כמה דמעות זה כל מה שנשאר

יש שלושה סוגי דמעות. זה נשמע כמו פרט טכני משעמם עד שמגלים מה באמת מבדיל ביניהם. כי מסתבר שהדמעה שיוצאת לנו מהלב איננה אותו נוזל שיוצא מבצל היא חומר אחר לגמרי. יש דמעות בסיס שמלכלכות את העין כל הזמן. יש דמעות רפלקס שמגיבות לעשן או לבצל ויש דמעות רגש. וכשחוקרים ניתחו את ההרכב שלהן, הם גילו הבדל מדיד. בדמעת הרגש נמצאו ריכוזי חלבון גבוהים יותר וגם חומרים כמו פרולקטין ומשקחי כאב טבעיים שאינם באחרות. ומחקר הדקני הרחיק לכת עוד יותר. בבדיקה מטבולומית מקיפה נמצא שדמעות רפלקס ודמעות רגש נפרדות זו מזו בבירור מוחלט במאות מרכיבים שונים. הגוף שלנו אינו מייצר את אותו נוזל בשתי הזדמנויות. כשהבכי בא מהנפש

נוצר בגוף חומר אחר. חברים, כמה מאיתנו מתביישים בדמעות. אנחנו בולאים אותן, מסתירים אותן ורואים בהן סימן נחולשה. משהו שצריך להתגבר עליו במהירות ולא לתת לאף אחד לראות. וכשאנחנו מתפללים ולא נענים, אנחנו מרגישים שהשער פשוט נסגר. ודווקא על זה אמר רבי אלעזר משפט מדהים. מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה. ואז הוא ממשיך. ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמאה לא ננעלו. ושימו לב לדיוק המצמר. הדמאה איננה תפילה חזקה יותר. היא איננה על אותו ציר בכלל. המהרל ביאר שהתפילה שייכת לסדר העולם ולכן שעריה יכולים להינהל. אבל הדמאה איננה סדר. היא שבירה. היא באה ממקום אחר ולכן היא עוברת בערוץ שאין לו מנעול. זה

בדיוק סוד הדימה. גם הגוף שלנו יודע את זה. הוא אינו מייצר את אותו נוזל, כי מה שבא מהפנימיות באמת שייך לקטגוריה אחרת עד לרמת החומר. הדמאה איננה חולשה שיצאה מאיתנו, היא הדבר הכי אמיתי שאנחנו מסוגלים לייצר. האמונה איננה להתגבר על הדמעות ולהעמיד פנים חזקות. האמונה היא לדעת שדווקא ברגע שנשברנו, כשכבר אין לנו מילים ורק דמעה נשארה, יצא מאיתנו חומר אחר לגמרי. ושהוא עובר בשער שמעולם לרגע אחד לא ננעל. אז בפעם הבא שתעלה דמאה וממהר לבלוע אותה כדי שלא יראו אותנו שבורים, נעצור, לא נתבייש בה, ניתן לה לצאת ונדע שדווקא היא השבורה והשקטה מכל מגיעה למקום שאף מילה לא מגיעה אליו. ‏F.