסות להשתדל לחשוב מחשבות שנותנות כוח ולא מחשבות שמחלישות אותנו. דרך אגב, זה נכון לכל דבר בחיים. בסופו של דבר, בתור אנשים יש לנו המון כוח לבחור במה אנחנו מתמקדים, על מה אנחנו חושבים. האם אני חושבת מחשבות שנותנות לי כוח או אם אני חושבת מחשבות שמחלישות אותי? תחשבי שמוות וחיים זה

מקרה קיצוני אבל זה יכול לקרות לנו בכל דבר, זה יכול לקרות לנו במקום עבודה, עם הילדים בבית, עם המשפחה, עם השכנים. יש מחשבות שנותנות לי כוח, שמעלות לי חיוך בפנים, בחוץ ש... ויש את המחשבות שמחסלות אותנו ולפעמים זו בחירה שלנו איפה להיות. לא תמיד, לא תמיד. אבל אני חושב שכשאתה מבין את זה, אז אתה הולך עם הרבה יותר כוחות. אתן בקשר ביניכן, האימהות, שלוש האימהות? שלוש המשפחות, אנחנו בקשר מאוד טוב. הילדים... -כן? אז קודם שאלתי על האימהות. רציתי עוד שנייה לשאול אבל סתם, מעניין אותי מהאימהות. -אז כן, כן. גם האימהות וגם... בסופו של דבר, יש לנו ילדים באותם גילאים, אנחנו נפגשות בהמון אירועים, יש לנו הרבה

עשייה משותפת. והילדים בקשר? -והילדים בקשר מאוד טוב אחד עם השני. אז אנחנו ממשיכים את הגורל המשותף שהתחיל. אנחנו ביחד. -כן? אתם בקשר. את יודעת, הרבה פעמים אני חושבת על זה שגיל-עד היה בן יחיד ויש לו רק אחיות בנות. -נכון. שזה מהמון כיוונים. זאת אומרת, האחיות איבדו את האח היחיד שהיה להן, ואתם איבדתם את הבן היחיד. יש פה ממד שאני בהתחלה לא כל כך ייחסתי לו חשיבות. כאילו ילד הוא ילד. -ילד הוא ילד, מה זה משנה בן, בת? -מה זה משנה מה המין שלו? מה זה משנה יחיד לא יחיד? באמת... אבל יש משהו שהפכנו להיות בית של בנות, ממש כאילו זה מאוד... אבל הייתם קצת קודם, לא? -היינו גם קצת קודם, הוא גם היה בפנימייה, זה

נכון, אבל זה נהיה כאילו... תחשבי שאת אופיר בוודאי, אבל יש פה משהו במרקם בכל זאת וגם בחיסרון אני חושבת שיש הרבה משימות של גבר, כן? מי בונה סוכה? מי מוריד דברים גבוהים מהארון? מי... כאילו, דברים שאתה אומר אני צריכה פה את הידיים של הגבר שיבוא ויסחב. מי סוחב סלים? וזה... זה מאוד קשה. זה קשה. זה... כן. אולי אלה גם המקומות שאז הגעגוע יותר משתלט ויותר מתעצם. -יותר מתעצם כשאת חושבת על זה. שאני ככה... הוא היה מאוד חזק במחשבים למשל, אז הרבה פעמים כשאני נתקעת ליד המחשב אז כאילו אתה... את יודעת, אלה דברים קטנים בסוף, זה כאילו נראה לנו שאנחנו... אלה לא הדברים הגדולים, זה דווקא ביום-יום, בדברים הכי קטנים.

פחות ילד של מסכים, יותר ילד של טבע? דווקא יחסית, הוא היה ילד יותר של טבע באופן חד-משמעי אבל יחסית לפני שלוש, ארבע שנים אנחנו עוד לא היינו, כן? זה דור כאילו, נכון? -נכון, נכון. כל שנתיים זה כבר דור. -אז יחסית הוא ילד מאוד חכם, מאוד התמצא במחשבים והוא לימד אותי את כל העניין הזה של פייסבוק ו... והייתי אומרת לו: אני לא מבינה, כאילו מה... מה אתה עושה שם בפייסבוק? הוא אמר לי: אימא, זה עולם, את לא מבינה מה ש... וגם יחסית בפלאפון, כן? בתור אימא לא כל כך אהבתי את ההיצמדות למסך, אבל אני חושבת שאולי זה שילוב של ילד שקרא המון, קרא המון, בילה המון בטבע, זה לא בא אחד על חשבון השני. אבל גם עם אינטליגנציה

מאוד גבוהה והרבה סקרנות לדברים המתקדמים. הוא אהב לדבר איתם? הוא אהב... הוא מאוד אהב לשתף. -לשתף? ממש. יחסית לבן בכלל אני חושבת, אבל גם יחסית לילד בכלל ואני חושבת שאחד הדברים המדהימים אצלו זה שהוא היה שואל אותי: אימא, מה שלומך? זה לא היה... "טוב, מה נשמע"? ועובר לשאלה הבאה. הוא לא היה מוותר עד שלא הייתי עונה לו מה שלומי. מה את אומרת. זה דבר שאני חושבת שהנוער של היום... גם אנחנו בתור ילדים, כמה אנחנו שואלים את ההורים שלנו "מה שלומכם"? תמיד ההורים חופרים ושואלים מה שלום הילדים, אבל אני חושבת שזה סוג של רגישות שזה באמת עניין אותו, זה היה חשוב לו, זה... ולזה אני מאוד מתגעגעת. אם היית יכולה להגיד

לו עוד משהו, יש לך כזאת מחשבה שרצה בראש אם היה לי עוד משפט אחד מה הייתי אומרת לו, במה הייתי מתמקדת? -רק לחבק, רק ה... להגיד כמה אני אוהבת או באמת החיבוק, יותר המגע אפילו. אני חושבת שגעגוע, יש בזה, זה מדהים כמה שגעגוע, השורש של ג', ע', זה מגע בסוף. בסוף זה המגע, זה פחות המילים, זה יותר הנוכחות, זה יותר ה... ההימצאות שלו, זה... זה פחות מילים, זה יותר... זה... אני חושבת שזה מה שחזק. בת גלים, תודה רבה. תודה לכם.