אחת אחת | אדוה ביטון (כתוביות)

את כמעט כל הצער והכאב שהביא איתו האסון הגדול שפקד את המשפחה שלה, היא לקחה למקום של עשייה ונתינה למען עם ישראל. היא מרצה בכל רחבי הארץ ולמרות שהיא מספרת על הטרגדיה הגדולה, כולם יוצאים מההרצאות האלה מחויכים. לא רבים יודעים, אבל היא ד"ר לכימיה תרופתית והיא בעצם טיפוס מאוד רוחני. אז איך השתנו החיים שלה אחרי שבתה הקטנה אדל נפטרה? מה עושה בחורה רוחנית בבית הספר לרוקחות? והאם היא בטוחה שעכשיו יותר טוב? בואו נפגוש את ד"ר אדווה ביטון. שלום אדווה. -שלום וברכה. כמעט שש שנים, אדל, הבת הקטנה שלכם, בת שנתיים וחצי. אתם חוזרים מסבא וסבתא באריאל לבית שלכם ביקיר, ביישוב יקיר, ומטח של אבנים על האוטו ואדל נפצעת

מאוד קשה בראש ובעצם החיים מתהפכים. -נכון. את זוכרת את הרגעים האלה באוטו שאת ככה חווה את האבנים? -בהחלט. זה משהו שאת חוזרת אליו? זה מראות שחוזרים אלייך? -כל הזמן. כל הזמן. מה היה שם? למעשה, מה שחוזר כל הזמן זה תמונה של חוסר האונים. למעשה, לראות את הילד שלך משווע לעזרה, שותת דם, ואני לא יכולה לסייע לה. זו תמונה נוראית שאני רואה אותה כל הזמן מול עיניי. לראות ילד בגיל שנתיים וחצי, בלי שום קשר לעצם היותי אימו, זו בהחלט תמונה מזעזעת. לקח זמן עד שכוחות ההצלה הגיעו? -לקח זמן. למעשה, אני הייתי לכודה מתחת למשאית ולא יכולתי להניע שום חלק בגופי וככה בשארית כוחותיי באמת מתוך אמונה והישרדות, לוחמנות שכזו,

הצלחתי למשוך את יד ימין ולהרים לאדל את הראש כלפי מעלה, לפתוח לה נתיב אוויר פתוח, אבל מעבר לזה אני רק זועקת ומתפללת לקב"ה ואין ביכולתי לעשות דבר. עוד שתי בנות היו באוטו. -נכון. ויחד עם זה אני גם... למעשה גם מרגיעה את הבנות שנמצאות מאחור ואומרת להן שהכול בשליטה. -שלא נפצעו. ואני גם משתפת אותן במה שאני רואה. אני לא יודעת אם זה עשה להן טוב מבחינת הטראומה ומה שהן חוו, אבל זו הייתה הדרך שלי להתמודד באותה נקודת זמן. ובמשך שנתיים אדל במצב מאוד קשה, לא מזכיר את החיים שלה לפני. -נכון. אדל נפצעה קשה ואתם נלחמים עליה בצורה מעוררת השתאות. מה את רוצה להגיד על השנתיים האלה? קודם כול, חשוב לי לומר שאדל הייתה

ילדה מדהימה, אנרגטית, טמפרמנטית, מלאת שמחת חיים, דעתנית. רק נגיד, בת רביעית אחרי שלוש אחיות. -בת רביעית. כבר נולדת לתוך משפחה בנויה. -נכון. ורק מה שנשאר זה לרוץ ולשמוח. -ילדה בהחלט פקחית ונבונה שעשתה לנו את בית הספר מה שנקרא. כן? -באמת. כן, כן. אני זוכרת אותה באמת עם כל המעשים שלה שתמיד ככה היינו מסתכלים עליה ותוהים מאיפה, מאיפה כל האנרגיות הללו? החיים שלנו משתנים ב-180 מעלות. ללא שום התראה אתה מוצא את עצמך במציאות של הישרדות של 24 שעות לחיות, של חיים ומוות, של תרומת איברים, של שיחות קשות, שאתה אומר: ריבונו של עולם, זה אמיתי? קיימים הדברים הללו? זה היה למעשה, אני זוכרת ככה בשעות הראשונות ש...

שביקשתי שיעירו אותי מהחלום הנורא. זה משהו שלא הסכמתי לקבל את המציאות הזו. אבל לצערי הרב זה טפח על פניי ואתה נאלץ להתמודד, אתה נאלץ להתמודד בהחלט גם מתוך זה שאני הסתכלתי מסביבי וראיתי את המציאות ואת הסיטואציה הקשה שאדל נמצאת בה ואם אני רוצה להקים את הילדה שלי ממיטת חוליה, אני חייבת לגייס את כל הכוח ואת החשיבה החיובית ואת האמונה ולהילחם. להילחם יחד איתה. ואם תיארת את חוסר האונים, אז ברכב ככה אחרי האבנים ומתחת למשאית, אז גם בשנתיים האלה להסתכל על הבת שלך שהייתה פרח והפכה להיות נזקקת כמעט בכל תחום. -נכון. לא פשוט בכלל. מה נותן לך שם להיות לא חסרת אונים דווקא בניגוד לסיטואציה עם המשאית? -תראי, היו

רגעים גם של חוסר אונים. בהחלט. אנחנו בני אדם. באיזשהו שלב תמיד הייתי גם מרימה את עיניי כלפי מעלה ותוהה: ריבונו של עולם, כמה תפילות? כמה בקשות? כמה מעשים טובים? כי בהחלט הרגשנו במעטפת התומכת הזו אנשים יהודים, לא יהודים, מהארץ ומהעולם. זה היה משהו מדהים כל התמיכה הזו. יש נקודות בחיים שצריך לעשות סטופ עם כל זה שאתה בעשייה שלך וגם לפני זה ה"כל יכול הזה", וה"סופר וומניות" הזו ולהגיד: חבר'ה, לא, אני צריך. זה גם מה שאני אומרת להרבה מאוד משפחות שאני נפגשת איתן: חברים, תאפשרו, זה רק יעשה לכם טוב. יש שלב בחיים שצריך לדעת ללמוד לקבל. אבל בכל זאת מה שנתן לנו את הכוחות, ובהחלט את הכוחות הגדולים, זה קודם

כול זה שאנחנו אנשים מאמינים ואמונה היא כלי תרפויטי אדיר. -שמה? האמנת שמה? קודם כול, האמנתי בקב"ה שהוא בהחלט אוהב אותי ועושה לטובתי. ושהכול לטובה? -קצת קשה לי לומר שהכול לטובה, קשה לי להתחבר ל"הכול לטובה" כי בכל זאת אני בת אדם והילדה שלי נפגעה בגיל שנתיים וחצי ואני לא חושבת שהיא עשתה יותר מדי רע למישהו חוץ מאיזה "נו נו נו" קטן במעון. כן? זה לא יותר מדי. גם זה ממש לא רע. -כן. אבל מהמקום האמוני הזה שבאנו לכאן לשליחות, באנו לכאן לייעוד, באנו לפה למסע. ואת המסע הזה לא בהכרח אנחנו נחווה אותו מה שנקרא בדרכים הישרות, זה יכול להיות גם באיזושהי טלטלה. -הוא יכול להיות מאוד טלטלה. יכול להיות מאוד מטלטל.

אבל ראיתי גם דברים אחרים בתוך המסע הזה. אז אני רוצה תכף שנדבר על זה, אבל לפני כן אני רוצה רגע לשאול אותך על השעות האלה ועל הרגעים שהגוף של אדל נכנע ובגיל ארבע ושמונה חודשים אדל נפטרת. מה הרגשת יותר, שזו גאולה מייסורים או תהום בלי סוף? תראי, למעשה מתוקף היותי גם ד"ר לכימיה תרופתית, מזה שהעולם הרפואי הוא לא היה עולם זר לי, כך שאת המרחב הזה ואת מה שראיתי מול עיניי, אם זה את האם-אר-איי ואת תמונת המצב שככה כל הזמן הייתה סביבנו, כבר ידעתי לאיזה כיוונים, לצערי הרב, הדברים מתקדמים. ובאיזשהו שלב גם אמרתי את זה לבן הזוג שלי ואמרתי לו: תקשיב, הפעם אנחנו לא יוצאים מזה בטוב ואני משחררת את אדל. משחררת את

אדל... -כבר אז אמרת? בשעות האחרונות. כן. אני משחררת את אדל. אם בשנתיים וחצי שהיא הייתה כאן בהחלט נלחמנו יחד איתה ואני נלחמתי באמת על כל פיפס, וזה לא היה האשפוז הראשון שלה הרי. בשלב הזה שהיא הגיעה לאשפוז האחרון, שחלה רגרסיה במצב שלה וראיתי זאת מול עיניי, אמרתי לבן זוג שלי: תקשיב, זה או לחיים או למוות. אתה יכול לכעוס עליי. והוא כעס עליי מאוד על העניין הזה, איך פתאום אני מוותרת. הרי תמיד הייתי שמה ונלחמתי והפכתי עולמות בשבילה. -ממש. אני זוכרת. -ואיך את פתאום... איך את פתאום אומרת משפט שכזה? זה לא היה פשוט אבל אמרתי לו. אני רואה את זה מול עיניי שהמצב... ויש התדרדרות וזה לא הולך לכיוונים טובים. אז

אני שמה את האגואיסטיות האימהית שלי בצד ואני בהחלט פונה לקב"ה ואני אומרת לו: או לחיים או למוות. מהמקום הזה שאני לא רוצה את אדל שלי בעולם הזה בחצי כוח. אני לא רוצה עכשיו שהיא תחזור להיות כאן עם צינורות, שוב פעם מונשמת, שבר כלי. מה? הייתה את התחושה הזאת של גאולה מייסורים? היה שם את המקום הזה? -כן. כן. בהחלט. היה את המקום הזה וכמובן שהיה גם את המקום שאתה לא רוצה להיפרד. הזכרת כמה פעמים במהלך השיחה שלנו, אדווה, את הקטע הזוגי. -כן. ותהיתי באמת איך אתם עברתם את השנים הקשות האלה. זה לא... האובדן של אדל, במידה מסוימת, היה רק סוף של שנתיים נוראיות. -נכון. איך אתם עברתם בקטע הזוגי את הדבר הזה? אבל

העניין... האובדן חיזק הרבה מאוד צדדים טובים בזוגיות. זאת אומרת, זה נתן לנו הרבה מאוד חוזק. למה? איך את מסבירה את זה? -כי אתה מוצא... תראי, זה יכול להיות גם לכאן ולכאן. אנחנו ראינו מול עינינו משפחות... -אתם מכירים משפחות? בטח, שמתפרקות וכו'. אבל ברוך השם, קודם כול נתנו את המרחב אחד לשני. חוויתם אחרת את הדברים? -ברור. כי את הזכרת קודם קצת את הרגעים... -חווינו אחרת וגם... אני אגיד לך את האמת, לא היה בינינו יותר מדי את האינטראקציה. זאת אומרת, לי היה ברור שאני סועדת את אדל במהלך היום ורפי היה בעבודה והיה לנו את הזמן הזה שאנחנו מתחלפים. לא היה יותר מדי את השגרה היום-יומית הזו ו... היינו בתוך המלחמה

הזו ובהחלט התגייסנו לטובת אדל במאה אחוז. הכול היה מתנהל סביב אדל: בפן הרפואי ומשמרות ואיך מתארגנים לשבת. לא נשאר לנו יותר מדי זמן לריב, בואי נגיד ככה. זה יפה, זה לא שמעתי. -כן, לא נשאר לנו יותר מדי זמן. כן, זה היה באמת במאה אחוז של זה. וגם השתדלנו, מאוד מאוד השתדלנו כי אתה נמצא במציאות כל כך קשה שאתה אומר לעצמך: ריבונו של עולם, זמן האיכות היחידי שיש לך, והיו לנו באמת זמנים מינוריים, אז השתדלנו מאוד לנסות עד כמה שאפשר לחזק את הזוגיות במקום של לפרגן אחד לשני, במקום של לתמוך אחד בשני. אחרי שנתיים וחצי שאתה נלחם, זאת אומרת, אתה בעצמך כבר בתוך סערה שלא נגמרת. -שנתיים וחצי שאתה בתוך סאגה גם רפואית,

גם בירוקרטית כי זה לא היה פשוט גם למערכת להתמודד עם אדל מבחינת גם הטייטל שלה כי כנפגעת פעולות איבה היא הפציינט הכי, מה שנקרא, צעיר. רגילים להתמודד עם חיילים, עם אנשים בוגרים יותר. כל המערך הוא מובנה לטיפול לסקטור הבוגר יותר. פתאום יש ילדה קטנה אז הכול הכול מתחיל להיות מורכב יותר. -כן. והיה שמה רגע, אני לא יודעת אם הוא היה, אבל אם הוא היה אני אשמח אם תספרי לנו, שאת מחליטה שאת כל הכאב והצער את מתעלת לחיים, לבחירה בלהמשיך קדימה בעוצמות. היו רגעים כאלה? -בטח, בטח. בטח, בהחלט. מה? תספרי מה היה שם. -קודם כול, מתוך הודיה גדולה על מה שיש לי כאן. ברוך השם, יש לי פה ילדים בריאים וחיים והקב"ה גם ממשיך

להביא לנו את האוצרות הללו, ובהחלט הסתכלתי מסביבי על כל הטוב הזה. -רק נגיד שאת היית בהיריון כשאדל נפצעה. -גם הייתי בהיריון. וילדת תוך כדי שאדל הייתה פצועה. -וילדתי, למעשה, כשאדל הגיעה הביתה אחרי השיקום בבית לוינשטיין נולד אחיה אחרי ארבע בנות. בהחלט מתוך אמירה גדולה של בחירה בחיים. מתוך אמירה לבורא עולם שאנחנו מאמינים בך. והשם הטוב בעיניו יעשה. ממש כך. מבחינתי, אם הייתי יכולה לתת לאדל שלי את המוח, את העיניים, את הלב, האמיני לי, הייתי עושה זאת. אבל האם זה ריאלי? זה לא ריאלי. ובהחלט מתוך הודיה על מה שיש לי כאן, משפחה ויישוב מדהים שעטף אותנו, בהחלט לא מובן מאליו. אנחנו מתגוררים ביישוב קהילתי

שהערבות ההדדית והנתינה והחסד זה היה משהו מטורף. לא הייתי צריכה לדאוג למי יבשל או מי ידאג לבנות מבחינת שמירה ובייביסיטר וכל המעטפת ככה של השגרה היום-יומית הזו. -עזרו לכם. -היינו יכולים להתגייס לתוך המלחמה הזו באמת במובן מסוים בנחת. קראתי באיזשהו מקום שאת אומרת שמאז שאדל נפטרה היא כל הזמן איתך, כל יום, כל היום. -כל הזמן. תסבירי לי. קודם כול, אני מרגישה אותה בעשייה היום-יומית שלי. אבל כל הזמן? זה באמת ככה? כל שנייה ושנייה? -כל הזמן אני מרגישה. אני מדברת איתה כל הזמן. כל הזמן. משתפת אותה. אני בהחלט מאמינה בזה, גם אומרים את זה בתורת הסוד, אני לא איזה ממציאה פה דברים. -שמה? שאנשים שכן, שנפטרו מן

העולם הזה יש להם את היכולת להוביל, לראות, לשמוע, להוליך, באמת להיות באיזשהו סוג של מתווך לאותם יקירים. הלוואי ואני הייתי יכולה, כן? ככה לראות אותה אבל אני בהחלט מרגישה את זה ביום-יום, בעשייה היום-יומית שלי בעמותת אד"ל, בפרויקטים שמתנהלים בשטח, בדברים שאני אומרת: ריבונו של עולם, אדל, את עוזרת לאימא. והדברים נסגרים, את לא מאמינה איך, מעכשיו לעכשיו. החברים בעמותה, החברים האישיים שלי שאני מספרת להם את כל הדברים הללו, והם לא בהכרח גם אנשים שהם שומרי מצוות, אומרים לי: תקשיבי, זה משהו מטורף. זה או שאת עכשיו ממציאה לנו את כל זה, זה לא ברור לנו איך הדברים באמת מתקדמים בצורה הזו. אז אני בהחלט מאמינה

שזאת לא אני, אני פה הצינור והשליח. ואדל והקב"ה, יש להם את התוכנית ואת המשימות ובאמת את ה... כפי שאמרתי... -אבל את מרגישה שהיא איתך. מאמינה. -למה קראתם לה אדל? יש לכם, כבר אמרנו, שלוש בנות מעליה עם שמות קונבנציונליים. למה הלכתם על אדל? -אדל, "אש דת למו", תורה קודם כול. והיא הייתה הבת של הבעל שם טוב, גם מהמקור החסידי שהייתה נחשבת אישה צדקת גם במובן הפנימי שלה, גם במובן החיצוני. ידוע שהבעל שם טוב היה ככה מאוד תופס ממנה. היו לו בנים ודווקא אותה הוא היה לוקח למסעות, למלחמות. היא הייתה הפקחית והנבונה וזה היה ככה המקום. וגם אצלכם אדל הייתה מאוד מיוחדת. ומה שקורה אחרי האסון, כבר הזכרנו את זה קודם,

אני רוצה שנדבר על זה קצת. את בעצם מסתובבת בכל הארץ, פוגשת את כל סוגי הקהלים, לפי דעתי, שיש כאן במדינה המקסימה שלנו. -נכון. ומרצה לכולם על הסיפור האישי. למה את בוחרת בנתיב הזה? מה שם מתחבר לך כל כך? קודם כול, זה חלק תרפויטי בשבילי. זה... אין ספק שהמקום הזה, היכולת הוורבאלית, כן? זה משהו שקודם כול תבוע בי ברמת הפרקטיקה, ברמת היום-יום. אני מגיעה מעולם ההרצאות מהאקדמיה ועושה את זה 15 שנים. והיום זה בא ממקום גם יותר של שליחות. למלל את הכוח שאחרי האסון. -כן. כי אחרי הרצאה שלי אני רואה את התגובות, את הפרגונים, את התמיכה, את המקום הזה שאנשים ככה מתקשרים, כותבים, אומרים לי: וואו, אדווה, שינית בי.

וואו, גרמת לי. וזה עושה לי טוב. עושה לי טוב. -ויש עוד משהו שאת אומרת, ראיתי על ההרצאות שלך, שלמרות שהן עוסקות בטרגדיה כל כך גדולה ראיתי שכתבת איפשהו שכולם יוצאים עם חיוך. כולם יוצאים עם חיוך. -תסבירי. למה? זה לא מלנכולי. למה? -כן. כי המסרים שלי שעוברים בתוך ההרצאה הם מסרים מאוד מאוד מאוד עוצמתיים. קודם כול, מהמקום הזה של הבחירה בחיים. אני גם עומדת על הבמה ואני תמיד אומרת: חברים, על אף מה שעברתי אני שמחה, אני מאושרת, טוב לי. לא מהמקום הזה, אני לא מצפה שתסתכלו עליי מהעיניים של הרחמים. ממש ממש לא. תדעו לכם שאני קמה בבוקר ואני מתלבשת ואני מתאפרת ואני מחייכת לעולם ואני ממש לא נמצאת במקום הזה,

במשבצת השחורה הזו. ולאנשים יש פה איזושהי דואליות קצת מאוד מאוד... פתאום אנשים, אני רואה אותם מזדקפים להם בכיסא, "איך היא אומרת דבר כזה אחרי מה שהיא עברה?" ובהחלט אני חושבת שזה גורם גם להם לתהות לגבי עצמם, אם היא אומרת כך, מה אני אומר על חיי? מה אני אומר? -איפה השמחה שלי? איפה אני בתוך הדבר הזה? ואני בהחלט שמה הרבה את הדגש שלי על הבחירה בחיים וגם למיזם החברתי שמינפנו בעקבות השבר הגדול הזה. זה בהחלט לא שכיח אחרי שאתה עובר טרגדיה שכזו דווקא להקים מיזם שנוגע בשכול ולא ללכת למשהו אולי יותר שמח או למשהו שהוא ככה 180 מעלות. דווקא אני בוחרת להישאר באותה משבצת של הכאב הזה. זה גם מעורר הרבה מאוד... -אז

בואי נדבר קצת על עמותת אד"ל. אתם בעצם מסייעים למשפחות שכולות, כשההגדרה היא דווקא לא מי שהוא נפגע פעולות איבה. -נכון. מתוך מחשבה שמי שנפגע פעולות איבה אז בדרך כלל המדינה נמצאת שם בשבילו. אבל יש כל כך הרבה משפחות שכולות אחרות שאין מי שיהיה שם בשבילן. -נכון. נכון. כשהחלטנו להקים את מיזם אד"ל, קודם כול חשבנו על משהו... על מיזם שהוא יהיה רוחבי. זאת אומרת, אדל הגיעה לכאן, עשתה הרבה מאוד רעש במובן הטוב מבחינת תקדימים רפואיים, ביטחוניים וכו'. וכשאדל הלכה מן העולם אז אתה מרגיש ממש כזה בור. בור מאוד מאוד גדול. וכשחשבנו על איך להנציח ומה, לא רצינו משהו שהוא יהיה מצומצם וקטן אלא להמשיך את אותו קו, את

אותו חיבור המחבר, המגשר של כל הקהלים כי בהחלט אדל ריגשה ונגעה וחיברה בין כולם בלי שום קשר לדת גזע ומין. באמת היו חיבורים מאוד מאוד מעניינים. והחלטנו להקים את מיזם אד"ל בעקבות כך שראינו בתור נפגעים עד כמה המדינה מסייעת מבחינת כל המעטפת התומכת, התרפויטית, הכלכלית, כל ההתנהלות סביב האובדן. עד כמה המעטפת הזו בהחלט עוזרת ונותנת ככה מה שנקרא אוויר לנשימה ולהמשיך, לחזור לחיים. -וכמה היא חסרה אצל משפחות אחרות. -וכמה היא חסרה, לצערנו הרב. ומה אתם עושים איתן בעצם? מה אתם נותנים להן? אז העמותה קיימת למעשה שלוש שנים. אנחנו מעניקים מעטפת רגשית, אנחנו לא מחלקים כסף. זה אומר שאנחנו נפגשים. מפגשים של תמיכה,

אירועים גדולים, אירועי חוויה שונים. היה לנו מרוץ "רצים לחיים" והיה לנו רכיבה על אופניים והיה לנו אירוע בבימה והיה לנו אירוע עם אביתר בנאי. באמת אירועים גדולים שהם גם נותנים את המקום החוויתי יותר של הביחד והוא גם פתוח לציבור הרחב. אני לא בדעה של התבדלות, אני לא חושבת שזה נכון. זה שחוויתי אובדן זה לא אומר שיש לי קרניים או צריך להתרחק ממני. להפך. אני מסתובבת בארץ בין משפחות ואני שומעת כל מיני סיפורים שאנשים ככה אומרים לי: תקשיבי, אחרי שאיבדנו פתאום החבר הזה התרחק מאיתנו כאילו זו איזושהי מחלה מדבקת. ממש ממש לא. להפך. משפחה שאיבדה היא משפחה שצריכה את החיבוק, את התמיכה, את ה... באמת, את המקום הזה

בלי "הנה, אני מסמן אותך בסטיקר" כי האמיני לי, אף אחד לא רוצה את זה ואף אחד לא בוחר את זה אלא הדברים מונחתים וככה באים לך ועם זה אתה צריך להתמודד. אחד הדברים החדשים שאתם עושים זה המשאית. מה לא היה שיש עכשיו עם המשאית? זה לא עניין של מה לא היה, כשהמשאית היא ניידת זה מאפשר לנו להגיע ליותר קהלים, הניידות הזו, אין רק משפחות שכולות במרכז הארץ, אוקיי? לכן המשאית עונה לנו על צורך. ואתם מביאים לאנשים סדנאות ופעילויות, זאת המטרה. המטרה היא ליצור מרחב שבמרחב הזה אנחנו נעניק את התכנים ואת הסדנאות ממקום של תמיכה, תמיכה רגשית, שגם הציבור הרחב יהיה מוזמן ויהיה שותף בתוך הפרויקט המדהים הזה. ובלי שום קשר, יש

הרבה מאוד חברות ואנשים טובים שלוקחים חלק בפרויקט הזה שאני... בלעדיהם אני כלום. זה מדהים. אני הייתי בכנס של "מרכז הבנייה הישראלי" ונתתי שם הרצאה, ואחרי שסיימתי להרצות וסיפרתי ככה על הפרויקט שלנו, קמו מהקהל כל כך הרבה אנשים בעלי עסקים והחליטו שהם רוצים להיות שותפים. אחד תרם פרקט והשני תרם מזגן וחברה אחרת תרמה את הקירות האקוסטיים ויש לנו חברה נוספת שתורמת את הפנלים. זה היה מדהים. -וואו. זה פשוט היה ברמות של עוצמה, שאני כל כך מרגישה שזה מה שצריך לקרות בעולם. אני נמצאת פה שליחה, שליחה להעברת הטוב הזה לדבר שאמור להתרחש ואין לי ספק לחלוטין שהפרויקט הזה חייב לקרות. אני מרגישה מחויבת מתוך זה שאני רואה

עד כמה המיזם הזה משפיע ועושה טוב לאנשים בגדר של הצלת נפשות ממש. ואהבתי את ראשי התיבות למילה "אדל", שככה שמתם לעמותה: אני דואג לאחר. כי מה? מה רצית להגיד בזה? שאנחנו יוצאים מהמשבצת הפרטית שלנו כנפגעי פעולות איבה ומניפים דגל חברתי חשוב שאנחנו גם מסתכלים הצידה ורואים את האחר. כן. הם לא נכללים בתוך הקבוצה שלנו. יש משפחות שאיבדו על רקע של תאונה, טביעה, מחלה, התאבדות או כל סוג אחר. -ויש בזה גם איזשהו סוג של קריאה לכולם: חבר'ה, בואו נסתכל קצת על האחר. -בואו תצטרפו. יש סוג של קריאה שאומרת ששכול זה שכול וכאב זה כאב ואם אני איבדתי על רקע של יידוי אבנים וחברתי שכלה על רקע אחר זה לא אומר שאנחנו לא

מתמודדות עם אותם דברים. בהחלט הדברים הם נמצאים פחות או יותר על אותם משקלים, אם זה ברמה של סיוע בזוגיות, ילדים, תרפיה כזו או אחרת. אנחנו עוברים את אותם שלבים בעיבוד האובדן. זה... אין שונה. אני רוצה לדבר קצת על האימהות. העשייה הזאת היא רק שלך או של כל המשפחה שלך? כולם מעורבים בזה. לגמרי? -לגמרי. וכולם תומכים. -כולם תומכים, כולם נמצאים שמה, אנחנו מביאים... -רק את בפרונט, נכון? אני צודקת? אני בפרונט, אני בהובלה ויש את המעטפת שהיא לא פחות חשובה. לא. ממש לא פחות. -אלא בהחלט נותנת את הכוחות ברמה הלוגיסטית, ברמה החשיבתית. יש גם הרבה מאוד מתנדבים ואנשים טובים שנמצאים בתוך המיזם הזה שהם בהתנדבות מלאה

מגיעים עם הכישורים שלהם ותורמים ועושים המון, וזה מדהים וזה ממש ממש מרגש. ודיברנו על השינוי בחיים שלך ואני תוהה אם משהו באימהות השתנה גם בגלל האסון, גם אולי בגלל הפעילות שלך אחרי האסון. יש משהו באימהות שלך שהשתנה? -לא. ממש לא. חוץ מזה שברוך השם התווסף לנו גם מלאכי ובעזרת השם יתווספו עוד. -שהוא נולד אחרי שאדל נפטרה. אני את ילדיי מביאה לכאן מתוך באמת אמונה גדולה ותקווה שבהחלט ייקחו כמה שיותר מהנכסים שאני מנסה ככה לשדר להם מבחינת הערבות ההדדית והנתינה ובאמת להסתכל על האחר. וכמה שלפעמים זה לא פשוט כי זה בהחלט טירוף המרתון הזה של בין ההרצאות ואימא לפעמים פחות בבית וזו היא האמת. אבל אני חושבת שיש את

הערך המוסף לזה שהילדים בהחלט גדלים במקום של מה שחשוב, מה העיקר. העיקר זה לעשות, העיקר זה להשפיע, העיקר זה לגעת ולחולל שינוי. כך אני רואה את הדברים. להעביר ככה את החיים שלנו, את המסע הזה ללא איזשהו ככה עומק ומשמעות, זה נראה לי תפל. ויש לי הרגשה שככה יצא לך לחשוב בטח הרבה על הדיבור האלוקי אליכם עם כל הסיפור הזה של הפציעה של אדל והפטירה. -נכון. נכון. -שמה? קודם כול מהמקום הזה שאני ככה תמיד תהיתי גם לעצמי במובן האישי שלי, לאו דווקא בתוך המערך הזוגי, שבורא עולם, רצית שאני אתחזק באמונה? רצית שאני אגע באנשים בעוצמות גבוהות? היית יכול לעשות את זה בקטנה, אתה לא חייב לקחת את אדל. אבל נכון. כשאני יושבת

עם עצמי... -כמו שאמרת קודם, "המפה היא אצלו". לא, אני גם טיפוס מאוד מאוד טוטאל בהכול. וגם אמרתי לך, אם יש משימה, אם יש את הדוקטורט אז אני כובשת ואני לא עוצרת באדום מה שנקרא. זו לדעתי הדרך היחידה כנראה להסית אותי מהמסלול הזה של האמוק שלי בכל הדברים שלי זה לעשות באמת משהו שהוא דרסטי. כמובן, כמובן, לא יודעת, אני לא נכנסת לחשבונות שמיים, אני מניחה שיש מעבר לזה, כן? אני לפחות, אני לא יודעת אם רבים יודעים, ידעתי שאת ד"ר. הופתעתי מאוד לפני התוכנית לגלות שאת ד"ר לכימיה תרופתית. אמרת לי באיזו שיחת טלפון שאת טיפוס מאוד רוחני וזה מאוד בולט. את טיפוס מאוד ערכי אבל גם מאוד רוחני. איך את מגיעה לתחום הזה של

רוקחות, של כימיה? כן, אני טיפוס מאוד מאוד מחובר וזה בהחלט לא קשור למדעים המדויקים שזה כימיה וכו', מהמקום הזה ככה, הריאלי. מתאים לך לעסוק במקצוע שנוגע באנשים. -נכון. איך הגעת לזה? איך הגעת לתחום הזה? העניין זה היה איזשהו מרתון של החיים. סיימתי תואר ראשון ואז מבחינת הנוחות אמרנו: טוב, אז אם כבר סיימת תואר ראשון, תמשיכי ללמוד. יצא כך. גיוונתי ששיניתי באוניברסיטה. כל תואר עשית במוסד אקדמי אחר. -כן. אני גם מאוד אוהבת. אני בהחלט מאוד מאוד אוהבת את התחום. זה לא סותר. -כן? אוהבת? מתחברת? -בהחלט. כימיה תרופתית זה מחקר, אני הייתי חשופה והייתי מעורבת במחקרים מאוד מאוד מעניינים. בעצמי גם כן פרסמתי מאמרים

ש... סוג של פריצת דרך ועכשיו אחרים עובדים עליהם וזה משהו שעשה... נתן לי רבות, וגם במהלך הדוקטורט שלי בגלל האופי שלי שהוא אוהב הרבה מאוד ככה שינויים וכו', סידרתי לי דברים שיעניינו אותי. זאת אומרת, הלכתי ועבדתי שלושה חודשים במעבדה בצ'כיה ונסעתי המון לכנסים והייתי גם הפנים של המעבדה ושל המחקר הזה, כך שבהחלט מצאתי את הנישות המתאימות לי בתוך כל המכלול הזה שנקרא "כימיה תרופתית". להגיד לך שאני מהטיפוסים של מאה אחוז להיות עם המבחנות וזה, ממש לא. -לא נשמע לי. -לא. הזכרת את הדוקטורט, את מסיימת אותו בגיל 30 463 עם ארבע בנות קטנות, נדמה לי. -נכון. נכון. איך עשית את זה? עם המון עזרה מהבית. המון עזרה, אבא

ואימא שהתגייסו ובעל נפלא גם שבהחלט סייע רבות. והיה חשוב לי. אני כזו ששמה, מה שנקרא, שמה יעדים וכובשת. זה... אני לא עוזבת באמצע. -כשקראתי עלייך וראיתי שכבר בכיתה י"א נדמה לי התחלת ללמוד תואר ראשון. -נכון. אמרתי לעצמי: תמיד היית שואפת קדימה, מאמינה בעצמך, עם המון מוטיבציה. -קודם כול, ההורים שלי לא הב... תמיד תמיד גם אימא שלי אמרה לי: תקשיבי, למה את ממהרת? בדרך כלל זה הפוך, הורים מדרבנים היום ילדים "לך תלמד, לך תעשה". אצלי זה היה הפוך "תעצרי. תעצרי. מה כל כך בוער לך? תחווי את היל..." לא. זה משהו שהיה באמת בי. -המון מוטיבציה, ברוך השם. -כן, לעשות... זו אני באופי שלי, כן. אז ככה לסיום, אני תוהה

איך את מסתכלת על התפנית הדרמטית וגם הטרגית בחיים שלכם, היא יותר קשה או יותר טובה, התפנית הזאת שהחיים קיבלו עם הפציעה של אדל? -אני לא יודעת אם לקרוא לזה "טובה" אבל היא נכונה לי. היא נכונה לי מהמקום הזה ש... לבורא עולם יש את המפה והוא התווה לי מסלול, ואני לא חושבת שאני היום נמצאת במקום לא טוב. להפך. אני נמצאת, כפי שאמרתי, במקום טוב, מאוד מסופקת ממה שאני עושה גם ברמה האישית. -את חושבת שעכשיו יותר טוב ממקודם? זה נתן לי... לא לצאת מהקופסה אלא זה נתן לי לראות דברים נוספים כי לפני האסון הייתי במקום הזה של ה-24/7, הרצאה פה, הרצאה שם, נגעתי בעולם הרוחני, כן? תמיד זלגתי גם עם הסטודנטים לשיחות על מי

אנחנו, מה אנחנו ומה המהות שלנו כאן. ותמיד גם הייתי תוהה לעצמי שחס ושלום איזה סטודנט לא ילך לראש החוג ויגיד לו שאדווה מנסה להחזיר בתשובה או כאילו באנו ללמוד כימיה ופתאום זולגים זה. תמיד תמיד היה את החיבור הזה, אבל היום זה באמת בא ממקום שהוא... מאוד אני. מאוד אני במאה אחוז. במאה אחוז של... אני מרגישה טוב. כי כפי שאמרתי, אני משפיעה על אנשים, זה... אין דבר גדול מזה. אין דבר גדול מזה שאנשים באים ואומרים לך: וואו, גרמת לי לשינויים גדולים, אני יצאתי אדם אחר, את לא מבינה איך השפעת עליי. זה... זה גדול. זה ענק. אמרת קודם שאת מדברת עם אדל, ככה לסיום, את רוצה להגיד לנו למשל מה דיברת איתה היום? וואו. קודם

כול, דיברתי עם אדל היום שתיתן לי הרבה מאוד כוח כי היה לי שבוע מאוד מאוד לא פשוט ועמוס, ומהמקום הזה שהיא תיתן לי את הדיוק ואת המינונים הנכונים כי לפעמים אתה גם מפריז ואתה לא נמצא באיזשהו איזון מתוך זה שאתה רוצה לרצות את זה ולהגיד לזה כן ו... אתה מוצא את עצמך ב... מצאתי את עצמי בסוג של ערבול שכזה. אז אדל נותנת לי את המקום הרגוע, את המקום המכוון הזה. שם אני יודעת שאני יכולה לדבר הכי פתוח גם על הכול, גם על העניינים היום-יומיים, גם על העניינים הזוגיים, גם על האחיות, כל דבר. זה... מהבת שלך היא נהייתה ככה מין... חברה מסייעת מהצד כזה? ככה זה נשמע לי. כזה... היא חלק ממני. אני לא... זה משהו שהוא אני.

לא סתם מתבלבלים גם עם השם וכל פעם קוראים לי אדווה, אדל, אדווה, אדל. -כן, אמרתי לך קודם. אני מרגישה שהיא חלק ממני באמת בכל המובנים. גם ברמה הפיזית לפעמים אני ככה מצטמררת מכל מיני שאני מדבר איתה ואני כל כך מרגישה שזה... זו אנרגיה ככה שהיא שולחת לי ויש פה חיבור שהוא נשמתי, שהוא עמוק, שאני לא צריכה למצוא אותו במילים, אוקיי? זה משהו שהוא נמצא. -כן, ממש מרגישים אותו. אדווה, תודה רבה שבאת להיות איתנו. -תודה לך. תודה. -תודה.