אחת אחת: אפרת שטרן בשיחה עם פדות רוטנמר (עם כתוביות בעברית)

במבט ראשון היא אולי נראית נמוכת קומה, אבל לוקח בדיוק שנייה כדי לקלוט את העוצמות של האישה המיוחדת הזו. היא מורה בבית ספר והיא סוחפת אלפים בהרצאות שהיא נותנת בכל רחבי הארץ וגם בעולם. אז איך היא מלמדת אנשים לכוון גבוה? מה היא אמרה לעצמה כשכל כך הרבה בתי ספר אמרו לה "לא" כשהיא רצתה ללמד? ואיך מרגישים כשלא מגיעים עד לדלפק של הבנק? בואו נפגוש את פדות רוטנמר שלום, פדות. -שלום. אז הבמה הזאת היא משהו שמוכר לך, את מופיעה בכל רחבי הארץ, את נמצאת בהמון המון מקומות, על הרבה הרבה במות עם ההרצאה שלך. למה זה כל כך חשוב לך? זה חשוב לי בשביל להראות לאנשים שגם הם יכולים. אחרי המסע הזה שעברתי, של סירובים והשפלות

בדרך להיות מורה, היה לי חלום להיות מורה, ובסוף הצלחתי להיות מורה, אז רציתי להראות לאנשים שגם לא הנתונים שלהם יקבעו להם מה יצא איתם, אלא מה שהם יעשו עם הנתונים. שאם אני הצלחתי למרות הבלתי אפשרי, שאנשים אמרו לי: אין לך סיכוי, מי בכלל ירצה מורה כזו קטנה, אף אחד גם לא יקשיב לך, ואיזה מנהלת נורמלית תרצה כזו... כזו אחת שנראית כזו... ככה, שהיא ככה, וזה היה הרצון החזק להראות להם שהם יכולים. ובאמת אנשים, ככה זה נראה, יוצאים מההרצאות שלך ממש מעוררי השתאות ממך, נכון? ככה... את נוגעת בהם ממש. כן, אני מקבלת הרבה תגובות מאנשים שהם אמרו לי שזה עשה להם שינוי בחיים, בבית הספר, מורות מספרות עם התלמידים. וזה

מרגש כל פעם מחדש ככה לראות שזה עושה משהו. אז לא שומעים בכלל, זה דבר מדהים, אין לך מבטא בכלל, אבל את נולדת בצרפת, את בת עשירית למשפחה עם 12 ילדים ומהרגע שנולדת ידעו שאת גמדה, נכון? -כן. אגב, איך את עם המילה הזאת "גמדה?" את בסדר איתה או שאת מעדיפה "נמוכת קומה?" אני מעדיפה שיגידו לי "גמדה," "גמדה שמחוללת שינוי." או כמו שאת קוראת לעצמך, "שמכוונת גבוה." כן. וכמו שאמרת, נולדתי בצרפת ובגיל חמש עלינו לארץ, אני לא ידעתי מילה בעברית, היה לי מאוד קשה עם השפה, היו גם הרבה... את יודעת, שכנים, אנשים שצחקו ואת לא יכולה להגיב להם גם בשפה שלך וגרנו בכפר קטן בצרפת. -בצרפת, לפני שעליתם. ובגיל חמש עלינו לארץ

ואחר כך המשכתי בבית הספר, היו לי כמה חברות טובות ועם הזמן ככה הבנות התרגלו לזה ו... מה היה שם בילדות שכל כך חישל אותך? זה נשמע לי שמילדות את או ינקת את זה מהבית או גם כנראה שכללת את זה בעצמך, את המשהו הזה שלא מקשיב לצחוקים מסביב, לדיבורים, לרינונים, ממוקד מטרה. מה היה שם בילדות שאפשר לך את זה? היו תמיד תגובות מסביב שאנשים צחקו ולעגו ואמרו: תראי, הנה הילדה הקטנה הזאת, ראית אותה? אימא'לה, מה זה הדבר הזה? אני זוכרת יום אחד שאני חוזרת הביתה אחרי בית הספר ואני הולכת בשביל ליד הבית ואני רואה חבורה של ילדים מבית ספר אחר והם צועקים: ראית? ילדה קטנה, ילדה פצפונת, תיזהרו. ואני חוזרת הביתה ואני מספרת

לאימא שלי ודמעות זולגות לי מהלחיים ואני אומרת לה: אימא, תראי, הם אמרו לי ככה והם העליבו אותי. אז אימא שלי ישבה על הספה והיא פשוט חיבקה אותי והסבירה לי שמה שאנשים אומרים זה שלהם, אם מישהו אומר מילה לא יפה זה מעיד עליו, זה לא אומר עלייך כלום. חכם, מה הוא אומר? מה שהוא אומר מעיד עליו שהוא חכם, זה מעיד עליהם שאין להם רגישות לזולת, ש"בין אדם לחברו" שלהם פגום במידת מה, זה לא אומר עליי. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל כשהבנתי את זה, זה לא היה קסם, זה היה פשוט משהו שחיזק לי את השריר של הביטחון העצמי. ובאיזה גיל את מבינה שאת נמוכת קומה, שאת לא כמו כולם, שאת לא הולכת להיות גבוהה כמו כולם? מאיזה גיל את

מבינה את זה? כשאת יושבת במעגל בבית ספר והרגליים שלך מתנדנדות, כשבמקהלה... את זוכרת? את ממש זוכרת תחושה כזו בגן, שאת רואה שילדים מגיעים עם הרגליים לרצפה והרגליים שלך לא? כן. הייתי אומרת בבית ספר, הכיסאות שם יותר גבוהים. -גבוהים. ובמקהלת בת מצווה, גם שאת ממוקמת בסוף, טלפון ציבורי ברחוב אז בזמנו. ומה הגיל הכי צעיר? את זוכרת בגיל גן שאת כבר מבינה שאת נמוכת קומה? כן, עוד בגן. -ואת זוכרת שאת שואלת את אימא "למה אני נמוכת קומה?" היו לך שיחות כאלה? שאלת את אימא? -אף פעם לא שאלתי אותה, ידעתי את זה, הרגשתי את זה עם הזמן, זה לא הפריע לי, זה הפריע לאנשים שזה לא מפריע לי. -וואו. ואז עם הזמן התחלתי מהתגובות

של אנשים, אנשים דאגו לעדכן אותי שיש כאן משהו. אה, כן? ודרך התגובות של האנשים את הבנת שמשהו... -כן. ומגיל קטן את זוכרת את עצמך שלמה עם הדבר הזה? כן. אף פעם זה לא הפריע לי, זה לא היה גם נושא בבית, אפילו נגישות לא הייתה ועד היום לא דיברו על זה. זאת אומרת, באת ככל הילדים בבית. כן. אחת שאלה אותי: תגידי, אחים שלך לא התביישו להביא חברים הביתה? מה אמרת לה? -הם הביאו יותר מדי. היו לך יותר מדי, לפעמים זה היה... אף פעם זה לא היה הנושא. -בכלל. וגם דרך התיאטרון וגם כמובן בהרצאות שלך, את מנסה מאוד מאוד להשפיע על אנשים ולתת להם ככה דחיפה טובה לחיים. מי הדמויות שהכי השפיעו עלייך בחיים? ההורים שלי. -זה מה

שחשבתי. זה נשמע ככה שהם נתנו לך המון מתנות לחיים, המון מתנות טובות. כן. המתנה הכי גדולה שאף פעם לא ייחסו לזה עניין. והמורה שלי ו... איזו מורה? מורה ספציפית? -חברות בבית ספר. שמה? חברות שעשו מה? -חברות טובות שהן היו תמיד איתך והגנו עלייך ובכלל לא התייחסו לתגובות של אנשים מסביב. סיפרת לי, וזה גם דבר ידוע, שאת תמיד חלמת להיות מורה, למה? למה רצית להיות מורה? מאז שהייתי קטנה, יותר נכון נשארתי ככה, קטנה בגיל. -רציתי להיות מורה. כדי להראות לתלמידים שהכול אפשרי ושלא הנתונים שלהם יקבעו להם מה יצא איתם, אלא מה שהם יעשו עם הנתונים שלהם. את יודעת, הרבה פעמים יוצא לי לפגוש אנשים שאומרים לי: ההורים שלי

גרושים, סבתא שלי ככה, אם אימא שלי הייתה כזאת, אם אבא שלי היה ככה הכול היה נראה ממזמן אחרת. ורציתי להראות להם ממקום של מורה בגובה העיניים שגם הם יכולים. ואני שולחת קורות חיים לבתי ספר שאני מכירה, מבקשת מאנשים שישאלו בשבילי, ועוד שבוע עובר, ועוד שבוע עובר ואני עדיין בבית ואז יום אחד מצלצל הטלפון, מזמינים אותי לריאיון מבית ספר מאוד נחשב בירושלים ואז אני נזכרת שאני ככה, שאני ככה, כן? כזו קטנטנה. אני חושבת להגיד, לא להגיד. תראי, רושם ראשוני אפשר לעשות רק פעם אחת, נכון? הזדמנות לא ניתנת בכל יום ועכשיו יש לי הזדמנות. יש הרבה משפטים שמנסים להכשיל אותנו, המון משפטים ייצרנו לעצמנו. מה את חושבת, אני

צריכה להגיד או לא להגיד? אני לא יודעת. שאלת את עצמך אם להגיד להם מראש. -כן. ומה החלטת? בעיקרון זה לא מדבק אז אני לא חושבת שצריך להגיד. גם קראתי משפט מאוד יפה שאמרת: הם סיפרו לי איך הם נראים לפני כן? לא. אז גם אני לא צריכה לספר להם. -בדיוק. וגם חשבתי אולי לשלוח להם רמז, אחת אומרת לי "תרמזי." אז אולי אני אגיד להם: קחו את זה בקטנה, קטן עליכם, זה הקטן גדול יהיה. את אוהבת לצחוק, אגב, על המקום הזה? זאת אומרת, זה... נכון זה משהו בריא כזה, זה עושה כיף, נכון? או שאני טועה? -כן, אני חושבת שהמקום של ההומור זה דבר בריא ומרומם. -מאוד. ויפה, וגם כשאתה צוחק אז כבר אנשים לא יכולים לבוא מהמקום שלהם לצחוק

עליך. ואז את מגיעה לריאיון, נדמה לי שאת לא מספרת להם מראש, נכון? ואני לא מספרת, המנהלת מאוד מופתעת, היא רואה אותי ו... -בטח נשמטה לה הלסת, אני רק יכולה לדמיין את זה. והיא מתחילה לשאול אותי... היא מתסכלת על התעודות, על הציונים והיא שואלת אותי כל מיני שאלות: איך אני חושבת שהתלמידים יקשיבו לי, ומה אני חושבת לעשות עם הלוח. אז אני אומרת לה שאני אעמוד על כיסא. ואז היא אומרת לי: זה בכלל לא בטיחותי, את לא יכולה לעשות כזה דבר, משרד החינוך, זה ממש לא... יש עניין של קוד בטיחות, אם קורה לך משהו את יכולה אחר כך לבוא להאשים אותי. ואז היא מספרת לי... היא אומרת לי: אני חייבת לומר לך משהו, את מקסימה אבל את

יודעת, עכשיו בעיקרון יש לנו ככה המון פרויקטים של בית הספר ואנחנו קצת עמוסים ו... בעיקרון אנחנו לא צריכים מורה. אני אומרת לה: אז למה קראתם לי? אז היא אומרת: את יודעת, תמיד חשוב אם והיה, אבל אני בטוחה שתמצאי את דרכך סוגה בשושנים. ואני נפרדת ממנה. מה את מרגישה כשאת יוצאת? -פחות משבע דקות אני מוצאת את עצמי בחוץ, אני מרגישה איך שהגרון שלי נחנק, הדמעות זולגות לי מהלחיים ופעם ראשונה שאני מגלה שיש אנשים בעולם עם לב של אבן שמנפצים חלומות של אנשים תמימים, זו פעם ראשונה גם שאני מגלה שיש אנשים בעולם בלי לב. אני חושבת לעצמי איך היא יכלה לעשות לי את זה. אני יכולה להגיד לך בוודאות שהכול בחדר שלה היה טוב,

המזגן עבד מצוין, הטלפון שלה אפילו לא צלצל פעם אחת, שום מורה לא נכנסה להפריע, זה היה רק אני והיא, אבל משהו שם הפריע לה. אני לא יודעת. היא לא הצליחה לראות מעבר ל"בעיית הגובה", במירכאות. אבל היא אמרה, היא אמרה שהם צריכים מורה, היא קראה לי לבוא. -אז למה? ואחר כך את עוברת עוד 14 סירובים, זה לא הסירוב הראשון, זו רק ההתחלה של המסע הזה. לא נשברת אחרי החמישי, הסירוב השמיני, הסירוב העשירי, לא נשברת? זה כואב מאוד, זה מפרק אותך מבפנים שאת כל כך רוצה משהו ואנשים אומרים לך: לא ולא. אבל למה? אני למדתי את ההוראה ואני טובה בזה, ואני מבטיחה לך, אני אעשה את זה מצוין, אז למה... מה שם הפריע לה? הבנתי... היא לא

אמרה לי את זה אבל הבנתי ממנה שגמדה כזו היא לא צריכה, כי למה לה לקחת אתגרים. ו... ואיך לא התייאשת, פדות, איך? מה שם אמר לך "תמשיכי, א', את תצליחי ו-ב', זה לא מה שחשוב, כל ה'לא' האלה שאני מקבלת?" היו שם שני דברים, הדבר הראשון זה כשהבנתי שמה שאנשים אומרים זה שלהם, חוכמת חיים היא מתנה, זה לא קשור אליי. היא אמרה - זה שלה, זה מעיד עליה שאין לה רגישות לזולת, ש"בין אדם לחברו" שלה פגום במידת מה. והדבר השני זה שהייתה לי תמונה ברורה כי קל או קשה, אפשרי או לא אפשרי זה בכלל לא משנה. השאלה הרלוונטית שכל אחד צריך לשאול את עצמו היא מה אני מוכן לעשות בשביל שזה יקרה, כי מה שאתה מוכן לעשות בשביל שזה יקרה, זה מה

שיקבע לך. אם לקבל 15 פעמים סירובים "ולא ולא ואין לך סיכוי" ו"תנחתי, תהיי ריאלית," כמו שאנשים אומרים. אפשר להגיד שזו פעם ראשונה בחיים שנתקלת בקושי של החיים עם הסוג של המוגבלות שיש לך או שכבר פגשת את זה לפני כן? תשמעי, בילדות לא תמיד היו משתפים אותי במשחקים וכאלה כי היו אומרים "טוב, עזבי, אנחנו"... אבל במחבואים הייתי מעולה. ברור, אני בטוחה שבעוד דברים. ואז מגיע בית ספר, בית ספר מאוד מיוחד, בית ספר "אהבת ישראל" בשכונת תלפיות בירושלים שמקבל אותך. תספרי לי על הדבר הזה. האמנת או שאמרת "פדות, את חולמת, את חולמת?" טוב, זה חלום שהתגשם. יום שלישי, תשע בבוקר, מתקשרים מבית ספר "אהבת ישראל," אומרים לי:

נתקענו בלי מורה. אני צריכה עכשיו לכיתות ב', ג', ה' ו-ו.' המחנכת של כיתה ב' לא הגיעה היום, היא לא מרגישה טוב, את יכולה לבוא? -וואו. אני אומרת לה: כן. הנה, סוף סוף אני מרגישה מאושרת. איך אני אגיד לך? גמדה נלהבת. הנה, סוף סוף קוראים לי לבוא ללמד אחרי כל השבועות האלה שהייתי בבית, אבל אז אני נזכרת שאני ככה, שאני ככה ואני חושבת לעצמי עוד פעם, להגיד שאני נמוכה, לא להגיד שאני נמוכה. התלמידות עכשיו יראו אותי, זה כבר לבוא ללמד, זה לא ריאיון. מה את אומרת? אני לא יודעת מה לעשות אז אני מחליטה להתייעץ. אני מתקשרת לאבא שלי, אני שואלת אותו: אבא, אתה חושב שאני צריכה להגיד שאני נמוכה? אז הוא אומר לי: מה פתאום,

בכלל לא רואים את זה. הוא לא רואה את זה, זה נכון. איך אחת אומרת לי? "אבא שלך לא רואה ממטר." אז אני מחליטה שאני לא אומרת ואני מגיעה לבית הספר ואני לוקחת איתי את "בובה תשובה," בובה תשובה זו בובה שבניתי בקורס בובנאות ואני נותנת אפשרות לתלמידות לשאול. כי זו בובה שיש תשובה לכל שאלה. -כן. ואת בעצם אומרת להן: תשאלו מה שאתן רוצות. זאת אומרת, מהתחלה את אומרת: תשמעו, בואו לא נשים שום פיל מחוץ לחדר, נכניס את כל הפילים ונברר אותם אחד אחד, נכון? -כן. ומה הן שואלות? "המורה, למה את נמוכה? את נולדת בארץ הגמדים? "שתית קפה כשהיית קטנה? "המורה, אם את כזאתי קטנה, את יכולה לשבת ברכב בקדימה? רואים אותך? "אם את גמדה

למה אין לך כובע של פונפון"? את כל השאלות קיבלת בשמחה או שהייתה שאלה שכן דגדגה לך? -כן, כי זה בא ממקום תמים, טהור ונתתי להן אפשרות. -וואו. ואחרי שנתתי להן אפשרות לשאול את כל השאלות והן קיבלו תשובות, אז זהו, כבר לא היו שאלות, השיעור התחיל ואיתו התחיל גם הקסם. אילו תשובות נתת להן? מה אמרת להן? שנולדתי ככה ושלכל אחת יש את המתנה שאלוקים נתן לה והיא צריכה להשתמש עם המתנה הזאת. זה נשמע לי שענית להן ממקום של להעצים גם אותן, כאילו, להגיד לכל אחד יש משהו שהוא לא שלם איתו או שחלש אצלו או שמפריע לו או שמקשה עליו בחיים, וכל העניין זה מה אתה עושה איתו? משהו כזה רצית להגיד להן? -כן, להראות להן שלא הנתונים

שלהן יקבעו להן מה יצא איתן ולכל אחת יש לה מתנה שאלוקים נתן לה והיא צריכה להשתמש עם המתנה הזאת. ואת יודעת, זו לא פעם ראשונה שאת אומרת את המשפט הזה, גם בריאיון עכשיו וגם שמעתי אותך כבר אומרת אותו, ואני רוצה להקשות על המשפט הזה ולהגיד: באמת לא הנתונים יקבעו? את באמת מאמינה בזה בלב שלם שלא משנה מה הנתונים של האדם, הוא יכול להגיע לאן שהוא ירצה? כן, כי נתונים זה משהו אחד ומה שאתה בוחר לעשות עם הנתונים האלה זה משהו אחר לגמרי. הנה, תראי, לכאורה אני נולדתי גמדה, קיבלתי 15 פעמים סירובים של אנשים שאמרו "לא ולא" לאורך כל הדרך. מבחינת להיות מורה, לא היה לי שום סיכוי בעולם. אנשים אמרו לי: עזבי, לא צריך

מורה כזאת. הנה, אמרו לך 15 פעמים "לא ולא ולא" והצלחתי להיות מורה אז זה לא הנתונים שקובעים, זה מה שאתה מחליט לעשות איתם באמת כי אדם לא בוחר עם אילו נתונים להיוולד, הוא בוחר מה לעשות איתם. פדות, למה החלטת ללמוד תיאטרון? תמיד אהבתי את התחום של הבמה, מאוד עניין אותי. מה נותנת לך הבמה? מה את מרגישה כשאת על הבמה? חוץ מאשר שאמרת... -קצת יותר גבוהה. -כן. אבל חוץ מזה, מה זה נותן לך? זו חוויה אדירה, זה ממלא, זה סיפוק, זה... גם את מתחברת לאנשים, לקהל. ואת גם אוהבת, אגב, לראות הרצאות, לראות הופעות? זאת אומרת, את גם אוהבת להיות בצד השני? בצד של הכיסאות? -כן, תמיד מעניין אותי התחום הזה. ואיך זה ללמד

תיאטרון? אילו מסרים את מעבירה לתלמידות דרך היותך מורה לתיאטרון? אני חושבת שהוראת התיאטרון זה כלי ומתנה נדירה בשביל התלמידות ואני חושבת שזה צריך להיות בכל בתי הספר, זה נותן להם המון ביטחון עצמי. אני רואה תלמידות בתחילת השנה שהיו ככה סגורות ופתאום הן נפתחות, ביישניות ופתאום הן מדברות, משתפות פעולה וזה תורם להן המון. גם ההורים משתפים, מספרים לי. ואת יודעת, הכנתי לעצמי שאלה, אם את מרגישה מורה רגילה לכל דבר ועניין וזה נראה לי פשוט מיותר לשאול אותך את השאלה הזאת, אבל אני כן רוצה לדעת איך מתייחסים אלייך ההורים והמורים. רגיל לגמרי. בהתחלה היו הורים שהיו מגיעים לקחת את הילדה יותר מוקדם אז הם כזה

נכנסים לכיתה "רגע, את המורה"? והיו מופתעים. אבל... -ולא נעלבת מהתגובות האלה? זה לא... בשום אופן לא מצליח להעליב אותך? תשמעי, אני מבינה אותם, זה מפתיע וזה בסדר. אז הם שואלים, קצת מתגרדים, "שלום, שלום", אבל... זה אפילו מצחיק אותך, שזה נורא יפה. את יודעת, כמו שאומרים היום, "זה תהליך." אחרי שנגמר התהליך אז זהו. ואני אפילו שמעתי שיש הורים שפשוט מרגישים שהם הרוויחו כל כך הרבה בזה שאת המורה של הבנות שלהם, נכון? זאת אומרת, הם מרגישים שהם הרוויחו הרבה מעבר למורה טובה. את יודעת, מה שמעניין זה שהיום אני מקבלת פניות מעשרות בתי ספר שרוצים שאני אבוא ללמד. -די! אוי, זה מדהים. אז אני אומרת לפעמים את עוברת

איזה מסע ארוך כל כך ובסוף זה מגיע אליך בבומרנג. -ובכיתה, למרות אותה מנהלת שראתה רק את המגבלה ולא את האופק האדיר שעומד מאחורי המגבלה הזאת, את כן עומדת על כיסא, את, ברוך השם, לא נופלת וגם אם את נופלת את יודעת ליפול טוב. איך זה עובד עם הכיסא? תסבירי לי. וואי, זה מדהים, אני רואה הכול, כשעומדים על כיסא אז זו חוויה. יש את הסרטון הוויראלי של לחיצת יד אישית. -לכל תלמיד לפני הכניסה לכיתה. לכל תלמיד, כמו שאמרת, וזה בהשראת המורה האמריקאי ועשיתי את זה, יש סיסמה אישית לכל תלמיד ובעצם מה זה המיזם הזה? זה שאני מגלה את המתנה שטמונה אצל כל תלמיד ותלמיד במה הוא טוב, במה הוא חזק. אני פשוט עוקבת אחרי כל תלמידה

ותלמידה ומנסה לגלות את הכישורים שלה. אבל זה גורם לתלמידות להגיע להישגים גבוהים והן מחכות לשיעור וזה יוצר מוטיבציה וחיבור עם כל תלמיד וזה זכה להדים רבים, קיבלתי הרבה תגובות מאנשי חינוך, מנהלים, מורים, שגם הם אימצו את השיטה. אפילו גננות בגנים. אבל מה שמדהים שאת היחידה שעושה את זה איתם בגובה העיניים, זה כל כך משמעותי, נכון? -מאוד. לא בא לך לפעמים שגם כלפייך כאילו העולם יהיה בגובה העיניים? זה לא מפריע לך שאת לא בגובה העיניים של קבוצת השווים שלך? תשמעי, אין לי אפשרות לתקן את מה שמסביבי, אבל לפחות עם מה שאני יכולה לתת מהמקום שלי, מרגישה בזה שליחות. אבל יש גם מקומות שאת כן בגובה העיניים, כשיושבים או

כשאת על כיסא, זאת אומרת, זה לא כל הזמן לא בגובה העיניים, נכון? כן. אבל למשל בבנק, שהדלפק גבוה... זהו, יש דברים במציאות שאין מה לעשות, תמיד יהיה קושי. למשל באמת הדלפק בבנק או ברזייה בכותל, נכון? אין ברזייה לילדים. או שאני טועה? בכותל יש אבל נגיד בבנק, אפילו בגלידה שאת רוצה לקחת את ה... אין לך... -אז איך זה עובד? איך זה עובד באמת? מה עושים? אז פשוט או שאת מבקשת ממישהו שיביא לך וזהו. ואנשים אוהבים לעזור. מה את עושה עם מבטים של אנשים ברחוב? את עושה משהו או שבכלל... -תשמעי, אני מרגישה סלב, אני הולכת ברחוב, אנשים מסתכלים, אני לא צריכה לעשות כלום, זו ממש חוויה. -את לא עושה כלום. -כלום. יש לפעמים

הערות? יש עצות, טיפים, כמו למשל: "אני ממליצה לך "ללכת עם נעלי עקב, זה יגביה אותך," "שתהיי בריאה." למה, אני חולה? תגידי "אמן, תודה." אולי יש משהו שאפשר לאכול כדי לגבוה? תשאלי אותם. יש לפעמים תחושה, תקני אותי אם אני טועה, שאם מישהו לא מספיק גבוה אז גם מדברים אליו קצת בשפה כמו שלילד, אולי אפילו למשהו קצת יותר גרוע מזה. זה קורה? זה משהו שקורה? יש אנשים שכמו שאמרת, שאם הם חושבים שהם רואים מישהי שהיא קטנה או מישהי שהיא ככה, שהיא ככה, אז הם צריכים לדבר אליה לרמה של כיתה א' או ילדה בצהרון של מעון. וזה קורה. לפעמים יש אנשים, אומרים: "איזו חגיגית, איזו מקסימה." רגע, אחותי שעומדת ליד, לה את לא אומרת

"איזו מקסימה," את לא אומרת לה "איזו חגיגית," מה? את מהעמותה לחלוקת מחמאות בע"מ? תודה. תזכי למצוות. את יודעת, אבל תמיד זה בא ממקום טוב. יש נקודות ביום, זה לא נשמע לי ביום, אבל יש נקודות בשנה מתישהו כן קצת של שבירה, של כאב לב על הדבר הזה או שבאמת זה כל כך חלק מהחיים שלך וכל כך ברור לך המקום שלך שאין, אין את הנקודות האלה? תראי, אותנו לימדו בבית שאלוקים לא חייב לנו כלום, מה שהוא נותן לך תגידי "תודה" וכל מה שקיבלתי ידעתי שזה בגדר מתנה ואני צריכה להודות על זה. ויש אנשים שאין להם גם לא את הגובה ואין להם עוד הרבה דברים אחרים. ואני חושבת שזה מה שנתן בכלל את ההסתכלות הזאת, לדעת להודות בכל דבר מה שיש לך

כי אלוקים לא חייב לך כלום. ואת באמת חיה ככה. -כן. באמת לא חייבים לך לא גובה ולא גם שום דבר אחר. כן. וזו מתנה, כל דבר. אני אגיד לך, זה לא שאם אנשים אומרים לי תגובות וכל מיני דברים אז אני יודעת שזה מה שמגיע לי ואני לא נעלבת כי יש דברים שפוגעים ומילים של אנשים זה חצים. אבל כמו שאמרתי בהתחלה, מה שאנשים אומרים זה שלהם. אני יודעת, פדות, שאת הרצית בפני נשים בכלא "נווה תרצה", כלא הנשים, ואת מרצה בפני אימהות לילדים עם מוגבלויות. איך להן את מסבירה שלא משנה מה הנתונים שלך, אתה יכול להגיע לאן שאתה רוצה? אני אומרת להם שיחפשו את נקודת החוזק אצל כל ילד וילד שלהם ויגידו להם במה הם טובים. ואיך הם ידעו שזה

נכון מה שהם אמרו להם? כשהם יראו את הברק בעיניים שלהם, הם ידעו שהם אמרו להם את הדבר הנכון. אם הילד שלך הוא טוב בציור, באומנות, באיזה תחום מסוים, באיזה כישורים, אז שיגידו להם את זה ויחפשו ושלא ירחמו עליהם, שיתייחסו אליהם כמו אל ילדים רגילים. מה שאת אומרת בעצם שנקודת החוזק שלהם, אם נזהה אותה, היא זאת שתביא אותם הכי רחוק. -כן. אם הם יסתכלו כל הזמן על נקודות החולשה, זה בטוח לא יביא אותם רחוק. -ברור. שזה מסר אדיר, זה מסר מאוד מיוחד. ואיך אימהות יוצאות מהרצאות כאלה? מולהבות, עם ברק בעיניים, דמעות. ואת יודעת על אנשים ששינית את החיים שלהם? כן. יש לי תלמידה שאימא שלה התקשרה אליי יום אחד והיא אומרת לי:

הבת שלי עם מכשיר שמיעה והיא נוראה התביישה ללכת איתו, אבל היא אמרה "כשהמורה פדות נכנסה לבית הספר "והיא סיפרה שלא צריך להתבייש ממה שאנשים אומרים," אז מהיום היא כבר הולכת עם זה והיא שמחה והיא אמרה: "אימא, אם מישהי אומרת עליי משהו, זה לא אומר עליי כלום, "זו בעיה שלה". -וואו. מה החלום הבא שלך? החלום הבא זה להעביר את התובנות והכלים האלה לכמה שיותר אנשים בעולם, שגם הם יאמינו ביכולות שלהם ולגעת בלב של כולם, לחולל שינוי. תגידי, הרבה פולניות כמוני שואלות אותך "מה עם חתן?" מה עם חתן? בעזרת השם. ככה את עונה? שואלים אותך אבל? כן, שואלים אותי. זה ברור לך שתתחתני עם בחור רגיל? ברור לי, כן. בעזרת השם, את

יודעת, אנשים יגידו לך: לא, ולא ולא, אבל אצלו הכול אפשרי. אני מאמינה שכמו הדרך של ההוראה, שהייתה קריעת ים סוף בפני עצמה, גם זה יגיע. ואיך בחורים מגיבים? הם בטח יודעים מראש. דווקא אצלנו אומרים בפגישה השלישית להגיד. לא בראשונה ולא בשנייה. אני לא יודעת אם להגיד שאני נמוכה או לא. בדרך כלל רק בשלישית אני אומרת. לא, אבל הם יודעים מראש. -הם יודעים. אז כנראה שאתם בוחרים את הטובים. כן, ובעזרת השם, נעדכן אותך בשמחות. תבואי. -אמן, אמן, אני אשמח מאוד לבוא. פדות, תודה רבה ששיתפת אותנו בתובנות המאוד מיוחדות שלך ואנחנו מאחלים לך המון המון שנים של המשך השליחות הזאת בעולם. תודה רבה. -תודה.