הדרכה קצרה: לא חבל על הזמן שלך? - הרב זמיר כהן HD (עם כתוביות בעברית)

הזמן שאדם מבזבז אותו, אפילו שהוא לא עושה עוונות, יושב, לא עושה כלום, מסתכל בחלון, צופה בעוברים ושבים. החיים עוברים. תנצל את הזמן הזה. תוציא ספר, תלמד כמה הלכות. תרוויח שכר לעולם הבא. יש לך זמן מיותר, לא מסוגל ללמוד? תיזכר, יש לך דוד בבית אבות, יש סבתא שנמצאת בודדה שם בבית, תרים טלפון: שלום סבתא, מה שלומך? כבר שבוע לא דיברתי איתך. את מרגישה טוב? הכול בסדר? אתה עושה חסד. בא לעולם הבא, מקבל שכר גדול. כל כך פעילויות של התנדבות, של מצוות, של מעשים טובים. אדם יכול לנצל את הזמן. אחר כך גם ירגיש סיפוק, ירגיש שמחה. אין אדם שמח כמו אדם שיודע שהיום היה רווי בלי עצלות. כל דקה הייתה מלאה בתוכן, איך כתוב

על אברהם אבינו? "ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכול". המילים "בא בימים" מילים מיותרות. "ואברהם זקן" - הבנו מה זה זקן. למה התורה מוסיפה "בא בימים"? אומרים חז"ל: "כל ימיו באים איתו". יש אדם שעבר עליו יום בלי שיעשה שום מצווה. קם בבוקר, אכל, שתה ישן, הלך לעבודה, חזר, קרא עיתון, נניח שלא עשה שום עוון, נניח שלא עשה עוון. אבל גם לא עשה שום מצווה היום: לא תפילין, לא חסד, לא תפילה, לא ברכה, כלום. היום הזה ריק. כשהוא מגיע לסוף ימיו היום הזה לא בא איתו. מה נשאר לו מהיום הזה? שום דבר. אם עשה עוון, אז עוד יותר גרוע: עוונות באים איתו. אבל אפילו שלא עשה שום עוון, אבל לא מילא את היום הזה בתוכן, היום

הזה נשאר ריק מאחור. אין שום סיבה שהיום הזה יצטרף. אבל "אברהם זקן בא בימים" - כל ימיו באים איתו ביחד. כמו קטר, כל הקרונות שלאורך כל החיים שלו, כל יום אתה רואה תוכן. פה הוא עשה מצווה כזו, פה הוא עשה דברים כאלה, פה... זו גדולה של אדם. אין אדם שמח יותר מאדם כזה שהוא יודע שכל יום רווי. כשהוא הולך לישון, קורא קריאת שמע על המיטה, מסתכל לאחור: מה עשיתי היום? מרגיש סיפוק: עשיתי פה דבר טוב, פה חסד, פה תפילה, פה לימוד, פה שיעור תורה, מרוצה מעצמו. צריך לעבוד, פרנסה אוכל - בסדר, אבל בסך הכול הוא יודע שהיום הזה היה רווי. מה קורה אם כשאדם הולך לישון פתאום נזכר: איזו טעות עשיתי היום, נכשלתי בדבר כזה, פגעתי

בפלוני. לא צריך שייכנס מזה לייאוש ולעצבות. היצר הרע לפעמים מפיל אדם בחטא לא בשביל החטא. החטא בשבילו זה כסף קטן. הוא רוצה להרוויח את הייאוש שהוא יוביל את האדם לאחר מכן. העצבות שהוא יכניס אותו לשם לאחר מכן זה יותר חשוב לו אפילו מהעוון. כי היצר הרע יודע, ברגע שאדם נכנס לעצבות, עצבות היא כמו נעילה מרכזית. יש רכב, חלונות, דלתות, הכול פתוח, לוקחים את השלט, לוחצים על כפתור, פתאום רואים הכול ננעל, הכול נסגר, מאחורה, מקדימה. הכול נעול, זו עצבות. עצבות זו נעילה מרכזית של כל המערכות הרוחניות של האדם. אם היצר מפיל את האדם בעצבות, הוא יודע: מכאן אני מביא אותו לייאוש, חיסלתי אותו. כשאדם יודע בעצמו שהוא

נכשל בחטא, אסור לו להיכנס, חס ושלום, לעצבות ולייאוש. מותר לו להתלונן על עצמו: הייתי לא בסדר כאן, אני חייב לתקן את עצמי, איך דיברתי היום עם ההורים? הגמרא אומרת "שלושה שותפים באדם - הקב"ה, אביו ואימו", ואני הרמתי את הקול על אימא? זה כמו שצעקתי על אלוקים. שלושה שותפים באדם. איך דיברתי עם האבא? עושה חשבון נפש לפני שהוא הולך לישון, נזכר, זה צובט לו את הלב. אז הוא לא נכנס לייאוש. אומר לעצמו: מחר אני אתקן את עצמי, מחר אני ארים טלפון או אגש ואתנצל על הדיבור של אתמול ואני אתאמץ מעכשיו לדבר בכבוד. וכך בכל דבר ודבר שאדם נכשל אסור לו להיכנס לייאוש. אבל לפני החטא: "מאין באת, לאן אתה הולך" - תזכור, כל רגע

שעובר, אתה מתקדם, אתה הולך למקום מסוים. "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.