הרב זמיר כהן - הרגלים נכונים לחיים

שלום וברכה וערב טוב לכולם. אנחנו נמצאים בלימוד של דברי הרמב"ם בהלכות דעות שבספר המדע במה שנוגע לדפוסי התנהגות הראויים ונכונים לכל אדם ואדם. ראינו שהרמב"ם שם דגש על הנהגות של תלמיד חכם אבל מתוך כך כל אדם יכול ללמוד לעצמו לאכן צריך לשאוף להגיע במי להשקיע יותר. הגענו לפרק החמישי בהלכות דעות ושם כותב הרמבם שדיבורו יהיה בנחת עם כל הבריות, מקדים שלום לכל אדם, דן את כל האדם לכף זכות. עד כאן הסברנו בשיעור הקודם. כעת נתקדם הלאה. ממשיך הרמב"ם ואומר, "מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל." כלומר, אדם שרוצה באמת לאמץ לעצמו דפוסי התנהגות, נעותים גבוהים, יחנך וירגיל את עצמו לדבר תמיד רק טוב על אחרים. מדבר בשבח

חברו ולא בגנותו כלל. הגמרא אומרת שמקצת שבוחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו. כלומר, כשאדם נוכח במקום, תאמר כמה מילים טובות, תשבח אותו, אבל לא צריך לספר את הכל. כשהוא לא נמצא, תספר על כל המעלות שלו. אדם שמרגיל את עצמו לדבר טוב על אחרים, הוא עצמו הופך להיות אדם טוב, כי הוא רגיל לחפש תמיד מה טוב באחרים ועל זה הוא מדבר. יותר מזה, עצה טובה. לפעמים בחור רוצה לדעת האם הבחורה הזאת באמת יש לה טוב לב. אני רוצה להתחתן איתה, אבל יש לה טוב לב. כלפי היא מתנהגת יפה מאוד אבל מי אמר שזה האמת שלה? אולי היא רוצה אותי, ולכן היא מתנהגת כך. וכך גם בחורה כלפי בחור פוגשת אותו. היא לא יודעת הוא באמת טוב לב או

שהוא משחק משחקים. אחד המבחנים נעשו בזה מחקרים. אחד המבחנים שאפשר לבדוק טוב לב של אדם לשאול מה דעתך על פלוני? מה דעתך על פלוני? כששואלים אדם מה אתה אומר על ההוא ושומעים אותו מדבר דברי שבח הרי לכל אדם יש מעלות ויש חסרונות השאלה היא במה מקדים את הראייה אדם שרגיל לפסול את כולם שכולם לא בסדר מה זה אומר שהוא לא בסדר אז הוא רואה רק את הרוע הוא רואה רק את השחור אבל אדם שרגיל לדבר טוב על אחרים הוא רואה תמיד את נקודות האור שיש בכל אדם זה מעיד עליו שהוא עצמו אדם טוב ואם אם לא די בכך מתברר שאדם שמרגיל את עצמו לדבר טוב על אחרים זה הופך אותו להיות אדם טוב כלומר גם אם עד היום הוא לא היה מתוקן בעניין הזה אבל

הוא משתדל מרגיל את עצמו לדבר טוב על אחרים הוא עצמו משתנה להיות אדם טוב הרמחל כותב בספר מסילת ישרים הוא מדבר שם על מידת הזריזות אבל היא נכונה נכונה להרבה תחומים היסוד הזה נכון להרבה תחומים שיש פנימיות שמעוררת את החיצוניות ויש חיצוניות שמעוררת את הפנימיות. למשל, אדם שיודע שחשוב מאוד היום לעשות משהו, להתכונן למבחן, להתארגן למשהו, לקיים מצווה מסוימת, איך הוא יביא את עצמו לכך שהוא באמת ילך ויעל ויעשה? יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת הוא מתבונן בחשיבות של הדבר. יושב וחושב כמה זה חשוב, כמה זה כדאי, כמה טוב יצא מזה. וכך הפנימיות מעוררת את החיצוניות. כלומר, המנוע נדלק מבפנים ואז הוא מיד הולך במרץ ועושה.

אבל מה קורה כשהמנוע קבוי? האדם בפנים, הוא יודע, זה חשוב, אבל הוא לא מרגיש בפנים איזושהיא התעוררות לעשות את מה שצריך לעשות. אומר הרמח"ל, תעשה הפוך. תלך, תזוז, תפעל, תאמר לעצמך, "חמש דקות אני מתאמץ על הדבר, אחר כך נראה מה יהיה." עצם העובדה שהוא קם והולך וז ופעיל ומתחיל לעשות את הדבר לפתע הוא יראה שגם העצתה מבפנים נדלקת. זה כמו שיש רכבים שאפשר או להתניע אותם מבפנים, אבל יש מצב שהרכב לא זז. רואים אנשים עומדים מאחור, דוחפים את הרכב עד שהמנוע נדלק. כך גם נפש האדם. יש מנוע שמדליק את החיצוניות ויש הפוך שהחיצוניות היא זו שמעוררת את הפנימיות, היא זו שמדליקה את האדם. היסוד הגדול הזה הוא נכון לא רק לגבי

אדם שמדבר טוב על אחרים, מרגיל את עצמו, אפילו ששואלים אותו על מישהו איך פלוני בא לו לומר חיסרונות, אבל הוא אומר מה יצא מהחיסרון הזה? סתם לשון הרע ורכילות. עדיף לומר את המעלות. אגב, חשוב לציין, כל מה שאנחנו מדברים שצריך לדבר טוב על חברו ולא רע, זה רק באופן שהדיבור השלילי הוא לא לתועלת. אבל אם הוא לתועלת, צריך לומר גם מה שלא בסדר. למשל, חבר ששואל את חברו, אשתך מכירה את פלונית או שאתה מכיר אותה, היא בא דודה שלך ואני רוצה לדעת האם היא מתאימה לי לחתונה או לא. איך היא במידת הכעס? היא טיפוס עצבני או טיפוס רגוע. וכן הלאה שואל אותו על תכונות אופי. אם הוא יטעה אותו ויאמר לו שהיא מאוד רגועה, היא אף פעם

לא עצבנית וגם כשמכיסים אותה היא תמיד 100% והוא יודע שזה לא כך. היא טיפוס מאוד עצבני והבחור הזה יסמוך עליו ועלול ליפול ולסבול כל החיים שלו. או אדם שהולך לפתוח עסק בשותפות עם אדם אחר ושואל אותך תגיד לי איך הוא אדם נאמן אתה מכיר אותו טוב הוא אדם ישר אתה יודע שהוא לא ישר הוא לא נאמן הוא ירמה אותו ויגזול את כספו אז פה מה נגיד תדבר רק טוב כאן צריך להגיד את האמת תדע שהאדם הזה נוכל האדם הזה רמאי אל תתעסק איתו ואין בזה איסור לשון הרע כי זה לתועלת מה שאנחנו מדברים כעת כשאין שום תועלת סתם אדם שואל את חברה מה אתה אומר על ההוא שיאמר את המעלות שיש בו. כשהוא מרגיל את עצמו לומר מעלות שיש באחרים, הוא עצמו

הופך להיות אדם יותר טוב, אדם יותר מתוקן, כי הוא רואה את החיוב שיש בכל המעלות האלו. וזה נכון לא רק לגבי חיפוש מעלות, מה שהחיצוניות מעוררת את הפנימיות, זה נכון גם לגבי שמחה. אדם שמרגיש עצבות, מרגיש לכלוך, לא טוב לו עם עצמו, יכניס את עצמו לאווירה של שמחה, יתחיל לחייך לאנשים והוא יגלה לפתע שהוא הופך להיות אדם שמח, החיצוניות מעוררת את הפנימיות. קורה לפעמים שאדם בלי מצב רוח, הולך ברחוב, פוגש מישהו, הוא רואה את השני גם בלי מצב רוח, רוצה לשמח אותו, הוא מחייך אליו, מה שלומך, מה נשמע? הוא יגלה לאחר דקות ספורות שהמצב רוח שלו עצמו משתנה לטובה. הוא חייך לאחרים כדי לעשות טוב לאחר, אבל הוא יגלה שהוא עצמו

הופך להיות שמח. החיצוניות מעוררת את הפנימיות. היום יש מחקרים שמסבירים איך זה עובד. המדענים טוענים שכאשר השפתיים של האדם מתעקמים כלפי מעלה בצורת חיוך, המוח מקבל מסר שהאדם הזה שמח. ואז המוח משחרר בגוף הורמונים של שמחה, הורמונים של אושר, של אהבה. אפילו מתברר שהוא מחזק את המערכת החיסונית שלו. האדם מחייך לחברו אפילו חיוך מאולץ. הוא בכלל לא שמח עכשיו הוא לא מתכוון לחייך, רק הוא רוצה לשמח את חברו, אז הוא מחייך אליו. אתה מתאמץ לעשות לו טוב, מתברר במחקרים שאתה מקבל בריאות, אתה מקבל שמחה, כי אתה מתאמץ למען הזולת. אז הקדוש ברוך הוא סידר בטבע הבריאה שכשהאדם מחייך לחברו, המוח מקבל הוראה, סוג של מידה, אני

עכשיו שמח. אם אתה שמח, תקבל את כל התוצאות של שמחה. אז מערכת החיסון מתחזקת, ההורמונים של האושר ושל האהבה מתרבים בגוף, הוא הופך להיות אדם אחר. אפילו אדם שנמצא לבד בבית ואין לו מצב רוח שינסה לחייך. ראיתי אפילו מחקר שמדנים טוענים שיקח אפילו מקל של ארטיק וישים בפה כדי לעקם את השפתיים כלפי מעלה. עד כדי כך תאלץ את עצמך לחייך ואתה תגלה שאתה אתה מקבל שמחה. המוח מתנהג באופן שאתה באמת שמח. כל וחומר אדם שמחייך לחברו, מדבר איתו, מפייס אותו, רוצה לרצות אותו, לשמח אותו, החיצוניות מעוררת את הפנימיות. האדם עצמו הופך להיות אדם שמח ומאושר. נחזור לדברי הרמב"ם. מספר בשבח חברו ולא בגנותו כלל. אחד מגדולי ישראל

בדורות שלפנינו קראו לו הרב שמחא זיסל מכל. הייתה לו תקופה שמבחינה כלכלית היה לו מאוד קשה, ממש נקל לקשיים כלכליים ולעוני ממש הפך להיות אדם עני. אחר כך עוד פעם עלה לי גדולה. אבל בתחילה, באותו זמן, באותה תקופה, היה במצב של עוני. הוא שלח מכתב לאחיו והוא כותב לו שהוא מבקש ממנו הלוואה. כי נכון שהוא ברוך השם מסתדר והוא גומר את החודש סביר, אבל הוא רוצה הלוואה כדי לתת צדקה. הוא כותב לו במכתב, "ואם תאמר לי, הרי אדם עני במצב שלך פטור מלתת צדקה?" אתה צודק. הוא כותב לו, "על פי ההלכה אני פטור מלת צדקה, אבל אם אני ארגיל את עצמי בתקופה הזו לא לתת צדקה, אני אתחנך להיות קמצן. ואז גם כשיהיה לי אני אפסיק לתת. אז

אני רוצה לקחת הלוואה אפילו שאני פטור על פי ההלכה אני רוצה לתת צדקה כדי לא להרגיל את עצמי למידת הקמצנות זו הסתכלות של גדולי ישראל כמובן שגם בצדקה שאדם נותן צריך לדעת את הגבולות לא צריך לקחת הלוואות ולתת צדקה ולשקוע בחובות בעצמו כנראה ראה שיש מאיפה להחזיר רק בינתיים לקח את ההלוואה אבל היסוד שרואים כאן כמה גדולי ישראל חשדו בעצמם נזהרו שחלילה לא להרגיל את עצמם להרג הרגלים לא טובים כי החיצוניות תשפיע על הפנימיות. האישיות שלי יכולה להשתנות לרעה. וכך גם להפך. כשאדם מרגיל את עצמו לעשות טוב, הוא עצמו הופך להיות אדם טוב. ספר החינוך כותב שאחד התפקידים של המצוות שבתורה זה להרגיל את האדם לעשות מעשים

טובים. כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות. כך לשונו. אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אתה עושה טוב אפילו שבאישיות שלך אתה אדם אחר, נולדת אחרת אבל אתה עושה טוב, אתה הופך להיות טוב. הוא נותן דוגמה שמחישה את הדבר באופן נפלא. הוא אומר, "תאר לעצמנו אדם שמטבעו הוא מאוד עדין, מאוד רגיש, לא יכול לדרוך על נמלה, אדם באמת עם רגישות גבוהה לזולת. והנה קרא לו המלך." מדבר על הימים האם. ספר החינוך התחבר לפני 700 800 שנה. קרא לו המלך, אמר לו, "מהיום אתה ממונע להוצאות להורג. אתה טולה אנשים, חותך ראשים, זה התפקיד שלך מהיום. ההוא מזדעזע, אני לא הרגתי זבוב. אומר לו, אתה לא תעשה את זה, אני הורג אותך. טוב, מה יעשה? אין לו

ברירה. התחיל לטלוט אנשים, לחתוך ראשים. תפגוש את האדם הזה חמש שנים אחר כך. הוא נשאר אותו אדם שהוא היה לפני. הוא משתנה לחלוטין. האישיות שלו שונה, אבל אחרי המעשים נמשכים הלבבות. בהתחלה הוא מזדעזע. אחרי שמזדעזע הוא מתרגל. בשלב מסוים יכול אפילו לאהוב את זה. יכול גם ליהנות מזה. כי אחרי המעשים נמשכים הלבבות. הוא אומר מזה תלמד כמה טועים אותם אנשים שמרגישים אם בלב אני בסדר, מה זה משנה מה אני עושה? העיקר בלב אני מחובר לאלוקים בלב אז מה זה משנה אם אני לא מקיים מצוות לא מניח תפילין לא שומר שבת זה לא נכון המעשים שהאדם עושה על פי הוראות יצרן שהמקובלים גם אומרים שזה מכוון כנגד כל האיברים יש לנו בגוף 248

איברים 365 גידים כי בתורה יש 248 מצוות עשה 365 מצוות לא תעשה כך אומר הזוהר הקדוש פרשת וישלח שהאיברים של גוף האדם הגידים בכלל כל גוף האדם נברא על פי המבנה של המצוות שבתורה. זה מה שכתוב שהקדוש ברוך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמה. כלומר העולם, האדם נברא בהתאם לתורה ולא להפך. נמשיך את דברי הרמב"ם. אוהב שלום ורודף שלום. כלומר, מלבד שמספר בשבוע חברו ולא בגנותו, צריך להרגיל את עצמו להיות אוהב שלום ורודף שלום. מה ההבדל בין אוהב שלום לבין רודף שלום? אוהב שלום זה במה שנוגע לעצמך. רודף שלום זה גם במה שנוגע לאחרים. אוהב שלום, כלומר כך, אתה רואה שהשכנים לא התנהלו כל כך כראוי. יש לך טענות עליהם, אבל אתה יודע

שאם אתה תפנה בצורה שצריך לפנות, יצא מזריב גדול. לעומת זאת, אם תלך לקראתם ותוותר קצת, אף על פי שאתה צודק יותר, הצדק הוא איתך. אבל אם אתה תלך לקראתם ותוותר, אז המצב יהיה מאוזן, נכון? לא כמו שרצית, אבל לפחות תרוויח שיהיה שלום. אדם שאוהב שלום מוכן להקריב מעצמו העיקר שיש שלום. כשאוהבים משהו מוכנים להקריב למענו. בכלל אהבה מתבטאת בהקרבה. כשאדם אוהב אדם אחר, במה זה מתבטא? שהוא מוכן להקריב בשבילו. כשההורים אוהבים את הילדים, אומרים לילד, אני מאוד אוהב אותך, מה הוא מתכוון? ולכן מה? אני רוצה שתיתן לי, שתעניק לי או שאני אעשה את הכל למענך? פירוש הדבר לאהוב זה להקריב. אדם שהוא אוהב שלום הוא מוכן להקריב

מעצמו בשביל השלום. אז הוא אומר, נכון, פה אני קצת מפסיד כסף שיכלתי להשיג אם הייתי הולך בגישה לוחמנית, פה אני מפסיד כבוד, פה קצת העליבו אותי, שווה לי. בשביל לא לריב, בשביל השלום אני מוכן להקריב. זה נקרא אוהב שלום. מה זה רודף שלום? כמו אהרון הכהן. המשנה אומרת, "הבה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה." אהרון הכהן היה כהן גדול, מעמד מכובד, לבוש פאר, עם ישראל העריץ אותו. וחז"ל מספרים שכשאהרון היה רואה שני אנשים רבים והיה יודע עכשיו אין עם מי לדבר, שניהם בעצבים, בנתח, באותה שעה לא היה מדבר שום דבר. לאחר מכן היה ניגש לביתו של אחד מהם. הם היו במדבר, היו באוהלים. ניגש

אליו אהרון, האדם הזה מתרגש, הכהן הגדול הגיע אליי הביתה, קם לכבודו, מזכיתי כבוד הרב, אומר לו אהרון, היום בבוקר היה לך אריב עם פלוני, אתה יודע כמה הוא מצטער, כמה כואב לו? הרי אתם הייתם כל כך הרבה זמן חברים, הייתם שותפים, גדלתם ביחד ואני יודע בבירור שהאדם הזה כאוב מאוד ממה שהיה היום בבוקר. הוא לא תוקף אותו, למה רבת איתו? הוא מספר לו שפלוני הוא כהוב על מה שהיה. האדם הזה שומע את הדברים, אומר לו, "אני אגיד את האמת, גם אני לא יודע איך הגענו לזה." סך הכל היינו חברים טובים. אני ממש אוהב אותו בלב הנפש. אבל קרה משהו היום בבוקר. הוא אמר לי כך, הגבתי כך. באמת זו הייתה טעות. אהרון מחכה לשמוע את המילים

האלה. רץ מיד לשני, אומר לו, "כרגע דיברתי עם חבר שלך." והוא אמר שהוא כל כך אוהב אותך ושהוא הוא לא יודע איך הגעתם לזה ושהוא אוהב אותך בלב הנפש. לראשון הוא הלך על דעת עצמו. הוא אומר לו פלוני כוף. הוא מתאר לעצמו עם רב הוא מסתבר שהוא קור אבל הוא מנסה להוציא ממנו מילים שהוא יגיד מילים טובות על אותו אדם עכשיו הוא רואה שזה אמיתי רץ אליו אומר לו אני אומר לך עכשיו הייתי אצלו אני לא משקר הוא אמר לי כך וכך אומר לו תשמע אני אגיד לך את האמת גם אני לא יודע איך הגענו לזה באמת חבר טוב מה ככה אמר עליי שאנחנו כל כך כל כך הוא אוהב אותי אני גם בצער גדול רץ אהרון הכהן לראשון אומר לו ככרגע הייתי אצלו אתה יודע מה

הוא אמר איך הוא התבטא כלפיך. מפגיש את שניהם נופלים אחד על צברו של השני. מתחבקים, מתנשקים, מתנצל, מצטער, חזרו להיות חברים טובים. זה נקרא רודף שלום. מי ביקש ממך? אבל רודף שלום. עצה טובה לזוגות צעירים כשמתחתנים להיות רודפי שלום. וזה בעיקר הגברים, הבעלים צריכים לדעת מצוי בהרבה בתים שיש מתח בין הכלה לבין חמותה. וההסבר פעם דיברנו על כך בהרחבה גם בספר החדש על השלום בית יש פרק שלם שהקדשנו לכלה וחמותה עכשיו הרחבנו בעניין הזה שזה לא נובע מתוך רוע הלב של אחד הצדדים אלא אישה שגידלה את בנה והשקיע בו עד שהוא גדל מאז שהיה תינוק נשאה אותו ברחמה חיטלה אותו האכילה אותו השקטה אותו ישבה לידו כשהיה חולה וכעת הוא

מתחתן היא מאוד רוצה שהוא יתחתן אבל מטבע הדברים כאמא שאוהבת את הבן היא רוצה להיות להיות בטוחה שהבן הזה מטופל כמו שצריך והיא מרגישה על עצמה אני בעלת ניסיון רב כמה טיפלתי פה כמה השקעתי עכשיו הוא בידיים של צעירה חסרת ניסיון לא מבינה בין ימינה לשמאלה היא אמורה לדאוג עכשיו לבן שלי מעניין אם היא תעשה את זה טוב ואז היא עלולה לקחת זכוכית מגדלת ענקית ולעקוב אחרי כלה איך היא מטפלת בבן שלי וכשיש לה איזשהיא טענה היא יכולה עוד לספר את זה לבן ולגרום למתחים ולבוא בטענות או לדבר עם כלתה בעצבים ובכעס. למה כך ולמה כך? והכלה כועסת. אני התחתנתי איתו, לא איתך. למה את מתערבת לי בחיים? מה אכפת לך מה בישלתי היום? מה

אכפת לך מה אני עושה? והמתח הולך וגדל. זה בעצם הבסיס למתיחות המצויה. לא אצל כולם. יש כידוע בהרבה בתים כלה וחמותה שהפכו להיות כמו שתי אחיות, כמו אובת, שתי חברות נפלאות יוצאות ביחד, יושבות ביחד, אוכלות, שמחות ביחד, צוחקות ביחד. יש קלות וחמות שהפכו להיות ממש ידידות, אלה שהם משכילות וחכמות ויש כאלה שהגיעו לקצרים ולסכסוכים. ומי נמצא בין הפטיש לבין הסדן? הבן שהוא הבעל. מצד אחד דואג לאמו, מצד שני אוהב את אשתו, אוהב גם אותה, גם אותה והוא לא יודע מה לעשות. טעות מצויה אצל גברים שכשיש מתח בין האמא לבין האישה כלה וחמותה, הוא מנסה להסביר לאשתו כאילו שהוא העורך דין של אמא שלו. תבין היא אישה מבוגרת, היא לא

התכוונה, אז מה אם היא אמרה? למה את נפגעת כל כך? והאישה כועסת עוד יותר. אני רוצה לראות שאתה לצידי, אתה בעלי. הוא אומר לה, אני לצידך רק תביני זו טעות גדולה. אישה מגלה שקשה לה, אתה תגלה הזדהות. אני מבין אותך, זה באמת לא קל, אני איתך, אל תדאגי. תן לה תמיכה לאשתך, אתה נותן לה עוצמות. אבל מה לעשות? הרי הוא חושש, עכשיו זוג מתחתן, חושש, אולי יקרה משהו ביניהם. עצה טובה לגברים תהיה אוהב שלום ורודף שלום. אתה מדבר עם האמא, חוזר מהעבודה, נכנס דרך הבית של ההורים, שלום אמא, מה נשמע? תגידי לי לפני שהתחתנתי, כמה תפילות התפללת לקדוש ברוך הוא בהדלקת נרות של שבת שאני אזכה באישה כזו טובה? אני לא יודע מה זכיתי.

אני בטוח זה בזכות התפילות שלך. האמא אומרת לו, "וודאי, אתה יודע כמה שנים, מאז שנולדת, כל יום הייתי מתפללת, רק שתזכה לאישה טובה. ואם זכית באישה טובה, אני שמחה." אומר לה, " בטח אמא, את יודעת איזו אישה טובה? היא דואגת לי בכך, עושה כך? האמא מקבלת מחמאות אז היא מוסיפה, נכון, גם אני שמתי לב שהיא אישה כל כך טובה. שמעת את זה? קח מונית, רוץ הביתה. נכנס, אומר לאשתו, אל תשאלי מה אאמא שלי אמרה עלייך עכשיו. הוא הוציא ממנה את המילים הטובות, אבל זה נפלא, תשתמש בזה. היא אמרה שאת כל כך טובה ושהיא שמחה שהתפילות שלה יתקבלו בשמיים וכל החיים היא התפללה שאני אתחתן עם אחת כמוך. איך האישה מגיבה? אני חייבת לומר לך שיש

לך אמא נפלאה. אני שמתי לב, יש לה כזה טוב לב. הגישה שלה כל כך מיוחדת לילדים. איך היא מתייחסת יפה לאנשים? הוא שומע את זה, מרים את הטלפון ליד אשתו, אמא, אל תשאני מה אשתי אמרה עכשיו עלייך. היא אמרה שאת כך וכך ויש לה כתוב לב והאמא מחמיאה אוהב שלום ורודף שלום. תיזום יוזמות לחבר ביניהם, לקשר ביניהם. זה נקרא רודף שלום. אל תחכה שזה יבוא לבד. תיזום אתה. תחפש. אפשר לפתור המון בעיות על ידי פעולות קטנות. יש זוגות שאני יודע שהגיעו לגירושין. התגרשו ממש אף על פי שבינם לבין עצמם הסתדרו רק בגלל המתח שבין כלה לחמותה הגיעו לגירושים יש כמה זוגות כאלה שהגיעו מה שאני יודע אישית רק בגלל הבעיה הזו ואם היו חכמים מראש

לדעת איך לנתב נכון גם הכלה לא צריכה להיפגע מכל דבר תבין היא זו אמא היא גידלה אותו היא השקיע בו אז היא קצת מתעניינת קצת מתערבת בחיים נכון שזה לא בסדר מצידה אם האמא תשאל נאמר לה אל תתערבי בספר שם הבאנו שכשזוג מתחתן, ההורים צריכים להרגיש שהזוג הזה כעת בונה את הבית שלהם וכאילו על הדלת של הבית יש שלט, סכנה כאן בונים, הכניסה אסורה. עכשיו הם בונים, לא צריך להתערב להם בחיים. לא כל כך בסדר, לא מבינה והיא התערבה. הכלה צריכה להיות חכמה, להבליג, לוותר. תביא, אישה מבוגרת, את תפסת את מקומה. היא השקיע המון בילד הזה. אז תביני את הקשיים שלה. יותר מזה, יום שלישי היא מצלצלת לחמותה. שלום, מה שלומך? שמתי לב שבשבת

כשהתערכנו בביתך, יוסי בעלי, הבן שלך מאוד אהב את הפשטידה שהכנת עם הירקות והגזר. תלמדי אותי. איך את מגיעה לפשטידה כזו מוצלחת? ועכשיו היא צריכה להוסיף עוד משפט. אני יודעת שלעולם לא אגיע לרמה שלך אבל תלמדי אותי אני אנסה. אמרת את זה פתרת המון בעיות העברת את המסר את הבוגרת, החכמה, החשובה, המבינה ואני הצעירה וחסרתה את הניסיון. ואז חמותה רגועה. אני לא צריכה להוכיח לה שהיא לא מבינה שום דבר. היא לבד יודעת שהיא לא מבינה. מצוין. פתרה בעיות. מוות וחיים ביד לשון. לפעמים האדם רואה שיש כבר מתיחות והוא רוצה באמת שיהיה שלום, אבל מאבד תקווה. זה נכון גם בשלום בית בין בעל לבין אישה. לפעמים בסכסוכי שכנים, מתחים

בין הורים לילדים, יש מצבים שאדם מרגיש זה בלתי הפיך, אני לא מסוגל, אני לא יכול. כנראה שאי אפשר להצליח. וזה לא נכון. אדם שמאמין בהצלחה, הזורעים בדמאה ברינה יקצורו. השלב של הזריעה הוא לפעמים עם דמאה. האדם מתאמץ להשיג משהו, אבל אם יהיה לו דבקות במטרה, יהיה מוכן להקריב מעצמו, להשקיע הרבה כדי להשיג את המטרה, בסופו של דבר הוא יצליח. אבל אדם שמפחד, אדם שניגש לחתונה עם פחדים, הוא מפחד שיש סכסוך בין אשתו לבין חמותו. פחדים והוא כל הזמן חי בפחדים. פותח עסק ומפחד שהוא יכשל. הולך למבחן ומפחד שהוא יכשל. אדם שחי בפחדים עלול לראות שבאמת הפחדים האלה מתגשמים אצלו. יש את הפסוק המפורסם בספר איוב שאיוב אומר על

עצמו ואשר יגורתי דבר שפחדתי ממנו בסוף בא לי הגיע אליו אותו דבר שהוא פחד ממנו האדם צריך ללכת עם חוסן עם אמונה וביטחון המהרל יש מהרל מפראג כידוע היה מקובל עצום מסביר את העומק שבדברים על הפסוק הזה הוא כותב כך הבאתי כאן את לשונו כדאי לקרוא את זה ממש לשון נפלאה הוא מסביר את העומק שבדברים על הפסוק כי פחד פחדתי ויעתי אני כלומר פחד פחדתי וזה קרא לי ואשר יגורתי יבוא לי מה שפחדתי יגורתי זה מגור זה יותר מפחד אומר המהרל מפרג כך כי כאשר הוא יראה מדבר אחד הוא בעצמו מקטין עצמו לפני אותו דבר שהוא יראה ממנו ואז הוא בא לידי כך כאשר הוא בדעתו שהוא מוכן לזה זה כלומר כשאדם מפחד ממשהו הוא מקטין את עצמו לפני אותו

דבר ואז אותו דבר משתלט עליו כי הפחד הזה גורם לו להקטין את עצמו העומק שבדברים הוא כך הקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלוקים יש לאדם עוצמות האדם נברא עם יכולות בדומה לבורא עולם אם נבדוק את כל בעלי החיים בעולם אין בעל חיים בעולם שיכול לבנות את כדור הארץ או לפוצץ את כדור הארץ בארץ פרה יש לה את הדשא שלה שם במראה אריה יש לו את המרחבים שלו ביער לא מעבר האדם דומה לאלוקים מי שמתבונן בעוצמות שיש באדם מזה לבד מבין שדרוין עם כל האבולוציה שלו דיבר שטויות האדם הוא לא סוג של חיה ממשפחת החיות שהתפתח מאיזה כוף דמוי אדם האדם הוא נזר הבריאה יש דומם צומח חי ומעל החי יש מדבר זה נזר הבריאה אדם שנברא צלם אלוקים.

הקדוש ברוך הוא נתן לאדם יכולות, נתן לו כוחות. לכן הבריאה כולה אמורה לכרוע ברך לפני האדם. עד כדי כך כתוב על הפסוק מוראן וחידכם יתן השם על פני חיית הארץ. המקובלים אומרים אדם שלא פגם בעצמו והוא נשאר עם הצלם אלוקים שבו הוא יכול להסתובב ביער בין אריות ודובים ואף אחד לא יגע בו. כי על פי הטבע כל בעלי החיים אמורים לפחד מהאדם שהוא נזר הבריאה. ואם בעל חיים פגע באדם זה אומר שהאדם הזה לא כל כך מושלם, לא כל כך מתוקן. דניאל הוא שלח לגובה עריות. כולם מכירים את הסיפור. יש לנו את הסדרה על ספר דניאל בהידברות. אפשר לראות את זה שם. ספר שכדאי ללמוד אותו. כל ספר דניאל רובו כתוב בארמית והרבה לא לומדים אותו בגלל זה.

אבל יש את הבאור שהסברנו. וידיעות מאוד חשובות על כל ספר דניאל. שם מסופר שכאשר השרים קינאו בו, רצו להכשיל אותו לפני המלך דריבש, ששם אותו בין שלושת השרים הבכירים ביותר. כל עלילה שניסו להעליל עליו לא הצליחו כי היה אדם ישר ונאמן. אמרו בדת שלא נצליח להפיל אותו. פנו למלך, אמרו לו אדוני המלך, תחוקק חוק ש30 יום אסור לבקש בקשה מאף אחד חוץ ממך, לא מבני אדם ולא מאלוהים. כדי שכולם ירגישו שאתה המלך, הרי הוא פתאום הפך להיות המלך של כל האימפריה הבבלית. הוא היה מלך פרס ומדיאי והשתלט על בבל, הפך להיות עם העצמה. עלול לאבד את הכל. אמרו לו, תחוקק חוק 30 יום. אסור לאף אחד לבקש בקשה מאף אדם חוץ ממך. לא מאלוקים, לא

משום דבר אחר. ואם מישהו יבקש ממישהו אחר יושלח לגובה עריות ותחתום את זה בטבעת המלך אבל ברמה של חוקים שגם המלך לא יכול להפר אותם יש חוקים חוקים יש חוקים שהמלך יכול להפר זה תכניס כדי שכולם ידעו שאין סיכוי לחנינה הוא לא ידע שזו מלכודת הוא מאוד אהב את דניאל כי הוא סידר לו את כל המדינה כל הממלכה והם ידעו שדניאל ימשיך להתפלל המלך קבע את החוק וחתם ודניאל כדרכו בכל יום עולה לעליית הבית כתוב בפסוק וכוין פתיחן ללקבל ירושלם היו לו חלונות פתוחים לכיוון ירושלים שם בבבל והוא התפלל פרצו לביתו באמצע התפילה לקחו אותו הביאו אותו לפני המלך אמרו לו האדם הזה התפלל אתה עצמך אמרת שצריך להשליך אותו לגובה עריות תזרוק

אותו לגובה עריות גובה עריות זה היה בור באדמה חדר ענק מתחת לאדמה עם פתח קטן למעלה וכולו המוני עריות שם רואים מהפסוקים שהיו שם כנראה בין עשרות למאות עריות לפי התיאור שיש שם תכן שהיו מאות עריות לפי פשט הדברים המלך ניסה למשוך את הזמן מי אמר אולי אתם משקרים אולי לא ראיתם כתוב בפסוק שעד השקיעה עד השקיעה המלך הצליח למשוך את הזמן בשקיעה כבר לא הייתה לו ברירה והוא חטא גם לשלוח את דניאל לגובה עריות נגד רצונו. מה קרה בשקיעה? למה דווקא בשקיעה הוא חתם? רש"י שם מביא את דברי חז"ל. דניאל עומד שם ושותק והמלך מנסה לסנגר עליו. פתאום הוא מסתכל מהחלון, רואה השמש, הסתובב לקיר, השם שפתיי תפתח, הופי יגיד תהילתך.

ברוך אתה השם מתחיל להתפלל. נו עכשיו מה מה המלך יגיד? הוא לא יתפלל לפני המלך הוא מתפלל. לא הייתה לו ברירה חתם להשליך אותו לגובה אריות. כשהשליכו אותו לגובה האריות, המלך לא אכל ארוחת ערב. כך כתוב בפסוק. לא היה לו מצב רוח, לא נרדם עד הבוקר. כשהתחיל להאיר היום, הלך וזעק ליד גובה אריות. דניאל עובד האלוהים. האם האלוהים שלך הצליח להציל אותך מהאריות? והוא שמע את דניאל, מדבר איתו מתוך הבור. אמר לו, "אני לא התכוונתי לחתוק נגדך. רק יש את אלוקים שאני צריך להתפלל אליו, אבל תדע שאני מעריך אותך, אוהב אותך והאלוקים הציל אותי מהעריות האלה. מיד ציווה להוציא אותו משם. לילה שלם היה עם האריות, לא נגרו בו. ונתן

הוראה שכל ה-120, היו 120 שרים שהם גרמו את כל ה את כל העניין הזה. ועוד למלך היו שלושה בחירים ו-120 כמו חברי כנסת. 120 שהיו מתחת השלושה הבחירים. דניאל היה אחד משלושת הבחירים והשניים וכל ה-120 עשו את התרגיל הזה עם העלילה כדי להשליך את דניאל לגובה האריות. כולם היו שותפים. ושם דריה שהוא אין לו חשבון. נתן הוראה שכל ה-122 הם נשותיהם וילדיהם יושלכו מיד לגובה האריות. כל המשפחה. כך זה היה בזמנם. וכתוב בפסוק שכשהיו עדיין באוויר האריות כברקו אותם. לא נשאר מהם כלום. מזה לומדים כמה עריות היו שם. 120 משפחות הושלחו לגובה אריות ובאויר התרסקו כולם אבל איך איך לא פגעו האריות בדניאל הוא בצלם אלוקים ומוראכם

וחיתכם יתן השם על פני כל חיית השדה האדם מטבעו אמור להפיל אימה על כל הבריות גם בסיטואציות היומיומיות אם האדם מרגיש אני בצלם אלוקים והקדוש ברוך הוא שומר עליי אני לא מפחד מאף אחד חוץ מבורא עולם האדם הזה זה נעשה שמור ומוגן ובאמת הוא לא יפגע. אבל אם האדם מכניס את עצמו לפחדים ואם אני לא אצליח במבחן ואם אני לא אתחתן כל החיים שלי ואם העסק הזה לא יצליח ואם ואם אדם שמכניס את עצמו לפחדים ואשר יגורתי יבוא לי אומר המהרל מה ההסבר נקרא שוב את לשונו כי כאשר הוא ירא מדבר אחד הוא בעצמו מקטין עצמו לפני אותו דבר שהוא ירה ממנו הוא הופך את עצמו להיות קטן ואז הוא בא לידי כך כאשר הוא בדעתו שהוא מוכן לזה הזה אמרו

הראשונים שהיראה מזה מביא לידי זה. אדם שמפחד ממשהו זה עצמו מביא אותו לשם. הוא נותן המחשה נפלאה שעל זה חיברו את השיר המפורסם. כל העולם כולו גשר צר מאוד. כי אם יקח אדם לוח אחד של עץ ומניחו על הנהר לעבור על הנהר מן הקצה אל הקצה. כלומר יש נהר שוצף למטה ואדם משפת הנהר שפה גבוהה. לשפה השנייה הוא שם גשר מנסה לעבור. אבל זה לוח עץ, לוח צר של עץ. קרוב הוא אל הנפילה כאשר עובר עליו. ואם הוא מונח על הארץ, לא היה נשמת רגליו ממנו. אם היית לוקח לוח עץ, נניח 30 סטמ ארוך, חצי קילומטר, שים אותו ע על הכביש. יש לך בעיה לרוץ עליו מקצה לקצה בלי ליפול? אין שום בעיה. אבל אם תשים את זה על גשר באוויר, רוב הסיכויים שהאדם

הזה ייפול. שואל המער, למה? למה כשזה היה על הכביש יכלת ללכת על זה בקלות 30 סטימטר? מה הבעיה ללכת בלי בלי לצאת? ולמה כשזה באוויר הוא כן נופל? התשובה היא הפחד. הדמיון של האדם מכניס אותו לפחדים זה מה שהוא אומר וזה בשביל כי המחשבה שחושב על הנפילה פועל באדם כי השכל הוא הפועל הגמור. כאן אומר המהרל יסוד גדול כמה אדם צריך ללכת במידת הביטחון לא להשיק את עצמו ואם אני אקשל ואם ואם לפני שפותח עסק התייעץ לפני שהוא מחליט להתחתן שיתייעץ יבדוק ילמד יש הבנו את הכללים איך לבחור בת זוג יש ארבעה מבחנים או בן זוג לראות שבאמת אבל כשאדם אומר ודאי שאני אתחתן למה שלא תחתן מה חסר לי השם יתן לי סיעתא דשמיא אנשים פחות

ממני התחתנו ודאי שגם אני אתחתן מחזק את עצמו בעניינים כאלה שלא אמונה זה ביטחון בקדוש ברוך הוא מסלק את הפחדים ממילא הוא גם מצליח על אותו משקל אדם שיש לו בעיות בשלום בית אדם שיש לו מתחים רואה אחרים שרבים הוא מרגיש איך אפשר לפתור בעיות כשיהיה אוהב שלום ורודף שלום ומאמין שאפשר הוא יראה שהוא מצליח נמשיך את דברי הרמבם אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ועם לו שותק עוד הדרכה, אנחנו מתקדמים צעד נוסף בהדרכת הרמב"ם לאמץ לעצמנו דפוסי התנהגות נכונים לחיים. אומר הרמב"ם, גם כשאתה רואה דבר שמציק לך, מפריע לך, לפני שאתה מדבר, תשקול. אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים, שני דברים מועילים, כלומר שאני אומר דברים שיש

בהם באמת עצה טובה ולא שאני מדבר שטויות. ודבר שני ונשמעים שיש פה מי שמוכן לקבל את הדברים אבל אם אתה רואה שאין בזה תועלת או שאנשים לא מוכנים לשמוע אותך לא יקבלו את הדברים אם רואה את דבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לו שותק בגמרא כתוב כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע וזה יסוד גדול כמה פעמים דיברו איתי דווקא אמהות ל לבחורים צעירים בגיל 22 21 או קצת פחות אפילו שנכנסו לאיזה מסלול של א שלדעת ההורים זה בכלל לא נכון. רוצה להתחתן עם מישהי או בחר לעצמו דרך שההורים לא מרוצים ממנה. ואז מה ההורים עושים? לוחצים, מפעילים מחבשים, מתנגדים, צועקים, אפילו מסלקים מהבית. לאיפה זה מוביל

בסופו של דבר? הם חושבים שזה יחזיר את הילד אליהם. אדרבה, זה יכול להרחיק אותו לחלוטין. אז נכון שהכאב הוא גדול, אבל כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. מצבים כאלה ההורים יכולים לתת הדרכה קצרה להסביר לילד, לדעתי זה לא בשבילך. אתה תסבול מהבת זוג הזו או את תסבלי מהבן זוג הזה. אנחנו רואים שזה לא אתה מסונבר או את מסונברת, זה לא כדאי. אבל אם אחרי הכל הילד אומר זה מה שאני עושה, אני מתחתן עם זאת, אני מתחתנת איתו, במקום שיגרמו לנתק מוחלט ואז עלולים להגיע למצב בלתי הפיך, יסבירו, אנחנו את שלנו אמרנו, אם החלטת להתחתן איתה, אז תדע שמהחתונה בשבילנו היא כמו הבת שלנו. להורים קשה להגיד

את זה אבל צריכים לומר את הדברים כדי לא לגרום לנתק מוחלט. אנחנו נעשה הכל גם בשבילך וגם בשבילה. וכך אומרים לבת, אנחנו לדעתנו לא טוב שתתחתני איתו, אבל אם החלט להתחתן אחרי הכל, אז תדעי שאנחנו מקבל אותו כמו בן, נדאג לו לכל מה שצריך. כך הם מרוויחים לפחות. הרי אם בכל מקרה היא תתחתן איתו, אז למה שהחתן הזה יכנס בתחושה שההורים שלה שונאים אותו ואז הוא ינסה לנתק את הבת מההורים? אז מה יצא מכל הדיבורים האלה? רק נזק. כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. וזה מה שאומר כאן הרמב"ם. אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לו שותק. לפעמים צריך גדולה וחוסן נפשי כדי לשתוק. האדם צריך להיות

אזו גיבור הכובש את יצרו ברגעים של שתיקה. כי לפעמים יש יצר גדול לדבר ואדם יודע שזה לא טוב מה שאני מדבר עכשיו אבל מה לעשות? זה בוער בתוכי. שליטה עצמית זה לדעת לא רק לא להסתכל איפה שלא צריך להסתכל אלא גם לא לדבר במקום שלא צריך לדבר. כעת נותן הרמב"ם כמה דוגמאות. כיצד לא ירצה חברו בשעת כעסו. כשרואים שהאדם הזה כועס, אי אפשר עכשיו לפייס אותו. הוא בוער כולו. מה שתגיד רק תעצבן אותו יותר. אז עדיף להמתין לזמנים יותר רגועים. דבר שהוא מצוי בשלום בית. לפעמים אחד הצדדים רואה שהצד השני כולו בוער ותוסס ועצבני ורותח. האישה מתלוננת על בעלה שזה לא בסדר מה שעשית. עכשיו הוא יודע שהוא כן בסדר אבל אם הוא ינסה להסביר

את עצמו היא כעת כולה בוערת. ה היא לא מוכנה לשמוע. היא לא פתוחה לשמוע, היא כועסת. יגיד לה, "טוב, את צודקת, אני מתנצל, פעם הבאה אני אשתדל יותר, עכשיו הוא יודע שהיא לא צודקת, אבל עכשיו זה לא הזמן. לא מרצים אדם בשעת כעסו. בערב כשאווירה רגועה, הוא רואה אותה עכשיו צוחק עצמך עם הילדים, עם מה שיש בבית. ואז הוא פונה ואומר לה, "רציתי שנחליף כמה מילים בקשר למה שהיה היום בבוקר." ואז הוא מסביר לה שמה שהיה היה כך, לא היה כך, צריך להסתכל על זה כך, לא בצורה כזו, לקבל את הדברים. כעת היא מוכנה לשמוע, היא פתוחה לשמוע. אבל אי אפשר לרצות אדם בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח. לפעמים אדם

במתח נשבע איזה שבועה שהוא נשבע שלא יאכל. נשבע אם עכשיו ינסו להוריד אותו מהשבואה הוא יוסיף עוד שבועות. יגידו לו ואם ככה אתה גם ככה אני נשבע וגם זה ואז גם זה אני לא מסכים. זה לא הזמן עכשיו. לא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו אדם נפטר לו מישהו כל מי שנמצא באותה שעה נבוך מה לעשות עכשיו לפעמים עדיף לשתוק כי כל מילה עכשיו שהיא תהיה לא במקום היא רק תזיק וכן כל כיוצא באלו ממשיך הרמבם ולא יראה לחברו בשעת כלכלתו, אלא יעלים עיניו ממנו. גם מדפוסי ההתנהגות של אדם מתוקן שכשהוא רואה שהשני נמצא ברגע של מבוכה שיעשה את עצמו כאילו לא ראה.

לפעמים האדם מתכלך ממשהו, נפל עליו לבוש יפה, בגדים ודרים, בגדיו התלכלכו. או שהוא התעטש בצורה לא כל כך נעימה והוא מסתכל מיד לצדדים אם מישהו ראה אותו בכלכלה שלו כעת. תעשה את אפילו שראית, תשיט את הראש לצד כאילו לא ראית. למה להביך אותו? למה לגרום לו אי נעימות? לצערנו העיתונות בדרך כלל רוקדת על הדם. מחפשים דם. איפה שרואים ש שיש אדם בשעת כלכלתו, מיד מבזים אותו, משפילים אותו, רומסים אותו יותר. אז יכול להיות שאדם הזה מעד, אבל מה יש לגמור לו את החיים? היו כמה שהתאבדו בגלל פרסומים בתקשורת. עם המשטרה יכלו להתמודד, עם החקירות יכלו להתמודד, אבל כשהתפרסם כל כך, לפעמים חצי מזה היה שקר. אנשים לא יכלו לשת יותר

את הכאב הזה. זה בדיוק ההפך מלא יראה לאדם בשעת כלכלתו. מחפשים את הכלכלה כדי לפרסם אותה עוד יותר בכלל. דרך אגב מה שעכשיו יש חקירות נגד ראש הממשלה אז דבר הזוי לחלוטין כל העניין הזה. בן אדם צריך להנהיג מדינה. זה כמו שספינה מטלטלת בשערה בים. הרב חובל תופס את ההגה שהאונייה לא תטבע. באים לוקחים אותו מושכים אותו לחדר החקירות. למה אכלת פיצה באמצע הלילה בלי רשות? האוניה תטבע עכשיו. מה עכשיו? בסדר, פיצה אחר כך נדבר. זה לא הזמן עכשיו. למה לקח סיגריות? נו על זה עכשיו הולכים לפרק מדינה. במקום שהיא יתנהל מול כל העולם זה עיווט מוחלט. לא שאני אומר שצריך לוותר לו לגמרי. אם רואים שיש איזה אבלות יכולים לעשות חוק

שכשהוא יסיים את הכהונה שלו כראש ממשלה אז יעמידו אותו למשפט ועל זה לא יהיה חוק ההתיישנות. זה כן אפשר לעשות. עכשיו אף על פי שיש התיישנות לאחר שבע שנים אפילו עוד 30 שנה ידונה אותו על הסיגריות בסדר אבל לא עכשיו כשה הוא נמצא בתפקיד כזה אם נחשד בדבר שהוא מעילה במדינה שמסר סודות לאויב דברים כאלה זה ודאי אין מה לעשות ידונו אותו במקום אבל יש גבול עד כמה אפשר לגרום לאדם שהאחריות של כל המדינה בידיים שלו ועכשיו לבזבז לו את הזמן האם יכנס לכלא או לא זה כל האנשים האלה הם הם לא באים מתוך אחריות אמיתית למדינה, מסמנים אדם, לא רוצים שיהיה ראש ממשלה מוכנים, כמו שאמר שמשון, תמות נפשי עם פלישתים, מוכנים להטביע את

כל האוניה, העיקר שזה לא יהיה הרב חובל. זה דבר שאני לא יודע מי בידו לעשות דבר כזה, אבל לא יודע למה לא מחוקקים חוק כזה שיהיה יסדר את העניין במה שנוגע לראש ממשלה מכהן, זה רב חווה ליד ההגה. ולעניין זה לא משנה אם הוא מימין, משמאל, מאיפה שהוא נמצא, צריך כללים בדבר. ולא יראה לחברו בשעת כלכלתו, אלא יעלים עיניו ממנו. ממשיך הרמב"ם ולא ישנה בדיבורו. עוד הנהגה נכונה שאדם מתוכן צריך להרגיל את עצמו לא ישנה בדיבורו. כלומר יש פסוק מוצא שפתיך תשמור ועשית. אדם שהוציא מהפה משהו התחייב על איזה דבר שלא ישנה בדיבורו. אפילו שאחר כך הוא רואה שהוא חשב שיהיה לו יותר כסף, יש לו כעת קצת פחות, התחייבת לתת לחתונה לילדים

שלך כך וכך, תעמוד בדיבור, אז תתאמץ קצת יותר, אבל מוצא שפתיך תשמור. חז"ל מספרים על אחד האמוראים שהיה לו איזה חפץ שרצה למכור אותו, שם אותו לידו עם פתק למכירה והגיע זמן קריאת שמע, קרה קריאת שמע. באמצע קריאת שמע אסור לרמוז שום דבר כמו ברכת המזון. ברכת המזון גם אסור לרמוז שום דבר עד הרחמן. והוא באמצע קריאת שבעה בא אדם ראה את החפץ שאל אותו תמכור לי את זה נניח ב-100 דולר. הוא בשבילו 100 דולר בסדר מסכים למכור. זה מחיר סביר אבל הוא בקריאת שמע הוא לא יכול לרמוז כלום. המשיך את קריאת שמע. האדם הזה לא ידע שהוא בקריאת שמע. חשב שהוא קורא תהילים. באמצע תהילים מותר לרמוז. הוא לא הבין למה הוא לא רומז לי. כנראה

שהצאתי מחיר נמוך. אמר לו 200 דולר. היה שווה לו חפץ מאוד א נדיר עד שהוא מצא אותו. הוא ממשיך קריאת שמע. אמר כנראה שהוא מרגיש שאני צוחק עליו בסכום הזה 400 דולר 700 דולר. מעלה ומעלה. כשסיים קריאת שמע נניח הגיע ל1000 דולר. הסתובב אליו אמר לו קח את זה ב-100 דולר. אני מוכן לתת לך 1000. אמר לו, כשאמרת 100 בתחילה, בדעתי היה למכור לך ב100 ואני חייב להיות אמיתי איתך. דעתי הייתה למכור במאה, תן לי רק 100. זה יושר של אדם. אפילו לא דיבר כלום בפנים, אבל חשבתי זה כבר מספיק לי. זו הייתה דעתי. הגמרא גם אומרת שהאדם לא ישנה בדיבורו אפילו לא לילד. לפעמים ילד לא הולך לישון ואבא הבטיח לו לך לישון מחר אני אקנה לך כך

וכך והילד הלך לישון למחורת הילד שכח יש לו את הסדר יום שלו אבל הגמרא אומרת אתה האבא שהוצאת מהפה תקפיד לקיים מה שאמרת אתה חוזר מהעבודה תביא לו אתמול אמרתי לך שתקבל קניתי לך הוא רואה לילד שהוא לא זוכר אבל יש בזה מסר חינוכי גדול לילד שאם מוצאת משהו מהפה תרגיש שאתה מחוייב לקיים כל וחומר בעניינים שהם יותר עסקיים, כלכליים, שזה עניין הלכתי של דיני ממונות, של גזל, כמה צריך האדם להיות ישר ונאמן בדיבורו. לא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן. כלומר, כשאדם אמר משהו, לא יוסיף על האמת ולא יגרע מהאמת, אלא בדברי שלום. כלומר, אם הוא יודע שאם הוא יאמר את האמת, יצא מזה מחלוקת גדולה, יצא ריב, מותר לו

לשנות. כללו של דבר, אינו מדבר אלא בדברי חוכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהם. האדם צריך להרגיל את עצמו שהדיבור לא יהיה זול בעיניו. יש אנשים יושבים מדברים שעה שלמה, סתם קשקושי דברים, לא אמרו שום דבר כל השעה הזאת. יושבים חברים, שותים משהו, מפטפטים דברי הבל, אפילו לא דיבורים של עבירה, אבל סתם דברים שלא יוצא מהם כלום. אדם שהוא חכם יודע שהדיבור, הזמן הוא יקר. אז אם הוא מדבר, מדבר דברי חוכמה. כלומר, מדבר דיבורים שהוא יודע שמי שיושב כאן יפיק איזה תועלת מזה. איזה מוסר השכל, איזה רעיון שהוא שמע בשיעור, איזה הברקה יפה. באמת שמעתי היום מהמון צעירים. הוא אומר, "אני לא יודע איך פעם הייתי יושב עם חברים, שורף

שעות על כלום. היום אני יושב איתם, שומע אותם מדברים, אני מרגיש שהכל כזה רדוד, לא נוח לי לשבת שם. אז אני מנסה להכניס קצת דברי תורה, להכניס דברי חיזוק. אם שומעים, שומעים, לא שומעים אני כבר לא יכול להיות. אני הולך מחפש חברה אחרת. לא יכול להיות בחברה הזו. אדם שמגיע להכרה הזו, זה אומר שהוא עלה לקומה גבוהה. אדם שהגיע למדרגה כזו שהוא מרגיש שמדברים דיבורי הוואי, בשבילו הכל רדוד, אין אין טעם. מה שפעם היה מעניין אותו, היום נשמע לו שזה הבל. הוא רוצה תוכן, רוצה מילוי, רוצה שהמוח יעבוד ויתחן דברים טובים. לא יעבוד על ריק כמו מנוע שתוחן עפר. רוצה לטחון דברים טובים. זה מראה על גדולה של אדם שזכה להגיע למקום

יותר גבוה. אינו מדבר אלא בדברי חוכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן. יש דברים שהם לא קשורים לחוכמה. אבל אתה יודע שאדם הזה עכשיו זקוק לעזרה אז אתה עושה איתו חסד או מארגן לו בין חברים שיבואו לעזור לו באותו עניין. זו גדולה. ולא יספר אם אישה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו. אדם שעומד בשוק, מדבר עם אישה, אנשים עלולים לחשוד בו. מי זאת? אפ אומר זאת אשתי. מאיפה כולם יודעים שזאת אשתך? עומד בשוק מדבר איתה. אז מזה נלמד גם דרכי צניעות של דרך ארץ גם במקומות עבודה. הרבה מתחבטים במקום עבודה. יש גברים ויש נשים. איך נדבר בינינו במקום העבודה? הכלל תמיד במקום העבודה. לדבר עניינית רק על העבודה עצמה, לא להיכנס

לחיים הפרטיים. מה שלומך, מה שלומך, איך בבית, מה אכפת לך מה שלומה היא לא אשתך. אתה תדבר עניינית, באים לעבודה, אומרים שלום, עוברים מיד לנושאים של העבודה עצמה. אבל כשמתחילים להיכנס אחד לחיים של השני, זה פרצה גדולה להגיע לכל מיני מכשולים שעלולים להיקשל בהם. אבל אם כל אחד שומר על הגבולות, שומר על הגדרים, יש כללים של דרך ארץ, דפוסי התנהגות במקומות עבודה, כך חוסכים מעצמם הרבה צרות. לקראת סיום נקודה חשובה. פעמים שאדם רואה את הדרכת הרמב"ם או לומד בכלל מוסר, מצוות, רוצה לעלות, להתחזק, אבל הוא אומר, "תשמע, זה כבד עליי, זה קשה לי, אני נולדתי אחרת, גדלתי בסביבה אחרת, אלה לא ההרגלים שלי, כל כך קשה לי לשנות

הרגלים." אדם שמתאמץ ומשקיע רואה אחר כך פירות יותר ממי שהדברים אצלו באו בקלות. הקדוש ברוך הוא נותן שכרו. אדם שמתאמץ על משהו, קנה את זה בקניין של עמל, לפעמים הוא מרגיש קינאה, תראה איך ההוא קל לו להתמודד עם היצרים האלה. ובי היצרים האלה כל כך בוערים. אבל צריך לדעת, אתה מתאמץ יותר, שכרך גדול יותר, אתה תראה פירות יותר גדולים, תקבל עוצמות יותר. ידוע יש השגחה פרטית על כל דבר. אפילו הדברים הכי פשוטים יש בהם השגחה פרטית. יש שני משחקים שגם מבוגרים אוהבים לשחק ויש בהם מוסר השכל גדול. סוג של השגחה פרטית. לא יודע מי המציא את המשחקים האלה, אבל יש בזה השגחה פרטית. יש שחמת ויש דמקה ובשניהם יש מלכים. אבל יש

הבדל גדול בין המלך הזה לבין המלך הזה. המלך של השחמת הוא מלך מסכן. כמה הוא יכול לפסוע צעד לפה, צעד לשם. עלולים לחסל אותו בקלות. עלול ליפול בקלות. לעומת זאת, בדמקה, אם הקיפו אותו אויבים, לא רק שהוא מדלג מעל הראש שלהם, אלא הוא יכול לבלוע אותם. והוא עף מקצה העולם לקצה העולם. אתה רואה אותו איזה מרחבים יש לו. מה ההבדל? למה זה מלך מסכן ואומלל וזה מלך עם עוצמות כאלה? התשובה פשוטה. זה נולד מלך וזה התאמץ כדי להיות מלך. מי שמלך מתחילתו אז הוא אין לו כוחות, הוא חלש. אבל מי שהתאמץ, הלך משבצת, באו לטרוף אותו, הלך מכאן, הסתובב מכאן, בלה את ההוא עד שהגיע לשורה האחרונה ואז שמו לו כתר מלכות על הראש, יש לו

עכשיו עוצמות הרבה יותר מאשר אחרים, הוא יכול לבלוע את כל העולם כולו. אדם שמתבונן בזה מבין לא צריך להיבהל מכך שאני צריך לעבוד קשה כדי להיבנות. דווקא המאמץ הזה לפעמים זה מאמץ חברתי שהחברה נגד כל ההתעלות של אותו אדם. לפעמים זה מאמץ עם היצורים של האדם עצמו. קשה לו להתמודד. אבל כשהוא יודע שאם יהיה עקבי בסופו של דבר אני אצליח. אגיע לגדולה. וכשיגיע לגדולה יראה שמעלתו גבוהה עוד הרבה יותר מאחרים שנולדו לתוך עולם שונה, לעולם שהרבה יותר קל להם לעבוד את העבודה הרוחנית. כי הזורעים בדמעה ברינה יקצרו. ונסיים בברכה לכל הציבור שנמצא איתנו, לכל הצופים, בכל מקום שהם, שהשם יתן לכולנו כוחות לעלות ולהתרומם בתורה, ביראת שמיים טהורה, פרנסה טובה, בריאות אתנה, נחת מהילדים, זיווגים אגונים. אמן ואמן. เฮ